כסף וזהב

היום ציחצחתי את פמוטי הכסף שאמא נתנה לי אחרי שסבתא שפרה מתה, והיא לקחה אליה את מנורת הפמוטים הגדולה והמפוארת של סבתא, שאפשר להדליק בה נרות רבים, ונתנה לי את פמוטי הכסף שלה, וזו המתנה שיקרה לי ביותר. הבוקר גירדתי מהם בסכין את החֵלֶב שנקרש עליהם ושיפשפתי אותם עד שהבריקו יפה. עכשיו הם מוכנים לליל הסדר, וזה משפר לי קצת את ההרגשה, למרות ששום דבר אחר איננו מוכן עדיין, והזמן קצר והמלאכה מרובה. לא שאלתי את אמא מתי קיבלה את הפמוטים וממי. פשוט הנחתי שסבא משה קנה לה אותם, כפי שקנה לאמא כשהיתה בת שש את שרשרת הזהב עם קוביית הזהב הקטנה, וכפי שהכין לנו ילקוטים לכתה א', ילקוטי עור משובח גדולים וכבדים, בוודאי לילדה כמוני ששקלה פחות מעשרים קילו, ואיימו עליי ברוח הימים ההם שאם לא אעלה במשקל ישאירו אותי בגן. מעניין היכן הילקוט הזה עכשיו, האם הוא עדיין שמור בבית אמי. כמה שמחתי לקנות לבנותיי ילקוטים קלים וצבעוניים מבד. שנאתי את הילקוטים הכבדים שנאלצנו לסחוב לבית הספר, ושנאתי את הרצועות שבהן ניתלו על כתפינו. תמיד אני מתפלאת שאנשים נושאים על כתפיהם תרמילים מרצונם החופשי, כאילו דנו את עצמם להישאר על ספסל הלימודים. כעת מצחיק אותי לראות את הילדים הקטנים הולכים לבית הספר עם טרולים קטנים על גלגלים, כאילו עמדו לעלות על מטוס. אבל הילקוטים שסבא הכין לנו היו מיוחדים. היום הייתי מעריכה אותם יותר. סבא אהב שכל דבר עשוי מעור משובח. עור היה המומחיות שלו. היתה לו חנות גדולה לעורות, יריעות עור גדולות שהריחו כמו נעליים חדשות, וסנדלרים היו קונים אצלו עור לתפור נעליים לפי מידה, כפי שנהגו באותם ימים. עוד בסטניסלבוב היתה לסבא חנות של עורות, ובחיפה היתה לו ברחוב החלוץ חנות דומה. בכניסה לבית היה מין ספסל מצופה בעור אדום. נדמה לי שדוקא הספסל לא היה עשוי מעור אמיתי אלא רק מחיקוי עור, ונדמה לי שמעולם לא ישבו עליו אנשים, אבל אני אהבתי לשבת עליו, ואז כמובן רגליי התנדנדו באוויר ולא הגיעו לרצפה. תמיד הייתי קטנה מאד ואבא קרא לי המיניאטורה, כי הייתי דומה לו מאד, אבל הוא היה איש גבוה ואני הייתי זעירה. לליל הסדר סבא היה מכין לי כוסית יין ורודה מפלסטיק שדמתה לכוס צעצוע. היו מוזגים לי בה מעט יין מתוק והייתי רצה לאמבטיה וממלאת את הכוסית במים ושותה. אחר כך שתיתי מים ישר מן הברז והרטבתי את החולצה. סבא חבש בליל הסדר את הכיפה הגדולה ואני זוכרת אותו במיוחד מטפטף מכוסו טיפות של יין על הצלחת כשקרא את עשר המכות. תמיד כשהיה קורא לולא הוציאנו הקב"ה ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדים היינו לפרעה במצרים, היה סבא אומר מי יודע, אולי בכל זאת היינו יוצאים מעבדות לחירות, כי סבא האמין שאדם יכול להוציא את עצמו מעבדות לחירות, ולכן נהיה ציוני. אחרי שסבא מת היה אבא קורא את האגדה וסבתא היתה מוחה דמעה, אבל אבא לא אהב לטפטף יין מהכוס כשקרא את עשר מכות מצרים. אחרי שסבתא מתה הירשה לי אבא לקרוא מן האגדה בעצמי, ועד היום אני קוראת בעצמי את ההגדה. אני אוהבת לקרוא את ההגדה, אבל שרון אומרת מספיק עם התיאטרון העירוני, בואו נאכל. ואני צוחקת וחושבת שכבר אין הרבה קדושה בחיינו, אין יראת קודש כזו שחשתי תמיד בליל הסדר עם הסרוויס של סבתא המעוטר בציורי דגים והסכין המיוחד שחתכנו בו את הגפילטע פיש, והכופתאות האווריריות שדמו לעננים. אצלנו היין משובח יותר ולמען האמת גם הדגים יותר משובחים, דגי ים שיהודים מפולין בכלל לא היו אוכלים, ואני אופה אותם שלמים ויפים ואנחנו שולפים מהם בזהירות את העצמות הדקיקות וחוששים לדבר, ושותים בזהירות יין יבש ובוחנים את הטעמים, אבל אין יראת קודש שחשתי בליל הסדר אצל סבא משה, ואולי זה רק מפני שאז הייתי ילדה קטנה ועכשיו אני זקנה בעצמי וסבא וסבתא וגם אבא כבר מזמן מתים, את היין כבר אינני מוהלת, וגם מיין השרף החזק ביותר נדרשת לי יותר מכוסית כדי להשתכר. סבא וסבתא מתו מזמן, לפני שהספקתי לשאול אותם את כל השאלות החשובות, כמו מאין מנורת הפמוטים הגדולה? האם הביאו גם אותה מפולין? האם היתה שייכת קודם לאם סבתי, או אולי קנה אותה סבא משה לסבתא שפרה במתנה, כמו את שעון הזהב עם רצועת הזהב המגולפת שסבתא נתנה לי במתנה, ואני עונדת לפעמים כצמיד. פתאם מתחשק לי לענוד אותו על ידי ואני מוציאה מהארון את קופסת התכשיטים שבה מונחים כל תכשיטיי בערבוביה וחושבת שגם את התכשיטים צריך לסדר פעם, כמו את כל המוני הדברים הגודשים את הבית שלעולם אינני מצליחה לסדר. אני מנסה להיזכר האם קיבלתי את השעון הזה, שסבא קנה לסבתא כמתנת אירוסים, מאמא או מסבתא ואינני מצליחה להיזכר. אני זוכרת שאמא נתנה לי את השרשרת עם קוביית הזהב שסבא משה קנה לה בגיל שש, וגם את שרשרת הזהב עם האבן האדומה ופעם ענדתי אותן לעתים קרובות. פעם אהבתי לענוד תכשיטים. כעת אני ממעטת בכך. אבל אני אוהבת להתבונן בהם ולהיזכר בדברים. אין לי הרבה חפצי ערך, אולי גם אלה שיש לי אינם חפצי ערך של ממש. אבל כסף וזהב לפחות אינם נשברים, והם יישארו גם אחריי לדורות הבאים.

שעון מאחר

עלתה בדעתי המחשבה שלא להזיז את השעון על פי שעון הקיץ, אלא להישאר בפיגור של שעה אחרי הזמן הרשמי. שעת הפיגור הזו, או בעצם פיגור השעה, יפה בעיניי כמשל קיומי לאשה שמעולם לא למדה לנהוג, או להשתמש בטלפון סלולרי. תחילה לא הזזתי את השעונים מחמת עצלות ועייפות שגברה עליי, ובכל עת שחשבתי לעצמי: צריך להזיז את השעון ולהתחבר למציאות, משהו בתוכי ביקש להשאיר את השעון מאחור. מה כבר יכול לקרות, חשבתי לעצמי. הרי אינני שכירת יום, וכל מה שנדרש לי כדי להגיע לעבודתי בזמן הוא להתיישב מוקדם ככל האפשר ליד המחשב, שלידו אני מבלה את ימיי ולילותיי, כשאינני ישנה, וגם לישון אני שוכבת במיטתי שליד המחשב, כמו כבאי שמצפה בכל עת לאזעקה. לא שהנני עצמאית, המונח עצמאית גדול עליי. בביטוח הלאומי אני רשומה כמי שאינה עצמאית ואינה שכירה. הגדרות כאלה של לא זה וגם לא זה חביבות עלי. השלילה הכפולה יש בה בעיניי חן רב. ייתכן שיש מקום להוסיף עבורנו קטיגוריה מיוחדת של "לְבַדָּנִים", כלומר, אנשים שעושים הכל לבדם, מעסיקים את עצמם, עובדים בעצמם, רודים בעצמם, נוזפים בעצמם, משלמים לעצמם, מלינים את שכר עצמם, קונסים את עצמם, מפטרים את עצמם וגם מסדרים את כל ענייניהם אצל פקיד השומה ופקיד הביטוח הלאומי בעצמם, ללא עורכי דין ורואי חשבון. כמובן שהתכחשות לזמן הרשמי עלולה לגרום לי להגיע באיחור לפקיד השומה, או לפקיד הביטוח הלאומי, או לסניף של רשת "סטימצקי", ששם שומרים לי עיתונים מאירופה ונוהגים בי בחביבות יתרה. אבל איחורים כאלה תדירים אצלי בכל מקרה, שהרי אין די בהזזת השעון כדי להתחבר למציאות וללוח הזמנים המחייב שלה. נותרתי איפוא בשעון החורף החולף, וגם השמיים נותרו אפורים ומעוננים וטפטפו טפטופים עגומים על האדמה הלחה מגשמי הלילה. אבל בעודי מתכרבלת בשעת עשר חורפית קרא הרדיו: "השעה אחת-עשרה", מטעים את ההברה האחרונה בצליל יבש, נוקשה ואכזרי, "השעה אחת-עשרה, השעה אחת-עשרה", כמו קוקיה שפורצת מדלתות שעון ומחרידה את הישן משנתו, "השעה אחת-עשרה", קרעה המציאות את שמיכת הזמן המדומה והחולמת  שלי. עליתי על הכסא וכיוונתי את השעון לשעה הנכונה.   

נכתב ב-2009

אני מבקשת מקוראיי הנאמנים להיכנס לרשימה שלי האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית? גם אם כבר קראו אותה מזמן, כדי לסייע לי להתגבר על חבלה שנעשתה הלילה במנגנון הבלוג, כנראה בתגובה לרשימתי הקודמת ש. שלום ועזבון מכס ברוד. תודתי לכם.

ש. שלום ועזבון מכס ברוד

כבר עסקתי כאן בעימות בין המשורר ש. שלום, ידיד נפש של מכס ברוד, שביקש לפרסם את מכתבי מכס ברוד אליו במשך עשרות שנות ידידותם, לבין אהובתו ויורשתו של מכס ברוד אסתר הופה. היום מצאתי בארכיון גנזים, בעזבון המשורר יצחק עקביהו, שתירגם מבחר ממכתבי ברוד לש.שלום לעברית לצורך הפירסום שלבסוף לא יצא אל הפועל, מכתבים של ש. שלום לעקביהו בעניין זה, ואני מעתיקה שלושה מהם כאן. לגבי נספחים השתמש ש. שלום בראשי התיבות במ"פ, כלומר "במצורף פה", במשמעות "מצורף בזה".

גנזים 486

7874/8

6.10.77

ש. שלום

ת.ד. 6095

חיפה 31060

יצחק עקביהו יקירי,

במ"פ עוד 20 מכתבים, שניפיתי מן הגל, הודות לעניינם האישי, היצירי, ה"היסטורי" וכ'. בתוכם השיר Nacht [לילה] השייך לפרשת האהבה. יותר איני מעיז לבחור לפי שעה מן "הפרשה", ללא התייעצות עם אסתר הופה (ונסיונות להשפיע עליה, שלא תהיה "צנזור" חמור).

כפי שגמרנו בינינו יהיה גם לך תמיד זכות וטו לגבי המכתבים, גם לאחר הניפוי שלי.

והיה ברוך ומבורך, שלך ש. שלום

גנזים 486

7875/4

2.11.77

יצחק עקביהו יקירי,

במ"פ המכתב המשוכתב של מ. ברוד. התחלתי מעמוד ראשון, אבל אחר כך נזכרתי שנתקלת בקשיים רק בעמוד 2, ושיכתבתי אותו כולו.

אף על פי שאתה, בנדיבות רוחך, מדגיש לפניי את הסתפקותך במועט שהפרשתי לך מהמילגה שלי, כשכר עבודתך העצומה – אני רוצה לקוות, שנורית גוברין תשיג בכל זאת גם מילגה שלמה של עשרת אלפים ל"י על שמך, ושנינו נבוא על שכרנו המינימלי לפחות.

הוספתי לנורית גוברין את הפרטים שביקשת להוסיף.

לאסתר הופה כתבתי, שלא תערים לנו קשיים. למעשה היא קיבלה את ירושתו של ברוד בגלל התרשלות (או חוסר-מעשיות) של בורלא ז"ל, שקיבל קריאה טלפונית מתל-אביב, שמכס ברוד חפץ לדבר עמי לפני מותו – ואני הייתי אז עם אורה [רעייתו] שבוע ימים בטבריה ומצאתי בשובי, כאשר מכס גסס כבר, את הידיעה על השיחה הטלפונית שהכניס בורלא לחריץ הדלת של דירתי.

שלך בתודה ובברכה נאמנה, ש. שלום

אגב, גם אותו מכתב של בורלא ז"ל שמור אצלי.

נ.ב. את המכתבים המקוריים של מכס ברוד מסרתי במתנה ל"גנזים" – ואם תהיה לך פעם שעה פנויה בהזדמנך לתל-אביב תוכל לעיין בהם.

גנזים 486

7876/4

בית הבראה מגידו 14.11.77

יצחק עקביהו יקירי,

בגלות החולי שמחתי לשמוע מאורה רעייתי על שיחתכם הטלפונית. חפצתי להתקשר עמך, אבל בבית ההבראה יש תמיד תור ענקי ליד הטלפון ובבית – שאני בא אליו בדרך כלל בין 10 ל-11 לפה"צ – מצפה הר של עניינים לטיפולי. קבל איפוא ברכתי הנאמנה בכתב.

במ"פ סו"ס 6 המכתבים על פרשת א.ב., שהנני מוצא לנכון לפרסם – בהשמטות – וכן הערת הסבר שלי לפרשה. (אין לי פה מהדקים להידוק הדפים, ואודה לך אם תהדקם בטובך).

אסתר הופה הופכת עולמות בכוח "הזכויות" שלה (יורשי נלי זק"ש נתנו לי מייד ובחביבות את הרשות לפרסום מכתביה), כאילו כבודו של מכס ברוד אינו יקר לי כמו לה. אך כנראה שיש לה גם פחדים אחרים, מפני "סודות" שלא יתגלו. בכל אופן הבטחתי לה, שלא נפרסם את המכתבים מבלי שתראם תחילה אצלך או אצלי. אבל הודעתי לה בפירוש, שמן המכתבים הנוגעים לא.ב. לא נראה לה, אלא רק אותם שאחליט לפרסם, וגם אותם רק בנוסח המותקן לדפוס, לאחר ההשמטות, מפני כבודה של א.ב.

השבוע יהיה אצלי משופע בצומות ובצילומי רנטגן וכ', אך אקווה שלקראת השבוע הבא יתבהר האופק ואדע כבר דברים ברורים יותר לכאן או לכאן.

והנני שלך בחיבה ויקר,

ש. שלום

ועוד שני מכתבים באותו עניין של אסתר הופה לש. שלום שנכתבו במקורם בגרמנית ואני מביאה פה את תרגומם. בשניהם היא מדברת על עצמה בלשון רבים, שאמורה כנראה לבטא את מעמדה הנכבד כמנהלת עזבונו של מכס ברוד:

גנזים 97

7197/6

תל אביב, 30 באוקטובר 1972

ש. שלום היקר,

רב תודות עבור מכתבך מן ה-21.10 עם 18 הצילומים ממכתבי מכס מתאריכים שונים. כמובן קראתי את כולם בעניין רב, אבל החלטה לגבי אפשרות פירסום של קובץ אוכל לתת רק כאשר אראה את כולם.

לכן לפי שעה אינני רוצה כלל להיכנס לפרטים אחרים במכתבך, בטרם זה יתממש. רק זאת: כמובן שעליך ליטול חלק בשכר הסופרים על קובץ כזה. ההעתקה וסידור המכתבים הינם עבודה רבה, שבמקרה הנתון אנו מתגמלים על פי סולם שעלינו עוד להסכים עליו, כנראה לפי החלק בשכר הסופרים באחוזים.

בנוגע להצעה שאתה חוזר עליה במכתבך, להעתיק את כל המכתבים הנדרשים תמורת רשות לפרסמם, הריהי עומדת לגמרי בניגוד להצעתי הבאמת הגיונית, להכיר תחילה את כל המכתבים ולהעתיק את המיועדים לפירסום. – מדוע לא תביא איפוא לידיעתי את התוכן המלא, ש. שלום היקר? אם אינך רוצה זאת בשום אופן, כלומר שאתה נרתע מלשלוח אליי לעיון צילומים מכל מכתבי מכס, איאלץ לבוא באחד הימים לחיפה ולקרוא אותם במקום, ולבחור כמובן רק בחטף. את העבודה על כרך מכתבים מתוכנן שכזה איאלץ לדחות בכל מקרה, כי אני עמוסה בעבודה מוסכמת. לקריאת ערימה כה בלתי מסודרת צריך כמובן למצוא זמן.

האם להשיב לך את הצילומים ששלחת לי או לחכות למשלוח שלם על פי הצעתי? – כתבתי לך במכתבי האחרון מן ה-17 באוקטובר, שברצון הייתי מזמינה צילומים ממכתבי מכס אליך לארכיון שלי. האם לא תתיר לי זאת?

מה שאתה, ש. שלום היקר, כתבת בשני עמודים על זכויות התרגום לעברית, לא לגמרי מובן לי, והיה חביב מצדך, לו כתבת משפט זה, כפי שאתה מתאר זאת לעצמך, בגרמנית. כמובן היפה ביותר יהיה שתיקח על עצמך את תרגום מכתביו של מכס, אי אפשר לייחל לטוב מזה, אבל האם אתה רוצה לשמור לעצמך את כל הזכויות בעברית, או רק את הזכות, לתרגם אותם? במקרה האחרון אני מאמינה, שאנו יכולים לנהל זאת כך, כמו עם מכס, שנחלוק את שכר הסופרים 50/50.

האם לא ציערתי אותך במכתבי האחרון? ובכל זאת נשמע לי מכתבך צורם. לפני הכל מפני שכלל אינך מגיב על הצעותיי.

יש לי עוד שאלה, שכלל איננה קשורה לנ"ל. ברצון הייתי רוצה לשפר את העברית שלי. לפני הכל זה מפריע בקריאה. כמובן שגם אוצר המלים שלי מוגבל, ובכתיבה אני עושה שגיאות כתיב ולשון. על איזה קורס או מורה טוב תוכל להמליץ לי? הייתי מאד רוצה להתבטא גם בעברית כמו באנגלית ובצרפתית. כמובן שהכתב השונה יוצר קשיים משלו. זה לפני הכל מגבלה, כי המלים, המשפטים, אינם יוצרים אצלי שום תמונה. זוהי מלאכת מחשבת שאני צריכה לבצע.

במיטב הברכות והאיחולים,

שלך,

אילזה אסתר הופה

נ.ב. מן הסוכנת הספרותית שלי טרם קיבלתי תשובה, אבל תשובתה ידועה לי, כי דיברתי איתה בציריך על הצעתך: ללא הכרת הטקסטים אי אפשר לפנות לשום הוצאה.

הסוכנת הספרותית, שעבדה קודם לכן עם מכס ברוד, היא ד"ר רות ליפמן מציריך.

כאילו כדי להדגים את מגבלות הבנתה בעברית, מתייחסת אסתר הופה במכתב שלהלן לדברי ש. שלום, כי יורשיה של נלי זק"ש נתנו לו מיד את הסכמתם לפירסום מכתביה אליו, כאילו דיבר על נתינה של חפץ כלשהו. אינני יודעת מה מקור טעות ההבנה שלה. אולי לא הבינה את מכתבו של ש. שלום שנכתב כנראה בעברית:

גנזים 97

7198/6

תל אביב, 13 בדצמבר 1972

ש. שלום היקר,

אני מודה לך, מעט באיחור, על מכתביך מתאריך 14 ו-24 בנובמבר ועבור האחרון מתאריך ה-6 בדצמבר, שבו ביטאת את חששך, שאולי ציערת אותי שלא מרצונך. זה באמת קרה במכתבך מן ה-14 בנובמבר עקב הערות שונות, שנראו לי לגמרי בלתי צודקות ובלתי מוצדקות, וזה היקשה עליי, למצוא את הטון הנכון בתשובתי. מעולם לא עלה בדעתי להתייחס למכס כאל "עניין משפחתי", גם כאשר אמרתי, שמכתבים פרטיים ממכס לצד שלישי , מוכרחים לקבל את אישורי לפני פירסומם. באשר לטענתך, שלא נתתי לך דבר ממכס לאחר מותו ושמיורשיה של נלי זק"ש מיד קיבלת משהו, ברצוני רק להזכיר בקצרה, שכל מי שהיה קרוב למכס ורצה לאחר מותו חפץ שלו, קיבל אותו כרצונו. – מאיש מחבריו לא קיבל מכס חפץ למזכרת, במידה שהאריך לחיות אחריהם, גם לא מיורשי ידיד נעוריו פליכס ולטש, זה רק לדוגמה. לו ביטא מכס רצון כזה, אי אפשר היה לסרב לכך. אבל לי נראה שמכס נשא בלבו את זכר חברו הנצחי כה עמוק, שלא היה צורך במזכרת כזו. אם תודיע לי על משאלה כזו, אני אמלא אותה ברצון במידת האפשר.

ההתבטאות במכתבך האחרון, לכתוב פעם גם ספר על מכס, כפי שעשית על ביאליק ועגנון, שימחה אותי במיוחד, והיה יפה, אם זו לא תישאר רק תכנית ואני עוד אזכה לחוות זאת. בוודאי כתב יד כזה יוכל למצוא גם פה בארץ מו"ל, כפי שאני מקוה, שזה יעורר עניין בחו"ל.

את כל משלוחי הצילומים ממכתביו של מכס אליך קיבלתי וקראתי. אני ממתינה עדיין לזמן טוב יותר כדי לעבדם באופן יסודי יותר, ולהפריד את אלה שנראים לי חשובים. אבל אני חוששת שתוכנם של מכתבים אלה וידידות זו יותר מדי ספציפי לישראל, כמו ההתכתבות המרובה לגבי תרגומים, העלאת מחזות ועבודה משותפת אחרת, כך שעדיין אינני יכולה לקבל תמונה, אם החומר מספיק לכרך מכתבים. – האם תוכל להותיר את הצילומים עוד לזמן מה אצלי? ברצון הייתי עושה העתקים לפחות מכמה מהם שנראים לי חשובים לעבודתי. אבל על "אמן" הצילום שלך לא היינו מבזבזים אפילו כתר [במקור קרונה, מטבע צ'כי] וגם לא היינו מציעים אותו לפרס על אמנותו. הוא היה צריך ללמוד תחילה להכין צילומים קריאים יחסית. אולי הוא היה מתאמץ לעשות זאת לו חשב שצפויים לו כאלה הישגים בתחום.

ב-5 בדצמבר חל על פי הלוח היהודי יום השנה הרביעי למותו של מכס. לפי התאריך הנוצרי הוא חל ב-20 בדצמבר. אנא ציין לפניך שב-29 בדצמבר, יום ששי, בשעה 18 וחמש דקות או 20 וחמש דקות יתקיים ברשת א' שידור מלחניו של מכס, שבו משתתף כפסנתרן גם פרנק פלג. אתה זוכר שפלג נפטר באותו יום כמו מכס. את הזמן המדויק תמצא בעיתון של אותו יום. נדמה לי שזה 18 וחמש דקות.

בנוסף לכך צריכים לעשות משהו להעלאתה מחדש של האופרה הבאמת יפה "דן השומר", אולי יצליח איזה עיבוד עבור הטלויזיה או לשידור ברדיו? האם תוכל להפעיל את השפעתך לשם כך? הייתי רוצה לנסות לעשות זאת בכוחותיי הדלים. המועד של 25 שנה לאופרה יכול היה להיות מתאים לכך.

בברכות לבביות לך ולרעייתך, אסתר ה.

במקרה יוצא דופן אחד טרחה אסתר הופה במפתיע וכתבה לש. שלום בעברית, וזו לשון הגלויה ששלחה אליו מציריך:

גנזים 97

5150/9

ציריך, 2.10.1971

שלום רב לך ש. שלום,

מזמן רציתי לכתוב לך וגם לברך לך שנה טובה וחתימה טובה.

את הגלויה מוינה שהיתה מכובנת אלך תקבל עכשיו מציריך היפה. ביליתי חופש נאים ומצאתי הבראה שלמה בשויץ ובאוסטריה והוספתי נסיעה למו"לים בגרמניה ובוינה והצלחתי למצוא התעניינות רבה בשביל ספרים חדשים (לא מודפסים עדין) של מכס ושל ישנים. שנים יופיעו בסתב 1972. מתי תבקר בארכיון? שלום רב, אחזור ב-12.10. ד"ש וכל טוב לאשתך!

א.    אסתר הופה    

המו"לים של ברוד ישבו דוקא בציריך ולא בגרמניה. ביקורה של אסתר הופה בגרמניה באותו קיץ קשור מן הסתם לתוכן מכתבו של רוברט ולטש לאחותו ליזה קצנלסון בתאריך ה-12.11.71 שנמצא בתיק עזבון ברוד בגינזך המדינה:

...ב23 בנובמבר 1971 מוכרים בהמבורג את כל העיזבון של ברוד, כלומר כל ההתכתבות אליו. בקטלוג שהוציא ד"ר ארנסט האוסוודל, מצוינים מחירים מזעזעים: למשל 14 מכתבים ו-8 גלויות בכתב ידו של קפקא לברוד מוצעים ב-90,000 מארק, כלומר יותר ממאה אלף ל"י, 2 מכתבים מקפקא לאלזה ברוד עבור 8,000 מארק גרמני, מכתב מקפקא ליצחק לוי עבור 2000 מארק גרמני, כתב היד של קפקא על קלייסט 4,000 מארק, 3 מכתבים מאיינשטיין עבור 1,500 מארק, מכתב מברוד ל[פרנץ] ורפל שלא נשלח עבור 3,500 מארק, מחברת הערות של קפקא על וימאר מ-1912 עבור 12,000 מארק גרמני וכן הלאה. גם מכתבים אחרים לברוד מתומס מאן, [הרמן] הסה וכן הלאה מוצעים.

אסתר הופה לא ציינה כמובן בגלויה באיזו עיר בגרמניה ביקרה, אבל אני מהמרת על המבורג.

תודתי לארכיונאיות גנזים דבורה סתוי והילה צור על עזרתן באיתור המסמכים.

לזרוק

תמיד בימים האלה שלפני הפסח אני נזכרת בשיר הזה של ש. שפרה, שפותח את המחזור "אשה שמתאמנת בלחיות", ואני קוראת אותו לא בלי קנאה:

בלב קר

אשה מכניסה קיץ

לארונה, משליכה חליפה

זהובה, צרת חצאית, קטיפה שחורה,

קטיפה חומה, מכנסי הרמון, שַׁלְמוֹנֵי

בגדיה אשר רכשה בכפיתיות לפתות את נפשה

לחיות, גרבים כיין וזית וחמרה ומפוספסים

כמו זברה, וארנק עור אדמדם וכסוף, ובקבוקי בושם ריקים

למזכרת ומלאים מפני האלרגיה, וקופסיות צלליות כחולות, ירוקות

ואפרפרות, וחגורות מתניים צרות, עשרה סנטימטר חסרים

לחגורה עכשיו, וחומלת על שמלה פרחונית, אוורירית, רחבת

שרוול, היא השמלה אשר לבשה בלכתה למסיבה עם בעלה

בחמש לפנות ערב, היא לחצה על כפתור המנורה, שירים על מוּת

שגרירה, ונעליי עקב עגולות חרטום, מחודדות, וגם זוג נעלי

הספורט הראשונות שלה בסוליות רכות כמצוות

הרופא, ולבסוף אפילו חלוק-צמר אפור משובץ של

אבא, פורשת לאור, נכנס בו העש, ביד חזקה

היא משליכה חלוק חם שנשמר בארון כמעט עשרים

שנה בלב קר.

גם לכם יש בארון חגורות שקצרות בעשרה סנטימטר? ובגדים שכבר לא יעלו עליכם לעולם, אבל אין לכם לב לזרוק, כי לבשתם אותם לחתונה של מירה ויוסי שכבר התגרשו מזמן, אבל אתם עוד זוכרים איך רקדתם בחתונה שלהם, ואיזה אוכל היה, עוד לא הייתם צריכים לדאוג אז לדיאטה. והשמלה שעוד היתה טובה לתחילת ההריון של הגדולה, כשהכל עוד נראה לכם נורא רומנטי. ונעלי ההתעמלות הישנות שלא זרקתם, כי תמיד חשבתם שאולי פתאם יתחשק לכם לרוץ בבוקר, מה שאף פעם לא קרה, והז'קט הזה שפעם נראיתם בו כל כך חטובים, ואף פעם לא הפסקתם לקוות שיום אחד תיכנסו אליו שוב? והחלוק המשובץ הישן, ומעיל הרחצה שלבשתם בירח הדבש, והסוודר מהתלבושת האחידה שעדיין עולה עליכם, אם קצת דוחפים? ובגד הים שלא לבשתם עשרים שנה, אבל אולי עוד תחזרו לשחות? וכל הגרביים המחוררות, שאולי נמלא בהן בובת סמרטוטים? והמעיל שנקרע אבל חשבנו להשתמש בפרוה, והנעליים הגבוהות שקניתי כשתיכננו לצאת לטיול במדבר יהודה וגיליתי שאני בהריון, והמזוודות הישנות מהנסיעה לאירופה. כבר אף אחד לא סוחב כאלה, לכולם יש טרולים עם גלגלים, ומי עוד יעז להניח על המסוע אלטע זאכן מתפרק כזה, אבל לזרוק לפח לא נעים, וקסטות הוידיאו שהקלטתם עליהן בהתמדה את כל הסרטים הטובים לצפייה חוזרת? ואריזות המחשב שאולי תצטרכו פעם אם תחליטו פעם לעבור דירה, למרות שאין לכם כבר כוח לעבור דירה חוץ מלהר המנוחות בבוא היום, כשאחרים כבר ידאגו לסידורים, ואתם כבר לא תצטרכו לארוז שום דבר. והדיסקים הישנים במידה שלוש ורבע שאז נחשבו הדבר האחרון, ובקבוקי השמן שממלאים מדף שלם בארון – חבל, זה שמן זית משובח ועוד נשארו בהם כמה טיפות שאם ננער ממש חזק אולי עוד יצאו, והבקבוק של הליקר המשובח שקיבלתם ליום ההולדת לפני חמש שנים וצנצנות הדבש שאפשר עוד לגרד, ובקבוקי השמפו שאף פעם לא נגמרים עד הסוף, והעיתונים שבוודאי פעם נקרא, בוודאי, אם לא היום אז מחר, או בשבת, או בשבוע הבא, או בשנה הבאה, כשנתפנה, בכל אופן לא נשליך אותם סתם ככה בלי לפחות לדפדף. והנעליים הראשונות המתוקות, בגדי התינוק במדף העליון – תמיד חשבנו שאולי יבוא עוד ילד – החוברות שהילדים מילאו בחופש, המשחקים שנשברו, צלחות המרק השבורות שאולי פעם נמלא באדמה ונעשה מהן עציץ ונשתול בהן רקפות, כוסות יין רק עם סדק, סכין בודד מסכו"ם לא ידוע, הסרוויס המכוער שחשבתי שנורא יתאים לאורחים אבל לא הגשתי מעולם, ארגז הלחם הישן שכבר רבע מאה לא שמנו בו לחם אבל עוד תופס מדף בארון, ספרי הלימוד שהילדים רצו לזרוק לפח ואמרנו להם שלא יפה לזרוק ספרים, שרידי אריזות לגו, הנסיך הקטן הקרוע, מילון אלקלעי המתפורר, חתיכות המילון הגרמני-עברי, כיסויי המיטה שהכלב קרע ובכל זאת כיבסנו וקיפלנו בארון, השטיח מהעיר העתיקה, הציפיות עם הציורים של קיפי ושלגיה, ועוד עיתונים, ספרים של עם עובד שהתפרקו, ניירות, המאוורר שנתקע, שואב האבק שנקרע לו הצינור, כל מה שלא נצטרך לעולם ואין לנו כוח לזרוק, ואיך איך איך ננקה את הבית לפסח?

צרפתים, ערבים, יהודים

אינני יודעת האם אפשר בכלל להסיק מסקנות מהרצח בטולוז. זה מקרה כל כך קיצוני וקשה להבנה. לא רק האכזריות החריגה כלפיי הילדים היהודים בלתי נתפסת. קשה מאד להבין מדוע רצח מוחמד מראח חיילים ערבים מוסלמים וחייל שחור. האם רצה להוקיע אותם כבוגדים בערבים או במוסלמים, בכך ששירתו בצבא הצרפתי? ואם כן, האם לא חשש לעורר את זעמה של הקהילה המוסלמית דוקא? ושל מי היה הרעיון לרצוח חיילים ערבים? האם קיבל משימה כזו מאנשי אל-קעידה, או הגה אותה בעצמו? האם ישנה מזימה של אל-קעידה להרתיע אזרחים צרפתים ממוצא ערבי או אפריקני לשרת בצבא הצרפתי, ביטוי עליון של אינטגרציה? כל העניין הוא חולני, אבל גם פיגועי האחד-עשר בספטמבר היו חולניים – הרהב היה יסוד מרכזי בהם, והרהב גם הביא למפלתו של מוחמד מראח – הוא נתפס לאחר שהתקשר לערוץ טלויזיה כדי להתרברב במעשיו. קשה לתפוס את השילוב של אכזריות קיצונית ורהב כמעט ילדותי.

דוקא במקרים הקיצוניים והחריגים ביותר התגובות הן תמיד הצפויות ביותר – עוסקים בהגירתם של מוסלמים לצרפת ובמיעוט המוסלמי הגדול יחסית שמתגורר בה, ולא בשאלה מדוע גילויי האלימות והאנטישמיות בקרב המוסלמים החיים בצרפת קשים הרבה יותר מאשר בארצות המוצא שלהם. אין עוסקים בתפקידה של החברה הצרפתית ברדיקליזציה האנטישמית של אזרחיה הערבים, שהיא תופעה רחבה בהרבה מהמעשים הקיצוניים של הרצח. אין עוסקים בלגיטימציה השקטה שמעניקה החברה הצרפתית לאנטישמיות מצד ערבים כלפיי יהודים, שבאמצעותה מבטאים הצרפתים את האנטישמיות שלהם עצמם באמצעות שליח.

מצד אחד מדכאת החברה הצרפתית בנוקשות וללא כל הצדקה ביטויים של זהות ערבית ומוסלמית שאין בהם כל רע. ילדים ערבים שמדברים ביניהם ערבית בבית הספר ננזפים. מנהגים דתיים כמו תפילה במקום ציבורי או כיסוי ראש, שלא לדבר על רעלה – נאסרו בצרפת בחוק והמשטרה יכולה לעצור מוסלמי שכורע להתפלל ברשות הרבים או אשה שמכסה את פניה ברחוב – חקיקה מזעזעת באופייה הגזעני והדכאני כלפיי מיעוטים, שהיא בושה וחרפה למדינה הרואה בעצמה דמוקרטיה. כדי לאזן את איסור חבישת כיסוי הראש בבתי הספר לנערות ערביות, אסרו גם על ילדים יהודים לחבוש כיפה בבתי הספר הממלכתיים – איסור מזעזע שהיה צריך לעורר התנגדות כללית ומחאה חריפה מצד גורמים יהודים וישראלים, דבר שלמרבה הצער לא קרה – כל כך התלהבו יהודים מסוימים מהפגיעה בערבים המוסלמים, שהתעלמו מכך שהפגיעה במקרה זה ביהודים הרבה יותר גדולה, ונותנת לגיטימציה לתביעה אנטישמית מסורתית מהיהודים להתכחש לזהותם היהודית ולהסתירה.

הגילוי היחיד של זהות ערבית או מוסלמית שזוכה בצרפת להבנה ואפילו לעידוד הוא שנאה ליהודים, "בגלל סבלם של הפלשתינים", ביטוי שמחליף את ההצדקה המסורתית לרדיפת יהודים – "בגלל סבלו של ישו" - במדינה המאד קתולית, למרות טענתה לחילוניות. הזדהות עם אלימות ערבית נגד יהודים, שהיא לכאורה מוצדקת "בגלל סבלם של הפלשתינים", מאפשרת לאנטישמי הצרפתי לדבוק באנטישמיות שלו מבלי לחוש אשמה, וכך צרפת שמדכאת באכזריות כל גילוי תמים של זהות ערבית או מוסלמית כמו תפילה ברשות הרבים או שיחה בלשון הערבית, מקבלת הרבה יותר בהבנה גילויי שנאה כלפיי יהודים ומצדיקה אותם בכך שהיא מסבירה אותם כ"מחאה על סבלם של הפלשתינים", ובכך פוטרים עצמם הצרפתים מאחריות לסבלם של היהודים ומעודדים את ההתנכלות כלפיהם, כי התנכלות שנתקלת בהבנה מתעצמת וחוזרת על עצמה.

כמובן שאיש איננו מעודד בגלוי רצח יהודים או מזדהה איתו בגלוי, ובכל זאת החזרה הבלתי פוסקת על כך שהרצח הוא "מחאה על סבלם של הפלשתינים", בניסוח זה שהוא ניסוח צרפתי ואירופי ומתכתב עם האנטישמיות האירופית המסורתית שהצדיקה במשך דורות את רדיפת היהודים ב"סבלו של ישו", מהוה הצדקה שקטה של רצח היהודים. הויכוח על מתן הלגיטימציה לרצח יהודים מתנהל בין השורות ולא בגלוי: כאשר ביקר סרקוזי בבית ספר ממלכתי ואמר לילדים שרצח כזה יכול לקרות גם להם, לא רק לילדים היהודים, עוררו דבריו תגובות נזעמות, והוא הואשם בהפחדת ילדים. אבל סרקוזי לא דיבר לילדים אלא להוריהם, שאומרים להם בבית שהם לא צריכים לפחד כי הערבים רוצחים רק יהודים, בגלל שהיהודים רוצחים ילדים פלשתינים. כשסרקוזי אמר לילדים צרפתים שזה יכול לקרות גם להם, הוא אמר להם בעצם שלא יאשימו את היהודים בכך שרוצחים אותם. הציבור הצרפתי הבין את המסר הזה ולא אהב אותו. הצרפתים אינם שמחים על רצח יהודים ואינם מעוניינים ברצח כזה, אבל אם זה קורה הם בהחלט מעוניינים להאשים את היהודים בכך שהמיטו את האסון על עצמם, ובכך הם מצדיקים ומעודדים את המשך ההתנכלות ליהודים. הרדיקליזציה האנטישמית של ערביי צרפת בהחלט מושפעת מכך שגילויי אנטישמיות מצד ערבים כלפיי יהודים הם הגילוי הערבי הייחודי היחיד שהציבור הצרפתי מוכן לגלות כלפיו הבנה.

הדינמיקה הזו, שבה משמש המהגר הערבי שליח של האנטישמיות הצרפתית המתחמקת מאשמה איננה דינמיקה פשוטה, ולכן נשמע הרבה על בעייתה של צרפת עם המהגרים הערבים, ועל כך שאין בצרפת אנטישמיות אלימה, אלא זו אנטישמיות חדשה של מהגרים מוסלמים. אבל זו איננה אנטישמיות חדשה. זו אותה אנטישמיות צרפתית שמאשימה את היהודים במותם שאימצה לה רטוריקה מעט שונה, ומתירה את דמם של היהודים בדרך מעט מתוחכמת יותר, אבל לא ממש חדשה.  

תומס ברנרד על אב ועל מכתב

"באַפְלִינג, אמר אבי, הוא היה עם אמי שנה לפני מותה, בקבורתו של אחד מחבריה ללימודים, ושם היא דיברה ללא הרף על מותה שלה המתקרב. בעוד שהוא טרם גילה בה כל סימן למחלתה הסופנית, הרי היא, כבר אז, בכך הוא הכיר רק הרבה יותר מאוחר, כבר היתה חדורה במחלתה הסופנית, שינוי עדיין לגמרי חידתי עבורו כרופא, שזיהה בה מאז הקבורה באַפְלִינג, מלאנכוליה מתגברת שיותר ויותר התפשטה אל כולנו. הוא נזכר בכל מלה ומלה שלה, מסוגל לראות את הדרך שעשתה לפני ואחרי הקבורה, זו היתה אותה תקופת שנה, סוף ספטמבר, כל מה שקשור לקבורה באפלינג ברור לו יותר מאי-פעם. דוקא בימים בהירים, כאשר העולם בכל אשר תיפנה כאילו שקוף בחללו, ודרך שלוותו לבדה נהיה בעצם טבע נאה, נכפל עצבונם של הנותרים אחרי אדם שמת מזמן.  

האם אלה גם הצבעים הזהים תמיד, שמתבהרים לנו כעת, בזוויות החדות של השמש לאורך נחל סֶדינג, שבהם אנו מזהים כבר את הסתו במלוא הדרו, שהשקפה שהתהוותה מתוך התבוננות עמוקה בהשתקפות הטבע בעצמו, קוסמת לנו תמיד.

המהותי שבאדם מתגלה רק כאשר אנו אנוסים לתפוס אותו כמי שאבד לנו, רק בזמן שאדם זה נפרד מאיתנו. רק בכל מה שעבורו אינו אלא הכנה למותו הסופי, ניתן לזהות את האמת שלו.

אבי דיבר לאורך כל הנסיעה דרך עמק סֶדינג על אמי, יותר ויותר היא מעסיקה אותו בחלומותיו בהקיץ, לא בלילה, לעתים קרובות מרגיעה אותו באותה מידה בתקופות הארוכות, שבהן כלפיי חוץ הוא טרוד בעבודתו כרופא, שעל ידי כך הוא מסוגל להשקפה בהירה על המתרחש בטבע.

כעת הוא מכיר אותה, שבמשך תקופת חייה לצדו אמנם אהב אותה, אבל מעולם לא הכיר אותה. אדם מסוגל להיות יחד עם זולתו האהוב רק לבסוף, כאשר הנוגע בדבר מת, בעצם כאשר הוא נמצא בתוכו.

מיום הקבורה באפלינג ואילך היא דרשה לעתים קרובות, שיקח אותה עמו לביקורי החולים שלו: כעת שוב אין משאלתה זו נראית לו בלתי-נתפסת. מטבעה אי אפשר היה לה ללמוד את הצער והסבל בעולם, אבל להתבונן בו, מיום הקבורה באפלינג ואילך, היא לא חדלה עוד. בתקופה זו דיבר איתה לעתים קרובות עלינו הילדים, בראש וראשונה על הקושי להפוך את אהבת ההורים כלפינו לחינוך של ההורים לנו. היא אמרה לו לעתים קרובות, שאנו עבורה יותר ילדים של הנוף סביבנו מאשר של הורינו. בהחזיקה כל חייה בהשקפה זו, היא ראתה בנו, באחותי במידה רבה עוד יותר מאשר בי, בריות שנוצרו מן הטבע לבדו, שלכן נותרנו תמיד זרים לה. הוא עצמו, אמר אבי, מכיוון ששלושתנו יחדיו היינו לאחר מותה חסרי ישע לחלוטין, ואחותי ואני, היא בת שתים-עשרה ואני בן שבע-עשרה, היינו בשלב ההתפתחות המסוכן ביותר, חשב מיד לאחר מות אמנו, וכעת אמר, כשכבר ראינו את שְׁטִיווֹל לפנינו, "בעצם כבר בשעת קבורתה", להינשא בשנית, אבל אמנו בתוכו דחתה יותר ויותר את הרעיון.

כעת נזכרתי במכתב, שלפני ימים אחדים כתבתי לאבי, ושבו התאמצתי לתאר את היחסים הלא טובים בין שלושתנו, בינו לביני ובינו לבין אחותי וביני לבין אחותי. כתבתי לו באמונת-שוא לזכות בתשובה על כך, וכפי שראיתי כעת בבירור, לעולם לא אוכל לקבל תשובה כזאת.

על השאלות שהצגתי במכתב לא יוכל אבי לענות לעולם.

יחסינו יותר ויותר קשים, בעצם כאוטיים, היחסים בינו לבין אחותי וביני לבין אחותי הם הקשים ביותר, הכאוטיים ביותר.

את האבחנות שעשיתי בשנים האחרונות בנוגע ליחסינו ניסיתי לתאר במכתב לפרטיהן הנסתרים ככל האפשר, אבל החשובים ביותר, כפי שנראֶה לי. תוך כדי כך נתתי את דעתי בזהירות הרבה ביותר, שלא לפגוע באבי. שלא לפגוע באיש. על יסוד אבחנותיי ארוכות-השנים לא היה זה קשה, לשרטט תמונה שלנו מכל הצדדים שתהא גם אמיתית. את מכתבי חיברתי מאד בשלוה, לא הרשיתי לעצמי בו שום התרגשות, ולו הקלה ביותר, גם אם לא חסרו בו נקודות השיא, שאליהן כיוונתי, נקודות שיא כאלה שהוצגו במכתב בדמות שאלות עקיפות או ישירות כמו למשל, במי האשם בניסיון ההתאבדות זה מקרוב של אחותי, או במותה בטרם עת של אמי. זמן רב רציתי לכתוב מכתב זה וגם התחלתי בכך שוב ושוב, אבל תמיד עלו בי כבר בהתחלה ספיקות לגבי מידת תועלתו של מכתב כזה. תמיד היה לי בלתי אפשרי לכתוב אותו. מיד נהייתי מודע לטירדה להביע בבת אחת במכתב כזה את מה שבמשך שנים רק חשבתי עליו, להעלות לדיון השערות. גם הרתיעה, להעלות דברים שאולי נשכחו מזמן, עבור ההוכחות המתחייבות במכתב כזה להשקפתי אודותינו, סיכלה את תכניתי. הייתי חייב לנהוג כלפיי כל הנוגעים בדבר בכנות וגם בחוסר-התחשבות ובכל זאת בתשומת-לב, מה שהפך מכתב כזה במשך זמן רב לבלתי-אפשרי.   

אבל ביום שני שעבר נראה לי לפתע קל לכתוב את המכתב, בהינף יד, לא על פני שמונה עמודים, פרשתי את חקירתי, שהגיעה לשיאה בשאלה על האפשרות להבהיר את מצבנו בכללו ולשפר את יחסינו איש עם רעהו. בסופו של דבר עיינתי ביסודיות כמה פעמים במכתב זה ולא מצאתי דבר שיכול היה למנוע ממני למסור אותו. כבר ביום שלישי בבוקר צריך היה אבי לקבל אותו. אבל עד כה לא הזכיר אותו במלה, למרות שהיה די והותר זמן לכך ולמרות שהכל בו הצביע על העובדה שלא זו בלבד שקיבל את המכתב בזמן, אלא שגם קראו בתשומת לב רבה, התעמק בו ולא שכחו.

גם בשְׁטִיווֹל היה אבי, את זאת ראיתי מיד כשנכנסנו לשם, מוכר היטב היטב.

זיכרונו הטוב איפשר לו, לפנות לכל האנשים בשמם. הוא גם הכיר היטב את נסיבותיו של כל אחד.

כאשר נראה לו שמישהו, שעמו החליף ברכת-שלום או גם כמה מלים, נותר זר עבורי, תיאר לי אותו."

Thomas Bernhard, Verstoerung, Suhrkamp 2008

פורסם לראשונה בהוצאת Insel, 1967.

אינני בטוחה ש"הֶלֶם" הוא התרגום הנכון ל-Verstoerung, אבל נדמה לי שזה הכי קרוב אולי. ההדגשות הופיעו במקור באיטליקס. נדמה לי שהדמות שברנרד מתאר היא דמות סבו, כי אב לא היה לו. אולי סבו וסבתו, ואולי דמות אחרת. אולי אין לכך חשיבות.

*

"לכל אחד היתה לו מלה טובה" חזר אחי על מה שנאמר על אבינו המת. את ההמשך "רק לנו לא" הוא לא ביטא בקול. "בוכים על עצמנו", הוא אמר.

היו בו הרבה שנאה וזעם. היה לי קשה להיות במחיצתו.

אני הייתי הבת האהובה, ואמי ואחי שמרו לי טינה על כך, למרות שגם בי נהג אבי תדיר ללא רחמים, אפילו באכזריות. נדמה לי שאחי שמר טינה בעיקר לאבי, ואילו אמי שמרה טינה בעיקר לי.

אבל אולי לא היתה אמי כלל ועיקר. דבר זה מעולם לא הוברר עד תומו.

שבועיים לפני שמת אבי ישבנו בבית קפה ואני השתעלתי ללא הרף. הפעם הוא חמל עליי. נדמה היה לי שלראשונה בחייו ראה אותי כפי שהייתי באמת, ענייה וחולה ולא מצפה לדבר.

הוריי וגם אחי היו משוכנעים תמיד שאנשא בשנית, למרות שכל מי שהכיר אותי ידע שלא אנשא בשנית.

הקרובים ביותר הם אלה שאינם מכירים אותך כלל. אינם יכולים להכיר אותך.

אני זוכרת את אדניות הפרחים על מעקות בית-הקפה ואת בנותיי יושבות האחת לצדי והשנייה מולי לצד אבי. השתעלתי ללא הפסקה והוא נחרד. אבל כבר לא היה לו זמן לתקן דברים.

אחרי שבועיים נהרג ואני לא היכרתי אותו בכלל והוא בכלל לא הכיר אותי, לא בחייו ולא במותו אינני מבינה דבר.

וזה היה באביב, אחרי חג הפסח, והיו בכל מקום פרחים.

פקפוקים

בדרך כלל אנשים כותבים או מדברים כשיש להם דיעה על משהו ובדרך כלל זו דיעה די נחרצת, למשל בעד התקפה על איראן או נגד. כל אלה שמדברים או כותבים הם בעד התקפה או נגד, והם יודעים בדיוק למה. ובגלל זה הדיעה של רוב האנשים, שמפחדים מהכל אבל אין להם מושג מה נכון ובגלל זה הם לא יודעים בכלל אם להיות בעד או נגד, הדיעה שלהם בכלל לא באה לידי ביטוי, ונדמה שהאנשים מחולקים בין אלה שבעד לאלה שנגד, בזמן שבעצם רוב האנשים לא יודעים בכלל בעד מה או נגד מה צריך להיות. ומה שמעניין בזה, שזה לא שאֵלֶה שבעד מפחדים ואֵלֶה שנגד לא מפחדים, אלא אֵלֶה שבעד מפחדים שאם לא נתקוף את איראן תהיה לה פצצת אטום והיא תהרוס את ישראל וכולנו נמות, ואלה שנגד מפחדים שאם נתקוף את איראן יירו עלינו המון טילים ויהרסו את ישראל וכולנו נמות. שתי האלטרנטיבות לא מאד מלהיבות ולא גורמות לבן-אדם מהשורה, זה שהוא לא בעד או נגד כי אין לו מושג מהחיים שלו בעד מה או נגד מה צריך להיות, הן לא גורמות לו לחשוב בבהירות, למען האמת הן גורמות לו שעוד יותר לא יהיה לו מושג בעד מה צריך להיות, ואם הוא מעדיף למות מפצצת אטום או מטילים, שתודו שהבחירה ביניהם די קשה ואיננה מובנת מאליה. מכיוון שהבן-אדם שלא יודע מהחיים שלו הוא בן-אדם תרבותי, הוא קורא את דוד גרוסמן ועמוס עוז, שהם מאד נגד מתקפה על איראן ובעד שלום עם הפלשתינים, ויש להם תמיד רעיונות מצוינים לשלום עם הפלשתינים, שהם כמו הרעיון המצוין של העכברים לתלות פעמון על זנב החתול, רעיון מבריק בפשטותו שרק היישום שלו מסובך וקשה לביצוע, והם אפילו מודים בזה, שאיכשהו זה לא מצליח, אבל כמו מרקסיסטים ותיקים שבטוחים שהבעיה היחידה עם הקומוניזם היא שלא יישמו אותו כהלכה, הם לרגע לא מעלים בדעתם לאבד את האמונה ברעיון. והם ממש לא מבינים למה אנשים מקשרים בין אחמדינג'אד להיטלר. צריך לתת להם רמז: אולי מפני שהוא אמר שישראל לא צריכה להתקיים? אולי מפני שהוא אמר שהשואה לא התקיימה ואירגן בטהרן כנס של מכחישי שואה? אולי מפני שהוא אירגן בטהרן תערוכה של קריקטורות שואה ואמר שהשואה זה דבר נורא מצחיק? אבל עמוס עוז לא מפחד מאחמדינג'אד כי היטלר כבר מת. זה באמת מאד מרגיע שהיטלר כבר מת, אבל זה לא הופך את פצצת האטום האיראנית למשהו יותר אטרקטיבי, מנקודת מבטם של אלה שהיא אמורה ליפול להם על הראש. מעניין שכל אלה שמתנגדים למתקפה על איראן משכנעים את הציבור בזה שמתקפה תגרום למתקפת נגד וכולנו נמות, והם רוצים שנאמין להם שמתקפה תגרום למתקפת נגד וכולנו נמות, ואנחנו באמת מאמינים להם, כי אנחנו מטבענו אנשים מאמינים, וגם מפני שהאישיות שלנו חלושה למדי ונטולת התנגדות, ואנחנו תמיד מאמינים לכל מה שאומרים לנו, ולכן אנחנו גם מאמינים שאם תהיה מתקפה על איראן תהיה מתקפת נגד נוראה ומלחמת עולם וכולנו נמות. הבעיה היא שאנחנו מאמינים באותה מידה שאם תהיה לאיראן פצצת אטום היא תזרוק אותה עלינו וכולנו נמות, ככה שמרוב שאנחנו מאמינים לכולם אנחנו לא נהיים יותר נגד או יותר בעד, אלא אנחנו נהיים יותר לא יודעים מהחיים שלנו בעד מה או נגד מה להיות, ובמצב זה נישאר מן הסתם עד שיבוא תשבי ויתרץ קושיות או עד שתיפול עלינו פצצת האטום האירנית או במקרה שנתניהו יחליט לתקוף את איראן עד שמתקפת הנגד תהרוג את כולנו. במוקדם או במאוחר כולנו נמות, אלה שתמיד יודעים בעד מה או נגד מה להיות, וגם אלה כמונו שממש אין להם מושג.