אלזה לסקר-שילר / מנוח, שיר אהבתי

מָנוֹח

עִם אִישׁ מַחֲרִישׁ אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹד

עַל הָרֵי מוֹלַדְתִּי

מִתְיַפַּחַת מֵעַל גֵיאָיוֹת

מֵעַל אֲוִיר מָתוּחַ.

בְּכָל מָקוֹם אֲרָזִים רוֹכְנִים

וּמְפַזְּרִים נִצָּנִים.

אֲבָל כְּתֵפִי נוֹטָה מַטָּה

מִכֹּבֶד הַכָּנָף

מְחַפֶּשֶׂת יָדַיִם שְׁלֵווֹת, נִצְחִיּוֹת:

עִם מוֹלַדְתִּי אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹד.

Rast

Mit einem stillen Menschen will ich wandern

Ueber die Berge meiner Heimat

Schluchzend Ueber Schluchten,

Ueber hingestreckte Luefte.

Ueberall beugen sich die Zedern

Und streuen Blueten.

Aber meine Schulter haengt herab

Von der Last des Fluegels.

Suche ewige, stille Haende:

Mit meiner Heimat will ich wandern.

שִׁיר אַהֲבָתִי

כְּמוֹ בְּאֵר סוֹדִית

מְמַלְמֵל דָּמִי

תָּמִיד עָלֶיךָ, תָּמִיד עָלַי.

תַּחַת סַהַר מִסְתַּחְרֵר

רוֹקְדִים חֲלוֹמוֹתַי הָעֵרוֹמִים, הַמְּחַפְּשִׂים,

יְלָדִים סַהֲרוּרִים

חֶרֶשׁ עַל גְּדֵרוֹת אֲפֵלוֹת.

הוֹ, שְׂפָתֶיךָ שִׁמְשִׁיּוֹת...

נִחוֹחוֹת שִׁכָּרוֹן אֵלֶה שֶׁל שְׂפָתֶיךָ...

מִתֹּךְ סוֹכֵךְ כָּחוֹל מֻקָּף כֶּסֶף

אַתָּה מְחַיֵּךְ... אַתָּה, אַתָּה.

תָּמִיד הַטִּפְטוּף הַמִּתְפַּתֵּל

עַל עוֹרִי

מֵעֵבֶר לַכָּתֵף –

אֲנִי מַקְשִׁיבָה...

כְּמוֹ בְּאֵר סוֹדִית

מְמַלְמֵל דָּמִי.

הערה: הסוכך הכחול כאן הוא פרח ממשפחת הסוככיים, דומה למסרק שולמית.

Wie ein heimlicher Brunnen

Murmelt mein Blut,

Immer von dir, immer von mir.

Unter dem taumelnden Mond

Tanzen meine nackten, suchenden Traume,

Nachtwandelnde Kinder,

Leise ueber duestere Hecken.

O, deine Lippen sind sonnig…

Diese Rauscheduefte deiner Lippen…

Und aus blauen Dolden silberumringt

Laechelst du… du, du.

Immer das schlaengelnde Geriesel

Auf meiner Haut

Ueber die Schulter hinweg –

Ich lausche…

Wie ein heimlicher Brunnen

Murmelt mein Blut.  

צבי יגנדורף / וולפי ואופי השטרודלים

כבר שנים שאני רוצה לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי של צבי יגנדורף "ווֹלפי ואוֹפֵי השטרודל" שהתפרסם בבריטניה בשנת 2001 (Wolfy and the Strudelbakers, Dewi Lewis) בהצלחה גדולה, וזמן קצר אחר כך התפרסם גם בתרגום עברי בהוצאת עם עובד, אבל רק השבוע מצאתי אותו בחנות המשומשים האהובה עלי "מופת" וזכיתי לקרוא את ספר המופת הפיוטי והחכם הזה, שמטלטל את הקורא בין אושר לעצב גדול, ולצד אפיזודות משעשעות להפליא מחייו של ילד יהודי פליט באנגליה של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, פורש אט אט, כמו בעלילת מתח משובחת, את הטרגדיה הגדולה של משפחה יהודית ממוצא פולני שמתגלגלת מעיירה פולנית שכוחת-שם לוינה, ומוינה הכבושה בידי הנאצים ללונדון ולתל אביב, במובן מסוים מחושך לאור, מאפלה לאור גדול, אבל החשיפה ההולכת ונמשכת  הזו לאור, דימוי שהמחבר עצמו משתמש בו, מרסקת את המשפחה היהודית המסורתית הזו, שעולמה הוא עולם שהחשכה יפה לו, עולם שבמרכזו ערך הבושה ולפיכך גם ערך ההסתרה והכיסוי, שהפרקטיקה שלו היא השקר. עולמה של משפחתו המיוסרת של וולפי הוא עולם של טוויית שקרים אינסופית שהכל שבויים בו מבלי יכולת להתירו אלא באמצעות עוד שקר, עוד תחבולה, עוד העמדת פנים, התחסדות והתיפיפות, ומתחת לריקמת השקרים הזו מפעפעות האמיתות המרות, שחוזרות וקורעות את ריקמת השקרים, וחושפות לעתים גבורה ומסירות, לעתים אכזריות וצביעות אין-קץ, ולעתים רק עליבות נפש גדולה ואומללות.  

מצפים מספר ביוגרפי שיפתח בזיכרון ילדות יפה או טראומטי במיוחד, אבל סיפורו של וולפי איננו נפתח במחלתה או במותה של אמו משחפת בעודו ילד, אלא בסיפור שאמו לחשה באוזני אביו בעת שהותם במקלטים בזמן ההפצצות על לונדון, מעשה אמיתי שאירע בעיר וינה לדודה הזקן של האם קלמן גולד, שנהג ללכת מדי שבת אחר הצהרים, מהלך שעה ברגל, לבית הרבי מסדיגורה, כדי לבלות שם עד צאת השבת עם רעיו מנוער, ובמוצאי השבת לשוב חזרה בחשמלית לביתו. באחת הפעמים שבהן שב הביתה בחשמלית, מחזיק בידו את הכרטיס שקנה במחיר הכרטיס המדויק שנתן לו בנו של הרבי, השיב את נשמתו לבורא. מוצאיו התקשו להבין כיצד אדם בעל מראה מכובד, נקי למשעי ולבוש בקפידה, נמצא בחשמלית ללא ארנק, ללא תעודות, וללא כסף בכיסו. הם לא ידעו שליהודי דתי אסור לטלטל בשבת, ובוינה היפה, עד עצם היום הזה, אין עירוב, כמו סמל עצוב לכך שהעיר הזו, שיהודים מילאו תפקיד כה משמעותי בתולדותיה, לא נועדה לשמש להם מקום מגורים. לדידה של אמו של וולפי היה זה סיפור אופטימי, על יהודי שהרגיש בטוח לנוע בעירו ללא תעודות, שהם, הפליטים מוינה באנגליה, היו כה תלויים בהן לקיומם, ללא כסף, ללא כל סימן מזהה, בטוח בזהותו היהודית, בדתו, באנושיותו. לוולפי הקטן קלמן הוא מושא להערצה וגם סיוט שרודף אותו. הוא מקנא בעולמו הברור והמוצק ובזהותו השלמה והחד-משמעית של קלמן, וגם מודע מאד לזרותו בוינה הקתולית, שאיש לא היה מסוגל להבין בה את כיסיו הריקים, כפי שהדוד קלמן עצמו לא היה מסוגל להבין, כך יגנדורף, את הנוכחות הממשית של גופו של כריסטוס בלחם הקודש, כריסטוס שגם הוא הפך מיהודי בשר ודם למיתוס. סיפור ההגירה הנמשך של משפחתו של וולפי, שהוא סיפור הצלתה הפיזית, הוא גם סיפור התפרקותה של הזהות השלמה היהודית המסורתית הדתית המזרח-אירופית, באורח חיים שכבר איננו יכול להתקיים בבועה סגורה כמו זה של אבותיהם, והולך ונפתח לסביבה תוך כדי פרימה נמשכת בזהותם היהודית, עד להפיכתו של ברני, בן דודו של וולפי, שעוד בנעוריו כפר בקיום האל והתמרד כנגד מצוות היהדות שנכפו עליו, לנזיר בודהיסטי מגולח ועטוי גלימה הרוחץ בגנגס, שאמו אחוזת הבושה מעדיפה שלא יבוא לבקרה, כדי שאיש לא יידע מה אירע לבנה יחידה שחונך להיות יהודי מאמין ובורגני מן השורה.

וולפי מודע בראש וראשונה לזרותו של קלמן בעירו הנוצרית, שכמוה כזרותו של וולפי בבתי הספר הנוצריים שבהם הוא לומד, ובהם הוא מוצא קרבת נפש דוקא לאנשי הדת הנוצריים שחומלים עליו יותר מאחרים, וגם מסתקרנים מבן עמו הצעיר של אלהיהם. מצחיק ביותר הוא הפרק שבו שוכח וולפי את ארבע הכנפות שלו במלתחת הבריכה, וכדי לקבלן חזרה מבלי להינזק מן המורה המרושע לשחייה, נעזר בכומר החביב, שסקרן לדעת אם גם ישו לבש ציצית. וולפי מודע היטב לתפקידו הכפול בעיני הנוצרים כמי שזר ומוזר להם, ובה בעת בן עמו העתיק של ישו הנוצרי בהוויתו האנושית. הוא יודע להפיק מן הכפילות הזו את המירב, אבל היקסמותו מפולחנה המרהיב של הנצרות מעוררת בהכרח את זעמו של אביו, שדבק ביהדותו מתוך נאמנות לאביו הנרצח. וולפי כבר איננו מכיר יהודים כמו הדוד קלמן, שאמונתם הדתית שלמה ואותנטית. סבו מצד אביו לא הצליח להינצל, וסבו השני, שלימים מתברר לו שאביו הציל את חייו, נמצא הרחק בתל אביב. כשוולפי מגיע לישראל הסב כבר איננו בין החיים.

גם וולפי לומד איפוא מגיל רך לשמור סודות וגם לשקר, לעתים כדי לרצות את משפחתו, לעתים כדי להגן על עצמו ןעל בן דודו ברני, שבבית הוריו, אחי אמו ורעייתו, הוא עובר להתגורר לאחר מות אמו משחפת, וכך הוא הולך ונקרע גם מאביו. כעת הוא ילדם של אופֵי השטרודל, הדוד מנדל והדודה רוזה, שאהבתם הרומנטית ונישואיהם כנגד רצון ההורים הפכו תחת מועקת ההגירה, הנדודים והסבל, לחיי נישואים מרירים, נרגנים ונטולי-נחת, ורק באפיית השטרודל המשותפת שלהם נותר משהו מאהבת נעוריהם, והם פועלים יחדיו כצוות מיומן, ובכך מעניקים לוולפי המוקף במראות חמצמצים של חיי נישואים כושלים זיכרון רומנטי יחיד, שריחו ריח תפוחים עם צימוקים ואגוזים וגם קליפת תפוז, מרכיב שאיננו קיים בשטרודל המזרח-אירופי המסורתי, מרכיב שריחו ריח ארץ ישראל הרחוקה, שתפוזיה מככבים באחד הפרקים היותר סרקסטיים בספר, ארץ ישראל כדימוי עצמי נאיבי של יהודיה וכפנטסיה של יהודים גלותיים שלעולם לא יקבעו בה את ביתם, כמו מתוך גורל שהועידם לחיות ולמות בניכר, גורל שסודו מתגלה לוולפי רק כשהוא כבר אדם מבוגר, ורק אז הוא הופך מודע לכך עד כמה עוצב גורל משפחתו הקטנה לא רק בידי הנאצים, אלא גם בידי קרוביהם הדומיננטיים יותר, עד כמה נגזרה הורותם הפגומה של הוריו ודודיו לא רק מהיסורים שכפו עליהם שונאי ישראל, אלא גם מהאופן שבו זנחה ועשקה אותם משפחתם. טיפין טיפין נחשפים בספר השקרים והסודות שמהם טוותה המשפחה האומללה את חייה, ומהם מנסה הגיבור להשתחרר כל חייו, אבל מוצא את עצמו מתקשה להתנער מהם כליל. משפחות מורישות לבניהן סיפורים הרואיים וגם סודות ושקרים, וגם השקרים עוברים בירושה מדור לדור.

תפקיד מרכזי יש בספר הזה לשפה: הגרמנית הוינאית שמדברים הדודים, ומחשידה אותם בעיני הבריטים כמרגלים, השפה האנגלית שרוכש בהצלחה אביו של וולפי, שמעניקה לו עדנה דוקא בימי המלחמה, השפה המעורבת של הדוד מנדל, שמערבת גרמנית עם יידיש ואנגלית עילגת ומסמלת את זהותו השבורה והבלתי ניתנת לאיחוי, איחולי לילה טוב בגרמנית שאמו של וולפי מאלצת אותו לאחל מדי לילה בביתם באנגליה לכל בני משפחתה החיים בישראל ונדמים בעיניו לחלק בלתי נפרד מקריאת שמע, המלה המיסתורית בגרמנית getauft (נטבל לנצרות) שמתבלטת בשיחתו הזועמת של אביו של וולפי האומלל שהצטיין להוותו בשיעור נצרות, העברית כלשון הקודש שוולפי יודע היטב, ובכך הוא הופך למורה הנבוכים של מורו הנוצרי ומשפחתו בעלת הרגש היהודי החם והבורות הגמורה ביהדות, העברית החיה של ארץ ישראל שריחה כריח פריחת התפוז, השורשים העבריים של מלים אנגליות שדוד אוטו חוקר ומסמלים את מוזרותו ושוליותו של מי שגבורתו תחת שלטון הנאצים היתה לאגדה, אבל במקום מפלטו ופליטותו אנגליה הפך לסרח עודף משונה, השיר שחקי שחקי על החלומות שהד"ר פריי שר בעברית בפרבר אנגלי עלוב שורץ ביריונים אנטישמיים, הגרמנית שוולפי מדבר עם דודתו בדירתה בתל-אביב, שבה דוקא הוא שאיננו צבר, מודע עמוקות לעוצמת הגלותיות שלה, למרות שמניין שנות חייה בתל-אביב כמעט כמניין שנותיו. השפה נמצאת בגלות כמו דובריה, כמותם היא מועתקת ממקומה וכמותם היא מגורשת מביתה ונותרת חסרת בית. הדוד קלמן הופך מושא לקנאה כי היה לו בית, גם אם לא הצליח לחזור אליו, אבל גם הדוד קלמן היה זר בעירו. איש מבני המשפחה איננו מוצא לו בית, איננו נמצא בבית ואיננו מרגיש בבית. ביתם הוא מקום זר ושפתם, תהא אשר תהא, היא תמיד שפה זרה שמדוברת בקרקע שאיננה קרקע גידולה, עדות מתמדת לזרות שאין לה תקנה.   

ספרו של צבי יגנדורף מצחיק כל כך שכמעט שוכחים שאין מדובר בספר הומוריסטי, ועצוב עד דמעות.  הוא כתוב בקלילות רבה ומלא וגדוש כמו שטרודל, וקראתי אותו בהרבה צחוק ודמע, כי משפחתו בכל יגונותיה ומוזרויותיה הזכירה לי כל כך את משפחתי שלי ואת זיכרונותי שלי, שגם הם אפופים בניחוח השטרודל של סבתי שאני מנסה תמיד לשחזר, ריח הבצק הדקיק המלא תפוחים חמצמצים, שחום התנור והשנים החולפות הופכים ליותר ויותר מתוקים.

  

גילוי נאות לאורי משגב

מתוקף דעתי המאד שלילית על מה שמכונה "מחאת ברלין" כפי שהבעתי אותה בהזדמנויות אחרות ובמיוחד בפוסט הקודם, אני משתייכת לקבוצת האנשים שאורי משגב מתייחס אליהם במאמרו הבוקר ב"הארץ" (גילוי נאות, 20/10/2014), שבו הוא מנסה להגן על המטיפים לירידה לברלין על ידי תקיפת מתקיפיהם, ברמז עבה שמדובר באנשים לא צעירים (מודה באשמה) וגם מבוססים כלכלית (הוי לך יש טעותתתתתת). גם אם אינני מאוהדיהם של יאיר לפיד, עירית לינור או בני ציפר, שלושה אנשים בעלי עבר עשיר בהתבטאויות שמרניות, מרושעות ומוקצנות, שמשגב מביא כדוגמה לטענתו, ובכך בעצם מפריך את טענת עצמו: אין שום דימיון בין השלושה, לא במשאבים הכלכליים, לא במעמד החברתי-כלכלי ולא ברקע האידיאולוגי ובהשקפות העולם, גם אם איש מהם איננו רעב ללחם. אבל ככה זה כשמנסים להכליל כדי להצדיק משהו שמלכתחילה הדיף סירחון: גם אם המזון בישראל יקר מאד, בגלל השוק הקטן והסגור שמחזק מונופולים, המכסים, קשיי היבוא, דרישות הכשרות שאינן תמיד הוגנות ועוד ועוד, הניסיון לחבר בין המאבק להורדת יוקר המחיה בישראל לבין הטפה לרדת לברלין, דוקא משום שמדובר בעיר הבירה של הנאצים, וזה מכאיב ופוגע ומעליב, ולכן מושך תשומת לב, הוא חיבור שיכול להתבסס רק על ספין מרושע, כי יש מיגוון מקומות קרובים יותר, זולים יותר ונעימים יותר מברלין, אבל איש איננו מציע ליהודים ישראלים לרדת אליהם, כי מי שמציע לישראלים לרדת לברלין כצעד אנטי-ישראלי, ואינני מאמינה ולו לרגע שזה האיש שהציגו לנו כיוזם המחאה כביכול, רוצה רק דבר אחד: לפגוע בישראל, להעליב את תושביה ולהכאיב להם, באמירה כי עדיף לגור בארץ של נאצים מאשר במדינת היהודים, ולכן אני משוכנעת, כפי שכבר הבעתי את דעתי בפוסט הקודם, שמדובר באותם אנשים שפועלים מברלין ברשת בעברית ומפיצים כבר שנים תעמולה אנטישמית ובמיוחד השוואות בין ישראל לנאצים וטענות שגרמניה ובמיוחד ברלין הרבה יותר טובה מישראל, ואלה אינם דוקא יהודים או ישראלים, גם אם הם מסוגלים להתבטא בעברית, ומדי פעם, כאשר הם בלחץ, הם משתמשים באיש קש ישראלי שהם מציבים בחזית, בדרך כלל מישהו שאיש לא שמע עליו קודם לכן. אני כמובן חויתי את הדברים מבשרי, כמו רוב הדברים שאני כותבת עליהם, ואם אורי משגב דורש ממני גילוי נאות, הוא מוזמן לקרוא את הבלוג שלי, שיש בו המון גילויים עלי. אני מבוגרת ממנו בערך בשני עשורים, אני מקוה שבהיותי גברת לא צעירה הוא יסתפק בכך ולא ידרוש תאריך לידה מדויק, ויש לי חצי דירה ברחביה שקניתי בשנת 1984 יחד עם בעלי לשעבר, מכספים שהגיעו ממכירת דירתנו הראשונה שנקנתה בידי הורינו ומחסכונות שחסכנו במשך שנות נישואינו. בניגוד לאורי משגב ורעייתו לא הועסקתי ברציפות מאז השתחררתי מהצבא. למען האמת אחרי שהשתחררתי מהצבא נישאתי ובתוך שנה ילדתי את בתי הבכורה. פעם זה היה מקובל ועדיין מקובל במגזרים רבים, שנשים נישאות ויולדות צעירות, ואם הבעל מכיר אשה אחרת ועוזב אותן עם שניים או שלושה ילדים, אין להן הרבה נכסים, וגם לא יכולת לצבור הרבה נכסים מאוחר יותר. בכל אופן אני נלחמתי להשאיר ברשותי את הדירה ובהסכם הגירושין הועבר חלקו של בעלי בדירה לבנותיי. בנותיי הן נשים בוגרות שמפרנסות את עצמן כבר שנים רבות. אחת חיה בארץ ואחת בחו"ל, ואין להן דירות משלהן. למקומות מגוריהן ועיסוקיהן אין שום קשר ליוקר המחיה בארץ או ליחסן לישראל. חייהן התגלגלו לאן שהתגלגלו כפי שחיי התגלגלו לאן שהתגלגלו. חייתי תקופות מסוימות באוסטריה והונגריה לצורך מחקר. לפני זה לא היה אכפת לי במיוחד לחיות מחוץ לישראל. אחרי החויה של החיים בארצות אלה איבדתי כל רצון לחיות מחוץ לישראל. נדמה לי, עד כמה שאדם יכול להבין משהו לגבי עצמו, שיחסי הן למדינת ישראל והן למדינות אירופה נובע בעיקר מחוויית המיפגש עם האנטישמיות והחיים במדינות מאד אנטישמיות, ואינני מתכוונת דוקא לחוויות שנבעו מעוינות, לעתים דוקא מכוונות טובות: למשל שוערת הבניין שלנו בוינה, אשה חביבה וטובת לב שניסתה מאד לעזור לנו, ובכל פעם שפגשה בי במקרה במדרגות העירה: "כל בן-אדם רוצה לחיות", או "לכל בן-אדם מותר לחיות". אינני רוצה לחיות בשום מדינה שבה אנשים רחמנים וטובי לב צריכים להצהיר שזכותי לחיות, כי בארצם זה ממש לא מובן מאליו.

כן, אנטישמיות מציקה לא רק כשרודפים או רוצחים אותך. גם כשאנשים טובים אליך לא נעים לשמוע אותם מחמיאים לך וחוזרים ואומרים שאתה בכלל לא נראה יהודי, שהם לא היו מאמינים שאתה כזה, ואולי אתה לא לגמרי יהודי, אולי רק מצד אחד, ובכלל, זה לא אכפת להם, זה לא משנה להם כהוא זה שאתה יהודי, בשבילם כל האנשים אותו הדבר ולכולם מגיע לחיות. מאז אני מודה לאלהים יום-יום שיש לנו מדינת ישראל ואף אחד לא צריך לנחם אותי שאני יהודיה ולהרשות לי לחיות.

כן, זה נשמע מאד סנטימנטלי. זה לא כמו העובדות הקשוחות שמוכיחות פערים בהכנסות וביוקר המחיה. אבל אני רק בן-אדם, ויש דברים שחשובים לי יותר מכסף, ולא מפני שאני עשירה. ההכנסות השוטפות שלי הרבה יותר נמוכות משלך ומשל אשתך, למרות שהשכלתי כנראה איננה נופלת משלך, גם לא כישוריי המקצועיים. אפילו היו כמה אנשים במערכת הארץ לפני כמה עשורים שתמכו בבקשתי לקבל משרת כתבת בעיתון, כמו זו שיש לך. אבל אצל חברי מערכת אחרים היתה התנגדות נחרצת לכך. כמה שנים אחר כך דובר שגרירות גרמניה בתל-אביב, זה שלדעתי מעורב גם בארגון "מחאת ברלין", דרש מעיתון הארץ להפסיק לפרסם גם את המאמרים שלי שפורסמו בחינם, כי זה לא  הוגן כלפי גרמניה לפרסם את דיעותי המעוותות, ומערכת העיתון צייתה ומאז לא התפרסמו מאמרי ב"הארץ". התפרסמו פה ושם מכתבים למערכת, וגם הטקסט החשוב ביותר שכתבתי בחיי לעיתון "הארץ" על הסופר פרנץ קפקא, שפורסם כנראה בטעות, כעשור אחרי המכתב של דובר שגרירות גרמניה בתל-אביב ל"הארץ", מפני שהעורכים כבר לא הכירו אותי ושכחו שאסור לפרסם אותי בעיתון, כי זה מרגיז את הגרמנים.

רוב הזמן התפרנסתי, או לא כל כך התפרנסתי, מעבודות תרגום ומקריאת כתבי יד עתיקים. תקופות מסוימות עבדתי כשכירה בעבודות דומות. זה לא באמת משנה, ולמרות שאתה משוכנע שדיעות של אנשים נובעות ממעמדם ומהכנסתם, השקפה קצת מרקסיסטית וקצת עבשה למען האמת, לא נראה לי שהבדלי ההשקפות בינינו נובעים מכך שאני עשירה ממך, או מכך שאני מתגוררת ברחביה, בדירה שמחציתה שייכת לי, ולך אין דירה ואתה מתגורר מן הסתם כמו בנותיי בשכירות, וזה דורש ממך להקדיש חלק ממשכורתך לשכר-דירה שהולך ועולה, כי בניגוד לרושם שמנסים ליצור גורמים מסוימים בברלין, ישראל היא מדינה מאד מבוקשת. יש בה ריבוי טבעי מאד גבוה, גם אם רובו במגזרים שאינם חביבים עליך, וגם עלייה מאד גדולה, שנובעת מסיבות מאד לא שמחות: יהודים אינם מרגישים נוח בארצות אנטישמיות, כפי שגם אני הרגשתי מאד לא נוח. זה לא נעים. לכן הם עולים לארץ ומעלים את מחירי הדירות. חלקם באים רק בחופשות ובחגים, וזה מרגיז הרבה אנשים. אותי דוקא לא, כי אני מבינה אותם, וגם שמחה שהם רוצים לבלות את החגים היהודים בין יהודים. כשאני מטיילת עם הכלב בירושלים אני שומעת כל כך הרבה שפות, אנגלית במיגוון מבטאים וצרפתית וספרדית ואלה לא תיירים, אלה יהודים שבאים לישראל לזמן מה או לתמיד, והם לא תמיד עשירים. כמה מהם שכנים שלי והם הורים צעירים לילדים קטנים וקשה להם כמו לכל הישראלים, אבל הם לא מאיימים לרדת כי הם כבר חיו בחו"ל והם העדיפו את החיים בישראל. גם להם אין דירות והם משלמים את דמי השכירות המופקעים ברחביה ואני יודעת שהם לא עשירים כי לפעמים הנשים משלימות הכנסה מטיפול בילדי אחרים ומפני שהם לובשים הרבה בגדים שנראים משומשים, וגם להם אין רכב. הם הולכים ברגל ודוחפים עגלה כפולה עם תינוקות, ולפעמים אני שואלת את עצמי איך הם מסתדרים. אני מניחה שיש להם הורים שעוזרים, כפי שאני נעזרת וגם עוזרת ככל יכולתי. בניגוד גמור לדימוי הנפוץ אני מכירה ברחביה בעיקר אנשים לא עשירים. חלקם קשישים החיים מגימלאות, חלקם זוגות צעירים, חלק נשים לבד וחלק פשוט לא עשירים. יש ביניהם חילונים, יש ביניהם דתיים, ויש אנשים בכל מיני דיעות שלרוב אינני יודעת. יש ביניהם הרבה אנשים מאד שונים ממני, אבל במשך השנים שמתי לב שיהודים מכל מיני מקומות ומוצאים לא כל כך אוהבים גרמנים. אפילו כאלה שבניגוד אליי לא משפחתם וגם לא הם אישית נפגעו מממשלת גרמניה, לא בגופם ולא בחייהם ולא במוניטין שלהם ואפילו לא בפרנסתם או במעמדם או ביכולתם לקבל במה, ובכל זאת הם מאד לא אוהבים את הגרמנים. אפילו בעיתון "הארץ" הופיעה קריקטורה של עמוס בידרמן שמאד הצחיקה אותי. הכותרת שלה היתה "בינתיים בברלין" ונראה בה ישראלי לא מגולח מאכיל תינוק במילקי ואומר: "אם לא תאכל יבוא הגסטאפו". מה לעשות, אורי משגב, שליהודים יש אסוציאציות ממש לא נעימות מגרמנים, ולפחות במקרה האישי שלי, שיהיה מוגזם לפרט כאן בפירוט גדול יותר, יש לאסוציאציות האלה הצדקה מלאה, ולא רק לגבי העבר.

כמובן שמצבי הכלכלי הוא באחריותי המלאה: יכולתי לעבוד יותר בעבודות שהתאפשר לי לעבוד בהן, גם אם לא רציתי לעבוד בהן, יכולתי להתאמץ יותר, יכולתי להילחם יותר על השכר שהגיע לי, יכולתי להימנע מעבודות בהתנדבות שעשיתי רוב חיי, כי זאת האפשרות היחידה שהיתה לי לעשות דברים שחשובים לי ושאני אוהבת לעשות. בחרתי לנצל למחיה הכנסה משפחתית צנועה ולעבוד בהתנדבות. אני יכולה כמובן למצוא את עצמי בכל רגע ללא הכנסה, חסכונות ופנסיה אין לי, ואני מקפידה לא להיות ביתרת חובה, כי לא יהיה לי ממה להחזיר את זה. אם אתה ואשתך נמצאים ביתרת חובה, תוציאו פחות כסף, ואם אתם מועסקים כבר כעשרים שנה, ועוד בעבודה שאתם אוהבים ובשכר גבוה מהחציוני, אתם בני מזל יותר מרוב הישראלים שלא יאמרו מלה רעה על מדינת ישראל, כי הם יודעים שמדינה היא בעיקר ציבור של אנשים, והם חלק מהציבור הזה, והם לא פורשים מן הציבור, ולא מבזים אותו, גם אם יש במדינה הזאת הרבה מקום לשיפורים. יכולתי לומר לך בסגנונך שכל עוד יש לך מישרה בעיתון "הארץ" שמקבל הוראות משגרירות גרמניה את מי להעסיק ואת מי לפטר, ובכלל שייך עכשיו בחלקו הגדול למו"ל גרמני ממשפחה נאצית ידועה, שתסתום את הפה כשמדברים על ברלין, אבל אני מתנגדת לסתימת פיות, שלי או של מישהו אחר, אני בעד שכולם יקבלו זכות שוה לדבר, בין אם יש להם דירה ומכונית, ובין אם אין להם, כי אני מאמינה שדיעות של אנשים אינן נגזרת של חשבון הבנק שלהם ולא של המישרה שהם מועסקים בה, בעיתון "הארץ" או במקום אחר, ואפילו לא נגזרת של חינוכם וגידולם, כי כל כך הרבה אנשים מחזיקים בדיעות שונות משל הוריהם. אני מאמינה שדיעות של אנשים הן פרי אישיותם וניסיון חייהם, שמצבם הכלכלי הוא אולי חלק מזה, אבל רק חלק, ולרוב חלק קטן. חונכתי על תורת מרקס, שבזה אני כנראה דומה לך, אבל נטשתי אותה מזמן, ולמרות שאני ענייה בהרבה מאבי השופט ומאמי שירשה נכסים רבים שלעולם לא יגיעו לידיי – דיעותי אינן נגזרת של הכנסתי התת-חציונית או של מחצית הדירה שלי ברחביה. אני ממש שונאת גרמנים ולא רק בגלל גורל משפחתי בשואה, אלא מפני שגם אני אישית סבלתי וסובלת מהם כל חיי, ולכן אני ממש מתעבת את האנשים שמכפישים את מדינת ישראל כדי להחניף להם, אפילו אם הם ממש ממש עניים.    

מהגרים לברלין

אני כמובן קוראת ושומעת את כל הדיבורים על הגירת צעירים ישראלים לברלין, וגם פגשתי אישית מוסיקאי צעיר אחד, מכר לשעבר של בתי, שחי שם כעת ומרוצה שם, ושמעתי מחברה ותיקה על בנה שנסע לברלין בכוונה להשתקע שם אבל חזר במהרה לארץ – עד כאן היכרותי האישית עם הנושא. בעצם, אולי אפשר להגדיר כהיכרות אישית גם את תחושתי העזה שהפוסטים בעילום שם של "מארגן מחאת המילקי", או "יוזם מבצע עולים לברלין", וגם הפרופיל שניסה לשרטט לעצמו, נשמעו לי מוכרים. הם היו דומים להכאיב לטקסטים בתגובות הנאצה מברלין שהרביתי לקבל פעם, כשעוד היו לי בלוגים עם תגובות, ושמאד הזכירו לי את הטקסטים של דובר שגרירות גרמניה לשעבר שדרש בזמנו במכתב רשמי לעיתון "הארץ" להפסיק לפרסם את מאמריי על האנטישמיות הגרמנית בעיתון. כותב התגובות שנורא הזכיר לי משום מה את אותו דובר שגרירות גרמניה בתל-אביב לשעבר, תיאר את עצמו כיהודי שסבא שלו ברח מגרמניה בגלל הנאצים, והוא ברח מישראל לברלין כי ישראל יותר גרועה מהנאצים, או משהו בדומה לכך. כשראיתי את הדיווחים על הפוסטים האלמונים בפייסבוק והציטוטים מתוכם שוב הרגשתי כאילו אני קוראת את התגובות לבלוגים שלי לשעבר, רק שהפעם זה עורר קצת יותר מדי תשומת לב והרבה אנשים בישראל התחילו באמת להאמין שהצעירים הישראלים מהגרים כביכול בהמוניהם לברלין ועוד מעט מאות אלפי ישראלים יהגרו לשם וזה הוליד תגובת נגד זועמת והתחילו להתעניין בישראל מי באמת עומד מאחורי התעמולה באינטרנט ולמה הוא אלמוני ומה האינטרס שלו, ועדיין הישראלים האמינו שמדובר בישראלי צעיר שירד לברלין, ואני חשבתי איך ישראלים מאמינים לכל מי שכותב בעברית שהוא ישראלי או לפחות יהודי, שזה בערך כמו להאמין שטוב ליהודים לחיות בגרמניה או שיש הרבה יהודים שרוצים באמת לחיות שם, או שברלין, עיר מזרח-אירופית קודרת עם תושבים שידועים בגרמניה עצמה דוקא כעגמומיים וגסי רוח במיוחד, היא עיר מקסימה וידידותית, אפילו לאלה שאין להם רגישות למגורים בקרבת הבונקר של היטלר ולמחשבה על גופתו שמעולם לא הוצאה משם.

וזה לא שאין צעירים יהודים שעוזבים את ישראל מאלף ואחת סיבות, רובם לארצות-הברית, שזאת המדינה שמהגרים אליה הכי הרבה מכל העולם וגם מישראל, כי היא מאד ענקית ומאד עשירה ומציעה המון אפשרויות לקידום כלכלי ומקצועי שאינן קיימות במדינה קטנה ונידחת כמו ישראל, שמתאימה בעיקר לאנשים כמוני שאין להם יומרות בינלאומיות והם רק רוצים לגור במדינה יהודית, לכתוב בעברית, לשבות בשבת, לחגוג בחגים היהודים ולטייל עם הכלב בגנים של ירושלים. גם ישראלי אחד שהיגר לארצות-הברית כתב השבוע מכתב לעיתון שבעצם קשה לו אבל הוא לא יכול לסבול את הגזענות בישראל וכאלה דברים, ולכן הוא היגר לארצות-הברית, שהשבוע עוד שוטר לבן הרג בה עוד צעיר שחור כמו שקורה בארצות-הברית בערך פעם בשבוע, וכמובן וכמובן שגם הישראלים שנוסעים לגרמניה זה רק בגלל הסלידה שלהם מהגזענות ומדיכוי הפלשתינים בישראל ובכלל לא בגלל שנותנים להם בגרמניה מאד בקלות ויזה ומילגת אמן וכל מיני הטבות ובתמורה הם צריכים רק להחניף לגרמנים ולהכפיש את ישראל, שזו צורת החנופה שהגרמנים מעדיפים. אני אישית הייתי מעדיפה למות מאשר להתחנף לעם הרוצחים הגרמני ולבזות את ישראל בגרמניה, אבל אני כמובן לא בדרגת העליונות המוסרית של אנשים שכמובן אינם עוזבים את ישראל כדי לקדם את עצמם אישית, אלא עושים את זה רק מתוך סלידה מהגזענות הישראלית ומכל התכונות השליליות שהם מייחסים לתושבי ישראל, תמיד בהכללה, שזה כמובן לא נטול אירוניה, כי קשה לתאר משהו יותר גזעני מכתבות הצטדקות של יורדים שמסבירים שהם עזבו כי הישראלים, תמיד בהכללה, אינם נמצאים בדרגת המוסריות הגבוהה שהם עצמם נמצאים בה, ולכן הם מוכרחים לעזוב את ישראל כדי לחיות בגרמניה, ובכך הם כמובן מזכים את ארצם החדשה, שבמקרה רצחה ששה מיליון יהודים בגלל גזענות והגזענות והנאציזם משתוללים ברחובותיה ללא הפוגה ומסכנים וגוזלים את חייהם של מהגרים לא אירופים, בתוית של מדינה שאין בה כביכול גזענות ושנאת זרים, תוית שהגרמנים נזקקים לה נואשות, במיוחד מצד יהודים מישראל.

הנקודה היא לא העניין העובדתי, להבדיל מהשמועות והתעמולה, העובדה שבברלין, למרות ההטבות והפיתויים שמציעים ממשלת גרמניה וגופים גרמניים אחרים לצעירים ישראלים ולא רק לצעירים, יש בסך הכל כשלושת אלפים מהגרים מישראל, שזה כמובן שולי לגמרי לעומת מספר הצעירים הישראלים בניו-יורק או בלוס-אנג'לס. הנקודה היא שבארצות נאציות אין כזה דבר שישראלי סתם בא לשם וסתם חי שם כי זה טוב לו ומקדם אותו אישית. מבחינת גרמניה כל צעיר ישראלי שמגיע אליה, ובמיוחד לבירת הנאצים ברלין, הוא יהודי שמעדיף את גרמניה על פני ישראל והוא מהוה מבחינת הגרמנים הוכחה שהשואה כבר נשכחה, שליהודים כבר בכלל לא אכפת שהגרמנים רצחו ששה מיליון יהודים, שישראל היא המדינה הכי מגעילה בעולם ועוד מעט היא לא תהיה על המפה, ושבכלל חבל שהגרמנים לא השמידו את העם היהודי כולו, כי לכאורה הצעירים הישראלים שמהגרים לברלין מוכיחים שלאף אחד כבר לא אכפת ממה שהגרמנים עשו ליהודים ושאולי זה אפילו היה צודק. ככה הגרמנים מבינים ומפרשים את ההגירה היהודית לברלין והם גם דואגים שכולם ידעו שכך הם מבינים ומפרשים את זה. בנסיבות כאלה טפשי לומר שאין משמעות מיוחדת להגירה ישראלית לברלין, לעומת הגירה לניו-יורק או ללונדון או לפריס. מי שמהגר לברלין צריך לדעת שההגירה הזו משמשת את רוצחי עמו גם כדי להצדיק את השואה וגם כדי לפגוע במדינת ישראל. לכן להתחסד ולהגיד שהשואה איננה קשורה לעניין זו הוספת חטא על פשע. השואה לגמרי קשורה להכל. היא קשורה לזה שגרמניה מעודדת צעירים ישראלים להגר אליה כדי ליפות את עצמה ולהכשיר את עצמה והיא קשורה לזה שמתקיימת המולה תקשורתית שמנפחת את ההגירה הזו ומשתמשת בה לתעמולה אנטי ישראלית והיא קשורה לצורך של הצעירים הישראלים שמהגרים לברלין להכפיש את ישראל כדי להוציא את עצמם טוב, למרות שברור להם שעצם ההגירה לברלין, יותר משההגירה עצמה פוגעת בישראל – היא לא מאד פוגעת כי בישראל בניגוד לגרמניה המזדקנת הריבוי הטבעי מאד גבוה וגם העלייה לישראל, במיוחד מאירופה האנטישמית, די גבוהה – יותר משההגירה לברלין עצמה פוגעת בישראל, היא משמשת את הגרמנים לצורך הכפשת ישראל ולצורך מתן לגיטימציה לאנטישמיות הגרמנית. לכן הגירה לברלין היא בהכרח צעד פוליטי, וגם צעד עוין לישראל, מפני שזו הגירה למדינתו של העם שרצח ששה מיליון יהודים ומשתמש בהגירה הישראלית לברלין כדי לכבס ולהלבין את זה, ולכן זה ממש לא דומה להגירה לשום מקום אחר.