הסרט של ניר ברעם ומיכאל אללו

הסרט של הסופר ניר ברעם והבמאי מיכאל אללו נקרא כמו הספר של ניר ברעם על הגדה המערבית בשלטון ישראל "הארץ שמעבר להרים", וזה שם מטעה, כי הסרט לא מתאר את הגדה המערבית ואת החיים בה או אפילו את האנשים החיים בה, הוא בכלל לא סרט תיאורי, הוא סרט שחוקר את הסיכסוך הישראלי-פלשתיני כפי שהוא נתפס בעיני הצדדים לסיכסוך, ואת הפער בין הדרך שבה כל אחד מהצדדים תופס את הסיכסוך, ובמיוחד הוא חוקר את האופן שבו השמאל הישראלי מפרש לעצמו את הסיכסוך ומדמה לעצמו את פיתרונו האפשרי בדיאלוג עם עצמו בלבד, מבלי להקשיב בכלל לפלשתינים ולמה שהם חושבים ורוצים. כמובן שגם הימין הישראלי, כפי ששרה העצני למשל מייצגת אותו בסרט, מדבר עם עצמו בלבד ומתייחס לפלשתינים כאילו כלל אינם בני אדם, אבל בזה למרבה הצער אין שום דבר מפתיע במיוחד. יש בסרט שיחות קשות של ניר ברעם עם אנשי חמאס שרוצים שהיהודים יסתלקו מארץ-ישראל ויסעו לאמריקה או ילכו לעזאזל לפי בחירתם, וכל הפלשתינים מדברים על זכותם ועל חלומם לשוב לכפרים החרבים שמהם גורשו או נמלטו ב-1948, והכיבוש של 1967 שהשמאל הישראלי מעדיף להציב כקו השבר הגדול של הסיכסוך, הוא מבחינתם המשך של הגזל היהודי של אדמותיהם ולא הבעיה העיקרית שאם תיפתר הכל יסתדר. הפלשתינים גם לא כל כך מדברים על מדינה או על ריבונות, הם מדברים על אדמה, ונדמה שניר ברעם מאד מופתע מזה שהפלשתינים מדברים על אדמה, והוא מייחס את הדיבור הפלשתיני על אדמה לטראומה של 1948 שבה איבדו את בתיהם ואדמותיהם בשטח שהפך למדינת ישראל. בעצם ניר ברעם תופס את הטראומות הפלשתיניות כשני אירועים מבודדים שקשורים במלחמות של 1948 ו-1967, שזאת תפיסה אופיינית לישראלים את הטראומה הפלשתינית, כקשורה אך ורק למלחמות בין היהודים והפלשתינים. ליהודים שמזהים את גזל אדמות הפלשתינים עם מלחמות שהפלשתינים פתחו בהן נגד ישראל, נוח לראות כך את הדברים, כי אז אפשר להגיד שהפלשתינים אשמים בכל, הם פתחו במלחמות ונענשו על כך, וזה נכון במידה מסוימת, אבל לא לגמרי, כי היהודים התחילו בגזל אדמות הפלשתינים הרבה לפני קום המדינה ומעולם לא חדלו ממנו, ואדמות של כפרים ערבים הופקעו לא רק בעקבות המלחמות, גם בתוך הקו הירוק וגם מעבר לו. ההפקעות והגזל של אדמות פלשתיניות הן תהליך נמשך ולא משהו חד פעמי, ואי אפשר להבין את הפלשתינים, אלה שהם אזרחים ישראלים ואלה שלא, מבלי להבין את החוויה הנמשכת של גזל אדמותיהם בידי היהודים, שאיננה קשורה בהכרח לימי מלחמה, כי מדינת ישראל המשיכה להפקיע באכזריות את אדמות הפלשתינים ולגזול אותן מהם גם בימי שלום, ובלי שום סיבה, רק מפני שיכלה.

למשל הכפר עין מאהל ליד נצרת. כבר כתבתי עליו כאן ואני אכתוב עליו שוב ושוב, כי אני חייבת את זה לזכר אבי, השופט יוסף מרגלית המנוח, שמשום מה השמיטו באתר בתי המשפט מתולדות חייו את השנים שבהן כיהן כשופט מחוזי בנצרת, לפני שעבר לבית המשפט המחוזי בעיר מגוריו חיפה. עוד הייתי ילדה ואבי לקח אותנו פעם לביקור בביתו של עמיתו השופט והמשורר חאמד נימר הווארי, לפנים מפקד הנג'אדה, ארגון לוחם פלשתיני במלחמת השיחרור. ראיתי במקום אחר שכותבים את שמו בצורה שונה, אבל כך אני זוכרת את שמו מילדותי, כפי שכתבתי. הוא הקריא לנו כרוז שכתב בערבית שאני זוכרת רק את כותרתו שהיה גם השורה החוזרת, דארז' יא ר'זאלי, שפירושו צְעַד עופר איילים, אבל אינני זוכרת על מה היה הכרוז, רק את קולו העמוק מקריא אותו וחוזר שוב ושוב על השורה הזאת שנשארה צרובה בזיכרוני. הורי דיברו איתו בערבית ולא הכל הבנתי. אבי היה מיודד עימו אבל היה לי ברור אפילו במבט של ילדה שמשהו חוצץ ביניהם, למרות שנהגו זה בזה בכבוד רב. הזיכרונות האלה שלי אינם קשורים לעניין עין-מאהל, הם רק עולים בי בכל פעם שאני נזכרת בכהונתו של אבי בנצרת, ובביקורים שלנו בנצרת. יום אחד שב אבי הביתה כועס מאד וחזר ואמר שהפקיעו לעין-מאהל את האדמות עד לבתים, עד לבתים הפקיעו להם את האדמות. אני לא זוכרת אם זה היה בזמן כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה או עוד קודם לכן, ורק הרבה יותר מאוחר הבנתי את הקשר בין ההפקעות האלה ליום האדמה ב-30 במרס 1976, שאז התקוממו הערבים על ההפקעות האלה וצה"ל והמשטרה ירו במפגינים והרגו ששה מהם. יום האדמה הוא יום מכריע בתולדות הסיכסוך הישראלי-פלשתיני ואי אפשר לדון בסיכסוך בלי להזכיר אותו, וזה לא קרה בזמן מלחמה או אחרי מלחמה, ועין מאהל לא היה בשטחים שנכבשו בששת הימים אלא בלב מדינת ישראל. אם ניר ברעם רוצה להבין למה אין שלום ויש שנאה בינינו לפלשתינים הוא לא חייב לנסוע לגדה המערבית, הוא יכול לנסוע לעין-מאהל שזה בלב מדינת ישראל שבקו הירוק ליד נצרת, ויום אחד מדינת ישראל פשוט גזלה מאנשי עין-מאהל את כל האדמות שלהם וכפי שלמדתי לא מזמן לא עשו איתן כלום, רק גזלו אותן מאנשי עין-מאהל ובכך גזלו גם את מטה לחמם, כי קודם הם היו חקלאים ואחר כך הם נאלצו לצאת לעבוד מחוץ לכפר כי גזלו את אדמותיהם ומנעו מהם לעבד אותן בלי שום סיבה, רק מפני שהם ערבים, וראיתי שמישהו כתב באינטרנט שהם היו במאה התשע-עשרה כפר של רועים ולא של איכרים, שזה נשמע לי כמו ניסיון עלוב להצדיק את גזילת האדמות שלהם. אני לא יודעת מה הם עשו במאה התשע-עשרה כי עוד לא הייתי אז, אבל במאה העשרים כשכבר הייתי הם עיבדו את האדמות שלהם, עד שמדינת ישראל גזלה אותן מהם.     

הדברים שכתבתי פה יכולים להישמע כאילו יש לי ביקורת על ניר ברעם, אבל אני דוקא חושבת שהסרט שלו מצוין, שהוא דוקא שם את האצבע בדיוק במקום הנכון, שזו שאלת גזל האדמות, אבל זה שהוא בכלל לא מזכיר בסרט במלה את יום האדמה ואת הסיבות ליום האדמה ואת המימשל הצבאי שמשל בערביי ישראל עד שנת 1966 ואת הפקעות האדמה המסיביות והבלתי פוסקות מערבים הן בתוך הקו הירוק והן מעבר לו שמעולם לא פסקו ונמשכות עד היום, וזה שהוא מדבר רק על 1948 ועל 1967, כאילו שהבעיות בינינו לפלשתינים נעוצות רק באירועים שתחומים לשתי נקודות זמן במשך ימים או חודשים או שנה, יוצר תמונה מאד חלקית של העוול שמדינת ישראל גרמה לפלשתינים, שחלק ממנו היה בלתי נמנע כדי להקים ולקיים את מדינת ישראל, אבל הרבה ממנו, כמו ההפקעה האכזרית של שני שליש מאדמות עין-מאהל, הוא סתם גזל מרושע מערבים בגלל שהם ערבים ואין לו שום הצדקה. מי שרוצה שלום עם הפלשתינים צריך להתחיל לא בגדה המערבית אלא עם אזרחי ישראל הערבים, למשל להחזיר לעין-מאהל את האדמות שלהם, שזה לא יגרום למדינת ישראל שום נזק ולא יגרע ממנה שום דבר, גם אף אחד אחר לא גר שם, אלה אדמות חקלאיות. מה שמדינת ישראל צריכה לתקן ביחסיה עם הפלשתינים הרבה יותר גדול מכיבושי 1967 וממפעל ההתנחלויות, והסרט של ניר ברעם הוא התחלה טובה להבין את זה, אבל רק התחלה. יש הרבה יותר מעבר לכך להבין וללמוד. אני מאד מקוה שמדינת ישראל תיסוג מכיבושי 1967 ושתקום מדינה פלשתינית, כי זה דבר צודק, אבל אי אפשר לבוא לפלשתינים ולקבוע בשבילם שאסור להם לבקש יותר מזה ושעל כל השאר הם חייבים לוותר. הם לא חייבים לוותר על אדמות בתוך הקו הירוק שנגזלו מהם בלי שום סיבה. זכותם כאזרחי ישראל וגם כבני אדם לדרוש את האדמות האלה, וזכותם לקבל אותן חזרה, והשמאל הישראלי לא עושה להם שום טובה כשהוא אומר להם תיקחו מדינה פלשתינית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וחוץ מזה תסתמו את הפה. הקו הירוק מעולם לא הפריד בין אזרחי ישראל הערבים לאזרחי פלשתין מבחינת יחסה של מדינת ישראל אליהם, אלה ואלה נעשקו ועדיין נעשקים ללא כל סיבה והצדקה, ואי אפשר לקחת כל כך הרבה מאנשים ואז לומר להם למה אתם לא מוותרים על שום דבר, כשבעצם מדינת ישראל ותושביה היהודים הם אלה שלקחו מהם כמעט הכל, ועכשיו מבקשים מהם עוד ויתורים.

תפיסת הגבריות של סרנה ונתניהו

הדיון הציבורי בתביעת הדיבה של בני הזוג נתניהו נגד יגאל סרנה התמקד בשאלת חופש הביטוי וגבולות הביקורת, או בשאלת היתכנות האירוע שסרנה טען לאמיתותו ובני הזוג נתניהו לאי-אמיתותו, אך נמנע, אולי מטעמי אי נעימות, מדיון לגופם של אישום הדיבה וההרשעה בו, ונראה לי שיש מקום לדון לא רק בעקרונות הכלליים אלא בתוכן האישום ובהשקפות העולם העומדות מאחוריו, שיש להן משמעות חברתית עמוקה, והן חושפות לא רק את עולמם של בנימין נתניהו ויגאל סרנה, אלא את הרקע החברתי שבו הם פועלים.

מפסק הדין אני למדה, שבתאריך ה-7 במרס 2014 פירסם סרנה בפוסט בפייסבוק בין השאר את הדברים הבאים על בנימין נתניהו: "האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין. קצנו בשקרן העלוב שביציו הקטנות כאפון בידי שרה."

"האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין", זו אמירה חריפה מאד על נתניהו, שמתייחסת לחלקו השנוי במחלוקת בהסתה נגד רבין, או בסלחנות כלפי מופעי הסתה נגד רבין של תומכיו, והיא ביקורת פוליטית לגיטימית למרות חריפותה. גם המשפט הבא הוא אולי ביקורת מותרת, אך הוא מבזה בעיני את הכותב יותר משהוא מבזה את מושא הכתיבה. ויש בו שני מרכיבים: המרכיב האחד מבוסס על זיהוי בין גודל אשכיו של גבר לגבריותו ולעוצמתו החברתית, זיהוי שככל שהוא נפוץ בתרבות הוולגרית, כך הוא נמוך-מצח, נחות ובזוי, והמרכיב השני אף הוא משקף תפיסה נפוצה של גבריות כשליטה של הגבר באשה, ושלילת גבריותו כאשר אשתו מושלת בו, בדימוי הוולגרי אוחזת באשכיו, שבהתאם למרכיב הראשון מתוארים כאן כקטנים במיוחד, בגודל אפון. המסר שיוצר צירוף שני המרכיבים הוא שנתניהו לוקה בגבריותו ובעוצמתו: גם אשכיו זעירים כאפון וגם רעייתו אוחזת בהם ומושלת בו. צריך לציין שלשני המרכיבים הוולגריים במסר של סרנה יש יסודות בתנ"ך: האחד בדברים שנאמרו לחוה אמנו בספר בראשית פרק ג פסוק ט"ז: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", והשני בדברים פרק כ"ה פסוק י"א: "כי יִנָּצוּ אנשים יחדיו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מידי מַכֵּהוּ ושלחה את ידה והחזיקה במבושיו, וקַצֹּתָה את כפה, לא תחוס עינך", ומכאן ששניהם מושרשים בעמנו היטב.  

ממקורותינו אנו למדים איפוא, שעל הגבר למשול באשתו, ושאוי לאשה שמחזיקה באברי מינו של גבר, ולו גם במטרה להציל את בעלה מיד מכהו. אולי אפשר גם להבין שנתניהו, שרואה בחרדים את בעלי בריתו הטבעיים, מחזיק בערכים כאלה, אבל מה ליגאל סרנה החילוני ליברלי לכאורה ולתפיסת הגבריות הזו, שבה מסומלת העוצמה הגברית בגודל אשכיו של הגבר, והאשה הרעה מצוירת כמי שאוחזת באשכיו? למרבה הצער זו כנראה השקפת עולמו ותפיסת הגבריות שלו, ומבחינה זו אכן היטיב עורך דינם של בני הזוג נתניהו, יוסי כהן, לצטט את הקטע האמור מעמוד הפייסבוק של סרנה, שאיננו נשוא התביעה, הוא רק הובא כדי להדגים את רצונו של סרנה לבזות את ראש הממשלה, ונראה כי כבודו, כמו גם ביזויו של ראש הממשלה, הן לדעת סרנה והן לדעת נתניהו, כרוכים בגבריותו, כפי שהיא נתפסת אצל שניהם: הגבר הוא המושל באשה, ואם המצב אינו כך בבירור, הרי שהגבר איננו גבר, כמוהו כאשה שדינה להישלט ולא לשלוט, ולפיכך המצב שבו אשתו מושלת בו הוא מצב מבזה ופוגע מאין כמוהו.

וזהו אכן מוקד טענת הדיבה כנגד סרנה: שהוא מתאר את שרה נתניהו כמי שמושלת בבעלה, ועל ידי כך, במדינה כולה: "כשבלילה (מעשה שהיה) נעצרת שיירת ראש הממשלה הכבדה, ארבעה רכבים שחורים ועוד ועוד מאבטחים ומגנים ורכבים ונפלט ממנה בחושך אל כביש 1, בצעקות, גבר לא צעיר שהוא עילת הכל, כי אשה אחת לא רוצה שהוא יישאר איתה באוטו ושמה ללעג את כל האבטחה ובעצם את כל המדינה..."

שימו לב, לא "איש לא צעיר" אלא "גבר", ולמולו "אשה אחת", ולא "אשתו". לדידו של הכותב אין אלה איש ואשתו, שכנראה לא זכו ואין השכינה שורה ביניהם, אלא גבר ואשה, גבר כנגד אשה, שלא לומר אשה כנגדו. הזיהוי המיני הוא החשוב כאן, שכן לדידו של סרנה, ומן הסתם גם לדידו של נתניהו התובע את סרנה, עוצמתו של ראש ממשלה היא עוצמה גברית במהותה בנוסח התנ"כי: יכולתו למשול באשתו, ואם העדיף בנימין נתניהו, בהנחה הבלתי מוכחת שאירוע כזה או בדומה לזה התרחש, שהרי לצורך בירור השקפת עולמם של השניים אין חשיבות אם התרחש האירוע ואם לאו אלא כיצד הוא מתפרש בעיניהם, ובכן אם העדיף בנימין נתניהו מטעמי שלום בית והרגעת הרוחות למחול על כבודו ולסור מרכבו לרכב אחר בשיירה – שהרי תמיד נוסעים בה כמה רכבים, ובא לציון גואל, הרי לדידו של סרנה הושמה כל המדינה ללעג, שהרי אם ראש הממשלה מתייחס בסלחנות לאשתו במקום למשול בה (לצעוק עליה? להכותה? להוציאה להורג כמעשה אחשוורוש לוושתי ולשאת אחרת תחתיה?) סימן מוכח הוא שראש הממשלה לוקה בגבריותו, והמדינה כולה איננה נשלטת כהלכה.

גם מדרך התגוננותו של סרנה אנו למדים כיצד הוא מפרש את האירוע שתיאר. מפסק-הדין אני למדה שסרנה טען להגנתו כי היתה מוטלת עליו חובה ציבורית ומוסרית לפרסם את הדברים, מאחר שיש בהם כדי להציג את נתניהו כאדם רך-לב, רדוף על ידי התובעת הפועלת ממניעים לא רציונאליים. גם כאן איעזר בספר דברים, פרק כ' פסוק ח': "מי האיש הירא ורך-הלבב, ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". רך לב כאן מקביל ל"ירא", כלומר מי שאחזו פחד, וחשוד שהפחדנות היא מידתו. ובכן לדידו של סרנה, ובהנחה בלתי מוכחת שהאירוע המדובר התקיים, אם בחר ראש הממשלה לסכור את פיו ולצאת מן הרכב, חזקה עליו שמעשהו נובע מפחדנות, ולא למשל, מסלחנות שיש בה מידת אצילות, מה שקוראים בלעז ג'נטלמניות, אותו נימוס אירופי ישן, שעל פיו נדרש הגבר איש המעלה לאו דוקא למשול באשתו אלא לנהוג עמה בעדנה ובחסד, ודוקא בכך הוא מוכיח את גבריותו ואצילותו. פרשנות שכזו לא עלתה כלל על דעתו של סרנה, ולא בכדי.

וכך הסביר בנימין נתניהו בעדותו את עילת תביעתו:

"לא רק השמצה והכפשה שקריים ביחס ליחסי משפחה, אלא שהדבר הזה בא לידי ביטוי שרעייתי שולטת במערך הביטחון והאבטחה של מדינת ישראל, הזוי."

נתניהו מתמקד איפוא אף הוא בטענתו של סרנה שהאירוע מעיד על שליטתה של רעיית ראש הממשלה במערך הביטחון והאבטחה, ובכך הוא מקבל את פרשנותו של סרנה לאירוע, שלטענת נתניהו כלל לא התממש. הדיון איננו נסוב איפוא על הטענה שרעיית ראש הממשלה דרשה ממנו לעזוב את הרכב שבו נסעו, אלא על הטענה שאילו התרחש אירוע כזה, היה הדבר מוכיח כביכול שאשת ראש הממשלה שולטת באבטחה, ודבר זה איננו מתקבל כלל על הדעת (מפני שאין זה תפקידה או משום שמצב כזה מעיד לכאורה על פגם בגבריותו של נתניהו?)

לעדותה של אשת ראש הממשלה התייחס השופט מאד בקצרה, כאילו היתה עדות משנית הן מבחינת התביעה והן מבחינת הפגיעה .

וזו דעתו של השופט על הפירסום, שמובאת בסעיפים 123, 124 ו-125 לפסק-הדין:

123. סבור אני כי פירסום מסוג זה, המתואר כעובדה ולא כהבעת דיעה, עלול להשפיל את התובעים בעיני הבריות, או לעשותם מטרה לבוז או ללעג, וכן קיימת האפשרות כי הפירסום עלול לפגוע בתובע במישרתו הציבורית.

124. במקרה זה מתעצמים ההשפלה והבוז ביחס לתובע, דווקא בשל היותו ראש ממשלה האמור להיות עמיד בפני לחצים כבדים ולהחליט החלטות הרות גורל עבור כל אחד מאזרחי המדינה בעניינים של חיים ומות.

125. באשר לתובעת, הרי שהאירוע המתואר מייחס לה תכונות של אשה נרגנת, "הפועלת ממניעים לא רציונאליים", עד שבעת נסיעת השיירה המאובטחת גבר עליה כעסה עד כדי כך, שגרמה, לעיני כל המאבטחים והנוכחים, לעצירת השיירה ולהשלכת בעלה מהרכב. תיאור מסוג זה עלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות ולעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

עד כאן דברי כב' השופט עזריה אלקלעי.

אני במחילה מכבודו חולקת על דברי השופט לגבי הפגיעה בבנימין נתניהו. לדעתי אין שמץ חשש שהפירסום פגע או יפגע בנתניהו במישרתו הציבורית. הגזירה השוה שגוזר סרנה, ושדומה כי נתניהו ובא-כוחו, ואולי אף השופט, מקבלים כעובדה, כאילו השלטון במדינה הוא מקבילה של שלטון אדם ברעייתו, וכאילו יחס רך של אדם לרעייתו מעיד על חוסר משילות, פחדנות, העדר גבריות או אי יכולת עמידה בלחצים מדיניים ואחרים הנדרשים מראש ממשלה, מעיד על תפיסה נפוצה אך נגועה בדיעות קדומות מצערות על גבריות ונשיות, שככל ששורשיה עמוקים, כך ראוי להתנער ממנה.  

אני מסכימה עם כב' השופט שתיאורה של שרה נתניהו בפוסט של סרנה ובפוסטים אחרים שלו מכפיש אותה כאשה נרגנת, כעסנית וחובבת מדון, ולכן מבזה אותה. אני רואה בפוסט של סרנה פוסט שמבזה בעיקר את שרה נתניהו, ולכן היא זו שזכאית לדעתי לפיצוי הגדול יותר, בעוד שלבנימין נתניהו נגרם, אם בכלל, נזק שולי לגמרי, שמצדיק לעניות דעתי רק פיצוי סמלי. אני מצרה על כך שהשופט פסק דוקא לבנימין נתניהו פיצוי גדול יותר, מתוך אותה השקפה שאין עלבון גדול יותר לגבר, כל שכן בעל עמדה בחברה, מכך שיטענו כנגדו שרעייתו מושלת בו ושהוא פוחד ממנה. צר לי שזו ההשקפה המושלת במדינתנו על מושג הגבריות ועל יחסי גבר ואשה.

בנימין נתניהו ושרה נתניהו נגד יגאל סרנה, תא 56211-03-16

   

  

בין שני תינוקות

הנכד שלי דין הוא קטן מאד, והלחיים שלו רכות מאד, כל העור שלו רך מאד ונעים למגע, וכשמחזיקים אותו על הידיים, מרגישים את הלב שלו דופק חזק ומהר, ומרגישים את חום הגוף שלו, שהוא קטן מאד אבל חזק, ולפעמים הוא מקמט חזק את המצח, כי החיים מחוץ לרחם הם קשים ומאתגרים, אבל כשטוב לו נדמה שהוא מחייך. הייתי איתו רק כמה ימים, ועכשיו אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת להחזיק אותו ולהביט לו בפנים, ולראות אותו כמעט מחייך, ואני מבקשת שיראו לי אותו בסקייפ, ואני רואה אותו ישן בשלוה בבגד הכחול שלו בעריסה הקטנה שלו, ואני יכולה להביט בו אבל אני לא יכולה לגעת בו, כי הוא גר מאד רחוק. נסעתי הרבה שעות במכונית ובאוירון ושוב במכונית כדי לראות אותו, ולפעמים היה נדמה לי שלא אגיע לעולם, ואחר כך הייתי צריכה לחזור באותה דרך ארוכה מאד, כי הכלב שלי אושר היה מאד עצוב שנסעתי, וחזרתי כדי לטפל בו. גם אושר הוא סוג של תינוק, למרות שהוא במשקל חמישים קילו בערך, ובכלל החיים שלי פה בישראל, אבל עכשיו אני מאד מתגעגעת לדין הקטן שהוא עוד תינוק קטן מאד, ואי אפשר לדבר איתו בסקייפ או בטלפון כדי להפיג את הגעגועים, אפשר רק להביט בו, ואני רוצה להחזיק אותו. אתמול בבוקר התעוררתי מוקדם מאד והצצתי מרחוק לעריסה שלו והוא ישן בשלוה. גם בתי ניצן ישנה, ורק אני הייתי ערה וחיכיתי שכולם יתעוררו, למרות שידעתי שעדיף בשבילם שימשיכו לישון, שהם זקוקים לשינה הזאת, אבל רציתי שהם יתעוררו ואני אחזיק את דין על הידיים עד שהנהג יבוא לקחת אותי, ובאמת הספקתי עוד להחזיק אותו על הידיים ולראות איך הוא כמעט מחייך, ואז מסרתי אותו לניצן ונסעתי הרבה שעות לחזור הביתה, ואושר כל כך היה מאושר שחזרתי וקפץ עלי וליקק אותי, כי הוא כל כך עצוב כשאני נוסעת, והוא כלב, אי אפשר להסביר לו שאני נוסעת רק לכמה ימים ועוד מעט אחזור, ושרון קנתה לו גלידה ועוגה אבל הוא לא התנחם, ורק בים הוא נרגע, כי גם הוא תינוק, למרות שהוא שוקל חמישים קילו בערך, ואני כבר רגילה להתגעגע, אבל עכשיו אני צריכה להתרגל לגעגוע חדש, שלא היכרתי קודם, געגוע לנכד, שהוא געגוע קשה מאד, געגוע כמעט גופני, כי רוצים להחזיק אותו ולהרגיש אותו ואת הלב שלו דופק מהר וחזק. אני חושבת עכשיו כל היום על דין הקטן שגר בבית עתיק מאד שבנו לפני שש מאות שנה בערך, ובחצר הפנימית שלו יש באר קטנה, שהישקו ממנה את האנשים והסוסים, כי לפני שש מאות שנים בערך הבית הזה היה בית חולים, אבל עכשיו הוא בית דירות, ונשאר בו חרך ירייה אחד שבתוכו מתחבא יאנוש החתול שפעם היה חבר שלי ועכשיו הוא בורח ממני ומתחבא, אולי מפני שאני מדיפה ריח של כלב שמפחיד אותו ואולי מסיבה אחרת. כשאפגוש את דין שוב הוא יהיה הרבה יותר גדול, כי תינוקות גדלים מהר, וכל יום בחייהם הוא כל כך חשוב ומשמעותי, והייתי מאד רוצה להיות לידו ולראות איך הוא גדל ומשתנה ולחבק אותו ולהחזיק בידיים הקטנות שלו ולגעת בכפות הרגליים הזעירות שלו שבועטות באוויר, אבל זה בלתי אפשרי, כי הוא מאד רחוק, אוכל לראות אותו רק לפרקי זמן קצרים, ועכשיו אני צריכה ללמוד איך לחיות עם הגעגועים, עם השמחה ועם הגעגועים, כי המון שנים חיכיתי מאד לנכד, ורציתי שהוא יהיה קרוב אבל ידעתי שהוא יהיה רחוק, ואני אומרת לעצמי שהעיקר שהוא ישנו ובעוד כמה שנים הוא יגיד לי שלום בסקייפ וידבר איתי, וכמה שהוא רחוק הוא תמיד יהיה מאד קרוב ללב.   

אשה כובסת

כשמכבסים חצאית שחורה, המים בקערה נראים עמוקים מאד, והקצף על פניהם דומה לקצף הים. את החצאית השחורה צריך לכבס אחרונה, שמא יישאר בקערה משהו משחור המים ויצבע באפור את הבגדים הלבנים. אותם צריך לכבס ראשונים, ולהשרות אותם זמן ארוך, כי מן הבהיר קשה ביותר להוציא את הכתמים. קודם כל את כתונת הלילה הלבנה-אפורה עם הפסים, ואחר כך את החולצה התכלת עם ציור הירח המלא, ורק לבסוף את החצאית השחורה והתחתונים השחורים, שצריך לשטוף במים רבים עד שהקצף על פניהם, שמזכיר את קצף הים, ייעלם. כמה שנים כבר לא הייתי בים, אבל כשמגיע הקיץ ריח המלח ומגע המים הקריר מציפים אותי בגעגועים, ואז כל דבר מזכיר לי את הים, במיוחד הקצף על פני החצאית השחורה. כעת הכל מכובס יפה, ורק התחתונים הלבנים יחכו לכביסה הבאה במכונה. אני לבדי בבית, איש איננו חודר לפרטיותי, רק הכלב, אבל הכלב איננו פוגע בפרטיות, כי איננו מחשיב אותה כלל. ואת הכלב אני אוהבת יותר מאשר את האנשים.

עלה בדעתי שיכולתי להתפרנס ככובסת. פעם זו היתה מלאכה נפוצה לנשים. אינני יודעת מדוע דוקא לנשים, כי זו איננה מלאכה קלה ביותר, אבל אולי היא זקוקה לחכמת הלב ולכושר הבחנה. גברים גם נוטים יותר מנשים לסבול מעיוורון צבעים, כמו אמנון חברי מהתיכון, שתמיד התווכח איתי על צבען של מכוניות וצבען של חולצות. התווכח בלהט, לא הבין איך אינני רואה את אשר הוא רואה, ורק במבחני הגיוס לצבא גילו שהוא עיוור צבעים, מונח לא מדויק, כי עיוורי צבעים אינם עיוורים לצבעים, הם רק רואים צבע לא נכון, למשל כחול במקום ארגמן, או ירוק במקום אדום. אילו העיוורים האמיתיים היו דומים לעיוורי צבעים, הם היו רואים למשל ברווז במקום חתול, או כסא במקום שולחן. אבל עיוורים אמיתיים אינם רואים דבר, או שהם רואים משהו מטושטש מאד. אני רואה את הצבעים נכונה, אבל לא את המראות. לפעמים נדמה לי שגזע העץ השחור בעמק המצלבה הוא כלב שחור שרובץ במידרון, ואתמול בלילה היה נדמה לי שהדוד האדום שמאחורי העמוד בפינת הרחובות הוא פניו של גבר שמביט בי במבט רע, אבל כל המראות המדומים האלה נולדו בי בוודאי בגלל הפחד מגברים ומכלבים אחרים, שאינם הכלב שלי. 

היום נשים כבר אינן מתפרנסות ככובסות, כי יש מכונות כביסה, ואלה כובסות ביעילות הכל, אבל עדיין אני אוהבת לכבס ביד את הבגדים העדינים, כדי שלא יתקלקלו. חצאיות, וחולצות דקות עם הדפס או רקמה, וסוודרים שעלולים להתקמט ולהשיר חוטים או פקעות צמר קטנות. אני מכבסת אותם בקערה והם מתכווצים כמו הכלבה שלי שמתה, שהיתה מתכווצת מאד כשהיו מרטיבים את פרוותה, כי היא היתה כלבה קטנה ורק הפרווה שלה היתה תפוחה. ואת הכלב שיש לי עכשיו אי אפשר להקטין כשמרטיבים, כי הוא פשוט גדול. לעולם אינני מספרת את הכלבים בימי הקיץ, כפי שעושים רבים ואולי לטובה, אבל אני אוהבת את הכלבים שלי עם פרווה, ובכלל אינני אוהבת להציק להם בכל מיני טיפולים כביכול מיטיבים. לעומת זאת אני כן מרבה לרחוץ את הכלבים באמבטיה, ואז אני משפשפת אותם במגבת ומסרקת אותם במברשת של כלבים, ואז הם מתנגבים בעצמם במיטות ובעיתונים עד שהם יבשים. אולי הנטייה שלי להרבות ברחיצת הכלבים נובעת מהנטייה שלי לכבס כל דבר, מהאהבה שלי להטביל דברים במים ולשפשף אותם עד שהם נקיים. אולי אם הייתי נולדת בזמנים אחרים באמת הייתי כובסת, והייתי מרתיחה סדינים לבנים גדולים בדוודים גדולים שמבעירים על האש, כמו שפעם היו מכבסים, והפנים שלי היו אדומות מהחום. גם עכשיו הפנים שלי אדומות מהחום ואני נוטפת זיעה. מפעם לפעם אני צריכה להניח לכביסה ולשטוף את פני במים קרים, כדי שהזיעה לא תדלוף לתוך מי הכביסה הנקיים ותכתים את הבגדים.

הרבה ציירים ציירו כובסות לבושות בגדי עוני ומכבסות סדינים לבנים גדולים ופורשות אותם לייבוש בשמש. אני מניחה שבימים עברו כשהיית מהלך ברחובות הערים או בסמטאות הכפרים או בשדות, ראית הרבה פעמים נשים כובסות או מייבשות בגדים, והן היו חלק בלתי נפרד מן הנוף. נדמה לי שהיום ציירים כבר אינם מציירים נשים כובסות, כי לרוב מכבסים במכונת הכביסה ומי שעובר ברחוב או מתבונן מן המרפסות, יכול לראות לכל היותר נשים תולות כביסה ולנחש מי גר בבית: ילדות קטנות שלובשות חולצות קטנות ושמלות קטנות וגרביים צבעוניים קטנים, נשים מיניקות שתולות לייבוש חזיות גדולות, או תחתונים גדולים וחולצות כפתורים גדולות של גברים כרסתניים שמתנפחות ברוח. אבל גם נשים שתולות כביסה כבר רואים פחות ופחות, כי יותר ויותר גם מייבשים כביסה במכונות, וזה אולי לטובה, כי השמש מקלקלת את הצבעים והבגדים בקרניה החזקות, כמו שהיא מאדימה את פניהן של הכובסות והתולות, והיונים מרבבות את הכביסה הנקייה ושוברות את לבן של הכובסות ששיפשפו אותה בידיהן עד שעורן האדים ונבקע.

כעת כבר אין רואים נשים מהלכות ברחובה של עיר או בסמטאות הכפרים ובידיהן חבילה ריחנית של כבסים יבשים מקופלים יפה, שפעם היו מראה נפוץ, ואין רואים נשים מכבסות, ובקושי רואים נשים תולות. בתוך הבתים מכבסים את הבגדים בסתר, ומייבשים אותם בסתר, וכשאומרים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ מתכוונים לדברים אחרים לגמרי, לא לבגדים מלוכלכים, ובכלל כבר אין כמעט בגדים מלוכלכים מאד, כי מרבים להחליף אותם ולכבס אותם או שמשליכים אותם וקונים חדשים במקומם, ובגד מלוכלך כמעט נהיה פשע בעצמו, כי רק בגדיהם של הרוצחים מגואלים בדם ומעידים על פשעיהם, והמשטרה תרה אחרי כתמי דם בבגדיהם ובמכוניותיהם של הרוצחים המשוערים, וגם בגדי הנרצחים כמובן מגואלים בדם, אבל בגדיהם של החפים מפשע הם נקיים לרוב, ולכל היותר הם מכוסים כמו בגדיי בשערות של כלבים, שנראים היטב על פני החצאיות השחורות. ואני מרבה לכבס את החצאיות השחורות. שוב ושוב אני מכבסת את החצאיות השחורות בתקוה להסיר מהן את שערות הכלב הבהירות, ולשוות לבגדיי מראה של ניקיון מדומה, ניקיון מיוחל ובלתי מושג, כי תמיד יפרו אותו כמה שערות לבנות של כלב, ובכל זאת אני מטביעה שוב ושוב את החצאיות השחורות בקערת המים והסבון ומתבוננת ארוכות בקצף שעל פני המים, שמזכיר לי כל כך קצף של ים. וכמו תמיד אני מרגישה אשה מזמן אחר, אשה עם פנים אדומות וידיים אדומות מאד, אשה כובסת.