מותו של אהוביה סנדק

 

אהוביה סנדק היה בן 16. רק נער. אפשר לומר ילד. הוא לא היה ילד טוב וגם החברים הבוגרים יותר שנשרך אחריהם לא היו טובים. הם יידו אבנים על מכוניות של פלשתינים. מיידוי אבנים כזה נהרגה באוקטובר 2018 עאישה ראבי, אם לשמונה ילדים, כשמתנחלים יידו אבנים על הרכב שבו נסעה עם בעלה ואחת מבנותיה. יידוי אבנים הוא פשע מסוכן שהמשטרה צריכה להפסיק כאשר היא נתקלת בו. ובכל זאת, אהוביה סנדק וחבריו היו צעירים מאד, שלושה מתוכם קטינים. השוטרים היו צריכים  לחשוב על כך כאשר רכב המשטרה רדף אחריהם והתנגש במכוניתם.

המשטרה איננה מכחישה שרכב המשטרה התנגש במכוניתם וגרם לה להתהפך. לטענת המשטרה הנוסעים ברכב הנמלט הם האשמים בתאונה, כי ניסו למנוע ממכונית המשטרה לעקוף אותם משמאל. אבל לא ברור אם הנמלטים אכן מנעו מהמשטרה לעקוף אותם בזדון או פשוט איבדו שליטה. יש עדות שהשוטרים עצמם נהגו ברכב בפראות. מדובר איפוא בתאונה שנסיבותיה עדיין מתבררות. מח"ש קיבלה עליה את חקירת השוטרים המעורבים בתאונה שגרמה למותו של אהוביה סנדק. אבל המשטרה ממשיכה לחקור את הנוסעים ברכב, ועכשיו היא גם מאשימה אותם במות חברם הצעיר אהוביה סנדק. כיצד המשטרה יכולה לחקור תאונה שאנשיה מעורבים בה? מדוע לא הועברה החקירה כולה, כולל חקירת הנערים, למח"ש או לגורם אחר שאיננו המשטרה? האם המשטרה יכולה באמת לחקור באובייקטיביות תאונה שאנשיה מעורבים בה? הרי האינטרס של המשטרה הוא לטהר את אנשיה מכל אחריות לתאונה ולהטיל את כל האשמה על הנערים שהם אולי עבריינים, אבל הם עדיין נערים, שלושה מהם קטינים ואחד מהשלושה נהרג בתאונה, שהנוסעים ברכב טוענים ויש גם עדות נוספת לכך שלשוטרים יש לפחות אשם תורם לתאונה הזו, שהם נהגו בפראות לא פחות מהנערים, והרי האחריות עליהם כשוטרים גדולה הרבה יותר.

אבל המשטרה חוקרת את נוסעי הרכב וכעת היא מאשימה אותם בהמתה בקלות דעת של חברם, כשיש טענה נגדית לא רק מצד הנאשמים, שהמשטרה היא זו שאחראית לתאונה ולמותו של אהוביה סנדק בן ה-16. כמובן שאם המשטרה תצליח להרשיע את הנוסעים ברכב בתאונה, יש לה סיכוי טוב יותר להתנער מאשמת אחריותם של השוטרים לגרימת התאונה ולמותו של אהוביה סנדק. לכן בהחלט יש למשטרה אינטרס להחמיר עם הנערים ואולי גם להטות את החקירה ולטפול על הנערים אשמת שוא מעבר לאשמתם האמיתית בידוי אבנים ובנסיון הימלטות מהמשטרה. בנסיבות כאלה לא ייתכן שהמשטרה, שגם מודה בעצמה שאנשיה היו מעורבים בתאונה, בין אם באשמתם ובין אם לאו, תהיה הגורם שחוקר את התאונה והגורם שחוקר את הנערים ומאשים אותם.

כל זה צריך לכאורה להיות ברור מאליו, שהגורם החוקר והמאשים צריך להיות אובייקטיבי ולכן המשטרה שבגלל מעורבותה בתאונה איננה גורם אובייקטיבי איננה יכולה להיות הגורם החוקר. אבל משום מה זה בכלל לא ברור ומדי ערב המשטרה מנפיקה לתקשורת האשמות נגד הנערים ובעיקר מנסה לטפול עליהם את האשמה למות חברם.

זה מזכיר לי במידה מסוימת את התאונה שבה נהרג ארי נשר, ששם המשטרה ניסתה להאשים במותו של ארי את החבר שהרכיב אותו על אופניו במקום את הכדורגלן שדרס את שניהם והרג את ארי נשר. הפעם המקרה חמור עוד יותר, מפני שהשוטרים בעצמם חשודים בגרימת מותו של אהוביה סנדק ומנסים לטהר את עצמם מאחריות. וזה אולי מזכיר אפילו יותר את המקרה של יעקוב אבו אלקיעאן מאום אל חיראן שאיבד שליטה על רכבו לאחר שהמשטרה ירתה בו והרכב הידרדר והרג את השוטר ארז לוי. אז טענו שאבו אלקיעאן היה מחבל ודרס את ארז לוי למוות בכוונה, מה שהתברר בדיעבד כלא נכון.

יש הרבה קבוצות אוכלוסיה שסובלות מן המשטרה, שמתנהגת במקרים רבים באלימות כלפי אזרחים. רק לפני שבוע היינו עדים למעצרו המזעזע של חרדי זקן ולוקה בנפשו שלאחר שהתברר שנעצר לגמרי בטעות השליכה אותו המשטרה במקום מרוחק במקום להשיבו לביתו והאיש האומלל תעה ביער וכמעט מת מהיפותרמיה. החרדים חושבים שהמשטרה מתנכלת בעיקר להם. גם המפגינים נגד נתניהו מרגישים שהמשטרה מתנכלת בעיקר להם, וגם המתנחלים מרגישים שהמשטרה מתנכלת להם. אפשר לנקות את המשטרה מאשמת האפליה, כי למרבה הצער שוטרים מתנהגים באלימות לכל חלקי האוכלוסיה, ולא פעם מתגלים במשטרה חוסר יושר ואי אמירת אמת כדי לגונן על שוטרים שנהגו שלא כהלכה, והיו גם לא מעט מקרים מזעזעים שבהם טפלה המשטרה אשמה על אנשים כדי לנקות את עצמה או למטרה אחרת, כמו מפקד תחנה בקרית-גת שהאשים מתלוננים על גניבת רכב בעדות שקר כדי להפחית באופן כזה את נתוני הפשיעה בתחום אחריותו – סיפור שקשה להעלות על הדעת ובכל זאת קרה. לעתים נדמה שהמשטרה היא אויבתם של האזרחים, במקום שתהיה להם למגן ולעזרה.

לא ייתכן שהמשטרה תחקור את חבריו של אהוביה סנדק. צריך להעביר את החקירה לגורם אובייקטיבי, וכל האזרחים צריכים להילחם על כך שהמשטרה תתנהל בהגינות וביושר ובנקיון כפיים וללא ניגוד עניינים כלפי כל אזרח ואזרח, יהודי או ערבי, חרדי או חילוני, מפגין או מתנחל, כי אם לא כן, כל אחד עלול למצוא את עצמו כקורבן של אלימות שוטרים או חלילה הפללה של חפים מפשע, ואלה דברים ששום חברה איננה יכולה לחיות איתם בהשלמה.

 

 

הצייר אורי אליעז ז"ל

 

כתבתו של עופר אדרת ביום ג' האחרון במוסף גלריה של "הארץ", על הצייר אורי אליעז שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני שבוע, שברה את לבי. עופר כתב שאורי אליעז לא זכה להכרה ונדמה לי שזו טענה קצת מוגזמת. בילדותי הוא היה צייר ואמן מוכר ומוערך. אולי מאוחר יותר התבודד והפסיק להציג בתערוכות. אינני זוכרת מתי התיידדו איתו הוריי. האם זה היה כשעוד גרנו בחדרה, או כשכבר עברנו לחיפה, לאחר 1962. אורי אליעז עבר לחיפה בשנת 1960 ובין השאר עיצב תפאורות לתיאטרון חיפה. את תיאטרון חיפה ייסד יוסף מילוא בשנת 1961. אחיו של מילוא, דני, ואשתו תיאה, היו ידידים של הוריי וגרו באחת הסמטאות שחצו את רחוב הלל בהדר הכרמל שבו התגוררנו כשעברנו לחיפה מחדרה. הם היו מבוגרים מהוריי ואורי אליעז היה צעיר מהוריי בשנים ספורות. כנראה שהוריי התיידדו איתו כשעברנו לחיפה, אבל איך והיכן הכירו אותו אינני יודעת. אולי דרך דני ותיאה פסובסקי – בניגוד לאחיו המפורסם דני שמר על שם המשפחה המקורי. הורי הירבו ללכת לתיאטרון חיפה וכשכבר הייתי נערה, בתחילת שנות השבעים, צפיתי איתם בכמה מחזות שהרשימו אותי מאד: "כולם היו בני" עם יוסי ידין, "השפעת קרני גמא על ציפורני החתול" עם חנה מרון ששיחקה דמות מאד מרושעת וכנראה נהנתה מזה מאד – אני ממש שנאתי אותה כשאמרה "סבתא'לה" בקול נוטף רעל, וגם הלכתי עם אבי ל"חפץ" של חנוך לוין שהיה אז מחזאי די מתחיל ושנאתי כל רגע. הדה בושס כתבה שלחנוך לוין יש השקפת עולם אנטי-הומנית ובאותם ימים הסכמתי איתה. עברו הרבה שנים עד ששיניתי את דעתי עליו. כשיצאנו מ"חפץ" אמר אבי: "נו, הוא יכול למכור את זה בכל העולם." אלה היו הדברים הכי גרועים שיכול היה להגיד על אמן, שהוא אופנתי, מה שבעיניו היה ההיפך מלהיות אמיתי. עכשיו אני נזכרת שאבי היה ידיד של הצייר נפתלי בזם, ולקח אותנו לתערוכה גדולה שלו במוזיאון חיפה, וקראתי שאורי אליעז היה זמן מה תלמיד של נפתלי בזם, אז אולי הורי הכירו אותו דרך נפתלי בזם, שאינני יכולה להפסיק לחשוב על כך שפירוש שמו בגרמנית וביידיש "מטאטא", והיתה שורה כזאת של שיר "אם אלהים רוצה אפילו מטאטא יורה" – שורה לגמרי מוטעית, כי פירוש האמרה ביידיש הוא "אם אלהים רוצה גם מטאטא פורח", ואינני זוכרת היכן ראיתי את הציור של המטאטא שיצאו ממנו ענפים ירוקים עם עלים ופרחים.

בכל אופן הורי התיידדו עם אורי אליעז וקנו ממנה תמונה ותלו אותה בסלון, ובתמונה הזו היה מצויר צלב ענקי, והיתה שם גם עז ועוד חיה. אני לא זוכרת אם החיות היו צלובות או רק עמדו שם. אני זוכרת צלב בוהק שהקורה האנכית שלו ארוכה מאד והאופקית קצרה, כמו בצלבים של כנסיות. הוריי מאד חששו שסבי יכעס כשיראה את התמונה עם הצלב, אבל סבי שהיה האדם הכי חכם שזכיתי להכיר, אמר שזה כמו כשיעקב הזקן בירך את אפרים ומנשה ושיכל את ידיו והניח את ימינו על ראש אפרים, כי יעקב אמר שגם מנשה יהיה לעם, וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים. וכך הסביר סבא משה שצלב זה בעצם מהתנ"ך כי יעקב אבינו התווה בידיו את סימן הצלב כשבירך את בני יוסף. אחר כך הוריי הלכו למסיבת סילווסטר, נדמה לי שגם המסיבה היתה אצל אורי אליעז, והם אמרו לסבי שהם הולכים ליום הולדת, וסבי שאל אם ליום הולדת או לברית, כי סילווסטר זו הברית של ישו, ואפילו פעם רנאטו שעבד איתי בארכיון הראה לי יומן של הותיקן שכתוב שם בסילווסטר Circumcisio Christi שזה ברית המלה של המשיח. אבל אולי הסיפור הזה היה על אנשים אחרים והוריי רק סיפרו לי אותו. קשה לי לזכור בדיוק דברים מהילדות, אבל את הציור של אורי אליעז שהיה בגוונים כתומים וחומים אולי עם קצת ירקרק וצהוב והצלב הבוהק מאד בלבן או כמעט בלבן שהיה תלוי בסלון של הוריי אני לא יכולה לשכוח. התבוננתי בו כל כך הרבה בילדותי וגם בבגרותי.

עופר כתב שאורי אליעז חרד ליצירותיו, חרד שהן תיזרקנה לפח וכל עבודתו תלך לאבדון. אבל יש לו ילדים, אז אולי הם יטפלו ביצירות. אני לא יודעת. הפחד הזה שכל מה שעשית בחיים יימחק ושאחרי מותך איש לא ימצא בו חפץ זה פחד שמאד מוכר לי. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, אבל אני כן חושבת על זה הרבה. לאחרונה קיבלתי הודעה מגוגל שהם ימחקו אתרים לא פעילים אחרי שנתיים, ואני חושבת מה יקרה אם אמות. הייתי רוצה שהבלוג יישאר ברשת, אבל אולי בשביל זה אני צריכה להקים אתר משלי, כי גוגל רק מספקים את המקום כל עוד אתה פעיל, או אולי כל עוד האתר פעיל. נדמה לי שגם אחרי מותי אנשים ייכנסו לאתר לקרוא, לפחות את התרגומים לקפקא ואלזה לסקר-שילר שהרבה אנשים קוראים.

אמא שלי מתה וגיסתי והאחיינים שלי קברו אותה בלעדינו ונעלו בפנינו את הדירות שלה ואמרו שזה שלהם לפי הצוואה שהם הביאו שלנו ברור שהם כתבו אותה בעצמם והם אמרו שאסור לנו להיכנס לדירות של אמא שלי ושכל החפצים של אמא שלי הם רק שלהם, אבל אנחנו יודעות שהם המציאו את זה כדי שלא נוכל למצוא את הצוואה האמיתית של אמא שלי שהבטיחה לתת לנו את הבית הישן של הוריי שגיסתי והאחיינים שלי רוצים רק לעצמם, למרות שהם כבר קיבלו מאמא שלי כמה דירות יותר חדשות ויקרות. אני לא יודעת מה הם עשו בכל הדברים שהיו בבית של הוריי. אני מקוה שהם לא זרקו או מכרו אותם, ואני מקווה שהציור של אורי אליעז עוד נמצא שם, ושאוכל לקחת אותו פעם, אם השופטת תאמין לנו שהצוואה שהם הביאו היא לא באמת הצוואה של אמי. גם התצלומים של הורי ושל סבא וסבתא שלי שהיו אצל אמי נשארו בדירות ואני לא יכולה לקחת אותם, למרות שגיסתי והאחיינים שלי בכלל לא הכירו אותם ואולי הם יזרקו אותם לפח. אנחנו מחכות לפסק-הדין של השופטת, ובכל מקרה כבר לא נקבל את מה שאמי רצתה שנקבל, כי במקרה הטוב יחלקו את העזבון שלה לשניים ויתנו לנו מחצית, וזה לא מה שהיא התכוונה, ובוודאי היא לא התכוונה שגיסתי תקבל את כל תכולת הדירות שלה ולנו יהיה אסור לקחת אפילו תמונות. אם אצליח לקבל את הציור של אורי אליעז אתלה אותו על הקיר ואסתכל בו הרבה למרות שלרוב קשה לי עם צלבים. הם מזכירים לי חדרי מנזר שישנתי בהם כשעבדתי באירופה בספריות של מנזרים, למרות שדוקא בספריות של מנזרים שיש בהם כתבים וספרים עתיקים הייתי מאד מאושרת, אבל בלילה הפריע לי שיש צלב על הקיר ולפעמים גם איקונין. אני לא יודעת למה זה הפריע לי כי תמיד הייתי רגילה מאד לכנסיות ומנזרים ואפילו אהבתי את האווירה בהם, וכשהייתי ילדה חשבתי שדי יפה לחיות במנזר, ועוד הייתי תמימה ולא ידעתי שהרוע האנושי חודר גם את חומות המנזרים. בכל אופן את הצלב שאורי אליעז צייר הייתי תולה ברצון על הקיר וחושבת על סבא משה שתמיד בירך אותנו אבל מעולם לא שיכל את ידיו כפי שעשה אבינו יעקב שידע לראות  את הנולד.       

בא לי לבכות

 

היום בכיתי, בהתחלה בגלל הדואר ואחר כך בגלל הכל. לפני שלושה שבועות בדיוק שלחתי ספרים בעברית לבתי ונכדי שחיים באנגליה. אמרו לי שהמשלוח עולה 46 שקל, אבל אם אני רוצה מעקב אינטרנט מלא אחרי החבילה שאוסיף עוד עשרים שקל, אז שילמתי 66 שקלים ואחרי כמה ימים נכנסתי למעקב המשלוחים וראיתי שהחבילה התקבלה באשנב ב-30 בנובמבר והועברה להמשך טיפול. את זה כבר ידעתי. זה היה החלק במסע החבילה שנכחתי בו. מה קרה אחר כך אינני יודעת, כי מאז ועד היום לא הופיע במעקב המשלוחים שום רישום נוסף. במקרה הטוב הבעיה במעקב, ובמקרה הפחות טוב החבילה נשכחה באיזו פינת מחסן ולא נשלחה כלל. ביקשתי בירור וביקשו ממני למלא טופס, ואז התחלתי לבכות. לפני חצי שנה שלחתי לנכדי מתנות ליום הולדתו והחבילה הגיעה רק אחרי חודש. אז לפחות היה רישום שהחבילה אמנם נשלחה לאנגליה. הפעם גם זה לא. רציתי לשלוח חבילה נוספת אבל אני כבר מפחדת, וגם קשה לשאת את המתח וההתרגזות עד שהחבילה מגיעה, גם כשהיא מגיעה. הנכד שלי בן שלוש וחצי ומאז שהיה בן שנתיים וחודשיים לא פגשתי אותו. אנחנו מדברים כל יום בסקייפ והוא מראה לי מה הוא בנה בלגו ומה הוא צייר, ואני שולחת לו נשיקה באוויר. היום בתי אמרה לו שסבתא רחוקה והוא אמר: "סבתא במחשב של אמא". אני יודעת שהוא יודע שאני אשה אמיתית, כי פעם כשהם הלכו לטייל הוא ראה אשה עם שיער שיבה ואמר לה הלו סבתא! והיא שאלה את בתי מה הוא אמר, איך הוא קרא לי, ובתי היתה נבוכה מאד. הם היו צריכים לבוא בפסח, ולא יכלו לבוא בגלל הקורונה. בכלל הייתי בפסח לבדי כי היה סגר וגם בתי ונכדי מתל-אביב לא יכלו לבוא אלי, אם כי אותם אני פוגשת לפחות בין הסגרים. ואתמול אמרו שיש באנגליה מוטציה חדשה של הנגיף שעוד יותר מדבקת והטילו סגר על לונדון. הבת שלי אמנם גרה רחוק מלונדון ואצלם אין כל כך הרבה חולים, וממילא הבנתי שהם לא יוכלו לבוא בקרוב ושאי אפשר לדעת מתי הם יוכלו לבוא לארץ בכלל, אבל בכל זאת כששמעתי שעכשיו מי שמגיע מבריטניה צריך בידוד במלונית בכיתי שוב, כי הרגשתי שהפגישה בינינו עוד ועוד מתרחקת, ואם לפחות הדואר היה עובד והייתי יכולה לשלוח מתנות שמשמחות את הנותן עוד יותר מאשר את המקבל זה היה קצת מפיג את הכאב של המרחק, אבל גם הנחמה הקטנה הזו איננה, ופתאם הכל נראה לי בלתי נסבל, למרות שלרוב אני מנסה לומר לעצמי שאני לא סובלת הרבה מהקורונה ושהחיים שלי לא כל כך השתנו, אבל הם כן השתנו. אני יודעת שהצרות שלי הן מאד קטנות, ולא דומות בכלום לסבל של החולים, לאסון של הנפטרים, לשברון הלב והיאוש של מי שמטה לחמם נגדע ומפעלות חייהם ירדו לטמיון. אני בסך הכל שורדת. אבל לפעמים הכאב מתפרץ וקשה להכיל אותו. היום כולם אמרו איזה יום מרגש ושמח שהתחילו לחסן אנשים בארץ, אבל בשבילי זה היה יום עצוב, והחיסון לא מנחם אותי. אני בכלל לא יודעת אם אני יכולה לקבל חיסון. הקשבתי מאד בתשומת לב להסברים של פרופסור ברבש, והבנתי שאני לא רק בקבוצת סיכון לקורונה, אני גם בקבוצת סיכון לחיסון, שגם קודם חששתי ממנו, לפני שידעתי שהוא עלול להיות מסוכן לאנשים עם אלרגיות ומחלות אוטו-אימוניות. אני רוצה לבקש מאנשים שלא יציקו לאחרים בעניין החיסון, כי לא לכל אחד נעים לפרט לכולם את הבעיות הרפואיות שלו, ולא כל מי שחושש להתחסן הוא מתנגד לחיסונים או מפיץ בדותות. יש אנשים שיש להם תגובות קשות לתרופות וחיסונים עד כדי סכנת חיים, ורופאים לא תמיד יכולים לעזור, אבל אסור להם להזיק. מאד לא נעים לראות את הרופאים שממליצים להעניש אנשים שלא מתחסנים בכל מיני עונשים. הרבה רופאים מזלזלים כשמספרים להם על אלרגיות ולא טורחים להחליף לאנשים תרופות שמסוכנות להם, ואת בתי הבכורה כמעט הרגו עם תרופה שאסור היה לה לקבל, וגם פעמיים הגענו לרפואה דחופה בגלל תרופה שהיא היתה אלרגית אליה ובכל זאת נתנו לה אותה. כבר יודעים היום די הרבה על אלרגיות ובכל זאת נדמה שאפילו אנשי רפואה אינם יודעים מספיק ובעיקר אינם מתייחסים מספיק ברצינות. עם הזמן בוודאי ישפרו את החיסונים ויתאימו אותם גם לאנשים עם בעיות. אבל בינתיים יש יותר מדי רעש מכדי שיעצרו ויקשיבו למי שצריך קצת יותר הקשבה והתייחסות. אולי בעוד כמה חודשים המצב ישתפר אבל בינתיים הוא רק נהיה גרוע מיום ליום ואני לא מצליחה לשמוח ורק בא לי לבכות.  

הבמאי הקוריאני קים קי דוק

 

מאז שנודע לי שהבמאי קים קי דוק נפטר מקורונה אני חושבת על סרטו "אביב קיץ סתיו חורף אביב", שהוא סרטו היחיד שצפיתי בכולו, והוא אחד הסרטים שנחרתו בזכרוני במיוחד, וחשבתי על הסרט הרבה גם שנים אחרי שראיתי אותו, וגם עכשיו אני רואה לפני העיניים תמונות מהסרט הזה, שכולו מתרחש באי שמנותק מהעולם והוא עולם בפני עצמו. גיבור הסרט הוא נזיר שתחילה חי באי לבדו ואחר כך מגדל בו ילד של אשה מסתורית שמגיעה לשם וזהותה איננה ידועה והיא משאירה את הילד ונעלמת, והנזיר מחנך אותה. כשהילד מתעלל בבעלי חיים וקושר אליהם אבן, הנזיר קושר אבן על גבו כדי שירגיש כמו בעלי החיים, וכשהוא מוריד מגבו של הילד את האבן הוא אומר לו שהאבן תישאר עכשיו על לבו. החלק הזה בסרט השפיע עלי מאד, לכן היה לי מאד מוזר לקרוא שקים קי דוק הואשם שבסרטו ה"אי" שלא ראיתי, הוא התעלל בדגים וצפרדעים, וזה הדבר הכי פחות גרוע שהוא מואשם בו.

הילד גדל לנער ולאיש ומתאהב בנערה שמגיעה לאי ועוזב איתה ואחר כך חוזר לבדו, ואפשר להבין מקטעי עיתונים שהוא רצח את אשתו, אבל זה לא ברור לגמרי. לא מדברים בסרט הזה הרבה. ככל שהזמן עובר מדברים פחות, ובסוף הנזיר מצית את עצמו למות. כל כך הושפעתי מהסרט הזה, למרות שהיה לי ברור שישנם בו דברים שאינני מבינה, למשל כתובות בקוריאנית שלא תורגמו. זה היה סרט יפהפה וגם מטריד, כי חושבים אם הילד שגדל אצל הנזיר באמת רצח את אשתו וזה מטריד כל הזמן, ולמה הוא מתאבד, ואם הסיפור מעגלי ובעצם הנזיר הזקן הוא הצעיר שרצח את אשתו ובסוף הוא מתאבד ולא ברור למה כי רואים מה הוא עושה אבל הוא לא מסביר את עצמו, רק עושה דברים, ואם הכתובות שהוא כותב בקוריאנית על סף ביתו מסבירות משהו, לא יכולתי להבין. שאלתי את עצמי אם חוסר ההבנה הוסיף לקסם של הסרט, ונדמה לי שכן, אבל עיקר הקסם הוא בנוף של האי, בטבע היפהפה ובהתבוננות השקטה בו. יש בסרט הזה שקט מיוחד שאיננו רגילים אליו בתרבות שלנו, והיה ברור שהוא מכניס אותנו לעולם אחר שלרוב אין לנו כניסה אליו, וגם זה היה חלק מהקסם של הסרט.

עכשיו אני חושבת, אולי ההתייחסות לבעלי חיים והמקום הרב שלהם בסרט הזה "אביב קיץ סתיו חורף אביב", שהיה סרטו הידוע והמצליח ביותר, נועד לפייס את האנשים שכעסו על ההתעללות בבעלי חיים בסרט "האי", כלומר שזו היתה התייחסות מחושבת להשיג תגובה מסוימת, וזה מאד מקלקל את הזכרון היפה של הסרט. וזה רק הדבר הפחות גרוע שאני מבינה על קים קי דוק.

רק עכשיו לאחר שהוא מת וכתבו עליו בעיתונים למדתי יותר על הסרטים שלו ועליו, ואלה היו דברים נוראים. שחקניות התלוננו שהוא תקף אותן, דרש מהן לקיים סצינות מין ולקיים איתו יחסי מין, ושחקנית אחת התלוננה שבזמן צילומים באתר מרוחק הוא והשחקן הקבוע שלו אנסו אותה בכל לילה.

כשקראתי עליו נזכרתי שהיה עוד סרט שלו שהתחלתי לראות "להרגיש בבית" והפסקתי לראות באמצע, אני כבר לא ממש זוכרת למה בדיוק. משהו בסרט הטריד או הפחיד אותי ולא ניסיתי לראות עוד סרטים שלו, למרות שכשראיתי את "אביב קיץ סתיו חורף אביב" חשבתי שאני ארצה לראות כל סרט שקים קי דוק עשה. אפילו אחרי כל מה שקראתי אני עדיין חושבת שלא הוגן להשוות את הסרטים שלו לסרט הקוריאני "הפרטיזנים" שהצליח מאד השנה, שהוא סרט וולגרי מופרך ודוחה, והסרטים של קים קי דוק, למרות האלימות, עדינים ומסוגננים ויפהפיים. אבל גם זה מטריד, שיש בסרטים האלה מסרים מוצנעים שמתייחסים בסלחנות לאלימות נגד נשים ולרצח של נשים, כאילו היופי מכפר על הרצח. ואולי גם המסרים החיוביים, כמו המסר כלפי בעלי החיים, איננו מייצג את יחסו האמיתי לבעלי חיים, ויחסו לנשים היה מחריד. קשה לי מאד לחשוב על זה כי כל זה מזעזע, וקשה לי עם עצמי, כי קשה לי לוותר על הזיכרון של "אביב קיץ סתיו חורף אביב" שתמיד חשבתי שהוא אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בחיי והרבה נזכרתי בו וחשבתי עליו, ועכשיו אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

 

לסיים את שלטון נתניהו

 בכל מוצאי שבת אני רואה עוד מחסומים של המשטרה ברחביה, שמנסים למנוע מהמפגינים להגיע למעון ראש הממשלה וגם מונעים מהם להגיע למכוניות שלהם ולנסוע הביתה. גם אני כשאני מטיילת עם הכלב שלי עוצרים אותי לפעמים שוטרים ושואלים לאן אני הולכת, אבל זה כבר כמה שנים, לא רק עכשיו. אני גרה ברחביה כמעט ארבעים שנה והרבה ראשי ממשלה גרו פה ואף לא אחד מהם הטריד את התושבים ופגע בחייהם כמו נתניהו. עד שנתניהו הגיע המעון ברחוב בלפור לא התבלט בכלום, ולידו היה הקונסרבטוריון למוסיקה ועמדו שם תמיד ילדים קטנים וגדולים עם כל מיני כלי נגינה והמתינו לשיעור הנגינה שלהם, וכל מי שרצה עבר ברחוב בלפור וברחוב סמולנסקין שמצטלב איתו ועכשיו חסום לגמרי ויש בו מין אוהל ענק ומסכן מי שגר שם. בכל פעם חסמו עוד וסגרו עוד והקימו עוד מסתור כמו אילוסטרציה לדיקטטורה בהתהוות, והערב כל רחביה נראתה כמו מדינה תחת שלטון צבאי, ופגשתי מפגינים שהמשטרה לא נתנה להם להגיע לרכבים שלהם ולקחתי אותם מדרכים צדדיות וכל מיני מעברים שאני מכירה, כי עכשיו אנחנו חיים בדיקטטורה של נתניהו ואוחנה ואי אפשר לבוא להפגין בלי שהמשטרה תעצור אותך ואז ללכת הביתה בלי שהמשטרה תעצור אותך בדרכים הראשיות. הרבה פעמים ראיתי שעצרו מפגינים ואחד מאלה שעצרו לבש חולצה עם הלוגו של אין מצב וביקשו ממנו תעודת זהות ולא נתנו לו לעבור. מי שבא להפגנות ועובר את כל המחסומים הוא בעיני גיבור ואני מורידה בפניו את הכובע. בדרך ראינו גם מישהי במכונית שחיפשה איך להגיע הכי קרוב לבית ראש הממשלה כי השוטרים מנעו ממנה להתקרב עם המכונית והיא היתה די רחוקה ואני תוהה אם היא הגיעה אי פעם להפגנה. משטרת ירושלים ועיריית ירושלים מגויסות לגמרי למנוע את ההפגנות, ואנשים צריכים להיות מאד אמיצים ונחושים בכדי להפגין. בבוקר הלכנו לגן העצמאות וראינו שבמאהל של המפגינים נגד נתניהו יש אנשים ובמאהל של הליכוד נגד המפגינים אין אף לא אחד שזה בדרך כלל המצב. היה יפה אם נשיאת בית המשפט העליון שגרה גם כן ברחוב בלפור במרחק בתים ספורים מנתניהו היתה יוצאת ומסתובבת קצת ורואה איך נראה המבצר שהיא טענה שהוא לא נפל, ובמה שנוגע למבצר נתניהו הוא אכן הולך ומתבצר עוד ועוד וזה לא מבצר של דמוקרטיה. זה מבצר של דיקטטור שיודע ששונאים אותו אבל נדבק בכוח לכסאו ומפעיל את המשטרה נגד מתנגדיו, כי זה מה שדיקטטורים עושים.

קראתי ב"הארץ" מאמר של ההיסטוריון דוד אוחנה שכתב שהשוטרים עצרו את הבן שלו שמפגין בקביעות נגד נתניהו וזרקו אותו באיזה מקום בלי להביא אותו כפי שהם מחויבים על פי החוק לתחנת משטרה וללא כל רישום שהם מחויבים לערוך. לדוד אוחנה זה הזכיר את היחס לפלשתינים ביהודה ושומרון, והוא טען, וכמובן איננו הראשון לטעון כך, שהמשטרה במדינת ישראל מאמצת שיטות מהשטחים הכבושים בתוך מדינת ישראל, ושכל עוד יהיה כיבוש בשטחים לא יהיה חופש בתוך מדינת ישראל. אני מסכימה שאין דמוקרטיה ואין חופש ואין זכויות אזרח במשטר נתניהו, אבל אני לא מסכימה שזה קשור לכיבוש בשטחי יהודה ושומרון, למרות שאני מאד נגד הכיבוש ביהודה ושומרון, ברור לי שהמעבר של נתניהו לשלטון אוטוריטרי עם יותר ויותר מאפיינים דיקטטוריים לא קשור לכיבוש בשטחים אלא לאופיו האישי של נתניהו שהוא אדם מושחת נקמן ורודני, ולעובדה שהוא מנסה להימלט ממשפט ומכלא, וההבדל הזה הוא הבדל חשוב, מפני שכמה וכמה כותבים בעיתון "הארץ" שתומכים בנתניהו מסיבות שונות, למשל מפני שחלק נכבד ממניות "הארץ" נרכשו לפני ארבע עשרה שנה על ידי מו"ל גרמני מקורב מאד לאנגלה מרקל שמאז הלך לעולמו אבל לא הודיעו שחלקו בעיתון נמכר אז אני מניחה שבתו שירשה אותו עדיין מחזיקה במניות העיתון ועדיין מקורבת מאד לאנגלה מרקל, ואנגלה מרקל מאד לא רוצה שרודנות נתניהו תגיע לקצה, כי אז מישהו עלול לחקור ברצינות את קניית הצוללות והספינות מתאגיד הענק הגרמני תיסנקרופ, שעיר שלמה בגרמניה מתפרנסת שנים מהעיסקה הזאת שכוללת גם מכירת צוללות למצרים, ולכן לממשלת גרמניה מאד רצוי שנתניהו יישאר בשלטון לנצח ועיתון "הארץ" בדרך כלל מהדהד את האינטרסים של גרמניה, יותר משהוא מהדהד את האינטרסים של מדינת ישראל, ובפרט גדעון לוי שבזמנו העורך באותה עת חנוך מרמרי רצה לסלק אותו מ"הארץ" ובזכות הגרמנים הוא נשאר בעיתון וכותב נגד מדינת ישראל ונגד כל מי שנלחם בנתניהו ונגד השמאל בישראל ובעד נתניהו לנצח, אבל גם הרבה אחרים בעיתון כותבים בעד נתניהו אם מהסיבה הנ"ל ואם מסיבות אחרות, ומיתממים למה השמאל שונא את נתניהו שמסית נגד השמאל בצורה ארסית יום ולילה ומעודד התנכלות ואלימות נגד שמאלנים. והמאמר של אוחנה - שאין לי ספק שכתב מתוך אמונה כנה - מתאים עכשיו לעיתון "הארץ" שחוץ מיוסי ורטר ואורי משגב שהם אנשים הגונים וכנים, רוב הכותבים בו יוצאים עכשיו בארסיות נגד גדעון סער שהוא איש ימין ותומך בהתנחלויות ובארץ ישראל השלמה, אבל הוא הליכודניק היחיד שלא מתחנף לנתניהו ולא מתרפס בפניו ועכשיו פרש מהליכוד והתפטר מהכנסת ומקים מפלגה להחלפת נתניהו, ויש לו כמובן סיכוי טוב יותר לתרום להחלפת נתניהו מאשר לשמאל שהוא מאד קטן, ושמאל בישראל זה רק מר"ץ וחד"ש, ולא כל מי שנתניהו, שחושב ששמאל זה קללה, קורא לו שמאל. אותם מעיתונאי "הארץ" שתומכים בנתניהו ויוצאים כעת נגד גדעון סער שעושה מהלך מאד חשוב לטובת השבת הדמוקרטיה בישראל, רוצים שנאמין שאי אפשר לשפר את מצב הדמוקרטיה בישראל בלי סיום הכיבוש ושלכן, לטענתם, הדחת נתניהו לא תשנה ולא תפתור דבר. זאת עמדה שקרית ומנוולת. הדחת נתניהו תשנה הרבה מאד כי מדינת ישראל תפסיק להיות משועבדת כליל לאינטרסים צרים של אדם מושחת ומנוול שמנסה להימלט מאימת הדין ולצורך זה מתעלל באזרחים ומחזיק בכוח בשלטון אוטוריטרי לאחר שרוקן מתוכן את הממשלה, ששומעת רק בדיעבד על מעשיו, כמו הסכמי השלום שחתם עליהם תמורת אספקת נשק מתקדם למדינות ערביות שעלול בעתיד לסכן את ישראל, מבלי שהדברים נדונו בממשלה ובכנסת שמייצגת את העם שהוא אמור להיות הריבון במדינה דמוקרטית ולא ראש הממשלה שפועל כשליט יחיד ובמקום לנסוע לחתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות עם שר החוץ שהוא הגורם המוסמך לחתום על ההסכם, לקח משר החוץ שהודר מהדיונים על ההסכם יפוי כוח ונסע עם אשתו ועם שני הבנים הבוגרים שלו, כמו שמתאים לדיקטטור להתנהג.

הדיקטטורה של נתניהו איננה נובעת מהכיבוש אלא ממאמצי ההידבקות שלו לכסאו המתנדנד בגלל המיאוס שרוחשת לו לפחות מחצית העם, כולל הרבה מנדטים של אנשי ימין שאינם רוצים להצביע לו יותר, ומתכוונים להצביע לנפתלי בנט או לגדעון סער. אם נתניהו יוחלף המצב במדינת ישראל ישתפר לאין ערוך, ומי שטוען שלא כן, הוא תומך של נתניהו ולא שום דבר אחר. בוודאי שאיננו שמאלן רדיקלי. שום שמאלן אמיתי לא יתמוך בנתניהו ולא יגיד שהוא עדיף על כל האחרים בזמן שנתניהו הפך את חיי האזרחים בישראל לגיהנום בתירוץ של מאבק בקורונה שהוא מנצל בעיקר לקידום ענייניו האישיים, ומעולם לא חדל להסית נגד השמאל ונגד האזרחים הערבים.

נתניהו גם איננו הראשון שמשתמש באלימות קשה נגד מפגינים. אלימות משטרתית נגד מפגינים איפיינה מאד את שלטון מפא"י בראשית ימי המדינה. מהומות ואדי סליב בשנות החמישים דוכאו באכזריות רבה ונטען שמנחם בגין מסית את המפגינים נגד מפא"י, ושביתת הימאים בשנת 1951 שהיתה שביתת עובדים לשיפור תנאיהם דוכאה גם היא באלימות רבה תוך הסתה קשה מצד הממשלה נגד הימאים שהוקעו כמורדים במלכות. למשטר הישראלי היו תמיד נטיות טוטליטריות, והדמוקרטיה תמיד היתה בערבון מוגבל, כמו גם הכבוד לזכויות האזרח. בתי המשפט הגנו על האזרחים במידה מסוימת, כפי שהם מגנים במידה מסוימת על תושבי השטחים הכבושים. ישראל הפכה דמוקרטית יותר תחת שלטונו של לוי אשכול. לא מפני שהאידיאולוגיה שלו היתה שונה מזו של בן-גוריון, אלא מפני שאישיותו היתה נוחה לבריות, וסגנון משטרו שיתופי ולא טוטליטרי, והוא ביטל סופסוף את הממשל הצבאי הנורא שאזרחי ישראל הערבים היו כפופים לו מאז קום המדינה ועד שנת 1966.

אידיאולוגיה היא חשובה מאד, אבל לא פחות חשובה ממנה אישיותו של השליט, ולכן חשוב מאד להחליף שליט מושחת שנוהג כשליט יחיד ומשתמש במשטרה כדי לדכא זכויות דמוקרטיות של אזרחים. הדבר החשוב ביותר הוא לסיים את שלטונו של נתניהו, וכל מי שיתרום לכך יבורך.        

 

בן שני מתעד את הצייר אלי שמיר

 

אלי שמיר גר בכפר יהושע שהוא נולד בו ובכל מקום כותבים שהוא מצייר את נופי העמק, שזה נכון. הוא מצייר ציורים גדולי ממדים של נוף העמק. הוא מותח את הבדים בעצמו, ואז מחלק אותם לריבועים קטנים ומצייר בתוך כל ריבוע קטן את החלק שלו בנוף. זה קצת דומה לעבודה של מודדים או ציירי מפות, וזה כמובן בכלל לא דומה. אלי אומר שהוא רק מטביע כתמים על הבד, רק מצייר במכחול עוד ועוד כתמים, ואז יוצא מכל הכתמים ציור, שנראה כמו הנוף, אבל שום צילום של הנוף האמיתי ואפילו מבט ישיר בנוף איננו דומה לציור של אלי, כי בציור אלי מטביע את נשמתו על הדף ואי אפשר ללכוד את הנשמה של אלי בצילומים. בכל מקום כותבים שאלי שמיר הוא ציור נופים, אבל בעצם הוא מצייר כל הזמן דיוקנאות. זאת אומרת, הוא מצייר נופים אבל הוא מצייר גם דיוקנאות ודיוקנאות בתוך נופים. כשהבמאי בן שני בא אליו הוא צייר אותו. דרך הציור הוא נוגע באנשים, ואז אפשר לראות בציורים גם את הנשמה של האנשים שאלי שמיר מצייר. הכי הרבה הוא מצייר את עצמו, לפעמים הוא מצייר את עצמו מלפנים ואז הדיוקן שלו מתבונן בצופים, ולפעמים הוא מצייר את עצמו מאחור מביט בנוף. הוא אוהב לצייר את האנשים בשדה הפתוח. גם האנשים הם חלק מן הנוף. היו לו שלוש תלמידות ערביות והוא רצה לצייר אותן, והן רצו שהוא יצייר אותן מציירות והוא צייר אותן מציירות בתוך שדה של שיבולים זהובות בשלות. הוא רצה להגיד להן משהו, כי הוא גר בכפר יהושע בעמק יזרעאל. שם הוא נולד ושם הוא חי. הוא לא חי שם כל החיים. היה זמן שהוא חי בירושלים ולימד בבצלאל, והוא חי גם בארצות הברית, אבל בעשר השנים שהבמאי בן שני תיעד אותו הוא חי בעמק יזרעאל, בכפר יהושע שסבא שלו היה ממייסדיו ואבא שלו המשיך לעבוד שם את האדמה וגם הוא היה אמור להיות עובד אדמה והוא נהיה צייר. הוא הרגיש אשם שהוא נהיה צייר ולא עובד אדמה. הוא בן אדם שמרגיש אשמה על הרבה דברים. למשל שפעם היו בעמק יזרעאל הרבה כפרים פלשתיניים, אבל היהודים לקחו מהם את האדמה ועכשיו היהודים מעבדים את האדמה בעמק יזרעאל, שהוא אחד המקומות הפוריים בארץ. אלי שמיר לא אומר את הדברים האלה, שהוא מרגיש אשמה כלפי הפלשתינים שגירשו אותם מהאדמה שלהם. הוא מזמין את התלמידות הערביות שלו מבצלאל ומצייר אותן מציירות בשדה של שיבולים זהובות שקרוב לבית שלו. הוא אומר שהוא מספר את הסיפור הציוני שלו והן מספרות את הסיפור שלהן. אחת מהן שרה בערבית שיר אהבה של גבר לאשה. זה נשמע כמו שיר ישן. אולי התלמידות הערביות האלה הן צאצאיות של אנשים שגרו בעמק ועיבדו בו את האדמה, אבל רוב הסיכויים שהן ממקום אחר. אלי שמיר חוזר ואומר שהן מספרות את הסיפור שלהן, אבל יותר נכון שהוא רוצה לשמוע את הסיפור שלהן, או שהוא רוצה לדעת איך הסיפור שלו משתקף בעיניהן. זה משהו שמטריד אותו איך הערבים רואים את הציונות. לא ברמת הלאום אלא ברמת הפרט. איך צעירה ערבייה רואה את ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, שהוא חלק ממנה, דור שלישי למייסדים, והוא מצייר את הנוף אבל אומר שהוא לא בועל את הנוף, רק מצייר אותו. הוא משתדל להתבונן על הנוף מבחוץ, להישאר במידה מסוימת זר, אבל זה בלתי אפשרי, כי מכיוון שהוא מצייר את הנוף הנשמה שלו צרורה בנוף והנוף צרור בנשמתו.

אלי חולה בפרקינסון. הוא שונא את המחלה הזאת, מנסה להילחם בה, אבל המחלה מתגברת. הוא נאלץ להפסיק ללמד בבצלאל, והוא מורה שאוהב ללמד, הוא מאד קשור לתלמידים שלו כי הוא מסתכל להם לתוך הנשמה כשהם מציירים וכשהוא מצייר אותם, אבל הנסיעות מכפר יהושע לירושלים קשות לו מדי. אבל לצייר הוא ממשיך. אשתו אומרת שאין יום שהוא לא הולך לסטודיו לצייר. בכל יום הוא הולך לסטודיו לצייר, והוא עומד ומצייר כל היום, למרות שהוא חולה, והוא מנסה כל הזמן להתגבר על המחלה, כמה שהוא יכול. המחלה היא כמו מפלצת שנלחמת בו כל הזמן. לפעמים הוא נלחם בה ולפעמים הוא בוכה בגלל המחלה. הוא אומר שהמחלה בכלל לא פגעה בציור שלו והוא ממשיך לצייר.

יש הרבה דברים מיוחדים בציור של אלי שמיר. הוא אף פעם לא צייר לפי אופנות, רק בסגנון האישי שלו בשיטה שלו, והסגנון שלו מאד מיוחד לו, אבל יש עוד דבר בציורים שלו, שהם נמשכים עד האופק. הציור מתחיל קרוב לצופה אבל נמשך עד האופק, וכשמביטים בציור מביטים מאד רחוק, עד קו האופק. אלי שמיר טרוד הרבה בשאלה של גבולות המבט וגבולות הציור, אבל בעצם לציורים שלו אין גבולות כי הם נמשכים עד האופק לתוך האופק, אין להם גבול חוץ מגבול המבט, והצופה יכול לטבוע בהם כמו בים שאין לו סוף.

את הציור של אלי "שיר ערש לעמק" שבו רואים חבורת זמר ונגן אקורדיון יושבים בשדה חרוש תלמים תלמים ראיתי פעם בעבר כשעוד לא ידעתי מיהו. אני לא מצליחה להיזכר איפה ראיתי אותו. חשבתי שיש בציור משהו מאד אירוני, כמעט סוריאליסטי. גם האנשים ששרים בעמק שרים בתוך בניין ולא בשדה חרוש עד האופק. אבל אלי רצה לצייר את האנשים בתוך הנוף שהם קצת הולכים לאיבוד בו, כי השדה גדול והאנשים בחזית התמונה יחסית קטנים. אולי אלי חושב שהאנשים בעמק שרובנו חושבים שהם מאד שורשיים ומושרשים, הם בעצם בכלל לא במקומם. אולי הוא חושב שהצעירות הערביות שלמדו אצלו בבצלאל יותר שייכות לשם ויותר טבעיות שם, למרות שבכלל לא בטוח שהן צעירות כפריות. אולי הן בכלל עירוניות, אבל הסיפור שלהן הוא סיפור ילידי, והסיפור היהודי הוא סיפור של תלישות, גם כשנאחזים בעמק יזרעאל, והשדה הוא שדה חרוש שאולי יניב ואולי לא. כשחורשים שדה חורשים בדמעה ולא יודעים אם ברינה יקצורו, כי אולי השדה מעדיף להניב לבעליו הראשונים. אולי להם השיבולים מאירות פנים ומזהיבות. והדור השלישי שנאחז בעמק ונולד בו, למרות שהעמק הוא נוף מולדתו היחיד, עדיין הוא יכול רק לקוות שהשדה יאמץ אותו לחיקו ויניב לו שיבולים.

 

סרטו של בן שני "שיר ערש לעמק" על הצייר אלי שמיר השתתף בפסטיבל דוקאביב ומשודר בהוט 8.  

מינויו של עמית איסמן

 

מאז ששמעתי על ההתבטאויות של עמית איסמן המועמד לכהן כפרקליט המדינה כלפי נשים אני מרגישה מועקה, וכשאני חושבת על עצמי במקומן – מאד קל לי לשים את עצמי במקומן – אני מרגישה אימה, אימה שאי אפשר להסביר. אם מישהו שעבדתי איתו היה מדבר אלי ככה הייתי פשוט בורחת. לוקחת את התיק שלי ובורחת מבלי לחזור. ברחתי כמה פעמים ממקומות עבודה שהתייאשתי מהיחס אלי בהם והבנתי שהוא לא ישתנה, כי אנשים לא משתנים ומוסדות בעייתיים גם כן לא כל כך משתנים, ואם אתה מנסה לשנות אותם בסוף אתה נשרף. אני חייבת להודות שגם האנשים שהתאמצו להשפיל אותי, להביך אותי, לפגוע בי, והיו כמה וכמה כאלה, אף פעם לא ירדו כל כך נמוך ולא אמרו לי דברים כל כך גסים כפי שעמית אייסמן אמר לנשים. השופטת בדימוס עדנה ארבל שאני מאד מעריכה אמרה שצריך לסלוח לאנשים, ואני לא מבינה מה קשור כאן לסלוח. הרי לא מדובר באדם שנמצא בכלא או נושא באיזה עונש. מדובר במועמד לאחת המשרות הבכירות ביותר בתחום המשפט במדינה, ולמה צריך לבחור למשרה הזאת אדם שיודעים שהוא גס-רוח באופן חריג כלפי נשים? הרי ישנם מועמדים אחרים, כולם מכובדים וראויים, המשנה לפרקליט המדינה הנוכחי ושני שופטים מכובדים והסניגור הותיק עופר ברטל שהתפרסם בפרשת שולה זקן, שהוא אדם נעים הליכות. האם התנהגות כבר איננה נחשבת לתכונה חשובה? להתנהג בנימוס עם אנשים, לדבר בנימוס, זו איננה תכונה נדרשת במשרה כה רמה וכה רגישה, שהמחזיק בה הוא בעל כוח עצום להעמיד אנשים לדין ולפתוח או לסגור להם תיקים, ולהחליט איזו ענישה לבקש, ולהקשיב לסניגורים של נאשמים בלי להעליב אותם או לומר להם דברים נוראים, וגם לעבוד עם נשים וגם לתבוע בעבירות אלימות נגד נשים? ואיזה יחס תקבלנה נפגעות עבירות מין מפרקליט שחושב שלבישת חוטיני מנומר מתירה אלימות כלפי אשה? והאימה שמעוררות התבטאויות כאלה. את זה קשה להסביר לגברים, כמה מפחיד לשמוע דברים כאלה מפי אדם שאחראי עליך או שעובד איתך או שאתה נזקק לשירותיו. האימה שמעורר אדם שאין לו מעצורים, שהדיבור שלו תוקפני וגס, ובפרט כשיש לו מעמד רם, שהיה גורם לי לקחת את התיק ולברוח ולא לחזור, ולא הייתי רוצה ששום פרקליטה או מתמחה או עובדת אחרת תצטרך לקבל יחס כזה ועוד מבעל משרה כל כך בכירה. ומה זה משנה אם זה היה מזמן. הרי מדובר באדם מבוגר. זה לא שלפני שתים עשרה שנים הוא היה ילד ולא אחראי למעשיו. ומה זה משנה אם רק שתי התבטאויות נדונו בהליך משמעתי. היו עוד הרבה שלא נדונו ויש עדויות על כך. היו רק שתי נשים שהתלוננו. אלה שמתלוננות הן תמיד מיעוט. הרוב שותקות. גם בגלל שבהתחלה הן פשוט בהלם ולוקח כמה זמן לעכל ולחשוב מה לעשות. הרוב שותקות, גם אם הן לא בורחות. ויש כמובן כאלה שבורחות, כמוני. הגברים בונים על זה שהרבה בורחות, כי ככה הם שומרים על עליונות גברית. הרי כל הדיבור התוקפני והגס הזה נועד להרתיע נשים, למנוע מהן להרגיש בטוחות ושוות. והכי מעצבנים אלה שאומרים שהוא התנצל, או שהוא צריך להתנצל, כאילו זה משנה. אם הוא מאמין שאשה שלובשת חוטיני מנומר אשמה בזה שתוקפים אותה, מה תעזור ההתנצלות? כמו שפרופ' שלמה בן עמי אמר פעם לפוליטיקאי גזען שהעליב אותו: אי אפשר להתנצל על השקפת עולם. אם אלה האמונות שלך, ככה תחשוב וככה תפעל, גם אם לא תאמר את זה בקול רם. הרי זה הכעס על הפעילות הפמיניסטיות, שהן מגנות את מה שאומרים ואלה כביכול רק אמירות. אבל אמירות הן ביטוי של השקפות ואמונות. הבעיה איננה רק באמירה אלא בהשקפה ובאמונה שהיא חושפת, וזאת אמונה שמי שמאמין בה לא צריך להיות פרקליט מדינה. להיות פרקליט מדינה זו איננה זכות יסוד, ומי שמועמד לתפקיד כל כך רגיש ורב-עוצמה צריך להיות מעל לכל ספק, וכל הדיון שמתאר את אי המינוי כעונש הוא דיון מעוות, כי אם זה עונש לא להתמנות לפרקליט מדינה, למה לא מינו את המשנה לפרקליט מומי למברגר? על מה מענישים אותו באי מינוי? על זה שנתניהו איננו מעוניין בו? נתניהו מעוניין שרשויות החוק יענישו רק אנשים שמתנגדים לנתניהו, שזה בעיניו הפשע הגדול מכולם, לדרוש ממנו להתפטר או לרצות להחליף אותו בתפקיד שמראש ראוי היה להגביל את מספר השנים שאדם יכול לכהן בו, כפי שהגבילו את כהונת נשיא המדינה לקדנציה אחת ארוכה של שבע שנים, והיו צריכים להגביל את כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים כמו בארצות הברית או לתקופה דומה, כי יותר מעשר שנים בתפקיד זה בכלל לא הגיוני. האם המינוי של עמית איסמן הוא בעצם סוג של פשרה בין הוועדה לבין נתניהו וניסנקורן? הכי הטרידו אותי דווקא הדברים שאמרה תמר פלג בערוץ כאן, שבחרו באיסמן כי הוא הציג תכנית לרפורמה בפרקליטות. איזו מין רפורמה? אני תמיד חוששת מהמלה רפורמה, שלרוב היא שם צופן למשהו מכוער. למשל לימור לבנת כשהיתה שרת החינוך הודיעה שהיא עושה רפורמה ומפטרת מורים שחוקים. בעצם היא פיטרה מורים למוסיקה, אמנות וחקלאות שהיו קרובים לגיל הפנסיה ובגלל הפיטורים איבדו זכויות פנסיה, ולימור לבנת הסבירה שהם שחוקים, כי היא רצתה להיפטר מהם ומהמקצועות שהם לימדו, שנחשבים מקצועות שוליים, אבל הם מקצועות שהופכים את החינוך מלימוד לחינוך, ומקנים לתלמידים ערכים מעבר ללימוד חשבון ואנגלית שיעזרו להם לרכוש מקצוע. עכשיו לימור לבנת היא פרשנית בתכניות טלויזיה ומדברת נגד נתניהו. אני שמחה שהיא מדברת נגד מעשים מכוערים שנתניהו עושה, אבל אני לא יכולה לשכוח איזה דברים מנוולים היא עשתה כשהיתה שרת החינוך, ואמרה שהיא עושה רפורמה, ומאז בכל פעם שאומרים רפורמה אני מצטמררת. עצם זה שלימור לבנת הפכה לסוג של מגדלור מוסרי מראה עד כמה הליכוד הידרדר והפך לסוג של ארגון פשע, ועכשיו מצפים שארגון פשע ימנה פרקליט מדינה. כשיש ראש ממשלה כזה שחושב שנשים הן שוות ערך לבעלי חיים ועכשיו יהיה גם פרקליט מדינה שחושב שאם את לובשת חוטיני מנומר מותר לגברים לפגוע בך, אפשר רק להצטמרר מפחד ואימה סתומה שקשה אפילו להסביר למי שאיננו מבין בעצמו.

מלאך

 

לבתי ניצן ליום הולדתה

אִמָּא הֵבִיאָה לְדִין כּוֹס חָלָב

שֶׁדִּין עַל הַשָּׁטִיחַ שָׁפַךְ

אָז אִמָּא אָמְרָה לוֹ: אַתָּה שׁוֹבָב!

וְהוּא אָמַר: לֹא, אֲנִי מַלְאָךְ.

 

הֶחָתוּל עַל הַסַּפָּה יָשַׁב

וְדִין בִּזְּנָבוֹ מָשַׁךְ

וְאִמָּא אָמְרָה לוֹ: אַתָּה שׁוֹבָב!

וְדִין אָמַר: לֹא, אֲנִי מַלְאָךְ.

 

דִּין טִפֵּס לְאַבָּא עַל הַגַּב

כְּשֶׁאַבָּא נִרְדַּם, עָיֵף כָּל כָּךְ

וְאִמָּא אָמְרָה לוֹ: אַתָּה שׁוֹבָב!

וְדִין אָמַר: לֹא, אֲנִי מַלְאָךְ.

 

לְפֶתַע גֶּרֶב יָרֹק-צְהַבְהַב

מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה צָנַַח

וְאִמָּא אָמְרָה: דִּין, אַתָּה שׁוֹבָב!

וְדִין אָמַר: לֹא, אֲנִי מַלְאָךְ.

 

דִּין חִבֵּק אֶת הָאַרְנָב

וְסוֹפְסוֹף לִישׁוֹן הָלַךְ.

הַהוֹרִים מִסְתַּכְּלִים עָלָיו:

כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן הוּא בֶּאֱמֶת מַלְאָךְ.

 

 

 

 

 

 

חיי עם הבורקה

 

בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אני מציצה על העולם מבין הכובע לבין המטפחת שמכסה את אפי, רק העיניים מציצות. לפעמים אני לא מזהה מכרים שעיניהם מביטות בי מבין הכובע לבין המטפחת. לפעמים אני מבולבלת, תוהה על זהותם. פעם בחושך דיברתי כמה דקות עם אדם זר שחשבתי שהוא מכר והוא חשב שאני חנה. אני דוקא אוהבת את השם חנה. כנראה שהוא צורה מסורתית יותר של השם ענת, כי ח' וע' מתחלפות בעברית עתיקה וגם ה' ות' שהן בעצם אותה אות ובערבית קוראים להן ת' קשורה. אני נתקלת הרבה במהמורות ומועדת לפעמים, כי שדה הראייה שלי די מצומצם, ואת הרגליים אינני רואה. נכון שרוב האנשים אין להם צורך לראות את רגליהם כדי שלא להיתקל במהמורות וליפול, אבל לי זה עוזר להביט ברגליים, עוזר לי ללכת יציב, ועם המסכות זה בלתי אפשרי. היום כשטיילתי עם אושר בעמק המצלבה העזתי להסיר את המסכה לזמן מה. לא היו שם שוטרים שמחלקים קנסות, ויכולתי לראות את הסתווניות שפורחות עכשיו בכל מקום ולנשום קצת אוויר. סתווניות הן מהפרחים האהובים עלי. חבל שהאנשים קצת דורכים עליהן כשהם משוטטים בעמק או יושבים על העשב הירוק שכבר צמח די בשפע, כי נובמבר היה חודש גשום. פגשנו את הכלבה לייקה, החברה של אושר. היא היתה מאד מאושרת ורצה סביבו, והוא נהנה לשחק איתה קצת. הוא כבר לא משחק כל כך הרבה כי הוא כבר לא צעיר. בעיקר הוא רצה לריב עם כמה זכרים שהתרוצצו שם חופשיים ואחד מהם חלף לידינו בריצה ונבח, אבל למרבה המזל לא התקרב אלינו יותר מדי, כי אושר ממש כעס ושערות גבו סמרו, ועברו כמה דקות עד שהוא נרגע. פתאם נזכרתי שלטיולים יש ריח, ואם מסירים לרגע את המסכה אפשר להריח את עצי הזית והאורנים והעשב והאדמה שרטובה מהגשם. לכל דבר יש ריח שאפשר לנשום, אבל אחר כך עלינו לשביל הקרוב לכביש הראשי וכיסיתי מחדש את הפה והאף ואז רק ראיתי ולא הרחתי דבר. בעצם גם ראיתי פחות, כי שדה הראייה הצטמצם, ואני גם מדברת פחות דרך הבורקה, כי אני מרגישה שהפה שלי חסום, אז אני רק מנופפת ביד לשלום למכרים, אם אני מזהה אותם, ואני לא מתחילה בשיחה. בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אבל אחר צהריים אחד שכחתי, ואושר סירב לחזור הביתה, הוא חיכה הרבה לטיול וכעת לא רצה לוותר. אז קניתי מסכה במכולת שעברנו לידה, מסכה יחידה בשלושה שקלים. המסכה היתה גדולה עלי וכיסתה לי את הסנטר וקצת את העיניים, והחזקתי ברצועה של הכלב והלכתי כמו עיוורת, לא ראיתי ולא הרחתי דבר, אבל שמחתי שלא ראה אותי שוטר מטיילת בלי מסכה ולא נתן לי קנס, שלא היה לי כסף לשלם. הרבה אנשים אמרו לי שאין להם חשק לצאת מהבית עם המסכה, אבל אני מוכרחה לטייל עם הכלב, וגם לערוך קניות. אין לי כרטיס אשראי ואני לא מזמינה שום דבר, ואני גם אוהבת לבחור ולגעת, למשל את העגבניות והקלמנטינות אני בוחרת אחת אחת. גם את תפוחי האדמה והקישואים. הראייה שלי מאד הידרדרה ועכשיו, כשקשה להריח וקשה לראות, אני לומדת את יתרונות המישוש, אני לומדת לזהות את הפגמים בתפוחי האדמה ובעגבניות בחוש המישוש. זה חוש יעיל ומאד בסיסי, הוא פחות מטעה מחוש הראייה שנוטה לשגות באשליות. אילו היינו עיוורים כחולד והיינו רק ממששים, אולי היינו מיטיבים להכיר את המציאות.

לא חוזרים מהחל"ת

 

בזמן האחרון כתבי החדשות מסקרים תופעה מאד משונה בעיניהם: אנשים שהוצאו לחל"ת ומסרבים לבקשת המעביד לחזור לעבודה. כמו המעסיקים שמיהרו להוציא את עובדיהם לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, וכעת אין גבול לתמהונם על העובדים שאינם רצים חזרה לזרועותיהם ברגע שהם קוראים להם, גם הכתבים מלאים תמיהה: כיצד יכול אדם לסרב להצעה נדיבה כזו, לשוב לעבודה אצל המעביד ששלח אותו הביתה? ושום כתב איננו שואל את המעסיק שאלת תם: אם ידעת שתזדקק לעובדים כשהסגר יסתיים והעסק יחזור לעבוד, מדוע שלחת אותם הביתה ולא חשבת שאולי לא ירצו לחזור אל מי ששלח אותם הביתה? שאולי יעדיפו לחפש מעסיק אחר, שלא ימהר כל כך לוותר עליהם, שיהיה מוכן לספוג הוצאות והפסדים כדי לשמור על עובדיו? שאולי אחרי שהראית להם שאתה מוכן לוותר עליהם, שלא עולה בדעתך להילחם עליהם ולהעניק להם תחושת ביטחון ויציבות במקום עבודתם, אולי הם יעדיפו לומר לך שעכשיו תחפש אותם? שום אדם עובד איננו רוצה שישלחו אותו הביתה לחיות מקצבת אבטלה שתקצץ שלושים אחוז משכרו. לקבל רק שבעים אחוז משכרך זה דבר שמפחיד אדם עובד, אבל אחרי שכבר הוציאו אותו לחל"ת, ואילצו אותו לחיות משבעים אחוז משכרו, הוא מתרגל. אנשים מתרגלים למצבים קשים. קונים רק אוכל, לובשים בגדים פשוטים – ממילא אין צורך להתלבש יפה כשנשארים בבית, לא קונים שום דבר חדש, ולא יוצאים לבלות, מה שלא קשה במיוחד בתקופה שממילא הכל סגור, מסבירים לילדים שאין כסף – ילדים מבינים יותר ממה שחושבים, לוקחים קצת כסף אם אין ברירה מבני משפחה שמצבם טוב יותר, ואיכשהו שורדים. לאט לאט מתרגלים לזה שלא כל כך נורא להיות עני, ויש לזה גם יתרונות – יש יותר זמן לבלות עם המשפחה, לנוח ולראות טלויזיה, ויש יותר זמן וכוח לבשל ולתפור או לסרוג או לתקן ולבנות כל מיני דברים, שזה גם חוסך כסף. ממילא מדובר באנשים שלא הרוויחו יותר מדי גם לפני הקורונה, והעבודה שלהם היתה רק עבודה כדי להתפרנס, לא קריירה ולא משאת נפש. כל עוד אנשים כאלה עובדים ומתפרנסים בכבוד, או אפילו בדוחק, וכל עוד העבודה איננה ממררת את חייהם, וכל עוד איש איננו שולח אותם הביתה, הם ישמחו להישאר במקום העבודה ולעשות את עבודתם נאמנה, אבל כששולחים אותם הביתה, ומעניקים להם הרבה זמן לחשוב, ובלית ברירה הם מתרגלים להיות בבית ואפילו נהנים מזה, הם כבר לא כל כך בטוחים שבאמת היה להם טוב בעבודה, ושבאמת הם רוצים לחזור לשם, ומי בכלל רוצה לחזור למקום שמשם סילקו אותו, ולו גם זמנית. לאנשים יש כבוד עצמי, ומי ששולח אותם הביתה פוגע בכבודם, פוגע באמונם, ופוגע בכוח ההתמדה שלהם, כוח ההתמדה שגורם לאנשים לקום כל בוקר וללכת לעבודה כל עוד מחכים להם שם, כוח התמדה שמפסיק לפעול כאשר שולחים אותם הביתה ומניחים להם להתנסות באין עבודה. כי אנשים עובדים לא רק בשביל כסף. אנשים עובדים בשביל להרגיש שהם נחוצים, שהם מועילים, שמכבדים אותם. אם ממילא אומרים להם שהם לא נחוצים ולא מועילים ולא חסים על כבודם, למה להם להתאמץ? הרי כבר שלחו אותם הביתה, את הפגיעה הם כבר ספגו, כבר לא ישנה להם שעכשיו המעביד רוצה אותם חזרה. שיחכה, הם חושבים לעצמם, הוא לא חשב עלי כשהוציא אותי לחל"ת, לא היה אכפת לו מה זה יעשה לי, אז למה שלי יהיה אכפת עכשיו שפתאם הוא צריך אותי? מה אני, חמור, שיגידו לי עכשיו תלך, עכשיו תבוא? עכשיו דוקא בא לי לשבת בבית, ושמי שהוציא אותי לחל"ת וחשב איך יחסוך כמה חודשים של תשלום שכרי, שימשיך לחסוך, עכשיו שירגיש גם הוא איך זה כשלא רוצים אותך, כשחושבים שאפשר להגיד לך תלך, תבוא, תלך, תבוא. שיבין שנאמנות היא עניין הדדי, ומי שאיננו נאמן לעובדיו, עובדיו אינם נאמנים לו, וגם אין להם שום סיבה לגלות נאמנות.

הריון בפריז

 

עד כמה הרחם שלנו מגדיר אותנו ומעצב את גורלנו? כשילדתי את בתי הבכורה בגיל 22, בחופשת הקיץ שבין שנה ב' לשנה ג' של התואר הראשון באוניברסיטה, לא חשבתי שזה עניין גדול. לא נעדרתי מהרבה שעורים, ובמקום לשבת שעות בספריה ולסכם מאמרים, צילמתי אותם וקראתי בבית. הייתי בהלם גמור כשחברתי הטובה איליין, שחלקנו אותה מערכת שעות, סיפרה לי שמורה שהרגשתי אליו קרבה גדולה, אמר לה שהוא מקוה שאני נהנית מגידול הילדה, כי חבל לו על הכישרון שלי שמתבזבז. לא הבנתי מדוע בגיל 22 אני ראויה להספד כזה בגלל אירוע משמח כמו לידת ילד. ילדים דורשים הרבה תשומת לב, אבל אפשר לגדל ילדים וגם ללמוד. אולי יותר לאט, אולי זה קשה יותר, אבל זה לא נראה לי כסיבה למחוק אותי ממצבת החוקרים לעתיד. אבל נאלצתי להבין שבאקדמיה, מוסד הירארכי, גברי וסקסיסטי במהותו, מה שאת חושבת חשוב פחות מהדרך שבה הממסד רואה את הדברים, והממסד העביר לי מסרים מאד ברורים. מורה אחר, שלמדתי אצלו כאם לילדה ואחר כך עם שתי ילדות, וכתבתי אצלו עבודה סמינריונית שהתבססה על מסמכים מימי הביניים, חלקם בלטינית וחלקם בניב ונציאני, שהוא סירב להחזיר לי אותה כי טען שהוא עוד צריך אותה. זה קרה שנים רבות לפני שהיו מחשבים אישיים והדפסתי את העבודות במכונת הכתיבה הפשוטה שהיתה לי מסוג אוליבטי, שיכלה לייצר רק עותק אחד ראוי לקריאה והעותק הזה נשאר לתמיד אצל המורה. באותה תקופה כבר קראתי שפות רבות, ובאתי לדבר על נושא לסמינר לתואר שני, והמורה אמר שיש לי בעל ושתי בנות לטפל בהן וגם אם אסכם את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה. אמרתי לו תודה ומצאתי מדריך אחר שלא היה אכפת לו שאני מגדלת שתי בנות ובהתחלה חשבתי שזה סימן טוב, אבל מהר מאד גיליתי שלא אכפת לו שום דבר בכלל והוא פשוט מנצל אותי מעל ומעבר לכל מה שסביר. הוא העסיק אותי תשעה חודשים בשנה ומדי שנה פוטרתי והוחזרתי לעבודה בלי תנאים סוציאלים, והוא הבטיח לי שכשאסיים את התואר השני אקבל משרת אסיסטנטית, אבל כשקיבלתי את התואר השני הוא אמר שיעלה יותר מדי להעסיק אותי כאסיסטנטית, אז יורידו אותי לחצי משרה. הבנתי שתמיד אעבוד אותו דבר ואקבל אותו שכר מביש ואותו יחס מחפיר, אז עזבתי את האקדמיה ולא חזרתי וגם לא הצטערתי. בניגוד לרוב המורים שלי אני יודעת לעשות הרבה דברים, אז אני יכולה להתפרנס בכל מיני צורות, ואם הייתי פחות בררנית אולי אפילו הייתי מתפרנסת בכבוד, אלא שאז לא היה לי זמן לנהל בלוג שדוקא גורם לי שמחה וגם לאנשים אחרים. אני קוראת הרבה מחקרים ואני יודעת שהנשים בחברה מתבזבזות, וזה לא בגלל שהן יולדות ומגדלות ילדים. זה בגלל שהחברה מתעקשת להעניש נשים על כך שהן יולדות ילדים, מה שלא מונע ממנה כמובן להעניש אותן גם כשאינן יולדות ילדים. נשים, ולדניות או עקרות, ברוכות ילדים או אמהות לבן יחיד, כולן כולן נענשות. אני כותבת בלשון הווה, כי למרבה הצער דברים לא מאד משתנים.

בתי ניצן פרי-רותם, שהיא דמוגרפית ועוסקת בסוציולוגיה של ילודה, צפתה להנאתה בסדרה הפופולרית "אמילי בפריז" והיה שם עניין אחד שהטריד אותה וספק אם הטריד רבים מצופי הסדרה.  אמילי נוסעת לפריס במקום הבוסית דוברת הצרפתית שלה שייחלה לנסיעה הזו, אך אבוי, נכנסה להריון, ומיד היה ברור לכולם שאיננה יכולה לנסוע לפריס. בתי תהתה מדוע זה כל כך ברור וכתבה על כך פוסט בבלוג של קבוצת רפרוסוק (Reproduction Sociology) באוניברסיטת קיימברידג' שהיתה חברה בה בעבר. לדמויות בסדרה נראה ברור מאליו שאשה בהריון איננה יכולה לנסוע לעבוד בפריס, כמו שהיה ברור למורים שלי שאם לילדים איננה יכולה להיות חוקרת באוניברסיטה בדיסציפלינה המכובדת היסטוריה, שעד היום נשים במדה רבה מודרות ממנה. כמו שאמרה חברתי עדנה שאחד המורים המליץ לה לחזור לעיירת הולדתה דימונה ולנהל שם בית ספר: כבר מוכנים להפקיר בידנו את הפולקלור ואפילו את הספרות ואולי גם לימודי יידיש, אבל לא היסטוריה, מקצוע שנועד כידוע לעסוק במלחמות ובמעשי גבורה שהן כידוע עניין של גברים, ונשים אינן מתקבלות בו בברכה, למעט בתור סטודנטיות שבבוא היום תישלחנה הביתה לטפל בילדים.

ילדים גדלים, ונשים מאריכות ימים. אין סיבה לפגוע בקידומן המקצועי בגלל היותן אמהות, אבל יש רצון לפגוע בנשים, ואמהות היא סיבה נוחה לפגיעה כזו. אם קשה לנשים גם לגדל ילדים וגם לנהל קריירה, החברה צריכה לעזור להן בכך. אבל נשים עדיין צריכות להילחם על ייצוג, להילחם שקולן יישמע, להילחם על שכר שוה ויחס שוה ואפשרויות קידום שוות, ונשים צריכות להילחם בראש וראשונה על יחס של כבוד, כי בחברות רבות שהחברה הישראלית היא אחת מהן נשים חשופות כל העת ליחס מבזה ומשפיל, לגסות רוח ותוקפנות אינסופית רק מפני שיצאו למרחב הציבורי והלכו ברחוב, מרחב שמבחינת הגברים שייך להם וכל אשה שעוברת בו חשופה להטרדות מצדם. וכל זה עוד לפני שהגענו בכלל למקום העבודה שבו נשים חשופות יותר לאפליה ולפיטורים. הקורונה למשל היא תירוץ מצוין לפטר נשים ומבחינת נתניהו היא סיפקה הזדמנות פז לכרסם בהגנה על נשים בהריון מפני פיטורים, חקיקה שהיא גם פמיניסטית וגם סוציאלית, ולפיכך הרבה יותר משהוא מסוגל לשאת. רק עתירה לבג"ץ הפסיקה את פיטורי הנשים בהריון, מבלי להשיב לעבודה את אלפי המפוטרות בהריון ומבלי לפצות אותן. נשים נאלצות שוב ושוב לפנות לבתי המשפט כדי לממש את המעט שמגיע להן.

האם יש מקום לאופטימיות? לא ממש. האם נשים צריכות לשקוע ביאוש? גם זה לא ממש. אפשר לעשות המון דברים בחיים גם בלי הממסד האקדמי או הממסד בכלל. בפרט אנחנו במדעי הרוח, שאיננו זקוקים למעבדות, טלסקופים ומאיצי חלקיקים. היסטוריון צריך רק עינים טובות, נייר ועפרון, ואת שלושת אלה אפילו נשים יכולות להשיג.  

מותו של החייל אביתר יוספי

 

הבוקר קראתי בעיתון "הארץ" תחקיר מזעזע של יניב קובוביץ על מותו של החייל אביתר יוספי ז"ל בטביעה בנחל חילזון במהלך תרגיל ניווט בגשם שוטף ובתנאי מזג אוויר קשים. זה קרה ב-7 בינואר 2019, פחות משנה אחרי אסון השטפון בנחל צפית שבו נספו תשע נערות ונער מן המכינה הקדם-צבאית בני-ציון, והדמיון בין שני האסונות מעורר בי חלחלה.

גם באסון נחל צפית וגם באסון טביעתו של אביתר יוספי בנחל חילזון ידעו מראש שיהיו תנאי מזג אוויר קשים ומסוכנים, אבל כמו ראשי המכינה, גם המפקדים על תרגיל הניווט של החיילים סירבו לבטל את הניווט המסוכן, או לפחות להורות לחיילים שלא להיכנס לתוך הנחל ולבצע את הניווט על היבשה בלבד. כשחייל התקשר להודיע למפקדים שהזרימה בנחל חזקה ומסוכנת הם אמרו לו שהוא חי בסרט אם הוא חושב שהניווט ייפסק. המפקדים לא רק דרשו מהם להיכנס לנחל ולסיים את הניווט בסכנת חיים: הם גם לא חיכו להם בשטח, חלקם בכלל הלכו לישון, כשחיילים דיווחו שהם רטובים וקפואים אמרו להם לקפוץ במקום. הפרמדיק שהיה בשטח מצא חייל בסכנת חיים שחום גופו ירד ל-33 מעלות. רק במזל לא נהרגו שם עוד חיילים. חלקם החליטו בעצמם להפסיק את הניווט ועלו לכרמיאל הסמוכה. אחד מהם היה במצוקה אבל את המפקדים, שעדיין לא הגיעו לשטח, זה לא עניין. כשקוראים את סיפורי החיילים מבינים שרק בנס לא היו הרוגים נוספים.

וזה לא הכל. מתברר שתכנית הניווט שהוגשה לאישור היתה שקרית ובכלל לא התאימה למסלול האמיתי. מתברר שפקח רשות הטבע והגנים שאישורו נדרש לקיום הניווט, פסל את הניווט בנחל חילזון בחורף בגלל הסכנה. אז הגישו לו לאישור מסלול אחר, שקרי, לא המסלול האמיתי שהוטל על החיילים לנווט בו שכן כלל את נחל חילזון, והשתמשו באישור שניתן למסלול אחר כאילו ניתן למסלול האמיתי. גם מידע שנמסר לחיילים היה בחלקו לא נכון. המפקדים גם לא טרחו לערוך סיור מקדים במסלול הניווט ולוודא את כשירותו.

וגם זה לא הכל. ברגע שהבינו בפיקוד שאביתר טבע למוות ושהם הולכים להסתבך, עצרו את הניווט, מאוחר מדי, וכמובן שיקרו למצ"ח לגבי מועד עצירת הניווט האמיתי. מצ"ח גילו את האמת מחקירת החיילים ומאיכון הטלפונים. וגם זה לא הכל. כשהגיעו לנחל שבו צפה עדיין גופתו של אביתר יוספי התנפלו המפקדים על חברו רון הדר והאשימו אותו שנכנס עם אביתר לנחל בניגוד להוראות המפקדים. האמת היתה שרון ואביתר היו מהחיילים הבודדים שניסו למלא אחר הוראות המפקדים ולחצות את הנחל כדי לסיים את הניווט. אביתר טבע ורון ניצל בנס ונזרק מהיחידה כעונש על כך שאמר בחקירתו את האמת. המפקדים שנחקרו עשו הכל להעלים מידע, טענו שהחליפו את הנייד או הנייד נעלם בליל האירוע וכיו"ב. לאחר חקירה מאומצת מאד של מצ"ח שהצליחה לחשוף את השקרים והטיוח הודחו חמשה מפקדים ונענשו בעונשים קלים. איש מהם לא ישב בכלא. מפקד החטיבה אל"מ דולף הוא כיום מזכירו הצבאי של בני גנץ. נחמה פורתא היא שאיננו מפקד כעת על חיילים.

קשה לדעת ממה להזדעזע יותר: מהצגת המסלול השקרי לרשות הטבע והגנים כדי לקבל במרמה אישור למסלול מסכן חיים בטענה "שככה עושים תמיד", מהזלזול של אי עריכת סיור מקדים והפקרת החיילים בשטח לבדם במקום ללוות אותם ולהמתין להם, מהזלזול והאטימות לנוכח תלונות החיילים שהמשיכו לסכן את חייהם וגרמו למותו של אביתר יוספי ולפגיעות קור שסיכנו את חיי חבריו ורק בנס לא גרמו למוות נוסף, מהשקרים והטיוח, מההתנערות מאחריות, מהניסיון לגלגל את האשמה על החיילים הפשוטים כדי לכסות על אשמת המפקדים, או מהטיפול בכפפות משי בקצינים הבכירים שבכירי הצבא התגייסו לחלץ אותם מלתת את הדין על מעשיהם. כל אחד מאלה וכולם יחד חושפים צבא מושחת ורקוב שאין ראוי להפקיד בידיו חיי אנשים צעירים, מלאי רצון טוב, נאמנות ואהבת מולדת, שחייהם בעיני מפקדיהם השפלים כקליפת השום.

ושוב הדימיון המצמרר לאסון נחל צפית, שאליו הוכנסו הנערים והנערות לאחר שהובטח להוריהם שלא ייכנסו לנחל צאלים, למרות ששני הנחלים היו מסוכנים באותה המידה, וחייהם של עשרה בני נוער צעירים הושלכו מנגד. וכל זה מתוך מה? סאדיזם, הפקרות, זלזול בחיי אדם, טירוף? אכן חיילים נדרשים לסכן את חייהם, אבל רק כאשר מדובר במצב מלחמה והמדינה בסכנה. לא כאשר מדובר באימון או בטיול. כיצד הידרדרו מפקדי צה"ל לזלזול כזה בחיי חייליהם, לכזו הפקרות, לכזו שחיתות? ובעצם מדוע שיהיו שונים מראש הממשלה, משרי הממשלה, מחברי הכנסת? האם אלה מפגינים התנהגות מוסרית יותר מאותם מפקדים? האם הם אינם ששים לדרוש מציבור האזרחים את מה שלעולם לא היו דורשים מעצמם? האם הם אינם מנסים לגלגל תמיד את אשמתם על אחרים ולנצל את כוחם השלטוני כדי לאיים על זוטרים וכפופים?

כמה מסור היה אביתר יוספי, כמה מחויב, כמה השתדל להיות חייל טוב וצייתן, והדבר עלה לו בחייו. לו רק ויתר על הניסיון להשלים את הניווט ועשה את דרכו עם חבריו לכרמיאל, לא היה מאבד את חייו הצעירים. חברו רון הדר מצטער על כך שסולק מהיחידה על ידי מפקדיו המושחתים ולא המשיך לקריירה צבאית שעליה חלם. אולי איננו צריך להצטער. צבא הגנה לישראל איננו ראוי לעלומיהם היפים וללבם הטהור של חייליו.

טראמפ מפחיד גם כשהוא מפסיד

 

נצחונו של ג'ו ביידן לא הביא קץ לאימה מפני טראמפ. טראמפ דיבר חודשים לפני הבחירות על כך שיהיו זיופים בהצבעה בדואר, ובכך סימן את האסטרטגיה שהכין למקרה של הפסד בבחירות שזו תמציתה: רק נצחון של טראמפ הוא נצחון ראוי להכרה. הפסד של טראמפ הוא גניבת הבחירות. אין צורך שזו תהיה אמת כדי שטראמפ יטען זאת. כל נשיאותו של טראמפ מבוססת על שקרים. שקרים, כפי שכבר כתבתי במקום אחר, אינם חוסר יכולת להכיר במציאות, אלא תוקפנות כלפי היריב, תוקפנות שמנסה לכפות באמצעות כוח את השקרים שנוחים לממציאם. לעובדה שמדובר בשקר אין משמעות, מפני שאין כוונה לשכנע מישהו על ידי הצגת המציאות אלא לכפות את השקר באמצעות כוח, כוח תקשורתי או שלטוני וצבאי. כל שלטון שאינו דמוקרטי כופה על הציבור מסכת של שקרים, וטראמפ איננו אדם שמכיר בדמוקרטיה, אלא אם כן היא משרתת אותו. הדמוקרטיה שירתה אותו כאשר איפשרה לאדם מסוכן כמוהו להגיע לשלטון. לא בטוח שהדמוקרטיה האמריקאית מספיק חזקה כדי להיפטר מטראמפ, למרות שהפסיד בבחירות. לכן אני עדיין מפחדת מאד ממה שיקרה בארצות הברית. היום גם חמי שלו כתב על כך ב"הארץ", והזכיר את תחזיתו של העיתונאי ברטון גלמן במגזין אטלנטיק שטראמפ לא יכיר בהפסדו וינסה להמשיך להחזיק בשלטון בכוח. אני לא ידעתי על תחזיתו של גלמן, שהתבססה לא רק על אישיותו של טראמפ, אלא גם על היכרות עם הבעייתיות של שיטת הבחירות האמריקאית, שאיננה מעניקה את הנצחון בפשטות למי שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר – אחרת היתה הילארי קלינטון נבחרת לנשיאות ולא טראמפ - אלא פועלת בשיטה מסובכת של אלקטורים שנועדה מראש לשבש את בחירת הרוב ולהעניק כוח עודף לאיזורים כפריים על פני הערים הצפופות שהן ברובן דמוקרטיות. טראמפ עלול לנצל את העובדה הזו כדי לנסות לגרום למושלים רפובליקאים למנוע הצבעה של האלקטורים עבור ביידן במדינות שבהן ביידן זכה בבחירות. טראמפ עלול גם להפעיל את המיליציות הנאציות שתומכות בו נגד הדמוקרטים וגם את הצבא, אבל אי אפשר לדעת אם הצבא אכן יתמוך בו, במקרה שינסה להישאר בשלטון בכוח. רוב האנשים אינם מאמינים שטראמפ ירחיק לכת עד כדי כך ושיצליח באסטרטגיה כזו למנוע את החלפת השלטון ולהישאר בבית הלבן, אבל אני אינני בטוחה שטראמפ איננו מתכוון להמשיך לשלוט בארצות הברית בכוח. כמובן הוא איננו יכול לעשות זאת לגמרי לבדו. כדי להשתלט על ארצות הברית ולדכא בכוח את מצביעיו של ביידן ולאלצם להיכנע לדיקטטורה שלו הוא יצטרך כוח צבאי, וספק אם יספיקו לכך המשמרות הלאומיים של המדינות הרפובליקניות, וספק אם צבא ארצות הברית שרבים מחייליו ומפקדיו שחורים יתמוך בטראמפ אם יחולל מלחמת אזרחים כדי להישאר בשלטון. כל זה נשמע לאנשים מטורף מכדי להתממש. רוב האנשים מעדיפים לחשוב שטראמפ ייכנע לאחר שיעמיס קשיים במשך תקופה מסוימת על כניסתו של ביידן לתפקיד, אבל בינתיים אין סיבה לחשוב שטראמפ ייכנע, זו יותר משאלת לב לחשוב שטראמפ הוא אדם נורמלי שיקבל את דין הבוחר ששלח אותו הביתה בצורה מאד משכנעת, ולמרות התדהמה אצל מתנגדי טראמפ מכך שזכה בשבעים מיליון קולות, הרי ביידן זכה בשבעים וארבעה מיליון קולות, בנוסף לרוב מוחלט של האלקטורים, שזה נצחון מאד משכנע, אבל בגלל שיטת הבחירות בארצות הברית, טראמפ איננו חסר סיכוי לחלוטין. המשפטנים חוזרים ומציינים שאין צורך בהסכמתו של טראמפ לנצחונו של ביידן ושכל מה שטראמפ צריך לעשות הוא לעזוב את הבית הלבן בבוא היום, בעוד חודשיים בערך. אבל זה בדיוק העניין, שטראמפ לא מתכוון לעזוב את הבית הלבן. מלאניה כנראה תארוז ותעבור משם יחד עם בנה ואולי בכלל לא תחזור לחיות עם טראמפ, שבגללו חלו היא ובנה בקורונה ואולי כבר הספיק לה מהחיים עם התוקפנות הטראמפית, שדרשה מאנשים שלא לעטות מסכה ולהעמיד פנים שאין מגפה משתוללת שכבר הרגה כמעט רבע מיליון אמריקאים. אבל טראמפ עצמו לא בהכרח יעזוב ואולי יגייס מיליציות או משמרות או יחידות צבאיות כדי להתבצר בפועל בבית הלבן, ואולי יגייס גם את תומכיו החמושים חובבי הנשק להילחם בביידן ואנשיו, ואז אמריקה תצטרך להילחם על קיום משטרה הדמוקרטי. מלאניה אולי לא היתה מוכנה למות למען בעלה המטורף, אבל סוכנות אי-פי דיווחה בתדהמה שדווקא במחוזות מוכי הקורונה הצביעו עבור טראמפ. הניסוח הנכון הוא כמובן הפוך: לא מוכי הקורונה הצביעו לטראמפ, אלא מצביעיו של טראמפ הם מוכי קורונה, שכן במצוותו ובעידודו הם נמנעים מחבישת מסכות ומנקיטת אמצעי זהירות נגד המחלה, כצעד של נאמנות כלפי טראמפ. מה יעשו האנשים האלה שמוכנים למות מקורונה כדי להפגין נאמנות לטראמפ? האם הם יהיו מוכנים לבוא עם נשקם כדי להשאיר אותו בכוח בבית הלבן? חלקם בוודאי מסוגלים לכך.

רוב האנשים מעדיפים לחשוב שתחזיות כאלה מטורפות מכדי להתממש, ושטראמפ איננו מסוגל להרחיק לכת עד כדי כך, ושבמוקדם או במאוחר נחזה בהעברת שלטון תקנית בארצות הברית. גם אני מקוה לכך, אבל אני מפחדת עדיין שטראמפ מסוגל גם לנסות להחזיק בשלטון בכוח ולחולל מלחמת אזרחים, ושתומכיו יגידו שהוא צודק כי גנבו ממנו את הנצחון, ולא ישנה מה יקבעו בתי המשפט. עכשיו טראמפ אומר שבתי המשפט קובעים, אבל הוא יאמר זאת רק עד שבתי המשפט יפסקו נגדו, ואז הוא יטען שבתי המשפט מוסמכים רק להכריז על נצחונו של טראמפ, וכל פסיקה אחרת היא שקר. לאנשים שאינם מכבדים את הדמוקרטיה אין מעצורים ואין בעיה לטעון כך ולטעון אחרת על פי הצרכים. רוב האנשים מעדיפים לחשוב שהתפתחויות כאלה אינן בגדר האפשר. הן מאיימות מדי ונראות כל כך מטורפות שקשה להכיר בכך שהן אפשריות, ושלטראמפ אכן אין מעצורים, ושאסור להעלות לשלטון אנשים שעלולים להפוך לדיקטטורים. אבל הדמוקרטיה איננה מבטיחה לנו שרק אנשים שמכבדים אותה יבחרו לשלטון, ואיננה מבטיחה לנו שמי שמנצח ידע ברבות הימים גם להכיר בהפסד, וכמו שבני זוג נאלצים לפעמים להכיר את צדו האפל של בן-זוגם רק כאשר הם נפרדים, לא בטוח שארצות הברית כבר ראתה את הגרוע מכל שטראמפ יכול לחולל, וכל עוד הוא יושב בבית הלבן וצועק שהדמוקרטים גנבו את הבחירות, יש סיבה טובה לפחד.   

דר שטירמר על "יהודה הרוצח הבוגדני"

 

במלאת 82 שנה לליל הבדולח אני מביאה כאן את תרגום כתבת השער של השבועון "דר שטירמר", גיליון 49 מדצמבר 1938, שנכתבה כתשובה למחאות  הבינלאומיות נגד ליל הבדולח. בכתבה מסביר קרל הולץ, מן הכותבים הקבועים ב"דר שטירמר", מדוע היהדות כולה צריכה לשאת באחריות לרצח הנציג הגרמני בפריס ארנסט פום ראט בידי הסטודנט היהודי הרשל גרינשפאן. הטקסט הוגדל ממיקרופילם בספריית יד ושם. כתבה מגיליון קודם של דר שטירמר, מספר 48, מאת התועמלן הנאצי ארנסט הימר, מחבר "הפטריה המורעלת", ספר תעמולה נאצי לילדים, תוכלו למצוא ברשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח".

הכתבה קושרת את הרצח ל"דוגמאות בברית הישנה". "דר שטירמר" מייצג זרם נאצי קתולי שטען כי ישו לא היה יהודי אלא בן לגזע הארי, וכי התנ"ך, "הברית הישנה" מייצג את הרֶשַע היהודי, ואילו הברית החדשה מייצגת את מוצאו האֲרִי של ישו ואת טוּבָה של הנצרות. על כך ראו ברשימתי "האם ישו היה יהודי?"

 

מתוכן הכתבה שלהלן אפשר להבין שמשפטו של גרינשפאן כבר התקיים כביכול, כי מוזכרים שוב ושוב דברים שאמר כביכול בבית המשפט, אך גרינשפאן לא נשפט בסופו של דבר. לאחר כיבוש צרפת הועבר לגרמניה, וככל הנראה נפטר או נרצח בכלאו במועד בלתי ידוע, ואולי גם שם קץ לחייו. (ראו יותם פלדמן במוסף "הארץ", יום ו, 7.11.08).

בסוף הכתבה מתוארים היהודים כמי שרצחו מיליונים ברוסיה ובספרד. איזכורים חוזרים ונשנים אלה של היהודים כרוצחי מיליונים, מעידים לדעתי על כך שרעיון השמדת מיליוני יהודים התקיים בתודעה הנאצית הרבה לפני המלחמה, ו"דר שטירמר" ניסה להכין את הקרקע לכך.

כמה הערות שלי על אי דיוקים בכתבה מובאות בגוף התרגום בסוגריים מרובעות. כמובן שבכל מקרה אין לראות ב"דר שטירמר" מקור לעובדות היסטוריות. לעניין רצח וילהלם גוסטלוף המוזכר בכתבה ראו רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס".

 

דר שטירמר גיליון 49 דצמבר 1938

 

יהודה הרוצח הבוגדני

 

מרשמים ודוגמאות בברית הישנה

 

היהודי ניצל את פעולות הנקמה, שביצע העם הגרמני נגד היהודים בתשובה לרצח בפריס, למערכת הסתה נוראה. העיתונות היהודית בכל העולם גועשת נגד גרמניה. היא סוחטת ומספסרת בבלוטות הדמעות של כל הלא יהודים החיים בחו"ל. היא קוראת "בשם האנושיות" להזדהות, חמלה ורחמים עליהם, והיא זורעת זעם ושנאה נגד העם הגרמני.

 

מעל הכל מתאמצת העיתונות היהודית להציג את הרצח בפריס כמקרה בודד. היא מסבירה שהיהודי גרינשפאן הינו "יהודי מגורש מגרמניה". שהוא נקם על ה"סֵבֶל" שנגרם לו. שאי אפשר להטיל על היהדות את האחריות למעשה הזה שנעשה מסיבות אישיות.

 

גם כאן מתגלה היהודי כ"רב אמן הכזב", כפי שכינה שופנהאואר את הגזע הזר. הוא מתגלה כפי שישו תיאר אותו:

 

"אתם מאביכם השטן, ואת רצונות אביכם אתם רוצים לעשות. הוא מלכתחילה היה רוצח אדם, וּבַּאֶמֶת לא עמד, כי כי אמת אין בו: כאשר ידבר כָּזָב, ידבר משלו, כי כָּזָב הוא וְכָזָב אביו."

                                                                          בשורת יוחנן ח, מ"ד.

 

כזב הוא, כאשר היהדות העולמית טוענת, שרצח זה הוא "מקרה יחיד", שליהדות אין דבר וחצי דבר איתו. האמת היא, שהיהודים תכננו את הרצח הזה בקפידה. האמת היא, שכָּליהוּדָה (Alljuda) בכללו עמד ועומד מאחורי רצח זה. האמת היא, שגרינשפאן נראה היום בעיני כל היהודים כגיבור לאומי. האמת היא, שהיריות בשגרירות הגרמנית בפריס נורו מצד העם היהודי כלפיי העם הגרמני. זו היא האמת. היהודי גרינשפאן האמין שהוא עושה מעשה יהודי לאומי והוא השתמש לצורך זה בדוגמאות מן הברית הישנה. הוא פעל על פי דוגמאות אלה כפי שעשה גם היהודי פרנקפורטר, שרצח את וילהלם גוסטלוף. ברור שאת שניהם דירבנו לרצח ולימדו רבנים ומלומדים בתלמוד. כי הדימיון בין רצח בוגדני זה לאלה שבברית הישנה הוא דימיון מדהים.

 

הרציחות של גוסטלוף ופום ראט   

 

היהודי פרנקפורטר יצא לדאבוס בשוויץ, לשעת הקבלה של המנהיג הארצי של המפלגה הנאצית בשוויץ, וילהלם גוסטלוף. הוא לא הזדהה כיהודי. כשהוא נשאל לרצונו, אמר שברצונו לדבר אישית עם המנהיג, שיש לו בקשה אליו. וילהלם גוסטלוף בא. הוא נכנס בברכת שלום, בתום לב ונכון לעזור. אז הוציא היהודי את האקדח שהחזיק חבוי, והכריע בכמה יריות את תם הלב. וילהלם גוסטלוף נפטר זמן קצר אחר כך. בבית המשפט הכריז פרנקפורטר, שבאמצעות הרצח רצה להתנקם כיהודי בעם הגרמני.

 

היהודי גרינשפאן יצא בפריס לשגרירות הגרמנית. כשנשאל הסביר שהוא רוצה לדבר אישית עם אחד מן הממונים, שיש לו מסמך חשוב וסודי למסור. הגיע הנציג פום ראט. הוא נכנס מברך ושואל. אז תפס גרינשפאן את הנשק שהחזיק חבוי והכריע בכמה יריות את תם הלב. ימים מעטים אחר כך נפטר הנציג פום ראט בבית החולים. הרוצח נתן בבית הדין את אותו הסבר, כמו זה שמסר היהודי פרנקפורטר בשוויץ. הוא הסביר, שבתור יהודי הוא רצה להתנקם בעם הגרמני.

 

רצח המלך עגלון

 

וכעת נוטל אדם את הברית הישנה לידו ופותח בספר שופטים, פרק ג, פסוקים ט"ו-כ"ה:

 

שם קוראים, שהמלך המואבי עֶגְלוֹן משל ביהודים, וש"בני ישראל" רצו לשלוח לו מנחה באמצעות אהוד. אהוד החליט בהזדמנות זו לרצוח את המלך:

 

ויזעקו בני ישראל אל ה', ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן-גֵרָא בן-הימיני, איש אִטֵּר יד ימינו, וישלחו בני ישראל בידו מִנְחָה לעֶגְלוֹן מלך מואב: ויעש לו אהוד חֶרֶב ולה שני פֵיוֹת, גֹמֶד אָרְכָּה וַיַחְגֹר אותה מתחת למַדָּיו על יֶרֶךְ ימינו: וַיַּקְרֵב את הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מלך מואב ועגלון איש בריא מאד: ויהי כאשר כִּלָּה להקריב את המנחה וישלח את העם נושאי המנחה: והוא שב מן הפְּסִילִים אשר את הַגִּלְגָּל ויאמר דְבַר סֵתֶר לי אליך, המלך, ויאמר הס, ויצאו מעליו כל העומדים עליו: ואהוד בא אליו, והוא יושב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אשר לו  לבדו. ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא: וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו: ויבוא גם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב ויסגֹר הַחֵלֶב בעד הַלַּהַב כי לא שלף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ ויצא הַפַּרְשְדֹנָה: ויצא אהוד המסדרונה, ויסגור דלתות העליה בעדו וְנָעָל: והוא יצא ועבדיו באו ויראו והנה דלתות הַעֲלִיָּה נעולות, ויאמרו אך מֵסִיךְ הוא את רגליו בחדר הַמְּקֵרָה: וַיָּחִילוּ עד בּוֹש והנה איננו פותח דלתות העליה ויקחו את המפתח ויפתחו, והנה אדוניהם נופל ארצה מת."

 

אפשר לקבוע כאן במלוא הבהירות: הן הרצח בדאבוס, והן הרצח בפריס, הינם העתק מדויק של רצח בוגדני זה שהתרחש לפני כ-3000 שנה. כאן כמו שם הניצול של האמונה התמימה של הלא יהודים! כאן כמו שם העורמה הבוגדנית: "יש לי משהו אישי לומר לך!" כאן כמו שם הנשק החבוי! וכאן כמו שם הפלתו של אדם שאינו חושד בדבר! היהודים פעלו בדאבוס ובפריס על פי מרשם עתיק.

 

רציחות בוגדניות נוספות

 

שורות מעטות לאחר רצח עגלון מסופר בברית הישנה סיפור נוסף של רצח בוגדני. הוא נמצא בספר שופטים, פרק ד, פסוקים י"ז-כ"א. מפקד צבא לא יהודי, שמו סיסרא, יצא לקרב נגד היהודים. הוא נוצח ומצא את עצמו לבדו במנוסתו:

 

"וסיסרא נָס ברגליו אל אֹהֶל יעל, אשת חֶבֶר הקֵינִי, כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חֶבֶר הקֵינִי: ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו: סוּרָה אדונִי, סוּרָה אליי, אל תירא. ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה: ויאמר אליה: השקיני נא מעט מים כי צמאתי, ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו: ויאמר אליה עמד פתח האהל, והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אַיִּן: ותקח יעל אשת חֶבֶר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם וַיָּעַף וַיָּמֹת:"

 

את הרצח החייתי הפחדני הזה של הישן היללו היהודים מפי מפקדם ברק:

 

"תְּבֹרַךְ מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תְּבֹרַךְ: מים שאל, חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה: ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו וּמָחֲצָה, וחלפה רקתו: בין רגליה כרע, נפל שכב בין רגליה, כרע נפל באשר כרע, שם נפל שָדוּד:"

רצח בוגדני נוסף מוזכר בברית הישנה בספר יהודית [שנכלל בכתבי הקודש הנוצריים כחלק מן הברית הישנה]. זהו רצח הוֹלוֹפֶרְנֶס, שר צבאו של נְבוּכַדְנֶצַר. הוא כתוב: יהודית פרק י"ב, פסוקים י"ג-ט"ז, ופרק י"ג, פסוקים ב עד י. היהודיה יהודית באה אל מחנהו של המפקד הולופרנס, שהיהודים הטילו עליו אימה. הוא קיבל אותה והורה להובילה אליו באמצעות משרתו בַּגָּאוֹ.

 

"אז בא בַּגָּאוֹ אל יהודית: אשה נאה, אל תסרבי נא, לבוא אל אדוני, למען יכבדך, ועמו תאכלי ותשתי ותשמחי." אז אמרה יהודית: כיצד אוכל לסרב לאדוני? כל חפצו אחפץ לעשות מלבי כל ימי חיי." והיא קמה והתקשטה ונכנסה אליו ועמדה לפניו. ובגאו סגר את דלת חדרו של הולופרנס והלך משם, ויהודית היתה לבדה עמו בחדר. הולופרנס היה מוטל על מיטתו וישן. ויהודית טיפסה אל עמודי המיטה, שם תלתה חרב, ומשכה אותה החוצה, ותפשה אותו בציצת ראשו. והיא היכתה פעמיים בצואר בכל כוחה, וכרתה את ראשו. אחר כך גלגלה את הגויה והמיטה, ושלשלה מטה את וילאות האפיריון. אז יצאה, ונתנה את ראש הולופרנס לשפחתה, ואמרה לה להחביאו בשקה."

 

אך הברית הישנה מהללת בקול תרועה פשע זה, שבו הרגה זונה יהודיה לוחם גדול:

 

"היא משחה עצמה בבושם וקלעה את שערה, כדי להוליכו שולל, נעליה היפות סינוורוהו, יופיה כבש את לבו. אך היא כרתה את ראשו. ואת יום הניצחון הזה חוגגים היהודים עד עצם היום הזה".

[המשפט השני חותם את ספר יהודית, אך את המשפט הראשון לא מצאתי בספר]

 

מי מתפלא עוד, שיהודי, על פי דוגמאות אלה, נוהג כרוצח בוגדני? כרוצח בוגדני שמזה 4000 שנה מחנכת ומתרגלת אותו ה"דת" לכך? מי מתפלא עוד שהיהודי גרינשפאן הסביר לפני בית הדין, שדתו (!!) ציותה עליו רצח זה? מי עוד מתפלא, כאשר כל העיתונות היהודית משתדלת למען היהודי הזה ומעלה אותו על נס כגיבור (!!)? איש אינו צריך לתמוה על כך. בסיס לפליאה יש רק בהיבט אחר. להתפלא צריכים קודם כל על כך, שהעולם הלא יהודי כה עיור לדברים כה ברורים וחד משמעיים אלה, ניצב למולם כה בּוּר וכה אָטוּם.    

 

תשע רציחות פוליטיות גדולות

 

אך לא רק רציחותיהם של פרנקפורטר וגרינשפאן הן התנקשויות רצח בוגדני על פי דוגמת הברית הישנה. כמעט כל הרציחות הבוגדניות של הזמן העתיק והחדש הינן פשעי יהודים. הנה מבחר מ-40 השנים האחרונות, של רציחות בידי יהודים מאז שנת 1900:

 

ב-6 בספטמבר 1901 רצחו היהודי לאון צ'ולגוש והיהודיה אמה גולדמן את הנשיא האמריקני מק-קינלי.

 

[ליאון צ'ולגוש היה פולני קתולי ולאמה גולדמן לא היה קשר לרצח וויליאם מק-קינלי.]

 

ב-1 בספטמבר 1911 רצח היהודי דימיטרי בוגרוב את ראש הממשלה הרוסי פטר סטוליפין.

 

ב-22 באוקטובר 1916 רצח היהודי ויקטור אדלר את ראש הממשלה האוסטרי גראף שטירך.

[הרוצח היה בנו של ויקטור אדלר, פרידריך אדלר. ויקטור אדלר היה מייסד מפלגת הפועלים האוסטרית]

 

ב-31 באוקטובר 1918 רצחו היהודים קרי, ד"ר לסלו, ד"ר לנדלר וגרטנר את ראש ממשלת הונגריה הגראף טיסה.

[איש מאלה לא היה בין רוצחיו של הגראף טיסה]

 

ב-6 ביולי 1918 רצח היהודי יעקב בלומקין את את מיופה הכוח הדני גראף מירבאך.

[גראף מירבאך-הרף היה מיופה הכוח הגרמני]

 

ב-16 ביולי 1918 רצחו היהודים ינקל יורובסקי וגולוצ'קין את הצאר ניקולאי ומשפחתו.

 

ב-25 במאי 1926 רצח היהודי שמואל שוורצברד את ראש הרפובליקה האוקראינית לשעבר פטלורה.

 

ב-9 באוקטובר 1934 רצח היהודי פטרוס קלמן את המלך אלכסנדר מיוגוסלביה ואת שר החוץ ברטון מצרפת. (כאשר האוכלוסיה היוגוסלבית שמעה שהרוצח הוא יהודי, היא התנפלה בהרבה מקומות על בתי הכנסת).

[אלכסנדר נרצח בידי איש האוסטשה שלימים שיתפו פעולה עם הנאצים ברצח היהודים, ולא בידי יהודים]

 

ב-8 בספטמבר 1935 רצח היהודי ד"ר קרל וייס את מושל לואיזיאנה לונג.

[ד"ר וייס הואשם ברצח, אך היתה מחלוקת גדולה על אשמתו].

 

אלה תשע רציחות פוליטיות גדולות בתוך 38 שנה. קורבנותיהן היו צארים ומלכים, ראשי ממשלות ושרים, מושלים, נציגים דיפלומטים וכו'. אבל כמה רציחות כאלה יכלו היהודים לבצע במשך 6000 שנות ההיסטוריה שלהם? וכמה רציחות רבות מספור ביצעו לא רק נגד מנהיגי הלא יהודים, אלא נגד העמים התמימים עצמם. בתמימות האמין העם הרוסי לאחר התמוטטות החזית בשנת 1917בתורת הבולשביזם. בתמימות הוא העניק את העוצמה ליהודים. אבל היהודי הסובייטי השתמש בעוצמה שבידיו ורצח ב-21 שנים מעל 60 מיליון רוסים. בתמימות האמין העם הספרדי בתורת המהפכה של היהודים. בשנת 1930 הוא מסר את העוצמה לידיהם. כיום כמעט מיליון איש בספרד שנפלו קרבן ליהודים.

 

היריות בספרד כוונו מיהודים אל לא יהודים. כך גם היריות ברוסיה. היריות של כל ההתנקשויות והרציחות הבוגדניות גם כן. והיריות בדאבוס ובפריס הגיעו מעם הרוצחים היהודי וכוונו כלפי העם הגרמני השנוא במיוחד על היהודים.

 

העם הגרמני הזה הגיע להכרה, והוא יביא להכרה גם את העמים הלא-יהודים האחרים. הוא יצעד בראש העמים המתעוררים. עמים אלה יתכנסו פעם יחדיו בבית דין עולמי גדול, שבו ישב על ספסל הנאשמים הרוצח הבוגדני היהודי.

 

קרל הולץ