ה-25 בספטמבר הוא יום הולדתו של הפסנתרן המוסיקאי הגאוני גלן גולד (1932-1982), שהיה לאגדה עוד בחייו, ונפטר משבץ בהיותו בן חמישים שנה בלבד. המאמר שלהלן, שנכתב לפני מספר שנים, אינו עוסק בדמותו של גלן גולד במציאות, אלא באחת ההשתקפויות הספרותיות היותר חשובות ומשפיעות של מיתוס גלן גולד, הלא הוא ספרו של תומס ברנרד "האובד", Der Untergeher, שהתפרסם בעברית בכותרת "הטובע", בהוצאת בבל.
*
התאבדות מתוכננת זמן רב מראש, חשבתי אני, לא מעשה ספונטני של יאוש
גם לגלן גולד, רענו ואמן הפסנתר החשוב ביותר של המאה, מלאו רק חמישים ואחת, חשבתי אני כשנכנסתי לפונדק.
רק שהוא לא הרג את עצמו כמו וורטהיימר, אלא, כפי שנאמר, מת מות טבעי.
("האובד", שורות פתיחה)
צירופי מקרים עלולים להטיל אימה. שבע שנים אחרי שקניתי לי באוסטריה את "האובד" של תומס ברנרד והנחתי אותו מידי אחרי כמה עשרות עמודים, חזרתי לקרוא בו, והתחלחלתי כשקראתי את השורות שבהן מהרהר המספר כי וורטהיימר התאבד בגיל חמישים ואחד, באותו גיל שבו נפטר גם גלן גולד. ברנרד חשב שזה לא משנה אם מתים מות טבעי בגיל חמישים ואחד, או מתאבדים, הוא חשב שהרבה מתאבדים בגיל חמישים ואחת, הרבה גם בגיל חמישים ושתיים, אבל יותר בגיל חמישים ואחת, כי אחרי שעברת את גבול החמישים הינך מהרהר כמה זמן זה עוד יימשך, ואחרי שעברת את גבול החמישים באופן מוחלט זה מספיק, ואתה מרגיש חוסר בושה של מי שחצה את הגבול. קראתי והתחלחלתי. כמה שבועות קודם לכן חגגתי את יום הולדתי החמישים ואחד מבלי שחשתי כלל בחציית הגבול, כל שכן ביום הולדתי החמישים, שחל כמובן שנה קודם לכן. המספר אמר שהוא מקנא במתים ואני לא קינאתי בכלל במתים. די פחדתי למות כי רציתי מאד לחיות ולהספיק עוד המון דברים שלא הספקתי, בראש וראשונה לכתוב את הספר שעסקתי כעת בכתיבתו. תמיד הרגשתי שלא הספקתי כלום בחיים, והייתי זקוקה באופן נואש לעוד זמן. בשום אופן לא רציתי להתאבד וגם לא למות מות טבעי והספר הזה הפחיד אותי מאד. בכל זאת המשכתי לקרוא בו עד הסוף, למרות שכל שורה נוספת זיעזעה אותי יותר ויותר, וכשדיפדפתי אחורה בכריכה הכחולה הממורטטת של זוהרקמפ שדיוקנו המצולם של ברנרד ניצב בחזיתה, נוכחתי בחלחלה שהשורות הללו מופיעות בעמוד חמישים ואחד של הספר. תהיתי אם גם זה צירוף מקרים או תעלול של הסדר.
נכנסתי לאתר האינטרנט של קרן גלן גולד וקראתי שבעשרים וחמישי בספטמבר 2007 יחול יום הולדתו השבעים וחמש של גלן גולד וכי הקרן מכריזה על שנת גלן גולד של אירועים מיוחדים לזכר גלן גולד. קראתי גם שגלן גולד לא מת בגיל חמישים ואחד אלא זמן קצר אחרי יום הולדתו החמישים, מה שרק הפך את מלותיו של תומס ברנרד למפחידות עוד יותר.
לא חדלתי לתהות מה פשר צירוף המקרים שגרם לי לחזור ולקרוא עכשיו, דוקא עכשיו, את "האובד" של תומס ברנרד. לפני הרבה שנים שאל אותי מבקר מוסיקה אחד אם קראתי את הספר של תומס ברנרד על גלן גולד. באותו זמן טרם קראתי, וטרם ידעתי את מה שהייתי אמורה להבין מראש, שתומס ברנרד כותב רק על תומס ברנרד ועל החברים שלו, ולא על גלן גולד, אפילו אם הספר מדבר ללא הרף על גלן גולד, שתומס ברנרד בכלל לא הכיר, אם כי אולי הספיק לשמוע קונצרט אחד שגלן גולד נתן באירופה לפני שהפסיק להופיע. ידעתי שתומס ברנרד רצה מאד להיות זמר אופרה, אבל לא התקבל, כי לא היה טוב מספיק. הוא נהג לספר שלא הפך לזמר אופרה בגלל הריאות החולות שלו, אבל זו לא היתה האמת. האמת היתה שלא היה טוב מספיק, וכל חייו רדפה אותו הידיעה שלא היה טוב מספיק להיות זמר אופרה כפי שרצה, וכמו אנשים רדופים הוא היה קצר נשימה וכתב בלי אוויר וכשקראתי את תומס ברנרד התחלתי לחשוב משפטים של תומס ברנרד בלי אוויר ובלי נקודות. רציתי מאד לפגוש אותו אבל אף פעם לא יצא וניסיתי לדמיין אם הפגישה יכלה להיות נעימה או לא ולא ידעתי. לפני שפגשתי אותו הוא מת. בדיוק באותה שנה שבה הגעתי לאוסטריה לראשונה הוא מת, ממחלת ריאות. הוא לא היה זקן במיוחד. ואני אמרתי לעצמי, כבר לא אפגוש את תומס ברנרד. תמיד נדמה היה לי שתומס ברנרד השפיע עלי מאד למרות שבעצמי לא הצלחתי לזכור אם קראתי את תומס ברנרד לפני שהתחלתי לכתוב או אחרי שהתחלתי לכתוב, וכמה בכלל קראתי. בכל זאת אחרי שקראתי את תומס ברנרד רציתי מאד להאמין שהושפעתי ממנו. תומס ברנרד תמיד רצה דברים בכל מאודו ואני אף פעם לא רציתי דבר בכל מאודי חוץ מללדת ילדים, וזה הדבר שבאמת עשיתי. הייתי זעיר בורגנית מהסוג שהוא שנא, או אולי לא, אינני יודעת. הייתי רוצה לדבר פעם עם תומס ברנרד ולדעת אם זה נעים. זה היה יכול לקרות, אבל זה אף פעם לא קרה.
ועכשיו, כמה שבועות אחרי שמלאו לי חמישים ואחת שנים מבלי שהקדשתי לכך מחשבה יתרה, שהרי גם לשנת החמישים שלי הקדשתי מחשבה מועטה בלבד, ורק שמחתי ששרדתי עד הנה, ניעור בי הרצון לחזור ולקרוא את "האובד", שזנחתי לפני שבע שנים אחרי כמה עשרות עמודים בלבד. לא שלא רציתי לסיים את הספר, רציתי מאד, אבל הייתי עסוקה מדי בכתיבת מחקר על האנטישמיות של יירג היידר שכוכבו דרך באותם ימים והוא הירבה לדבר על עצמו כעל קנצלר אוסטריה לעתיד, מה שהיה מפחיד למדי, במיוחד עבורי. האוסטרים בעיקר המשיכו ללכת לאופרה, ואני כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לאופרה כי נראה היה ששום דבר לא יזעזע את עולמם של האוסטרים כל עוד יוכלו ללכת כל ערב לאופרה. כתבתי על היידר ובמקביל ניסיתי לסיים את עבודת הדוקטור שלי שהתמשכה הרבה מעבר לראוי, ולבסוף לא סיימתי אותה כלל. בגלל אותו מבקר מוסיקה קניתי לי את "האובד" בחנות הגדולה מוראבה בוינה, שבקומתה השנייה הסתובבה כל הקלסיקה הגרמנית על שיפודי ענק וציפתה לכל דורש. לקרוא את הסיפור התחלתי דוקא בזלצבורג, שלשם נסעתי כדי להיפגש עם עורכי הדין של רוברט יונק, הפציפיסט המנוח שכבר לא היה למזלו בין החיים, ולא נאלץ לראות את היידר מצליח כל כך בבחירות ואת מפלגתו נכנסת לממשלה. עד יומו האחרון לא התאושש יונק מפגיעתו של היידר, שהאשים דוקא את פליט הנאצים הקשיש בכך שמאמרי התעמולה שכתב בשוויץ בימי המלחמה נגד גרמניה, היו בעצם דברי שבח לנאצים.
וככה אחרי ארבע שעות נסיעה ברכבת מאסף דרך כל כפרי הזלצקמרגוט, עם איכרים שנשאו סלים דמויי טנא של ביכורים ושמחו לראות זה את זה כשעלו לרכבת, כאילו כל זלצקמרגוט היתה בעצם כפר אחד קטן שכולם מכירים בו את כולם, הגעתי לזלצבורג בחצות הליל שבין חמישי לששי, וישנתי באחד המלונות היקרים והנאים של זלצבורג, כי לא היו בזלצבורג בתי הארחה זולים וירודים מהסוג שהתרגלתי ללון בהם בוינה, בתי הארחה שדומה היה כי הם ובעליהם יצאו היישר מספריו של תומס ברנרד. בבוקר היה מזג אוויר נאה ויופיה של זלצבורג עצר את נשימתי. לאחר שעורכי הדין החביבים צילמו עבורי בנאמנות את כל החומר הדרוש, טיילתי לאורך הזאלצאך האפור ומעבר לו אל סמטאות העיר המטופחות וצפיתי בענני האלפים המרהיבים שסבבו מעל העיר והעניקו לה מראה מן האגדות.
את גלן הכרתי באופן ראוי לציון על המנכסברג, הר ילדותי. אמנם ראיתי אותו קודם לכן במוצרתאום, אך לא דיברתי עמו מלה לפני הפגישה הזו על המנכסברג, שנקרא גם הר ההתאבדות, כי הוא מתאים יותר מכל אחר להתאבדות ומדי שבוע מתרסקים ממנו מטה לפחות שלושה או ארבעה אנשים. המתאבדים נוסעים למעלה ברכבת שעולה בתוך ההר, הולכים כמה צעדים ומתרסקים מטה אל העיר.
טיפסתי על המנכסברג ברגל דוקא, בגשם השוטף שהחל לרדת אחר הצהרים ולא חדל לרגע. במהרה היו חולצתי וכובעי ספוגים במי הגשם הזכים של ענני האלפים. כשירדתי ועמדתי מול המדרון התלול נאלצתי להודות שתומס ברנרד צדק בהחלט. מתאים ביותר להתאבדות, אילו רק הייתי במצב הרוח המתאים לכך.
שלושה ימים היה גלן שבוי בקסמה של עיר זו, ואז נוכח פתאם, שקסם זה, כפי שנאמר, הוא כוזב, שהיופי הזה דוחה ביסודו, ושהאנשים ביופי הדוחה הזה הינם המוניים. אקלים קדמת האלפים יוצר אנשים חולי נפש, שכבר מוקדם מאד לוקים בטמטום בבית ועם הזמן הופכים מרושעים, אמרתי אני. מי שחי פה יודע את זה, אם הוא הגון, מי שמגיע הנה, נוכח בכך לאחר זמן קצר והוא אנוס, לפני שיהיה עבורו מאוחר מדי, להסתלק בחזרה, אם אינו רוצה להפוך, כמו התושבים המטומטמים האלה, כמו הזלצבורגים חולי הנפש האלה, שבטמטומם הורגים כל דבר שעדיין איננו כמותם. תחילה הוא חשב כמה יפה היה לגדול כאן, אבל כבר שניים שלושה ימים לאחר בואו נראה לו כסיוט להיוולד ולגדול כאן לאדם מבוגר. האקלים הזה והחומות האלה הורגות את הרגישות, הוא אמר.
את השורות האלה של תומס ברנרד כבר קראתי ברכבת שבה נמלטתי בבוקר יום ראשון מזלצבורג לוינה כל עוד נפשי בי, חשה שאם אשאר עוד שעה אחת בעיר הטחובה הזו שהגשם לא חדל בה ולו לרגע מזה יומיים רצופים אוציא את נשמתי. במשך יומיים שוטטתי בגשם השוטף במצודה ובעיר, כדי לא להחמיץ דבר, כולל המוזיאון הצבאי שהוצגו בו גם מדים נאצים, והגעגועים שתקפו אותי לוינה היו בלתי נשלטים.
כשחזרתי לוינה מזלצבורג אמרו לי שבנו של רוברט יונק, פטר שטפן יונק, שחי בדרך כלל בפריס, נמצא בוינה לרגל הקרנת סרטו על ליאו פרוץ. הסרט הוקרן בשגרירות צ'כיה. היתה טעות במודעות והגענו באיחור ולא ראינו את הסרט, אבל לפטר היתה קסטת וידאו ואחד הצופים, אדון קאפ שמו, הזמין אותנו לביתו, לצפות בסרט במכשיר הוידיאו שלו. היינו כמה עשרות אנשים, ונסענו לביתו בשכונה של וינה שלא היכרתי, בקומה גבוהה מאד שהפחידה אותי. אהבתי את הסרט ורציתי שיקרינו אותו גם בישראל, כי ליאו פרוץ חי שנים רבות בתל-אביב, למרות שנסע למות בזלצקמרגוט, היכן שהיידר נולד להוריו הנאצים, והיכן שפעם היו כורים מלח והשדות והיערות אינסופיים. אבל אף פעם לא הקרינו את הסרט בישראל. פטר שמח שהקרנו את הסרט שוב. הוא אמר שבשגרירות הצ'כית המכשיר היה מקולקל, והסרט נראה מאד חשוך, וגברת אחת אמרה לו שהיא מאד אהבה את הסרט, כי הוא כזה אפלולי, והוא לא ידע את נפשו.
לפני כמה ימים, כשכתבתי על ההשתלחות של היידר ביונק, שעכשיו, אחרי שהיידר שוב כל כך הצליח בבחירות ושילש את כוח מפלגתו החדשה שהתפלגה ממפלגתו המקורית שגם היא קיבלה המון קולות וביחד שני הפלגים של הימין הקיצוני הגיעו לשלושים אחוז מהקולות, חשבתי עליה שוב, ונזכרתי שפטר דיבר על הרגשות שלו כלפיי פראג שבה קבור סבו. נזכרתי בזה כשקראתי שוב באוטוביוגרפיה של רוברט יונק "אף על פי כן" איך אבא שלו, המחזאי והבמאי מקס יונק, ניסה, אחרי שהם נמלטו מברלין לפראג, לשקם בפראג את הקריירה שלו, ולביים סרט לפי הספר העתידני המפורסם של קרל צ'אפק, אבל הוא לא הצליח לממש את זה והרגיש כל הזמן אובד עצות ומתוסכל כמו הגיבור של "הטירה" של קפקא ובסוף הוא מת משברון לב, וקברו אותו בבית הקברות שבו נקבר גם קפקא. בעצם היה יותר מתאים שגם ליאו פרוץ ייקבר בבית הקברות בפראג עם פרנץ קפקא ומקס יונק, אבל הוא מת בזלצקמרגוט, אז קברו אותו שם. כמה היה יפה אם כולם היו חיים ומתים בתל אביב, ואם הם היו יכולים להיות מאושרים בתל אביב. אבל כנראה שהם לא יכלו.
המארח שלנו אדון קאפ היה שחקן ואשתו הגברת קאפ היתה זמרת. הם היו במקור ממזרח-גרמניה, ונמלטו משם למערב. הוא הגיע לפסטיבל זלצבורג ונשאר באוסטריה – נמלט אחרי ההצגה בעודו לבוש בתלבושת השחקן - ואשתו נמלטה עם הילדים במכונית ממגדבורג. היא סיפרה ששלחו אותה לעבוד במפעל כימיקלים שבו היא שאפה חומרים כימיים וקולה ניזוק. זה קרה הרבה שנים קודם לכן, אבל הם סיפרו הכל כאילו זה קרה אתמול. אחר כך הם הביאו לחם שחור גדול וחמאה ונקניקים ומשקאות וכולם אכלו ושמחו וקראו הידד למארח. קשה היה לי לדמיין ערב כזה במקום אחר, אבל בוינה זה נראה כמעט שגרתי.
*
אני תמיד חוזר הביתה מאוכזב
אבל אני שוב הולך לאגודת המוסיקה
כל עוד אוכל לזחול
אני יודע גם כיצד אביך אמר פעם:
אני הולך לרחוב מריה הילפר
ואני מחפש את רחוב מריה הילפר
ואני נמצא ברחוב מריה הילפר
ואינני מוצאו
ללמוד אדם אומלל
דבר זה אפשר היה אצל אביך יותר מאשר אצל כל אחר
(מתוך "הלדנפלאץ", תומס ברנרד)
עכשיו, כשחזרתי לקרוא את "האובד", נזכרתי במאמר על תומס ברנרד שהתפרסם בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, וסיפר איך תומס ברנרד רצה להיות זמר אופרה אבל לא היה טוב מספיק, ולא כפי שהוא תמיד סיפר, שהוא לא נהיה זמר אופרה בגלל מחלת הריאות שלו. וכשקראתי בספר שתומס ברנרד כותב כמה מזעזע לנגן בפסנתר לפני קהל, וכמה מזעזע לנגן בכינור לפני קהל, מיד ידעתי שהדבר השלישי יהיה כמה מזעזע לשיר לפני קהל, ובדיוק ככה הוא כתב, שעדיף לנו לשתוק על הזעזוע שצריך לסבול כשאנחנו שרים לפני קהל, וחשבתי כמה ממנו עצמו יש בוורטהיימר, למרות שוורטהיימר הוא יהודי שמתאבד ולא מת מות טבעי, אם גם בטרם עת, כמו גלן גולד וכמו תומס ברנרד בעצמו. וזה מאד משנה אם בן אדם מתאבד או מת מות טבעי. זה בכלל לא אותו הדבר. ואלה שמתאבדים הם תמיד יהודים: וורטהיימר ב"האובד" והפרופסור ב"הלדנפלאץ" ושרלוטה סלומון ואמא שלה ודודה שלה וסבתא שלה וגם יהודה איש קריות התאבד, לפחות על פי מתי. בעצם שרלוטה סלומון לא התאבדה אף פעם. היא מאד פחדה להתאבד כי הרבה נשים במשפחה שלה התאבדו, רק נשים במשפחה שלה התאבדו, גברים לא, אבל היא לא התאבדה. הנאצים רצחו אותה בתאי הגזים, כשהיא היתה בהריון. לקחו אותה מהוילה בצרפת ושלחו אותה לאושוויץ ושם רצחו אותה. רק הציורים נשארו. וגם רצחו את ברונו שולץ וגם את ישראל ראבון ועוד ששה מיליון יהודים ששם מרביתם נשכח.
כשאמי באה הלכנו לראות את התערוכה של שרלוטה סלומון ביד ושם ואמי הזדעזעה מהתרשימים שהנאצים הכינו כמה דם יהודי יש לכל סטודנט. לשרלוטה סלומון היה מאה אחוז דם יהודי מכל הצדדים, וזה היה מסומן בעיגולים אדומים מעל השם שלה. תראי במה הם התעסקו, אמרה אמי, תראי במה הם התעסקו. אני לא ממש התפלאתי, כי כל הזמן קראתי ביד ושם את "דר שטירמר" וכבר לא התפלאתי מכלום. התערוכה הזכירה לי את אחד השירים מהקובץ "קרן פלאים לנער", שהמשוררים אכים פון-ארנים וקלמנס ברנטאנו פירסמו בגרמניה בשנת 1805:
בת היהודים
היתה יהודיה יפה
רעיה יפהפיה
ולה גם בת יפה היתה
מקלעת שערה יפתה
לרקוד היא נכספה.
הו אֵם כה יקרה לי
מה זה ללבי כה יכאב
הניחי לי לשאוף קצת רוח
באחו הירוק לשוח
עד אשר לי ייטב.
האֵם לאחור תיסוב,
הבת קפצה אל הרחוב,
שם ישבו כל הסופרים:
הו סופרים כה יקרים
מה ללבי מכאוב?
"אם רק לטבול תעיזי
ותיקראי לואיזה
אזי תהיי אשתי"
"בטרם יטבילוני
עדיף שישליכוני
אל ים עמוק עמוק.
לילה טוב אבי ואמי
וגם אחי הגאה
לא תראוני עוד!
השמש כבר שקעה
על ים עמוק עמוק.
לא יכולתי להבין את השיר המוזר הזה. למה היא הולכת להשליך את עצמה לים עמוק עמוק? הרי אף אחד לא הכריח אותה להתנצר, למה היא לא חזרה הביתה? או אולי כן הכריחו אותה? אולי היו בשיר במקור עוד שורות שאכים פון-ארנים וקלמנס ברנטאנו השמיטו, כי השיר נראה קטוע ובלתי מובן. או אולי השיר הזה רצה בעצם להגיד שיהודים נוטים להתאבד סתם ככה, מפני שהם יהודים, וזאת כבר סיבה טובה למות? או אולי זה מה שפון-ארנים וברנטאנו קיוו, שהיהודים ילכו ויזרקו את עצמם לים. מעניין שהרבה לפני שאמרו שהערבים יזרקו את היהודים לים, הגרמנים שרו על יהודים שזורקים את עצמם לים, ואולי זאת פשוט מוסכמה שיהודים צריכים לזרוק את עצמם לים, אם הם לא תולים את עצמם.
אחר כך חשבתי שאולי אני צריכה לחשוב כמו ברוך קורצוויל. פעם שמעתי אותו מנתח ברדיו יצירה. שכחתי איזו יצירה זאת היתה, אבל זכרתי שהוא דיבר על הדימיון הצלילי בין leben, לחיות, לבין lieben, לאהוב, זכרתי אותו אומר במבטא גרמני מודגש, מטעים ומאריך את המלים leben וlieben, והיה בצורה שהוא ביטא את המלים האלה יגון קיומי ששבר את הלב. נזכרתי בזה כשקורצוויל התאבד ושמעתי אותו בתוך ראשי מבטא leben וlieben בקול שהיתה בו זעקה גדולה. ועכשיו אמרתי לעצמי אני צריכה לחשוב כמו קורצוויל taufen, לטבול וtiefe, עמוק, taufen, לטבול, ו-tiefe tiefe Meer, ים עמוק עמוק, וזה הקשר בין הטבילה האפשרית והטביעה ההכרחית, משפט המים שבו שפטו את המכשפות וגם את היהודיות, במיוחד היפות, משום שנחשדו כמכשפות, או אולי בלי קשר למכשפות, רק בגלל שהן יהודיות. היהודי הוא אובד והוא מתאבד והוא נידון לאבדון, אבל לרוב האחרים הם שמאבדים אותו, בטרם הוא מאבד את עצמו. ראיתי שבתרגום לאנגלית קראו לספרו של ברנרד the loser וצחקתי.
בתערוכה של שרלוטה סלומון הרגשתי קצת כמו כשקראתי את השיר על בת היהודים: מוזרות וקצת פחד, וסוג של גועל נפש. ציורי ההתאבדויות כמעט עוררו בי בחילה. גם ההתפרעות של וורטהיימר לפני שנסע לשוויץ ותלה את עצמו על עץ, הפסנתר הקלוקל שבו ניגן באך והאנשים המוזרים שהזמין אליו בשבועות שלפני מותו והכריח אותם להאזין לנגינתו בפסנתר הקלוקל, הכל היה כל כך חולני ומגעיל ומדכא. בכל זאת בלעתי את הספר עד השורה האחרונה.
חשבתי מה בעצם אני יודעת על תומס ברנרד? קראתי את הלדנפלאץ, את אחיינו של ויטגנשטיין, ועכשיו את "האובד". גרגור הנס חשב שהאובד הוא אולי טיוטה מוקדמת להלדנפלאץ, בספר שלו על "טרילוגיית האמנויות" של ברנרד הוא לא השתמש ממש במלים האלה אבל זה משתמע, עניין היהדות ועניין ההתאבדות ועניין השואה, כמובן, שב"האובד" מתחברים בערך אבל ב"הלדנפלאץ" מתחברים ממש, וגרגור הנס חשב שזה קשור למשפט השנוי במחלוקת של אדורנו על אי אפשרותה של השירה אחרי אושוויץ, הוא חשב שהכוונה שהשירה היא אפשרית אם היא גאונית וממש מושלמת, אבל אם היא לא גאונית זיכרון השואה יכריע אותה, כמו שהוא הכריע את את הפרופסור בהלדנפלאץ וגם את וורטהיימר, שלכן גרגור הנס כינה את "האובד" בשם "פוגת המוות" כשם שירו הידוע של פול צלאן, וככה הוא חיבר בין גלן גולד לתומס ברנרד דרך הדיון באמנות הפוגה וגם הידהד את השואה, אבל אני שלא הבנתי די הצורך במוסיקה והרעיון הזה על השירה אחרי אושוויץ שמוכרחה להיות גאונית נשמע לי יפה אבל לא לגמרי מובן ולא ממש מסביר את המוות של וורטהיימר, אני חשבתי רק אם וורטהיימר והפרופסור מהלדנפלאץ הם אותו בן-אדם, ואולי אפילו בן-אדם אמיתי שתומס ברנרד הכיר, ואולי באמת התאבד, אבל זה קרה הרבה שנים לפני שכתב את הספרים. בעצם רציתי מאד להאמין שברנרד באמת הכיר יהודי מעונה שהתאבד, כי אחרת זה היה קצת מפחיד, אחרת זה היה מאד מפחיד ומרושע לתת דוקא ליהודי את תפקיד המתאבד.
ומה שהכי הרגיז אותי זה הקטע שבו החברים – גלן גולד וורטהיימר והמספר - מגלים ששכרו וילה של פסל נאצי שמלאה בפסלים נאצים גדולים שמפחידים את וורטהיימר פחד מות, וגלן גולד בסיפור של תומס ברנרד עשה מזה צחוק. זה היה הקטע הכי מגעיל והכי מופרך בספר. למה תומס ברנרד בחר דוקא בדמות של הגאון גלן גולד לעשות צחוק מהסיוט של הנאצים, מה הוא רצה להגיד בזה? האם הוא חשב על הפסל ארנו ברקר שעבד בשביל היטלר, אם כי ארנו ברקר לא היה בזלצבורג, אבל גם גלן גולד לא בטוח שהיה בזלצבורג. כאילו אם אתה גאון לא יהיה אכפת לך להיות במקום שמלא רוחות של נאצים, ולמה דוקא פסלים של פסל נאצי. אולי ברנרד דוקא חשב על וגנר ועל ביירוית, ועל פסטיבל וגנר שכל הגרמנים מעמידים פנים שזה ממש לא קשור לנאצים וכל הגאונים המוסיקליים וכל הפילוסופים שמעמידים פנים שוגנר זו מוסיקה נפלאה כאילו בלי שום קשר לנאצים, אבל בעצם וגנר מעניין אותם רק בגלל הקשר לנאצים, בגלל שככה הם יכולים להחמיא לנאצים כאילו בלי להחמיא לנאצים ולזלזל בשואה כאילו בלי לזלזל בשואה, והקנצלרית של גרמניה לובשת שמלה ורודה והולכת לפסטיבל ביירוית עם בעלה כמו שהולכים לנשף ריקודים באגדות. אולי בעצם תומס ברנרד רצה לדבר על היחס של גלן גולד לוגנר, על ההקלטות שהוא עשה לוגנר, שכאילו לא היה איכפת לו שזיגפריד הוא אהבתו הגדולה של היטלר. מה בעצם תומס ברנרד רצה מגלן גולד שהיה קנדי שקט ועדין בלי שום קשר לנאצים ולמה הוא ניסה לעשות ממנו ביריון, למה הוא עשה ממנו האיש החזק והשרירי ורב הכוח שלא היה בגלן גולד שום דבר מזה, למה הוא עשה ממנו סמל הבריאות והכוח כשגלן גולד היה בעצם אדם שברירי וחולני שנפטר בגיל חמישים באורח פתאומי משבץ נורא או בעצם לא פתאומי בכלל בגלל בריאותו הלקויה, שאולי בגללה ולא בגלל שנאה למין האנושי הוא פרש מהקונצרטים? גלן גולד לא שנא אנשים, הוא שנא לתת קונצרטים, לשנוא להופיע ולשנוא אנשים זה לא אותו הדבר, ממש לא אותו הדבר, ולמה תומס ברנרד עשה מגלן גולד ביריון ששותה שמפניה תחת פסלים נאצים, מה זה צריך להביע, ולמה החלש והמפוחד והמתאבד הוא דוקא היהודי, ואם גרגור הנס צודק והאובד הוא מין טיוטה להלדנפלאץ ותומס ברנרד חשב על זה ובאמת הוא חושב על זה בספר שהוא צריך לכתוב לא על הגאון גלן גולד אלא על הטוב אבל הבלתי מושלם שהוא בעצם כישלון גמור שהוא וורטהיימר ואולי בזה הוא רצה להגיד שהוא יכול לכתוב על הטרגדיה של היהודים שאף פעם לא חזרו לעצמם אחרי השואה, אבל אולי הוא בעצם רצה לומר בזה שהוא לא צריך לכתוב על הגאונים שכל העולם מכיר אלא על עצמו שלא היה מספיק טוב להיות זמר אופרה ואיכשהו ההחלטה לכתוב על הכישלונות של עצמו וההחלטה לכתוב על היהודים והשואה איכשהו מתחברת באיזה אופן לא ברור אבל הוא עצמו איננו הכישלון ואיננו היהודי, או אולי כן, לא ממש ברור. הספר הזה די עינה אותי ולא נתן לי מנוח.
כי תומס ברנרד העניק לוורטהיימר את מחלת הריאות של עצמו ואת הצורך באוויר הכפר של עצמו, כמו שהוא העניק לו את נטישת הקריירה המוסיקלית שלו עצמו ובכך הוא הפך את וורטהיימר קצת לעצמו והפך את עצמו קצת ליהודי. פתאום עלה בדעתי שתומס ברנרד, שקודם כל קראתי את "הלדנפלאץ" שלו וחשבתי כל הזמן איך הוא נכנס לתוך ראש של יהודים איך הוא מרגיש את היהודים שחיים כל הזמן את השואה והזמן החולף לא ממש משנה להם כי השואה יותר מדי נוכחת בחיים בשביל שהזמן החולף יטשטש או יבריח אותה ועכשיו תפסתי פתאום שהוא די דומה לזבאלד שגדל במשפחה נאצית ודי ריחם על הנאצים אבל תיאר את משפחתו הנאצית בתור משפחה יהודית שסובלת מטראומות של יהודים. נזכרתי שאחי הכתיב לי פעם שם של ספר על גרמנים שמתארים את עצמם כקורבנות שואה יהודים ואחי אמר לי שזו תופעה ידועה, למרות שאותי זה כל פעם הפתיע מחדש, הגרמנים שבאו ממשפחות נאציות או היו בעצמם נאצים, וכל הזמן תיארו את עצמם בתור יהודים ולפעמים אפילו סיפרו על מוצא יהודי או על דם יהודי במשפחה כאילו היתה בכך איזו הצדקה או איזו מחילת חטאים כוללת, ויחד עם זאת היהודי שלהם נשאר יהודי. וורטהיימר של ברנרד הוא אדם די מאוס ודי מטורף, מיליונר קמצן ומטורף רודני שמאמלל את כל סביבתו ולא רואה בכלל את הזולת, שהאומללות שלו וההתאבדות שלו הן בעצם פריוילגיות שהוא נוטל לעצמו, פריוילגיות שאין לאנשים עניים שצריכים לדאוג לפת יומם כמו בעלת הפונדק, בן אדם אנוכי להחריד שהוא פשוט אסון לעצמו ולזולתו, בן אדם שאין בו שום חוט של חסד, שאי אפשר בכלל להבין למה המספר היה בכלל חבר שלו, חוץ מהעובדה שהם היו אנשים מאותו מעמד והכירו במקרה כשלמדו מוסיקה ביחד, ואין למספר שום דבר טוב להגיד עליו. האם ברנרד תיאר בן אדם מסוים, או שזה מה שהוא חשב באופן כללי על יהודים, שהם אומללים אבל די מפלצתיים? המחשבה הזאת כל הזמן הציקה לי ולא נתנה לי מנוח.
גרגור הנס כתב שהמספר אינו מתייחס ליהדות של וורטהיימר, אבל באוסטריה כשקוראים למישהו וורטהיימר או אופנהיימר או רוטשילד ברור שהוא יהודי, לא סתם יהודי, יהודי עשיר ממשפחת בנקאים יהודים עשירים, למרות שברנרד מתאר מקור אחר לעושר של וורטהיימר ולא קושר אותו למשפחת שמשון וורטהיימר, שמימן את הכיבוש האוסטרי של הונגריה מן התורכים. בכל פעם שברנרד אומר בספר וורטהיימר, האוסטרים שקוראים את הספר שומעים היהודי העשיר זה מה שהם שומעים, והוא כל הזמן אומר וורטהיימר. לוורטהיימר אין שם פרטי, הוא רק וורטהיימר, וזה עושה אותו עוד יותר היהודי העשיר כששומעים כל הזמן רק וורטהיימר וורטהיימר, לא משה או יצחק או יוסף או מיכאל, או אפילו רוברט או זיגמונד או לודוויג או פאול, רק וורטהיימר, כי משה או יצחק או יוסף או מיכאל, שלא לדבר על רוברט או זיגמונד או לודוויג או פאול, יכולים להעלות בדימיון כל מיני אסוציאציות, ולא חייבים להיות תמיד דוקא היהודי העשיר, כמו שוורטהיימר חייב להיות. גרגור הנס חשב שוורטהיימר, בגלל הדימיון הפונטי, מרמז לוורתר הצעיר, ומזכיר גם את היינריך פון-קלייסט, אבל לדעתי אין שום קשר. גרמני שמתאבד זה גרמני שמתאבד ויהודי שמתאבד זה יהודי שמתאבד. זה לא אותו הדבר. הגרמני מתאבד כשהוא צעיר ויפה ומבטיח וככה הוא נשאר צעיר לנצח ויפה ומבטיח לנצח ואפשר רק לדמיין כמה העולם הפסיד כשהוא מת צעיר ויפה ומבטיח, אבל היהודי מת כשהוא חי כבר יותר מדי והוא כישלון מוכח והוא חסר תקנה והוא חלש והוא חולה והוא מכוער, וברור שהעולם לא הפסיד שום דבר וגם הוא בעצמו לא הפסיד שום דבר שהוא מת. המות של היהודי הוא אפילו לא מות מפתיע, להיפך ולהיפך, הוא מות צפוי וידוע מראש, ובעצם הוא מות מתבקש, כמו שכתוב בראש הספר במקום של המוטו באותיות קטנות מעל לסיפור עצמו: "התאבדות מתוכננת זמן רב מראש, חשבתי אני, לא מעשה ספונטני של יאוש", המשפט הזה שמיכאל אולסון כתב שהוא האריה של הספר, ואני הסכמתי איתו לא בגלל המשמעות המוסיקלית שלא הבנתי בה דבר, אלא בגלל שהמשפט הזה הוא אכן משפט היסוד של הספר, ואם הוא מתאים למבנים מוסיקליים של פוגה או משהו אחר שאפשר לחבר ליצירה של גלן גולד זה הרבה פחות משנה. ספר לעולם יהיה הרבה יותר מרק מוסיקה, כי למלים יש משמעות מדויקת. מלים הן צפנים מתוחכמים.
אחי הכתיב לי את שם הספר וכל הפרטים על הגרמנים שמתארים את עצמם בדמות ניצול שואה יהודי אבל לא מצאתי את הספר ולא זכרתי או שכחתי או קראתי דברים אחרים ושכחתי ממנו כמו שקורה לי הרבה שאני באמצע משהו מתחילה להתעסק בדברים אחרים ולקרוא דברים אחרים ובאמצע שאני קוראת דברים אני מתחילה לחשוב על דברים אחרים ושוכחת מהדברים שרציתי או הייתי צריכה לעשות. אבל עכשיו רציתי לחפש אם מישהו כתב על תומס ברנרד שכותב על יהודים שמתאבדים, יהודים שמתאבדים בכלל ויהודים ניצולי שואה שמתאבדים בפרט. חיפשתי באתר של חברת תומס ברנרד אולי אמצא על זה מאמרים, אבל שני נושאים נעדרו מרשימת הנושאים: יהודים ושואה. אחד הנושאים שנכללו ברשימה היה "העבר הנאצי". באוסטריה ובגרמניה תמיד מדברים על הנאצים בתור "עבר", כל כך רגילים לדבר על הנאצים בתור "עבר" שהמלה "עבר" בעצמה נהייתה מלה נרדפת לנאצים, אבל דוקא תומס ברנרד אף פעם לא חשב שנאצים זה "עבר", הוא דוקא חשב כמו הרבה יהודים שהנאצים שם כל הזמן, וכשהוא דיבר בהלדנפלאץ על נאצים זלצבורגיים וטירוליים שתפסו באוניברסיטאות באוסטריה את מקום היהודים, הוא התכוון לגמרי להווה, ולא לשום עבר. ואני צחקתי כשקראתי את זה, למרות שלא באמת היה ממה לצחוק, כי בארכיון היה נאצי טירולי זקן שמירר את חיי, וחשבתי על הימים שלפני המלחמה, שאז בוודאי היו שם גם יהודים, בארכיונים של וינה, ואולי הם היו עוזרים לי, ולא היה לי כל כך קשה לעבוד שם. עכשיו יהודים אין, רק מסמכים של יהודים שלפעמים מרשים לי לראות ולפעמים לא. חיפשתי מסמכים של יהודי החצר ספק הצבא שלזינגר, ולפני שלזינגר היה במפתח שלזיה, והקטגוריה האחרונה בשלזיה היתה "יהודים ומחלות בשלזיה". חיפשתי בהרבה כרכים מהרבה שנים ובכולם היה כתוב יהודים ומחלות בשלזיה. לפעמים הקטגוריה התרחבה "יהודים, מחלות ומגפות בשלזיה", וחשבתי כמה יעילים היו הפקידים של בית הבסבורג, ואיך הם ידעו לסדר כל דבר בדיוק במקום שהכי מתאים.
כשהייתי צעירה רציתי רק לעבוד במחסנים של ארכיונים ולפתוח ולקרוא תעודות עתיקות לפחות מלפני שלוש מאות שנה. כשפתחתי בזהירות את חוטי המשיכה שקשרו את התעודות העתיקות בצורת סליל התרגשתי מאד ורעדו לי הידיים. אבל כשחלפו השנים הבנתי שלא תמיד צריך לחפור בארכיונים, כי לפעמים האמת פשוט צועקת את עצמה הרבה מעל פני השטח, וצריך רק להתבונן מסביב ולראות אותה, כמו בסיפורים של מסיה לפן שמצא את הדברים הסודיים ביותר על פני השטח, כי הוא ידע להסתכל, ורוב האנשים לא יודעים להסתכל. צריך להיות היסטוריון שלושים שנה בשביל ללמוד להסתכל, כי להסתכל ולראות את מה שמסביב זה הדבר הקשה ביותר.
ועכשיו כשקראתי את גרגור הנס כותב על האופן שבו המספר מתעלם מיהדותו של וורטהיימר שכל האחרים מתייחסים אליה ועל הדימיון בין וורטהיימר לפרופסור המתאבד מהלדנפלאץ – השהות באנגליה בזמן המלחמה והחזרה לוינה וההיאחזות הנואשת במוסיקה – כמו שמצטטים בהלדנפלאץ את הפרופסור אחרי שהוא כבר התאבד: " אבל אני שוב הולך לאגודת המוסיקה, כל עוד אוכל לזחול" - וחשבתי שגרגור הנס כבר חשב על כל מה שאני חשבתי עליו, שאולי וורטהיימר והפרופסור מהלדנפלאץ הם בעצם אותו אדם, ופתאם הבנתי על מה הנס לא כתב – על שאלת האשמה, שהיא אולי השאלה המרכזית: מי אשם במותו של וורטהיימר? בעצם "האובד" הוא סיפור בלשי – המספר-הבלש נכנס אל הפונדק כי התעורר בו חשד, והוא מחפש את החשוד ברצח, ומגלגל בראשו את הראיות לאשמתו של החשוד, יותר משהוא מאשים את עצמו. לפונדק הוא מגיע מן הלוויה הקטנה והמוזרה, שהיא מסדר אשמים: אחותו של וורטהיימר ובעלה מר דוטווילר, שנישואיה לו עירערו את אחיה – שהיה כמובן מטורף עוד קודם לכן – והמספר, חברו הותיק, אולי חברו היחיד, שסירב לחזור ממדריד כשוורטהיימר ביקש ממנו לבוא. אבל המספר פורש ממסדר האשמים ויוצא אל בית הקיץ של וורטהיימר לחפש את האשם האמיתי, שאיננו האחות, ובעיקר איננו המספר. הוא רודף אחר האשם האמיתי, שיטהר אותו עצמו מכל אשמה, וכשהוא מגיע אל בית הקיץ, הוא מוצא את הרוצח! התקליט של וריאציות גולדברג בנגינתו של גלן גולד – האקדח המעשן - עודו מונח על הפלטה. מי שאשם במותו של היהודי איננו המספר, אלא דוקא גלן גולד, שהרג אותו כבר מזמן, עוד לפני עשרים ושמונה שנים, כשניגן לפניו את וריאציות גולדברג לראשונה. האשם האמיתי נמצא, והאשם החף מפשע טוהר.
גלן גולד, לא המספר, אשם בהתאבדות, וגלן גולד, לא המספר, הוא גם זה שיכול ליצור בבית מלא בפסלים של נאצים, שמרתיעים את פליט השואה וורטהיימר ומטילים עליו אימה. גלן גולד הוא זה שאדיש לאמנות הנאצית שאוסטריה כולה חוסה בצלה, לא המספר, לא האוסטרי, רק הגאון הרחוק מקנדה, שפעם, לפני עשרות שנים, ניגן פעם אחת בפסטיבל זלצבורג וחדל מכך. לא האוסטרים אשמים, אלא הוא אשם בכל. נפתרה התעלומה.
*
וככה מעבר למוסיקה ומעבר למלים ומעבר לסיפור עמדה שאלת האשמה, השאלה שתמיד עומדת, ומרגע שהבחנתי בשאלת האשמה הבחנתי בה שוב ושוב ללא הרף, בשאלת האשמה ובהתמודדות עם שאלת האשמה, ובמאמץ להרחיק את האשמה שחזר והופיע חזור ושוב:
חשבתי אני קודם כל לנוכח המצפון הרע שלי, שטרם השלים עם העובדה, שלא עניתי על מכתביו של וורטהיימר, שפחות או יותר נטשתי אותו לבדו באופן מחפיר, שלא שבתי ממדריד, היה אמנם רק שקר נבזי ששיקרתי, כדי שלא אצטרך לעמוד לרשות חברי, שציפה ממני, כפי שאני מבין כעת, לאפשרות האחרונה להיוותר בחיים, שכתב לי לפני התאבדותו ארבעה מכתבים למדריד, שלא עניתי עליהם, ורק על מכתבו החמישי כתבתי לו, שלחלוטין איני יכול להשמיד את עבודתי רק עקב נסיעה לאוסטריה, לא חשוב לאיזו מטרה - "על גלן גולד", תירצתי ניסיון כושל זה, שאני, כפי שחשבתי כעת, מיד לאחר שובי למדריד אשליך לתנור, כי אין לו ולו הערך הקל ביותר.
"על גלן גולד" הוא החיבור שעליו טורח המספר שנים, אבל על גלן גולד הוא מעמיס גם את ניסיונו הכושל לחמוק מאשמת מותו של וורטהיימר, והמשפט הזה יכול להיקרא גם במשמעות העמוקה יותר כמתאר את החיבור כולו, שכולו ניסיון לתרץ את מותו של וורטהיימר בגאונותו של גלן גולד, לגלגל על גלן גולד את אשמת מותו של וורטהיימר. ככל שהמות של וורטהיימר הופך צפוי יותר, כך הולכת וגוברת שאלת האשמה והרצון להרחיק את האשמה:
"תמיד חשבתי, שבאחד הימים אלך לקבורתו של וורטהיימר, כמובן מעולם לא ידעתי מתי, אבל ידעתי שזה יקרה, גם אם מעולם לא דיברתי על מחשבה זו, קודם כל לא עם וורטהיימר עצמו, בעוד שהוא, וורטהיימר, אמר לי לעתים קרובות מאד, שהוא ילך באחד הימים לקבורתי" - לא אני ציפיתי למותו של היהודי, אלא היהודי הוא זה שציפה למותי, מה שאינו מתקבל על הדעת בכלל, כי וורטהיימר הוא הדמות הדיכאונית בסיפור, ואילו אצל המספר, גם בכישלונותיו, יש איזו נחישות, איזו שלמות עם הכישלון, איזו דרך פעולה וגם יכולת פעולה. הוא נפטר מהפסנתר ואינו מצטער על כך אלא שמח, הוא עוזב את אוסטריה לספרד שטופת השמש ומוצא שם בית, הוא אינו מעריך את מה שכתב על גלן גולד, אבל יודע בבירור שעליו לכתוב כעת על וורטהיימר, ואפשר לדעת מנחישותו שהוא אמנם יכתוב על וורטהיימר, ואפשר לדעת שוורטהיימר, יהא אשר יהא, מעולם לא אמר לו שהוא יצפה בקבורתו של המספר, ורק הצורך הזה של כל הגרמנים לומר תמיד, מיד אחרי שהם אומרים משהו שלילי על הגרמנים, מיד לומר משהו שלילי עוד יותר על היהודים, מיד להראות שבעצם אין שום הבדל בין הגרמנים לבין היהודים, יתרה מכך, שבעצם היהודים הם אלה שבעצם גרועים מן הגרמנים, והיהודים הם אלה בעצם שמצפים למותם של הגרמנים, למרות שאף אחד בישראל לא אומר כל הזמן שעוד מעט גרמניה תימחק מהמפה, הגרמנים הם אלה שכל הזמן אומרים שעוד מעט ישראל לא תהיה, יום אחד ישראל לא תהיה על המפה אמר המו"ל החדש של הארץ בראיון, יום אחד ישראל לא תהיה על המפה ואולי אני אפסיד מזה כסף. אף פעם לא שמעתי יהודי אומר יום אחד גרמניה לא תהיה על המפה.
*
אנדריאה רייטר כתבה על המוטיבים הכמו מוסיקליים של תומס ברנרד שהם מלה או כמה מלים שחוזרות שוב ושוב ביצירות בוריאציות שונות. מיכאל אולסון ליגלג עליה ושאל אם "חשבתי אני" שחוזר ביצירה מאות פעמים הוא גם מוטיב. הוא שאל את זה כשאלה רטורית, בלגלוג, כאילו אמר בוודאי שלא, איזה רעיון מגוחך, ואני חשבתי - בוודאי שזה מוטיב. המספר הוא היחיד שנותר בחיים משלושת החברים, שני החברים שלו מתים והוא היחיד שחי והוא אומר חשבתי אני כמו דקרט, זאת אומרת אני חושב משמע אני קיים חשבתי אני חשבתי אני זאת אומרת נשארתי בחיים נשארתי בחיים אני חי אני חי אני חושב, החברים שלי מתים אבל אני חי וקיים. בכל פעם שהוא אומר חשבתי אני הוא מזכיר לנו שאמנם שני החברים שלו מתים, אבל הוא ממש חי וקיים, שזה לא דבר מובן מאליו ביצירה שכולה מות. מי שחי, המספר וגם בעלת הפונדק, צריך כל הזמן להכריז על זה, להזכיר לנו שהוא עוד בחיים והוא חי והוא חושב והוא מדבר. בגלל זה האנשים שבחיים מדברים הרבה יותר מדי, כדי להזכיר לנו שהם קיימים. אסור להם לשתוק, כי אם הם ישתתקו הם עלולים למות ולהיעלם. לכן הם אנוסים לדבר והם מדברים על נפשם הם מדברים כמי שחייהם תלויים בכך, ואולי באמת חייהם תלויים בכך. נורא להקשיב לבן-אדם שמדבר כשחייו תלויים בכך. זה מעורר געגועים לאנשים שהשתיקה איננה הורגת אותם, אנשים שהקיום שלהם מובטח, גם אם הם יישבו רגע אחד בשקט.
*
אנשים רבים מתקשים להאמין לסיפורים אמיתיים, אבל כשמספרים להם סיפור בידיוני הם מתעקשים לחשוב שהכל אמת, או לפחות מתיימר להיות אמת. פעם כתבתי רומן על מסע דימיוני בדנובה בספינת עץ משוחזרת נטולת מנוע. אי אפשר לבנות היום ספינות כאלה וזה היה רומן לגמרי בידיוני שכתבתי מול המחשב שלי בירושלים מתוך הזיכרונות והגעגועים והחלומות. חשבתי שכולם יבינו שזה סיפור דימיוני שאפשר לחלום אותו אבל לא לממש אותו, אבל עד היום אנשים מתווכחים אתי וטוענים שהפלגתי בדנובה בספינת עץ שהחבר שלי בנה, כמו בספר, מה שלא קרה מעולם ולא יכול היה לקרות מעולם. שכנה אחת חקרה אותי אם בזמן השיט ניהלתי יומן, שלפיו כתבתי אחר כך את הספר. היא היתה בטוחה שאם כתבתי בספר שאכלתי גבינת טרפיסטה הונגרית שמתפרקת כמו גליל צמר לחוט גבינה ארוך ושמנוני, בוודאי ניהלתי קודם יומן שבו היו רישומים, למשל: יום שלישי האחד באוגוסט, בשעה חמש וארבעים אכלתי גבינת טרפיסטה, יום ששי הרביעי באוגוסט, באחת בצהרים אכלתי גולש עם הרבה חריף. חברות אחרות התעניינו ביחסיי האינטימיים עם אותו חבר, שהיה דוקא בן אדם אמיתי, אבל הוא בנה לעצמו דוקא בית מעץ ולא ספינה עתיקה, בית מוזר מעץ עם חלונות וגלריה מעץ מתחת לחלונות המלוכסנים הגדולים, ששם שכבתי והבטתי בשמיים ודימיינתי שאני שוכבת על סיפון של ספינה. היחסים שלנו היו הרבה פחות רומנטיים ממה שכולם חשבו, למעט העובדה שהוא התווכח אתי כל הזמן שלא צריך להפריע לי אם הוא ייכנס למקלחת כשאני עירומה, ואני התעקשתי שדוקא יפריע לי מאד, והוא ויתר, ואפילו השתדל ללבוש בבית תחתונים, כשהוא זכר ללבוש אותם. ראיתי המון אוסטרים עירומים משתזפים על גדות הדנובה, וזה היה בעיקר מביך, כי כמו שדיוויד ברוקס כתב בניו יורק טיימס, לראות אלף גרמנים מזדקנים עירומים אוכלים נקניקיות על שפת הים (או הנהר) עלול להזיק באופן בלתי הפיך לתשוקה המינית של כל בן-אדם. העורך הספרותי חקר אותי שעות על הגשרים המעופפים על הדנובה, שככה תרגמתי בצחוק את שמן של מעבורות הנהר שנקראו בעצם "גשרים צפים", רק שבגרמנית "צפים" ו"עפים" זו אותה מלה. בחקירה נשברתי והחזרתי את הגשרים מהשמים לנהר. מבקר ספרות אחד נזף בי שלא ניקדתי את שמות המקומות בהונגרית, כדי שאנשים יוכלו ללמוד מהספר שלי היסטוריה וגיאוגרפיה, ועורך דין להוט אחד ניסה להתחיל אתי כי הוא אמר שהוא מאד אוהב ספרי מסעות והוא רצה לצאת אתי לשיט רומנטי על הדנובה בדיוק כמו בספר, וכשאמרתי לו שמעולם לא יצאתי לשיט על הדנובה, מלבד בחלומי, הוא אמר לי אבל את שטת על הדנובה, כמו שהוא אומר בוודאי לפושעים בבית-המשפט: אתה גנבת את יהלום הכתר, ולא תגיד לי שלא.
דוקא היה בספר שלי סיפור אחד אמיתי, על השכנים שלנו בוינה שגרו בדירה מעלינו, ואיימו עלינו שאם נתרחץ אחרי עשר בלילה הם יקראו למשטרה. זה היה סיפור לגמרי אמיתי, ואפילו באחד הארונות בבית באחת משקיות הניילון, שכחתי איפה בדיוק, נמצא אצלי עדיין מכתב האיום שהם שלחו לנו. אבל לסיפור הזה אף אחד לא האמין. כולם היו בטוחים שהמצאתי אותו בשביל להעליב את האוסטרים, למרות שאין שום צורך להמציא סיפורים בשביל להעליב את האוסטרים, מספיק בהחלט לספר את האמת. לאנשים קל יותר להאמין במשהו מופרך בתכלית מאשר לראות נכוחה את טבע האדם, או להבין את מהותו של סיפור.
בכל הדברים האלה נזכרתי כשקראתי את המבקרים של "האובד" של תומס ברנרד, שמחו חריפות על סילוף דמותו של גלן גולד בספר. אפילו לא הפריע להם מה בדיוק תומס ברנרד כתב עליו, רק הפריע להם שזה לא היה אמיתי. מבקר אחד ערך רשימת טעויות בתיאור הביוגרפיה של גלן גולד בספר, וביוגרף אחד של גלן גולד בשם אוטו פרידריך כתב ברוב זעם:
אולי הייתי צריך להזכיר כאן ספר גולד מיסתורי שבכוונה לא ציטטתי, מין נובלה בשם "האובד", מאת תומס ברנרד. המספר עסוק מאד בדמות דימיונית בשם גלן גולד, "וירטואוז הפסנתר החשוב ביותר של המאה", שכביכול פגש כששניהם היו תלמידיו של ולדימיר הורוביץ בכיתת אמן בפסטיבל זלצבורג. גולד של ברנרד גם קיבל את מילגת רוקפלר, התאמן שעות על שופן, ובאופן כללי אין לו שום קשר למציאות. כתבתי לברנרד וביקשתי ממנו להסביר מדוע יצר את הפנטסיה הזאת, אבל הוא מעולם לא ענה לי.
הייתי משלמת הרבה כדי לראות את הפרצוף של תומס ברנרד כשהוא קרא את המכתב הזה של אוטו פרידריך. הייתי משלמת המון בשביל להיות איתו באותו רגע באותו חדר. אני כל כך משוכנעת שהוא נחנק מצחוק והתחיל להשתעל. הוא כבר היה חולה מאד, תומס ברנרד, אבל המכתב הזה אולי הוסיף לו כמה חודשי חיים מרוב צחוק. סופרים הופכים אנשים אמיתיים לדמויות דימיוניות, כי הם רוצים להגיד משהו, לפעמים משהו זדוני כמו גינתר גראס, ולפעמים משהו קצת מבולבל, כמו ברנרד, שברגע שהוא אומר משהו בביטחון מלא ברור לחלוטין שהוא לגמרי לא בטוח בזה, שאין שום ביטחון. תומס ברנרד היה מוכרח את גלן גולד. נורא הפחיד אותו לעמוד לבד מול וורטהיימר היהודי והוא הביא את גלן גולד כתגבורת, כי האוסטרים לא יודעים מה להגיד ליהודים שצריכים לחיות בצל הנאציזם של אוסטריה, שהאוסטרים מנסים כל הזמן להעמיד פנים שהוא נעלם ולא הותיר זכר, אבל היהודים לחלוטין לא מוכשרים להעמדת הפנים הזו, ואז האוסטרים, אין להם ברירה, הם מוכרחים לראות את הנאציזם שלהם משתקף בעיניים המבועתות של היהודים כמו מפלצת שרואה את עצמה בראי. היהודים הם מין מראה שכמעט אי אפשר לחיות אתה. והם מוכרחים שהיהודים ימותו או ייעלמו איכשהו, ייעלמו מכל מקום, לא יהיו עוד על המפה. הם לא יכולים לחיות לנצח מול המראה הזאת, בעודם עירום ועריה.
אבל אולי היה זה דוקא וורטהיימר, כלומר היהודי ששימש לו דגם, שהביא את גלן גולד, כי גם הפרופסור המתאבד בהלדנפלאץ העריץ את גלן גולד בלי גבול, והיה מוכרח שכל האנשים מסביבו יאהבו לשמוע את גלן גולד, כולל גברת ציטל שגיהצה לו את החולצות, כי הפרופסור היה מוכרח שהחולצות שלו יגוהצו בצורה מושלמת, כמו ההקלטות של גלן גולד שהיו מוכרחות להיות מושלמות.
את אוהבת את גלן גולד
הוא חזר ושאל
ידעתי תמיד שאני חייבת לומר שאני אוהבת את גלן גולד
את אוהבת לשמוע את גלן גולד גברת ציטל
את אוהבת את סאראסאטה את אוהבת את גלן גולד
כן עניתי תמיד אני אוהבת את גלן גולד
אני אוהבת לשמוע את סאראסאטה ואוהבת את גלן גולד
אלה אנשים איומים את יודעת גברת ציטל
שלא אוהבים את גלן גולד
ושלא אוהבים לשמוע את סאראסאטה
עם אנשים כאלה אני לא רוצה שום עסק
אלה אנשים נוראיים שלא אוהבים את סאראסאטה
ולא אוהבים לשמוע את גלן גולד
את זה אני דורש גם מאשתי
שתאהב לשמוע את סאראסאטה
ושתאהב לשמוע את גלן גולד
כי במה שנוגע לכך גברת ציטל אני אחוז דיבוק
(פבלו סאראסאטה Sarasate הוא כנר ומלחין ספרדי, 1908-1844)
אולי גלן גולד הגיע לסיפור מאהבה אמיתית לגלן גולד של האיש האמיתי, או אולי לא רק אהבה אולי ממש דיבוק של היהודי האמיתי, ששימש דגם חי לוורטהיימר וגם לפרופסור מהלדנפלאץ, כי וורטהיימר כמו גלן גולד חיפש את השלמות, שניהם חיפשו את השלמות ואי היכולת למצוא את השלמות הרגה אותם, כי המספר לא באמת האמין שגלן גולד מת מות טבעי, הוא כותב על כך בטון ספקני מאד, "כפי שנאמר", כמו שכותבים על משהו שלא באמת מאמינים שהוא נכון: "רק שהוא לא התאבד כמו וורטהיימר, אלא, כפי שנאמר, מת מות טבעי". גלן גולד חיפש את השלמות והפסיק להופיע כדי להשיג את השלמות בניסיונות אינסופיים באולפן ההקלטות, וורטהיימר זייף יותר מאשר ניגן ומחק יותר מאשר כתב, כאילו העניש את עצמו על חוסר השלמות, ושניהם, גלן גולד שהשיג בעיני זולתו את השלמות וורטהיימר שלא השיג כלום, אצל שניהם חיפוש השלמות הרג אותם בטרם עת, וגם הניסיון לשלוט במהלך העניינים שליטה מוחלטת, ניסיון שכישלונו היה מחויב המציאות, גם הוא הרג אותם. אולי בעצם תומס ברנרד רצה לומר לא רק שוורטהיימר הוא גלן גולד כושל, אלא גם שגלן גולד הוא וורטהיימר משופר, שאולי וורטהיימר יכול היה להיות גלן גולד, לו היה גאון, או לולא היה יהודי, ושתומס ברנרד עצמו יכול היה אף הוא להיות פווארוטי או פלסידו דומינגו, למרות שהוא לא יכול היה להיות פווארוטי או פלסידו דומינגו, וזה הפך גם אותו לקצת יהודי. כל הזמן תומס ברנרד הכישלון המוסיקלי קשור לסיפור, אבל איך בדיוק קשורים יחד עניין הכישלון המוסיקלי ועניין היהדות ועניין השואה ועניין ההתאבדות של וורטהיימר, את זה קשה מדי לפענח, והרעיון המאד יפה של גרגור הנס על השירה אחרי אושוויץ, שמוכרחה להיות גאונית, כי אחרת הזיכרון יכריע אותה אפיים ארצה, הוא רעיון יפה, אבל לא פותר את המיסתורין. עם המיסתורין של תומס ברנרד צריך להשלים, כמו שמשלימים עם המיסתורין שבחיים ובמות.
המשכים:
עם תומס ברנרד בוינה
הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס
*
לקריאה נוספת:
רשימה מקסימה של רואי וולמן על ספרו של תומס ברנרד פורסמה באתר nrg. מומלץ מאד.
למבקשים להעמיק – דרושה גם ידיעת גרמנית:
Gregor Hens, Thomas Bernhards Trilogie der Kuenste, Camden House, 1999
Michael P. Olson, "Thomas Bernhard, Glenn Gould, and the Art of the Fugue, Contrapuntal Variations in Der Untergeher", in Modern Austrian Literature, vol. 24, no. 3-4, 1991
Andrea Reiter, Thomas Bernhard's "Musical Prose", in Literature on the Threshold: The German Novel in the 1980s, Berg 1990
