פיגוע באלעד

 

כל השבוע היתה לי הרגשה רעה שיהיה פיגוע ביום העצמאות, בגלל כל השבועות האחרונים שכל הזמן יש פיגועים קשים, וחשבתי שבטח ירצו לפגוע בנו דווקא ביום העצמאות. אבל חשבתי שהפיגוע יהיה בתל אביב או בירושלים. בכלל לא דימיינתי פיגוע באלעד. בכלל לא ידעתי איפה זה אלעד. חשבתי שזה בשטחים, וזה דוקא בתוך ישראל ליד ראש העין. הייתי עצבנית בגלל זה שכל הזמן חשבתי שבטח יהיה פיגוע. שיגעו אותי המטוסים שטסו מעלינו כל הזמן והתכוננו למטס של יום העצמאות. הם טסו נמוך והרעש שלהם הרעיד את הבתים. חשבתי שהלוואי שלא היה מטס והלוואי שהיה שקט. בערב יום הזיכרון הלכתי לבקר את שולה וישבנו כרגיל בחצר שלה. שולה ישבה בכסא הגלגלים ונראתה לי עייפה מהרגיל. המטוסים המשיכו לטוס מעלינו. לא ראיתי אותם, רק שמעתי את הרעש. אמרתי שעוד מעט יתחיל יום הזיכרון ואז יהיה שקט. ממש חיכיתי שיתחיל יום הזיכרון והכל ישתתק. שולה אמרה שעדיף שיהיה רעש. היא התכוונה שעדיף שלא תהיה לנו סיבה לימי זיכרון, ואני אמרתי שיום הזיכרון זה על מה שכבר קרה, ואני מפחדת ממה שעלול לקרות, שאני נורא מפחדת ממה שיקרה ביום הזיכרון הזה וביום העצמאות הזה ואני רוצה כבר לעבור את הימים האלה ולהיות אחרי זה והלוואי שלא יקרה שום דבר רע כי אני מאד מפחדת שכן יקרה, ושולה אמרה: גם אני מפחדת. אחר כך שתקנו וחשבנו בשקט על הדברים הרעים שיכולים לקרות  שלא יודעים מראש מה הם אבל מנחשים. ביום הזיכרון לא קרו דברים רעים ואז הגיע יום העצמאות ועד הערב הכל היה שקט וחשבתי אולי סתם פחדתי, אולי הכל יעבור בשלום ואני אצפה בארץ נהדרת ואצחק או משהו טפשי כזה, שמשחרר, כי כבר ראיתי מספיק כתבות מדכאות שהפחידו אותי ורק העצימו את הפחד שעינה אותי כל הזמן, ואז באמצע החדשות אמרו שהיה פיגוע קשה באלעד, והלכתי להסתכל במפה איפה זה אלעד. אף פעם לא הייתי שם ואני לא מכירה שם אף אחד, אבל בעצם זה לא מאד רחוק מירושלים, ובכלל ישראל היא מאד קטנה וכמעט הכל קרוב. גם כשכל הזמן מפחדים שיקרה משהו רע עדיין כשזה באמת קורה מרגישים הלם כזה, והפיגוע הזה היה אכזרי ומפחיד במיוחד. אחר כך כמו תמיד כשיש פיגוע אני רוצה לצאת עם הכלב מוקדם ולהפסיק לצפות כל הזמן בשידורים על הפיגוע אבל אני לא מסוגלת להפסיק לצפות בשידורים על הפיגוע ואני ממשיכה לצפות ולצפות למרות שעוד לא יודעים הרבה פרטים ואומרים שוב ושוב את אותו הדבר. בעצם נורא קיוויתי שיגידו שתפסו את המחבלים, אבל המחבלים ברחו, ולא הצליחו לתפוס אותם, וחשבתי איפה הם עכשיו, והמחשבה הזאת מאד הפחידה אותי. ואז נהיה מאוחר מדי והייתי מוכרחה כבר להוציא את הכלב, אז כיביתי סופסוף את הטלויזיה ויצאנו. הכלב היה שמח להיות בחוץ כי היה די קר והוא מאד אוהב שקר כי יש לו פרווה עבה ויותר  נעים לו כשקר. לא היו כל כך הרבה אנשים ברחוב, וחשבתי שאם לא היה פיגוע בטח כל בתי הקפה והברים ברחוב היו מלאים אנשים והרחוב היה הומה אדם למרות שהיה כבר די מאוחר ודי קר, אבל אחרי שיש פיגוע לאנשים כבר אין כל כך חשק לצאת ואולי הם גם מפחדים. גם אני חשבתי שאולי יש מחבלים שיבואו פתאם לגינה וירצו להרוג אותי ואת הכלב, אבל לכלב לא היו שום מחשבות כאלה - הוא התמתח ועצם עיניים ונראה מאד מרוצה לנמנם בגינה כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות לנו לעולם. הוא ממש לא רצה ללכת הביתה, ואני ניסיתי להיות רגועה ולשבת בשקט ולהסתכל על העצים והשמיים אבל אחרי כמה דקות כבר לא יכולתי יותר לשבת בשקט ומשכתי אותו הביתה ונעלתי מאחורי את הדלת אבל עוד הרבה זמן לא הצלחתי להירגע ולא הצלחתי להירדם, וחשבתי כמה סבתות כמוני שוכבות בחושך ודואגות עכשיו ממה שיקרה ושעוד עלול לקרות, וחשבתי שחגים הם חשובים לאנשים ואנשים נהנים לחגוג, אבל שלפעמים אני מתפללת לימי שגרה, שהכל יהיה רגיל, שאנשים ילכו לעבודה וילדים ילכו לבית הספר ושלא יהיו משדרים מיוחדים, שיהיה כמו בשיר סתם יום של חול שלא קורה בו שום דבר שצריך להודיע בחדשות, שיהיה יום כל כך רגיל ודומה לאחרים שאחרי שבוע לא נזכור אותו כמעט, וחשבתי איזה דבר משמח זה שהכל לגמרי רגיל ולא קורה שום דבר.

אין צורך בזיקוקים

האמת היא שכבר שנים רבות שהזיקוקים הפכו עבורי לבעיה יותר מאשר למשהו משמח. הכלבים שלי תמיד פחדו מזיקוקים. קאיה שלי המנוחה שתמיד היתה כלבה צייתנית והילכה לצדי מבלי להעלות על דעתה לברוח או סתם לרוץ קדימה – היא היתה מאלה שמאמינים שההולך לאטו הוא זה שיגיע ליעד, ברחה רק פעם אחת, כאשר טיילנו בעמק המצלבה ושמענו קולות נפץ עזים של זיקוקים שהופרחו בגן סאקר לרגל זכייה כלשהי של בית"ר ירושלים בימי כוכבותו הנשכחת של ארקדי גיידמאק. קאיה שלנו לא ברחה באמת אלא נמלטה הביתה ועמדה רועדת ליד הדלת עד שהכנסתי אותה פנימה, ואז התחבאה מתחת למיטה עד יעבור זעם. גם אושר מפחד מאד מקולות הנפץ של הזיקוקים, ובערב יום העצמאות אני ממהרת להוציא אותו מוקדם לפני שיתחילו הזיקוקים. כשהיה עוד גור נקלענו פעם להפרחת זיקוקים בזמן הטיול, והיה לי קשה מאד להרגיע אותו. כלבים פחות מתעניינים במראות וצבעים שאינם רואים היטב. השמיעה שלהם לעומת זאת רגישה ביותר, וקולות הזיקוקים מעוררים בהם אימה בלתי נשלטת. אבל למה להסתתר מאחורי הכלבים? הרי גם אני, מאז ימי הדמים של אינתיפאדת אל אקצה, זו שלא היה צריך להיות חייל לוחם כדי להיפגע ממנה, נחרדת בגלל קולות ירי, או נפץ, או שריקת אמבולנסים שחולפים ליד ביתי ברחוב עזה בדרכם לבתי החולים "הדסה" או "שערי צדק", וגורמים לי לתהות כמה פעמים ביום "התקף לב?" וכעת גם "חולה קורונה"? ולנסות להרגיע את עצמי "אולי יולדת?" אבל יולדות מגיעות לרוב לבתי החולים במונית או ברכב פרטי, וקולות נפץ ושריקות אמבולנסים לרוב אינם מבשרים טובות. העובדה שקולות זיקוקים נסמכים אצלי לשריקות אמבולנסים היא מן הסתם תסמין כלשהו של פוסט-טראומה קלה, אבל מי בארצנו איננו סובל מתסמיני פוסט-טראומה? אולי מירי רגב חובבת הזיקוקים, שיש לה הרבה סיבות לשמוח ביום העצמאות המדכא הזה, כשאדונה נשאר בשלטון ואף חיזק את אחיזתו בו, והיא מצפה לעבור ממשרד התרבות שהחריבה ורמסה למשרד לביטחון פנים, שם תוכל להתעלל במספר גדול יותר של אזרחים מכפי שיכלה במשרד התרבות, כי האמנים הם מיעוט, והמשרד להטלת קנסות דרקוניים וחסרי שחר על אזרחים מדוכאים ומרוששים ממשבר קורונה חולש על האוכלוסיה כולה. טכס הדלקת המשואות עומד להפוך לבמת הלל לנתניהו ולאיש כבר אין כוח להתנגד לכך ולא יכולת להימלט מן הארץ כפי שעשו אזרחים רבים, גם אני בעוונותי, ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, בעוד אחיהם שביקשו לכבד את מדליקי המשואות ולחזות בתרגילי הסדר – או בזיקוקים – נאלצו להאזין לנאומו הכפוי של נתניהו. בשנת הקורונה הזו, שבה אין עצמאות ואין דמוקרטיה, יעמדו נאומו של נתניהו ודמות אביר היגון שלו במרכזו של יום הסגר לזכר עצמאות ישראל שנמוגה. לא שאתגעגע למנגלים שמריחם הסתגרתי תמיד בבית ממוצאי יום הזיכרון ועד מוצאי יום העצמאות ואכלתי מאכלי חלב לכבוד ארצנו שהיא ארץ זבת חלב ודבש ומתוך התנגדות פנימית עזה לפטישים, לקצף, למנגלים, לכל מה שמשמח את עם ישראל בימים כתיקונם והשנה נמנע, ובכל זאת היתה ביום העצמאות איזו אווירת שמחה שהצליחה תמיד לחדור לביתי הסגור. אפילו נהגתי לצאת ולצפות בזיקוקים מן המרפסת, אם כי ברבות השנים גבהו הברושים סביבנו וכיסו את עין הרקיע ואת הזיקוקים גם יחד, ורק קולות הנפץ שלהם הדהדו והפחידו את הכלבים. השנה במיוחד אין לי חשק לזיקוקים. אני שמחה מאד שאין בישראל הרבה מתים מהנגיף, ושרבים מהחולים כבר החלימו. אני גם מבינה את הצורך בסגר ובמסכות כדי להקטין את מספר החולים ובדיעבד גם את מספר המתים. לא היינו יכולים לסבול את מותם של אלפיים איש כפי שקרה עד כה בשוודיה, מדינה דומה לנו בגודלה, שלא הנהיגה סגר, וזה הדבר שהכי יקר ללבי במדינת ישראל, שאנשים פה לא יכולים להתייחס באדישות למוות, שיש לנו סבילות נמוכה לקרבנות אדם כמו שאומרים במאמרים מלומדים, ואנחנו מוכנים לסבול כדי שאנשים לא ימותו, אם כי גם זה עד גבול מסוים, כי מוכרחים לחיות ולהתפרנס ולאכול, גם אם מוותרים על הרבה דברים אחרים, והמצוקה של הישראלים הפשוטים שאין להם קשרים בחלונות הגבוהים וגם לא כסף בבנק, זועקת לשמיים. לכן אני אשמח אם גם עיריית ירושלים, כמו הרבה ערים אחרות, תוותר השנה על הפרחת זיקוקים, ויהיה קצת שקט, ואחרי שיתירו את הסגר אני אלך לטייל בעמק המצלבה שיהיה נקי מצלחות פלסטיק ובקבוקי פלסטיק ושקיות ניילון של נקניקיות ופיתות וביזלי ובמבה וקופסאות חומוס וכל מה שמשמח את להקות העורבים הקוראות ברמה ומשמח אותי הרבה פחות, ואני אסתכל בפרגים האדומים ובפרחי העולש הכחולים ובסביונים ובתלתנים שממלאים את העשב הירוק שאיש לא ירמוס השנה במנגלו, ואני אחשוב שבכל רע יש גם טוב, ואני אראה את עצי הזית מחייכים.

טקס הדלקת המשואות

אצלנו תמיד נתפסים לפורמליות, כאילו היא עיקר העניין, ולכן הדיון בימים האחרונים עסק בשאלה אם בעבר נאמו ראשי ממשלות בטקס הדלקת המשואות או לא נאמו, שזה לא העניין. זה כמו שראשי הקואליציה אמרו, כשהתפרסמו המלצות המשטרה להעמיד את נתניהו לדין על קבלת שוחד, שהם מחכים לראות אם יהיה כתב אישום, ושעומדת לו חזקת החפות, למרות שחזקת החפות רלוונטית רק לענישה פלילית – לא שולחים אדם לכלא ללא הרשעה במשפט, אבל ראש ממשלה שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין באשמת שוחד, צריך מיד להתפטר מתפקידו ולא לדבוק בו, רק מפני שכך הוא נהנה מחסינות ממעצר, מחקירה בתנאים מועדפים ומעוצמה גדולה שמאפשרת להטיל אימה על החוקרים ועל היועץ המשפטי לממשלה ואפילו על השופטים. וגם העובדה שנתניהו נאם פעם בעבר בטקס, או רק בירך, זה לא ממש משנה, היא רק עניין פורמלי. מה שחשוב הוא העניין המהותי, והעניין המהותי הוא שנתניהו בכל נאום שלו מעליב את השמאלנים או את הערבים או גם וגם, והרעיון של טקס הדלקת המשואות הוא לאחד את העם, שהרי המשואות מסמלות את שנים עשר שבטי ישראל ובעצם את כל קצותיה המפוצלים של החברה הישראלית, שהיא חברה מאד מגוונת ורבת מגזרים ומתחים בין מגזרים, אבל הרעיון של טקס הדלקת המשואות הוא לחפש את המשותף לכולם, ולהדגיש שלמרות כל ההבדלים יש דבק חזק בין כל חלקי המדינה והעם, והרעיון הוא שאנשים יוכלו לצפות בטקס בלי הבדל מוצא ומגזר וכולם ירגישו טוב איתו, ירגישו שהוא שייך גם להם, וזה לא יכול לקרות עם נתניהו, ולא יכול לקרות עם מירי רגב, כי הם אנשים שיודעים רק להעליב ולהשפיל את כל מי שלא מצביע להם ולא מעריץ אותם ובטח שלא מתחנף אליהם, וכשהם בטלויזיה, אולי יש הרבה אנשים ששמחים לראות אותם ולהקשיב להם, אבל יש כנראה לא פחות אנשים ששונאים אותם ולא רוצים לראות אותם בחיים, למשל אני אשה כזאת, וכששני האנשים האלה או אחד מהם מופיעים על המרקע, אני עוברת לערוץ אחר, ואם הם מופיעים גם שם, אני מכבה את הטלויזיה, ויולי אדלשטיין, שהוא אמנם אדם אמיד, אבל בניגוד לנתניהו הוא באמת מחובר לציבור ויודע מה אנשים מרגישים וחושבים, לא רק אלה שצמודים לנתניהו ורגב ומחניפים להם בלי בושה, שאלה סוג האנשים שרגב ונתניהו אוהבים להיות מוקפים בהם, ולכן הם אף פעם לא שומעים לא עצה טובה ולא ביקורת והם איבדו לגמרי את הקשר עם המציאות וחושבים שהטוקבקיסטים שהם עצמם טיפחו כדי לשסות אותם במתנגדיהם הם נציגים של העם, ובעצם מה שהם שומעים כל הזמן מסביבם זה אך ורק הדהוד של עצמם. אמנם לנתניהו ולרגב זה ממש לא אכפת שאני לא אצפה בטקס ובכלל לא נראה לי שאכפת להם שאנשים שלא מצביעים להם ירגישו גם הם חלק מהמדינה. הם בכלל לא מבינים את הרעיון הזה שזר להם לחלוטין, ששלטון צריך לשרת את כל האזרחים, ולא רק את אלה שמצביעים בשבילו, ועוד פחות הם מבינים שאזרח חייב לציית לחוק אבל הוא ממש לא חייב לאהוב את הממשלה, זכותו המלאה לשנוא אותה, ועדיין הוא זכאי לכל השירותים ואפילו לקבל מימון ליצירה אמנותית או להצגה שמירי רגב שונאת, כי תקציב התרבות הוא כספם של כל האזרחים משלמי המסים, לא רק של אלה שמצביעים לנתניהו ולמירי רגב, ודיעותיהם הפוליטיות אינן סיבה למנוע מהם את חלקם בתקציב המדינה, כי כאמור אזרח חייב לציית לחוק, אבל הוא לא חייב לאהוב את הממשלה והוא לא חייב לאהוב את ראש הממשלה, הוא לגמרי רשאי לשנוא את ראש הממשלה ואת שרת התרבות שבעיקר מקדמת את עצמה ומתחנפת לראש הממשלה, ואת שני הדברים היא עושה בצורה מבחילה. ויולי אדלשטיין דוקא כן רוצה שאנשים כמוני יצפו בטקס וירגישו שגם הם חלק ממנו, ולכן הוא לא רוצה שנתניהו ידבר בטקס, כי הוא חושש שנתניהו יעשה מה הוא עושה תמיד: להגיד דברים שקריים ומגעילים על שמאלנים ועל ערבים ולקרוא להם בשמות, ולתקוף את המשטרה בתקוה להטיל אימה על חוקריו ומאשימיו, והוא לא רוצה שמירי רגב תצרח את הקללה שהיא מכירה באנגלית ונתניהו ינצח על מקהלת לא יהיה כלום כי אין כלום, שכבר כתבתי כאן שזה תיאור די מדויק של כהונתו הארוכה מדי כראש ממשלה.

אושר חוגג את יום העצמאות

בבוקר חשבתי שזאת שבת, שזה היום שהולכים לאן שאני מבקש, וביקשתי ללכת לגן העצמאות שאני תמיד אוהב ללכת לשם, אבל היום לא היו שם כלבים, רק אנשים ששכבו על הדשא והדשא היה מלא דברים: כוסות ריקות ושקיות וכל מיני שאריות של אוכל טעים שענת לא נתנה לי לאכול. אחר כך הלכנו לסטימצקי והיה סגור, ומה שיותר חמור שהפיצה ליד, שלפעמים קונים לי שם משולש, היתה סגורה. אז ענת ראתה את האכזבה שלי ולקחה אותי לשוק, שלשם אני מאד אוהב ללכת, כי יש שם מלא אוכל טעים, בדוכנים וגם על הרצפה, ובאמת בדיוק כשהגענו לשוק הביאו עגלה גדולה עמוסה לחמניות ובורקס, ורציתי לרחרח אותם, אבל האיש אמר לענת שתיקח אותי משם, וכבר הצטערתי כי חשבתי שלא יקנו לי בורקס, אבל קנו לי שקית של בורקס גבינה וזה היה כל כך טעים! ביקשתי כל הזמן עוד בורקס, ובסוף הם נגמרו וענת נתנה לי ללקק את השקית והייתי מאד יסודי, לא השארתי אף פירור, וענת זרקה לפח את השקית, למרות שאם זה היה תלוי בי הייתי אוכל גם את הנייר. אחר כך הלכנו הביתה ושתיתי הרבה מים ונרדמתי מיד. ענת התחילה לנקות את הסלון שאני שונא את זה, כי היא מזיזה אותי מהמקום שלי תחת השולחן, אבל יש לזה גם צד חיובי שכל הכדורים והעצמות שדחפתי מתחת למיטות ולארונות פתאם יוצאים החוצה ואפשר לשחק בהם. בכל זאת נכנסתי מתחת לשולחן ולא הסכמתי לזוז משם כי יש גבול כמה אפשר להפריע לכלב בשביל לנקות, למרות שאני די אוהב לשכב על הרצפה אחרי ששוטפים אותה והיא נהיית כזאת קרירה, במיוחד שנהיה די חם. בצהרים התחילו רעשים נוראיים שחשבתי שהגג יפול עלינו וענת ישנה כאילו כלום. כשהיא רוצה לישון שום דבר לא מפריע לה ולא אכפת לה שאני מת מפחד מכל הרעשים, אז דחפתי לה את האף לפרצוף עד שהיא התעוררה וליטפה אותי ואמרה לי לא לפחד, זה רק אוירונים ששומרים עלינו כמו ציפורים גדולות, ואז התחלתי לבכות שהיא תוציא אותי לטיול, תמיד אני צריך לבכות שהיא תוציא אותי כי תמיד היא עושה מלא דברים לפני שהיא מוציאה אותי וזה ממש מעצבן שצריך לחכות לה מלא זמן כשרוצים כבר לצאת מיד. איך שיצאנו מהבית מיד הרגשתי איזה ריח טוב של בשר ממלא את האוויר וסחבתי את ענת ישר לניות לדשא הגדול, שהיה כולו מכוסה באנשים שצולים בשר ואוכלים בשר, ואני רציתי ללכת לשם שיתנו לי גם, אבל ענת משכה אותי משם למרות שדי התעקשתי. בדרך ראינו עוד אנשים יושבים בעשב וצולים בשר ואוכלים בשר והתיישבתי על ידם והסתכלתי עליהם שיבינו שאני גם רוצה, אבל הם רק אכלו כאילו אני בכלל לא קיים ולא היה אכפת להם שיש כלב שמתגרה מהריח של הבשר וגם רעב. לא זרקו לי אפילו פירור הקמצנים. לא סתם קוראים לזה יום הקמצנות. משם הלכנו לצריף של הצופים וגם שם היו אנשים שצלו בשר ותלו את התינוקת שלהם בערסל בין העצים. רציתי לרחרח אותה קצת אבל אמא שלה באה מהר ואמרה שאני לא אתקרב לערסל. כאילו שהייתי עושה לה משהו. אני דוקא אוהב תינוקות, נעים מאד לרחרח אותם, במיוחד כשהחיתול שלהם מלא. עלינו לכיוון מאורת הארנבות ולא ראיתי שום ארנבת, אבל מתחת לעץ בין הקוצים – בכלל לא היה אכפת לי להידקר קצת – מצאתי חתיכת נקניקיה, וזה היה טעים! אז כבר לא היה אכפת לי שהקמצנים לא כיבדו אותי בכלום. בדרך הביתה כל כך התעייפתי מהחום וצנחתי על העשב היבש מתחת לעץ ולא רציתי בכלל לזוז משם, ורק ענת רצתה כל הזמן ללכת הביתה. תמיד היא רוצה ללכת הביתה כשאני עוד רוצה להישאר בחוץ, שזה הרבה יותר מעניין, וגם לפעמים מוצאים כל מיני דברים טעימים. בבית קיבלתי עוף וקוטג' עם אורז שזה טעים, אבל לא כמו בשר על האש שבימים רגילים כשאני הולך לגן סאקר זורקים לי לפעמים, במיוחד כשאני מתיישב יפה ליד האנשים ועושה פרצוף של כלב מאד מסכן ורעב. הייתי עייף והלכתי לישון, אבל מחר אני אקח את ענת לגן סאקר ולכל המקומות ואני בטוח אמצא שם מלא אוכל טעים, קציצות ונקניקיות וסטייקים ופעם אפילו מצאתי בדשא שוק שלם של תרנגולת ואכלתי הכל, העצם היתה לי הכי טעימה ומצצתי אותה בלי לעשות חשבון. תמיד משהו נופל לדשא או בין השיחים ואני מוצא ואוכל בהנאה. בשר זה מאד טעים, במיוחד כשמכינים אותו על האש ואז יש לו ריח משגע שאני יכול להריח מקילומטרים, ואני מאחל לכל האנשים בירושלים שיעשו כל יום הרבה בשר על האש ושיכבדו לי גם, לתפארת מדינת ישראל.       

מדוע אנחנו מאושרים

הרבה אנשים מאד מתפלאים שתמיד במשאלים רוב הישראלים אומרים שהם מאושרים, וישראל יוצאת תמיד בין המדינות שתושביהן הכי מאושרים בעולם, והרבה אנשים מאד מתפלאים על זה, כי נראה להם שהחיים בישראל קשים ויש הרבה מלחמות ופיגועים והכל מאד יקר והשכר נמוך והדירות מאד יקרות והגימלאות מאד עלובות ובכלל לא נראה לאנשים שהחיים פה כל כך טובים, ומסתבר שהם כן. הרבה אנשים מאד מתפלאים על זה. אני לא כל כך מתפלאת, למרות שאני לא יודעת להסביר בדיוק למה החיים פה נעימים. הם פשוט נעימים. לרוב האנשים מאד נוח לחיות פה. לא מפני שיש לנו הרבה כסף. לי ממש אין הרבה כסף, וזה לא כל כך מפריע לי. אני אפילו לא יכולה לומר שנעים לי לחיות פה כי האנשים נחמדים אליי. כמובן יש הרבה אנשים שמאד נחמדים אליי, נתי מהפיצוציה וגברת שולה מבית המרקחת והמוכרות בסטימצקי ואלון משוק מחנה-יהודה ועוד הרבה אנשים, אבל יש גם הרבה אנשים שמאד לא נחמדים אליי, וכמה מהם אפילו גרים איתי באותו בניין ופעם אפילו רציתי לעבור בגללם דירה, אבל נשארתי, כי בכל זאת נעים לי. כבר שלושים שנה אני גרה באותה דירה והרבה אנשים אומרים לי שלום ברחוב ושואלים מה שלומי ומלטפים את אושר. אושר אוהב הכל בשכונה: את גינת המשחקים ליד הבית, את החנויות, את בתי הקפה וגם את פחי הזבל שמתחתיהם תמיד הוא מוצא משהו לאכול שלפעמים עושה אותו חולה, ובכל זאת הוא מאד מרוצה. כשאנשים חושבים על אושר הם חושבים כנראה על משהו מיוחד במינו, ולא על דברים רגילים, אבל נדמה לי שמה שעושה אותך מאושר אלה הדברים הרגילים ולא הדברים המאד מיוחדים וחריגים. בכלל להיות רגיל לדברים עושה אותך מאושר, לחיות במקום שאתה רגיל אליו, בשפה שאתה רגיל אליה, עם אנשים שאתה רגיל אליהם ושכבר התרגלו אליך. הרגשה של בית עושה אותך מאושר, והרגשה שאתה לא צריך מאף אחד רשות לחיות כאן ולעשות מה שבא לך. כמובן מאושר מי ששמח בחלקו כמו שאמרו חז"ל. נדמה לי שחז"ל יצאו מנקודת הנחה שאדם מודע מה חלקו ומה בחלקו, ונדמה לי שזה לא בהכרח נכון. אדם לא תמיד יודע מה חלקו. לפעמים הדברים נדמים לו כל כך רגילים ומובנים מאליהם שהוא איננו מודע לקיומם. כשחייתי בחו"ל הפריע לי מאד שיום המנוחה הוא יום ראשון ולא שבת, ואפילו היכן ששובתים יומיים בשבוע יום ראשון הוא החשוב יותר. אני מניחה שלא לכולם זה אכפת, אבל לי זה אכפת, ונעים לי שבישראל שובתים בשבת בדיוק כמו שה' שבת בשבת מכל מלאכתו. נעים לי גם שיש בפסח אוכל כשר לפסח. יש אנשים שמתרגזים על זה שאין חמץ, אבל לי זה נעים. לפעמים צריך לחיות במקום אחר בשביל לאהוב את המקום שבאת ממנו. להיות במקום שאתה זר בו מאד לא נעים. כמובן יש כאלה שלא אכפת להם, אבל לי זה אכפת. אני אוהבת להיות במקום שאני מרגישה שהוא שלי ושאף אחד לא יכול לומר לי ללכת ממנו או לעצור אותי סתם. אני מאד מרחמת על האפריקאים ששמו אותם במחנות מעצר. זה מאד אכזרי ואין לזה סיבה. אבל ככה מתנהגים אליך בכל מקום כשאתה זר ולא במקום שלך. אפשר לומר שזה לא אנושי ולא בסדר, אבל אם אתה זר לא כל כך מקשיבים לך ולא רוצים להתחשב בך, כי אומרים לך מה אתה עושה פה בכלל, תלך למקום שלך, ואני לא הייתי רוצה בשום אופן להיות במקום שאינני שייכת אליו ושאנשים מתייחסים בו אליי כאל זרה. כשבאנו לוינה איש אחד שאחר כך התברר לנו שהוא דוקא יהודי, אבל בכל זאת לא אהבנו אותו בכלל, אמר לי שבוינה זורקים את הזבל לפח וסוגרים את הפח כי אחרת זה מסריח. אולי הוא חשב שבישראל זורקים את הזבל ברחוב או משהו כזה, או סתם הוא חשב שאם מישהו בא מחו"ל אפשר להתנהג אליו כאילו הוא מפגר. להיות זר זו הרגשה נוראה. אולי אנשים בישראל מאושרים כי הם יודעים מה האלטרנטיבה ומה קרה לבני עמנו כשלא היתה להם מדינה. כשאתה יכול להשוות יש לך פרספקטיבה ואתה מקבל פרופורציות. אני חושבת שפרופורציות זה דבר שעוזר לך להיות מאושר. יש אנשים שלא אוהבים שבישראל מדברים הרבה ומלמדים על השואה ועל הגלות ועל השנאה, אבל אני חושבת שזה לא רק צו מוסרי ללמוד על כל זה, אלא זה גם גורם לך לשמוח הרבה יותר שיש לנו מדינה, לדעת כמה סבל נחסך מאיתנו בזכות זה שנולדנו במדינה יהודית זה בהחלט נותן פרופורציות ועושה אותך הרבה יותר מאושר. יש אנשים שמאד מתלוננים למה מלמדים על השואה ועל האנטישמיות, וטוענים שזה עושה אותנו לאומנים וחדורי תחושת רדיפה, אבל כנראה שזה בעיקר עושה אותנו מאושרים שיש לנו מדינה, כי זה עושה אותנו מודעים למה חלקנו, וכשאתה מודע לחלקך הרבה יותר קל לך להיות שמח בחלקך, וכמו שאמרו חז"ל מי ששמח בחלקו הוא המאושר. אז יום עצמאות שמח לכם ותשמחו שיש לנו מדינה, כי בלעדיה היה לנו הרבה יותר גרוע, אבל אנחנו לא צריכים לחיות בלעדיה כי יש לנו מדינה, וזו בהחלט סיבה טובה להיות מאושרים.

חיי ילדות ונשים

היום יום העצמאות ולא יצאתי כלל מהבית. מאז שהכלבה איננה מסוגלת לרדת במדרגות אני יכולה להישאר בימי החופש בבית, לסגור את החלונות ולהרגיש על כוכב אחר, או אולי בחללית בין הכוכבים, כי אני רואה רק את השמיים. הסתכלתי היום על תמרוני המטוסים כאילו נערכו במיוחד בשבילי, מול המרפסת, כאילו הייתי הצופה היחידה. אמרתי ליקיריי שאהיה כל היום בבית ומי שרוצה מוזמן לבוא, אבל איש לא בא, אז שכבתי במיטה וקראתי את Life of Girls and Women של אליס מונרו. אני לא יודעת למה קוראים לזה דוקא חיי ילדות ונשים, כי אלה חיים גם של נשים וגם של גברים, וכולם די עלובים בסך הכל, חיים קטנים של בני עיירה נידחת שמנסים לשרוד ומכירים חלק קטן מאד של העולם שהוא כל עולמם, ומחוצה לו הם חשים כדג מחוץ למים, ולפיכך בדרך מוזרה הם מאושרים למדי בחייהם העלובים. יש משהו מאד מוחשי בספר הזה. אפשר כמעט להרגיש שנמצאים שם, ורוב הזמן זה די נעים להימצא שם, רק הסיפורים על הסבתא שהם בעצם הסיפורים של האמא, לא משהו שהילדה המספרת הכירה בעצמה, כי הסבתא מתה בטרם עת במהלך ניתוח, והילדה הכירה אותה רק מסיפורי האם, שכעסה עליה מאד, מפני שהסבתא היתה מאד אדוקה בדתה וקנתה בכספי ירושה שקיבלה ספרי תנ"ך מהודרים ששלחה את ילדיה לחלקם לאנשים במתנה, למרות שהם היו כל כך עניים. והאמא אמרה לבתה את יודעת מה היא עשתה, וסיפרה שהסבתא ניסתה להחביא עגל קטן בשחת כשבא הקצב לקחתו. לא הייתי צריכה לקרוא על עגל שרוצים לשחוט ביום העצמאות. אני מנסה תמיד להעמיד פנים שרק בשמיים קורים דברים ביום העצמאות. זיקוקים או מטסים. את זה אני רואה ושומעת מביתי, אפילו כשהחלונות סגורים היטב. אני אוהבת לעקוב אחרי המטוסים ופסי העשן שהם משאירים בשמיים. אבל לקראת הצהריים חודר ניחוח הבשר ואני מגיפה את כל החלונות. אני אפילו לא צמחונית. אני מבשלת בשר עוף לכלבה וגם לעצמי, אבל אינני יכולה לראות את כל נתחי הבשר על הגחלים, במיוחד להריח אינני יכולה. הריח הזה ערמומי. תחילה מרגישים את ריח העשן בלבד, ואט אט מופיע בתוכו בבהירות ריח הבשר החרוך. עגל קטן. אני רוצה להחביא אותו בשחת, שלא ישחטו אותו. איך אפשר לגדל חיה קטנה ואז למסור אותה לשחיטה, ולמה כל האנשים שמחים כשהם אוכלים בשר ואוכלים בשר כשהם שמחים. אפילו יין איננו משמח אותם כמו בשר.

פעם הייתי מטיילת עם הכלבים ביום העצמאות וריח הבשר החרוך היה מטריף את הכלב. קילומטרים היה גורר אותי לגנים, ששם הותירו הסועדים שלבם גס כרעי עוף, קציצות, המבורגרים, וגם צלחות פלסטיק, בקבוקי שתייה, שקיות ניילון. העורבים רקדו על הדשא וזללו את הבשרים, ואני בקושי רב הייתי סוחבת את הכלב הביתה, חצי תאוותו בידו. בשר אוהבים כולם. גם הכלבה הזקנה. האוכל הוא ההנאה האחרונה שנותרה לה, אבל די בה. מי שאוהב לאכול אוהב לחיות.

עכשיו כשהכלבה הזקנה כבר איננה יכולה לרדת במדרגות אני פטורה מלצאת מן הבית, ואת החלונות סגרתי היטב שלא יחדור הריח, למרות שמשהו ממנו חדר. למזלי לא ראיתי מעולם את הבשר שאני אוכלת כשעוד היה תרנגולת, או עגל קטן. לא הייתי עומדת בזה. אין בלבי כמובן על האנשים ששמחים. קשרתי דגלים לסורגים בשתי המרפסות ועקבתי אחרי המטוסים שהסתחררו במעגל מעל הבית. ממש מעל הבית. לצאת מן הבית בשום אופן לא רציתי. הכל היה שקט מאד. השכנות בדירה הסמוכה נסעו, הכלבה הזקנה שקעה בשינה עמוקה. אני קראתי את "חיי ילדות ונשים". בפרקים הראשונים נהניתי לקרוא את תיאורי האוכל אצל הדודות הזקנות: קותלי החזיר, העופות הצלויים, הפירות, הריבות, החמוצים. כל האוכל שהכינו ללווייה של הדוד, כי לוויות מעוררות באנשים תיאבון. זה נכון. קרבתו של המוות מעוררת באנשים תיאבון, כי ככה הם נאחזים בחיים. אהבתי את תיאורי האוכל, קראתי אותם שוב ושוב. רק כשקראתי על העגל הקטן הבנתי שהם גם שחטו בעצמם, או הזמינו קצב ששחט לנגד עיניהם את הבהמות שהם גידלו, ומי שלא יכול היה לעמוד בזה, כמו הסבתא הזאת שנחשבה משונה ודתיה פנאטית, זכה לבוז כללי. ואני רציתי להחביא את העגל הקטן בתוך השחת ששם יהא לו מזון כל צרכו ושום קצב לא ימצא אותו לעולם.

בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג הזה, שאני אוהבת אותו במיוחד, הרבה יותר מאשר את הבלוגים הקודמים. הבנות אמרו לי שנדמה להן שכבר חלף זמן רב בהרבה משנה, ולי דוקא נדמה שהזמן היה הרבה יותר קצר, כי הוא עבר לי מהר. מצחיק שמועד השנה נפל בדיוק ביום העצמאות, כאילו יש בזה מסר מכוון. כן, יש הרבה עצמאות בבלוג משלך, לא בלתי מוגבלת כמו שמדמיינים, אבל ככל שאפשר להשיג. התרגלתי לעצמאות הזאת ואני אוהבת אותה. דוקא עכשיו כשיש לי תמיד איפה לפרסם מציעים לי הרבה לפרסם במקומות אחרים ואין לי כל כך חשק. לעצמאות יש טעם מתוק, לפעמים הוא מתוק אפילו יותר מטעמה של ההצלחה. זו ההנאה שיש לך מקום משלך ופינה משלך וקרן-זווית משלך, ואינך רוצה להחליף אותה במקומות אחרים. יש משהו מושך את הלב בנידחות השמחה בחלקה.

ותודה לכל הקוראים שמלווים אותי כבר דרך ארוכה.

מי כן ומי לא

אתמול כשהסתכלתי על הזיקוקים מהמרפסת, כמו בכל ערב יום העצמאות, נזכרתי משום מה דוקא בזיקוקים שראינו בעיר הקטנה אסתרגום בעשרים באוגוסט 1992, ביום אישטוון הקדוש, שהוא החג הלאומי של הונגריה. אלה היו הזיקוקים המרהיבים ביותר שראיתי אי פעם: הם זלגו כמו נהרות של זהב מעל כיפת הקתדרלה הענקית של אסתרגום. אסתרגום היא עיר עתיקה ויפהפיה ונעימה מאד לתיירים על חוף הדנובה, והיא מאד מתאימה לחגוג בה את יום אישטוון הקדוש שהיה המלך המדיארי שאימץ את הנצרות ונחשב למייסד של הונגריה, כי באסתרגום נמצא ארמון המלוכה העתיק מהמאה העשירית שבו נולד אישטוון הקדוש בתור ואייק הפגאני, והפך לאישטוון הנוצרי, שככה המדיארים אמרו סטפאן, ובגלל זה גם הקימו באסתרגום את הקתדרלה. הלכנו למסעדה הקטנה שאהבנו לשבת בה, במיוחד בגן המסעדה שצמחו בו עצי פרי, ולפעמים נפל לנו תפוח בשל על הראש. היתה באסתרגום הרבה שלוה, וכשנכנסתי לארכיון העיר והמחוז ראיתי את כל העובדים יושבים על המדרגות ומפטפטים. הכל עשו שם לאט ולרוב העבירו את הזמן ולא ממש עבדו, וגם היו יחסית נחמדים אליי בארכיון, ורק הבחור שעזר לי לצלם מסמכים שאל אותי מה יש לי עם כל היהודים האלה שחיפשתי עליהם תעודות, כי הוא חשב שאני גרמניה, כי דיברתי גרמנית, ואמרתי לו שאני יהודיה והוא היה קצת נבוך, ואמר בהונגרית שחשב שאינני מבינה כלל לעמיתה שלו שלא נעים לו שהוא שאל אותי מה יש לי עם כל היהודים האלה ואני בעצמי יהודיה. אבל לא היה לי כל כך אכפת. ביום שלפני יום אישטוון הקדוש, כלומר ב-19 לאוגוסט נסעתי לארכיון העיר והמחוז של סֶקֶשׁפֶהֶרוַאר Szekesfehervar, בשמה הגרמני שטולוייסנבורג Stuhlweissenburg, שזה עיר הכס הלבנה, או עיר הכתר הלבנה, או עיר המלכות הלבנה, ופעם קראו לה גם כן אסתרגום של המלך הקדוש, כי אישטוון הקדוש מת ונקבר בה. הייתי שם זמן מה קודם לכן וביקשתי לראות תעודות על יהודים מהמאות השבע עשרה והשמונה עשרה, אבל מנהל הארכיון אמר בנחרצות: Stuhlweissenburg war eine koenigliche Freistadt und keine Juden konnten hier wohnen, כלומר "עיר הכס הלבנה היתה עיר מלך חופשית, ושום יהודים לא יכלו לגור כאן". והיה נדמה לי שהוא מאד גאה בכך. ערי המלך החופשיות היו קהילות אזרחים עצמאיות שיכלו לקבוע מי יקבל זכות לשבת בעיר ומי יהיה אזרח העיר ובייחוד יכלו לקבוע מי לא, ואני מעולם לא גרתי ולעולם לא אגור במקום שאנשים רשאים להחליט בו מי יהיו השכנים שלהם, כי אני תמיד משוכנעת שבמקרה כזה יזרקו אותי משם, אם בכלל יקבלו אותי. אבל תמיד היו יהודים ששילמו הרבה כסף כדי לגור במקומות שבכלל לא רצו אותם שם, ואולי גם לא היתה להם ברירה. בכל אופן אמרתי למנהל הארכיון שאני מחפשת חומר על יהודים בכל המחוז ולאו דוקא בעיר, ואז הוא אמר כן היו יהודים במחוז ואמר לארכיונאית, שהיתה אשה שקטה וכנועה שכמעט לא הוציאה מלה מפיה להראות לי מסמכים. היו שם מסמכים מעניינים מאד על היהודים במחוז וביקשתי לצלם כמה מהם, והמנהל אמר לי שזה יקח זמן ושאלתי מתי לבוא לקבל את הצילומים והוא אמר תבואי בעשרים באוגוסט. הוא חשב שאינני יודעת שהעשרים באוגוסט הוא יום אישטוון הקדוש וזה חג לאומי וכל הארכיונים בהונגריה סגורים. אחר כך נסענו לבודפשט ולאסתרגום, והחלטתי לנסוע לסקשפהרואר, או עיר הכס הלבנה ב-19 באוגוסט, בערב החג, ולראות מה מנהל הארכיון שם יאמר לי, למרות שלא היתה לי הרבה תקוה להצלחה. כשהוא ראה אותי הוא אמר בקול רך, כאילו מתחשב: למה באת היום, זה ערב החג ועוד מעט נסגור. אמרתי לו שבאתי לקבל צילומים של התעודות שכמובן איש לא הכין עבורי והוא אמר שזה בלתי אפשרי ושהם ישלחו לי את הצילומים לישראל. כמובן שהם לא שלחו לי אותם מעולם. לפני שהלכתי אמרתי למנהל הארכיון שאני מודה לו מקרב לב ושהוא נורא עזר לי, כי ככה Miss Manners המליצה לעשות לאנשים מגעילים וחזירים במיוחד, ובאמת הרגשתי שיש בזה הרבה הנאה. חזרתי לאסתרגום ששם חיכו לי בנותיי שהשתזפו בבגד ים בחום הקיץ ההונגרי ומדי פעם הרטיבו את גופן במי הממטרות שבגינה, ובערב יצאנו לאכול וראינו את הזיקוקים המרהיבים כמו נהרות זהב זולגים מעל כיפת הקתדרלה. נזכרתי איך אחרי שכבשו את הונגריה מהתורכים התווכחו אם כדאי לתת ליהודים להתיישב גם באסתרגום. בלשכת החצר היו בעד, כי היהודים משלמים הרבה מסים ומקדמים את המלאכה והמסחר, כי אז יהודים היו צריכים להיות מאד מועילים בכדי שיתנו להם לגור באיזו עיר, והיו ערים כמו טירנא שלא הסכימו בכלל, כי הם אמרו שפעם, לפני מאות שנים, היהודים רצחו ילד ושתו לו את הדם, ובגלל זה הם קיבלו פריוילגיה לא לסבול יהודים, והיו מקומות שבהם היהודים היו נסבלים וקראו לזה סובלנות, שמסכימים לסבול אותם. סובלנות זאת מלה שאני לא כל כך סובלת, כי אף אחד לא סבל מהיהודים הנסבלים, אלה היו היהודים שסבלו. אני מאד מקוה שלא תהיה בעולם סובלנות אלא שיתנו לאנשים לחיות בשקט ולגדל את ילדיהם כי לכל האנשים מגיע לחיות בשקט בכל מקום שהם בוחרים, ואסור להציק להם ולגרש אותם, כי אף אחד לא עושה להם טובה כי הם עובדים מאד קשה בשביל זה. ואני מאד שמחה שליהודים יש מדינה שהם לא צריכים לבקש רשות לגור בה ואי אפשר לגרש אותם ממנה. כל העמים צריכים מדינה כמו שכל האנשים צריכים בית לגור בו, ולא צריך לפחד לא מעמים שרוצים מדינה ולא מאנשים שרוצים לגור במדינה אחרת, כי רוב האנשים מעדיפים לגור בין אחיהם ולא להגר למקום אחר, אפילו אם הוא טוב יותר, או ככה נדמה. הגלות היא מאד מאד קשה, ולהיות זר זה תמיד מאד מאד קשה, אפילו אם אתה לא יהודי שבכל מקום מאשימים אותו ברצח האלהים ובשתיית דם של ילדים או בהאשמות אחרות שנשמעות כאילו חדשות ובעצם לגמרי ישנות. להיות זר ונכרי זה תמיד מאד מאד קשה. נסעתי להונגריה ולארצות אחרות כדי ללמוד על העבר וגם הצלחתי ללמוד הרבה דברים על העבר, אבל לא הצלחתי ללמוד כל מה שרציתי, כי רוב הזמן למדתי על ההווה.