ה-3
ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן מתוך יומניו. ידוע
שקפקא התעניין בתיאטרון יידיש. אבל במה בדיוק התעניין בתיאטרון?
5
בנובמבר [2011]...
הצגת
"בר-כוכבא" מאת
גולדפאדן. שיפוט מוטעה של המחזה בכל האולם ועל הבמה.
הבאתי
איתי זר פרחים לגברת צ'יסיק שעליו תלוי כרטיס ביקור עם הכתובת "מתוך הכרת-תודה",
וחיכיתי לרגע שבו אוכל להגיש לה אותו. מכיוון שההצגה התחילה מאוחר, והסצינה הראשית
של הגברת צ'יסיק הובטחה לי רק במערכה הרביעית, מרוב קוצר-רוח וחשש שהפרחים עלולים
לנבול, הנחתי למלצר כבר במשך המערכה השלישית (השעה היתה אחת-עשרה) להוציא את
הפרחים מהעטיפה, כעת הם נחו בצד על אחד השולחנות, צוות המטבח וכמה אורחי קבע
מלוכלכים הושיטו אותם זה לזה והריחו אותם, יכולתי רק לצפות בכך מודאג וזועם, לא
מעבר לכך. במשך הסצינה הראשית שלה בבית הכלא אהבתי את הגברת צ'יסיק, אבל בלבי האצתי
בה לסיים. לבסוף הגיעה המערכה לסופה מבלי ששמתי לב לכך בגלל פיזור הנפש שלי, המלצר
הראשי הגיש את הפרחים, הגברת צ'יסיק לקחה אותם בין המסכים היורדים, היא קדה בקפל
קטן של המסך ולא שבה עוד. איש לא הבחין באהבתי, ואני רציתי להראותה לכולם ובכך
להפוך אותה לבעלת ערך עבור הגברת צ'יסיק. בקושי הבחין מישהו בזר. בינתיים כבר חלפה
השעה שתיים, כולם היו עייפים, כמה צופים הסתלקו כבר קודם. היה לי חשק להשליך עליהם
את כוסי.
היה
איתי המפקח פ. מהחברה שלנו, נוצרי. הוא, שבדרך כלל חיבבתי, עצבן אותי. דאגתי היתה
נתונה לפרחים, לא לענייניו. אמנם ידעתי שהוא התקשה להבין את המחזה, בעוד שלי לא
היו לא זמן, לא חשק ולא יכולת להושיט לו עזרה, שהוא חשב שאיננו זקוק לה. בסופו של
דבר התביישתי ממנו, שבעצמי בקושי עקבתי. הוא גם עצבן אותי בשיחה עם מכס [ברוד]
ואפילו כשנזכרתי שלפני זה חיבבתי אותו ואחר כך שוב חיבבתי אותו ושהוא לא היה צריך
לחשוב לרעה את התנהגותי באותו יום.
אבל לא
רק אני הייתי כל כך מעוצבן. מכס חש את עצמו אחראי בגלל מאמר השבח שלו בעיתון.
ליהודים שליוו את ברגמן [לימים הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן] זה היה מאוחר מדי. חברי
אגודת בר-כוכבא באו בגלל שמו של המחזה ובהכרח התאכזבו. לו הכרתי את בר-כוכבא רק
מהמחזה הזה, לא הייתי קורא לשום חברה על שמו. מאחור באולם היו שתי זבניות בשמלות
הערב הזנותיות שלהן עם המאהבים שלהן ובמהלך סצינות המוות היה צריך להשתיק אותן
בקריאות רמות. לבסוף אנשים ברחוב היכו על השמשות הגדולות מרוב כעס שהם ראו כל כך
מעט מהבמה.
על
הבמה היה מחסור בשכל. סטטיסטים מגוחכים, "יהודים גסים" כפי שלוי [השחקן
יצחק לוי, ידידו של קפקא] קורא להם.
סוכנים נוסעים, שמלבד זאת לא קיבלו שכר. הם עסקו בעיקר בלכבוש את צחוקם או להנות ממנו,
אם היתה להם כוונה טובה. עגול לחיים אחד עם זקן בלונדיני, שלמולו בקושי אפשר היה
לכבוש את הצחוק, צחק על המלאכותיות של הזקָנים המודבקים, מניד את זקנו המלא, שלא
הגביל את לחייו בצחוקו הבלתי צפוי אמנם. מאד קוֹמי. אחר צחק רק כשהוא רצה, אבל אז
צחק הרבה. כשלוי מת תוך כדי שירה, הסתובב בזרועותיהם של שני הזקנים האלה, והיה
אמור לגלוש אט אט ארצה כשהשירה גוועת, הם דחפו את ראשיהם יחד מאחורי גבו, כדי
שיוכלו סופסוף, מוסתרים מהקהל (כפי שחשבו) לצחוק דיים. עוד אתמול, כשנזכרתי בכך
בארוחת הצהרים, הייתי חייב לצחוק.
גברת
צ'יסיק, שביקרה בכלא את הנציב הרומי השיכור (פיפס הצעיר), היתה צריכה להסיר את
הקסדה שלו ולחבוש אותה בעצמה, כשהיא הסירה אותה נפלה ממנה מטפחת מקומטת, שפיפס
כנראה דחף פנימה, כי הקסדה לחצה לו מדי. למרות שהוא היה חייב לדעת שעל הבמה יסירו
ממנו את הקסדה, הוא שכח את שכרונו והביט בגברת צ'יסיק במבט נוזף.
דבר
יפה: כשהגברת צ'יסיק הסתובבה תחת ידיהם של החיילים הרומים (שאמנם קודם לכן היא נאלצה
למשוך אותם אליה, כי נראה שהם פחדו לגעת בה), כאשר תנועותיהם של שלושת האנשים עקבו
בהקפדה ובמיומנות כמעט, רק כמעט, אחר קצב השירה, בשיר, שבו הם מבשרים על בוא
המשיח, מבלי להפריע, רק מכוח עוצמתן, תנועות של קשת הכינור דימו נגינת נבל, בכלא,
שם היא מפסיקה תכופות את שירת האבל שלה עקב צעדים קרֵבים, ממהרת אל גלגל הטחנה
ומסובבת אותו בשיר עבודה, אז שוב חוזרת לשירתה ושוב לטחנה, כאילו היא שרה בחלום,
כאשר פאפוס מבקר אותה, והפה שלה נפתח כמו עין ממצמצת, כמו שבכלל זווית הפה שלה
כשהוא נפתח מזכירה את זווית העין. – ברדיד לבן, כמו ברדיד שחור, היא היתה יפה.
תנועות
חדשות שלמדתי להכיר אצלה: לחיצת יד בעומק המחוך שאיננו באיכות טובה במיוחד, פרפור
קצר של הכתפיים והמותניים מתוך בוז, במיוחד כאשר היא מפנה את גבה למבוזים.
היא
הובילה את כל ההצגה כמו אם בית. היא לחשה לכולם, אבל מעולם לא דחפה את עצמה, היא הדריכה
את הניצבים, ביקשה מהם, לבסוף דחפה אותם, כשזה היה הכרחי, כשלא היתה על הבמה
התערבב קולה הבהיר בשירת המקהלה החלשה על הבמה, היא החזיקה את מחיצת הנייר
(שבמערכה האחרונה היתה אמורה לייצג מצודה) שהניצבים הפילו עשר פעמים.
באמצעות
זר הפרחים קיוויתי לספק את אהבתי אליה. זה היה לגמרי חסר תועלת. זה אפשרי רק
באמצעות ספרות או משכב. אינני כותב זאת מפני שלא ידעתי את זה, אלא מפני שאולי זה
טוב, לכתוב לעתים קרובות אזהרות.
7
בנובמבר. יום שלישי. אתמול נסעו לבסוף השחקנים עם הגברת צ'יסיק לדרכם. ליוויתי את
לוי בערב לבית הקפה, אבל חיכיתי בחוץ. לא רציתי להיכנס, לא רציתי לראות את הגברת
צ'יסיק. אבל כשהלכתי מעלה מטה, ראיתי אותה פותחת את הדלת ויוצאת עם לוי החוצה.
הלכתי לקראתם בברכה ופגשתי אותם באמצע הכביש. הגברת צ'יסיק הודתה לי במלים הגדולות,
אך הטבעיות בהגוי שלה, על הזר. רק כעת נודע לה שהוא היה ממני. השקרן הזה לוי לא
אמר לה דבר. חששתי לה, כי היא לבשה רק חולצה כהה קצרה עם שרוולים קצרים. כמעט
נגעתי בה כדי להניע אותה להיכנס לבית הקפה, כדי שלא תתקרר. לא, היא אמרה, היא לא
מתקררת, יש לה צעיף, והיא הרימה אותו מעט כדי להראותו והידקה אותו סביב החזה. לא
יכולתי לומר לה, שלא בדיוק חששתי לה, אלא רק שמחתי למצוא רגש שבו יכולתי לבטא את אהבתי,
ולכן אמרתי לה שוב שאני חושש.
בינתיים
יצאו החוצה גם בעלה, ילדיה ומר פיפס. והתברר שבכלל לא הוחלט שעליהם לנסוע לברין,
כפי שלוי אמר לי. פיפס היה אפילו נחוש לנסוע לנירנברג. זה יכול להיות הכי טוב, קל יותר
למצוא שם אולם, הקהילה היהודית גדולה, והנסיעה הלאה ללייפציג וברלין נוחה מאד. מלבד
זאת הם התייעצו כל היום, ולוי שיָשן עד ארבע, הניח להם פשוט לחכות ולאחר את הרכבת של
שבע וחצי לברין. בנימוקים האלה נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו לשולחן, אני מול הגברת
צ'יסיק. כל כך רציתי להבריק, לכשעצמו זה לא נראה קשה, הייתי צריך רק להכיר כמה קווי
רכבת, להבדיל בין התחנות, להוביל החלטה בין נירנברג לבין ברין, אבל לפני הכל להסות
את פיפס, שהתנהל כמו בר-כוכבא שלו ושעם צעקותיו התמודד לוי מאד בחכמה, גם אם שלא
במתכוון, באמצעות פטפוט מאד מהיר ובלתי פוסק, שלפחות באותה עת היה במידה רבה בלתי
מובן לי. במקום להבריק ישבתי שקוע בכורסתי, העברתי את מבטי בין פיפס לבין לוי, ורק
פה ושם בדרך זו פגשתי את עיניה של הגברת צ'יסיק, אך כאשר השיבה לי מבט (היא יכלה
רק לחייך אלי, עקב התרגשותו של פיפס) הסתכלתי הצדה. זה לא היה חסר טעם, בינינו לא יכול
היה להיות שום חיוך על התרגשותו של פיפס. לכך הייתי רציני מדי למול פניה ומרוב
רצינות הייתי לגמרי מותש. אם רציתי לצחוק על משהו, יכולתי להסתכל מעבר לכתפה בגברת
השמנה, ששיחקה בבר-כוכבא את הנציבה. אבל בעצם גם להסתכל עליה ברצינות לא יכולתי,
כי זה היה אומר שאני אוהב אותה. אפילו פיפס הצעיר מאחורי בכל תמימותו היה חייב להבחין
בכך. וזה היה באמת בלתי מתקבל על הדעת. אני, איש צעיר, שחושבים לבן שמונה-עשרה,
מצהיר לפני יושבי בית הקפה סבוי, בחוג המלצרים העומדים סביב, לפני שולחן השחקנים,
על אהבתו לאשה בשנות השלושים לחייה, שבקושי מישהו חושב ליפה, שיש לה שני ילדים בני
עשר ושמונה, שבעלה יושב לידה, שהיא מופת למכובדות ולהסתפקות במועט, והוא לגמרי
מכור לה, וכעת בא מה שבעצם ראוי יותר לציון, שאמנם איש לא הבחין עוד בכך – הוא מוותר
מיד על הגברת, כפי שהיה מוותר עליה לו היתה צעירה ופנויה. האם עלי להיות אסיר-תודה
או לקלל, שלמרות כל האומללות אני יכול עדיין לחוש אהבה, אהבה שאיננה ארצית, אמנם
ליצורים ארציים?
גברת
צ'יסיק היתה יפה אתמול. היופי הנורמלי של הידיים הקטנות, האצבעות הקלות, אמות
הידיים המעוגלות, הכה מושלמות לכשעצמן, שאפילו המבט הבלתי מורגל בעירום זה איננו
מניח לחשוב על שאר הגוף. השיער המחולק לשני גלים, שמנורת הגז מאירה באור בהיר,
העור המעט מלוכלך בזווית הפה. פיה נפתח כמו לתלונה של ילד, נמשך מעלה ומטה במפרצים
מעוצבים בעדינות. חושבים שעיצוב מלה יפה זה, שאורו של הצליל מפיץ במלים ובקצה
הלשון שומר על המתוה הטהור של המלה, יכול להצליח רק פעם אחת, ומדהים כאשר הוא
מתמיד. מצח לבן נמוך. הפודרה, שאת השימוש בה ראיתי עד כה, שנאתי, אבל אם הצבע הלבן
הזה, רדיד זה המרחף נמוך מעל העור של צבע חלב דהוי מעט, מקורו בפודרה, הרי כולם
צריכים להתפדר. היא הניחה שתי אצבעות בזווית פיה הימנית, אולי אפילו דחפה לפיה את
קצות האצבעות, אולי אפילו הכניסה לפיה קיסם שיניים. לא ראיתי בדיוק את האצבעות
האלה, אבל זה נראה כאילו הובילה קיסם שיניים לשן חלולה והניחה לו לנוח שם רבע שעה.
