תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

חופשת לידה לגברים?

 

אביגדור ליברמן ומירב מיכאלי חגגו ברטוריקה מהפכנית: גברים יקבלו חופשת לידה שלא על חשבון הנשים, חופשה של שבועיים עד חודש. אחר כך התבררו הפרטים: אם יועבר חוק תקציב לשנת 2023, יועבר גם התיקון הזה, שאחרי שהנשים תנצלנה את כל חופשת הלידה בת 15 השבועות, ותחזורנה לעבודה, יוכל גם הבעל לקבל חופשת לידה לשבועיים או חודש. התיקון הוצג כתרופה לתופעה מצערת ומוכחת: שכרן של נשים יורד בעקבות לידת ילד. יש טוענים שזה קורה בגלל הצמצום בשעות עבודתן, ויש טוענים שהסיבות אחרות. אבל איך בדיוק תתקן חופשת לידה לבעל את המצב הזה? איך תמנע העובדה שהגבר ייצא לחופשה של שבועיים, או אפילו חודש, אחרי שאשתו תחזור לעבודה, את ירידת שכרה, שנובעת מצמצום בשעות עבודתה או מניצול חולשתה בשוק העבודה כאם לתינוק רך? נניח שהאשה איננה מניקה, והיא תוכל לעבוד יותר שעות, במשך שבועיים או חודש, כמה זה כבר יכול לשנות? מה יקרה אחר כך? והאם יש בכלל טעם לאם לילד רך להתחייב ליותר שעות עבודה למשך שבועיים או חודש? מה זאת הבדיחה הזאת? וכמה נשים תחזורנה לעבודה אחרי 15 שבועות בלבד, כאשר רבות מהן עדיין מניקות והילדים קטנים מכדי לאכול מזון מוצק? וכמה גברים יוכלו להרשות לעצמם חופשה של חודש, כאשר רובם מפרנסים עיקריים וחייבים להיות כאלה כאשר האשה מטופלת בתינוק קטן, שלא לדבר אם יש כבר בבית ילדים קטנים נוספים?  

חופשת הלידה בישראל כל כך קצרה, שעדיף היה שיאריכו את חופשת הלידה של הנשים בעוד חודש או לפחות בעוד שבועיים. הרווח לנשים יהיה גדול יותר מאשר במתן חופשת לידה קצרה לגבר. ואם כבר חופשת לידה לגברים, עדיף שהיא תינתן עם הולדת התינוק, כדי שהבעל יוכל לסייע לאשתו שמתאוששת מהלידה, לטפל בילדים האחרים ובסידורים הרבים שנדרשים עם בואו של תינוק חדש הביתה. גם בילוי זמן משותף ליצירת קשר בין האב לתינוק נדרש מיד לאחר הלידה יותר מאשר מאוחר יותר.

אז מדוע דוקא קידום חופשת לידה לגברים? מפני שצריך להציג העמדת פנים של חתירה לשוויון, במדינה שמעמד הנשים בה הוא מביש, מדינה שאין בה נישואים אזרחיים, מדינה שבה כפופות הנשים לחוק דתי שכלל איננו רואה בהן בני אדם עצמאיים אלא רכוש של הבעל, מדינה שבה בית דין איננו רשאי להפקיע את נישואיה של אשה אלא בהסכמת בעלה, כאילו היתה שפחתו, ונשים שבעלן נעדר נותרות עגונות עד סוף ימיהן, מדינה שבה נאלצות אלמנות לקנות את זכותן להינשא מחדש מאחי הבעל, שבה אנשים עלולים להיות מוכרזים כממזרים עד דור עשירי אם אמם לא התגרשה מבעלה הקודם כהלכה, מדינה שבפרלמנט שלה ישנן מפלגות שאוסרות על נשים להיבחר לכנסת ואיננה נוקפת אצבע לשנות זאת ואף פועלת בארגונים בינלאומיים נגד הבטחת שוויון בייצוג לנשים – כל זאת בנוסף לכך שחופשת הלידה בישראל, ארץ שנשותיה יולדות בממוצע יותר ילדים מכל אשה במערב, קצרה ועלובה ביותר, ומרבית הנשים לוקחות חופשה נוספת על חשבונן ומשלימות עם הפגיעה בקריירה. למען האמת, רוב הנשים בישראל הן אלה שלוחצות על הבעל להביא ילדים נוספים לעולם, אולי בגלל לחץ חברתי, ואולי מפני שהאווירה הסביבתית במדינת ישראל מעודדת משפחות של שלושה ילדים לפחות גם במגזר החילוני, וזו תופעה לגמרי חיובית, אבל אין לה מענה מצד המדינה, שמפקירה במידה רבה את הטיפול והחינוך בגיל הרך בידי המגזר הפרטי, ללא פיקוח וללא הכשרה מתאימה כפי שנהוג במדינות שהיינו רוצים להידמות להן. כל כך הרבה צריך לתקן במעמד האשה במדינת ישראל לפני שמדברים על שוויון בין גברים ונשים בחופשת הלידה.

אם יש תקציב לכך, רצוי להאריך בעוד שבוע או שבועיים את חופשת הלידה לנשים, במקום להציע חופשת לידה לגברים שמותנית בחזרת האשה לעבודה ושהרוב המכריע של הגברים, כפי שכבר קרה עם תיקונים קודמים שהתיימרו להגדיל את השוויון בין נשים וגברים, לא ימצאו בה חפץ. במקום להעמיד פנים שישראל מדינה שחותרת לשוויון בין נשים וגברים, שהיא ממש ממש לא, עדיף לסייע עוד קצת לנשים בישראל, שיולדות ומגדלות שלושה וארבעה ויותר ילדים בארץ קשה ובתנאים קשים.

אבישי בן-חיים הוא מנוול

 

אינס אליאס שכותבת במוסף גלריה של "הארץ" על מזרחיים, ולרוב על אמנים או סופרים מזרחיים, הקדישה השבוע את הטור שלה כדי להגן על אבישי בן-חיים, שלטענתה התקשורת – שנשלטת על ידי האליטה האשכנזית, מקבעת ומתייגת אותו כלא ראוי כי הוא תומך בנתניהו, ובקיצור, אבישי בן-חיים הוא מזרחי מסכן, מקופח, מתויג על ידי האליטה האשכנזית שמתקשה לקבל שיח מזרחי מעמדי וכמובן שולטת בכל ומדכאת את המזרחיים. כבר כתבתי כאן את דעתי על בן-חיים שהוא לא מסכן ולא מקופח אלא תועמלן שקר של דרעי ונתניהו בערוץ 13 שלן בלווטניק רכש לבקשת נתניהו והפך לערוץ שבמידה רבה מדברר את נתניהו, ולכן הוא גם מוגן, בניגוד לרבים וטובים שפוטרו מהערוץ, וגם מקבל במה נרחבת לקידום תעמולת נתניהו שלשם כך קנה לן בלווטניק את ערוץ 13, ולכן אני משתדלת לצפות בו מעט ככל האפשר. בכל זאת חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים וגם על הטענות של אינס אליאס, שקיבלה טור ב"הארץ", דבר שאשכנזיה כמוני לא יכלה לקבל – שגרירות גרמניה התלוננה שהמאמרים שלי על אנטישמיות מסכנים את יסודות קיומה של הרפובליקה הגרמנית – אבל אני פולניה ולכן גם כשאין לי מה לאכול אני פריוילגית, ולעומתי אינס אליאס ואבישי בן-חיים הם מזרחיים, ולכן גם אם המשכורת, לפחות זו של בן-חיים (לעבוד אצל שוקן זו לא מציאה כידוע) היא מספר שלא ראיתי בחיים, הוא תמיד יהיה מזרחי מדוכא ואני אשכנזיה פריוילגית הגמונית או כל שם תואר יווני או לטיני שדרוש כדי להפוך תעמולה זדונית בשירות נתניהו למשהו שנשמע כמו ניתוח מדעי. חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים מפני שאינס אליאס מצאה לנכון להגן על האופן שבו תייג את מנהיגי העבודה ומר"ץ מירב מיכאלי וניצן הורוביץ כחסרי ילדים בטענה שזה דיבור מעמדי. גינוי אנשים שאין להם ילדים איננו דיבור מעמדי. זהו דיבור דתי, חברתי, תרבותי, ובעיקר זה דיבור מרושע ובזוי. זה איננו דיבור מעמדי, ומבחינה מעמדית גם אבישי בן-חיים וגם אינס אליאס, שמתוקף עבודתה אצל עמוס שוקן הקמצן מן הסתם משתכרת שכר סמלי למדי לעומת בן-חיים, אינם נחותי מעמד לעומת מירב מיכאלי וניצן הורוביץ – כולם אנשי תקשורת שמתוקף כך זכו לפירסום ופופולאריות. בן-חיים הגיע לתקשורת מן הפוליטיקה, לאחר שהיה יחצ"נו של דרעי בתשלום והפך ליחצ"נם של דרעי ונתניהו במסוה של עיתונאי, ואילו מיכאלי והורוביץ מינפו את הצלחתם בתקשורת לקריירה פוליטית, ויפה עשו.

למיכאלי והורוביץ אין ילדים, ובמדינת ישראל זה יוצא דופן. בתרבות הישראלית הבאת ילדים לעולם היא לא רק מימוש של כמיהה אנושית לצאצאים, אלא חובה חברתית ולאומית והוכחה לנורמליות. במדינות מערביות הומוסקסואלים נלחמו על הזכות להתחתן ולקבל זכויות של זוגות נשואים, ואילו בישראל הומוסקסואלים נלחמים כדי לנצל נשים בתור פונדקאיות כי הם רוצים לקנות ילדים מבלי להעניק לנשים שילדו אותם מעמד של אם ושותפה בגידול הילדים, וזה דבר מזעזע, שהומוסקסואלים צבועים כמו אמיר אוחנה ואיציק שמולי עשו כדי שיוכלו להיות הורים מבלי לתת את הדעת על המשמעות של ניצול נשים כאילו היו אינקובטור ולא בנות אדם. דוקא תקופת הקורונה מדגישה שוב את סיכוני ההריון ואת רגישותן של נשים הרות למחלות, שהופכת את עוולת הפונדקאות לנוראה עוד יותר, ואני שמחה שניצן הורוביץ לא קנה ילדים בכסף. כמובן שהומוסקסואלים יכולים גם להביא ילדים לעולם בהורות משותפת וזאת הדרך ההגונה להביא ילדים לעולם, אבל אינני חושבת שהם חייבים להביא ילדים לעולם, ואני מעדיפה אנשים שלא הביאו ילדים לעולם על אנשים שהביאו ילדים לעולם תוך ניצול מחפיר של נשים עניות ומוחלשות. כפי שכבר כתבתי אני מתכוונת להצביע למר"ץ ואני חושבת שניצן הורוביץ הוא לפני הכל בן אדם טוב והגון, תכונות שמעריצי נתניהו בזים להן אבל אני דוקא מעריכה, ואלה בעיני תכונות יותר חשובות מלהיות כמו כולם. ומה שהכי מגעיל שכשאבישי בן-חיים אמר שלניצן הורוביץ אין ילדים הוא רמז לכך שניצן הורוביץ הומוסקסואל, כי אבישי בן-חיים הוא לא רק תומך בנתניהו אלא גם בעל דיעות קדומות מכוערות שהוא מבטא בדרכו המכוערת, שבה הוא משתמש בתגית המקופח כדי לפגוע באנשים שסובלים גם ככה מדיעות קדומות. זה שמישהו מרוקאי לא נותןלו זכות להעליב הומוסקסואלים או נשים או אפריקאים שנמלטים לישראל ממדינות איומות ונוראות.

גם למירב מיכאלי אין ילדים אבל אינני יודעת אם היא לא רצתה ילדים. פעם, לפני שנים, היא אמרה לארז טל, שהיה בן זוגה במשך שנים, "לא יהיו לי ילדים כי אתה הלכת". אולי היא רצתה להביא לעולם ילדים עם ארז טל וזה לא קרה, ואולי מסיבה אחרת היא לא ילדה ילדים. לא כל הנשים מצליחות ללדת ילדים. גם אלה שמאד רוצות והורגות את עצמן בטיפולי פוריות נוראים לא תמיד מצליחות ללדת, ובכל מקרה הבאת ילדים לעולם לא תלויה רק ברצון אלא בהרבה גורמים אחרים, ולכן צריך להיות מאד מנוול כדי להעליב אנשים על כך שאין להם ילדים, ואבישי בן-חיים הוא מנוול. כל מי שמעליב אנשים על כך שאין להם ילדים הוא מנוול, וגם מי שמעליב הומוסקסואלים הוא מנוול.

למרבה הצער שני העלבונות האלה, העלבת הומוסקסואלים והעלבת חשוכי-ילדים, מאד מקובלים בחברה החרדית, שאבישי בן-חיים לא ממש שייך אליה אבל משרת אותה, והשיח שלו איננו שיח של מאבק מעמדי אלא שיח של דיכוי חברתי חרדי שהופך את ההומוסקסואלים למצורעים ואת הנשים העקרות למושפלות. זהו שיח שצריך לגנות כי הוא שיח פוגעני כלפי אנשים שלא עשו כל רע.

הערב צפיתי גם באיילה חסון, חברתו הטובה של אבישי בן-חיים, מראיינת את מירב מיכאלי, שרצתה לדבר על הנזק שגרם נתניהו למאבק בגרעין האיראני, אבל איילה חסון היסתה אותה, כי מה פתאם שאשה מהשמאל תדבר על הגרעין האיראני, נושא בלעדי לגברים ימניים. במקום זה היא התעקשה לשאול אותה בטון של חוקרת משטרה האם דיברה נגד גיוס. לא שמעתי את התשובה כי הספיק לי ועברתי ערוץ. ושוב חשבתי על תיאור התקשורת בפי אינס אליאס, "תקשורת שממשטרת את השיח המזרחי המעמדי"? סליחה? אני שומעת רק תקשורת, של אשכנזים ומזרחיים כאחת, שעוסקת בדה-לגיטימציה של אנשי שמאל ולא מראיינת אותם אלא כדי לדרוש מהם להתנצל על דיעותיהם השמאלניות שאינן מספיק מיליטריסטיות לטעמם של כתבים ימניים דומיננטיים וגסי-רוח כמו איילה חסון שהיא במקרה גם מזרחית, והראיון שלה עם מירב מיכאלי היה בדיוק זה – ניסיון להוצאת דיעות שמאלניות אל מחוץ למחנה, כדי לאשר ולחזק את הימין הלאומני כנורמה בלעדית ומחייבת, שבה איתמר בן-גביר שחגג בחתונה שבה הונפו בצהלה תמונותיו של התינוק המת שנשרף בדומא, הוא השייך והלגיטימי, ואילו ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי, שלא לדבר על איבתיסאם מראענה, אינם לגיטימיים, ואיתמר בן-גביר הוא אוכף הנורמות האלה.

וכן, גם הוא מזרחי, וגם אבישי בן-חיים, וגם מירי רגב, וכולם מנוולים.

הריון בפריז

 

עד כמה הרחם שלנו מגדיר אותנו ומעצב את גורלנו? כשילדתי את בתי הבכורה בגיל 22, בחופשת הקיץ שבין שנה ב' לשנה ג' של התואר הראשון באוניברסיטה, לא חשבתי שזה עניין גדול. לא נעדרתי מהרבה שעורים, ובמקום לשבת שעות בספריה ולסכם מאמרים, צילמתי אותם וקראתי בבית. הייתי בהלם גמור כשחברתי הטובה איליין, שחלקנו אותה מערכת שעות, סיפרה לי שמורה שהרגשתי אליו קרבה גדולה, אמר לה שהוא מקוה שאני נהנית מגידול הילדה, כי חבל לו על הכישרון שלי שמתבזבז. לא הבנתי מדוע בגיל 22 אני ראויה להספד כזה בגלל אירוע משמח כמו לידת ילד. ילדים דורשים הרבה תשומת לב, אבל אפשר לגדל ילדים וגם ללמוד. אולי יותר לאט, אולי זה קשה יותר, אבל זה לא נראה לי כסיבה למחוק אותי ממצבת החוקרים לעתיד. אבל נאלצתי להבין שבאקדמיה, מוסד הירארכי, גברי וסקסיסטי במהותו, מה שאת חושבת חשוב פחות מהדרך שבה הממסד רואה את הדברים, והממסד העביר לי מסרים מאד ברורים. מורה אחר, שלמדתי אצלו כאם לילדה ואחר כך עם שתי ילדות, וכתבתי אצלו עבודה סמינריונית שהתבססה על מסמכים מימי הביניים, חלקם בלטינית וחלקם בניב ונציאני, שהוא סירב להחזיר לי אותה כי טען שהוא עוד צריך אותה. זה קרה שנים רבות לפני שהיו מחשבים אישיים והדפסתי את העבודות במכונת הכתיבה הפשוטה שהיתה לי מסוג אוליבטי, שיכלה לייצר רק עותק אחד ראוי לקריאה והעותק הזה נשאר לתמיד אצל המורה. באותה תקופה כבר קראתי שפות רבות, ובאתי לדבר על נושא לסמינר לתואר שני, והמורה אמר שיש לי בעל ושתי בנות לטפל בהן וגם אם אסכם את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה. אמרתי לו תודה ומצאתי מדריך אחר שלא היה אכפת לו שאני מגדלת שתי בנות ובהתחלה חשבתי שזה סימן טוב, אבל מהר מאד גיליתי שלא אכפת לו שום דבר בכלל והוא פשוט מנצל אותי מעל ומעבר לכל מה שסביר. הוא העסיק אותי תשעה חודשים בשנה ומדי שנה פוטרתי והוחזרתי לעבודה בלי תנאים סוציאלים, והוא הבטיח לי שכשאסיים את התואר השני אקבל משרת אסיסטנטית, אבל כשקיבלתי את התואר השני הוא אמר שיעלה יותר מדי להעסיק אותי כאסיסטנטית, אז יורידו אותי לחצי משרה. הבנתי שתמיד אעבוד אותו דבר ואקבל אותו שכר מביש ואותו יחס מחפיר, אז עזבתי את האקדמיה ולא חזרתי וגם לא הצטערתי. בניגוד לרוב המורים שלי אני יודעת לעשות הרבה דברים, אז אני יכולה להתפרנס בכל מיני צורות, ואם הייתי פחות בררנית אולי אפילו הייתי מתפרנסת בכבוד, אלא שאז לא היה לי זמן לנהל בלוג שדוקא גורם לי שמחה וגם לאנשים אחרים. אני קוראת הרבה מחקרים ואני יודעת שהנשים בחברה מתבזבזות, וזה לא בגלל שהן יולדות ומגדלות ילדים. זה בגלל שהחברה מתעקשת להעניש נשים על כך שהן יולדות ילדים, מה שלא מונע ממנה כמובן להעניש אותן גם כשאינן יולדות ילדים. נשים, ולדניות או עקרות, ברוכות ילדים או אמהות לבן יחיד, כולן כולן נענשות. אני כותבת בלשון הווה, כי למרבה הצער דברים לא מאד משתנים.

בתי ניצן פרי-רותם, שהיא דמוגרפית ועוסקת בסוציולוגיה של ילודה, צפתה להנאתה בסדרה הפופולרית "אמילי בפריז" והיה שם עניין אחד שהטריד אותה וספק אם הטריד רבים מצופי הסדרה.  אמילי נוסעת לפריס במקום הבוסית דוברת הצרפתית שלה שייחלה לנסיעה הזו, אך אבוי, נכנסה להריון, ומיד היה ברור לכולם שאיננה יכולה לנסוע לפריס. בתי תהתה מדוע זה כל כך ברור וכתבה על כך פוסט בבלוג של קבוצת רפרוסוק (Reproduction Sociology) באוניברסיטת קיימברידג' שהיתה חברה בה בעבר. לדמויות בסדרה נראה ברור מאליו שאשה בהריון איננה יכולה לנסוע לעבוד בפריס, כמו שהיה ברור למורים שלי שאם לילדים איננה יכולה להיות חוקרת באוניברסיטה בדיסציפלינה המכובדת היסטוריה, שעד היום נשים במדה רבה מודרות ממנה. כמו שאמרה חברתי עדנה שאחד המורים המליץ לה לחזור לעיירת הולדתה דימונה ולנהל שם בית ספר: כבר מוכנים להפקיר בידנו את הפולקלור ואפילו את הספרות ואולי גם לימודי יידיש, אבל לא היסטוריה, מקצוע שנועד כידוע לעסוק במלחמות ובמעשי גבורה שהן כידוע עניין של גברים, ונשים אינן מתקבלות בו בברכה, למעט בתור סטודנטיות שבבוא היום תישלחנה הביתה לטפל בילדים.

ילדים גדלים, ונשים מאריכות ימים. אין סיבה לפגוע בקידומן המקצועי בגלל היותן אמהות, אבל יש רצון לפגוע בנשים, ואמהות היא סיבה נוחה לפגיעה כזו. אם קשה לנשים גם לגדל ילדים וגם לנהל קריירה, החברה צריכה לעזור להן בכך. אבל נשים עדיין צריכות להילחם על ייצוג, להילחם שקולן יישמע, להילחם על שכר שוה ויחס שוה ואפשרויות קידום שוות, ונשים צריכות להילחם בראש וראשונה על יחס של כבוד, כי בחברות רבות שהחברה הישראלית היא אחת מהן נשים חשופות כל העת ליחס מבזה ומשפיל, לגסות רוח ותוקפנות אינסופית רק מפני שיצאו למרחב הציבורי והלכו ברחוב, מרחב שמבחינת הגברים שייך להם וכל אשה שעוברת בו חשופה להטרדות מצדם. וכל זה עוד לפני שהגענו בכלל למקום העבודה שבו נשים חשופות יותר לאפליה ולפיטורים. הקורונה למשל היא תירוץ מצוין לפטר נשים ומבחינת נתניהו היא סיפקה הזדמנות פז לכרסם בהגנה על נשים בהריון מפני פיטורים, חקיקה שהיא גם פמיניסטית וגם סוציאלית, ולפיכך הרבה יותר משהוא מסוגל לשאת. רק עתירה לבג"ץ הפסיקה את פיטורי הנשים בהריון, מבלי להשיב לעבודה את אלפי המפוטרות בהריון ומבלי לפצות אותן. נשים נאלצות שוב ושוב לפנות לבתי המשפט כדי לממש את המעט שמגיע להן.

האם יש מקום לאופטימיות? לא ממש. האם נשים צריכות לשקוע ביאוש? גם זה לא ממש. אפשר לעשות המון דברים בחיים גם בלי הממסד האקדמי או הממסד בכלל. בפרט אנחנו במדעי הרוח, שאיננו זקוקים למעבדות, טלסקופים ומאיצי חלקיקים. היסטוריון צריך רק עינים טובות, נייר ועפרון, ואת שלושת אלה אפילו נשים יכולות להשיג.  

אמא מחליפה ואמא שקופה

 

אריאנה מלמד כותבת בזעם על התכנית "אמא מחליפה" בכיכובם של ג'קי אזולאי ובעלה ישראל והמוסיקאי אוהד חיטמן ובן זוגו רן הרוש, כמה סטריאוטיפים אפשר לדחוס לתכנית אחת. אני חשבתי שדוקא אריאנה מלמד היא זו שחושבת בסטריאוטיפים, כאשר היא מציגה כשקר דוקא את הסצינה שבה מייעץ רן הרוש לג'קי איך לשמר את הזוגיות, כאילו זוגיות הומוסקסואלית שונה באופן מהותי מזוגיות הטרוסקסואלית, והיא ממש לא. שני אנשים שחיים יחד לאורך זמן נתקלים באותן בעיות, בין אם הם הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, כי שני אנשים, מאוהבים ככל שיהיו זה בזה, תמיד יהיו שונים ונבדלים זה מזה, וזוגות שחיים יחד זמן רב ומגדלים יחד ילדים סובלים משחיקה ומחיכוכים, וזה לא משנה אם הם גבר ואשה או זוג מאותו המין. והמבוכה של ג'קי לישון במיטתם של שני הגברים היא רק מבוכה, לא ביטוי להומופוביה. לא בטוח שהיתה מרגישה יותר נוח לישון במיטה זוגית של גבר ואשה זרים. מיטה זוגית היא תמיד מקום אינטימי שמביך להיכנס אליו, ודוקא מפני שתכניות ריאליטי הן מהונדסות, וברור לצופים ששני הזוגות ידעו זמן רב מראש עם מי יתחלפו, מאד מוגזם להאשים את ג'קי בהומופוביה. אני עצמי תמיד המומה מהקלות שבה חושפים אנשים את עצמם בתכניות הריאליטי, אבל ברור לי שזו התכונה העיקרית של כוכב ריאליטי – הנכונות להיחשף לאינספור אנשים זרים ולהניח להם לחטט בקרביו, שגם אני אוהבת להימצא בצד המחטט ולא בצד המחוטט. גם חשתי אי נעימות רבה לקרוא את דבריה של אריאנה מלמד שחברות בין אנשים שונים מרקע שונה לא תיתכן והיא כולה שקר. חברויות נוצרות בין אנשים שונים מאד זה מזה בנסיבות שונות ומשונות, ואמנם ישנם לא מעט אנשים שמתחברים רק עם הדומים להם, אבל לא כולם כאלה. ובכלל, מדוע שרן הרוש שבישוליה של ג'קי מזכירים לו את אלה של אמו לא ירגיש כלפיה חיבה? ומדוע צריך לחשוב שאוהד חיטמן הוא אשכנזי מתנשא? הרי הוא חי עם גבר מרוקאי ומבלה מן הסתם עם משפחתו המרוקאית של בן זוגו. אולי דוקא הניסיון להבליט שוני הוא המלאכותי ולא החיבור בין האנשים, ואם יש התנשאות היא דוקא אצל רן הרוש המרוקאי כלפי סגנון לבושה של בת עדתו ג'קי, ולא אצל חיטמן האשכנזי. אנשים מתנשאים מהמון סיבות, כי התנשאות היא עניין של אופי ולא של מוצא. מספרם של הגברים המזרחיים שדיברו אליי בהתנשאות ובזלזול מחמת היותי אשה איננו מצביע על כך שהתנשאות היא דוקא תכונה אשכנזית.

אבל בעיקר מתלוננת אריאנה מלמד על כך שהתכנית מקדשת את הנישואים ואת התפקידים הנשיים המסורתיים: בישולים, ניקיון וכביסות, ולא מציגה את ג'קי כאשת עסקים אמידה כפי שהינה. אולי זה נכון, אבל ג'קי אזולאי שהיא בעיקר כוכבת ריאליטי, החלה את הקריירה הטלויזיונית שלה בתכנית "מאסטר שף" כבשלנית מצטיינת, ואין שום דבר מוזר בכך שהיא מבשלת, מסדרת וקונה בגדים בכמויות לילדיהם של חיטמן והרוש, והצופים מן הסתם ראו כבר את ג'קי בעוד תכניות ריאליטי ומודעים לכך שכבר מזמן איננה עקרת בית רגילה. גם הרצון שלה לקנות לאוה הקטנה, הילדה המתוקה של חיטמן והרוש, חפצים ורודים, ובכך לתת ביטוי לזהותה הנשית, לא עוררה בי שום כעס. אני שתמיד שנאתי ורוד ולבשתי רוב חיי כחול ושחור, נוכחתי במהרה שבנותי מעדיפות בגדים בגווני ורוד וסגול, רצוי עם עיטורי כסף וזהב. אולי הושפעו מהחברות בגן ובבית הספר, אבל מה זה משנה. וכן, טעמן השתנה כשבגרו. אמנם שלטון הורוד בבגדי וחפצי ילדות מקומם לעתים, אבל לא ממש סיבה לצאת לאינתיפאדה.

אריאנה מלמד רגזה גם על המזוזה שג'קי ביקשה לקבוע בחדר הילדים של הזוג חיטמן-הרוש – כי הסתייגות מדת נתפסת בעיתון "הארץ" כביטוי לנאורות ושחרור מדעות קדומות. זה חשוב, כי אני חשבתי דוקא על הדברים שאריאנה מלמד לא ראתה ולא מצאה בהם דופי. ואני דוקא חשבתי על הדברים האלה, שאותי מטרידים מאד.

למשל ההיקסמות של ג'קי מאוה הקטנה והבלונדינית. ג'קי בעצמה לא הרגישה לגמרי נוח עם ההיקסמות הזו שלה מהילדה הקטנה, המתוקה והיפהפיה, שהרי יש לה בת משלה. היא הצטדקה כל הזמן שאמנם יש לה בת – אחרי שלושה בנים, אבל היא עדיין קטנה, ועדיין איננה יכולה לבלות איתה כמו עם אוה, שאיתה היא ביקשה לשמור על קשר. ג'קי, שבעצמה צובעת את שערה לבלונד, היתה רוצה בוודאי ילדה בלונדינית. הביקוש לילדים בלונדיניים הוא עצום, ולכן בתהליכי הפרייה מלאכותית מרבים לייצר ילדים בלונדיניים, ולכן יש ביקוש רב לבנקי הזרע בדנמרק, ולתרומת ביציות של נשים מזרח-אירופיות – היו מעדיפים אולי נשים סקנדינביות, אבל ארצות סקנדינביה עשירות למדי, והנשים החיות בהן אינן צריכות לתרום ביציות – או לשמש כפונדקאיות – תפקידים שהחברה המערבית המתקדמת לכאורה מקצה לנשים בארצות עניות כתאילנד, הודו ונפאל, לכן נשים מזרח-אירופיות בלונדיניות תורמות ביציות להפריית נשים נפאליות והודיות שהילדים הנולדים להן נמכרים לזוגות מארצות עשירות, ומפליאים את כל רואיהם במתיקותם הבלונדינית. מגוחך להתלונן על כך שהתכנית מעלימה את מצבה הכלכלי המשופר של כוכבת הריאליטי ג'קי אזולאי, כאשר אין מדברים בתכנית מלה על פונדקאות, הליך יקר מאד שרק זוגות שמצבם הכלכלי איתן מאד יכולים לממן, והליך שיש לו שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא ניצול: פונדקאות מבוססת על ניצול של נשים עניות בארצות עניות  כאילו היו בהמות לצורך ייצור ילדים עבור נשים וגברים עשירים בארצות עשירות. המאפיין השני הוא גזענות: מאחר שמדובר בילדים שנקנים בכסף רב, הם אמורים לספק לא רק את הרצון להורות, שהרי אנו שהבאנו ילדים לעולם הסתפקנו בילדים שדומים לנו, ולפיכך לרוב אינם בלונדינים, אבל ילדי פונדקאות הם סחורה עוברת לסוחר, ולכן הם אמורים להגשים את כל החלומות ולהיראות כמו הילדים שנבחרים לככב בפרסומות ובסרטי קולנוע, ולמשוך את לב כל רואיהם לא מפני שהם ילדים חמודים, כפי שילדים קטנים הם חמודים גם כשערם שחור ומסולסל ולא רק חלק ובלונדיני. וזה השקר הגדול של הפונדקאות, שאנשים שרוכשים ילדים מפונדקאיות אינם מבטאים רק רצון להורות, שהרי הרצון להורות הוא רצון להיות הורה לילדים שנולדים לנו, בלי קשר ליופיים ובריאותם, בין אם הם בריאים ויפים ובין אם חלילה אינם בריאים. ילדים יפים בעיני הוריהם כי הם שלהם ולא משום סיבה אחרת. בחירת ילדים מושלמים בלבד היא מעשה שנוגד בעיקרו את מושג ההורות, שיסודו בקבלה ללא תנאי של הילוד ובמחויבות לאהבו ולטפל בו כל החיים, שהרי מלאכתם של הורים איננה מסתיימת לעולם, ואפילו לאחר מותם הם מעצבים את תודעתנו וחיינו. הבחירה בזוג הומוסקסואלים שמגדל ילדי פונדקאות לתכנית ריאליטי פופולארית היא אחד מהנסיונות הרבים לקדם את מעמדה של הפונדקאות בישראל בהיותה מקור לרווחי עתק של תעשיית הפיריון, ולהציגה כהליך נורמטיבי, שבו לילדים יש רק אבות, כאילו האשה שילדה אותם איננה כלל אדם, והיא שקופה לחלוטין למי שקנה אותם בכסף, כאילו ניתן לקנות את הזכות להתעלם מאשה שהרתה ילד תשעה חודשים וילדה אותו מבלי לראותו יותר לעולם, וג'קי מתבקשת למלא עבור אוה את תפקידה של האם הנעלמת הזאת, מן הסתם בארץ רחוקה, שאיננה יודעת עליה דבר. כאשר הפיל הגדול הזה זוכה להתעלמות גמורה, מגוחך להתקומם על הסתרת העושר של ג'קי, או העובדה שמישהו אחר מבשל אצלה את התבשיל המדובר.

    

מה עצבן אותי באיכילוב

בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.

אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.

ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.  

בעצב תלדי בנים

אתמול ראיתי את פרופ' רחל אליאור בתכניתו של דב אלבוים "בין השמשות" והרגשתי מוזר מאד. היא סיפרה על החווייה הקשה שהיתה לה בלידת בתה הבכורה בשנת 1977, ואמרה דברים מוזרים ולגמרי בלתי נכונים, שבשנות השבעים לא נתנו לנשים יולדות משככי כאבים בגלל המוסר היהודי-נוצרי שאומר "בעצב תלדי בנים". אני חושבת שחוקרת, גם אם היא חוקרת מיסטיקה יהודית ולא חוקרת ילודה, צריכה להקפיד על אמירת אמת ועל דיוק והבחנה בין עובדות לדיעות גם כשהיא מדברת על נושא כמו ילודה, שאיננו תחום המחקר שלה. אני ילדתי את בתי הבכורה בשנת 1978, רק שנה אחרי שרחל אליאור ילדה את בתה הבכורה, ולא היתה באותה שנה איזו מהפכה גדולה בשיטות הלידה, וקיבלתי בלידת בתי כמויות נדיבות ביותר של משכך הכאבים פטידין, וגם חברותי שילדו בסמיכות זמנים קיבלו את משכך הכאבים הזה, שהיה מקובל לתת ליולדות באותה עת. לא יכול להיות שחוקרת, גם אם איננה חוקרת ילודה אלא חוקרת מיסטיקה יהודית, תגיד דבר כל כך לא נכון, שבשנות השבעים לא נתנו ליולדות משככי כאבים בגלל שכתוב בתורה "בעצב תלדי בנים". ומכיוון שגם אני קראתי מעט ספרות בנושא ילודה שאיננו נושא מחקרי אך מסיבות מובנות הוא מעניין אותי מאד, ידוע לי שתמיד ניסו לשכך את כאבי הלידה בעזרת אמצעים ששימשו תמיד לשיכוך כאבים בחברות פחות מודרניות, כמו משקאות אלכוהוליים, מישרות צמחים ושיקויים עממיים שונים ומשונים. כמו סם הפטידין שאני קיבלתי בנדיבות בשתי הלידות שלי, גם כל האמצעים האחרים, כולל האפידורל שמקובל כיום וזוכה ליחסי ציבור נאים ולהרבה פחות דיון ענייני בתופעות הלוואי הפחות רצויות שלו, אינם מונעים לחלוטין את כאבי הלידה. נשים סובלות בלידה לא מפני שמונעים מהן משככי כאבים – האמת היא שלרוב דוקא מלעיטים אותן במשככי כאבים, מפני שאלה זמינים מאד בבתי החולים ומפני שרופאים, אחיות ומיילדות אינם נהנים במיוחד לטפל באשה צורחת ומתפתלת מכאבים, אבל כאבי הלידה הם עוצמתיים ואי אפשר לשכך אותם לגמרי וגם מאד בלתי רצוי לעשות כן, מפני שככל שמשתמשים במשככי כאבים יעילים יותר, והאפידורל הוא הדוגמה המובהקת לכך, כך מאיטים יותר את תהליך הלידה הטבעי. הלידה היא תהליך פעיל וגופה של היולדת דוחף את התינוק החוצה, ואם הוא רדום מדי הוא איננו יכול לדחוף את התינוק החוצה ביעילות הנדרשת, ועקב האטת תהליך הלידה, למשל עקב שימוש באפידורל, כבר התעוררה השאלה בקרב הרופאים המיילדים האם אין צורך לשנות את ההגדרות ולהמתין זמן רב יותר לפני שמחליטים שהלידה איננה מתקדמת כראוי ויש לבצע ניתוח קיסרי. ארגון הבריאות העולמי סובר שאחוז הניתוחים הקיסריים איננו צריך לעלות על עשרה אחוז מהלידות. בישראל הוא כמעט כפול מזה, כך שבהחלט אפשר לחשוש שמא שימוש במשככי כאבים חזקים פוגע בתהליך הלידה הטבעי וגורם לריבוי ניתוחים קיסריים שכרוכים ביותר סיבוכים ותהליך ההחלמה מהם איטי וקשה יותר מתהליך ההחלמה מלידה טבעית.

לידתי הראשונה, בבית החולים הדסה על הר הצופים, היתה לידת עכוז טבעית ותקינה, אבל ארוכה מאד, ומי שבילו איתי רוב הזמן בחדר הלידה היו נשים מיילדות ולא גברים, היתה גם רופאה מרדימה למקרה שיידרש ניתוח חירום והיתה גם הגיניקולוגית ד"ר רחל אדטו, שבדיעבד אני יודעת שאכן בזמנו לא היו גיניקולוגיות רבות כמוה. לא חשתי אובדן עשתונות כפי שרחל אליאור תיארה וגם לא השפלה או שבר נפשי. הייתי מאד גאה בעצמי ומאד מאושרת אחרי הלידה, מפני שההחלטה ללדת לידה טבעית למרות מצג העכוז היתה במידה רבה שלי, ואני ילדתי בשנת 1978, רק שנה אחרי רחל אליאור. בדיעבד, כשהתברר שהתינוקת היתה במשקל שלושה קילו ושש מאות גרם אמרה לי רחל אדטו שאילו ידעו מראש שהתינוקת בגודל כזה, היו מתעקשים לבצע ניתוח קיסרי. למזלי לא היו אז אמצעים לדעת וילדתי את בתי הבכורה ואת בתי הצעירה בלידות טבעיות, ובמהרה קמתי מהמיטה והסתובבתי, לא לפני שעברו כמה שעות טובות כדי להפיג את השפעת סם הפטידין, אחד הסמים האופיאטים, שקיבלתי כאמור בנדיבות, ובלי שום קשר לפסוק בעצב תלדי בנים. אני כן זוכרת רגע אחד שבו הרגשתי ששכחו שאני אדם אוטונומי. זה היה ממש לפני שהתינוקת יצאה, כאשר הרמתי את ראשי וראיתי כעשרים נשים, נדמה לי שאלה היו נשים, עומדות וצופות בי כמו בתיאטרון. התברר שגם הצוותים האחרים וגם כמה מיילדות ואחיות מתלמדות רצו לצפות במחזה הבלתי שכיח של לידת עכוז טבעית, ושכחו שאני אדם ולא חפץ, ורצוי לשאול גם אותי אם אני מסכימה שאנשים זרים שאינם נמצאים בחדר הלידה במסגרת תפקידם, יעמדו ויצפו בי יולדת. אני מקוה שדבר כזה לא היה קורה היום, אבל לא הייתי מאד מופתעת אילו שמעתי שגם היום מתייחסים לעתים ליולדות כאילו היו חפצים, ושוכחים שגופן הוא רכושן ושהן צריכות לתת את הסכמתן לנוכחותו של כל אדם בחדר הלידה, ואפילו אם הוא רופא, ושלפני כל מגע או פעולה בגוף היולדת צריך איש הצוות הרפואי להציג את עצמו ולבקש את הסכמת היולדת לטיפול בה.

כמובן אני מאמינה שלרחל אליאור היתה לידה קשה במיוחד, כי התינוקת שלה שקלה יותר מארבעה קילו, ומאד קשה ללדת תינוקת כל כך גדולה, ויכול להיות שבלידתה באמת היו רק גיניקולוגים גברים שהיו אז הרוב המכריע, אם כי קשה לי מאד להאמין שלא היתה נוכחת בלידה מיילדת אשה או אפילו כמה מיילדות. גם כיום רוב המיילדות בבתי החולים אם לא כולן הן נשים, ובכך הן ממשיכות מסורת עתיקה, כי דוקא בחברות המסורתיות היו הלידות עניינן של נשים, ותמיד היו מיילדות שהשכלתן הרפואית התבססה על התלמדות אצל מיילדות מנוסות. כמובן שלא היו ברשותן אמצעי הרפואה המודרנית, אבל בהרבה מקרים הן עשו עבודה בכלל לא רעה בסיוע להבאת ילדים לעולם, ורבות מהן הכינו בעצמן שיקויים לשיכוך כאבים על פי ידע עממי שרכשו מקודמותיהן, ולא סתם קראו באנגלית למיילדת "אשה חכמה".

רחל אליאור אמרה שלידה היא משבר והמלה משבר פירושה לידה, אבל אינני בטוחה שזה נכון, כי המלך חזקיהו אמר לנביא ישעיהו (ישעיהו ל"ז, ג) שבאו בנים עד משבר וכוח אין ללידה. המשפט הזה הידהד כל העת בראשי כששכבתי מותשת בחדר הלידה לאחר כמעט יומיים של צירים, וכל הזמן חשבתי לעצמי איך גבר יכול היה לומר משפט כל כך מדויק, באו בנים עד משבר וכוח ללידה אין. אינני יודעת מה בדיוק משמעות המלה משבר כאן. כנראה הרגע שבו התינוק כבר בתעלת הלידה וצריך רק לדחוף אותו החוצה, ויציאת התינוק לאוויר העולם זו הלידה. ואז אמרה לי המיילדת שכבר רואים את התינוקת, ולמשמע הדברים האלה התמלא גופי כוח ובמהרה יצאה בתי לאוויר העולם אדומה ויפה ושלווה להפליא, פעתה קלות ונראתה אדישה למדי למהומה שהתחוללה סביבה, ואני ראיתי אותה ומיד נרדמתי מאפיסת כוחות, אבל הרגשתי גיבורה, ותמיד כשאני חושבת על הרגע הזה שבו בקעו בנותי מתעלת הלידה אני מרגישה גיבורה. לכל אשה יש חוויות לידה משלה, ומה שחשים סובייקטיבית הוא אינדיווידואלי ואיננו נתון לוויכוח, אבל כשמדברים על רפואת היולדות בשנות השבעים יש גם עובדות, ובעובדות צריך לדייק. בשנות השבעים נתנו ליולדות הרבה משככי כאבים. הפטידין נחשב אז לסם בטוח עם מעט השפעות לוואי, אבל מאז התגלו תופעות לוואי שליליות שלו והשימוש בו פחת. מאוחר יותר הופיע האפידורל כסם גואל מכאבי הלידה, אבל בשנות התשעים התוודעתי למקרה של אשה ששכבה בחדר יחד עם מכרה שלי שנפגעה קשה בפיצוץ אוטובוס. אותה אשה שהיתה כבר אם לכמה ילדים קיבלה זריקת אפידורל שגרמה לה לשיתוק בפלג גופה התחתון והפכה אותה לנכה קשה מאד לצמיתות. שמעתי גם על מקרי מות בגלל אפידורל. אני מקוה שמשנות התשעים ועד היום נצבר ידע רפואי והשימוש באפידורל הפך בטוח יותר, אבל צריך לזכור תמיד שהשימוש במשככי כאבים, שיש הרואים בו את אחת הרעות החולות והמגפות הקשות של העולם המודרני, דוקא זה המערבי והמתקדם, איננו נטול סיבוכים ואיננו עניין של מה בכך. ללדת זה כואב, אבל כמו שאמרה לי המיילדת בלידת בתי השנייה כשראתה את פרצופי הצוהל למראה התינוקת היפה: כבר שכחת? כן, אמרתי לה. אין כמו פרצופו הזעיר של תינוק המתבונן בך לראשונה כדי להשכיח במהרה את כל יסורי הלידה, ולהביא מזור לפצעים.

אצל רופאת הנשים

המזכירה אמרה שיש תור פנוי לרופאה בשלושים באוקטובר. אמרתי למזכירה שזהו יום הבחירות לרשויות המקומיות ויש בו חופש, והיא אמרה שהם דוקא עובדים, אז אמרתי בסדר. היתה לפני רק אשה אחת שנראתה כעומדת ללדת בכל רגע. עליתי במעלית יחד איתה, כי אני מפחדת לעלות במעלית לבדי, וחשבתי מה יהיה אם היא תלד במעלית, אבל זאת היתה סתם מחשבה תפלה. רק אחרי שחיכינו רבע שעה המזכירה התקשרה לרופאה, שאמרה שהיא לא ידעה שעובדים, אף אחד לא אמר לה, אבל היא תגיע עוד חצי שעה בערך. השעה היתה כבר שלוש. מלבדי ומלבד ההריונית היו בחדר ההמתנה גם זוג עולים חדשים שדיברו ביניהם ברוסית, אמא ובת ששוחחו חרש בערבית, אשה אחת אלגנטית בחליפת מכנסיים בהירה, ואמא אחת שנענעה תינוק בעגלה. מכיוון שכבר הגענו, העדפנו להמתין.

בינתיים חיטטתי בסלסלת כתבי העת, שהיו בה בעיקר חוברות ישנות של National Geografic, וספר אחד שנשא את השם המבטיח Special Delivery שערכה הדולה שרה גולדשטיין, עולה מארצות הברית לירושלים, ובו סיפוריהן של אמהות חרדיות שעלו מארצות הברית לירושלים, על לידות מיוחדות שהן חוו. כנראה שהספר הזה היה הצלחה גדולה, כי ראיתי באינטרנט שהוציאו לו ספר המשך.

הסיפור הראשון שקראתי היה על לידת בית, והוא היה סיפור מצמרר בעיני, שבנס הסתיים בטוב. זו היתה לידה רביעית של אשה שילדה את שלושת ילדיה הראשונים בבית החולים משגב לדך עם מיילדת שסמכה עליה, והחליטה ללדת בבית עם אותה מיילדת בגלל סגירת בית החולים (מאז הוא נפתח מחדש), ובגלל האיסור של משרד הבריאות להזמין ללידה בבית חולים מיילדת פרטית, איסור שעומד בעינו ועלול לגרום לתוצאות קטלניות.

הלידה לא התקדמה היטב והמיילדת נתנה ליולדת פיטוצין, חומר מזרז לידה, והיא רעדה כולה. המיילדת הצליחה להתגבר על הרעד, ואז התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר התינוק, ולכן הלידה חייבת להיות מאד מהירה, כדי שהתינוק לא ייחנק. היולדת הצליחה ללדת תינוק בריא, ובשעה ששהתה במלונית ליולדות התגאתה בפני כל הנשים בכך שילדה בביתה, וכולן הסתכלו עליה בהערצה, והסיפור מובא כעוד דוגמה לכוחה של האמונה בהבאת ילדים לעולם. אינני חולקת על כך שאמונה עוזרת בהבאת ילדים לעולם ובכל עניין אחר, אבל לי הוכיח הסיפור שמאד לא מומלץ ללדת בבית, ושאך כפסע בין לידה מוצלחת בבית לבין מות התינוק, ובעניינים של חיים ומות מאד לא מומלץ לסמוך על הנס.

והיה עוד סיפור על לידת בית בלתי מתוכננת, לידת תאומים, שהסכנה בה מאד גדולה. התאומים האלה היו במצג עכוז וסירבו להתהפך, והיולדת התבקשה לבחור רופא שיבצע ניתוח קיסרי, שהיא מאד לא רצתה בו. היולדת ובעלה הלכו לטבול במעיין הסטאף. שאמרו להם שטבילה במימיו יכולה לגרום להיפוך התינוקות, סגולה שאינני זוכרת ששמעתי עליה לפני קריאת הספר הזה, אבל אינני בטוחה בכך. הם טבלו וגם התפללו, וקראו תהלים וביקשו ברכת רב, וכל זה לא עזר והתינוקות נשארו במצג הלא נכון, אבל לאחר הביקור בסטאף והתפילה היא נרדמה והתעוררה בתחושה שעליה לדחוף, מבלי שהיו לה כלל צירים, ומיד נולד לה בן במצג עכוז, בקלות רבה, ומיד אחריו בת שהתהפכה תוך כדי הלידה, ואמבולנס הזעיק אותה לבית החולים כששני התינוקות הבריאים בחיקה.

הבטתי בשעון ובדלת. מחצית השעה מזמן עברה והרופאה לא הגיעה, רק מטופלות חדשות זרמו כל העת לחדר ההמתנה. המשכתי איפוא לקרוא, הפעם סיפור שגרתי יותר, של אשה שהחלה לסבול מצירים בערב פורים, ובמחשבה שהצירים יימשכו שעות רבות הלכה עם ילדיה לשמוע את קריאת המגילה, ותוך כדי קריאת המגילה וההרעשה ברעשנים גברו מאד צירי הלידה, אבל היא, אם מסורה, שבה הביתה ולשה עוגה, כי עוגה שהכינה אשה עם צירים, כך היא כתבה, מסייעת לנשים להרות, גם זו סגולה שלא היכרתי, וגם בישלה לילדיה עוף ואורז – היא כמעט התנצלה שבגלל הצירים המתחזקים היא אפתה רק עוגה לבנה פשוטה והכינה אוכל בסיסי, עוף ואורז, כי גם אם תלד ילדיה יצטרכו לאכול. אחרי כל ההכנות, ועם צירים עזים, היא לא הצליחה למצוא מונית פנויה וכמעט ילדה בבית, אך למזלה הזדמן לה אורח בתפקיד עם רכב שירות והזעיק אותה לבית החולים. הגעתו המקרית של האורח היתה כנראה מה שהפך את הלידה למיוחדת. אחרת זו היתה כנראה עוד לידת בית, בלי רופאים ובחיק המשפחה. למרבה המזל הזדמן האורח עם רכב ההצלה, האשה ילדה בבית החולים והילדים נשארו בבית ואכלו את העוף עם האורז שהכינה להם אמם המסורה. את הפרט האחרון היא לא כתבה, אבל נהניתי לדמיין את הילדים אוכלים עוף ואורז, כי מה כבר מאחלת אשה לעצמה חוץ מילדים שאוכלים בתיאבון את העוף והאורז שבישלה כשהיא מתענה בחדר הלידה?

הרופאה עדיין לא הגיעה, אז קראתי עוד סיפור, על אשה עלומת שם, אבל העורכת העידה שהיא רבנית וצדיקה גדולה, שילדה בגיל ארבעים ושש בן בריא, אחרי שבתה בת השש ביקשה ממנה שלא להיות בת הזקונים. זו היתה האשה היחידה שהצלחתי בערך לנחש כמה ילדים היו לה, כי היא סיפרה שאת בנה השביעי, שהיה באותו זמן בן עשר, ילדה בארצות הברית, ושם, בניגוד לירושלים שבה ילדה את בן זקוניה בגיל ארבעים ושש, שם בארצות הברית התייחסו אליה, היולדת את ילדה השביעי, כאל יצור מוזר, ממליטת ילדים בשרשרת, והחוויה היתה מעליבה, ופה בירושלים, איש לא התפלא שיש לה כל כך הרבה ילדים, והיא שמחה על עוד לידה. יחד עם הבת בת השש ובן הזקונים היו לה איפוא לפחות תשעה ילדים. אחר כך היא כתבה שהיתה צריכה להתחיל את הסיפור הרבה קודם, בכך שבשנות נישואיה הראשונות לא הצליחה ללדת, ושנים היו היא ובעלה חשוכי-ילדים, לכן הם מקבלים בשמחה גדולה כל ילד, כי ילדים זאת שמחה. באמת ילדים זאת שמחה, אבל קצת נמאס לי לקרוא על נסים ונפלאות בלידה, בלי בית חולים ובלי טיפולי הפריה, וחשבתי על הלידות שלי שהיו מאד רגילות, או בעצם לא, כי בתי הבכורה נולדה גם כן במצג עכוז, ובבריאות טובה, אבל אחרי יומיים של צירים ובלידה קשה. כמובן יכול להיות שזה בגלל שאני לא צדיקה כמו הנשים בספר הזה, שרובן נשאו את התואר רבנית. אני אמנם הלכתי עם צירי לידה לשיעור באוניברסיטה, ואפילו השתתפתי בשיעור, עם צירים די חזקים, ואף אחד לא הרגיש מאומה. אבל כנראה שלא הייתי הולכת עם צירים לשמוע את קריאת המגילה, עם כל הכבוד לאסתר ולהמן הרשע. קריאה בספר הזה אמורה להרבות את האמונה, אבל למען האמת אותי היא די עצבנה, ולא רק מפני שכל הזמן הבטתי בדלת הזכוכית לראות מתי סופסוף תגיע הרופאה, ובכל פעם שהיה נדמה לי שהיא באה, הגיעה מטופלת חדשה.

עוד שתי נשים נכנסו למרפאה, גם הן דיברו ביניהן חרש בערבית, וחשבתי שהדוברים ערבית מדברים בקול אפילו יותר חרישי מהעולים החדשים שמדברים רוסית. באיחור של שעתיים הגיעה הרופאה, בפנים אדומים ותסרוקת פרועה, ואמרה סליחה סליחה סליחה לכולם, לא אמרו לי שיש היום עבודה, ודוקא הייתי פה אתמול אבל אף אחד לא אמר לי דבר, וההריונית נכנסה ראשונה וחשבתי איזה מזל שהיא לא ילדה במעלית וגם לא בחדר ההמתנה בהמתנה לרופאה, למרות שזה יכול היה להיות סיפור נהדר לספר על לידות מיוחדות, או לספר ההמשך. אני נכנסתי אחריה, והרופאה שוב ביקשה סליחה ואמרה שהם חזרו בבהילות כי ביום החופש שחשבו שיש להם נסעו לבקר את הנכדים מחוץ לעיר, ואני אמרתי שלא נורא, אבל לא אזרתי עוז לומר לה כמה העשרתי בינתיים את ידיעותי על נסים בלידה. ואז הרופאה הסתכלה במחשב ושאלה כמה לידות היו לי, ואמרתי לה שתיים, והיא אמרה רק שתיים, כאילו דיברה לעצמה, ונזכרתי איך ביקרתי אותה שלושים שנה קודם לכן, כשהייתי גרושה צעירה עם שתי בנות קטנות, והיא אמרה שאני צריכה לסדר את העניינים, כלומר להינשא מחדש, וללדת עוד ילדים, ואני לא אמרתי לה שאינני רוצה להינשא מחדש, ושאשאר עם שתי בנות, שתיים בלבד, שלא כמו הנשים הצדיקות בספר שכמעט כולן היו רבניות וילדו ילדים רבים, שבעה או תשעה או עשרה, לי יש שתי בנות, שנולדו כשהייתי בת עשרים ושתיים ובת עשרים וחמש ולא קרו לי שום נסים בלידה, היו לי הריונות מתישים ולידות מתישות עם צירים מתישים, לא טבלתי בסטאף ולא הלכתי לשמוע את קריאת מגילת אסתר שאינני אוהבת במיוחד, שמחתי שיכולתי ללדת לידות טבעיות כי גם אני לא חפצתי בניתוח קיסרי, חשבתי שיהיו לי המון ילדים וזה לא קרה אבל כבר לא מאד משנה לי, ולא ממש הצלחתי לנסח לעצמי מדוע הספר הזה, שקראתי מתוכו רק ארבעה סיפורים בזמן שהמתנתי לרופאה, הטריד וגם עצבן אותי. רציתי מאד לדעת כמה ילדים ילדה הרופאה בעצמה, אבל התביישתי לשאול אותה.        

Sarah Goldstein ed., Special Delivery

ישראל למען פונדקאות

הימים האחרונים הם ימי טלטלה קשה בשבילי, ולא רק בגלל היותם ימי בין המצרים, למרות שהביטוי "בין המצרים" מבטא היטב את תחושותי. כבר לפני שנים רבות הבנתי מה מעמדן של נשים כמוני בישראל ושל נשים בכלל, כאשר מדינת ישראל מכרה את האמהות החד-הוריות לניצול כאינקובטורים בשירות העשירים. במדינה שאי אפשר להנהיג בה נישואים אזרחיים, שנשים שבעלן נעלם נשארות בה עגונות לכל ימי חייהן, והמדינה נותנת תוקף לממסד הדתי הכופה מצב זה, מדינה שאלמנות נסחטות בה על ידי קרובי משפחתו של הבעל, שרצח נשים הוא שגרה בה, ואלימות כלפיהן עניין יומיומי שזוכה להתייחסות רק כשיש לו היבט מיני שגורם לזכר הישראלי להזיל ריר, לא היתה שום בעיה להעביר חקיקה שתפקיר את האמהות החד-הוריות, המגזר הזקוק ביותר להגנה, למכירת רחמן, צורה נתעבת במיוחד של סחר בנשים. מאוחר יותר הופקרו גם נשים עניות ומוחלשות אחרות, למשל עולות חדשות מחבר העמים, לניצול המחפיר הזה, שמדינות מערב אירופה אוסרות, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים, והמדינות שמתירות הן מדינות נחשלות או מדינות קפיטליסטיות קיצוניות, שמשרתות את ההון הגדול ומפקירות את העניים, כמו ארצות הברית ובריטניה, שלכן גם יש בהן פערים חברתיים עצומים ובעיות חברתיות קשות, ריבוי לידות של בנות-עשרה ממעמד נמוך והפקרת ילדים. לא במקרה מדובר גם במדינות גזעניות מאד, שכן כפי שאסביר, הפונדקאות כפופה גם למניעים גזעניים. בשנים האחרונות, בלחץ פעילות פמיניסטיות ופעילים חברתיים התחילו להגביל את הפונדקאות גם במדינות העולם השלישי העניות, שרווחות בהן כל צורות הסחר בנשים ופונדקאות בכלל זה.

אני קוראת עכשיו את ספרה של אנינדיטה מיומדאר: Transnational Commercial Surrogacy and the (Un)making of Kin in India שיצא בשנת 2017 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ומסכם מחקר עדכני ביותר. אני עדיין בפרק המבוא, וכבר ממנו התברר לי כי המפלצתיות של התופעה המכונה פונדקאות עוד גדולה בהרבה מכפי ששיערתי, עד כמה שהתופעה זעזעה אותי תמיד, והיא משלבת ניצול נשים, התעשרות מתרבות עוני וגזענות מובנית. הזוגות המשלמים, גבר ואשה או זוג הומוסקסואלים, מגיעים ממדינות כמו ארצות הברית ואוסטרליה, את הביציות להפריה מעדיפים לשאוב מנשים מזרח-אירופיות, צ'כיות או גיאורגיות, שאצלן מתקיים השילוב המושלם בין גנים בהירים לתרבות עוני, והרי ההורים המשלמים, הלבנים והעשירים, רוצים ילד לבן, לכן מוטסות הנשים העניות האלה ממזרח-אירופה להודו, שם נשאבות ביציותיהן, מופרות במעבדה בזרעו של הגבר המזמין, ומושתלות ברחמה של אשה הודית ענייה, שלעתים יש צורך להרחיק אותה ואת משפחתה לתקופת ההריון ממקום מגוריהם הקבוע, כדי להסתיר את היותה פונדקאית, פעולה שמזוהה בתרבות ההודית במידה רבה עם זנות, ואולי לא בטעות, ושבשנים האחרונות פעלה ממשלת הודו לצמצם אותה. אמנון לוי הציג בתכניתו פנים אמיתיות תחקיר על פעילותם של רופאים ישראלים בגיאורגיה (גרוזיה), תוך ניצול הנשים המקומיות העניות והמצב החוקי הפרוץ, לייצור המוני של תינוקות עבור זוגות ישראלים המשלמים הון עתק, שרובו מגיע כמובן לרופאים הישראלים ולא לאמהות הגרוזיניות העניות שמקבלות סכום מגוחך. רק עכשיו כשאני קוראת את ספרה של מיומדאר אני חושבת על ההיבט הזה, שלנשים הגרוזיניות יש מראה בהיר, אז הן מתאימות גם כיצרניות ביציות להפריה וגם כפונדקאיות, תשובה מושלמת לשילוב המשולש של דה-הומניזציה של נשים, גזענות ורדיפת בצע.   

ייחודו של הסחר בנשים למטרות הולדה הוא מעורבותם של רופאים וטכנולוגיות פריון מתקדמות, שיצרו תעשיית תינוקות שמגלגלת הון עתק, ולכן היא רבת כוח והשפעה, ומצד שני היא נגישה יותר להשפעה ממשלתית, מכיוון שהיא מתרחשת במרפאות, ולפיכך ממשלות שמעונינות למנוע את הסחר בנשים ולהגן על נשים עניות שנופלות טרף לתעשייה הנכלולית הזו, יכולות לעשות זאת ביתר קלות מאשר במקרים של זנות שיכולה להתנהל בדירות פרטיות, מה שהופך את מניעתה לכמעט בלתי אפשרית. שאיבת ביציות, הפריות מבחנה והשתלת ביציות מופרות קשה יותר לקיים בסתר, ולכן ממשלות שרוצות בכך יכולות ומצליחות לעצור את ניצול הנשים הזה, אבל ממשלת ישראל איננה רוצה לעצור אלא להרחיב, והחברה הישראלית, חברה גברית שוביניסטית שחושבת שהלחימה בצה"ל מעניקה לגברים זכות לנצל נשים לצרכיהם בכל צורה שהיא, נרתמת בכל כוחה לסייע גם להומוסקסואלים לנצל נשים, בטיעון השקרי שאם המדינה לא תספק להומוסקסואלים נשים מוחלשות שתשמשנה אותם כמכונות הולדה, יימנע מהם להיות הורים. זהו שקר גמור שנועד לסחוט ולהצדיק סחר מתועב בנשים וניצול ברברי שלהן. איש איננו מונע מהומוסקסואלים להביא לעולם ילדים, אלא שלשם כך הם צריכים להתקשר עם נשים ולכבד את זכויותיהן כאמהות. הסיבה היחידה לדרישתם המרושעת של הומוסקסואלים לספק להם נשים כמכונות הולדה, הוא רצונם להעלים את אמו של הילד מחייו ומחייהם, בטענה השקרית שלילדיהם יש רק אבות ואין אם. הם דומים להורים המאמצים בעבר, שנהגו להסתיר מילדם את דבר היותו מאומץ, דבר שהתגלה לו לרוב באיחור ובדרך טראומטית. להגיד שלילד יש שני אבות ואין לו אם, זה שקר שמחפה על פשע של סחר בנשים.

התעשייה המגלגלת הון של סחר בנשים ממציאה לה אידיאולוגיה ואפילו מדע שיתאימו לצרכיה. לכן מפמפמים לנו שהאשה ההרה והיולדת את התינוק איננה אמו, ואין לה שום קשר לילד, כי הוא לרוב איננו נושא את המטען הגנטי שלה. איש לא היה טוען לגבי אשה שקיבלה תרומת ביצית שהיא איננה אמו של הילד. להרות וללדת פירושו להיות אמו של הנולד. ביצית מופרית איננה יכולה לצמוח ולהפוך לתינוק אלא ברחמה של אשה, שבו היא שוהה בחום גופה וניזונה ממנה. לא רק המטען הגנטי יוצר את הילד, כל מה שמספקת לו האשה ההרה יוצר את הילד, ולכן האשה ההרה ויולדת ילד היא אמו, גם אם יש לו אם גנטית שבמקרה זה היא גם האם המאמצת. הקשר הרגשי בין אם לילד נוצר במהלך ההריון, והרך הנולד מזהה את יולדתו. בתכניתו של אמנון לוי היתה תינוקת אחת שבכתה כשאמה המאמצת נטלה אותה בזרועותיה ונרגעה רק כאשר הורתה ויולדתה לקחה אותה בזרועותיה. זה היה רגע קשה מאד לשתי האמהות, אבל זה היה רגע של אמת, שמנסים להעלים כדי לגלגל כספים מתעשיה בינלאומית של סחר בנשים.

את הפונדקאות צריך לבטל כליל, ולא להרחיב אותה לשימושים נוספים. נשים אינן חפץ ואינן צריכות לגדל בגופן ילדים שיימסרו לאחרים. אבל התמיכה שלה זוכים ההומוסקסואלים בישראל היא כמעט טוטאלית. במדינות אחרות אנשי שמאל ופעילות פמיניסטיות משתפים פעולה כדי להגביל סחר בנשים, כפי שקרה ממש בשנים האחרונות בהודו ובנפאל, אבל בישראל השמאל, כולל הנשים המתיימרות להיות פמיניסטיות, מתגייסים כולם לעודד ולהרחיב את הסחר ברחמיהן של נשים עניות וחד-הוריות. אם מעזה מישהי להשמיע את קולה נגד המערכה המתלהמת הזו לנצל נשים כאינקובטורים, היא סופגת תגובות תוקפניות ומאיימות. לא נשמע קולן של חברות כנסת שלחמו בסחר בנשים, ואם הוא נשמע הוא נשמע לטובת ניצול הנשים, כאילו מדובר במעשה תרומי, ולא בהפקרה מזעזעת של נשים עניות ומוחלשות, ולרוב גם מעוטות השכלה. מעולם לא התגייסה החברה הישראלית לתמוך בביטול המוסדות הברברים של עגינות וממזרות, או בהנהגת נישואים אזרחיים, מה שהיה מאפשר גם שיפור במעמדם של ההומוסקסואלים. יושב ראש ההסתדרות ניסנקורן לא מנע את הפיכתן של נשים משכילות בשירות הציבור, מורות ואחיות ועובדות סוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות, אבל למען ניצול נשים כאינקובטורים הוא מתגייס בכל כוחו. ההסתדרות מתגייסת בכל כוחה למען סחר בנשים עניות ומוחלשות, ואולי לא צריך להתפלא שכך נוהג ארגון שעיקר פועלו לסייע לוועדים החזקים במשק, אלה שמייצגים גברים שמרוויחים משכורות מופקעות. לנשים עניות שמנוצלות כאינקובטור אין ארגון מייצג. לאינקובטורים מהלכים אין לובי ואין זכויות.

גם העיתונות התגייסה כולה לטובת הרחבת הניצול: נדב אייל הזדעזע מאפליית הגברים לכאורה. גם זה הוא שקר: הפונדקאות הותרה בישראל אך ורק לנשים עקרות, ולא לכל הנשים. הגברים שמבקשים לנצל נשים כאינקובטור אינם עקרים, הם רק אינם רוצים להכיר בנשים כאמהות של ילדיהם. יוסי ורטר כתב ב"הארץ" שמניעת זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים כפונדקאיות היא אכזרית. יוסי ורטר לא חשב שלהשתיל ברחמה של אשה ביצית מופרית שתיקלט, מה שדורש לרוב כמה מחזורים של טיפולי פוריות עתירי הורמונים מסוכנים לבריאותה, כדי לנתק ממנה בתום ההריון את הילד, לרוב ניתוק גמור לתמיד, היא מעשה אכזרי ולא אנושי שרק חברה ברברית, שלמרבה הצער כזו היא החברה הישראלית, מתירה אותו. כל מה שהציבור מקבל בתקשורת זו מניפולציה שקרית וזולה, כפי שבמשך שנים מכרו לנו סיפורים על הנשים העקרות המסכנות שכל כך סובלות, שחייבים להתיר ניצול של נשים חלשות ועניות כדי לאפשר להן להפוך לאמהות, אבל אז אירעה רעידת האדמה בנפאל והתגלתה לעינינו תעשיית הסחר בנשים כפי שהינה באמת: זוגות עשירים של גברים הומוסקסואלים לבנים שמנצלים את עושרם כדי לייצר לעצמם ילד מביצית של אשה ענייה ממזרח אירופה ורחם של אשה ענייה עוד יותר מנפאל או מהודו, וכל זאת כדי שיוכלו לומר שאין לילד שלהם אמא, יש לו רק שני אבות והם הביאוהו לעולם לבדם. ארורה החברה שזו המטרה שלמענה היא מתגייסת בכל כוחה.    

  

איציק שמולי, איננו האינקובטור שלך

לפני עשרים ושתיים שנה הפכה אותי מדינת ישראל מאדם לרחם להשכרה. הייתי אם גרושה לשתי ילדות, והתבשרתי שנשים כמוני תשמשנה לפי החוק כרחם להשכיר. הנשים הכי חלשות כלכלית וחברתית במדינת ישראל הוכרזו על ידיה כחפץ להשכרה לצורך יצירת תינוקות. היה לחץ על המחוקק לספק נשים לצורך שימוש בהן כאינקובטור, והמחוקק שירא רק מחברי כנסת דתיים ומן האיסור הדתי על נשים נשואות להרות למי שאינו בעלן, חשב שאת האמהות הלא נשואות, העניות ביותר, הפגיעות ביותר, אלה שילדיהן תלויים בהורה יחיד, אפשר להפקיר למטרה זו, ששום מדינה הגונה ומתוקנת איננה מתירה. בכך הוסיפה מדינת ישראל על שעבוד הנשים לבעליהן על פי ההלכה שאיננה מאפשרת לנשים לקבל גט אלא ברצון בעליהן, ולשעבוד החליצה של האלמנות, גם את השימוש המסחרי בנשים כרחם להשכיר. עם הזמן הורחב ניצול הנשים כאינקובטור בשירות זולתן גם לנשים נשואות עניות ונזקקות, וכעת הרחיב החוק את האפשרות לניצול נשים כאינקובטור לצרכי ציבורים נוספים. כעת זועקים הגברים ההומוסקסואלים מדוע אין מתירים גם להם להשתמש בנשים כאינקובטור לצורך יצירת ילדים לעצמם, שכן לטענתם הם מופלים לרעה לעומת זוגות נשואים שבהם האשה עקרה.

בניגוד לטענתם של ההומוסקסואלים הדורשים את חופש השימוש בנשים כאינקובטור, המאבק בחוק המתועב המתיר להשתמש בגופן של נשים ליצירת ילדי אחרים איננו קשור כלל לזכויות הומוסקסואלים, אלא לזכויות נשים, שלמרות שאין להם עניין בהן, גם הן בנות אדם, ממש כמוהם. שנית, הדרישה של ההומוסקסואלים לספק להם נשים כאינקובטורים היא דרישה מקוממת במיוחד, מפני שמדובר בגברים בריאים שאין להם כל מניעה, לא גופנית ולא חוקית,  להביא ילד לעולם יחד עם אשה, בהסכמה על הורות משותפת ותוך כיבוד זכויותיה כאדם וכאם, כפי שעשו הומוסקסואלים לא מעטים במדינתנו, ויפה עשו. לאיש אין זכות לנצל נשים עניות ומוחלשות כדי שתהרנה את ילדיו בתהליך ממושך ועתיר סכנות של הזרקת הורמונים, השתלת ביציות, הריון בסיכון גבוה מרובה עוברים ופרידה מהילדים אחרי הלידה, לרוב פרידה לתמיד. הגשמת חלומותיהם של הומוסקסואלים איננה יכולה להתבצע על גבן של נשים, שמעמדן החוקי והחברתי בישראל נמוך מאד לעומת מעמד הגברים, ולו גם הומוסקסואלים. הרבה מהקידמה כביכול של מדינת ישראל בנושא ההומוסקסואלים, נובע מכך שמדובר בגברים בעלי עוצמה חברתית שהנשים חסרות אותה, וחוק השימוש בנשים כאינקובטורים, תוך הפקרת הנשים העניות לניצולן כרחם להשכיר, מקובל גם על הציבור הדתי, שמקדם את היחס לנשים כאל חפץ וכלי ואת הדה-הומניזציה שלהן, הן בקרב הציונות הדתית-מתנחלית והן בקרב ציבורים חרדים כמו חסידות גור, שעליה נמנה שר הבריאות. פעילי הקהילה ההומוסקסואלית מודעים לכך היטב, ולכן בישראל הלחץ לאפשר להומוסקסואלים שימוש בנשים כאינקובטור הרבה יותר חזק מהלחץ להנהיג נישואים אזרחיים, שיכלו להיטיב גם עם הומוסקסואלים, אבל בעיקר עם נשים, ובדיוק מסיבה זו אין להם לובי בכנסת. גם כאשר אנשי מר"ץ דורשים להרחיב את השימוש בנשים כאינקובטורים עבור הומוסקסואלים, הם מודעים לכוח החברתי של הגברים ההומוסקסואלים, שחזק פי כמה מזה של קהילת הנשים המנוצלות כאינקובטור, שספק אם נמצא ביניהן אפילו מצביעה אחת של מר"ץ, או אפילו של מפלגת העבודה.

כאשר הומוסקסואלים נלחמו על ביטול ההפללה שלהם ועל זכותם לחיות על פי נטייתם, הם כפרו  בטענה הדתית שזוגיות של גבר ואשה היא מקודשת, ודרשו בצדק לכבד את נטיות לבם. כעת מנסים דוקא ההומוסקסואלים ליחס קדושה לזוגיות ההומוסקסואלית, כאילו הדרישה מהם ליצור קשר מכבד ושוויוני של הורות משותפת עם נשים לצורך הבאת ילדים לעולם היא דרישה בלתי מוסרית, שפוגעת בקדושת הזוגיות ההומוסקסואלית. בעבר הבינו הומוסקסואלים שאם הם רוצים בילדים, עליהם להתחתן עם נשים, וכך עשו רבים מהם, שניהלו חיים כפולים. איש איננו דורש כיום מהומוסקסואלים להינשא לאשה ולחיות כהומוסקסואלים בסתר, אבל לא ייתכן שהם ידרשו לספק להם נשים לצורך הבאת ילדים לעולם, רק כדי שיוכלו להעמיד פנים, ששני גברים יכולים להביא ילדים לעולם, על ידי שימוש באשה לא במעמד של אם, אלא במעמד של מכונת הולדה. אשה איננה מכונה ואיננה אינקובטור, והריון עתיר סיכונים לצורך מסירת הילד לאחרים איננו דבר שיש למישהו זכות לקנות בכסף. רק תחושת הכוח של גברים, שהם מעמד מאד מאד חזק בישראל, גם אם הם הומוסקסואלים שהמימסד הדתי מתעב, ושהנשים הן מאד מאד חלשות וחסרות מעמד, מאפשר להעלות דרישה כזאת, להשתמש באשה כדי לייצר לעצמם ילדים, ואז להשליך אותה ככלי אין חפץ בו. בהצטרפו לדרישה הזאת איציק שמולי איננו נוהג כח"כ חברתי, אלא כבן למגזר פריוילגי באוכלוסיה, שחושב שהוא זכאי לשעבד מגזר חלש בהרבה כדי לשרת את ענייניו.

כנס הפוריות של רפרוסוק

חזרתי הביתה ועכשיו המחשב שלי מחובר לחשמל ואני יכולה לכתוב ולגלוש. באנגליה לא יכולתי, כי לא מצאנו ממיר משקע אירופי לשקע בריטי, רק ההיפך, משקע בריטי לשקע אירופי, ואמרתי שאולי זה בגלל הברקסיט, שהאנגלים עוד נוסעים לאירופה, אבל האירופים כבר לא כל כך רוצים לבוא לבריטניה. או אולי זה בגלל שהבריטים חושבים שמי שאין לו כבל בריטי זאת בעיה שלו, כמו הכותרת המפורסמת בעיתון בריטי כשהתעלה סערה ועלתה על גדותיה: "אירופה התנתקה מבריטניה". בגלל הברקסיט שעירער את יחסי בריטניה עם אירופה, בריטניה מנסה עכשיו לשקם ולחזק את הקשרים עם המדינות שבעבר שלטה בהם, כולל מדינת ישראל, וזה אולי טוב לכשעצמו.

חזרתי עם ניצן לקיימברידג', ששלוש שנים היא חיתה ועבדה בה, ועזבה אותה רק לפני שנה, אבל זה נראה נורא מזמן, כי בינתיים דין נולד, ואחרי שנולד ילד נדמה שאף פעם לא היו חיים בלעדיו. חזרנו לקיימברידג' עם דין, וזה כמו שאמר רוברט פרוסט has made all the difference. כל מקום נראה שונה לגמרי כשמטיילים בו עם תינוק, ובכלל ניצן אמרה שקיימברידג' נראית לה שונה, למרות שעזבה אותה רק לפני שנה, ואמרתי לה שכל מקום שחוזרים אליו אחרי שעוזבים אותו נראה פתאם שונה. גם חיפה שנולדתי וגדלתי בה נראתה לי מאד שונה כשחזרתי אליה אפילו אחרי היעדרות קצרה, שלא לדבר על חיפה של היום אחרי יותר מארבעים שנה, שנראית לי מאד שונה וזרה. אפילו הבית שמתגוררים בו כשעוזבים אותו וחוזרים אליו נראה פתאם אחרת, כאילו הגענו לבית של מישהו אחר, ורק האוויר של ירושלים הוא אותו האוויר של ירושלים, שמרחיב את הריאות. כמעט שבוע הייינו בבית של מישהו אחר, בית מאד יפה, אבל עם שתי קומות שמדרגות מחברות ביניהן, כמו שמקובל בבית אנגלי, שניצן כבר לגמרי רגילה לזה, אבל בשבילי המדרגות האלה הן עינוי, ובכל פעם שהייתי למטה נזכרתי שמשהו שאני צריכה נמצא למעלה ובכל פעם שהייתי למעלה נזכרתי שאני צריכה משהו שהשארתי למטה, וכל הזמן עליתי וירדתי וכאבו לי הרגליים מאד. אבל בטיסה לארץ נרדמתי וחלמתי שאני חוזרת לבית הזה ורוצה להיכנס ולא מוצאת את המפתח. אני לא יודעת מה החלום הזה אומר, אולי שאני רוצה לחזור לבית הזה שביליתי בו כמעט שבוע עם ניצן ודין, אבל כבר אי אפשר, או שסתם מרוב שחשבתי כל הזמן שהיינו שם על הבית ואם לצאת ממנו או לחזור אליו, הוא פשוט חדר לי לתת-מודע ולחלומות.

חזרנו לקיימברידג' לכנס הגדול  

Remaking Reproduction: The Global Politics of Reproductive Technologies

של רפרוסוק, קיצור של Reproduction Sociology, שזאת קבוצת מחקר באוניברסיטת קיימברידג' בראשות הפרופסורית שרה פרנקלין, שבתי ניצן פרי-רותם השתייכה אליה כשעבדה בקיימברידג', ואני בעצם באתי לשמור על דין הקטן כשניצן היתה בכנס, אבל בסופו של דבר גם שמעתי כמה הרצאות, שלא נוגעות לתחומי המחקר שלי אבל מאד נוגעות לתחומי העניין שלי שנדונו בכנס הזה, שהתבסס על התפיסה הבין תחומית שמאפיינת את שרה פרנקלין, שרואה קשר הדוק בין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של צמחים, לבין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של בני אדם, ובהשפעה העמוקה של ההתפתחויות האלה על החברה והעולם שלנו, כולל הביטויים האמנותיים שלהן, ולכן הכנס הזה התייחס גם לפרוייקט גידול התירס הדרום-אמריקני בגן הבוטני של קולג' Murray Eduards  שבו התקיים הכנס, וגם להשפעות של הפריות מבחנה ופונדקאות וההיבטים הסוציולוגיים שלהן. זה היה כנס מאד מיוחד, גם בגלל תחומי המחקר המגוונים שהוצגו בו, וגם בגלל שהוא היה בעיקרו כנס של נשים והומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. גם בגלל שטכנולוגיות הפיריון החדשות, או החדשות-ישנות, כמו פונדקאות, נוגעות במיוחד לציבורים האלה, אבל אולי גם בגלל שהגברים, שעדיין שולטים באקדמיות בצורה די בולטת, מעדיפים לתחום וגם לסמן תחומי מחקר מסוימים כנשיים, וכך יש היום הרבה יותר נשים באקדמיה, אבל הן בעצם נמצאות בסוג של עזרת נשים אקדמית, שתחומה בתחומים שמסומנים כנשיים, גם אם במציאות הם שייכים לשני המינים, כמו שעקרות מסומנת כבעיה נשית, למרות שהיא בעיה שקיימת אצל שני המינים, גם אם מסיבות שונות. ניצן דיברה בכנס על הסיכוי שאנשים שסובלים מבעיות פיריון ידווחו עליהן והסיכוי שהם יבקשו סיוע של רפואת פיריון, שזה חלק ממחקר שהיא עסוקה בו עכשיו. נשים מדווחות יותר מגברים על בעיות פיריון ומבקשות יותר עזרה, אבל מה שדי מפתיע זה שבאנגליה יותר אנשים ששייכים למיעוטים אתניים מדווחים על בעיות פוריות מאשר אנגלים. אולי מפני שלאנגלים פחות בוער להביא לעולם ילדים. גם יותר אנשים דתיים מדווחים על בעיות פוריות, אבל הם יותר מסויגים משימוש בטכנולוגיות פיריון, בגלל איסורים או שיקולים דתיים שמטרידים אותם מאד.

אני בעצם באתי לקיימברידג' בשביל לשמור על דין הקטן בזמן שניצן היתה בהרצאות, אבל יכולתי לשמוע חלק מההרצאות כי אירגנו מטעם הכנס פעוטון יפהפה עם המוני צעצועים לילדי המשתתפים שהיו כאמור בעיקר משתתפות, ועבדו שם ארבע גננות מקסימות, ודין היה קצת בפעוטון, וקצת שיחק שם אבל בעיקר נרדם וישן שם על הדשא של הקולג', ולמרות שהגננות היו נפלאות ניצן מאד דאגה לו כל הזמן כי הוא עדיין יונק ומאד קשור אליה, ובגלל זה היא ויתרה על חלק מההרצאות והאירועים של הכנס, כי ככה זה כשיש ילדים, הנפש של האמא נקרעת בין הילד לבין העיסוקים האחרים, ואין באמת שוויון בין גברים לנשים, כי גם אם האבות מתמסרים לילדים יותר מאי פעם, הילדים עדיין מאד מחוברים לאמהות שלהם, לא רק בגלל שהם יונקים אלא בגלל שהם רגילים אליהן עוד מהרחם, וניצן כבר רוצה לגמול את דין מההנקה כי כבר מלאה לו שנה, אבל הוא לא מוותר ומבקש כל הזמן לינוק, כי לינוק זה לא רק מזין אלא גם מאד מנחם לתינוקות, ובעולם הקשה שלנו קשה לתינוקות מאד לוותר על הנחמה הזאת, ולכן אמהות תמיד מתלבטות אם לתת למישהו אחר לטפל בילד כדי לעשות דברים שחשובים להן ומעניינים אותן, והרבה פעמים גם חיוניים לפרנסת המשפחה, או להתמסר לילד ולוותר על הרבה דברים שמעניינים אותן, ותמיד אמהות עושות ויתורים, שזה בלתי נמנע כשמגדלים ילדים, וגם אני שעכשיו סבתא גם התלבטתי אם להשאיר את דין הקטן יותר זמן בפעוטון וללכת להרצאות או להישאר איתו, שבעצם למטרה הזאת באתי, אבל הייתי אסירת תודה שיכולתי לשמוע כמה הרצאות, את ההרצאה של ניצן ואת שתי ההרצאות הנוספות באותו מושב, שאחת עסקה בהשפעה של טכנולוגיות פיריון כמו הקפאת ביציות והפריית מבחנה על הציפיות החברתיות מנשים, שלדברי המרצה רק גדלו בעקבות הטכנולוגיות החדשות, שמגבירות עוד יותר את הלחץ החברתי על נשים, שהחברה מטילה עליהן את האחריות לדאוג להשתמש בטכנולוגיות החדשות להולדת ילדים, בעוד שפעם אם אשה היתה עקרה, אי אפשר היה להאשים אותה בכך, ולרוב האשימו בעקרות את אלהים. ההרצאה הנוספת עסקה באמת במקום של אלהים במרפאת פיריון בגאנה, שהצוות שלה תמיד הדגיש בפני המטופלות שרק אלהים נותן ילדים (ושלא תאשימו את צוות המרפאה!), ונערכו שם גם תפילות, כחלק מן הטיפולים. אבל הדבר שהכי זיעזע אותי מקטעי הראיונות של החוקרת עם הנשים שטופלו במרפאה הזו אלה דברים של אשה ששימשה כפונדקאית, ופחדה שאם יש כישוף בביצית המופרית שהושתלה ברחמה, כי היה כישוף בביצית או בזרע קודם להפריה, הכישוף יעבור אליה ויחדור לדמה, אבל היא שכנעה את עצמה שהביצית לא שלה וככה הרגיעה את עצמה. זו היתה הצצה עקיפה לנפשן של פונדקאיות, שבעיני זה הניצול הכי מחפיר של נשים, ולא שונה במאומה מזנות אם לא גרוע ממנה, כי אפילו לזונות מותר לגדל את הילדים שהן הרות ויולדות אם הן מסוגלות לכך, ומפונדקאיות לוקחים את הילדים כאילו הן רק אינקובטור, מכונה לגידול ילדים, וכאילו הן בכלל לא בן אדם. וההומוסקסואלים דורשים לספק להן פונדקאיות כמו שגברים דרשו פעם לספק להן זונות, כי הם לא רוצים להכיר באמהות של ילדיהם כאמהות, הם רוצים להשתמש בנשים כאילו הן אינקובטור ואז לקחת את הילד ולשכוח אותן, ושום כסף לא יכול לפצות על דה-הומניזציה כזאת. ובאמת שמעתי גם הרצאה של ד"ר מרצ'ין סמיאטנה בכנס על השפעת המודעות החדשה של הומוסקסואלים לכך שהם יכולים להיות אבות באמצעות פונדקאיות, שבארצות-הברית משווקים אותה בתור שירות פשוט ונחמד, "הדרך הקלה להורות", ואי אפשר לא לחשוב על זה שתמיד גברים הם יותר חזקים מנשים, גם אם הם הומוסקסואלים שבעצמם נרדפים, והם רוצים שירותי אינקובציה מנשים בתשלום כמו שפעם גברים דרשו שירותי זנות משבויות מלחמה ואולי עדיין דורשים או כופים נשים לספק שירותי מין לחיילים, וכל הניסיונות המסחריים לתאר פונדקאות בתור מעשה חסד: "ספקי אושר לזוג אומלל, הגשימי להם את החלום", יכלו להתאים גם לשירותי זנות, והופכים את ניצול הנשים העניות לפונדקאות לנאלח ושפל עוד יותר מהגישה המסחרית הקפיטליסטית שגם היא חסרת-אנושיות ואכזרית. דיברו בכנס הרבה על פונדקאות, אבל שמעתי רק מעט מזה, ובכלל היו הרבה מושבים מקבילים אז היה צריך כל הזמן לבחור, חוץ מזה שרציתי גם להיות עם דין שבשביל זה בעצם באתי, אז הייתי קצת בהרצאות ואז הלכתי לפעוטון לראות מה שלום דין ולהיות איתו, או לקחת אותו הביתה, כלומר לבית השכור ששהינו בו, ואז דיברתי עם הגננות בפעוטון וסיפרתי להן על דברים ששמעתי בכנס. ביום הראשון שהייתי שם, שהיה בעצם היום השני של הכנס, דיברתי עם גננת אחת שסיפרה לי שיש לה תאומים מהפריית מבחנה, ושהיא ניסתה שבע שנים להיכנס להריון וכל הזמן היו לה הפלות, כי היתה לה בעיה בדם שלא בדקו ולא איבחנו, ורק אחרי שבע שנים איבחנו סופסוף את הבעיה שלה והיא הצליחה ללדת את התאומים שלה, ונזכרתי בתוכנית על טיפולי פוריות בישראל שראיתי בטלויזיה שגם שם היתה אשה שהיתה לה בעיה עם הביציות ולא בדקו אותה, רק כשהיא כבר נואשה והתחילה לחפש פונדקאית בהודו, הרופאה בהודו שאלה אם עשו לה בישראל את הבדיקה הזאת שהם בכלל לא ידעו עליה. לפעמים רופאים מעדיפים לא לבדוק יותר מדי ורק לעשות עוד ועוד מחזורי טיפולים לנשים שלא יכולות להחזיק הריון, כי הם מתעשרים מזה, ועל זה גם כתבה שרית מגן בספר המצוין שלה "ילד משלך" שכתבתי עליו כאן והלואי שיתרגמו אותו גם לשפות אחרות. אחרי ששמעתי את ההרצאה של ניצן דיברתי עם עוד גננת בפעוטון שסיפרה לי שהיא אשה דתיה, אנגליקנית, ושגם לה יש תאומים מהפריית מבחנה, ושמהטיפולים שהיא עברה היו חמישה עוברים, ששניים מהם החזירו לה לרחם ומהם היא ילדה את הבנים התאומים שלה, ושלושה השמידו, וכאשה דתיה זה מטריד אותה, כי היא מרגישה שזה לא היה בסדר להשמיד שלושה עוברים. אני חשבתי שזה מדהים שמתוך ארבע הגננות שעבדו שם שדיברתי עם שלוש מהן שיחה די אקראית כשבאתי להשגיח על דין והוא עוד ישן בשלווה בעגלה שלו, שתיים מתוך ארבע עברו הפריית מבחנה וילדו תאומים, וזה ממש לא מדגם מייצג אבל יש בזה כדי להראות משהו על ממדי השינוי שהפריות המבחנה וכל טכנולוגיות הפיריון החדשות הביאו לחיינו, וגם על כך שהן לא בהכרח שינו לטובה את מצב הנשים, ואולי לפעמים דוקא הרעו אותו. בכל זאת היתה לי הרגשה מאד טובה מהכנס הזה שאירגנו נשים והשתתפו בו בעיקר נשים, שאולי הגברים באקדמיה מרשים לעצמם מידה של זילזול במחקרים שלהן, אבל אולי צריך לראות דוקא את הצד האופטימי של המדע והמחקר שנשים מקדמות, שעומד בלב הקיום האנושי, ואולי לפני שהיו נשים באקדמיה, לא קיבל את העדיפות והביטוי שראוי לתת לו, או אולי טופל רק מהצד הטכני שלו, של טכנולוגיות ההפריה, אבל לא מהצד האנושי והמוסרי והרגשי והפילוסופי שלו, כמו שקרה בכנס הזה שאירגנו והשתתפו בו בעיקר נשים, ותמיד צריך לנסות לראות את הצד האופטימי של הדברים.     

המצב ההריוני כאתגר מוסרי וחברתי

הדיון בזכויות נשים, כמו הדיון ברפואת נשים, סובל מכך שמודל הדיון הוא מצבו של הגבר, ולכן הוא מחמיץ לא פעם את מצבן הייחודי של נשים והקשיים המוסריים והחברתיים הנגזרים ממנו. כאשר אני קוראת דיונים העוסקים במעמד האשה ובזכויותיה, אני מופתעת בכל פעם מחדש כיצד נמנעים העוסקים – ואף העוסקות בנושאים אלה, מהתייחסות למציאות הגופנית והמשפחתית של נשים, כאילו עצם ההתייחסות לכך היא מיננית וחורגת מן הטעם הטוב, בעוד שהמציאות הזו והשלכותיה היא עצם העניין, וההתחמקות ממנה רק משטיחה את הדיון ומרחיקה אותו מן המצוקות האמיתיות.

מצב האשה ההרה הוא מצב ייחודי שאין לו מקבילה גברית. במצב זה מקיים ומגדל גוף האשה בתוכו גוף חי נוסף, שהוא ישות אחרת ונפש חיה אחרת. המצב ההריוני הוא מצב שבו קיומו והתפתחותו של יצור חי תלויים לחלוטין בגוף זולתו, ועדיין הוא מהוה ישות נפרדת לגמרי מהגוף שבו הוא תלוי. הדיון בהפלות בורח לרוב מן המציאות הייחודית הזאת. המצדדים בחופש הפלה לנשים מדברים על "זכות האשה על גופה", ומתעלמים מכך שהפלה היא הרג של גוף חי אחר, שתלוי לקיומו בגוף האם, אבל איננו מהוה בשום צורה חלק מגוף האם אלא הוא ישות נפרדת לגמרי. והמתנגדים להפלות טוענים, בצדק לדעתי, שהפלה היא רצח, אבל מכך הם מסיקים שרשויות המדינה חייבות להתערב בביצוע הפלות, לפקח עליהן, או למנוע אותן, בעוד ששאלת התערבות המדינה היא שאלה נפרדת לגמרי, שאיננה מתחייבת מהגדרת ההפלה כרצח או כהריגה. אפשר לראות בהפלות רצח או הריגה ועדיין לחשוב שמטעמים חברתיים מוטב למדינה להניח לנשים המפילות את עובריהן לנפשן, כדי להבטיח שהפסקות ההריון, שקשה מאד למנוע אותן, תיעשנה במוסדות רפואיים מפוקחים ועל ידי רופאים מומחים, ולא באופן פיראטי שיסכן את חיי הנשים ויוליד שוק שחור של הפסקות הריון מפוקפקות תמורת בצע כסף, כפי שקרה וקורה בחברות שאוסרות על ביצוע הפלות במסגרת רפואית תקנית. הפללה של הרופאים שמבצעים הפלות ושל הנשים המפילות את ולדותיהן, תגרום בהכרח למצב רע ומסוכן יותר, והדילמה הזו אופיינית לתופעות חברתיות הקשורות בנשים, שקשה לבודד בהן את האשה עצמה מבלי להתייחס למעורבות של נפשות נוספות, ואין זה משנה מבחינה זו אם המטרה היא להגן על האשה או להעניש אותה. מבחינה זו המצב ההריוני איננו רק מציאות של תקופות ההריון, אלא הוא מטפורה למצב האשה בכלל: אם לילדים מכילה את חיי ילדיה לאורך כל חייה, ומצבה כאם הוא תמיד מצב הריוני: לכל החלטה ובחירה שלה יש השלכות מרחיקות לכת על חיי ילדיה: אם תחליט להקדיש את רוב עתותיה לעבודה, עלולים הילדים לסבול מהיעדרה. אם תוותר על הצלחה מקצועית כדי להתמסר לגידול ילדיה, עלולה המשפחה כולה לשלם מחיר כלכלי עד כדי מצוקה כלכלית ומעמד חברתי נמוך. בחירות של אם הן תמיד בחירות שיש להן השפעה מרחיקת לכת לא רק על האם, אלא גם על הילדים, ולעתים גם על נפשות נוספות. כמובן שלא תמיד יש כאן בחירה אמיתית: אם חד-הורית תיאלץ לעבוד כדי להתקיים ולקיים את ילדיה, והמחיר שישלמו הילדים הוא מחיר בלתי נמנע. בנסיבות אלה החברה יכולה וצריכה לסייע על ידי הקטנת המחיר שהאם עצמה וילדיה משלמים על בחירותיה, למשל על ידי תמיכה משמעותית יותר במסגרות לילדים במקומות העבודה, שיכולה להקל משמעותית על עבודתם של שני ההורים.

המורכבות של המצב ההריוני שמכתיב לא פעם בחירה בלתי אפשרית, מחייבת התייחסות מורכבת ולא פנאטית, שמבוססת על רגישות אנושית, חמלה, וגם מידה של סלחנות. כפי שעדיף להתייחס בסובלנות להפלות גם אם רואים בהן רצח או הריגה, עדיף להימנע מהפללה של לקוחות זנות, כשם שחובה להימנע מהפללה של העוסקות בזנות, גם אם רואים בזנות אונס של נשים שהן קורבנות של מצוקה והתעללות מינית, וגם אם היא אכן כזאת. הפללה של לקוחות זנות היא גם קשה להוכחה ומחייבת חדירה בלתי נסבלת לפרטיות, וגם איננה מסייעת לנשים העוסקות בזנות אלא פוגעת גם בהן, והיא איננה מפסיקה את תופעת הזנות אלא מרחיקה אותה לדירות פרטיות, ולבנייני מגורים, דבר שמגדיל גם את סבלם של השכנים. הכלל העתיק שאין גוזרים על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה נכון גם כאן, גם אם הוא מחייב ויתור  על שאיפות תיקון העולם של הלוחמים והלוחמות בזנות – בעבר היו אלה בעיקר שליטים אדוקים בדתם שפעלו נגד מה שראו כפריצות, וכיום אלה בעיקר פמיניסטיות שמאמינות כי הפללה ודה לגיטימציה חברתית של לקוחות הזנות יעקרו את הזנות משורש, דבר שאני מודה שאינני מאמינה כלל שהוא אפשרי. תופעות חברתיות שליוו את האנושות מאז ראשית הזיכרון – צריך לזכור שלא רק זנות היא עתיקה מאד, גם מאמצים של נשים להפיל עוברים לא רצויים, שלא לדבר על הרג תינוקות פגועים, ליוו את האנושות לאורך כל העבר הידוע לנו ועד ימינו אלה, כשבדיקת האולטרסאונד הפכה לכלי בהפלת עוברים ממין נקבה במדינת ענק כמו הודו. יש קושי גדול להיאבק בתופעות האלה, ודרך ההפללה נראית מהירה ויעילה יותר, אבל תוצאותיה לרוב גרועות בהרבה מחינוך ושינוי איטי וממושך, שכבר הביא לכך שבארצות המערב אין כיום העדפה מיוחדת לבנים, ואנשים שמחים להביא ילדים לעולם בין אם הם בנים ובין אם הם בנות. ייתכן גם שנטייתן של נשים להקדיש משאבים רבים למראן החיצוני נובעת מתכתיבים חברתיים, ותעשיות שלמות מבוססות על כך. אבל אולי אין טעם להקדיש משאבים למאבק בתעשייה הזו שהנשים עצמן מעודדות ומפרנסות וגם מתפרנסות ממנה בעצמן. מצד שני ממש אין צורך שכל פאנל העוסק במעמד האשה יכלול בהכרח יחצ"נית של מותגי אופנה וקוסמטיקה, שתסביר שהעצמת נשים זה מסג' וטיפול פנים, ושהנשים כבר התקדמו יותר מדי ועכשיו הן מסרסות את הגברים וכדאי שיחזרו להתמקד בטיפוח עצמי ובצריכה של קרם לחות. לא חייבים להזמין לכל פאנל שעוסק במעמד האשה מישהי שתהדהד את רוח ההמון הגברי, שאנו נתקלות בו במנות גדושות בכל מעבר ברחובה של עיר, הרבה מעבר ליכולתנו לספוג.

לעתים האפליה הבולטת לעין של נשים, כמו במיעוט הזוכות בפרס ישראל, היא רק מראה לאפליה הקשה של נשים בדרגים הגבוהים באקדמיה, שרוב חתני פרס ישראל מגיעים משורותיה ומומלצים על ידיה. תיקון המצב מחייב מאבק על קידום הוגן של נשים באקדמיה ועל סיוע לסטודנטיות וחוקרות שהן אמהות לילדים, ולא רק תיקון קוסמטי של הגדלת מספר הנשים שתזכינה בפרס ישראל, אם כי יש גם לכך חשיבות חינוכית וסמלית. לכן צריך להילחם בכל הכוח בקיום מסגרות מדירות נשים עבור דתיים וחרדים, שבהן נאסר על נשים ללמד – גברים מורשים ללמד גם גברים וגם נשים, ומכאן ברור שהמטרה האמיתית היא קיפוח נשים ולא הפרדה לשם צניעות. המדינה חייבת גם לכפות על המפלגות החרדיות לכלול ברשימותיהן נשים, שכן חופש הייצוג הוא זכות יסוד של הדמוקרטיה, ולא ייתכן שיניחו לפגוע בו כדי להתחשב במה שהחרדים מגדירים כערכיהם הייחודיים. מדינה דמוקרטית חייבת לכבד זכויות פרטיות שאינן פוגעות באיש, כמו הזכות להתלבש כרצונך ולהתפלל כרצונך, אך היא  איננה יכולה לאפשר פגיעה בזכויות יסוד של חלק מהציבור, במקרה זה פגיעה אנושה בזכות הייצוג של נשים, שהיא זכות מהותית במשטר דמוקרטי וביטוי מהותי ובסיסי לערך השוויון.

הכרה במציאות אין פירושה לוותר מראש בדברים שחייבים שינוי כי פגיעתם בלתי נסבלת, כמו אפליית הנשים בישראל בהליכי נישואים וגירושים או בזכות לנכוח ללא פגע במרחב הציבורי, שבימים אלה דוקא משתנות לרעת הנשים ולא לטובתן, ועם כך אסור להשלים. אבל צריך לבחור היטב את המאבקים, ולא תמיד לנסות לחקות את מה שקורה במדינות סקנדינביה במציאות שונה לחלוטין. חינוך צריך להיעשות בדרך של חינוך ולא בדרך של חוקים, קל וחומר לא בדרך של חוקים מפלילים, וחקיקה פמיניסטית צריכה להתמקד קודם כל בתמיכה וסיוע לנשים, ולא בניסיונות לחנך את הגברים. חופשת הלידה בישראל קצרה מאד, מעט יותר משלושה חודשים. בתקופה קצרה זו רוב האמהות בקושי התאוששו מהלידה ועדיין מניקות, ולכן אין זה מעשי לצפות שהאמהות תצאנה בתקופה זו לעבודה והגברים יטפלו בילדים. בשבדיה חופשת הלידה ארוכה מאד, שנה ויותר, ואז יש סיכוי שהתינוק כבר נגמל ואפשר לבחור אם האם או האב יהיו אלה שיטפלו בו. בחופשת לידה של שלושה חודשים אין טעם בכלל להילחם על האפשרות הלא מעשית של האב להחליף את האם בטיפול בתינוק, ועדיף להילחם על שבועיים חופשה לאב עם הולדת הילד, כדי שיוכל לסייע בסידורים הרבים ובקניות הנדרשים עם הולדת ילד, וכן בטיפול ביולדת המתאוששת מהלידה ובילדים האחרים, ובכך צריך להסתפק עד שתוארך חופשת הלידה בישראל באופן משמעותי, וכל תוספת של שבוע נוסף היא לברכה, גם אם היא ניתנת בקמצנות. ושוב – במקום להשקיע בחופשת לידה לגברים, עדיף להשקיע במעונות יום במקומות העבודה ובאפיקים אחרים שיסייעו לנשים להתמודד בשוק העבודה, יגנו עליהן מפיטורים בתקופת ההריון ובחופשת הלידה, ויסייעו להן להשתלב מחדש בשוק העבודה גם אם נאלצו לעזוב לצורך גידול הילדים, שזו נקודת התורפה הקשה והכואבת ביותר בקידומן של נשים: האפליה של אמהות בשוק העבודה, שצריך להילחם בה על ידי תמיכה ממשלתית בתעסוקת אמהות, ולא על ידי ניסיונות בלתי ריאליים לגרום לגברים לצאת לחופשת לידה שתוצאתם אפסית. כל עוד מעמדן האישי של נשים בישראל כפוף להלכה דתית מקפחת ומפלה, הרצון לחקות את סקנדינביה בחקיקה איננו יותר מבדיחה גרועה, וכדאי שהלוחמות לזכויות נשים ילחמו קודם כל על ביטול הכפייה הדתית ועל דיני מעמד אישי שיוויוניים לנשים, על ביטול המוסדות הארכאיים האכזריים של עגינות וממזרות שאינם נסבלים בחברה שדוגלת לכאורה בשיוויון וחירות הפרט, ועל מניעת הרחבתה של הדרת הנשים באקדמיה, בצבא ובכל מרחב ציבורי אחר. המלחמה שלנו לצערנו איננה על עולם מושלם, אלא על מניעת שעבוד נשים והדרתן ממרחבים ציבוריים, ובמלחמה הזו נצחוננו כלל איננו מובטח, וגם התקדמות הדרגתית איננה כלל מובטחת, וכדאי שנדע היכן אנו חיות והיכן למקד את המאמצים.    

שרית מגן / ילד משלך

זה הספר הכי חשוב שקראתי בשנים האחרונות, ולא רק שקראתי אותו בנשימה עצורה, אלא שהוא מהדהד בתוכי הרבה צעקות שהחנקתי, כי מי אני שאדבר. הרי הייתי בת מזל, הריתי וילדתי בקלות, בגיל 22 נהייתי אמא, בגיל 25 ילדתי שוב, יכולתי להמשיך ללדת, לא הרגשתי שיש לי זכות להגיד לנשים אחרות שילדים זה שמחה כשהם באים בשמחה, לא כשהם באים ביסורים שכאלה, לא כשהאם מסכנת את בריאותה וחייה בתקוה ללדת אותם, לא בכל מחיר. לא בכל מחיר.

כי קודם כל צריך לשמור על בריאותן וחייהן של הנשים. כי אשה היא אדם ולא כלי, לא מדגרה ולא אינקובטור. וכן, אני פמיניסטית, כינוי שמרואיינת אחת בספר מטיחה כשם גנאי: הפמיניסטיות האלה שמדברות נגד פונדקאות. לדעתה אין בזה שום ניצול. אני לצערי חושבת שאין ניצול גדול וקשה מזה, גם אם הוא יעניק אושר רב לאנשים אחרים, שאולי הם מצדם מסכנים ושבורים באין להם ילדים.

אין בעולם צדק. יש נשים שאינן יכולות ללדת. לחלקן אפשר לעזור, לחלקן לא. וגם כשאפשר לעזור, אי אפשר להתעלם מהמחיר. ואינני מדברת על המחיר הכלכלי. אני מדברת על סבל נורא וסיכון חיים. על הב לי בנים, ואם לא, מתה אנוכי.

כי הכל מתחיל במחשבה שהאשה בזכות עצמה איננה שוה, שרק לידת ילדים הופכת את חייה לראויים, ולכן מוצדק לסכן את חייה כדי ללדת אותם.

אבל לא, בשום אופן לא מוצדק. ולפני שהחברה תשתנה, כי חברות משתנות מאד לאט, אם בכלל, לפני שהיחס לנשים ישתנה, אם זה יקרה אי פעם, נשים חייבות להאמין בעצמן, שחייהן שווים בזכות עצמם, בזכות עצמן, ואסור להן לסכן את חייהן, אפילו לא למען לידת ילד.

כל כך הרבה נשים אינן מאמינות שחייהן שווים ובעלי-ערך בזכות עצמם.

*

חברתי שאכנה אותה כאן בשם דינה, למדה בחו"ל ונישאה שם, חיה שם כמה שנים עם בעלה ללא פרי בטן, ואז התגרשה ממנו ושבה ארצה. היא רצתה להכיר בן זוג יהודי, ולא ממש הצליחה, ואז הדהימה אותי כשאמרה שאם אין לה בעל, לפחות שיהיה לה ילד, כי היא מרגישה שלא מעריכים אותה, ואם יהיה לה ילד, היחס אליה ישתנה.

אני הייתי גרושה עם שתי בנות, וחשבתי שהיא הוזה. אמרתי לה שלא יולדים ילד כדי לפתור בעיות, כי ילד יוצר בעיות חדשות. היא כעסה עלי, והתחילה בטיפולים.

ערב אחד התקשרה, סיפרה שיש לה כאבי תופת, שהבטן נפוחה מזריקות ההורמונים, שמצבה בכי רע.

אמרתי לה שהיא חייבת להפסיק להזריק את ההורמונים, שהיא מסכנת את חייה, ואסור לה לסכן את חייה, כי קודם כל, עם ילד או בלי ילד, קודם כל היא חייבת לשמור על בריאותה.

היא כעסה עלי והפסיקה לדבר איתי. התקשרה רק חודשים אחרי שנולד לה בן. בשנותיו הראשונות, כמו הרבה פעוטות, היה חולה הרבה, ואולי יותר מאחרים. היה לה מאד קשה. היא רצתה לבוא לגור איתי, אך לא הסכמתי. בסופו של דבר היא עברה לגור עם אביה ואחותה. מאז היא חיה בשביל הילד. הוא גדל להיות נער בריא, יפה וחכם, והיא רווה ממנו רוב נחת. בדרך אגב סיפרה לי שעברה עוד טיפולים ולא יצא מכך שום דבר. לפי חשבוני כשעברה את הטיפולים הנוספים כבר היתה הרבה מעבר לגיל ארבעים. היא לא סיפרה ואני לא שאלתי פרטים מעבר לכך. עכשיו כשקראתי את ספרה של שרית מגן חשבתי שלא זו בלבד שעם ההיסטוריה הרפואית של דינה, עם האופן שבו הגיבה להורמונים בטיפולים שהביאו למרבה המזל ללידת בנה, אסור היה לרופאים לסכן אותה בטיפולים נוספים, לסכן שוב את בריאותה וחייה בגירוי יתר של השחלות, שעלול לגרום לא רק לכאבים נוראים אלא אפילו למות, והיא הורה יחיד לבנה. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שהרופאים שטיפלו בה ידעו את מה ששרית מגן מספרת בספרה, שסיכוייה של דינה להרות שוב בגילה היו אפסיים, פחות מאחוז. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שסיכנו את חייה לחינם. והיא עברה את כל הסבל הזה באמונה שיהיה לה ילד נוסף, אבל הם, הרופאים, ידעו היטב שלא יהיה לה ילד נוסף, ושהפגיעה בבריאותה עלולה להיות בלתי הפיכה.

כשדינה סיפרה לי, כבדרך אגב, שעברה טיפולים נוספים ולא יצא מזה כלום, כבר לא אמרתי דבר. שתקתי כאילו אוזני התחרשה.

*

היום כבר יש לא מעט נשים גיניקולוגיות, אבל לפחות בספרה של שרית מגן נדמה שהגיניקולוגים, לפחות אלה שעוסקים בטיפולי פוריות ובהפריות מבחנה, כולם גברים. הם כולם גברים, והמטופלות כולן נשים. נשים פגועות, נשים נואשות, נשים שמוכנות לכל, נשים שמתחננות לקבל עוד ועוד טיפולים חסרי סיכוי, גם אם תשלמנה מכיסן הון תועפות, והן אכן משלמות הון תועפות, לרופאים שהופכים מיליונרים מנשים שלעולם לעולם לעולם לא תוכלנה להביא לעולם ילד בריא וחי, אבל הן מנסות ומנסות ומנסות. לפעמים זה נגמר בכריתת רחם, או בסרטן או במות. זה פחות מטריד את הרופאים. מה שכן מטריד אותם, הנושא לדיון וויכוח, הוא שהטיפולים חסרי התוחלת בנשים מבוגרות או פגועות מכדי להרות ולשאת את ההריון עד ללידת ילד בריא, מורידות את ממוצע ההצלחות שלהם, שנמדדות באחוזי לידת ילדים בריאים. באחוזי ההצלחה ישראל היא בין המפגרות בארצות המערב, מה שמובן מאליו אם מראש מעניקים טיפולים מרובים חסרי תוחלת לנשים מבוגרות או פגועות מדי. אם קיוינו שסבלן המיותר של המוני נשים, והנזקים הבריאותיים והנפשיים הנוראים שנגרמים להן, יניעו את הרופאים למחשבה שנייה על התרנגולת שמטילה להם ביצי זהב אבל לא מולידה ילדים, הרי לא. אבל ירידת אחוזי ההצלחה בטיפולים האינסופיים בישראל בכל זאת פוגעת ביוקרתם, וזה מעורר בכמה מהם מחשבה שנייה. לא הרבה יותר ממחשבה.

*

את האשה שאכנה כאן גלית היכרתי מאז ילדותה ואהבתי מאד. היא היתה חכמה, עדינה ומופנמת, הקדישה את חייה לאמנות, ולא התחתנה. אחרי גיל ארבעים והרבה טיפולים הביאה לעולם ילדה והיתה מאושרת מאד. אמרו לה שיש לילדה פגם בלב, אבל לא אמרו לה שהפגם מסכן את חייה. עוד בטרם מלאו לה שנה לקתה הילדה בדום לב ומתה. אולי מכוונה טובה אמרה לה הרופאה שתתחיל מיד שוב בטיפולי הפריה. למרבה המזל היא לא קיבלה את ההצעה. בגיל שבו היתה אז הסיכוי להרות הוא פחות מאחוז. כדי לנחם אותה אמרו לה שהיא גיבורה, והיא אמרה שהיא לא גיבורה. אף אחד לא היה גיבור. הוריה היו שבורים. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם. לא יכולתי להפסיק לחשוב שאולי דום הלב של הילדה היה קשור בכך שהיתה ילדת מבחנה.

עכשיו אני יודעת שסביר מאד שכן. מספרה של שרית מגן למדתי שלתינוקות מהפריית מבחנה סיכוי גבוה במובהק לסבול ממומים בלב וגם ממומים קשים אחרים. זה היה פחות חמור לו השתמשו בהפריית מבחנה רק במקרים שבהם אין ברירה אחרת, למשל במקרים שבהם חצוצרת הרחם סתומה ומונעת מעבר ביציות מהשחלה לרחם.

אבל בישראל הפריות מבחנה מוצעות גם לנשים שרוצות להרות ללא בן זוג, לרווקות, ללסביות. האם מסבירים להן שבכך שבחרו לוותר על הריון טבעי, הן מעלות במידה משמעותית את הסיכון ללידת ילד בעל מום, כולל מומים קשים, מסכני חיים? האם הן יודעות שבגלל שבחרו בהפריה חוץ-גופית העלו את סיכוייהן להיות אמהות שכולות?

כנראה שלא. ביום חמישי, כשאני מסיימת לקרוא את הספר, אני קוראת בעיתון "הארץ" כתבה של עידו אפרתי שכותרתה: "שיא במספר טיפולי ההפריה החוץ-גופית בישראל: עלייה של 45% בתוך שנתיים". כותרת המישנה: "לפי הנתונים שפורסמו אתמול, ב-2016 בוצעו יותר מ-37 אלף טיפולים, אף שסיכויי הצלחתן נמוכים יותר, כשליש מהמטופלות בנות יותר מארבעים". לפני שנתיים המליצה האגודה הישראלית לחקר הפוריות לרופאים להימנע מביצוע טיפולי פוריות כשהסיכוי להיכנס להריון שיסתיים בלידה הוא פחות מאחוז, שכן אלה טיפולי סרק שנוטעים תקוות שוא אצל הזוגות הכמהים לילדים.

לפי הכותרת לא נראה שההמלצה נשאה פרי.

שרית מגן, ילד משלך, מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל, כנרת זמורה ביתן, 

 2017

שרית מגן באתר סלונה

ראיון בישראל היום