אחרי האירוויזיון

היה משהו מחמם לב בהצבעה הקבועה של יוון באירווויזיון בעד מירב הנקודות לשיר של קפריסין ולהיפך. יש ערך לנאמנות, גם כשהיא מגוחכת, ויש גם ערך לתובנה המציאותית, שניסיון להתנער מפוליטיקה הוא בלתי אפשרי ומיותר. הכל פוליטי: אזהרת המסע של ארצות-הברית, שאמורה להיות ידידתנו, נגד נסיעה לישראל בימי האירוויזיון, וקיום תחרות האירווויזיון בישראל, אבל בתל-אביב ולא בירושלים הבירה, הכל פוליטי. העובדה שבירושלים לא הציבור הרחב ולא הממשלה, לא התעניינו באירווויזיון שהורחק מן העיר – בתי הקפה היו מלאים בלילות של שידור התחרות, ובבית קפה אחד סמוך לביתי שטרח לשדר את גמר האירווויזיון על מסך גדול, ישבו לא מעטים עם הגב למסך. גם זה פוליטי, שבירת ישראל, שבניגוד לדימויה יש בה חיי לילה מאד ערים, מורחקת מן הזירה הבינלאומית ומובדלת מן המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל, אבל חיה את חייה לעצמה, ולמרות הדיבורים האינסופיים על מדינת תל-אביב והעיסוק האינסופי באירווויזיון בתקשורת, מה שמאד בולט לעין ליושבי ירושלים הוא נבדלותה של ירושלים, לטוב ולרע, משאר חלקי המדינה. אפילו ההפגנות בירושלים אחרות. בתל-אביב מתנהלות ההפגנות הגדולות, הממומנות בידי המגזר העסקי ונושקות תמיד לאינטרסים העסקיים שלו, ולכן יש להן תמיד אופי קרנבלי עולץ. בירושלים ההפגנות עצובות, גם כשיש בהן משתתפים רבים, ולרוב אין משתתפים רבים, וליד בית ראש הממשלה יושבים תמיד אנשים מעטים ועצובים שנלחמים על מטרות חסרות סיכוי, או מתלוננים ביזארים על עוול שאיש איננו יורד לשורש כוונתם, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המזעזעות בפלקטים שהם מציבים, בתצוגה מכמירת-לב של עליבות קיומית. אין כמו ירושלים כדי להבין שעוני הוא לא רק עובדה כלכלית, הוא מצב תודעה וגם זהות תרבותית, שיש לה דרכי ביטוי משלה.

גם ההתייצבות נגד נתניהו של גדעון סער – ובמובלע גם של רעייתו גאולה אבן-סער, המזוהה עם תאגיד השידור שמנכ"לו אלדד קובלנץ מונה בידי גדעון סער למנכ"ל הטלויזיה החינוכית ומינה בתורו את אשת מיטיבו למגישת המהדורה המרכזית - היא התייצבות של תל-אביב נגד ירושלים, שלכן לא נקף נתניהו אצבע לסייע למימון האירוויזיון, ואף זומם לקצץ בתקציב התאגיד ולפרקו, כחלק ממאמציו הבלתי נדלים למנוע כל אלטרנטיבה לעמידתו בראשות הליכוד, מה שהפך מאובססיה לשלטון נצחי להתבצרות בקרנות המזבח של השלטון כמקלט מאימת הדין. התכנית החדשה בתאגיד שמשדכת את גאולה אבן-סער עם ירון לונדון בתכנית שאמורה לעסוק רק בתרבות, רק מוכיחה עד כמה עצם הופעתה על המסך של רעיית הטוען לכתר ראש הממשלה היא פוליטית, וגם עד כמה טפשי לטעון שתכנית בטלויזיה הישראלית יכולה בכלל להיות מוקדשת לתרבות ללא פוליטיקה. דוקא גאולה אבן-סער  היתה זאת שהקשתה על גידי גוב בעניין התבטאויותיו הפוליטיות, שהוא כל כך לא רצה להתייחס אליהן, וטוב שכך, כי אחד מכשרונותיו הבולטים הוא לדבר שטויות ולחשוף צדדים פחות חביבים באישיותו כשהוא מנסה את כוחו באקטיביזם פוליטי. ירון לונדון דוקא נהנה לדבר עם גידי גוב על העדר היומרנות של האחרון, וזאת היתה שיחה מעניינת בעיני בין האיש הכי לא יומרני בתרבות הישראלית לאיש הכי יומרני בה, שיחה שאצלי לפחות עוררה מחשבה על כך שממסדיות נעדרת יומרנות יכולה לשדר הרבה פחות ממסדיות מיומרנות דעתנית אנטי-ממסדית במוצהר – לונדון הצהיר על הצבעתו מרוב זעם לרשימה המשותפת, ואפילו פעמיים, ובכל זאת מול פרצופו הנבוך של גידי גוב ששערו הפך לבן מאד וזקנתו ניכרת ולא מסתתרת, הוא נשמע כמו נציגו המובהק של המימסד שדורש דין וחשבון ממי שנמצא בשוליים, גם כאשר הוא חולק לו מחמאות על חוסר-יומרנותו. ונזכרתי בדברי גידי גוב שכן התרגש כאשר בנימין נתניהו התקשר לנחם אותו על מות רעייתו המחזאית האהובה ענת גוב "חשבתי שאני המפורסם". נדמה לי שלא שאלו אותו עליה דבר, ואולי הוא מעדיף שכך, אבל אולי החמצתי משהו. מזמן איבדתי את היכולת לראות או לשמוע משהו ברציפות. אני משוטטת כל העת בין הטלויזיה לבין המחשב ולבין המטבח, משתדלת לא לשכוח מהסירים על האש בגלל משהו מעניין, ולא להחמיץ שיחה עם הבת והנכד בניכר בגלל הרעש מן הטלויזיה. וכך מול השמאלנות נעדרת היומרות של גידי גוב הידהד בזיכרון, אולי גם מפני שהושמע ברקע הראיון היחצ"ני ערב קודם, שירו מלא הפאתוס של לונדון על ארץ המרדפים, ותהיתי אם גם הסיפור על ההצבעה הכפולה לרשימה המשותפת נועד לחזק את מסר האיזון המושלם בין לונדון השמאלני לגאולה אבן-סער הימנית, כאשר לעיניי שלי נראו על המסך שלושה תל-אביבים, שלא לומר שלושה סמלים של תרבות תל-אביבית, ולא יכולתי שלא לחשוב כיצד סילק מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ את אושיות התרבות הירושלמיות של רשות השידור: דוד ויצטום, עמנואל הלפרין שעזב בעצמו עוד קודם, ואורן נהרי, ובדרך המרושעת והמשפילה ביותר, והרהרתי לעצמי איזו תכנית תרבות יכלו להעלות השלושה האלה, וכמה עודני מתגעגעת לתכניתם של ויצטום והלפרין "מהיום למחר", שהיתה בה כל כך הרבה תרבות, וגם סוג של צניעות למדנית שלונדון ואבן-סער לעולם לא יהיו מסוגלים לה, מאחר שהיא דורשת מידה של אצילות שהתל-אביביות הישראלית עשירה מדי וראוותנית מדי כדי לגלות אותה. באמת שאינני רוצה שבנימין נתניהו נטול היכולת לראות אינטרס ציבורי כלשהו מעבר לענייניו הפרטיים יפגע בתאגיד, שאכן מילא באופן מופתי את השליחות הלאומית של הפקת האירוויזיון בישראל, ואכן עיר החוף והים תל-אביב מתאימה מאין כמוה לפסטיבלים, ואולי כדאי שתיזום פסטיבל מוסיקה וים שנתי משלה כמו זה הנערך בברצלונה, אבל יש בי מידה של צער על שנמנעה עריכת האירוויזיון הזה בירושלים, בגלל פוליטיקה, כמובן, ששייכת מאד לאירוע הזה, שמתיימר להיות נטול פוליטיקה ואיננו מסוגל לכך כלל, כי פוליטיקה היא המציאות והחיים, ויש בי מידה גדולה עוד יותר של צער על כל האנשים שהתאגיד הזה רמס ללא כל צורך, באכזריות וגם בטיפשות, לכאורה כדי לשדר משהו אחר, ובעצם רק כדי לעשות פחות או יותר את אותו הדבר.

   

ביד הלשון

יונתן גפן אמר שהוא כותב בשביל לעצבן, אז למה הוא מתלונן שמתעצבנים עליו, אם זאת המטרה? יונתן גפן די דומה לעאהד תמימי: הוא רוצה להיות גיבור אבל בלי לשלם על כך שום מחיר, ובמקרה שלו זה הרבה יותר מרגיז, מפני שעאהד תמימי היא נערה צעירה, ויונתן גפן הוא אדם מבוגר, שאמור להבין את חשיבותה של רצינות, ושל עמידה מאחורי הדברים שאתה אומר ועושה, כי יש להם חשיבות. אבל אולי מי שאומר דברים בשביל לעצבן ותו לא, לא ממש מבין את חשיבותה של רצינות, ואת משקלה של מלה. הוא לא מבין שאנה פרנק היתה קודם כל אדם פרטי, והיא היתה ילדה שנרצחה. היא לא היתה לוחמת חירות, היא לא היתה לוחמת בכלל, היא היתה ילדה שניסתה לחיות ומנעו ממנה לחיות. לאנה פרנק יש זכות שלא ישתמשו בה כמו בחפץ לכל מטרה. אם יונתן גפן רוצה להשוות את החיילים הישראלים לנאצים, שזה בעצם מה שהוא עושה כשהוא משוה את עאהד תמימי לאנה פרנק, שיגיד שהחיילים הישראלים הם כמו החיילים הנאצים, שזה כמובן מאד מגוחך להגיד כשרואים את החייל מקבל מכות מעאהד תמימי ולא מגיב, שאני חשבתי שזאת התנהגות נכונה ומאד מכובדת של חייל, כמו משמר המלכה הבריטי שאסור לחייליו להגיב ולדבר ואפילו לזוז, גם אם מתגרים בהם, ואף אחד בבריטניה לא חושב שזה סימן לחולשה, אלא לאצילות שמסמלת את גדולתה של בריטניה. בניגוד למה שאומרים הרבה פעמים, לנהל שטח כבוש זה כן אחד התפקידים של צבא, וצריך לעשות את זה בסבלנות, באיפוק ובשכל, ולכן עדיף היה להניח לעאהד תמימי לנפשה, אבל גם אם החליטו לעצור אותה, זה לא הופך אותה לאנה פרנק שמתה מרעב ומטיפוס במחנה הריכוז ברגן בלזן בעודה נערה צעירה, ושיונתן גפן יעזוב את אנה פרנק בשקט, וגם החברים שלו שיעזבו אותה בשקט. אנה פרנק היא לא הרכוש הפרטי של כל אחד שרוצה לעצבן ולהראות כמה הוא גיבור. זה לא קשור רק לזילות השואה שמאפיינת את המעגל החברתי של יונתן גפן, מתוך מחשבה שאנטישמיות היא מין צורה מתוחכמת של שמאלנות – היא ממש לא, זה גם יחס מבזה לאנשים בכלל, שבגלל שהם כבר מתים אפשר לעשות בהם לכאורה מעשים מגונים, כאילו הם מין ארגז כלים שעומד לרשות החיים, שזה קצת מזכיר לי את המעריצים של רבי נחמן שעושים כסף מלהגיד לאנשים שרבי נחמן אמר לאנשים לטוס בראש השנה לאומן, למרות שלא היו בימיו של רבי נחמן לא מטוסים ולא רכבות, רק מרכבות ואניות, ולקח אז שנה שלמה להגיע מארץ ישראל לאוקראינה ובחזרה. כשבן אדם מת יש לו זכות שיניחו לו לנפשו ולא שכל אחד יעשה ממנו קרדום לחפור בו, ואנה פרנק שלא בחרה שום דבר מהדברים שקרו לה, מגיע לה שיפסיקו כבר לעשות ממנה קרדום לחפור בו, כי היא לא דומה לשום בן אדם אחר, היא רק דומה לעצמה והחיים והמות שלה הם רק שלה. וזה נכון גם לגבי חנה סנש, למרות שהיא בחרה לצאת לשליחות לאומית לצנוח בהונגריה הנאצית וסיכנה את חייה במודע, עדיין יש לה זכות שלא יעשו ממנה קרדום לחפור בו למטרות שאף אחד לא שאל אותה אם היא מזדהה איתן או מעוניינת בהן, ומכיוון שהיא כבר מתה, כבר אי אפשר לשאול אותה, אז ראוי להניח לה ולא להשתמש בגורל הנורא שלה לכל מיני מטרות שלא שייכות. היתה בדברים של יונתן גפן זילות נוראה לא רק של השואה, אלא גם של בני אדם באשר הם, בחייהם ובמותם. וכמו שעבירה גוררת עבירה, ככה השטויות של יונתן גפן גררו את השטויות של בנו אביב גפן, שהתפאר בדוד אביו משה דיין, שהיה במקרה הטוב ביותר אישיות שנויה במחלוקת, שגם יונתן גפן וגם אביב גפן די בנו את עצמם מהשייכות למשפחת דיין ומזה שהם כביכול מבקרים אותה, אבל בה בעת תמיד שמחים לנפנף בייחוס, והצורה שבה אביב גפן ניפנף בייחוס המפוקפק הזה מול אביגדור ליברמן היתה דוחה במיוחד, גם במסר הגלוי שלה, ועוד יותר במסר הסמוי שלה: אנחנו משפחת דיין-גפן אצולת הארץ, ואנחנו תמיד נשמח להזכיר את זה כשתוקפים אותנו או מותחים עלינו ביקורת, ולכן גם אנחנו מרשים לעצמנו להשתלח יותר מאחרים, כי אנחנו אצולת הארץ ויש לנו זכויות יתר ולעולם לא נשלם את המחיר שאחרים משלמים. זה לא מסר שנעים לשמוע ממישהו. גידי גוב הוא אמנם לא ממשפחת דיין, אבל הוא חבר של האצולה וזה כמעט טוב באותה מידה, והוא יכול לנפנף בזה שהוא כמו יונתן גפן ילידי הארץ, ואילו ליברמן הוא עולה חדש, ולכן שוה פחות, שזה מה שהשתמע גם מהדברים של אביב גפן: אנחנו האצולה, ודוקא אצולה צבאית, שזה קצת מגוחך כשאתה מנפנף בשמאלנות שלך, לסמוך אותה דוקא על קרוב המשפחה הגנרל שלך, כאילו הקרבה המשפחתית לגיבור מלחמה מאצילה עליך מגבורתו. גידי גוב מנפנף בהיותו יליד הארץ, שזה מזלו הטוב וגם מזלי הטוב, שנולדנו פה ולא בגולה, ולא קראו לנו יהודים מלוכלכים, לפחות לא לפני שנסעתי לאוסטריה לעסוק במחקר ולמדתי איך זה להיות יהודי בארץ אנטישמית שבה הטובים באנשים כשאתה אומר להם שאתה יהודי הם אומרים לך שאתה בכלל לא נראה יהודי ובכל מקרה בשבילם זה ממש אותו הדבר כאילו היית סתם בן אדם. מי שנולד במדינת ישראל צריך להיות אסיר תודה על מזלו הטוב ולא להתפאר בזה, כאילו להיוולד במדינה יהודית זו תוצאה של איזו הצטיינות מצדך. ואז גידי גוב התנצל, וזה הזכיר לי את האמירה המבריקה של פרופסור שלמה בן-עמי, כשמישהו השמיע כלפיו ביטויים מאד גזעניים ואז התנצל, ופרופסור בן-עמי אמר שלא מתנצלים על השקפת עולם. הגזענות המצערת של גידי גוב, שהוא אדם שתמיד חיבבתי, כמו רוב האנשים, והייתי מאד בהלם מהדיבורים שלו נגד עולים חדשים ומבטא רוסי, כאילו זה איזה פשע להיוולד ברוסיה ולדבר במבטא רוסי, הגזענות הזאת כבר יצאה לאוויר העולם, וכמו השד מהבקבוק של אלדין כבר אי אפשר להחזיר אותה לשם, היא כבר מרחפת בזירה הציבורית כמו ענן גדול וקודר שמסרב להתפוגג, וחוץ מליברמן שיכול לספוג את העלבון ולהכות בחזרה, כי הוא אדם חזק והוא האליל של תומכי אלאור אזריה ומות לערבים, אבל חוץ ממנו יש יותר ממיליון עולים מרוסיה שסבלו מאד בתור יהודים ברוסיה ועלו לישראל כדי להרגיש שהם נמצאים במולדת בין אחיהם ובני עמם, ומבחינתם מה שגידי גוב ואביב גפן אמרו להם זה שהם תמיד יהיו זרים ולא שייכים ושווים פחות בגלל שהם נולדו ברוסיה ועלו לארץ מרוסיה ואף פעם הם לא יהיו כמו אלה שנולדו כאן. במקום לומר לאביגדור ליברמן שהדרישה שלו למנוע השמעת שירים של יונתן גפן היא לא דמוקרטית, כי היא פוגעת בחופש הביטוי, גידי גוב היה צריך להעליב יותר ממיליון יהודים שעלו לארץ מרוסיה כדי לחיות בקרב עמם וגם ככה קשה להם מאד ורבים מהם ויתרו על עיסוק במקצועם ועובדים בעבודות שלא מקצועיות שאנשים אחרים לא רוצים, וגם ככה קשה להם להרגיש שייכות, ועכשיו גידי גוב אמר להם שהם באמת לא שייכים, והוא ידע שהוא מכאיב ורצה להכאיב. ועכשיו אנחנו אמורים להגן על זכותם הדמוקרטית של יונתן גפן ואביב גפן וגידי גוב לדבר דברי הבל, הכחשת השואה וגזענות, כי אנחנו רוצים לשמור על הדמוקרטיה. כן כן. חופש הביטוי הוא מיסודות הדמוקרטיה, וצריך להגן על חופש הביטוי, כולל החופש לומר שטויות שאין דוגמתן, צריך, אבל לא תמיד מתחשק.