אל תכפו עלינו, רק על עצמכם

 

בהפגנות מול בית הנשיא בירושלים, המארגנים מאד משתדלים לשקף את כל הציבורים והמגזרים בישראל, גברים ונשים, יהודים וערבים, דרוזים ובדואים, דתיים וחילוניים וכמובן גם חרדים, שאולי אינם משקפים את הזרם המרכזי בחברה החרדית, וודאי לא את המפלגות החרדיות בכנסת, אבל מייצגים השקפות שקיימות במגזר החרדי ושהמחזיקים בהן רוצים לתווך למגזרים אחרים. זה מאד יפה, כמובן, שהמחאה כוללת קולות רבים ומנסה לשקף אותם ולקבל אותם. במוצ"ש האחרון, שהוקדש לדוברות נשים, דיברה בין השאר ציפי לביא, פעילה חברתית חרדית, שחברה בין השאר בארגון "נבחרות", שפועל למען ייצוג לנשים ברשימות החרדיות לכנסת. אני מאד מעריכה את פעילות הארגון, כיוון שמטרתו היתה צריכה להיות מובנת מאליה והמדינה היתה צריכה לחייב ייצוג נשי בכל הרשימות בכנסת, ומפני שידוע לי שהנשים שנלחמות על הזכות הבסיסית הזאת סובלות מהתנכלויות בחברה החרדית. ובכל זאת הטרידו אותי דבריה של ציפי לביא, אפילו הרגיזו אותי, מאחר שהיתה בהם התעלמות גמורה מהמציאות החוקית במדינת ישראל, שהחרדים מבקשים להתנער ממנה, וגם מצליחים בכך כל כך הרבה שנים.

המוטיב המרכזי בדבריה של ציפי לביא היה בקשה להימנע מכל כפייה. "אל תכפו לימודי ליבה, תאפשרו". אבל במדינת ישראל יש חוק חינוך חובה, שנאכף על כל ילדי ישראל, ותוכנו נקבע בעיקרו על ידי משרד החינוך, כלומר על ידי המדינה, באמצעות צוותי מומחים במקצועות שונים, מתוך מחשבה מהו הידע שיועיל לילדים בהתבגרם. לכן למשל מלמדים את השפה העברית, מכיוון שזו שפת המדינה, ומלמדים את השפה האנגלית, מפני שהיא השפה הבינלאומית שבאמצעותה יכולים דוברי שפות שונות להתקשר ביניהם, ומלמדים חשבון, כי בלי לדעת חשבון אין אדם יכול לנהל חנות או עסק, ובלי לדעת לחשב ריבית איננו יכול לדעת מה הסכומים שיידרש לשלם תמורת הלוואה או משכנתא שתידרש לו כדי לקנות דירה. כמובן מלמדים גם תנ"ך ומדרשים וספרות, כי זו תרבותנו. ומלמדים גיאוגרפיה והיסטוריה, כדי שהתלמידים יכירו את עולמנו כיום וידעו גם על העבר. ומלמדים פיזיקה וכימיה, כדי שיהא לתלמידים מושג על האופן שבו פועל הטבע סביבנו. ומלמדים אמנות ומוסיקה, כדי להעשיר את הרוח. וכן הלאה. אפשר להתווכח על מה וכמה ללמד, אבל בעיקרון המדינה קובעת מה חיוני ללמד את הילדים, ומה יתאפשר כבחירה, והחרדים נלחמים כדי שילדיהם לא ילמדו מקצועות חיוניים כמו אנגלית וחשבון, מתוך מחשבה שככל שיהיו בורים וצרי אופקים יותר, כך ידבקו בדברי הוריהם ומוריהם ולא יעזבו חלילה את החברה החרדית. במקום מקצועות חיוניים הם מעמידים את לימוד התורה וההלכה, אבל בפועל אין מדובר בלימוד, כי הם אינם בוחנים את הטקסטים בעין ביקורתית, ואינם דנים במשמעותם כפי שמבין אותה החוקר, אלא סופגים הטפה שמחוזקת בשברי פסוקים משובשים, וכך הופך פסוק הדן בביזה של בנות האויב ובאונס של שבויות "כל כבֻדה בת מלך פנימה" בשורוק, לסיסמה חרדית "כל כבוֹדה בת מלך פנימה" – ובאמצעות הפסוק המשובש הזה מחנכים דורות לדחוק את הנשים הביתה ולמנוע מהן את הייצוג שציפי לביא נלחמת עליו. מדוע מה שנאכף על כל ילדי ישראל לא ייאכף על החרדים, כדי שיזכו בחינוך ראוי ולא יכלאו בכלא של אינדוקטרינציה ובורות, שאין בו מקום למחשבה מקורית וחופשית, אלא לחזרה ושינון.

ועוד אמרה ציפי לביא "אל תכפו גיוס, תאפשרו". מה פירוש אל תכפו גיוס? הרי הגיוס לצבא איננו רשות, יש חוק גיוס חובה שחל על האזרחים ככלל. החילונים, גברים ונשים כאחת, מחויבים בגיוס לצבא על פי חוק. ייתכן שרבים היו מתגייסים גם ללא חוק גיוס חובה, אבל צעירים המגיעים לגיל 18 אינם נשאלים אם הם מעוניינים לשרת בצבא, אלא מגויסים לשירות על פי חוק גיוס חובה, בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם היו מעדיפים ללמוד או לעבוד או לנסוע לחו"ל בגיל שבו צעירים במדינות אחרות יכולים לעבוד ולחסוך, לרכוש השכלה גבוהה או לטייל ולבלות. מה פירוש "אל תכפו גיוס"? הרי החרדים אינם מציעים לבטל את גיוס החובה ולהקים צבא שכיר בלבד, שאנשים מתגייסים אליו על פי בחירתם ומקבלים שכר בהתאם, כפי שקיים במדינות מסוימות וקיים גם בישראל אחרי שירות החובה, אבל לא במקומו. באיזו זכות דורשים החרדים לעצמם פטור מגיוס שחל על אזרחי ישראל היהודים ממגזרים אחרים, ופוטר את האזרחים הערבים כדי שלא ייאלצו להילחם בבני עמם, כפי שקרה ליהודים בגולה. למעשה האמירה הזו: "אל תכפו", היא התחכמות, כי משמעותה היא: העניקו לחרדים פטור, העניקו להם פריווילגיה, שאין לאחרים, לפטור את עצמם מחוקים המטילים חובה על שאר אזרחי המדינה, ובמקרה של חוק הגיוס, חובה שעלולה להביא לפציעה ולמוות.

ציפי לביא דיברה גם על כך שאין לכפות על החילוניים להתלבש על פי כללי הלבוש החרדי, או לאכול על פי כלליהם, אבל זה המצב ממילא, בעיקר מפני שאין לחרדים כלים לכפות את כלליהם בתחומים אלה באופן מוחלט, ועדיין אזרחי ישראל אנוסים לממן כמה כשרויות, כאשר מספיקה אחת, ולהתחתן בנישואים דתיים, מפני שאין בישראל נישואים אזרחיים, ולהיקבר בבתי קברות דתיים בטכס דתי, מפני שבתי קברות חילוניים מעטים והקבורה בהם יקרה מאד. וכמובן שהמגזר החרדי מתפרנס מאספקת שירותי נישואים וקבורה וכשרות וכופה על כלות חילוניות לטבול במקוה – בתשלום – לעיני הבלנית, שבודקת אם הכלה נקייה די הצורך, ולהאזין לדברי הבל של רבניות בורות המטיפות להן לשמור נידה באיום שאם לא תעשינה כן הבעל יברח מהן, ואיש איננו שואל אותן אם הן מעוניינות בכך, ולאיש לא אכפת מההשפלה ואי הנעימות הכרוכים בכפייה הדתית ובפגיעה הקשה בפרטיות.

כל כך הרבה כפייה דתית יש בישראל, וכל כך הרבה פטורים ופריוילגיות למגזר החרדי, מחובות שמוטלות בחוק על כל המגזרים האחרים, ובראש כולם הגיוס לצבא וסיכון הבריאות והחיים למען המדינה ותושביה. כיצד אפשר לבוא ולומר: "אל תכפו, תאפשרו", אלא אם כן מניחים כמובן מאליו את העובדה שהחרדים אינם צריכים להיות כפופים לאותם חוקים שאזרחים אחרים כפופים להם, אלא זכאים לבחור איזה חוק לכבד, ומאיזה חוק להתעלם, ובעוד גברים ונשים חילוניים נשלחים לכלא על אי ציות לצווי גיוס, הם רשאים לבחור אם לציית או לסרב ולהתעלם.

"אם לא יהיה שוויון, נפיל את השלטון", שרים בהפגנות. אכן הגיע הזמן לשוויון, הגיע הזמן שחרדים יצייתו לחוק כמו כולם, ואם אינם רוצים לציית לחוקים, שהם יאפשרו לכולם לא לציית. שילחמו לבטל את שירות החובה ולהקים במקומו צבא שכיר בתשלום, שיאפשרו לכל מי שרוצה לבחור את תכנית הלימודים לילדיו, שירפו את אחיזתם משירותי הדת ויאפשרו נישואים וגירושים אזרחיים בישראל וקבורה אזרחית לפי בחירה ובמחיר סביר לכל המעוניין. אבל אם כל רצונם שאחרים ישרתו עבורם וימותו עבורם והם יתנהגו כאילו הדבר מובן מאליו, הרי זוהי דרישה שאין לאיש זכות לדרוש מאחרים, ואי אפשר לקבל.   

בזכות בתי-הספר

בחודשי הקיץ, לצד תלונותיהם של הורים שמתקשים לבלות את החופש הגדול עם ילדיהם (עצה מבעלת ניסיון – תנו להם לראות טלויזיה כאוות נפשם, זו אופציה זולה וטובה מרבות אחרות, ובאמת שאין בה שום נזק), שמעתי גם, בתכניות טלויזיה וכתבות בעיתונות, לא מעט ביקורת על מוסד בית הספר, שהוא שמרן ומאובן והורג את היצירתיות הטבעית שיש לילדים ולא מתאים למאה העשרים ואחת, ועוד כהנה וכהנה. אני רוצה דוקא לדבר בזכותם של בתי הספר ולימוד החובה, שהוא בעיניי, לצד הירידה בתמותת תינוקות ויולדות, ההישג הגדול ביותר של החברה המודרנית: מערכת חינוך שכוללת את כל הילדים, ושלכל ילד נמצא בה מקום, כדי שיוכל לבלות את ילדותו בלימודים, לא בעבודה כדי לסייע לפרנסת המשפחה, לא בטיפול באחים הקטנים, וכמובן לא בשוטטות ברחובות והידרדרות לפשע, אלא בלימודים, שזה בעיניי העיסוק הטוב ביותר לילדים ולנוער.

העובדה שאין זה כלל ברור מאליו שילדים יוכלו לבלות את ילדותם בבית-הספר ולעסוק בלימודים, והתוצאות של מצב שבו ילדים מועסקים בעיסוקים אחרים ומנועים מלבקר בסדירות בבית-הספר, מוכרות לי לא רק מלימוד היסטורי ומקריאה על מציאות העולם השלישי. אני שבה כעת מביקורי השבועי בשוק מחנה-יהודה, ובדוכנים שאני פוקדת מדי שבוע עומדים נערים שמוכרים לי ירקות ופירות ותבלינים ובכך מסייעים להוריהם. אני מכירה את משפחותיהם, הן גדולות ומרובות ילדים, ולעבודתם יש ערך כלכלי רב חשיבות למשפחתם. זה לא שאינם לומדים דבר בעבודתם: הם מקבלים סחורה, מסדרים אותה, שוקלים ומחשבים, מקבלים תשלום ומחזירים עודף, רובם מנומסים ואדיבים ללקוחות, הם אחראים ומחויבים ואלה ערכים חשובים מאד לכל אדם. אבל יותר הייתי רוצה לראות אותם בספסל הלימודים, מעתיקים תרגילים במתמטיקה מן הלוח. צר לי, אבל אינני רואה כיצד תגביר העבודה בשוק את היצירתיות שלהם, כיצד תפתח את מחשבתם. נדמה לי שחבריהם הלומדים, שכלואים לכאורה בכיתות בית הספר, יתפתחו טוב יותר וייצרו לעצמם עתיד מבטיח ומרתק יותר מן הנערים העובדים בשוק.

לבקר את בתי הספר קל, ולפעמים למבקרים יש בטן מלאה מרירות מחוויותיהם כילדים במערכת החינוך או אפילו כהורים. כאם גרושה ומעוטת-אמצעים סבלתי לא מעט מראוותנות לשמה, סחטנות כלפי הורים והשפלה של תלמידים עניים, תופעות שחוויתי בבתי הספר של בנותי ושיקפו היטב את החברה הסובבת בארצנו, שהפכה בעשורים האחרונים חמדנית, ראוותנית ואטומת-לב. אבל אלה תופעות לוואי שליליות של היות בתי –הספר ראי של החברה שבה הם פועלים, והן אינן מבטלות את חשיבותם של בתי הספר להתפתחותם של הילדים, דוקא בגלל אופיים השמרני, שחבל שאיננו שמרני עוד יותר, חבל שאין מצניעים לכת יותר ואין מדגישים יותר את חשיבותם של מורה, לוח וגיר, כפי שאמר יפה שר-החינוך לשעבר, תלמידים, לוח וגיר הם מה שצריך מורה כדי ללמד היטב, לא מחשבים יקרים ולא טכנולוגיה נוצצת, רק אהבה ולב פתוח לילדים וידע, הרבה ידע במקצועות הלימוד, ידע מן הסוג שמתאכסן במוח ולא במכשירים, ידע שעליו אמרו הקדמונים "מה שלמדתי שום גנב ושום שודד לא יקחו ממני". היה זה הנוירולוג שלימד אותנו בחוג לחינוך שיעור מטלטל על הפתולוגיה של המוח, שהסביר לנו את חשיבותו של הזיכרון האוטומטי, זה שמוגן אפילו מפני התקפי שבץ קשים: תנו לילדים ללמוד הרבה בעל-פה, הוא הסביר לנו, למדו אותם בעל-פה את השירים ואת לוח-הכפל, כך לא יימחו מזיכרונם לעולם. זכרתי היטב את שיעורו. מן הלימוד המתקדם ביותר של המוח האנושי הוא למד בראש וראשונה לכבד את דרכי הלימוד העתיקות.

כשהגעתי לאוניברסיטה, כמו רבים, עם בטן מלאה על סבלות בית-הספר, זה היה כבר אחרי שירותי הצבאי כמורה חיילת, ושם למדתי לראשונה שיש מציאות אחרת מזו של ילדים לומדים: בעבודתי כמורה חיילת בחינוך המיוחד פגשתי הורים שהעדיפו להשאיר את ילדיהם בבית, ילדים בגילאי עשר עד חמש-עשרה, כדי שיאספו ביצים מן הלול ויסדרו אותן בתבניות, כדי שיפזרו מזון ברפת ובלול, וכדי שיטפלו באחיהם הקטנים בזמן שההורים עסוקים בעבודה. המשימה האחרונה הוטלה בעיקר על הבנות הבכורות והשניות במשפחות מרובות הילדים. הילדה המבוגרת ביותר בכיתתי הגיעה ללימודים רק לעתים רחוקות: היא היתה המטפלת של שבעת אחיה הקטנים ממנה. כשמישהו מהם חלה היא נשארה בבית לסעוד אותו, בימי ששי מעולם לא הגיעה לבית הספר כי נאלצה לסייע בהכנות לשבת, ולפני חגים נעדרה ימים רבים. מפורים עד פסח, כאשר במושבים נהגו לא רק להוציא את הרהיטים ולנקות היטב את החדרים, אלא גם לסייד את הבית כולו בלבן, נעדרו רבים מן הילדים כדי לסייע בהכנות לפסח. כן, הם ידעו לטפל באחיהם הקטנים וגם בעופות ובבהמות, הם ידעו לסייד ולנקות ולבשל ולחתל ועוד מלאכות מועילות רבות שחשוב לדעת, אבל יצירתיות לא ראיתי אצלם, בעיקר ראיתי פיגור סביבתי, נחשלות, צרות אופקים, מחסור בידע ובכישורי למידה. התלמידה הבוגרת שהיתה לכאורה בשנת לימודיה השמינית התקשתה לקרוא. היא גם לא היתה מנומסת וכנועה כפי שאפשר היה לחשוב: היא היתה חצופה מאד, גסה ואלימה, אולי מתוך תסכול, ואולי משום שלא הכירה מעולם בחייה מציאות של רוך, ושל חלומות נעורים. בכלל נוכחתי בתקופת עבודתי כמורה חיילת, שילדים שאינם לומדים הם חצופים ואלימים יותר ממה שמכנים היום "חנונים". שום דבר איננו משפר את האישיות, את היצירתיות ואת הנימוסים הטובים כמו לימוד שיטתי, שדרכו לומדים אנשים גם לרצות ולשאוף ולחלום, דרכו מתרחב עולמם מעבר לכפר מגוריהם אל הארץ והעולם והחלל – כבר אמרתי שאל תמנעו מהילדים לצפות בטלויזיה, הם לומדים ממנה הרבה יותר מכפי שאתם משערים, למדתי זאת מבנותי.

בכל העולם נלחמים מיליוני בנים, ועוד יותר מיליוני בנות, על הזכות הבכלל לא מובנת מאליה ללכת לבית הספר וללמוד. גם אצלנו מתחת לאף יש המון ילדים כאלה, שלימודים סדירים כלל אינם מובנים מאליהם עבורם. אני שמחה מאד ששר-החינוך הבטיח לדאוג גם לנושרים ממערכת החינוך, להושיט להם יד ולהשקיע בהם את ההשקעה הנוספת שהם זקוקים לה כדי שלא יפגרו אחרי האחרים ויפלו לצד הדרך. ילדים צריכים לבלות את ימיהם בבתי-הספר וללמוד. יותר ממחשבים הם זקוקים לתשומת לב ואהבה והם זקוקים ליידע. יידע איננו מעניק רק השכלה. הוא מעניק ביטחון, הוא מרחיב אופקים, הוא מפתח את האישיות, הוא מעניק בסיס שממנו אפשר להמשיך הלאה. החברה שלנו זקוקה לבתי-ספר. תמיד יהיה טוב לשפר את בתי-הספר, את השכלת המורים ואת היחס לתלמידים, אבל לתאר את בתי-הספר כמוסד מיותר שאין בו צורך, זו התפנקות של חברת שפע שאיננה רואה נכוחה, לא את המתרחש מחוצה לה וגם לא את המתרחש מתחת לאפה.  

מחשבות עצובות על תבוסת יחימוביץ'

לפני הבחירות במפלגת העבודה קיויתי מאד ששלי יחימוביץ' תנצח, אבל חשבתי שאם אכתוב על כך זה ייראה לא ראוי, כי למרות שאני תומכת במפלגת העבודה ומצביעה לה בבחירות הכלליות, מעולם לא התפקדתי למפלגה, ומי שרוצה להשפיע על בחירת מנהיגי המפלגות צריך להתפקד ולהיות חבר ומשהו שאינני יודעת להסביר תמיד עצר אותי מלהיות חברת מפלגה. אני לא חושבת שפוליטיקה זה דבר מלוכלך ושהעיסוק בפוליטיקה בהכרח כרוך בשחיתות, או דברים דומים לכך שמונעים מאנשים להתפקד למפלגות ולהיות פעילים בפוליטיקה, אבל בכל זאת קשה לי לראות את עצמי בפעילות מפלגתית, ומעולם לא הייתי מעורבת בשום פעילות כזו – אם ראיתם את שמי כתומכת כביכול של פוליטיקאי כזה או אחר מחוץ לבלוג הזה, כנראה נעשה שימוש בשמי שלא מרצוני, כמו שראיתי פעם את עצמי רשומה עם הכתובת ומספר הטלפון בדף התומכים של פוליטיקאי שמעולם לא תמכתי בו, אבל זה כבר איננו רלוונטי כעת. בכל אופן בתור מי שאיננה חברת מפלגה ומנועה מלתמוך ביחימוביץ' בבחירות הפנימיות לא חשבתי שראוי לי לשלוח אחרים להצביע בשבילה, למרות שמאד קיויתי שהיא תנצח. גם בגלל שאני מאד תומכת באידיאולוגיה הכלכלית-חברתית שלה, ואני גם מסכימה איתה שצריך להילחם על זכויות האנשים העובדים במדינת ישראל ולא להגיד כל הזמן שרק הסדר עם הפלשתינים חשוב, כי מי שאומר את זה, כמו מערכת "הארץ" למשל, רוצה בעצם לשמר את יחסי הכוחות הכלכליים בישראל, שבצורה מאד בוטה וקיצונית ביחס למדינות אחרות מיטיבים עם העשירים ומרעים עם העניים והחלשים, והסדר עם הפלשתינים לא תלוי רק בממשלת ישראל, אבל שיפור מצב העובדים במדינת ישראל הוא בהחלט דבר שממשלת ישראל מסוגלת לעשות אם היא תרצה בכך והיא איננה תלויה באף אחד אחר כדי לבצע את זה.

ויש עוד סיבה שאני מעדיפה את יחימוביץ'. אחרי שבמצעד הגאוה בירושלים בשנת 2005 נדקרו אנשים ונפצעו, הבנתי שיכול לקרות גם רצח של הומוסקסואלים, לא הייתי צריכה לחכות לרצח בבר-נוער כדי להבין שדבר כזה יכול לקרות בהתחשב בהסתה נגד הומוסקסואלים, והתקשרתי ללשכה של יצחק הרצוג שהיה אז שר וביקשתי מהמזכירה, בעצם התחננתי, שהוא יביע תמיכה בקהילה, דבר שמפלגת העבודה לא עשתה קודם מעולם. מצעד הגאוה היה הזירה של מר"ץ וחד"ש, ואף מפלגה אחרת לא הגיעה למצעדים או לאירוע כלשהו. אמרתי שאני לא נושאת בשום תפקיד, אני רק אמא מודאגת, אבל קיויתי שמישהו לפחות ידבר איתי. המזכירה היתה אדיבה אבל בעיקר ניסתה להיפטר ממני ויותר לא שמעתי ממנה או מהרצוג שום דבר. כששלי יחימוביץ' נבחרה לראשת העבודה היא פשוט באה למצעד הגאוה בירושלים, לא רק בתל-אביב, והביעה תמיכה בשיא הטבעיות ובכלל לראשונה נתנה ביטוי למחויבות של מפלגת העבודה לדאוג גם לזכויות ההומוסקסואלים שבעקבות זה הוקם גם תא גאה במפלגת העבודה, וזה דבר שאפילו הרצוג כבר לא יצליח לקלקל. שלי לא חיכתה עד שירצחו הומוסקסואלים שאז כולם באו אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

הצטערתי מאד ששלי יחימוביץ' הפסידה את הבחירות להרצוג, למרות שאני מנסה לחשוב שהוא לא איש גרוע, ובוודאי אני אמשיך להצביע למפלגת העבודה, אבל כל מה שאני קוראת רק מדכדך אותי יותר. למשל קראתי בדה-מארקר שכשיחימוביץ' דיברה נגד הפיטורים ההמוניים המתוכננים בחברת "טבע" שקיבלה הטבות מס אדירות, ובכלל בתכנית שלה היא שאפה להעלות את גביית המסים מהחברות הגדולות שמשלמות מסים מגוחכים בזמן שמקצצים בקצבאות ילדים ופוגעים בחלשים ביותר, באותו זמן יצחק הרצוג דיבר עם בכירי הנהלת "טבע" ובכלל הוא האשים את שלי יחימוביץ' שהיא מבריחה את המגזר העסקי מהמפלגה. חשבתי על זה כשכל הזמן דיברו כמה תרומות הרצוג גייס ושאלתי את עצמי אם התרומות האלה הגיעו ממקומות כמו חברת "טבע" או חברות אחרות שרוצות להמשיך לשלם משכורות עתק למנהלים ולממן את זה מהטבות מס מופלגות ופיטורי עובדים שמקבלים שכר מינימום, שיש בחברת "טבע" לא מעט כאלה. אם המחשבה שלי נכונה, בוודאי הרבה יותר זול לחברת "טבע" לתרום לבחירתו של הרצוג ולסלק את יחימוביץ' שמפריעה להם לפטר ולהתעשר על חשבון העובדים העניים ומדינת ישראל, הרבה יותר זול ל"מגזר העסקי" לתרום לבחירתו של הרצוג ולהעיף את יחימוביץ' מאשר לשלם יותר מסים ולפטר פחות עובדים ולקצץ בשכר המנהלים המופרך שלא רק "טבע" אלא גם הרבה חברות אחרות משלמות מבלי שהרווחים שלהן מצדיקים את זה ובעצם על חשבון כולנו, וחשבתי שאולי לא חברי מפלגת העבודה מהשורה אלא "המגזר העסקי" שזה בעלי הון מאד גדולים שמשלמים מסים מאד קטנים בעצם אחראי לסילוקה של יחימוביץ' מההנהגה, כדי שאף אחד לא יפריע להם יותר במאמציהם להפוך את ישראל למדינת עולם שלישי שבה יש שכבה צרה של עשירים מאד והמוני עניים חסרי כל ומנוצלים בלי גבול. דוקא היום כשמבטלים פתאם העלאת מסים בגלל גביית הרווחים הכלואים ואפשר לראות עד כמה הכל תלוי ברצונה של הממשלה לגבות כספים מבעלי ההון במקום לעשוק את הציבור הרחב שהולך ומתרושש, וכמה כספים הממשלה יכולה לגבות אם היא רק עושה מאמץ חלקי מאד במקרה הזה, כי לא גבו את כל מה שהיה ניתן לגבות אלא רק סכומים מופחתים בהסדר מקל עם החברות הגדולות, כשאני חושבת על כל זה תבוסת יחימוביץ' לא נראית לי כמו משהו בלתי משמעותי, אלא כמו הפיכת חצר שמימן ההון הגדול כדי לעזור לעצמו, וכמו פגיעה קשה מאד בדמוקרטיה שנשלטת עד כדי כך בידי בעלי ההון שקשה לדעת עד כמה היא באמת ראויה לתואר דמוקרטיה ולא טימוקרטיה שזה שלטון העשירים, שגם הבחירה ביאיר לפיד על פני שלי יחימוביץ' סימלה במידה רבה, ודוקא לגמרי הזדהיתי עם יובל שטייניץ שאמר שלפיד חושב שהוא עשיר אז הוא גם צריך לקבל דוקטורט בלי לעשות קודם אפילו תואר ראשון כמו שפלבאים כמונו וגם יובל שטייניץ עשו. נורא קל להגיד מה לא היה בסדר בהתנהלות של שלי יחימוביץ' ובטח היו כמה דברים לא בסדר, אבל אולי הסיבה האמיתית שהיא הובסה היא שיחימוביץ' נלחמה לממש את האידיאולוגיה שלה לצדק חברתי, שזה מה שהעם דורש, ולא מה שהעשירים דורשים.

מחר אלך להצביע בשמחה

מחר אני אלך להצביע בשמחה גדולה, כי אני מאד מאמינה בשלי יחימוביץ' וברשימה של מפלגת העבודה, שיש בה כל כך הרבה אנשים שמייצגים את החתירה לצדק חברתי ולמדינת רווחה אמיתית, שהם ייצגו בכנסת את מה שהכי חשוב לי, שזה המאבק בהשתלטות של הכסף על הכל, השתלטות שדוחקת הצדה ורומסת את כל מה שחשוב באמת, כבוד האדם וחייו, שאלה דברים שאינם נמדדים בכסף, ומי שמודד אותם בכסף מבזה אותם. כל כך הרבה מדברים על ראשות הממשלה והשרים, ששוכחים שאלה קודם כל בחירות לכנסת, ושלכנסת יש המון תפקידים חשובים מאד חוץ מלהרכיב את הממשלה: הכנסת מחוקקת חוקים שמעצבים את חיינו ומקצה תקציבים לממש אותם ומפקחת על פעילות הממשלה והמוסדות הממלכתיים. חבר כנסת חרוץ ומסור שיוזם חוקים ופועל בוועדות הכנסת יכול להשפיע השפעה גדולה על חיינו, וזה הדבר שהכי אהבתי מכל דבריה של שלי יחימוביץ', שהיא אמרה שבשביל להניע תהליך מדיני צריך להיות ראש ממשלה, אבל כדי לפעול למען צדק חברתי מספיק להיות חבר כנסת, ואפשר לעשות המון למען צדק חברתי בתור חבר כנסת מהשורה, שאת זה שלי יחימוביץ' עשתה מאז שהיא נכנסה לכנסת, ובתחום הזה יש עוד הרבה מאד מה לעשות. יש המון אנשים בישראל שרצים לראשות הממשלה או לפחות למישרת שר, ובעצם הם לא יודעים להיות חברי כנסת טובים, והם לא יודעים איך לקדם דברים דרך פעילות טובה בכנסת, גם בלי להיות ראש ממשלה או שר. אנשים כאלה, כשהם מגיעים לכנסת ולא נבחרים לשרים הם לא יודעים מה לעשות ובסופו של דבר הם לא עושים שום דבר וכאילו נמוגים. בארצות אירופה ברור שאי אפשר להיות ראש ממשלה מבלי שהיית חבר פרלמנט בולט, ואחר כך שר זוטר ואחר כך שר בכיר ורק אז אנשים מעלים על דעתם לרוץ לראשות הממשלה. אצלנו אנשים מחפשים קיצורי דרך וגם מפגינים הרבה יהירות וחוצפה, אבל מי שרוצה לשנות דברים ולהילחם על דברים צריך להיות מוכן לעבודה קשה ומתישה ובחלקה גם משעממת ומייגעת בוועדות הכנסת, לקרוא את כל הצעות החוק הטרחניות ולשים לב לאותיות הקטנות ולהילחם על כל הדברים הכאילו קטנים, שנהפכים לדברים מאד גדולים כשהם קובעים לפרט כמה מסים הוא ישלם, מה יהיה גודל הסכומים שיקבל מביטוח לאומי, איזה חינוך הוא יוכל להעניק לילדיו ואיזה שירותי בריאות הוא יקבל, ומה יהיה גודל גימלת הזיקנה שלו ומאיזה גיל הוא יקבל אותה. כל הדברים האלה ורבים אחרים הם אותיות קטנות בהצעות חוק שחברי כנסת חרוצים צריכים לרצות ולדעת להתמודד איתן, וגם בכנסת יש הרבה יותר כאלה שלא יודעים מכאלה שיודעים.

אני שמחה מאד על כך ששלי יחימוביץ' החזירה למרכז את החתירה לצדק חברתי, ולא אכפת לי שאנשים תקפו אותה על זה שהיא לא שמה מספיק דגש על העניין המדיני, במיוחד תקפו אותה אנשים שמתחזים לשמאל אבל בעצם הם קפיטליסטים, אפילו קפיטליסטים אכזריים, שחושבים שאם הם ידברו כל הזמן על זכויות הפלשתינים כולם ישכחו שהם מדכאים את העובדים שלהם ואוסרים עליהם להתארגן ומקפחים ורומסים אותם וגוזלים מהם את זכויותיהם ולעת זיקנה משליכים אותם ככלי אין חפץ בו, והם חושבים שאם הם ידברו על זכויות הפלשתינים וכמה ימניים יכתבו להם תגובות מתלהמות זה יהפוך אותם לשמאלנים. אבל אי אפשר להיות באמת איש שמאל אם אתה לא דואג לזכויות של האנשים העובדים שאין להם הרבה רכוש וכספים והם זקוקים להגנה וסיוע של המדינה כדי שלא יעשקו אותם ויגזלו מהם את הדברים הכי בסיסיים.

אני גם מבינה את חוסר הרצון של שלי יחימוביץ' לתקוף את המתנחלים, כי חוץ מהמתנחלים האידיאולוגים יש ביהודה ושומרון, ביישובים כמו מעלה אדומים ואריאל, הרבה אנשים שקנו שם בתים כי הם היו הרבה יותר זולים מהבתים בירושלים למשל, ולא היה להם כסף לקנות בית בירושלים, שזה מאד יקר וכמעט בלתי אפשרי, גם אם רוצים לקנות דירה מאד צנועה וקטנה. זאת למשל דוגמה טובה לכך שאי אפשר להפריד בין נושא ההתנחלויות לבין המדיניות הכלכלית-חברתית, כי אם יהיה יותר קל לקנות דירה בישראל ויותר אנשים יוכלו להרשות לעצמם לקנות דירות בגוש דן ובאיזור ירושלים, הרבה פחות אנשים ילכו לגור בשטחים, וזה יקרה מעצמו אם קניית דירה תחזור להיות משהו שאנשים יכולים להרשות לעצמם גם בלי להיות ממש עשירים.

אני מאד מאמינה גם במירב מיכאלי, למרות שאנשים צוחקים על איך שהיא מדברת, כי לפעמים צריך לדבר משונה בשביל להבליט נקודה, ואני מאמינה בפעילות שלה למנוע אלימות נגד נשים, ואני מאד מאמינה באיציק שמולי וסתיו שפיר שהם ימשיכו לפעול למען צדק חברתי בכנסת, ואני מרגישה צורך לומר את זה, כי אני שומעת התבטאויות של עיתונאים ואנשי תקשורת לגבי מירב מיכאלי וסתיו שפיר – עצם זה שכורכים אותן יחד, בבחינת "כל הבחורות האלה", למרות שמירב מיכאלי כבר איננה אשה צעירה וכבר עשתה הרבה מאד דברים – ואני יודעת מבשרי שכך מזלזלים בנשים ומקטינים אותן בכל מעשיהן, ושהחיים של נשים הם חוויה מתמדת של התמודדות עם זלזול וכוחנות של גברים בכל מקום ובכל תחום, ושאשה תמיד צריכה להתאמץ ולהיאבק הרבה יותר מגבר כדי לקבל יחס הרבה פחות הוגן בכל התחומים. אני מאמינה שהרכב הרשימה של מפלגת העבודה הוא צעד בכיוון הנכון גם לקידום הצדק החברתי וגם לקידום זכויותיהן ומעמדן של נשים. אני שמחה שבראש מפלגת העבודה עומדת אשה שהרקע שלה אידיאולוגי ולא ביטחוני, וזאת כבר אמירה שבישראל יש לה חשיבות בלתי מבוטלת עבור הבוחרים.       

הרבה פעמים הצבעתי למפלגת העבודה שאני תומכת בה מסיבות אידיאולוגיות, אבל לא תמיד הצבעתי בשמחה, כי לא יכולתי להזדהות אישית עם אנשים כמו אהוד ברק, שבאחת ממערכות הבחירות שלו אפילו סירבתי להצביע בכלל כי לא רציתי להצביע למפלגה אחרת אבל גם לאהוד ברק לא רציתי להצביע. מחר אני אצביע בלב שלם ואני מאמינה שהפעם אני לא אתחרט על ההצבעה.

המוחים תפקידם רק למחות

הדרישה ממנהיגי המחאה הצעירים להגיש לממשלה רשימת דרישות מדויקת, ולא זו בלבד, אלא אף מקורות מימון, היא חוצפה. דומה הדבר לטבח כושל שמבקש מלקוחותיו הממורמרים להציע לו מה לבשל וכיצד, או לרופא השואל את החולה המתלונן איזה טיפול הוא מציע. אין זה תפקידם של מנהיגי המחאה לתרגם את רצון העם לעשייה. זה תפקידה של הממשלה. למנהיגי המחאה יש רק תפקיד אחד שלקחו על עצמם, וביצעו להפליא: להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל בהמוניהם אינם יכולים וגם אינם רוצים להשלים עם מציאות שבה שכר–הדירה עבור דירת שלושה חדרים ממוצעת שוה למשכורת ממוצעת, ושכר לימוד לשני פעוטות במעון ובגן ילדים שוה אף הוא למשכורת ממוצעת, ולא נותר לשני הורים צעירים שמקבלים משכורות ממוצעות ממה לחיות, ובנוסף לכך גם מחירי המזון, המים, הדלק והחשמל עולים כל העת בקצב בלתי נתפס ובלתי סביר, ומכים מכה אנושה הן בצעירים והן בזקנים, וזאת במידה רבה בהסכמת הממשלה ואף ביוזמתה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל לא ישלימו עם ההרס השיטתי של מדינת הרווחה שהוא גם חורבנן של זכויות האדם, כי לכל אדם יש זכות למזון ולקורת גג, לחינוך ולבריאות, ואלה אינם בזבוז או מותרות, אלא חובת המדינה לאזרחיה, והדרך היחידה שבה יוכלו האזרחים והאזרחיות לתרום לא רק לעצמם אלא גם למדינה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה שהחברה בישראל איננה מעוניינת במדינה שאיננה נותנת לאזרחיה דבר ובתמורה מרשה להם לעשות הכל, לעשוק את עובדיהם ולגזול כספי ציבור וכספי יחיד בלי גבול. לא זו החברה שהעם בישראל מעוניין בה. העם איננו מעוניין בחברה שבה מורים ותיקים מושפלים ונזרקים מן העבודה שנה לפני צאתם לגימלאות, כדי לגזול מהם את הגימלה המגיעה להם, ובמקום עובדי ממשלה מאוגדים ובעלי זכויות מעסיקה הממשלה, יותר מכל מעסיק פרטי, עובדי קבלן חסרי עתיד וחסרי זכויות. לא רק את מדינת הרווחה הרסו ממשלות ישראל, אלא גם את מרקם היחסים האנושיים במדינה. במדינה שבה שרת חינוך רומסת ומשפילה את המורים, וילדים אינם מקבלים חיסונים כדי לחסוך בשכר האחיות, ומעונות לנשים מוכות נסגרים כדי לאפשר לגורמים פרטיים להפוך את הסבל למקור רווח, במדינה כזו אדם לאדם זאב, ולחלש אין עוזרים אלא צוחקים בפניו, ואת החלש והגר מנצלים ורומסים עד דכא, כי מעשי הממשלה קובעים את הטון: חברת מצליחנים, כלומר מתעשרים מעושק וקשרי הון ושלטון. כל האחרים נדרשים להשלים עם אובדן זכויותיהם הבסיסיות כאילו היתה זו גזירת גורל.

מנהיגי המחאה עשו דבר גדול ונפלא: הם החזירו את הדרישה לצדק חברתי, זו שממשלות ישראל, לא רק זו הנוכחית, השליכו מעל שולחנם, והם החזירו אותה בגדול. לתרגם את המחאה לעשייה צריכה הממשלה ולא המוחים. לא מנהיגי המחאה צריכים להגיש רשימת דרישות, אלא הממשלה צריכה להגיש לעם רשימת תכניות לתיקון העוול החברתי שנגרם מזה שנים בטיעונים שונים ומשונים. אם מצבה של ישראל לדעת השרים כל כך טוב, מדוע הם מקפיאים שנה אחר שנה בחוק ההסדרים את חוק חינוך החובה לגילאי שלוש-ארבע שנחקק לפני שנים רבות אבל לא הוצא לפועל מעולם? איזו בושה זו להעמיס את עול החינוך היקר ביותר דוקא על ההורים הצעירים ועל הגילאים הרכים ביותר? מדוע אין בישראל מעונות יום וגני פעוטות בחינם? היש הוצאה חשובה מזו, צודקת מזו? בכך צריכה הממשלה להתחיל, גם אם זה מאד מאד יקר. המלחמות יקרות יותר ומועילות פחות, אבל מיליארדים למלחמות מיותרות בלבנון ובעזה נמצאים תמיד. רק לבניית עתיד המדינה, ולהקמת חברה צודקת שדואגת לאזרחיה, האמצעים תמיד חסרים. לא זו המדינה שאנו רוצים לחיות בה, קרא הציבור לממשלה בקול גדול שהולך מקצה המדינה ועד קצה, ובכך הסתיים תפקידו של העם. הממשלה היא זו שצריכה להזיע כעת ולתת לבוחריה תשובה. אין לה שום זכות לגלגל את השאלה חזרה אליהם בשאלה המתחכמת "מה אתם רוצים"? העם רוצה צדק חברתי. זו איננה דרישה מופשטת. זו דרישה לחינוך, בריאות ודיור לכולם, זו פקיחת עיניים של הממשלה לעושק של הציבור הרחב בידי מעטים, מאד מקורבים לשלטון, זו דרישה ברורה לא רק להפנות תקציבים אינסופיים לביטחון, אלא להעמיד את השירותים לאזרח במקום ראוי בסדר העדיפויות. כיצד בדיוק לבצע זאת צריכה הממשלה לשבור את ראשה, ולא לגלגל את תפקידה שלה, שלא ביצעה כהלכה, על העם, או על המוחים שהיו לו לפה, והוא היה להם לאלהים.