רחבעם זאבי, הפשע, הטרנספר והימין

רק חלק מהדברים ששמעתי בתחקיר "עובדה" על רחבעם זאבי היו לי חדשים. חלק גדול מהדברים אני זוכרת בזמן אמיתי: את שיחת הטלפון בין זאבי לבין טוביה אושרי ואהרוני המכונה "גומאדי", שבה התבקש לבוא לסייע לרוצחים שזה עתה רצחו שני בני אדם, ואמר שאם צריך יבוא. זו איננה רכילות, כפי שטוענים מגיניו של זאבי, אלא הקלטת משטרה שעקבה לא אחרי זאבי אלא אחרי שני הרוצחים, וכך הקליטה את השיחה עם זאבי, שהתפרסמה בכל כלי התקשורת. לא היו למשטרה הוכחות שזאבי אכן נפגש איתם וסייע להם, ולכן לא הועמד לדין בסופו של דבר. אבל העננה מעל ראשו של זאבי וקשריו עם העולם התחתון מעולם לא הוסרה. והיה כמובן הפיצוץ בדירתה של העיתונאית סילבי קשת, שגם הוא לא פוענח בזמן אמיתי. רק שנים רבות אחר כך, כשכבר לא פחדו להיענש, סיפרו אושרי ואהרוני שזאבי אכן סייע להם לאחר שביצעו את הרצח הכפול, ושאת הפיצוץ בדירתה של סילבי קשת ביצעו אנשיהם בהוראתם, לאחר שזאבי ביקש מהם "לטפל" בקשת, שכתבה על עלילותיו בטורה בעיתון הארץ, תחת הכותרת "החנרל המקסיקני קסטנייטאס". סילבי קשת לא פירשה בשמו של זאבי, אבל כל המדינה ידעה למי הכוונה. כולם ידעו. כולם ידעו ודיברו על משה דיין ועל רחבעם זאבי, שהיו חברים, והיו מעל החוק. איש לא העז להעמיד אותם במקומם, כל שכן להעמיד אותם לדין. הקלטת המשטרה, שאישרה את השמועות שרווחו עוד קודם לכן על קשריו של זאבי עם העולם התחתון, לא עודדו אנשים להתלונן או להתעמת. גם לא הפיצוץ בדירתה של סילבי קשת. השיח המפוחד על התנהגותם של משה דיין ורחבעם זאבי לא היה רכילות וגם לא ביוש וגם היום איננו כזה. זהו שיח על התנהגות נפשעת שלא סוכלה ולא נענשה בגלל מעמד וקשרים. ברוסיה מדברים כך היום על פוטין ומקורביו, ומדי פעם מוצאים גוויות של אנשים שפתחו את הפה. במקרה של סילבי קשת זה לא היה רחוק מזה. למען האמת השיח הציבורי מאז שידור הכתבה מרתיח אותי בעליבותו ובפחדנותו. גם דיין וגם זאבי מתים מזמן. זאבי אכן נרצח על ידי מחבלים. זה לא הופך איש מהם לקדוש. מדובר באנשים שהיו במרכז הזירה הציבורית וההיסטוריה של מדינת ישראל. אי אפשר להתייחס אליהם כמו לאזרחים רגילים שזכאים להישכח. הם מעולם לא היו אזרחים רגילים, ואילו היו אזרחים רגילים, היו מגיעים לכלא ולא לממשלה. כמובן שאילו היו אזרחים רגילים, לא היו חולמים להרשות לעצמם להתנהג כפי שהתנהגו.

גם למשה דיין וגם לרחבעם זאבי יש עדיין הרבה מאד כוח, שנים רבות אחרי מותם, ויש להם מגינים שמרוב מאמץ להגן רק חושפים את מידת הסיאוב. "מה הוא היה צריך לעשות?" אמרה בתו של זאבי, "רות דיין אמרה לו בוא תיקח את האריה, זה הסמל של הפיקוד שלך". שהרי מה יותר נורמלי לאלוף פיקוד מלהחזיק אריה ולביאה בכלוב במטה הפיקוד שלו, ולשחרר אותם כשבאים אורחים כדי להפחידם עד מות? מאין בכלל הגיעו חיות הבר האלה לידי משה דיין? מגן חיות בשטחים הכבושים? ממתי רשאים אזרחים או אנשי צבא להחזיק בחיות טרף ולתת אותן במתנה, כאילו מדובר בחתולים? כל מה שנוגע להתנהגותם של אנשי צבא ושרים, גנרלים בפועל ולשעבר, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נושא שחייבים לעסוק בו, כי למעשי ההפקרות שהירשו לעצמם אנשי הצבא המהוללים היו תוצאות שנותנות את אותותיהן עד ימינו אלה. בניגוד למה שמרבים לטעון, אווירת ההפקרות ופריעת החוק בשטחים איננה התדרדרות מאוחרת, והיא לא החלה עם מתנחלי גוש אמונים, אלא תוך כדי המלחמה ובסמוך אליה. ההפקרות והגזל התחילו מיד ומעולם לא חדלו. ההתחלה היתה סימן לבאות. משה דיין ורחבעם זאבי היו מסמלי המלחמה ההיא, וממעצבי אופיה של מדינתנו אז ומאז. זה היה סוד כוחם וזה היה שורש הרע. הסיפור של דן חמיצר על גופת המחבל שהוטסה מעל כפרים ערביים, הסיפור של רפי איתן על רצח שבויים, הסיפור של איתן הבר על הצמדת אקדח טעון לרקתו וסיכון חייו, האיומים על עיתונאים, ההתנכלויות כלפיהם, סיכון חייהם, כל אלה הם חלק מתרבות הסיאוב שלאחר מלחמת ששת הימים, גם אם המקרה של רחבעם זאבי היה הקיצוני ביותר מביניהם. לא רק שמותר לדון בהם, חייבים לדון בהם.

בכל תפקיד שהתמנה אליו זאבי היו מחאות. כשהקים את מפלגתו שדגלה בטרנספר הוגשו עתירות לפסול אותו, אבל הוא הצליח לחמוק מפסילה בטענה שהוא דוגל בטרנספר בהסכמה. צר לי, אבל לעניות דעתי טרנספר בהסכמה הוא אוקסימורון. לא יכולתי שלא לחשוב על מושג ההסכמה אצל זאבי בהקשר של החיילות והנשים שפגע בהן, וגם על כך שמעתי הרבה מאד שנים לפני תחקיר עובדה. אם יש משהו שמרתיח אותי זאת האמירה שהכללים השתנו, כאילו בעבר אונס ומעשי מגונים היו מותרים. אבל על רחבעם זאבי פחדו להתלונן, מאותן סיבות שפחדו להתלונן על פשעיו האחרים. היו הרבה סיפורים גם על התעללות בחיילים וניצול של חיילים. שום דבר לא נבדק לעומק. מישהו תמיד דאג לשמור על רחבעם זאבי. היו לו המון חברים מהפלמ"ח. אפילו שולמית אלוני היתה חברה שלו, וסיפרה איך רצו להוציא יחד עיתון. מאיר כהנא היה זר ומוזר, עולה מארצות-הברית ואדם דתי עם מבטא זר ועולם מושגים זר לישראלים. רחבעם זאבי היה צבר ופלמ"חניק ואלוף ואיש ההתיישבות ואדם חילוני, בכל מובן אדם ללא אלהים. הוא היה משלנו, ושום פשע או מעשה מפלצתי לא מנע ממנו להגיע לצמרת הצבאית והמדינית.

ואז היה רצח רבין, ויום הזיכרון לרצח רבין, והשיח על מורשת רבין. הימין בלע ונחנק והתפלץ. רצח רחבעם זאבי נפל לידיהם כמציאה של ממש. לולא רצח רבין, זאבי היה זוכה לכל היותר לאיזו אזכרה צנועה, אבל זאבי נרצח בידי מחבלים חמש שנים לאחר רצח רבין, והימין בישראל לא יכול היה שלא להתנפל על ההזדמנות לסדר גם לעצמם קדוש מעונה. אמנם ההקבלה לא היתה מלאה. זאבי נרצח בידי ערבים, לא בידי יהודי מן השמאל, אבל בימין רגילים להאשים את השמאל, או ליתר דיוק את כל מי שמדבר על פשרה או יחס הוגן לערבים, במותם של יהודים מידי מחבלים ערבים, ככה שרצח זאבי היה טוב מספיק כדי להעניש את השמאל על יום הזיכרון לרצח רבין ועל העיסוק ברצח רבין, ועל רגשי האשמה המוצדקים שמעורר רצח רבין באנשי הימין, והאיש רחבעם זאבי, על קשריו המוכחים עם רוצחים מהעולם התחתון, על מעשי ההתעללות שלו באנשים והאימה שהטיל על אנשים, ועל המורשת הפוליטית שלו, הרעיון המפלצתי של טרנספר של תושבים ערבים, הועלה בעזרת תקציבי מדינה מופרכים של מיליונים לדרגת מקבילו של יצחק רבין מן הימין, ואותם חברי ליכוד שנתנו יד לחוק ההנצחה המביש שלו, רצים כעת להגן עליו בטענה של אחרי מות קדושים אמור, וכמובן גם על עצמם הם מגינים. אבל הבחירה ברחבעם זאבי כדמות להנצחה מעולם לא הוסיפה כבוד לימין, כי את האמת אי אפשר להסתיר לעד, וגם מיליונים רבים אינם מכסים על כל פשעים, והבחירה בזאבי כדמות להנצחה, וההגנה על הבחירה המעוותת הזו, רק חושפת את חרפתו של הימין.         

תשדיר שירות לסחר בנשים

רעידת האדמה בנפאל חשפה את תעשיית הפונדקאות כמפעל קפיטליסטי, שבדומה לתעשיות אחרות העביר את הליך הייצור מן המדינות העשירות אל המדינות העניות בעולם, כדי להינות מכוח האדם הזול והכנוע שמספקות מדינות אלה בשפע, בשכר מגוחך וללא זכויות. היו מי שחשבו שבהשפעת מראות התינוקות הרכים בחצר שגרירות ישראל אפשר יהיה להקל בחקיקה ולהרחיב את ניצולן של נשים עניות במדינת ישראל כרחם להשכרה. אבל החשיפה לתקשורת של ניצול נשים הודיות כרחם להשכרה עוררה תגובות מעורבות. לא כולם הצטערו שבמדינת ישראל מספר הנשים המוכנות למכור את רחמן למרבה במחיר איננו עונה על הביקוש, ובתכניתה של רינה מצליח בערוץ 2 "פגוש את העיתונות" בשבת שעברה נשמעו גם דברי ביקורת קשים על ניצול הנשים העניות, תוך התעלמות מכך שמדובר בנשים עניות המוכרות את גופן.

אבל תעשיות מצליחות אינן מוותרות בקלות, וגם תעשיית הפונדקאות לא, ויחצ"ני התעשיה הזו מצאו שותפה נוחה בדמותה של דנה וייס בחדשות השבת. שם סיקרו בשנית משפחה שלאחר ששכרו אשה שתהרה עבורם, וזו אכן הרתה להם בת, הרתה גם אם המשפחה וילדה שלישיה. חזרו ואמרו איזה נס זה היה שאם המשפחה שהרופאים איבחנו כעקרה הצליחה להרות וללדת שלישיה. אין לי שום התנגדות לאמונה בנסים, אך נדמה לי שבמקרה זה ההסבר הוא שאם המשפחה הרתה שלישיה כתוצאה מטיפולי הפוריות הרבים שעברה, שהשפעתם לפעמים מתעכבת ואיננה מיידית, אבל היא קיימת. אחד המאפיינים של טיפולי הפוריות בישראל, כפי שהצטיירו לאחרונה גם בסרטה של שרון כידון "ילד בכל מחיר" – שאף הוא התייחס לפונדקאות כאל אמצעי לגיטימי ורצוי, כאילו סיכון בריאותה של אשה ענייה שמוכרת את רחמה מוסרי יותר מסיכון נשים עקרות בטיפולים הורמונליים אינסופיים - הוא הלחץ להתחיל בטיפולי הפריה ולהמשיך בהם בזה אחר זה וללא גבול, מתוך תאוות בצע לשמה של הרופאים העוסקים בכך, כאשר ייתכן שחלק מהנשים המטופלות היו נכנסות להריון בדרך הטבע, לו המתינו יותר זמן לפני ההתחלה בטיפולים או ביניהם.

בכתבה ראינו איך עשרות מתנדבות מסייעות למשפחה לטפל בארבעת התינוקות, וגם את האשה שהרתה ברחמה את בתם בעבור כסף, והיא הסבירה כמה זה היה טוב עבורה, שבזכות הכסף שקיבלה תמורת ההריון הם קנו בית חדש ועומדים לעבור אליו. ואז התברר לנו שהאם לארבעת התינוקות, הבת האחת שנהרתה עבורה ושלושת הבנים שהרתה ברחמה, פתחה עם שותפות במיזם לגיוס פונדקאיות בישראל, ושהכתבה היא בעצם תשדיר שירות למיזם הזה, שנועד לשכנע יותר נשים עניות בישראל למכור את רחמן, כדי שיהיה להן כסף, למשל לקנות בית. ודנה וייס ישבה שם וחייכה, חיכה ממתקים וכולה מחמדים, מבלי לשאול שום שאלה קשה, כאילו אין דבר נפלא יותר מנשים המוכרות את גופן בעבור כסף לאלו שהממון ברשותם.

נשים כמו דנה וייס אינן משמשות כפונדקאיות, והקשר היחיד האפשרי שלהן ושל בנות חוגם לנושא הוא קניית הריון בשכר, ולא מכירתו. כמה מרושע וחסר-מצפון להטיף במתק לשון לפונדקאות ולהקרין תשדירי שירות לתופעה המחרידה הזו, כאשר את יודעת ששום אשה מחוגך החברתי לא תשמש כפונדקאית, אלא את מעודדת נשים עניות ונטולות מעמד, שרחוקות מעינייך ומלבך, למכור את גופן בעבור בצע כסף.

וכך סיפק גוף התקשורת החזק והנצפה במדינה, ערוץ 2, תשדיר חינם למיזמים מסחריים של סחר בנשים, שאינם טובים מכל סוג אחר של סחר בנשים, גם אם מנסים לשוות להם, בעזרת צילומי תינוקות חמודים, מכובדות שאין לסוגים אחרים של סחר בנשים. עדיין מדובר בסחר בנשים, שבו נשים עניות מוכרות את גופן לבעלי ממון, וכאשר אין מוצאים די נשים כאלה במדינות העשירות, מחפשים בעולם השלישי, במדינות העניות בעולם, ומעבירים את הייצור לשם, ועוד מעזים לבוא בטענות למדינת ישראל, שאיננה מספקת מספיק נשים ישראליות לניצול כדי לענות על הביקושים הגואים לרחם להשכיר.

שידול לזנות נחשב במדינת ישראל לעבירה. שידול לפונדקאות, שמטרתו ניצול מחפיר של נשים עניות, מוצג בחדשות השבת של ערוץ 2. את החרפה הזאת שום תינוק חמוד איננו יכול להסתיר.

       

שתי מדינות של דני קושמרו

כל השבוע ראיתי בטלויזיה את ענת וקסמן מעליבה מרוקאים שמצביעים לביבי, אבל רק עכשיו ראיתי באינטרנט את הסרט המלא של דני קושמרו "שתי מדינות – עם אחד", שהוא סרט מאד מעניין, למרות שהוא סרט שמנסה לחקור סטריאוטיפים על ידי צילום סטריאוטיפים. זאת אומרת, הוא נוסע לתל-אביב ומצלם שם מסעדת יוקרה ואנשי הייטק, וגם את ענת וקסמן לועגת למרוקאים שמצביעים לביבי ונורא מתפלאת שכל המדינה שמה לב שהיא לועגת למרוקאים שמצביעים לביבי, וגם את אלירז שדה, שבא מחדרה ולא מרגיש שייך לא לתל-אביב ולא לתקשורת, למרות שדני קושמרו חושב שאלירז שדה דוקא כן שייך לשתיהן. אני דוקא חשבתי שאלירז שדה צודק, כי אני יודעת מבשרי שאם אתה מרגיש לא שייך אתה לא שייך – הדבר הבסיסי בלהיות שייך זה להרגיש שייך, ואם לא שייכים אז לא שייכים. ואז דני קושמרו נוסע לבאר-שבע שבה הוא גדל, ומדבר עם חבר ילדות מזרחי שאומר לדני קושמרו שגאים בו כי הוא הגשים את החלום של כולם לברוח מבאר-שבע, לתל-אביב. כמובן אפשר באותה מידה לצלם אנשי הייטק בבאר-שבע, ואפשר לצלם מרוקאים עניים שגרים בדרום תל-אביב ליד התחנה המרכזית ושואלים את נפשם למות. כמובן אפשר גם לצלם מרוקאים עשירים, יש בישראל לא מעט כאלה. המציאות היא תמיד מבלבלת מאד, ואנחנו בוחרים איך לסדר ולקטלג אותה. ענת וקסמן, למשל, ניסתה לשחק גברת אינטלקטואלית, אבל היא נשמעה כמו אלייזה דוליטל באסקוט. זה היה דוחה, והיא נאלצה לומר, כמו איילת שקד בזמנו, שאמא שלה עיראקית, שזה כבר פאתטי. מבחינה עדתית רובנו מעורבים במידה כזו או אחרת. כשמדברים על אשכנזיות או מזרחיות תמיד מדברים בעצם על דימוי, יותר מאשר על מוצא, כמו אורנה בנאי שאומרת לארז טל – המרוקאי – "אתם האשכנזים", כי הוא מרכיב משקפיים, ומה לעשות, הוא די מתנשא. תמיד כשמנסים לפצח את הזהויות העדתיות מסתבכים, מה זה בעצם? ולמה בעצם ענת וקסמן, שגדלה בבית ימני, חושבת שלהיות שמאלני זה יותר חכם ויותר יפה? הרי ברור כשמש שאין לה בדיוק השקפת עולם מגובשת ומנומקת, אבל היא חושבת שלהיות בשמאל זה הרבה יותר חכם ואיכותי, והרבה יותר טוב מלהיות כמו ההורים שלה, שהצביעו תמיד לליכוד, שזה אחד הדברים שמסבירים למה השמאל בישראל כל כך דוחה: כי הוא לא אמיתי, כי צריך לחפש בנרות מישהו שבאמת מאמין בסוציאליזם, שזאת המשמעות של להיות בשמאל. לרוב האנשים שמציגים את עצמם כשמאל אין מושג קלוש מה זה להיות איש שמאל, הם רק משוכנעים שלהיות שמאלני זה מאד מחוכם ואיכותי, זה מישהו כזה שהולך לתיאטרון, כי לדעת ענת וקסמן אנשים שמצביעים לנתניהו לא הולכים לתיאטרון. ונדמה לי שדוקא לאמירה הזאת שלה לא כל כך התייחסו, למרות שזאת היתה האמירה הכי מופרכת שלה, וגם הכי מסגירה: בעצם היא אמרה שהיא מדמיינת את הקהל שלה כקהל שמאלני, מה שמעלה למרבה הצער את ההשערה, שבעצם היא העליבה את המצביעים של נתניהו מתוך חנפנות ולא מתוך שמאלנות, ואז היא גילתה שגם מרוקאים שמצביעים לנתניהו הולכים לתיאטרון ונורא נבהלה. ככה זה כשאין לך השקפת עולם אלא אתה רק מחפש את מי להרשים ולמי להתחנף, וזה לא היה שוה דיון, לולא היו בשמאל כל כך הרבה אנשים כאלה, שחושבים שלהיות שמאלני משדרג אותם לאינטליגנציה, אבל אין להם שום השקפת עולם שמאלנית, ואם הם מפסידים בבחירות יוצאות מהם רק שנאה וגזענות. למרבה הצער זה מה שכל כך עניין אותי בסרט של דני קושמרו, שלמרות שכולם יודעים שמצלמים אותם לערוץ 2 וכל המדינה תשמע מה הם אומרים, בכל זאת כולם אומרים בדיוק מה שהיית מצפה שיאמרו: מצביעי השמאל אומרים על מצביעי הימין שהם מצביעים לפי הרגש, שהם קשי יום, עניים וצרי אופקים, ומצביעי הימין אומרים שהם ליכודניקים מהבית והם הולכים לפי המסורת, וגם שהם לא מרגישים שייכים. במסעדה של תל-אביבים עשירים יושבים אשכנזים, וגם מזרחית אחת שמרגישה לא שייכת אבל יושבת שם ומצביעה לשמאל, כי היא רוצה להרגיש שייכת ולשבור סטריאוטיפים, אבל כל אלה שרוצים לשבור סטריאוטיפים רק מחזקים אותם עוד יותר, ומראים עד כמה המציאות שלנו בנויה מסטריאוטיפים, יותר ממה שהיא בנויה מזהויות היא בנויה מסטריאוטיפים, שמחליפים את האידיאולוגיות שמתו, למשל את הסוציאליזם. אני למשל חשבתי תמיד שרוני דניאל, שהגן על ענת וקסמן, הוא ימני, כי הוא תמיד בעד הצבא והמלחמות, וגם תמיד חשבתי שדני קושמרו ימני, ימני כזה סימפטי, שלא מתלהב ממלחמות אבל די פסימי לגבי האפשרות של שלום עם הערבים, אבל אולי בעצם שניהם הצביעו לשמאל, או למה שקוראים שמאל, כי היום כבר לא צריך להאמין באחוות-עמים ובסוציאליזם כדי להצביע לשמאל, צריך רק לרצות שיחשבו שאתה מאד אינטליגנטי, ושמי שמצביע לשמאל הוא יותר אינטליגנטי, כמו מו"ל "הארץ" שדוגל בשמאלנות אבל לא בוועד עובדים. ומה זאת השמאלנות הזאת, האם נשאר בה בכלל משהו חוץ מלעבוד בהייטק או בתקשורת ולאכול מנות במאה ששים ושניים שקל? ומה אני בכלל, שעוד זוכרת מקומות שקראו להם "מטבח פועלים" והגישו בהם מרק עוף ופירה תפוחי אדמה עם חתיכת בשר זעירה ברוטב ולפתן תפוחים, ודיברו קצת ביידיש, והאמינו באחוות-עמים ובסוציאליזם, וקראו למרוקאים שווארצעס, ושאלו למה בן-גוריון הביא אותם בכלל. אולי הבעיה היא שאף פעם אנחנו לא מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו. תמיד אנחנו הרבה יותר טיפשים והרבה יותר גזענים ממה שהיינו רוצים לחשוב, תמיד אנחנו חושבים בסטריאוטיפים ומדקלמים סטריאוטיפים, ודוקא כשאנחנו הכי רוצים להישמע חכמים יוצאות מאיתנו שלא בטובתנו השטויות הכי הכי גדולות.  

מראה עיניים

הערב נזכרתי בסיפור על רבן גמליאל שהיו לו על הכותל צורות לבנות של מופעי הירח, וכשבאו אנשים לספר לו על מופעי הירח, שעל פיהם יוכל לקבוע את מועד ראש החודש וראש-השנה, כי עדיין לא היו לוחות שנה קבועים, והיו צריכים לקבוע על פי מופע הירח, ורבן גמליאל הצביע על הצורות וביקש שהאנשים יראו לו איזו צורה ראו אתמול בערב, והוא האמין להם, אבל היו רבנים אחרים שחשבו שהאנשים שיקרו, כי התיאור שתיארו האנשים נשמע להם לא הגיוני, ופרשנים שונים ניסו לתרץ את העובדה שרבן גמליאל האמין לאנשים בנימוקים שונים ומשונים, אבל אף אחד מהם לא טען, להפתעתי, שרבן גמליאל האמין לאנשים, מפני שהוא עצמו ראה את אותו הדבר שהם תיארו במו עיניו. הרי את הירח בשמים כולם רואים, ועל אחת כמה וכמה שהוא, שבסמכותו היה לקבוע מתי ראש חודש, הקפיד בוודאי להתבונן במופע הירח מדי ערב. השאלה למי להאמין היא תמיד שאלה קשה, וכולנו נוטים להסתמך על מראה עינינו שלנו, כי לדידו של כל אדם, מה שהוא רואה במו עיניו, זו האמת.

אבל, האם כאשר האנשים מביטים בירח, כולם רואים את אותו הדבר? או אולי כל אחד רואה משהו אחר? מה אדם רואה זו באמת שאלה קשה, שחשבתי עליה היום כשצפיתי בתכניתה של רינה מצליח בערוץ 2, והקשבתי לעורך-הדין של משפחת נתניהו יוסי כהן, שהוא כדברי המנחה "עורך-דין וחבר", והוא ניסה לקעקע את דבריו של מני נפתלי בעדותו השבוע בבית המשפט, שהגברת שרה נתניהו שותה כמויות אלכוהול מטורפות, למשל שלושה בקבוקי שמפניה ביום. עורך-הדין יוסי כהן טען שאפילו שלושה בקבוקי מים ביום אי אפשר לשתות. אני דוקא יכולה לשתות די הרבה מים ביום, וכמה אלכוהול בן-אדם יכול לשתות, זה עניין של הרגל. מי ששותה הרבה מתרגל, וזה כבר לא נראה לו הרבה.

כמובן עורך-דין יכול לטעון שזה לא הגיוני שמישהו ישתה שלושה בקבוקי שמפניה ביום. זו טענה לגמרי סבירה בנסיבות העניין. כמו שעורך-דין, או עיתונאי, יכולים לטעון ששרה נתניהו היא אשה מקסימה והם לגמרי צודקים מבחינתם. בהחלט ייתכן ששרה נתניהו היא אשה מקסימה כשהיא מדברת עם עורך-דין או עיתונאי, והיא הרבה פחות מקסימה כשהיא מדברת עם עובדי קבלן שצריכים לספק לה שירותים. שרה נתניהו איננה האדם היחיד שמתנהג יפה לאנשים שהוא תופס כחזקים, ומאד לא יפה לאנשים שהוא תופס כנחותים. התנהגות מפוצלת כזאת, שמזכירה מאד התנהגות של כלבים, ולכן מתוארת כהתנהגות של לכשכש בזנב כלפי מעלה ולנבוח – או לנשוך – כלפי מטה, היא מאד נפוצה, וכפי שמעידה הגירסה הכלבית שלה, יש לה כנראה מקור ביולוגי אבולוציוני שלעתים הוא בלתי נשלט. כל אחד מאיתנו מכיר אנשים כאלה, שכמידת החנופה וההתרפסות שלהם בפני מי שהם חושבים לרמי המעלה, כך מידת רודנותם והתעמרותם במי שהם תופסים כנחותים.

כמובן זכותו של עורך-הדין יוסי כהן לחשוב שהגברת נתניהו היא תמיד אשה נחמדה ולעולם איננה מתעמרת באנשים, וכאמור לעיל ייתכן בהחלט שמבחינתו הוא אומר את האמת הגמורה כפי שהיא ידועה לו, וכמובן זכותו של עורך-הדין יוסי כהן לחשוב ששרה נתניהו איננה שותה שלושה בקבוקי שמפניה ביום, כי לדעתו איש איננו יכול לשתות כמות כזאת של שמפניה, ולכן הטענה לדעתו לא הגיונית ולא אמינה.

ועכשיו אנחנו מגיעים למראה הירח, או במקרה שלנו הגברת נתניהו, שעורך-הדין יוסי כהן קיבל זמן ארוך בתכניתה של רינה מצליח להגן עליה, ודיבר בגנותו של התובע מני נפתלי, וגם טען שהעובד עמנואל סלע, שהעיד לטובת מני נפתלי על ההתעמרויות שהוא עצמו ספג מהגברת נתניהו, שלטענתו גרמו לו להתקף-לב שבעקבותיו עזב את עבודתו, הגיש תביעה לביטוח לאומי שיכירו בו כנפגע עבודה, וביטוח לאומי דחה את טענתו, ומכאן לדברי עורך-הדין יוסי כהן, שטענתו של עמנואל סלע שלקה בהתקף לב בגלל התעמרותה של הגברת נתניהו, טענת שוא היא. בערוץ עשר המקביל הראו שעתיים אחר כך כיצד ביטוח לאומי מתעמר בחולה סרטן קשיש שביקש להכיר בעישון הפסיבי שספג כסיבה לסרטן הריאות שלקה בו. לא שנזקקנו לסיפור הזה דוקא כדי לדעת שדחיית תביעתו של אדם מצד הביטוח הלאומי איננה מעידה על דבר, לבד מכך שהביטוח הלאומי ניסה לחסוך למדינה את התשלום המגיע לעמנואל סלע, וגם שאנשי ביטוח לאומי, שאינם שיות תמימות וטהורות, אלא אנשים שמשרתים את האינטרסים של המדינה לחסוך בתשלום פיצויים ככל האפשר, העדיפו לדחות תביעה שקבלתה היתה מטילה צל על התנהגותה של אשת ראש הממשלה, כפי שהפרקליטות מנסה להכפיש את מני נפתלי כדי לחסוך למדינה את תשלום הפיצויים שהוא תובע, ואיננה יודעת גבול במאמציה להכפיש אותו, שעל כך העירה גם השופטת.     

עדיין יכול עורך-הדין יוסי כהן לחשוב שכל עובדי מעון ראש הממשלה התובעים פיצויים ומעידים על התעמרות של הגברת נתניהו בהם, הינם רודפי פירסום מוסתים בידי עיתונאים וכיו"ב, ואין מלה אחת של אמת בדבריהם, וכמובן הוא יכול לחשוב שאי אפשר לשום אדם לשתות שלושה בקבוקי שמפניה ביום ולכן גם הגברת נתניהו איננה יכולה לשתות שלושה בקבוקי שמפניה ביום, כפי שהעיד מני נפתלי. אבל עורך-הדין יוסי כהן לא הסתפק בכך והתפייט: "שלושה בקבוקי שמפניה, כאשר אני חושב על הגברת נתניהו ששוקלת אולי חמישים קילו, הרי היא קטנת-גיזרה."

איזה חנפן, אמרה בתי שצפתה יחד עמי בתכנית, ואני התקשיתי לעצור את צחוקי. את הירח, וגם את הגברת נתניהו, כולנו רואים במו עינינו, גם אלה שאינם שכנים של ראש הממשלה רואים אותה באינטרנט – עם המעצב החביב עליה – וכמובן בטלויזיה. לא רק עורך-הדין יוסי כהן רואה אותה, למרות שבניגוד לרובנו הוא זוכה לראותה פנים אל פנים. ועורך-הדין יוסי כהן, שמכיר את הגברת נתניהו לדבריו חמש-עשרה שנה ופוגש אותה לעתים קרובות, סבור שהיא קטנת-גיזרה, ושוקלת אולי חמישים קילו.

מעניין מה רבן גמליאל ורבי יהושע היו אומרים על זה.

ערוץ 2 על כתבי קפקא

אתמול בשוק עצר אותי מכר ואמר לי שדיברתי יפה בטלויזיה. אמרתי לו שכבר שנים לא התראיינתי לטלויזיה, והוא אמר אבל ראיתי אותך לפני כמה ימים בערוץ 2, צילמו אותך מטיילת עם הכלבים. הבנתי שאלה היו קטעים מסרטו של שגיא ברונשטיין "הסיפור האחרון של פרנץ קפקא", שכבר הוקרן לעיתונאים, אבל אני עדיין לא ראיתי אותו. כבר אין לי כלבים בלשון רבים, רק הכלבה הזקנה נשארה לי, כי הכלב מת במפתיע ביוני, ושגיא שהתעקש לצלם אותי גם מטיילת עם הכלבים, כדי שלא יראו אותי רק יושבת ומדברת כל הזמן, שלח לי קטעי סרטים שלי מטיילת עם הכלבים, ועכשיו הם המזכרת האחרונה שלי מהכלב, שעוד נראה בריא לגמרי, ופתאם קיבל שבץ ומת. הסרט יוקרן ב-15 במאי בפסטיבל דואביב בסינמטק תל אביב, וב-18 במאי בבית התפוצות.

ראיתי במאקו את כתבתו של ציון ננוס בערוץ 2:

http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-34c6cf41ad29f21004.htm

זאת היתה כתבה די מעניינת, אבל כמקובל בערוץ 2 מאד דרמטית. זה לא "קרב משפטי אכזרי" כמו שיונית לוי אמרה, רק משפט יותר מורכב מהרגיל, עם הרבה מאד עורכי דין והרבה מאד בירוקרטיה. אני מעורבת במשפט בכל מיני דרכים ואסור לי לדבר על הרבה דברים, אבל אני יכולה כמובן לדבר  באופן כללי על מכס ברוד ופרנץ קפקא. בכתבה קראו לי חיה פרי, ואני מברכת את ערוץ 2 שלפחות צדקו בשם המשפחה, ולעורך הדין של הספרייה, עו"ד מאיר הלר, קראו משום מה עודד הלר, וטוב שערוץ 2 טועה רק בשמות פרטיים. חוץ מזה ציון ננוס שעשה את הכתבה אמר שפרנץ קפקא מת מבלי שהספיק לפרסם אפילו ספר אחד שזה קצת מוגזם. קפקא הספיק לפרסם כמה ספרים והרבה מאד סיפורים בחייו, ואפילו את הפרק הראשון של הרומן "הנעדר", שקפקא פירסם בשנת 1913 כסיפור קצר בשם "המסיק", ושני קטעי סיפורים מתוך "המשפט", שבגרמנית בעצם קוראים לו "ההליך", Der Prozess. אפשר גם לתרגם את זה "המשפט", אבל "ההליך" זה שם שהרבה יותר מתאים לקפקא, כי משפט זו מלה גדולה וגם מלה נרדפת לצדק, וברומן של קפקא אין משפט, יש רק הליך שנמשך ונמשך ואז נגמר בהוצאה להורג. קפקא לא פירסם את הרומנים הגדולים שלו בחייו כי הוא לא הצליח לסיים אותם לשביעות רצונו, והוא היה מאד מאד קפדן ואהב שכל משפט וכל קטע בסיפור יהיה פשוט מושלם. אבל הוא פירסם הרבה מאד בחייו והיה סופר מאד מאד מוערך בקרב האינטליגנציה היהודית והגרמנית, וכשהוא פירסם בשנת 1915 את "הגלגול", הסיפור עורר רושם עצום והערכה עצומה, וכבר אז הוכתר קפקא כאמן הסיפור הקצר, כשפירסם גם את הסיפורים הנוראים "גזר-דין" ו"מושבת העונשין". בשנת 1917 הוא פירסם בכתב העת של מרטין בובר Der Jude את הסיפורים "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה", ומרטין בובר היה בין אלה שהכירו מיד בגדולתו של קפקא, וכל חייו הוא גילה בו וביצירתו עניין עצום. בכספות של אסתר הופה בתל אביב נמצאו גם מכתביו של מרטין בובר למכס ברוד, שללא ספק כוללים התייחסויות מרתקות שלו לקפקא. מכל פרשניו של קפקא היה בובר הקרוב לברוד ביותר, ובדומה לברוד ראה אף הוא בכתיבתו של קפקא חיפוש אחר האל. על תוכן ההתכתבות בין ברוד לקפקא אפשר ללמוד ממכתב תשובה של ברוד לבובר שנמצא בארכיון בובר בספרייה הלאומית ואני מתרגמת כאן חלק ממנו:

ד"ר בובר הנכבד –

תודה על מכתבך. הספר הגיע. ריגש אותי מאד, שגם אתה מוצא אצל קפקא אמירה מהותית. המשמעות שעליה אתה מדבר כלולה לפי דעתי בכל יצירתו של קפקא. הצורה המגוחכת שבה היא מופיעה אינה צריכה להרתיע מכך, ש"משפט" זה, (או בדומה לכך "טירה" זו), משמעותם ביסודה היא מלכות העולם הגבוהה ביותר, כשהיא נראית, או ליתר דיוק נתפסת, ממרחק רב. קפקא היה כה ענו באופן העמוק ביותר, שהוא העיד על האלוהות, שהוא חש באופן כה עז ואמיתי עד אינסוף, בכל תו של הוויתו, וגם עשאה מוחשית לאחרים סביבו, כמו אצל צדיק. [צדיק נכתב עברית באותיות לטיניות], - שהוא העדיף אמנם לתאר אלוהות זו תמיד רק כמשהו מאד מרוחק, בלתי נתפס, כמשהו ש"אינו מסוגנו" (כפי שאתה כותב כה נכון במכתבך). שגיבור הרומן "המשפט" מתייצב בכל זאת למשפט, למרות שהוא מאמין שהמשפט מוציא את דיבתו ומשפיל אותו, - זה כל כך אופייני לקפקא לענוותו ההומוריסטית (הביטוי צץ במוחי זה עתה). בדומה לכך ב"טירה", מה שניסיתי לרמוז בסוף דבר.

אני מאד מקוה, שתאמר את מילתך החשובה על יצירתו של קפקא מיד כשתחשוב שהגיע הזמן לכך.

ממש לפני מותו הספיק קפקא להגיה את קובץ ארבעת הסיפורים "אמן רעב", שכולם פורסמו בין השנים 1924-1921 בכתבי עת ספרותיים. הסיפור האחרון שידוע לנו שכתב והתפרסם שלושה חודשים לפני מותו היה "יוזפינה הזמרת או עם העכברים", סיפור שמתכתב באירוניה הארסית האופיינית לקפקא עם חיבורו של ריכרד וגנר "היהדות במוסיקה". "יוזפינה הזמרת" היה הסיפור האחרון בקובץ "אמן רעב" שהתפרסם רק באוגוסט 1924 בברלין, חודשיים אחרי מותו הנורא של קפקא בסנטוריום קירלינג באוסטריה. הוריו קברו אותו בבית הקברות היהודי בפראג, ושם מבקרים רבים את קברו, והצ'כים, שבזמן הדיכוי הסובייטי נאסר עליהם לקרוא את קפקא, כי השלטונות הסובייטים ראו ב"משפט" משל אירוני על משפטי הראוה של סטאלין, הקימו לכבודו מוזיאון, אבל צ'כיה בכלל לא מעורבת במשפט ואיננה תובעת לעצמה נכסים שיהודים הבריחו מאימת הכיבוש הנאצי, כי צ'כיה בעצמה סובלת מאד מתביעות חצופות של גרמנים, חלקם בנים של נאצים, להחזיר להם רכוש של גרמנים שגורשו מחבל הסודטים אחרי המלחמה.

הטענה שקפקא לא היה מפרסם דבר לולא דחק בו ברוד לעשות כן, ושרק בזכות ברוד זכה קפקא להכרה, היא טענה מוגזמת מעט, שמסתמכת אך ורק על דבריו של ברוד לאחר מות קפקא. כך כתב ברוד בסוף הדבר למהדורה הראשונה של המשפט:

"כמעט כל מה שקפקא פירסם, גרמתי לו לפרסם בעורמה ובשידול. דבר זה איננו עומד בסתירה לכך שלעתים קרובות, בתקופות חיים ארוכות, הוא מצא בכתיבתו (הוא אמנם דיבר תמיד רק על "שירבוט"), אושר רב. מי שזכה לשמוע אותו מקריא, אמנם רק בחוג מצומצם, את הפרוזה שלו, בלהט בוער, בקצב, בחיוניות ששום שחקן לא יכול היה להגיע אליה, חש באופן בלתי אמצעי את תאוות ותשוקת היצירה האמיתית והמתפרצת, שעמדה מאחורי יצירה זו. העובדה שלמרות זאת הוא גינה אותה, נבעה בעיקר מהתנסויות עצובות מסוימות, שהובילוהו לחבל ביצירתו שלו ואפילו להשמידה, ושבלי קשר לכך גם בעובדה, שהוא מדד יצירה זו (אמנם מבלי לבטא זאת), באמת המידה הדתית הגבוהה ביותר, שאכן לא יכול היה לעמוד בה, בהיותו אחוז מבוכה. שיצירתו יכלה לסייע לרבים, למרות זאת, לשאוף לאמונה, לטבע, לבריאות נפש שלמה, היתה חסרת משמעות עבורו, שתמיד חיפש אחר הדרך הנכונה ברצינות חסרת רחמים, ורצה קודם כל לעוץ לעצמו ולא לזולתו.

כך מפרש אני לעצמי את עמדתו השלילית של קפקא כלפי יצירתו. לעתים קרובות דיבר על "הידים הטועות שפושטות עצמן לעומתו בזמן הכתיבה", גם על כך, שמה שנכתב ופורסם מפריע לו להמשיך בעבודתו. היו הרבה התנגדויות להתגבר עליהן, בטרם הופיע כרך מיצירותיו. אף על פי כן גרמו לו הספרים המוכנים היפים ולעתים גם השפעותיהם שמחה אמיתית, והיו זמנים, שבהם בחן את עצמו כמו גם את עבודתו, במבטים שוחרי טוב, לעולם לא בלי אירוניה, אבל באירוניה ידידותית, שמאחוריה הצניע את הפתוס העצום של חתירתו ללא פשרות לפיסגה.

בעזבונו של פרנץ קפקא לא נמצאה כל צוואה. בשולחן הכתיבה שלו שכב, בין ניירות רבים אחרים, פתק מקופל, כתוב בדיו, עם כתובתי. תוכן הפתק היה כדלהלן:

מכס היקר מכל, בקשתי האחרונה: את כל מה שנמצא בעזבוני, (כלומר בארון הספרים, בארון הכביסה, בשולחן הכתיבה, בבית ובמשרד, או בכל מקום אחר שיכול היה להתמקם בו ולהתגלות לעיניך) יומנים, כתבי יד, מכתבים, של זרים ושלי, חתום וכן הלאה, לשרוף עד כלות מבלי לקרוא, כמו גם כל דבר כתוב או חתום שאתה או זולתך, שעליך לבקשו זאת בשמי, מחזיקים ברשותכם. מכתבים שלא ירצו למסור לך, עליהם לפחות להתחייב לשרוף בעצמם.

                                                        שלך, פרנץ קפקא.

בחיפוש מדוקדק יותר נמצא עוד דף בבירור ישן יותר, מצהיב, כתוב בעיפרון. תוכנו:

מכס היקר, אולי בפעם הזו לא אקום עוד, בואה של דלקת הריאות לאחר חודש של קדחת ריאות סביר למדי, ואפילו העובדה שאני כותב זאת, לא תמנע את זה, למרות שיש לכך כוח מסוים.

ובכן במקרה זה צוואתי בנוגע לכל מה שכתבתי:

מכל מה שכתבתי נחשבים רק הספרים: גזר-דין, המסיק, הגלגול, מושבת העונשין, רופא כפרי והסיפור אמן רעב. (שני העותקים של "התבוננות" יכולים להישאר, איני רוצה להטריח איש לגרוס אותם, אבל אין צריכים להדפיסם מחדש). כאשר אני אומר, שחמשה ספרים אלה והסיפור נחשבים, אינני מתכוון בכך שברצוני שיודפסו מחדש ויימסרו לדורות הבאים, להיפך, לו יאבדו, יתאם הדבר את משאלתי. רק איני מונע מאיש, אם הם כבר שם, לקבל אותם, אם יש לו חשק לכך.

בניגוד לכך, כל מה שנמצא כתוב על ידי מלבד זאת, (מודפס בכתבי עת, בכתב-יד או במכתבים) ללא יוצא מן הכלל, במידה שהוא נגיש או באמצעות בקשות מן הנמענים (את רוב הנמענים אתה כבר מכיר, בראש וראשונה זה נוגע לגברת פליצה מ., לגברת יולי לבית ווריצק ולגברת מילנה פולק, במיוחד אל תשכח כמה מחברות שאצל הגברת פולק) – כל זה ללא יוצא מן הכלל, עדיף מבלי לקרוא (אך איני מונע ממך להציץ בפנים, אמנם הייתי מעדיף שלא תעשה זאת, אבל בכל מקרה שאיש מלבדך לא יציץ בפנים) – את כל זה יש לשרוף ללא יוצא מן הכלל, ואני מבקשך לעשות זאת מהר ככל האפשר.

                     פרנץ.  "

לרוב מקריאים בדרמטיות גדולה את הפתקים האלה, שקפקא כתב בימים שמחלתו גברה עליו, כפי שהוא מעיד בעצמו. אבל כשקוראים את הפתקים בעיניים פקוחות, קשה להימלט מן האירוניה העוקצנית של קפקא כלפיי חברו הלהוט כל כך לכתבי היד שלו, ומן התמונה העולה מן התיאורים, של מכס ברוד מחטט אחר יצירותיו של קפקא בכל פינה, משולחן הכתיבה ועד ארון הכביסה. פתקים אלה הינם בעצם סיפורים קצרים של קפקא, ביטויים שנונים של הומור שחור, יותר מאשר צוואה, ויש בהם לא מעט רשעות כלפיי ברוד, שכל כך רצה להיות המו"ל והעורך של כתבי קפקא. ועם זאת יש בהם גם רצון אמיתי להעלים את פרשיות האהבה המביכות של קפקא שאת מכתביו לאהובותיו ביקש להשמיד, כמו גם את מכתביהן אליו, שאכן נעלמו מאיתנו, איננו יודעים כיצד.

ויש בפתקים גם יסוד אחר, יסוד מצמרר של השבעה מאגית, שהרי בפתח הפתק השני מודה קפקא בכך שהוא מאמין בכוחה המסוים של הכתיבה להניס את המות. מנקודת מבט זאת פתקים אלה אינם צוואה אלא השבעה - ניסיון להרחיק בכוח הכתיבה את אימת המות. וכדי לתת מישנה תוקף לפעולת הכתיבה הזו כנגד המות המרחף מעל ראשו, מוסיף קפקא קורבן – את היקר לו מכל. את שריפת כל יצירתו הוא מבקש, את שריפתה עד תום כקורבן עולה, בתקוה שהקורבן הזה יגביר את כוח הכתיבה להרחיק ממנו את המות. אין זה רצון בכליון יצירתו, אלא ניסיון לרצות את האל הממית בהקרבת היקר לו מכל. בד בבד זו עדות לאמונתו של קפקא שיצירתו היא זו המביאה עליו את מותו, שכוח היצירה ממית ומכלה את גופו, שיצירתו מאכלת את חייו ומביאה עליו את המות, ושהוא, כמו אמן הרעב שלו, איננו יכול לחדול מן האמנות שמביאה עליו בהכרח את מותו.

וראו גם את רשימתי: האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית?
 http://anatperi.blogspot.com/2011/04/blog-post_26.html