‏הצגת רשומות עם תוויות שירה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שירה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 15 בדצמבר 2025

לורד ביירון ושירי ציון

 

כשֶׁשְּׁנֵינוּ נִפְרַדְנוּ

בִּשְּׁתִיקָה וּדְמָעוֹת,

שְׁבוּרֵי-לֵב לְמֶחֱצָה

לְשָׁנִים בְּלִי לְהִתְרָאוֹת.

לֶחְיֵךְ הָפְכָה חִוֶּרֶת, קָרָה

וּנְשִׁיקָתֵךְ קָרָה עוֹד יוֹתֵר

בֶּאֱמֶת אוֹתָה שָׁעָה בִּשְׂרָה

עַד כַּמָּה אֶצְטַעֵר.

 

טַל הַשַּׁחַר זָרַם

צוֹנֵן עַל מִצְחִי

כְּמוֹ אַזְהָרָה

אֵיךְ אֶפּוֹל בְּרוּחִי.

כָּל נְדָרַיִךְ מוּפָרִים

זֻלְזְלָה תְּהִִלָּתֵךְ,

כְּשֶׁאֶשְׁמַע בִּשְּׁמֵךְ מְדַבְּרִים

אֶחֱלֹק בְּחֶרְפָּתֵךְ.

 

מַזְכִּירִים אֶת שְׁמֵךְ בְּפָנַי,

כְּמוֹ בְּשׂוֹרַת מִיתָה בְּאָזְנַי

גּוּפִי חֲֲמַַרְמַַר –

מַדּוּעַ זִכְרֵךְ כֹּה יָקָר?

אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהִכַּרְתִיךְ,

הֵם שֶׁהִכִּירוּךְ יוֹֹתֵר.

זְמַן רַב, זְמַן רַב אֶצְטַעֵר עָלַיִךְ,

צַעַר עָמוֹק מִכְּדֵי לְסַפֵּר.

 

בַּסֵּתֶר נִפְגַּשְּׁנוּ

בִּשְּׁתִיקָה אֶתְאַבֵּל

שֶׁלִּבֵּךְ יָכוֹל לִשְּׁכֹּחַ

וְרוּחֵךְ לְהַתֵּל.

אִם עָלַי לְפֹגְשֵׁךְ

אַחֲרֵי שָׁנִים אֲרוּכּוֹת,

כֵּיצַד עָלַי לְבָרְכֵךְ –

בְּדִמְעָה וּשְׁתִיקוֹת.

 

זהו אחד משירי האהבה של המשורר הרומנטי הגדול לורד ג'ורג' גורדון ביירון (1788- 1824) שחביב עלי, ומסגיר מעט מחיי האהבה הסוערים שלו, שחוללו בזמנו לא מעט שערוריות, וגרמו לו לעזוב את בריטניה לתמיד באפריל 2016, זמן קצר לאחר שנפרד מאשתו אנבלה מילבנק, ומבתם המשותפת עדה, שנודעה לימים כמתמטיקאית עדה קינג, רוזנת לאוולייס Lovelace. הוא נדד בשוויצריה ואיטליה, וחי בוונציה, ברוונה, בפיזה ובגנואה. בין שאר מפעלותיו למד ארמנית ונטל חלק בהכנת מילון אנגלי-ארמני.

במרץ 1821 פרץ ביוון מרד נגד השלטון העות'מני. בעת שהותו בגנואה פנו לביירון נציגי הסיעות השונות ביוון וניסו לגייס את תמיכתו, כמו גם אדוארד בנקיר, בריטי שתמך בעצמאות יוון. נראה שתחילה התלבט ביירון באיזה אופן לסייע ליוונים, ואם להישאר באיטליה או להפליג ליוון. בשלהי 1823 עזב ביירון את גנואה ולאחר תלאות וחניות במקומות שונים הגיע בראשית ינואר 1824 למיסולונגי ביוון והתחבר ליוונים המורדים באימפריה העות'מנית. הוא מכר את אחוזתו באנגליה ותרם את הכסף להקמת בריגדה שנקראה על שמו, כדי להילחם בתורכים. בפברואר חלה וב-19 באפריל 1824 נפטר ממחלתו. המרד היווני בעות'מנים נמשך, ובשנת 1825 הוכנע בידי שליט מצרים איברהים פאשה, בן בריתם של העותמנים.  רק לאחר שאנגליה, צרפת ורוסיה חברו יחד והכניעו את הצי המצרי (קרב נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827), ורוסיה המשיכה להילחם בעות'מנים עד 1829, נפתחה הדרך לעצמאות יוון, שהוכרה באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832. בפועל נשארה יוון בחסות המעצמות, שהמליכו עליה את נסיך בוואריה אוטו. תמיכתו של ביירון ביוונים לא השפיעה במיוחד על מהלך המרד היווני, אך השפיעה מאד על דעת הקהל בבריטניה לטובת התמיכה הבריטית בעצמאות יוון, ויוון מוקירה מאד את זכרו. למרות שיצאו לביירון לאחר מותו מוניטין של לוחם בתורכים לצד היוונים, בפועל היתה עזרתו למורדים בעיקר כספית ודיפלומטית, והוא השקיע את רוב הונו בסיוע למורדים, והתאמץ מאד, לא תמיד בהצלחה, לפשר ולאחד בין הסיעות השונות של המורדים היוונים, שנלחמו זו בזו לא פחות משנלחמו בתורכים.

מעבר להתעניינות של ביירון במדינות הים התיכון, שגרמה לו לסייר עוד בצעירותו, בטרם עזב את אנגליה לצמיתות, באלבניה וביוון, ולהתעניין בתרבות הארמנית, נבע יחסו המיוחד ליוון גם מהשקפתו שקיימת מחויבות מצד אנגליה ומצד אירופה בכלל לתרבויות העתיקות שמהן ינקו. בשירו: "ביום שבו השלמתי את שלושים ושש שנותי", [ראו להלן], למרבה הצער יום הולדתו האחרון (22 בינואר 1824), הוא אומר שיוון כבר התעוררה, וכעת הוא מבקש מרוחו להתעורר ולחשוב באמצעות מי זורם דם-חייו אל "אגם-הורתו", כשכוונתו ליוון:

Think through whom thy life-blood tracks its parent lake

הוא רואה ביוון את אמה יולדתה של בריטניה, או של אירופה בכלל, ומכאן שואב את המחויבות כלפיה ואת המניע להילחם למען חירותה.

השקפה דומה הניעה את ביירון להזדהות עם סבלו של עם ישראל בגלות, כמובן מתוך היכרותו העמוקה מילדות עם הטקסט התנ"כי. בשנת 1814 פנה אליו המלחין היהודי יצחק נתן (1790-1864) וביקש ממנו לחבר מלים לניגונים שהלחין או עיבד, ותיאר בפני ביירון כניגונים עבריים מימי התנ"ך. נתן פנה תחילה לסופר וולטר סקוט שלא שיתף פעולה, ואז פנה לביירון. ביירון מסר לנתן כמה שירים שכתב קודם לכן ואחרים שכתב במיוחד. הפרסום הראשון של תריסר שירים הצליח מאד, והם הוסיפו שירים נוספים, בסך הכל שלושים, שגם פרסומם הצליח מאד. ביירון העניק לנתן את הזכויות על השירים וגם השאיר לו כסף עבור ההוצאה לאור, בטרם עזב את בריטניה לתמיד. Hebrew Melodies נמנות עד היום בין יצירותיו המוכרות והאהובות ביותר של ביירון, שכנראה האמין באמת ובתמים שמדובר בניגונים מימי התנ"ך, אמונה שתאמה את המשיכה הרומנטית ליצירות עתיקות, שחלקן התגלו לימים למרבה האכזבה כיצירות בנות הזמן.  

שירי הניגונים העבריים שהתחבבו מאד על הבריטים, ונודעה להם השפעה מיטיבה על היחס בבריטניה לעם היהודי ולציונות, הסעירו את סופרי ההשכלה העברית. יל"ג (יהודה לייב גורדון), שתרגם כמה מ"שירי ציון" של ביירון, כתב כך בהקדמה לתרגומיו, שהכתירם בכותרת "זמירות ישראל":

"השירים האלה כבר נעתקו ללשון הקודש כמה פעמים כולם או מקצתם, ולגודל יוקרתם העתקה אחת יתירה לאו כנטול דמי. כי האיש הגדול הזה, אחד מאצילי אנגליא (1788–1823) אשר קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדיו מצומדות על מתניו, היה זהיר מאוד כמצות “ואהבת לרעך כמוך”, ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ משפט חש לעזרתו כאשר יוכל. וכשם שהיה צר לו בצרת היונים המדוכאים אז תחת יד תוגרמה [תורכיה] וימהר לעזרתם בְּקַשְׁתּוֹ, כן נֶחְלָה על שבר יוסף ויעזור לבני ישראל בקסתו, – ביירון זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחבת ירושלים בלבב בני עמו וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יתר מאד מכל עמי הארץ. על כן עלינו לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו." כמה שנים אחריו, ב-1890, פרסם שלמה מנדלקרן תרגום משלו לשירים תחת הכותרת "שירי ישורון". על "הניגונים העבריים" ןתרגומיהם לעברית פרסם אליהו הכהן מאמר יפה באתר "עונג שבת" (20 ביולי 2018). אל מתרגמי ההשכלה נוספו במאה העשרים משוררים עבריים נוספים שתרגמו מ"שירי ציון" של ביירון, ביניהם אביגדור המאירי, ש. שלום ויעקב אורלנד. האחרון תרגם את כל מחזור השירים ופרסמו בשנת 1944.  

למרות ההתרגשות שעוררו בזמנו שיריו "העבריים" של ביירון בקרב המשוררים העבריים וציבור קוראיהם, צר היה לי לשמוע כעת, במהלך הסופה, שהיוונים מוקירי ביירון כינו על שמו, כמה מעט מכירים כיום בישראל את סיפורו של ביירון ואת שיריו, שכדברי יל"ג היתה להם השפעה גדולה על יחסם של הבריטים לציונות, שאולי לא התכוון אליה ולא תיאר לעצמו את עוצמתה, אבל החמלה וההזדהות בשיריו עם גורלם של היהודים גדולות כל כך, שהן חדרו ללבבות רבים. כפי שציין יל"ג, יוון וארמניה נשלטו באותם ימים על ידי האימפריה העות'מנית, וקשה היה לו לשאת את המחשבה על המדינות הנוצריות העתיקות נאנקות תחת השלטון המוסלמי. כך ראה גם את ארץ-ישראל, אף היא תחת השלטון העות'מני, שלטון שביירון מתאר בשיר שלהלן כחסר-אל, יחס נפוץ באירופה לשולטנות המוסלמית כאל "כופרים".

אני מתרגמת כאן מחדש שניים מהשירים בקובץ הניגונים העבריים, שריגשו במיוחד את הקוראים היהודים וזכו לתרגומים רבים לעברית, אך העברית התחדשה ותרגומיהם הישנים התיישנו מעט, גם אם יופיים של אותם תרגומים נושנים עומד בעינו.

 

בְּכוּ לַבּוֹכִים עַל נְהָרוֹת בָּבֶל

שֶׁאַרְצָם חֲלוֹם, מִקְדָּשָׁם שְׁכוּחַ-אֵל,

בְּכוּ עַל נֵבֶל יְהוּדָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּר

קוֹנְנוּ – בַּאֲשֶׁר דָּר אֱלֹהֵיהֶם, חֲסַר-אֵל דָּר!

 

וְהֵיכָן רַגְלֶיהָ הַמְּדַמְמוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִנָּקוּ?

וּמָתַי שִׁירֵי צִיּון שׁוּב לָאֹֹזֶן יִמְתְקוּ?

וּלְקוֹלוֹֹ הַשְּׁמֵימִי  שֶׁל נִגּוּן יְהוּדִי

הַלְּבָבוֹת שׁוּב יֵצְאוּ בְּרִקּוּדִים?

 

שִׁבְטֵי הָרֶגֶל הַנּוֹדֶדֶת, הֶחָזֶה בְּלִי כֹּחַ,

אֵיךְ תִּמָּלְטוּ וְתִמְצְאוּ מָנוֹחַ!

לַתּוֹר יֵשׁ קֵן, לַשּׁוּעָל יֵשׁ מְאוּרָה,

לַאֱנוֹשׁוּת יֵשׁ אֶרֶץ – אַךְ לְיִשְׂרָאֵל רַק אֶת קִבְרָה!

 

 

על היום בו החריב טיטוס את ירושלים

 

מֵהַהָר הָאַחֲרוֹן הַנִּשְׁקָף עַל מִקְדָּשֵׁךְ לְפָנִים

אֲנִי צוֹפֶה בָּךְ, הוֹ צִיּוֹן! נִמְסֶרֶת לָרוֹמָאִים,

שִׁמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹנָה שׁוֹקַעַת, וּלְהָבוֹת נְפִילָתֵךְ

מְהַבְהֵבוֹת בְּמַבָּּטִי הָאַחֲרוֹן עַל חוֹמָתֵךְ.

 

אֶת מִקְדָּשֶׁךְ חִפַּשְׂתִּי, חִפַּשְׂתִּי אֶת בֵּיתִי,

וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי אֶת חוֹבָתִי:

רַק בְּאֵשׁ הַמָּוֶת צָפִיתִי, שֶׁאֶת מִקְדָּשֵׁךְ כִּרְסְמָה,

וּבַיָדַיִם הַכְּבוּלוֹת שֶׁלַשָָּׁוְא יְבַקְשׁוּּ נְקָמָה.

 

בַּעֲרָבִים רַבִּים, צָפִיתִי מִמְּרוֹם הַמָּקוֹם

בּוֹ נִשְׁקְפָה מְהַבְהֶבֶת, קֶרֶן אַחֲרוֹנָה שֶׁל הַיּוֹם,

בִּשְּׁקִיעַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, בַּגְּבָהִים נִצָּב,

צָפִיתִי מִן הַהָר שֶׁאֶל מִקְדָּשֵׁךְ נִשׁקָף.

 

וְכָעֵת עַל אוֹתוֹ הַר עָמַדְתִּי, בְּאֹותוֹ הַיּוֹם,

אַךְ לֹֹא הִבְחַנְתִּי בְּקֶרֶן נְמוֹגָה בַּדִּמְדוּמִים,

הוֹ! לוּ רַק סִנְוֵר הַבָּרָק בִּמְּקוֹם

וְהָרַעַם עַל רֹאשׁ הַכּוֹבֵשׁ הִרְעִים!

 

אַךְ אֱלִילֵי הַַכּוֹפְרִים לֹא יְטַמְּאוּ לְעוֹלָמִים

אֶת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָאֵל לֹא מָאַס בּוֹ לִשְּׁלוֹט,

וּכְכֹל שֶׁעַמְּךָ מְבֻזֶּה וּמְפֻזָּר בָּעַמִּים,

רַק אוֹתְךָ, אָבִינוּ, נַעֲבֹד.

 

ואסיים בשיר שכתב ביירון ביום הולדתו השלושים ושש, שהיה למרבה הצער האחרון שחגג, ב-22 בינואר 1824, כשלושה חודשים לפני מותו, כשהוא נמצא על אדמת יוון שכה יקרה ללבו, אך רחוק מאהובותיו ומיקיריו:

 

היום השלמתי שלושים ושש שנים

 

כָּעֵת הַלֵּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּשׁ,

מֵאַחַר שֶׁחָדַל אֲחֵרִים לְרַגֵּשׁ:

וּבְכָל זֹֹאת אִם לִהְיוֹת נֶאֱהָב לֹא אוּכַל,

לְאֶהֹב לֹא אֶחְדַּל!

 

כַּעָלֶה מַצְהִיב יָמַי

פִּרְחֵי וּפֵירוֹת הָאַהֲבָה כְּבָר אֵינָם.

תּוֹלַעַת, רָקָב וְצַעַר בְּלִי דַּי

לִי לְבַדָּם.

 

הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בַּחֲזִי

הִיא לְבַדָּה כְּמוֹ אִי גַּעֲשִׁי:

שׁוּם לַפִּיד לֹא נִצַּת כְּלַהֲבָתָה –

כְּדֵי לִשׂרוֹף אֶת גּוּפָתָה.

 

הַתִּקְוָה, הַפַּחַד, הַדְּאָגָה הַקַּנָּאִית,

מְנַת הַכְּאֵב הַנַּעֲלָה

וְכֹּחַ הָאַהֲבָה, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַחֲלֹק,

אַךְ נוֹשֵׂא אֶת כְּבָלָיו.

 

אַךְ "זֶה לֹא זֶה" וְ"זֶה לֹֹא כָּאן" –

מַחְשָׁבוֹת כְּגוֹן אֵלֶה צְרִיכוֹת אֶת נַפְשִׁי לְעַרְעֵר,

לֹא כָּעֵת, בַּמָּקוֹם בּוֹ תְּהִלָּה תְּכַסֶּה אֶת אָרוֹן הַגִּבּוֹר,

אוֹ אֶת מִצְחוֹ תְּעַטֵּר.

 

הַחֶרֶב, הַדֶּגֶל, הַשָּׂדֶה,

תְּהִלָּה וְיָָוָן, רְאוּ סְבִיבִי!

הַסְּפַּרְטָנִי, נִשָּׂא עַל מָגִינוֹ,

לֹא הָיָה יוֹתֵר חֹפְשִׁי.

 

עוּרוּ! (לֹא יָוָן, הִיא כְּבָר עֵרָה!)

עוּרִי רוּחִי: חִשְׁבִי דֶּרֶךְ מִי

דַּם חַיֵּּיךָ זוֹרֵם לַאֲגָם שֶׁאוֹתוֹ הָרָה

וְאָז מַגִּיעַ לְיַעֲדִי!

 

רְמוֹס אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַמְּחַיּוֹת,

שֶׁל גַּבְרִיּוּת לֹא רְאוּיָה בַּאֹפִי -

עַד שֶׁתּוּכַל שְׁוֵה-נֶפֶשׁ לִהְיוֹת

גַּם לְחִיּוּךְ, גַּם לִסְּלִידָה מִיּוֹפִי.

 

אִִם תִּתְחָרֵט עַל הַנְּעוּרִים, לָמָה לִחְיוֹת?

אֶרֶץ הַמָּוֶת הַמְּכֻבָּד

הִיא כָּּאן. – עֲלֵה אֶל הַשָּׂדֶה, וּוַתֵּר

עַל נִשְׁמַת אַפֵּךְ לָעַד!

 

חַפֵּשׂ – פָּחוֹת מְחַפְּשׂים מִשֶׁמוֹצְאִים –

קֶבֶר חַיָּל, הֲכִי טוֹב בִשְׁבִילְךָ:

וְאָז הֵבֵּט סָבִיב וּבְחַר אֲתָר מַתְאִים,

וּמְצָא מְנוּחָתְךָ.

 

 

 

יום שלישי, 9 במאי 2023

שירת הצער והאבל של יצחק שלו

 

יחיעם וייץ, שבעצמו קרוי על שם דודו שנהרג בפיצוץ גשר אכזיב ביוני 1948, כתב ביום ששי האחרון (5.5.23) ב"תרבות וספרות הארץ" על שמות ילדיהם של המשורר יצחק שלו ורעייתו המחנכת בתיה לבית בן-ברק, ממייסדי מושב נהלל, שכולם נועדו להנציח את מי שהלכו לעולמם בטרם עת. הבן הבכור, לימים הסופר מאיר שלו, נקרא על שם סבו מצד אביו מאיר בסלבסקי, שנפטר שבע שנים לפני שמאיר נולד. הבת רפאלה, ציירת, שציוריה היפים עיטרו בין השאר את קובץ רשימות הגינה המקסימות של מאיר שלו "גינת בר", נקראה על שם אחותו של יצחק שמתה בגיל 12, והבן הצעיר, צעיר בהרבה משני אחיו הבוגרים, ההיסטוריון צור שלו מאוניברסיטת חיפה, נקרא על שם בן אחיה של בתיה שלו, הטייס צור בן-ברק, שנהרג בשנת 1967 בתאונת אימונים קשה, לאחר שלקה בוורטיגו, וצנח אל מותו יחד עם מטוסו.

סיפורו של צור בן-ברק, שלא ידעתי עליו קודם לכן, העלה בי מיד את זכר שירו המצמרר של יצחק שלו "צעירים טייסים ימותו..." להלן שני בתיו הראשונים:

צְעִירִים טַיָּסִים יָמוּתוּ, יָפִים וּכְנוּפִים.

מְהִירִים בִּמְּעוֹף חַיֵּיהֶם וּמְּהִירִים בְּמוֹתָם.

עֲנֶנֶּת מָרוֹם תִּמְשְׁכֶם, כְּמַלְכַּת דְּבוֹרִים

הַמּוֹשְׁכָה חֲתָנֶיהָ לָמוּת בְּטִיסַת כְּלוּלוֹתָם.

 

נוֹלָדִים טַיָּסִים וּפְתַק מְקֻפָּל בְּכַפָּם

וְיָד נֶעֱלֶמֶת רוֹשְׁמָה גּוֹרָלָם בְּקִירָם:

לְבֵין אֵילו ּעָבִים תֹּאחֲזֵם הַסְּחַרְחֹרֶת פִּתְאֹם,

וְאֵיזֶה עָפָר יְבַכֵּם בְּהַגִּיעַ תּוֹרָם.

 

השיר הזה, שכעת אני מבינה שהוא מתעד את אסונו של צור בן-ברק, הופיע בקובץ שיריו של שלו "נער שב מן הצבא" שמוקדש לבנו מאיר שלו, שאף הוא נפצע בשנת 1967, לא במלחמת ששת הימים שבה השתתף ויצא בשלום, אלא כמה חודשים אחר כך, בפעילות בבקעת הירדן, נפגע מאיר שלו מירי כוחותינו ואיבד את רגלו. שירים רבים בספר מתארים את כאבו של האב על בנו שהפך לנכה. כל אלה, מותו של צור בן-ברק, לידתו של צור שלו הקרוי על שמו, ופציעתו של מאיר שלו שהסתיימה בנכות לצמיתות, התרחשו בשנת 1967 רבת האירועים, אבל אין להם שום קשר למלחמת ששת הימים, ואין הם נהנים מהילת הגבורה: הם תוצר של טעויות נוראות ותו לאו. אולי חוסר המשמעות של פציעתו דחף את מאיר שלו שמאלה, בעוד שאביו היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

תחת רישומן של הטרגדיות האישיות והמשפחתיות כתב יצחק שלו באותם ימים את שיריו, שבשונה מעמדותיו הפוליטיות הלוחמניות, הם רוויים בצער וחמלה על הפצועים, ההרוגים, ובני המשפחה שנשארו אחריהם, שחייהם נהפכו על פיהם. בשיר הראשון בספר, "אוֹתוֹ קַיִץ עִם בְּנִי שֶׁלִּי", הוא מקונן על הבן הצעיר וקל הרגליים שהפך לנכה:

 

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשׂרֶה אַתָּה וּבַדְּרָכִים נֵלֵכָה

וּכְבָר אֵינִי צוֹעֵד בָּרֹאשׁ כִּי אִם מֵאֲחוֹרֶיךָ...

 

חוֹתֵךְ אַתָּה יָשָׁר לְמַעְלָה, קַו תָּלוּל, אַכְזָר.

אֲנִי מוֹצֵא שִׁפּוּעַ נוֹחַ. דֶּרֶךְ לֹא עַזָּה...

 

עַל צוּק אַרְבֵּל הָעַיִט סָב (יַעַן שָׁם קִנּוֹ הוּא)

אֲנִי יוֹרֵד בַּשְּׁבִיל הַטּוֹב. אַתָּה – בְּדֶרֶךְ תֹּהוּ.

 

אבל השיר הופך לקינה:

 

אוֹתוֹ הַקַּיִץ, בְּנִי שֶׁלִּי, הָלַכְתָּ לַצָּבָא,

וְחָזַרְתָּ, בְּנִי שֶׁלִּי, בְּרֶגֶל נְקוּבָה.

 

וְלֹא נַעֲלֶה בַָּהָר, יַלְדִּי, בָּעֵמֶק לֹא נֵלֵכָה

וְהִיא תּוּגַת יָמַי, יַלְדִּי, וְהוּא יְגוֹן חַיֶּיךָ.

 

ועוד רגע שובר לב בשיר "כסא גלגלים", שבו מתבונן האב דרך עיני הבן:

 

וּכְשֶׁנֵּעוֹר מֵחֲלוֹמוֹ

בָּאוּ לְבַקְּרוֹ

רֵעָיו לַקְּרָב.

יָשְׁבוּ בִּפְאַת מִטָּה

צָחֲקוּ הֵם רָב.

(כָּל אֶחָד הֵרִים קוֹלֹו

לְמַעַן יְמֹעַךְ הַבְּכִי בְּחַלְחֲלוֹ)

 

הִשְׁפּיל הוּא אֶת עֵינָיו.

רָאָה נַעֲלֵי צָבָא גְּבֹהוֹת,

עוֹרוֹת אֲדַמְדַּמִּים

עוֹטְפִים רַגְלֵי אֵיתָן,

שׁוֹקֵי הָעֲלָמִים...

 

את נקודת מבטו של מאיר שלו עצמו על פציעתו ונכותו זכיתי לשמוע בערב לרגל הוצאתו המחודשת של הספר "פציעה", ספרו של הארכיאולוג יורם צפריר, שפרסם את ספריו האישיים תחת שם העט יורם אבי-תמר. הספר מתעד את פציעתו הקשה של צפריר במלחמת ששת הימים. מאיר שלו הזדהה מאד עם משפט בספרו של צפריר: "הייתי פצוע צעיר וכעת אני נכה מבוגר". הוא דיבר על ההילה הרומנטית שמתלווה לפציעתו של חייל צעיר, ועם השנים נעלמת כליל, ומותירה אדם נכה, שככל הנכים הוא סובל סבל שלאיש אין עוד סבלנות לשמוע עליו, סבל שהולך וגובר עם ההזדקנות, שאז הוא הופך מגיבור צעיר ורומנטי לנטל על סובביו. הוא עמד על כך שיותר מהכל זקוקים הנכים לאוזן קשבת לכאבם, שאותה הם מוצאים לעתים רק אצל אחיהם לצרה. אני שבה ונזכרת בדברים האלה בכל עת שעולה לדיון סבלם של החיילים פגועי הגוף והנפש, שכבר אינם חיילים צעירים, ובעוד סבלם רק גובר עם השנים, הם הולכים ונשכחים מלב. גם את הפגיעה בנפש תיאר יצחק שלו בשיר שעל שמו קרוי הספר "נער שב מן הצבא", פגיעה שבאותם ימים אפילו שם לא היה לה:

 

נַעַר שָׁב מִן הַצָּבָא

 

הֵבִיא הַבַּיְתָה שְׁנַת נְדוֹד

וַחֲלוֹמוֹת טְרוּפִים

עֲלֵי רֵעָיו אֲשֶׁר נֻקְבוּ,

אֶחָיו הַשְּׂרוּפִים.

 

כבר חמישים שנה הספר הזה, שכולו קינת הפצועים, הנכים, המתים, הנשארים אחריהם, הנעורים שאבדו, וכאב האובדן, אינו יוצא מידי, ונדמה כאילו משנה לשנה הפך יותר ויותר עכשווי. כבר למעלה משלושים שנה שיצחק שלו איננו עמנו, וכעת הצטרף אליו לישיבה של מעלה גם בנו בכורו מאיר, אבל שירי הצער והאבל של יצחק שלו מיטיבים עדיין לקונן על ההווה שלנו, כשם שהיטיבו לקונן על העבר, ויהי רצון שיצאו לאור מחדש, ושקולם, העדכני כל כך, ישוב ויישמע.

 

 

 

 

 

 

יום ראשון, 9 באוקטובר 2022

אם תראו סוכה עפה

 

ביום חמישי בערב כשהלכתי לטייל עם הכלב ראיתי ליד האקדמיה למדעים שני קרטונים מלאים ספרים, ולקחתי מתוכם שניים: את ספרו של נתן שפיגל "מלים מספרות", שמספר על גלגולי המשמעות של מלים יווניות ולטיניות, כמו למשל המלה הומור שמשמעותה בלטינית נוזל, ועל פי תורתו של היפוקראטס יש בגופנו ארבעה נוזלים שקובעים את מזגנו, ולכן הפכה המלה הומור שם נרדף לאופיו של אדם, אם עצוב או שמח, ובעוד שהעצב נקשר במרה השחורה, המלאנכוליה, קיבלה המלה הומור בעת החדשה דוקא משמעות של אופי הנוטה לצחוק, ומכאן התגלגלה המלה לסמל את כל הדברים שמעוררים בנו צחוק. את הספר הקדישה אסתר ליום הולדתה של מימי ב-8 לאוגוסט 1992, וגם לאסי ומולי – אולי ילדיה של מימי, "שתחכימו ותוסיפו דעת מספר נפלא זה", ומשום מה נדמה לי שאסתר שחתומה על ההקדשה הזו היא הבלשנית אסתר גולדנברג חדת הלשון שלא מכבר הלכה לעולמה, וספר זה שניתן במתנה לפני שלושים שנה מצא כעת את דרכו אלי, והספר השני שימח אותי אפילו יותר מהראשון: זהו אוסף שיריו של המשורר אהרן אלמוג שגם הוא הלך לעולמו אחרי מחלה ארוכה, כפי שלמדתי מיומניה של רעייתו, הסופרת האהובה רות אלמוג, שמתפרסמים מעת לעת במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", ואני תמיד מחכה בשקיקה לקרוא בהם. בפתח הספר השיר ששם הספר כשמו, "אם תראו סוכה עפה", ויפה שנמצא לי בין יום הכיפורים לסוכות:

אִם תִּרְאוּ סֻכָּה עָפָה תֵּדְעוּ

הִיא שֶׁל אָבִי.

50 שָׁנָה עָמְדָה. נִמְאַס לָה עָזְבָה

כְּמוֹ סוֹף כֻּלָּנוּ לַעֲזֹֹב.

רָאוּ הַשְּׁכֵנִים אֶת הַסֻּכָּה עָפָה הֶרְאוּ עָלֶיהָ בָּאֶצְבַּע לַיְּלָדִים

זֶה שֶׁל בֶּן צִיּוֹן, אָמְרוּ, זֶה שֶׁל בֶּן צִיּוֹן

סָבִי קָרָא לִבְנוֹ בֶּן צִיּוֹן

כְּשֶׁגִּלָּה לוֹ חִבָּה קָרָא לוֹ: צִיּוֹן

הִבִּיט אָבִי בַּסֻּכָּה וְלֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֶה עֵינָיו

50 שָׁנָה אָמַר לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּיְרוּשָׁלַיִם

לִבְסוֹף עָלְתָה הַסֻּכָּה בִּלְעָדָיו...

 

בכל שיר של אהרן אלמוג, ואפילו בכל קטע משיר – סיפור, ובלב הסיפור – זיכרון, או צרור זכרונות, והזכרונות מלאים טעמים וצבעים, וגם בת צחוק יש בהם, מה שנקרא בלעז הומור, שכפי שלמדנו נתן שפיגל הוא גם זורם וגם צוחק. ואני מעתיקה כאן שיר אחד שנגע ללבי במיוחד ומקדישה אותו לכל האמהות שאורזות לילדיהן תיק אוכל עם המון רחמי אם:

 

אֲנִי מִתְגַּעֲגֵּעַ לַסֶּנְדְּוִיץ' שֶׁלָקַחְתִּי אִתִּי לְבֵית סִפְרִי

8 שָׁנִים עִם הֲמוֹן רַחֲמֵי אֵם. תִּיק אֹכֶל לָבָן

מַפִּית מַעֲשֶׂה רִקְמָה. אֵיךְ אָהֲבוּ אוֹתִי הַשְּׁלוּלִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ

לְמֶרְכַּז ווֹלוֹבֶלְסְקִי. אַחַר כָּךְ

קֻפְסַת פַּח מְגֻשֶּׁמֶת עִם חַלְבָה וּמְלָפְפוֹן יָרֹק

בֹּקֶר בֹּקֶר לַעֲבוֹדַת יוֹמִי

הָיוּ עֲבוֹדוֹת שׁוֹנוֹת: מַסְגֵּרוּת בִּנְיָן פְּקִידוּת נֶהָגוּת

בְּ-1951 רָאִיתִי מוֹדָעָה בַּעִתּוֹן

דָּרוּשׁ נֶהָג עִם רִשָּׁיוֹן עַל גִ'יפּ

לָבַשְׁתִּי חֻלְצָה לְבָנָה וְהָלַכְתִּי.

אֲנָשִׁים חִכּוּ בַּתּוֹר. אֶחָד כָּסַס צִפָּרְנַיִם הַשֵּׁנִי קָרָא סֵפֶר

בַּעַל הָעֵסֶק סִיטוֹנַאי מִן הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי יָצָא מֵחַדְּרוֹ וְשָׁאַל:

מַה תַּעֲשׂוּ יְלָדַי אִם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ תִּרְאוּ שֶׁאֵין שֶׁמֶן בַּמָּנו­ֹעַ?

אֶת הַעֲבוֹֹדָה קִבֵּל זֶה שֶׁאָמַר

אֶצְלִי אֵין דָּבָר כָּזֶה.

 

כאילו קיבלתי מתנה בספר הזה, שבכל פינת שיר אני מוצאת בו את עצמי. הנה מתוך השיר "סע ברכבת ישראל" שאף הוא נכתב בבת צחוק, ומי יודע כמה עצב מאחורי הצחוק:

 

זֶה שִׁיר שֶׁנִּכְתַּב בַּעֲמִידָה

בֵּין דְחִיפָה לִדְחִיפָה

בַּדֶּרֶךְ לְעוֹרֵךְ דִּין זִיכְלִינְסְקִי

בְּחֵיפָה

לְשֵׁם מַה נוֹסְעִים בַּקַּיִץ בַּרַכֶּבֶת

אִם לֹא כְּדֵי לְהָבִיא מִסְמָכִים

מֵחֵיפָה.

קַיִץ נִשְׁלָף בַּשָּׂדוֹת, פַּסֵּי רַכֶּבֶת

זִכְרוֹנוֹת אֶרֶץ יִשְָרָאֵל.

בַּגֵּרוּשׁ הָלַךְ סָבִי מִיָּפוֹ לִצְפַת

רָאָה בַּדֶּרֶךְ פֶּגֶר סוּס

הִפְשִׁיל שַׁרְווּלָיו פָּשַׁט עוֹרוֹ מֵעָלָיו

וּמְכָרוֹ בְּעַכּוֹ. בַּכֶּסֶף

קָנָה לֶחֶם לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ.

עַכְשָׁיו אֲנִי נֶכְדּוֹ רוֹכֵב בּוֹדֵד בִּשְׂדוֹת הַמֶּלַח

קוֹצִים סְבִיבִי

שֶׁמֶשׁ נִגֶּרֶת עָלַי

עֲיֵפָה

כַּרְכּוּר, זִכְרוֹן, בִּנְיָמִינָה,

מֵרוֹץ שְׁלִיחִים. אֵיפֹה חֵיפָה.

 

עכשיו אנחנו נוסעות לחיפה רק לבית המשפט. לפני שנים גם נסעתי עם בתי הצעירה להביא משם מסמכים מתיק עזבונו של אבי, ופגשנו פנים אל פנים את הפקיד שניסה בזמנו להקשות עלינו בשם הקרובים. הוא ביקש שלא נתלונן עליו. לא התלוננו. התיק, כמו השיר, גילה טפח והסתיר טפחיים. נלחמנו אז על הירושה שהוריש אבי לבנותי, חלקו בנכסי הוריו בבנימינה, מגרש בפינת רחוב הכרמל ורחוב הזית שבו עמד בית סבי ולידו מבנה המאפיה שלו שהפעיל עד שזקן מדי. אבי כתב שהוא מוריש לבנותי את הנכס כי אני אם חד-הורית. רוב בני המשפחה חשבו שזאת דוקא סיבה טובה לנשל אותי ואותן, וחברו יחד לגזול מבנותי את ירושת אבי לטובת עצמם - זו היתה רק ההקדמה לגזל הגדול שיתגלה אחרי מות אמי - ובמאמציהם לחמוס את ירושתנו גם רימו והונו איש את רעהו בכל כוחם, שבכך, חייבים להודות, יש לא מעט הומור. בכל פעם שמת עוד קרוב משפחה נחשפת עוד קנוניה נגדנו ועוד מזימת גזל, גזל מאיתנו וגזל של אחד הגזלנים מגזלנים אחרים, שהרי הגונב מגנב פטור. מרגע שמת אבי התגייסו כולם לחמוס את רכושה של אמי ואת ירושתנו. אבל אחי מת ארבע שנים לפני אמי, ולא זכה ליהנות מן החמס והגזל. מדי פעם מתקשרים שוחרי נדל"ן שאין לי מושג כיצד הם מגיעים אליי, ורוצים לקנות ממני את דירותיה של אמי בחיפה, שאפילו להיכנס אליהן לאסוף את חפצי האישיים שם לא הניחו לי. אין לך דירות בחיפה? הם שואלים בתדהמה, לא, אני אומרת להם, אין לי שום דירות בחיפה, אחרים ירשו אותן, או חמסו אותן, זה כבר לא באמת משנה. חיפה כבר הפכה לחור שחור בחיינו. אבל אני חושבת הרבה על ספרייתו הגדולה של אבי שאסף באהבה כל חייו. האם נזרקו לרחוב כל הספרים האלה? האם אסף אותם מישהו, או שהתגלגלו למזבלה? בצוואות שהציגו אחייני לבית המשפט כצוואות אמי לא הוזכרו כלל ספרים. השופטים לא הבינו כמה מרשיעה ההשמטה הזו, אבל הם לא ידעו לא את אמי וגם לא את אבי. כעת המקומות האלה לאורך מסילת הרכבת – חדרה, בנימינה, חיפה, שפעם הציפו אותי בזכרונות ילדות, כאילו שקעו כולם בזוהמת המפרץ, איבדו את חן נעוריהם, כבר איננו נוסעים אליהם אלא כשאנו נקראים לבית המשפט, לפעמים במכונית, לפעמים ברכבת. כשהיינו ילדים וגרנו בחדרה, בטרם עברנו לחיפה, היינו נוסעים להורי אבי בבנימינה ברכבת. היינו נהנים, אחי ואני, לעמוד במעברים, היכן שהרצפה היטלטלה ומילאה אותנו עונג ופחד. אחי לא זכר לי חסד נעורים, ועכשיו, כשכל אחורי הקלעים של חייו התגלו לי, כבר אינני יכולה לחשוב עליו טובות, אפילו לרחם כבר קשה מדי. כמה מעט חושבים אנשים על מה שיישאר אחריהם, עד שמאוחר מדי, ואי אפשר לתקן דבר.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.