תיקונים נדרשים

 

טוב עשה אבי חימי שהתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, ובכלל, הצעתו של יריב לווין להפסיק את חברותם של נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים איננה החלק הגרוע בהצעתו. עורכי דין פעילים שמופיעים בבית המשפט, אינם צריכים לעסוק במינוי שופטים, ושופטים אינם צריכים להיות תלויים בעורכי דין שמופיעים בפניהם, שהשפעתם על קידום השופטים עלולה לגרום להטיית דין מודעת או לא מודעת. זאת גם בהתעלם מהתנהגותם של אפי נווה ואבי חימי שהכתימו בהתנהגותם את לשכת עורכי הדין, ולכך נוספה התנהגותו הפסולה של עו"ד אייל בסרגליק כלפי משפחתו האומללה של יורי וולקוב. מצד שני בולטים בהיעדרם מוועדת המינויים משפטנים מן האקדמיה, שיכלו להוסיף לוועדה למינוי שופטים גם מומחיות בתחום וגם שיקול דעת שאיננו תלוי עניין. לא יזיק גם שימוע בכנסת למועמדים לשיפוט. ספק אם אשה בלתי ראויה לשיפוט כמו אתי כרייף היתה עוברת שימוע כזה בהצלחה. בסופו של דבר הערובה הטובה ביותר למניעת שחיתות היא חשיפה מירבית לעין הציבורית.

הרבה אמירות אלימות ומיותרות נשמעות במהלך המאבק הקשה שהוטלנו לתוכו, כשמצד הממשלה מובילים אותו אנשים גסי רוח, המתנהלים בתוקפנות ונקמנות, ומעוררים למרבה הצער תגובות בהתאם. האמירה המעצבנת מכולן נאמרת דווקא על ידי המנסים להרגיע ולגשר: "כמובן שדרושים תיקונים במערכת המשפט", כאילו נטילת סמכויות מבתי המשפט ומן היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה היא סוג של תיקון. לא כל מה שמכנים רפורמה או תיקון הוא אכן רפורמה או תיקון.

תיקון שכן מתבקש הוא להסדיר בחקיקה את היחסים בין בתי המשפט לממשלה ולכנסת, מפני שהם אינם מוסדרים דיים, ושורש הרע הוא העדר חוקה בישראל שתגן על זכויות יסוד של האזרחים ותמנע מכל הרשויות לנצל את סמכותן לרעה. גם באנגליה, שממנה שאלה מדינת ישראל את שיטת המשפט שלה, אין חוקה, אבל יש מסורת חזקה כיצד להתנהל שהנבחרים מכבדים. באנגליה ראשי ממשלה וחברי פרלמנט שמפסידים בבחירות או נתפסים בהתנהגות בלתי הולמת מתפטרים. טוני בלייר, ראש ממשלה אהוב, התפטר כשנוכח שהצטרפותו למלחמה בעיראק גרמה לציבור הבריטי להפנות לו עורף. דייויד קמרון, שזכה ברוב מוחלט בבחירות, התפטר אחרי שבמשאל עם נדחתה עמדתו להישאר באירופה, ורוב קטן של הבריטים הכריע במשאל בעד עזיבת האיחוד, צעד שגרם לבריטניה נזק כלכלי רב וכיום מעורר צער וחרטה. ליז טראס התפטרה אחרי חודש וחצי בלבד בראשות ממשלת בריטניה, משום שמדיניותה הכלכלית – שממנה הזהירו אותה רבים – דרדרה את ערך הליש"ט ופגעה אנושות בחסכונות של הציבור, ובוריס ג'ונסון, שגם הוא נבחר ברוב מוחלט, אולץ להתפטר לאחר שנתפס שוב ושוב בהתנהגות בלתי הולמת ובשקרים, במיוחד בהפרת תקנות הקורונה שהוא עצמו הטיל על העם הבריטי. ג'ונסון ניסה בזמנו להשבית את הפרלמנט כדי שלא ידון בברקזיט, אך בית המשפט העליון בבריטניה אילץ אותו להניח לפרלמנט לפעול, שהרי העם הוא הריבון והפרלמנט הוא נציג העם האחראי על הממשלה ולא להיפך. בנוסף לכך בבריטניה, כאשר בית המשפט או בית הלורדים "ממליצים" לבטל חוק לא ראוי או לשנות אותו, הפרלמנט מיד מציית להם, כי הקוד הבריטי הוא ש"המלצה" היא בעצם צו מנומס שיש לכבד. בישראל כידוע שר שהורשע שלוש פעמים בעבירות שפוגעות בציבור – העלמת מס היא גניבת כספו של הציבור, וחמורה במיוחד כשמבצע אותה שר – מסרב לפרוש גם כאשר בית המשפט העליון פוסל את מינויו ומנסה לכפות את המשך כהונתו, בטענה שבוחרי מפלגתו בחרו בו, שמכוח בחירה זו הוא חושב שזכותו לכפות את שררתו על כל הציבור, שמרביתו, לפחות על פי הסקרים, איננו חפץ בו כלל. בבריטניה שום ראש ממשלה שהתובע הכללי היה מורה לו להימנע מעיסוק בבתי המשפט לא היה חולם לומר, כמו נתניהו, שהייעוץ איננו מקובל עליו, ולהפר ברגל גסה הסדר ניגוד עניינים שרק מכוחו הכשיר אותו בג"ץ לכהן כראש ממשלה, למרות שמתנהל נגדו משפט על עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. כמובן בבריטניה די היה בפרסום החשד לעבירות כאלה כדי להביא להתפטרות ראש הממשלה מתפקידו. בבריטניה שום ראש ממשלה או שר לא היה מעלה על דעתו להודיע שמאחר שמפלגתו נבחרה לשלטון הוא מתכוון לסגור את ה-BBC. השידור הציבורי הוא רכוש הציבור, לא רכוש הממשלה, ותהא הממשלה הנבחרת אשר תהא, מחובתה להגן עליו ולטפח אותו, ואין היא רשאית לסגור אותו. לממשלות בריטניה זה ברור כשמש. לממשלת ישראל ממש לא.

גם עילת הסבירות הגיעה משיטת המשפט הבריטית, שיטה שכמו כל ההתנהלות הבריטית מבוססת על התפיסה שיש דברים ראויים ודברים בלתי ראויים. למשל בלתי ראוי, ולכן בלתי סביר, ששר שהורשע שלוש פעמים בעבירות של שחיתות והעלמת מס ימשיך לכהן כשר. לאריה דרעי זה דווקא נראה סביר לגמרי שמי שניצל את כהונתו לצורך פגיעה בציבור למען טובתו הפרטית ימשיך לכהן באותה כהונה. בתרבות הישראלית חוצפה חסרת מעצורים וניצול סמכות לרעה נראים כדבר סביר בתכלית, ולכן צריך חקיקה ברורה מה כן ומה לא, ואי אפשר להשאיר דברים להגיון ולטעם הטוב, כי שניהם מדירים את רגליהם מישראל.

מאחר שהזכרתי את ליז טראס שכיהנה בראשות ממשלת בריטניה חודש וחצי בלבד, מאחר שסירבה להאזין לאזהרות הכלכלנים בדבר הסכנה הנשקפת מתכניתה הכלכלית, והתרסקה יחד עם התכנית, כדאי שגם נתניהו ישים לב לאזהרות הכלכלנים, למרות שבישראל זה סביר לגמרי שראש ממשלה שריסק את הכלכלה ימשיך בתפקידו ויגנה את כל מי שיקרא להתפטרותו כמי שמנסה לבצע הפיכה, שהרי אין אמירה חביבה יותר על ראש הממשלה שעלה לשלטון על גופת יריבו הפוליטי. מ"שלטון מחליפים בקלפי", עניין שנשכח ממנו לגמרי כשהסית נגד רבין.     

אינני טוענת חלילה שנתניהו ודרעי אינם מתבססים על שום עיקרון. הם דווקא מחזיקים בעקרון הייצוג: מי שנבחר לייצג צריך לדעתם להחזיק בתפקידו בכל מחיר, והבחירה לדעתם גוברת על פסיקת בית המשפט העליון שאיננו נבחר ואיננו מייצג. אפשר לקבל אפילו עיקרון מרחיק לכת כזה, אם מיישמים אותו בעקביות, אבל יריב לווין מתכחש לחלוטין לעקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הוא דורש שבוועדה למינוי שופטים יהיה לקואליציה רוב מוחלט, ולאופוזיציה רק נציג אחד. אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרו אחר , והבחירה בנתניהו ודרעי מבטלת אפילו הרשעה או פסילה של בית משפט, אי אפשר לשכוח לגמרי את עקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הרי לאופוזיציה יש 56 מנדטים, ולקואליציה 64. שני המספרים הם כפולות של המספר 8 וקל מאד לחשב את היחס ביניהם שהוא 8:7. כלומר, אם הוועדה למינוי שופטים מונה שמונה נציגים מהקואליציה, היא חייבת למנות גם 7 נציגים מהאופוזיציה, כי אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרון אחר, הוא צריך להיות עקבי. אי אפשר לתקוף את בית המשפט העליון על כך שאין בו די שופטים מזרחיים (שאלת תם – מי אשם בכך אחרי שנים ארוכות של שלטון הליכוד וש"ס?), ובה בעת למנוע מהאופוזיציה ייצוג הולם בוועדה למינוי שופטים. זו צריכה להיות הדרישה הראשונה של המתנגדים לרפורמה: נציגות הולמת לאופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. אי אפשר לבחור עקרונות לפי הנוחיות. יהא העיקרון אשר יהא, הוא צריך להיות כללי ולחול על הכל ועל כולם. וזאת גם מבלי שהתייחסנו לכמעט שבעה מנדטים של אנשי שמאל כמוני שבתוקף אחוז חסימה שרירותי לחלוטין נותרו מחוץ לכנסת. לי אין חברה בשווי שני מיליארד בבורסה ואין לי לאן ללכת. אני נשארת פה ואני אלחם על זכותי לייצוג הולם בכנסת, לכך שקולי יישמע ולכך שהממשלה הנבחרת, עם כל הכבוד לבוחריה, לא תוכל לרמוס אותי ואת חברי בגלל רוב מקרי שהשיגה ולמען אינטרסים פסולים.

 

אפי נוה וגילה גמליאל

קראתי וראיתי הרבה כתבות על אפי נוה, שעד לפני יומיים היה יושב הראש עתיר הכוח של לשכת עורכי הדין. ואני לא רוצה לעסוק בעניינים שהם עדיין בחקירה, אלא במה שכבר ידוע בוודאות, וטורד את מחשבותי, וזה הקשר שעליו קראתי בכתבות שונות בדה-מארקר, בין השרה גילה גמליאל ובעלה עורך הדין חובב דמרי, לבין אפי נוה. רעייתו של נוה תרמה לגילה גמליאל עבור הבחירות המקדימות בליכוד לפני בחירות 2015, ובאותו זמן פעל בעלה של גמליאל, עו"ד חובב דמרי, למען בחירתו של נוה ליו"ר לשכת עורכי הדין באותה שנה.

הקשר הזה מטריד אותי מפני שגילה גמליאל שיתפה פעולה עם חבר הכנסת יואב קיש בניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך, והם הצליחו להוריד את הגיל שבו ילדים יישארו אוטומטית בחזקת אמם במקרה של גירושין. חזקת הגיל הרך היא העיקרון היחיד שמגן על נשים וילדים מפני ניצול לרעה בידי האב במקרה של גירושין, מפני שגברים נוהגים לדרוש משמורת על הילדים כאמצעי לחץ על נשיהם לוותר על קבלת מזונות עבור הילדים. בישראל שהיא מדינה תיאוקרטית המעמד האישי כפוף להלכה היהודית, שרואה בנשים נשואות רכוש של בעלן בדומה לשפחות, ולכן אשה יהודיה איננה יכולה להשתחרר מן הנישואים, אלא אם כן בעלה מואיל בטובו לשחרר אותה, מצב שמעניק לגברים בישראל כוח עצום לכפות על נשיהם גירושין בתנאים הנוחים להם, מצב שהופך את הנשים הגרושות בישראל לקבוצה חלשה במיוחד ופגיעה במיוחד, והניסיון לבטל או לצמצם את חזקת הגיל הרך נועד לגזול מן הנשים בישראל את ההגנה היחידה שיש להן מהתעמרות של בעלן בעת גירושין שממילא מתקיימים בישראל כשהנשים הן במעמד שפחות ולא במעמד של נשים חופשיות, והן תלויות לגמרי ברצונו הטוב של בעלן.

יואב קיש לא הסתיר מעולם את העובדה שניסיונו לבטל את חזקת הגיל הרך מונע מיצר נקמה אישי באשתו לשעבר, ושהוא חפץ לנצל את כוחו בכנסת ואת כוחם החברתי והכלכלי העדיף של הגברים לצורך התעמרות בנשים. מוזרה יותר היתה תמיכתה הנלהבת של גילה גמליאל, שלכאורה אמורה לדאוג לקידום מעמדן של נשים, במסע הנקמה של יואב קיש בנשים הגרושות. ומה שמטריד אותי עכשיו היא המחשבה שאולי גילה גמליאל שירתה בתמיכתה במאבקו הנלוז של יואב קיש לביטול ההגנה על נשים וילדים רכים גם את ידידה מלשכת עורכי הדין אפי נוה, שגם הוא התגרש מאשתו הראשונה וכעת מתגרש מאשתו השנייה, שבתם הצעירה ביותר נולדה בשנת 2016, והיא כעת בת שנתיים לערך. האם במאבק הגירושין שלו נעזר נוה גם בחוק שקידמה גילה גמליאל יחד עם שותפה האחר ח"כ יואב קיש כדי להפעיל לחצים על אשתו? האם מאחורי הקלעים תמך נוה בפועלה זה של גילה גמליאל להרעה נוספת במעמדן של נשים שהן במילא חלשות ומופלות לרעה, ונאלצות לא פעם להסכין עם תנאי גירושין בלתי הוגנים? לנוה יש רכוש רב, וגברים שמתגרשים אינם אוהבים לחלוק את רכושם עם נשיהם הזנוחות, גם כאשר הדבר איננו פוגע ברמת החיים שלהם.

גם העבירה שבעטיה כבר הוגש נגד נוה כתב-אישום, העבירה החמורה של סיוע להתחמקות חברתו מביקורת הגבולות פעמיים, בעת היציאה וובעת החזרה לישראל, עבירה ששום אדם שומר חוק לא היה מעלה בדעתו לבצע, נועדה לדבריו למנוע מאשתו לדעת על נסיעתו בחברת חברתו לחו"ל, כדי להסתיר ממנה את האמת ולמנוע ממנה מידע שעשוי לסייע לה בהליך הגירושין ביניהם. זוהי עילה מחפירה לכשעצמה להפרת חוק שיש לו חשיבות ביטחונית ממדרגה ראשונה. כזה הוא האיש שהשרה גילה גמליאל ובעלה תומכים בו ונתמכים על ידו, וכעת אני תוהה האם גם מאחורי תמיכתה של גילה גמליאל בפגיעה חמורה נוספת במעמדן הנמוך ממילא של נשים בישראל, עומד אולי אפי נוה המתגרש בפעם השנייה, וכדי לשפר את מעמדו בהליכי הגירושין, מרמה ומוליך שולל גם את רעייתו וגם את המדינה,

פרקליטים ועבריינים אחרים

עוד לפני שצפיתי אתמול בערוץ 10 בתכנית "המקור" על אהוד אולמרט ושולה זקן וניסיונותיו של אולמרט לשבש את החקירות והמשפטים נגדו, חשבתי שזה יהיה מרתק, אבל לא חשבתי שזה כל כך יעציב אותי, ולא בגלל חשיפת המאמצים של אולמרט להשפיע על שולה זקן לשתוק, להעלים ראיות, לקחת על עצמה את אשמתו ולשבת במקומו בכלא תמורת תשלום, כל הדברים האלה שלכשעצמם מחייבים עונש הרבה יותר חמור מזה שהוטל על אולמרט בעסקת הטיעון – חצי שנת מאסר שירצה בחפיפה עם העונש המופחת שנגזר עליו במשפט הולילנד – ושכבר ידעתי אותם קודם לכן, ועוד לפני שידעתי, הבנתי שיש משהו כזה, כמו שהרבה אנשים אחרים הבינו את זה ובמיוחד השופט דוד רוזן שכעס מאד והטיל עונשים בהתאם, ובצדק. מה שהעציב אותי יותר מכל הוא מה שהשתמע מדברי סניגוריה של שולה זקן, שאם הבנתי נכון יש עורכי-דין שעכשיו מחרימים אותם, או גם אם לא ממש מחרימים אותם, מסתייגים מהם ולא מדברים איתם, בגלל שהם מסרו לפרקליטות את הקלטות של שולה זקן, שחשפו לא רק את השחיתות של אולמרט, אלא גם את ההתנהגות הפסולה של עורכי-דין מפורסמים ומכובדים כמו נבות תל-צור, שנפגש עם שולה זקן מטעמו של אולמרט וניסה להשפיע עליה לסרב  לעסקת טיעון, שהיתה טובה בשבילה אבל גרועה לאהוד אולמרט. הסניגור של שולה זקן, עופר ברטל, אפילו התנצל, שהוא היה חייב למסור לפרקליטות גם את הקלטת שמפלילה את נבות תל-צור, אחרת זו עבירה של העלמת ראיות, כאילו הוא זה שצריך להתנצל שעורכי-דין אחרים ניסו לשבש הליכי משפט לרעת מרשתו. ההתנהגות הזאת, שמעציבה אותי מאד אבל לא באמת מפתיעה אותי, מראה שאין הבדל גדול בין הפושעים לבין עורכי-הדין שלהם: אלה כמו אלה חושבים שהפשע הכי חמור הוא הלשנה על עבירות של עמיתים למקצוע, וזה לא באמת משנה אם המקצוע הוא לגנוב ולשדוד או לסייע לבית-המשפט ולהוצאת הצדק לאור, שזה לכאורה תפקידם של עורכי-הדין. המוסר הנוהג בשתי הדיסציפלינות הוא מוסר זהה: תפשע כאוות-נפשך, אבל לעולם אל תלשין.

אפשר היה לומר על עו"ד נבות תל-צור ועל עורכי-דין אחרים שהם שירתו את הלקוח שלהם, למרות שגם לטובת הלקוח יש גבולות – אסור לשבש הליכי משפט גם אם השיבוש הוא לטובת הלקוח. אבל כשאני חושבת על הניסיון האישי העגום שלי עצמי עם עורכי-דין, הרי שלא תמיד הם משרתים את טובת הלקוח. לפעמים הם משרתים את ידידיהם ואת בעלי הממון, וכמובן שהרבה פעמים ידידיהם ובעלי הממון הם אותם אנשים, כי הרבה עורכי-דין אוהבים להיות ידידים של בעלי ממון. כשהלקוח איננו בעל ממון, קשה לו מאד למצוא עורך-דין שבאמת ידאג רק לו ולטובתו ולא לשום דבר אחר. כשגיליתי שבעלי בוגד בי פניתי לעורך-דין שהיה ידיד של שנינו ושירת באותה יחידת מילואים עם בעלי. עוד לא ידעתי מה אני רוצה לעשות והסכמתי שהוא יתווך בינינו. במהרה החלטנו להתגרש ואז אותו עורך-דין התקשר אלי ואמר לי שאני חייבת למצוא מיד עבודה – קודם לכן לא עבדתי בצורה מסודרת, כי בעלי התנגד לכך וסירב לסייע לי לטפל בבנות – וכמו כן מעכשיו עלי למשוך מחשבון הבנק רק סכום מוגבל כדי ש"אראה איך אני מסתדרת". הייתי המומה וצעקתי עליו איך הוא מעז לומר לי דברים כאלה, שנועדו ליצור מצג שוא של אשה עובדת שאיננה סמוכה על שולחן בעלה, כדי להפחית במידה ניכרת את גובה המזונות המגיעים לי, לאחר עשור שבו טיפלתי בבנותי ובכל ענייני הבית לגמרי לבדי ללא כל עזרה, ועם כל הויתורים המתחייבים מכך בתחום המקצועי. עורך-הדין קצת נבהל ואמר שיותר לא ייצג איש מאיתנו, אבל במהרה התברר שהוא כן מייצג את בעלי. לימים הוא הפך לשופט שלום ואחר כך לשופט מחוזי, ואפילו ישב בדין באחד ממשפטי אולמרט. לא פעם שאלתי את עצמי, אם הוא מסוגל לשפוט בצדק ולא להעדיף את אלו שאיתם רצוי לו לשמור על יחסים טובים. אחר כך מצאתי עורך-דין אחר שסייע לי במסירות במשך שנים רבות, עד שאבי נהרג וביקשתי ממנו לייצג אותי גם בעניין עזבונו של אבי. הוא עצמו דיווח לי בדיעבד על כמה ביקורים שערכו אצלו קרובי משפחתי, שלדבריו באו להראות לו שהטיפול בעזבונו של אבי בסדר גמור. ומיד הבנתי שמשהו איננו כשורה – אם הכל כל כך בסדר, מדוע נפגש עם קרובי משפחתי ללא ידיעתי ומאחורי גבי, מבלי לבקש את אישורי לפגישה ומבלי להזמינני אליה? רק אחרי שנים התאמת חשדי, כאשר התברר לי שנכס שאבי הוריש לבנותי וצריך היה להירשם על שמן, לא נרשם בטאבו על שמן במשך שתים-עשרה שנים. כאשר הדברים התבררו לי כבר לא היה לי קשר עם אותו עורך-דין, בעקבות התנהגותו בעניין אחר שחשבתי לבלתי ראויה. לימים אף הוא התמנה לשופט שלום, ואני מתפללת שכשופט הוא נוהג ביתר הגינות מכפי שנהג עמי. אם קוראי שואלים את עצמם מדוע לא התלוננתי על התנהגותם של שני עורכי-הדין האלה, הרי לגבי הראשון הגשתי תלונה ללשכת עורכי-הדין והתלונה נגנזה, ולגבי השני העדפתי לא להגיש תלונה כי לא הייתי מסוגלת לעמוד בעימות איתו שהיה מחייב אותי להעלות מחדש את האירועים הקשים והכואבים ביותר בחיי, שהשאירו עלי את רישומם לכל החיים. וגם למדתי מן הניסיון, שסילוקו של אדם בלתי ראוי, איננו מביא בהכרח למינויו של אדם ראוי יותר תחתיו. לפעמים נופלים מן הפח אל הפחת. הרי גם אהוד אולמרט קנה תחילה את תהילתו כלוחם בשחיתות.

היה קשה מאד למצוא עורך-דין שייצג אותי ואת בנותי בענייני הירושה נגד קרובי משפחתנו העשירים, שעל סמך הניסיון כבר הנחנו מראש שינסו להעביר לצדם כל עורך-דין שייצג אותנו, וכך אכן קרה. בלית ברירה החלטנו לייצג את עצמנו. אחר כך בתי הבכורה גם למדה משפטים, והיום היא עובדת בעצמה כעורכת-דין, אבל בניגוד לעופר ברטל היא הגיעה למקצוע כדי להגן על עצמה ועל משפחתה, ולא מתוך אשליות, וכך היא מתייחסת אליו, כמקצוע שיכול לסייע לאדם להגן על עצמו ועל משפחתו מפני דורשי רעתם.

אנשים עלולים להסיק מדבריי שאין לי אמון בעורכי-דין ובמערכת המשפט, וזה ממש לא נכון. יחסית למערכות אחרות בחברה, בתי משפט הם הרבה יותר הוגנים ושיוויוניים, וכמובן הרבה יותר שקופים ומבוקרים ממערכות אחרות, שבהן הכסף והכוח והקשרים לבדם מדברים ללא בושה, ורק קולם נשמע. כהיסטוריונית הבהירו לי מורי בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שהדבר הכי חשוב באקדמיה הוא להשיג כספים, ולכן צריך להתחנף כל הזמן לבעלי המאה ובמיוחד חשוב לא להרגיז את ממשלת גרמניה שנותנת הרבה כסף למחקרים שמוצאים חן בעיניה, ורצוי להשוות את ישראל לנאצים, שאת זה ממשלת גרמניה ואזרחיה במיוחד אוהבים לשמוע. אני סירבתי לאמץ את התורה הזאת וגם הבעתי בכתב ובעל-פה את דעתי עליה, וכמובן זכיתי גם לתביעות דיבה וגם לחרמות של עמיתים מסוג זה שמתאר עופר ברטל, אבל לי זה לא אכפת במיוחד. למזלי היסטוריון איננו נזקק באמת לקשר עם עמיתים, וגם לא לכסף רב. כדי לכתוב היסטוריה צריך רק נייר ועיפרון (לא עט, כי עטים עלולים להזיק לכתבי יד עתיקים). חוץ מנייר ועיפרון היסטוריון צריך הרבה אומץ והרבה יושר, והדברים האלה אינם נקנים בכסף, למרות שלמרבה הצער, לא פעם הם נמכרים בכסף. כמובן שגם עורכי-דין צריכים הרבה אומץ ויושר, ואלה אינם דברים שנקנים בכסף, אבל לא פעם הם נמכרים בכסף.

ובכל זאת קשה במיוחד לפגוש עורכי-דין שמשבשים הליכי משפט, שהרי משפטים, בניגוד למחקרים בהיסטוריה, עלולים לשלוח אנשים לכלא, ואם הם כבר שולחים אנשים לכלא, רצוי מאד שישלחו לכלא את האדם הנכון, ולא מישהו שקיבל ממנו כסף כדי לשבת בכלא במקומו, או שאפילו לא קיבל כסף, והסכים להפליל את עצמו מתוך פחד, ובמקרה הזה מדובר באשה שהתבקשה לקחת על עצמה את האשמה, כדי לפטור מאשמה את מעסיקה ופטרונה. היום אותם עורכי-דין ששידלו אותה לשקר למען לקוחם, מאשימים אותה משום שזמן רב אכן שיקרה למענו, עד שהמחיר היה גבוה מדי עבורה, וכאשר הם מגנים אותה כשקרנית, הם דומים לרוצח הוריו שביקש רחמים כי הוא יתום. מה שחשוב לציבור לדעת הוא שאנשים עשירים אכן קונים לעצמם לא פעם את עורכי-הדין ואת פסקי-הדין הרצויים להם, ושלא תמיד הדבר נחשף, ולכן מה שקרה עם אהוד אולמרט ושולה זקן איננו עצוב אלא שמח, מפני שבסופו של דבר האמת יצאה לאור, מפני שלשולה זקן נמאס, וזאת בשורה נעימה, גם לגבי כוחן של נשים שהגברים חושבים שתמיד יוכלו לסובב על אצבעם, ופתאם קמות ואומרות עד כאן, וגם לגבי יהירותם של עבריינים חזקים ועורכי-דינם, שידעו שאולי לא תמיד, אבל לפעמים, מעשי העוולה נחשפים, והצדק יוצא לאור.

  

סוקלים את הנאנסת

באיראן אשה שנאנסה נידונה למות בסקילה על ניאוף. ישראל איננה ארץ ברברית כמו איראן, ואצלנו אשה שנאנסת נידונה רק לסקילה במלים ולשפיכת דמה בתקשורת, וכמו בכל סקילה, הכל משתתפים בה: כתבי המשפט החכמים, מגישי החדשות הרהוטים, ולא נפקד גם מקומן של נשים שאמורות להגן על נפגעות תקיפה מינית, אבל אחרי שהן מודות שאמנם על אשה שמתלוננת עובר גיהנום, הן אומרות שכמובן חייבים להתלונן, ובמיוחד שופטת, שבתור אשה שתפקידה לאכוף את החוק חייבת להעמיד את עצמה למשפט הציבור כקורבן אונס, כדי שהציבור יוכל לסקור אותה במערומיה ולהחליט אם הוא מסכים להעניק לה מעמד של קורבן, או שבשבילו היא סתם זונה, כמו נפגעות אונס אחרות. בכל מקרה היא איננה יכולה פשוט להמשיך בחייה. חייבים להרוס את חייה לחלוטין וליצור מצב שיכריח אותה לפרוש מכהונתה ללא יכולת להשיב את כבודה.

האם איש מן הכתבים החכמים והמנוסים לא תמה לרגע על עורך-הדין של החשוד דוקא, שמתרוצץ מאולפן לאולפן כדי למחות על כך שהשופטת לא הגישה תלונה כנגד מרשו? האם אצל איש לא נדלקה נורה אדומה מול התופעה המוזרה של עורך-דין שמצר על כך שאין תלונה, כמובן אחרי שהתברר לו בוודאות ששום תלונה לא תוגש?האם בדרך כלל רואים הכתבים המנוסים האלה עורכי-דין מתלוננים על כך שלא הוגשה תלונה כנגד לקוחותיהם? או שלרוב הם מנפנפים בכך כהוכחה לחפותם? האם לא היה מוזר להם לראות את עורך-הדין מקונן על כך שלא הוגשה תלונה ולמרשו לא ניתנה ההזדמנות להיעצר על חשד לאונס ולהיחקר באזהרה כעבריין מין?

האם באמת איש לא הריח את ריח התרגיל המשטרתי שסרחונו מזכיר את סרחון תרגיל ההפללה של מנהל הבר-נוער, במקום לתפוס את הרוצח האמיתי, ואת הכפשת פעילי הקהילה ההומוסקסואלית באופן כזה שאינם מעזים עוד לבוא חשבון עם המשטרה? כמובן, את ההדלפה העבירו לכתבי המשפט, לו היתה מגיעה לציבור מפיהם של משה נוסבאום או דורון הרמן זה היה שקוף מדי, ובכל זאת אי אפשר היה להחמיץ את טביעות ידיה של המשטרה, שאחרי שוידאה שהשופטת כבר מפוחדת ומבוישת עד מות, יצאה למסע לגרום לפרישתה או לפיטוריה, באשמת היותה קורבן אונס, אשמה שאין עליה מחילה. כמה זדוני היה השימוש בטענה ששופטת קורבן אונס חייבת להתלונן, ודי היה לקרוא חלק מן התגובות התוקפניות כדי להבין את עוצמת הרוע והזדון והנכלוליות של שנאת הנשים המתחפשת לפמיניזם כדי להשיג מטרה זדונית: להרוס את חייה של השופטת ולמנוע ממנה כל אפשרות להמשיך בתפקידה כדי להכריח אותה לפרוש. שתדענה כל הנשים מה קורה למי שמתלוננת על אונס בידי קצין משטרה, גם אם איננה מתלוננת, גם אם התלונה הגיעה ללא ידיעתה ואולי גם נגד רצונה מפי אנשים ששפכה לפניהם את מר לבה. כעת היא נידונה לגורלן של נשים נאנסות להיאנס שוב ושוב ללא רחמים, להיאנס בידי הציבור אחרי שנאנסה בידי הקצין.

ואל תנפנפו לי בסיפור על משפט קצב, כי אני ראיתי את אורלי רביבו האומללה, המוכרת יותר כא' מבית הנשיא, ואת חייה שנהרסו, ואפילו יומה בבית המשפט לא ניתן לה. אולי הציבור שש לאידו של קצב שבייש אותו, אבל לנשים שפגע בהן באופן הקשה ביותר זה לא עזר. האיש שלא האמין לאורלי רביבו הוא היום שופט עליון, ואני תוהה אם הוא טורח להתעניין בגורלה לעתים. האיש שכן האמין לה כבר יצא לגימלאות. המשטרה של היום היא אירגון שמוטב לנפגעי עבירה, ובמיוחד לנפגעות עבירה, להתרחק ממנו, שמא תעשה יד אחת עם הפושעים נגדן.

האם מישהי מהנשים שהתנדבו אתמול להשליך על השופטת אבן מאמינה באמת שרצח האופי הציבורי הזה יגרום אפילו לנפגעת אונס אחת לרצות להתלונן? האם לא חשו עד כמה נועדה ההתנפלות על השופטת להפחיד נשים עד מות לא רק להתלונן אלא אפילו לדבר על האונס ועל האנס? האם כהו עיניהן מלראות שאת האנסים הן שירתו ולא את הנאנסות?

ואם אתם חושבים שאף אני אפול בפח ואייעץ לנשים בכל זאת להתלונן, אז ממש ממש לא, ממש ממש לא. תמיד יעצתי לנשים את העצה הטובה שיעצו לי הפחד והבושה בהיותי נערה נאנסת: לא להתלונן ולא לדבר, לשתוק כמו אבן, לשתוק כמו קבר. עשרות שנים עברו עד שכתבתי על האונס, וכבר הייתי בגיל ובמצב שכבר לא היה לי מה להפסיד. לא זכיתי לטיפול פסיכולוגי ולא לתמיכה, אבל המשכתי בחיי ונישאתי וילדתי שתי בנות ולא סבלתי מאומה מיסוריה של א' מבית הנשיא, שלא לדבר על הנאנסת משמרת וגורלה המחריד. איש לא הכיר אותי כנאנסת ולא הצביע עלי ברחוב ולא בא אליי בטענות מדוע אינני מתלוננת ואינני מאפשרת לשוטרים ועורכי דין ולציבור כולו לערוך לי אונס נוסף, כזה שההתאוששות ממנו קשה אפילו יותר מההתאוששות מן האונס הגופני. אז תשתקו, תשתקו כמו אבן, תשתקו כמו קבר, תתפלאו איזה כוח יש לשתיקה, כמה כוח היא נותנת, כמה היא מחזקת, כמה היא זועקת אל לב השמיים.

דר שטירמר נגד עורכי-דין יהודים

היום, תשיעי בנובמבר, מלאו שבעים ושש שנים לליל הבדולח. אני מביאה להלן תרגום כתבת שער של ארנסט הימר בשבועון "דר שטירמר" מאותו חודש נובמבר 1938, שמודיעה בשמחה על החוק שעמד להיכנס לתוקפו בשלושים בנובמבר 1938, ואסר על עורכי דין יהודים לייצג מכאן והלאה לא יהודים, וסיפורים לילדים של הימר בהמשך. התיחסות של "דר שטירמר" לליל הבדולח עצמו תמצאו ברשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח". תרגומים נוספים מ"דר שטירמר" תמצאו תחת התגית בשם זה, וכתבות נוספות על הנאצים והשואה תחת התגיות נאצים, שואה, הכחשת השואה, אנטישמיות, גרמניה.

דר שטירמר

שבוע 45, נירנברג, נובמבר 1938

לא עוד עורכי-דין יהודים!

שוב התמלאה דרישת ה"שטירמר"

גרמניה הנאציונלסוציאליסטית חוקקה ב-27 בספטמבר 1938 חוק, שעל פיו החל מן ה-30 בנובמבר שנה זו ואילך, אסור ליהודים לפעול כעורכי-דין. באוסטריה יפרשו עורכי-הדין היהודים ב-31 בדצמבר. לייעוץ וייצוג של יהודים בבתי המשפט יוסמכו עורכי-דין יהודים לשעבר כ"יועצים". אבל הם יורשו לייצג רק את בני גזעם. נאסר עליהם במפורש להסדיר עניינים משפטיים של לא יהודים. הלשכות של יועצים יהודיים תהיינה מסומנות בשלט כעסקים יהודיים.    

עם צו זה ביצעה ממשלת הרייך פעולה, שהינה אבן דרך בתולדות המשפט הגרמני. שלא מרצוננו אנו נזכרים בתקופה, שבה הציפו עורכי-דין יהודיים בהמוניהם את בתי המשפט הגרמניים. עוד בראשית שנת 1933 פעלו בברלין 1879 (!!) עורכי-דין יהודים. גרוע עוד יותר היה הדבר באוסטריה, שם היה חלקם של היהודים 85 אחוזים ממניינם של עורכי הדין. זה היה מחריד. בתי המשפט הגרמניים היו למגרש-המשחקים של נוכלים מגזע זר. בקושי נמצא סימן לניהול משפטי גרמני. בכל אולמות המשפט  עורכי-דין יהודים דיברו את דיבורם היהודוני [mauschelten]. אבל הם לא היו נציגי החוק, אלא מפירי החוק! הם לא היו לוחמי האמת, אלא לוחמי השקר. בכל מחשבתם והתנהלותם הם חשו את עצמם אך ורק כנציגי העם היהודי. ולכן הם שאפו להטביע את פרשנות החוק הגרמנית בחותם הרוח היהודית. אותה רוח יהודית שמשווה את הלא יהודים לחיות ומתירה כל פשע נגדם.

מה דמותו של המשפט הגרמני בעיני היהודי מראה לנו התלמוד, ספר החוקים הסודי של היהודים. פה כתוב:

"ערכאות של גויים אינן נחשבות ליהודים כערכאות." (חושן המשפט, עמ' 68, עמ' 253, 32, עמ' 22, 2.) [לא מצאתי את המקום והנוסח המדויק, כנראה הכוונה לאיסור דיון בערכאות של עכו"ם, ע.פ.]

בתי משפט של לא יהודים הינם עבור היהודים רק הזדמנות רצויה להרוויח כסף. וכך ראו גם עורכי-הדין היהודים במקצועם רק עסק. עסק שבאמצעות שקר ומירמה, באמצעות תיאטרון יהודי אמיתי, באמצעות חוצפה יהודית אמיתית וחוסר-בושה, מניב סכומי עתק. "כישרונם" של עורכי-הדין היהודים היה רק להפוך צדק לעוול ולהגן על פושעים מלידה מפני עונש.

כאשר הנאציונלסוציאליזם נטל על עצמו את הנהגת המדינה, נשבר באמצעות החוק מן ה-7 באפריל 1933 שלטון היהודים על התנהלות המשפט הגרמני. חלק גדול מעורכי הדין היהודים הורחק. למרות זאת עד עצם היום הזה פעילים הרבה יותר עורכי-דין יהודים משידוע לציבור. כך גילתה באחד בינואר 1937 לשכת עורכי-הדין בנירנברג 64 יהודים. במינכן היו 105, בהמבורג 112, בפרנקפורט על המיין 115, בברסלאו 213 ובברלין 934 עורכי-דין יהודים. בכל הרייך הישן היו בשנת 1937 עדיין 2273 עורכי-דין יהודים פעילים.

מצב זה היה בלתי נסבל, ולכן חוקקה ממשלת הרייך את החוק החדש. כעת הגיעה שלטון עורך-הדין היהודי לקצו. עורכי-הדין היהודים נעלמים! רק אחדים מהם מורשים לפעול כ"יועצים". למשל לכל מחוז פרנקוניה יורשו רק ארבעה יהודים. יותר לא צריך! האדונים היועצים יכולים כעת להתכתש עם בני גזעם. אבל העם הגרמני לא רוצה יותר לשמוע דבר על "עורכי-דין" יהודים.

כבר לפני שנים ארוכות העלה ה"שטירמר" את הדרישה שעורכי הדין היהודים יסולקו מניהול המשפט הגרמני. ולכן גורם החוק החדש במיוחד ל"שטירמר" סיפוק מיוחד.

ארנסט הימֶר  

ארנסט הימר שימש ככתב "דר שטירמר" עוד משנות העשרים, וכמורה לשעבר העשיר את ספרות הרייך השלישי בספרי ילדים, שהם למעשה ספרי הדרכה לשנאת יהודים שפירסם מו"ל "דר שטירמר" יוליוס שטרייכר. בשנת 1938, שהיתה עבור ארנסט הימר שנה פוריה במיוחד, הוא פירסם את ספר הילדים "פטריית הרעל", כאן המקור בלוויית איורים. אני מתרגמת כאן את הסיפור הראשון, או הפרק הראשון מתוך הספר, שגם בו נזכרים עורכי-דין יהודים, בקצרה בפרק הראשון וגם בפרק קצרצר מיוחד שתרגומו בהמשך:

ארנסט הימר / פטריית הרעל

אם ובנה הקטן אספו פטריות ביערות גרמניה. הבן מוצא כמה פטריות רעל. האם מסבירה לו, שיש פטריות טובות ורעילות, וכאשר הם בדרכם הביתה, היא אומרת:

"ראה, פרנץ, עם האנשים בעולם זה בדיוק כמו עם הפטריות ביער. יש פטריות טובות ואנשים טובים. אבל יש גם פטריות רעות, רעילות, ואנשים רעים. ואנחנו חייבים להתגונן מפני אנשים רעים בדיוק כמו מפני פטריות רעילות. אתה מבין את זה?"

"כן אמא", עונה פרנץ, "אני מבין, שבהתעסקות עם אנשים רעים יכולים להיגרם לאדם קשיים, בדיוק כמו כשאדם אוכל פטריה רעילה. יש כאלה שאפילו מתים מזה!"

"והאם אתה יודע גם מיהם האנשים הרעים האלה, פטריות הרעל האנושיות?" המשיכה האם.

פרנץ ענה בגאוה: "כמובן שאני מכיר אותם, אמא! אלה היהודים! המורה שלנו סיפר לנו עליהם לעתים קרובות!"

האם משבחת את בנה על חכמתו, ומתארת את הסוגים השונים של יהודים רעילים: עורך-הדין היהודי, ספסר הקרקעות היהודי, שוחט הבשר הכשר, הרופא היהודי, היהודי שנטבל, וכן הלאה.

"ככל שהם לבושים יפה או מתנהגים בידידות, כדי לשכנע אותנו פי אלף בכוונותיהם הטובות, אסור לך להאמין להם! יהודים הם יהודים, וכאלה הם נשארים! לעַמֵּנו הם רעל."   

"כמו פטריית הרעל!" אומר פרנץ.

"כן, ילדי! בדיוק כמו שפטריה אחת יכולה להרוג משפחה שלמה, כך יכול יהודי אחד להחריב כפר שלם, עיר שלמה, אפילו עם שלם."

פרנץ הבין. "אמרי לי, אמא, האם כל הלא-יהודים יודעים שהיהודי מסוכן כמו פטריית רעל?"

האם נדה בראשה. "למרבה הצער לא, ילדי. יש מיליוני לא-יהודים שעדיין אינם מכירים את היהודים. לכן אנחנו חייבים להאיר את עיני האנשים ולהזהיר מפני היהודים. גם את ילדינו אנו חייבים להזהיר. בנינו ובנותינו חייבים ללמוד להכיר את היהודים. הם חייבים ללמוד שהיהודי הוא הפטריה הרעילה ביותר שישנה. כפי שפטריות רעילות צומחות בכל מקום, כך מוצאים יהודים בכל ארץ בעולם. כפי שפטריית רעל מובילה לעתים קרובות מדי לאסון נורא, כך היהודי הוא מקור לאסון ומצוקה, מחלה ומות."

גרמנים חייבים ללמוד להכיר את פטריית הרעל היהודית. הם חייבים להכיר את הסכנה שהיהודי מהווה לעם הגרמני ולכל העולם. הם חייבים ללמוד שהשאלה היהודית נוגעת לכולם. הסיפורים הבאים מספרים לנו את האמת על פטריית הרעל היהודית. הם מציגים לנו את הדמויות הרבות שהיהודי לובש. הם מציגים את שחיתותו ושפלותו של הגזע היהודי. הם מראים לנו מהו היהודי באמת:

השטן בדמות אדם!

עורך-הדין היהודי הוא איפוא הראשון בסוגי היהודים המסוכנים, אפילו לפני הרופא היהודי, שגם הוא מסוכן. לעורך-הדין היהודי מוקדש גם סיפור קצר בהמשך הספר:

שתי נשים הופלו בפח על ידי עורך דין יהודי

סיפור זה מספר כיצד עורך-דין יהודי גבה שכר, על כך שהבטיח אותה הבטחה של תביעה והגנה לשתי נשים גרמניות. פסק-הדין: שתיהן היו אשמות, שתיהן היו חייבות לשלם. אחרי ההליך המשפטי התברכו שני עורכי-הדין שסידרו כך את העניין למען העסק הטוב והרווח הקל.

שתי הגברות גם גילו מאוחר יותר שרומו. הן כרתו ביניהן שלום ולמדו מכך: לא לריב, ולעולם לא ללכת לעורך-דין יהודי.

לעורך-הדין היהודי אין שום כבוד

הוא הולך לבית-משפט רק בשביל מעות.

ראו גם מאמר של מרי מילס שמתייחס לספרי הילדים של הימר באתר נזכור. 

הרשימה מוקדשת לזיכרו של אחי, פרופ' גלעד מרגלית, שנפטר ב-23 ביולי האחרון, וחסר לי מאד.