הורשעו ברצח שלא ביצעו

הרשעתו של הבדואי סלימאן אל-עביד ברצח חנית קיקוס יושבת כאבן על לבי מאז הורשע ונגזר עליו מאסר עולם על סמך עדויות שנראו מפוקפקות מלכתחילה, והפכו לבדיחה כאשר גופתה של חנית קיקוס התגלתה בבור ביוב בבאר-שבע. כשהגופה זוהתה כגופתה של חנית קיקוס, הייתי משוכנעת שבתוך ימים ישוחרר אל-עביד מכלאו, שאליו הושלך בעקבות הודאה שהוצאה ממנו כאילו רצח את חנית והשליך את גופתה באתר הפסולת דודאים. הגופה כמובן לא נמצאה באתר הפסולת דודאים, אלא בבור ביוב באר-שבע, ואינני מצליחה להבין איך העובדה החותכת הזאת לא הספיקה לשופטים כדי להבין שההודאה שנגבתה מאל-עביד נשתלה בפיו על ידי השוטרים ולא היתה הודאת אמת, וכיצד ערכאה אחר ערכאה חזרו על פסיקות שהדעת איננה סובלת, שניסו לקשר בכוח את הבדואי הסובל מפיגור קל, קורבן כל כך נוח וקל לעלילת דם זדונית, לרצח שברור שהוא הופלל בו על לא עוול בכפו, וכמו בכל תיק מפוקפק היו גם בתיק הזה כמובן קונספציה של המשטרה ובתי המשפט שאינם מסוגלים לחזור ממנה, והשערות שהוצגו כעובדות ולעומתן עובדות שנדחו הצדה כי לא התאימו לקונספציה. עיתונאי מעריב עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, שחקרו את הפרשה וכשליה, מצאו את עדותו של דוד ניסימיאן שלקח במכוניתו את חנית קיקוס מצומת אופקים שבו נראתה לאחרונה עד לצומת מצדה בכניסה לבאר-שבע, סמוך מאד למקום שבו התגלתה גופתה, אבל עדותו נדחקה הצדה, מכיוון שלא התאימה לסיפור ההודאה שנתפר לסלימאן אל-עביד, שחזר מהודאתו וטען כל השנים שהוא חף מפשע, מה שברור לכל אדם סביר. היו מי שטענו שהרשעתו של אל-עביד ברצח חנית קיקוס דומה להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, וייתכן שהמעורבות המפוקפקת של מדובבים בשני התיקים דומה, אבל המקרה של אל-עביד הרבה יותר זועק, מפני שהחקירה במקרה תאיר ראדה החלה עם מציאת גופתה בשירותי בית הספר ולא היה ספק לגבי הרצח ומקום הרצח, ואילו אל-עביד הורשע על סמך עדויות מפוקפקות מבלי שהיתה בידי החוקרים גופה ומבלי שמקום הרצח היה ידוע. הוא הורשע על סמך הודאה שקרית שהוחתם עליה כאילו רצח את חנית וזרק את גופתה באתר דודאים שגופתה לא נמצאה בו למרות חיפושים דקדקניים, כי היא מעולם לא היתה שם, היא היתה בבור ביוב בבאר-שבע, ובמשך כשלושים שנה לא הצליחה מערכת המשפט הישראלית לתקן את טעותה ולשחרר אדם חף מפשע שהורשע ברצח שלא ביצע. זה דבר שקשה לי מאד לחיות איתו, כי בתי המשפט מאד חשובים לי והרבה פעמים הם הגנו עלי מהתנכלויות כלפי וממעשי עוול שנעשו לי, וקשה לי מאד לחיות עם המחשבה שאדם חף מפשע יכול להיות מורשע על לא עוול בכפו בפשע החמור ביותר - רצח, והמערכת לא תדע לעשות עמו צדק ולתקן את טעותה. המחשבה שאפילו אדם אחד הורשע ברצח על לא עוול בכפו היא בלתי נסבלת, וככל הנראה ישנם הרבה יותר ממקרה אחד כזה, אבל מקרהו של אל-עביד הוא בעיני הזועק ביותר לשמיים, שבו אין נוקפים אצבע למצוא את הרוצח האמיתי, אלא המערכת משקיעה את כל משאביה בהרשעת חף מפשע ובתיקוף ההרשעה השגויה הזאת. עוד לפני רצח חנית קיקוס היה מקרה רצח של בחורה שערער את אמוני במערכת, והוא קרה מאד קרוב אלי. זה היה רצח החיילת רחל הלר שגופתה נמצאה אנוסה וחנוקה. היא היתה בקורס המורות חיילות שקדם לקורס שאני השתתפתי בו, והקצינות שלנו היו בטראומה וכל הזמן שמרו עלינו בצורה קצת מוגזמת, כאילו בכל פינה אורב רוצח, וכשהייתי בטירונות ניגשה אליי מישהי שלמדה אתי בתיכון והיתה כבר מ"כית, וסיפרה לי שהיא היתה חברה של רחל הלר ושהיא בטראומה מהרצח, ושהזכרתי לה משום מה את רחל בצורת הדיבור שלי, והיא גם אמרה שאני דומה לה, מה שבכלל לא היה נכון כי רחל הלר היתה יפהפיה גבוהה ובלונדינית ורקדנית בלט ואני הייתי נמוכה וחולנית והיה די נס שצלחתי את הטירונות הזאת, והבחורה הזאת סיפרה לי כל מיני דברים על רחל הלר, ושאלתי אותה אם המשטרה חקרה אותה, והיא אמרה שלא, ואז הבנתי שהמשטרה עשתה עבודה מאד שטחית ולדעתי גם מטומטמת לגמרי, כי למרות שהגופה נמצאה בחולות רחוק ממקום ישוב, הם החליטו שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שהכיר אותה והיה חבר שלה, ואז הם התעללו ביורם ביכונסקי שהיה חבר שלה וניסו לסחוט ממנו הודאה, וכשלא הצליחו עצרו את עמוס ברנס שהיה מיודד עם רחל והיכו אותו מכות רצח וסחטו ממנו הודאה ברצח. אבל ברור מהמקום וממצב הגופה שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שלקח אותה טרמפ ולא חבר שלה, ובכלל למה שאנשים נורמטיבים שהיו חברים של רחל הלר יאנסו וירצחו אותה? אבל המשטרה לא חקרה בשום כיוון אחר, רק התעללה בחברים של רחל הלר כדי להוציא מאחד מהם הודאה בעינויים. כשהרשיעו את אל-עביד חשבתי על רצח רחל הלר שלא הכרתי אבל שמעתי עליה כל כך הרבה מאנשים שכן הכירו אותה ביוזמתם, לא ביוזמתי, כי הדברים שסיפרו לי הרעישו אותי והטילו עלי מועקה קשה שמעולם לא התפוגגה, וחשבתי ששני המקרים האלה דומים לא רק בכך שבחורה צעירה ויפהפיה נאנסה ונרצחה, אלא בכך שמנסים לטפול את הרצח על מישהו חף מפשע, במקום לחפש את הרוצח באמת. שנים רבות אחר כך היתה פעם שלישית של הרצח בבר-נוער ששוב דיברו עליו השבוע כשאחד הפצועים שם קץ לחייו. מהרגע הראשון המשטרה הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים ושזה בכלל לא פשע שנאה. היה נורא חשוב למשטרה להפריך את הטענה שמדובר בפשע שנאה. השמועות השקריות האלה הופצו לכל כתבי הפלילים ולי הם אמרו דבר אחד: המשטרה כלל איננה מחפשת את הרוצח האמיתי, שברור שביקש לבצע פשע שנאה כלפי הומוסקסואלים, ולכן ניסה קודם ללא הצלחה להיכנס למועדון אחר של הומוסקסואלים ולא הצליח, ואז פרץ למועדון הבר-נוער וירה לכל עבר. אבל המשטרה חיפשה תירוץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח, והיא השתמשה בעבריין הומוסקסואל שכבר הסתבך קודם לכן בעדות שקר על אחיו הבכור של בן-דודו חגי פליסיאן שאותו ניסה להרשיע ברצח. הפרט היחיד שידוע על הרוצח בבר-נוער שהיה רעול-פנים הוא שעיניו, כך העידו ניצולי הירי, היו ירוקות. עיניו של חגי פליסיאן חומות והמשטרה ממשיכה להתנכל לו שנים לאחר שהאשמה הופרכה. רוצח הבר-נוער מעולם לא נתפס למרות שהמשטרה מצאה את כלי הרצח. אמנם סיפרו לנו שחקרו ביסודיות והפכו כל אבן, אבל אינני מאמינה לכך, בגלל הפצת השמועות מהרגע הראשון שמי שירה הוא בעצמו הומוסקסואל, שלא התבססו על כלום, חוץ מרצון של שוטרים הומופובים להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם. בשלושת המקרים האלה גם כיום, אחרי עשרות שנים, איננו יודעים מי הרוצח האמיתי ובמשטרה ובפרקליטות וכנראה גם בבתי המשפט לא באמת רוצים שנדע, וקשה מאד לחיות עם המחשבה הזאת, שאנשים חפים מפשע יכולים להיות מורשעים ברצח ולשבת שנים רבות במאסר על לא עוול בכפם, אם לא ניחנו באישיות מאד חזקה ואינם שייכים לזרם המרכזי של החברה. אי אפשר לומר שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. זה קורה למי שחלש חברתית וכלכלית ואישית, וזה מה שהופך את זה אפילו לעוד יותר נורא.    

שנאת ירושלים

כבר יותר מארבעים שנה אני גרה בירושלים ואני אוהבת אותה מאד. בגלל שאני גרה בה, ירושלים היא בשבילי מקום אמיתי והאנשים בירושלים הם בשבילי אנשים אמיתיים ולא סטריאוטיפים. אני אוהבת את עמק המצלבה ואת גן העצמאות ואת בית הנשיא ואת טחנת הרוח של מונטיפיורי ואת גן בלומפילד שמשתרע מטחנת הרוח ועד קצה מלון המלך דוד ורואים ממנו את העיר העתיקה. לעיר העתיקה אני לא הולכת כי אני מפחדת, וגם לכותל אני לא הולכת, כי אפשר להתפלל גם בבית, ואני לא אוהבת להידחק עם הרבה אנשים. אני בעד שתהיה מדינה פלשתינית ושירושלים המזרחית תהיה הבירה שלה, וזה לא מפריע לי שהפלשתינים ישלטו בעיר המזרחית. כן מפריע לי שתל אביבים מדברים על ירושלים ותושביה כמו שדונלד טראמפ מדבר על מקסיקו ועל מקסיקנים. כמובן שהאנשים שמדברים על ירושלים בצורה גזענית, כי הם שונאים מזרחיים וחרדים, בטוחים שהם מאד נאורים, במיוחד אם הם עיתונאים בעיתון "הארץ", והם לא חושבים שכשהם מתבטאים על ירושלים ותושביה כפי שהם מתבטאים, הם נשמעים כמו דונלד טראמפ כשהוא מדבר על מקסיקו והמקסיקנים, כלומר כמו גזענים, שזה מה שהם, גם אם נדמה להם שהם ההיפך הגמור מזה. לא שלירושלמים כל כך אכפת, כי הם אינם מרבים לקרוא עיתונים, בוודאי לא את "הארץ", אני דוקא כן קוראת את "הארץ", אולי מפני שגדלתי במקום אחר, וגם אין לצערי הרבה אלטרנטיבות, ועד כמה שאני רגילה לגלי השנאה בכל זאת אני מצליחה להזדעזע כמה האנשים שם מלאים שנאה, ועד כמה השנאה שלהם חסרת בושה וחסרת מודעות וחסרת מעצורים, כביכול מפני שהירושלמים לא נאורים כמוהם, ובעצם בגלל שהם פשוט גזענים, וחושבים רק בסטריאוטיפים, ולפעמים זה מדהים כמה הסטריאוטיפים מעצבים את תפיסת המציאות, וכמה הם יותר חזקים מהמציאות עצמה. הערב גם "גב האומה" שידרו תוכנית מירושלים, שהיתה די מצחיקה, לפחות החלק שראיתי, אבל לא יכולתי שלא לחשוב איך התל אביבים מתכחשים למציאות של חייהם ומשליכים הכל על ירושלים. למשל פיגועים. אני לא בדיוק ספרתי כמה דקירות סכינים ויריות היו בגל הפיגועים האחרון בירושלים וכמה בתל אביב, אבל למיטב זיכרוני היו בתל אביב לא מעט פיגועים רצחניים, ובכל זאת כשהתל אביבים מדברים על פיגועים הם מדברים כאילו יש דבר כזה רק בירושלים, כאילו בתל אביב אין פיגועים. וגם כשתל אביבים שעובדים בעיתון "הארץ" כותבים על תל אביב וירושלים, אז ברור להם שבירושלים כולם שליסלים שרוצחים הומוסקסואלים ובתל אביב כולם אוהבים ומחבקים הומוסקסואלים, כאילו לא היה הרצח בבר-נוער, וכאילו לא היתה משטרת תל אביב ההומופובית שבמקום לחפש ולתפוס את הרוצח, הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים, ואחר כך תפרה תיק למנהל הבר-נוער ועל סמך עדות שקר הכריזה שהרצח בבר-נוער לא היה פשע שנאה. כל זה קרה בתל אביב, אבל בשביל עיתונאי "הארץ" אורי משגב למשל, תל אביב זה גן עדן להומוסקסואלים וירושלים גיהנום, בעוד שבפועל אין הרבה הבדל בין שתי הערים, בשתיהן יש אנשים סובלניים להומוסקסואלים ואנשים לא סובלניים להומוסקסואלים, ובשתיהן היו מעשי רצח של הומוסקסואלים, רק שבתל אביב לא יודעים מי הרוצח כי משטרת תל אביב היתה מדי עסוקה במאמץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם מכדי להקדיש מאמץ לתפוס את הרוצח האמיתי, וככה גם הרוצח מסתובב חופשי, וגם התל אביבים הגזענים, כמו העיתונאי אורי משגב מ"הארץ" למשל, יכולים להעמיד פנים שרק בירושלים רוצחים הומוסקסואלים, ושרוצח של הומוסקסואלים יכול להיות רק חרדי מירושלים, למרות שחרדי כמו ישי שליסל יכול לרצוח עם סכין, אבל אין הרבה סיכוי שהוא יידע להשתמש במיומנות בנשק חם, כמו הרוצח מהבר-נוער, שעדיין לא נתפס. גם גזענים לא חסרים בתל אביב, ולא חסרים בתל אביב אנשים שמדברים כמו אוהדים מסוימים של בית"ר ירושלים. אבל לשנוא את ירושלים ולהסביר כמה תל אביב ותושביה יותר נאורים וסובלניים זה מוטיב של חילוניים אשכנזים שחושבים את עצמם לנאורים, וזה לא נחשב אצלם גזעני אלא זה נחשב גזעי להגיד כמה הם יותר נאורים מהירושלמים, כמו שזה נחשב אצלם גזעי להגיד כמה הם שונאים את ישראל ורוצים להגר לברלין ולחיות עם גרמנים ולא עם יהודים, אבל האמת היא שחוץ מזה שהם גזענים, הם גם מאד פרובינציאלים, יותר מדי פרובינציאלים מכדי להכיר באמת את ירושלים או את ברלין או אפילו להכיר באמת את עצמם, שזה דורש יכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, וכנראה שהיכולת הזו לא כל כך נפוצה אצל אנשים שמכירים בעיקר את בית הקפה התל אביבי שלהם, שבו הם יושבים ומתבשמים מעצמם כמה הם נאורים כביכול ורחבי אופקים.  

רואים ורוד

זה מאד מסוכן, אמרה יעל דיין בפנים חמורות. הדבר המאד מסוכן לדידה הוא שיש אנשי ימין שמגלים סובלנות כלפי הומוסקסואלים, ולדבריה משתמשים בזה כדי להצדיק את מדיניות הימין, וזה מאד מסוכן. אני חושבת שמסוכן זה שיש אנשים שמסוגלים לרצוח הומוסקסואלים, בסכין או ברובה. מבחינתי זה מה שמסוכן, ורק לפני שנה נרצחה נערה, שירה בנקי בת שש עשרה שנים בלבד, במצעד הגאוה. זה שבליכוד יש ח"כ הומוסקסואל – שאנשי שמאל אינם חדלים לתקוף אותו, וזה שמירי רגב באה למצעד הגאוה ותומכת בקהילה ההומוסקסואלית, זה דוקא דבר מאד שמח מבחינתי, מאד מאד שמח. רק בשנים האחרונות תמיכה בהומוסקסואלים בימין הפוליטי היא דבר שעולה בכלל על הדעת. רק לפני כמה שנים איימו המתנחלים להצטרף לאנשי כ"ך בירושלים כדי לסכל את מצעד הגאוה. לפני פחות מעשור עוד הלכו בשורות המצעד רק אנשי מר"ץ וחד"ש, אפילו למפלגת העבודה לא היתה נוכחות. שלי יחימוביץ' היתה הראשונה ממפלגת העבודה שבאה למצעד כשנבחרה לראשות מפלגת העבודה. ועדיין לא היו אנשי ימין במצעד, עד לרצח בבר-נוער, שעד היום, שבע שנים מאוחר יותר, הרוצח שם טרם נתפס, והמשטרה כפי שהדברים נראים לי לצערי מעולם לא רצתה לתפוס את הרוצח. כל מה שעניין את המשטרה זה להאשים את ההומוסקסואלים ברצח עצמם. יותר משטרחה המשטרה לחפש את הרוצח, היא טרחה להפיץ באמצעות כתבי המשטרה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים, שלא ייתכן אחרת. כשלא הצליחה לטפול את אשמת הרצח על הומוסקסואל, ניסתה המשטרה תסריט אחר: להפליל את מנהל הבר-נוער, לטעון בעזרת עד מדינה מפוקפק שהרצח היה נקמה על אונס קטין בידי מנהל הבר-נוער, עדות שקר שלדעתי אף לא מלה אחת בה היתה רעיון של עד המדינה, אלא כולה עדות שהותאמה לשאיפה שהביעו אנשי המשטרה להאשים את ההומוסקסואלים ברצח בבר-נוער, להראות שזה בכלל לא פשע שנאה, שההומוסקסואלים הם סוטים מסוכנים לציבור שקיבלו את מה שהגיע להם. עדי מדינה מתמחים בהתאמת עדויות שקר למה שרוצים השוטרים לשמוע. גם השבוע אנשי המשטרה, אלה שלא מנעו מישי שליסל להגיע למצעד הגאוה, לרצוח את שירה בנקי ולפצוע אנשים נוספים, עשור לאחר ניסיון הרצח הראשון שלו, רדפו  אחרי חגי פליסיאן שהופלל בעדות שקר ברצח, אבל הם לא עושים זאת בגללו, אלא בגלל שאול גנון, מנהל הבר-נוער. הם עדיין לא ויתרו על שאיפתם להפליל את ההומוסקסואלים ברצח עצמם. היו להם עדויות של הנוכחים, נמצא להם כלי הרצח, אבל את הרוצח הם לא תפסו כי לא חיפשו את הרוצח. הם חיפשו לרצוח את תדמיתם של ההומוסקסואלים ולהשלים בכך את מלאכתו של הרוצח. עם כל זה צריכים ההומוסקסואלים להתמודד עדיין. עם משטרה הומופובית שלא רק שאיננה מגינה כראוי על ההומוסקסואלים, אלא מוכנה לכל מעשה שיפלות כדי לפגוע בהם, ועם שליסלים וחבריהם לדיעה. גם במצעדים שהסתיימו בשלום היו מי שזרקו פצצות סירחון ותלו שלטים עם פסוקים מהתורה הקוראים להמית על משכב זכר. זה היה מפחיד, וזה מה שנראה לי מסוכן, ועדיין מסוכן. אבל בכל זאת יש שינוי בתודעה שאי אפשר לטעות בו, ויש חבר כנסת בליכוד שהוא הומוסקסואל מוצהר ושרה מהליכוד שתומכת בהומוסקסואלים, ואפילו במגזר החרדי היחס משתנה, אנשים מגלים יותר הבנה וסובלנות, וזה דבר מאד שמח בשבילי. מסוכן בשבילי אלה אנשים שבאים לבית הדין הצבאי כדי לתמוך בחייל שירה למות במחבל פצוע, ושרים "מדינה של קוקסינלים", ואיתם נמצא גם מי שאולי לא שר איתם אבל התמנה זמן קצר לאחר מכן לשר הביטחון, ואני לא יכולה לתת לו שום יום של חסד, כי יש דברים שאינני יכולה לגלות כלפיהם סלחנות. הוא בחר לבוא לשם ולחבור לאנשים ששרו "מדינה של קוקסינלים", אולי הוא לא שר איתם אבל הוא בחר להזדהות עם האנשים שמושגי הגבריות שלהם זה להרוג מחבלים גם כשהם שוכבים על הרצפה ירויים ופצועים קשה ולא נשקפת מהם סכנה, שזה מנוגד גם להלכה, כי על פי דין רודף, שלמרבה הצער לא חילונים ולא דתיים מכירים די הצורך, צריך לעצור רודף רק באיבר מאיבריו ולא בנפש, ובכל מקרה אסור להרוג אפילו רודף אלא לשם הצלת חיים, כי המצוה היא להציל נרדף ובשום אופן לא להרוג רודף, שאם אין בכך כורח זו שפיכות דמים, אבל האנשים שצעקו "מדינה של קוקסינלים" אינם מתעניינים במיוחד בהלכה או במוסר. גם עם זה צריכים ההומוסקסואלים להתמודד, עם אנשים שאלה מושגי הגבריות שלהם, וההומוסקסואלים מייצגים עבורם את מה שאיננו תואם את מושגי הגבריות האלה. זה מה שמסוכן. זה שחל שינוי בתודעה שהביא לכך שהיום גם אנשי ימין מוכנים לקבל את ההומוסקסואלים ולדאוג לזכויותיהם, זה בשום אופן לא מסוכן, זה דבר מבורך, ומשמח מאד בשבילי לראות את אמיר אוחנה ומירי רגב במצעד הגאוה מאשר את אותם הפרצופים שראינו בכל שנה מעבר לגדרות של מצעד הגאוה, בדיוק אותם הפרצופים של אותם האנשים שצעקו ליד בית הדין הצבאי "מדינה של קוקסינלים" בנוכחות שר הביטחון הנכנס שאני אינני יכולה לחוש ביטחון עם אדם כמותו, כי תמיד האמנתי בדברי חז"ל אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה, וראיתי מי הם החברים שלו. עוד מעט יהיה המצעד העצוב בירושלים, שאיננו גדול ושמח כמו המצעד בתל אביב, וגם הרבה יותר מפחיד, כי לפני עשור נדקרו אנשים ולפני שנה נרצחה נערה, וזה מה שבאמת מסוכן. הלואי שיבואו הרבה אנשי ימין למצעד בירושלים והלואי שכולם יתייחסו בכבוד ובאהבה להומוסקסואלים, גם אלה שתומכים בארץ ישראל השלמה ובמתנחלים. אני מאמינה שמי שלומד לגלות סובלנות ואנושיות להומוסקסואלים, ילמד גם לגלות אנושיות כלפי אנשים אחרים. אני מאמינה בחינוך ובשינוי תודעה שסובלנות מביאה עם הזמן, ואני מאמינה באלה שבאים למצעד הגאוה, מכל המפלגות, ומסוכנים בעיני הם אלה שצועקים מדינה של קוקסינלים, ומי שאיננו מסוגל להבדיל בין השניים, או שואף שפרצופו של הימין ייראה כמו פרצופם של האחרונים, אולי איננו מסוכן, אבל הוא גם לא חכם גדול.  

קריסת תיק הרצח בבר-נוער

מאז אתמול אני חושבת כל הזמן על הרצח בבר-נוער וגם חזרתי לאינטרנט וקראתי דברים שכבר קראתי בעבר ושוב הזדעזעתי מהם. אייל גרוס כתב היום ב"הארץ" על הכאב ותחושת הכישלון שהוא מרגיש שותף לה, אולי מפני שהוא איש משפט. אני לא אוהבת שאומרים שהכישלון של כולנו, כי זה מאפשר למי שבאמת אחראי להתחמק מאחריות, ואין סיבה שנעשה לאחראים את ההנחה הזאת. אני גם לא מרגישה שהטראומה שלי מהרצח בבר-נוער, שחיזקה את הטראומה מהדקירות במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2005, שכבר אז הבנתי שיכול גם להיות רצח, שהילדים שלנו בסכנת חיים בשל היותם הומוסקסואלים, הטראומה הזאת לא מתחזקת אצלי עכשיו בגלל שתיק הבר-נוער קרס כי מלכתחילה לא היה לי שום אמון בפיענוח של המשטרה, שנראה יותר כמו ניסיון עיקש להטיל על ההומוסקסואלים עצמם את האשמה ברצח, ולהעביר מסר שההומוסקסואלים קיבלו את מה שהגיע להם, שזה מתן לגיטימציה לרצח נוסף. לכן הפיענוח הזה והאופן שבו המשטרה מיהרה להציג אותו לציבור היה בעצמו טראומה בשבילי ולא הקלה, והיתה לי תחושה פנימית מאד חזקה שמדובר בתיק תפור בתפרים גסים, לכן לא הופתעתי אתמול מהחדשות שכמעט ציפיתי להן. את האמון במשטרה איבדתי כבר מזמן, כשנוכחתי שלפושעים יש יותר חברים במשטרה מאשר לאנשים הגונים וכל הפרשות שמתפוצצות עכשיו רק מבליטות ברמה הציבורית את מה שהרגשתי ברמה הפרטית, שהמשטרה יותר עוזרת לפושעים מאשר מגינה על אנשים הגונים שסובלים מהם. זה לא היה כך בעבר ואני לא יודעת מה השתנה ומדוע, אבל עובדה היא שהתחושות שלי הן כלליות ולא פרטיות. אני גם לא מאמינה כהוא זה לטענות שהמשטרה השקיעה במיוחד בתיק הזה. מיד לאחר הרצח בבר-נוער – כבר התיחסתי לכך בעבר – פיזרה המשטרה באמצעות כתבי המשטרה מסרים שהרוצח חייב להיות הומוסקסואל בעצמו ומבאי המקום, בניגוד גמור לכל מה שאומר ההיגיון, אבל זה אופיין של דיעות קדומות, שהן מנוגדות להיגיון, כי הן מבוססות על אמונת שוא. מי שמתאמץ כל כך להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם לא יטרח יותר מדי לחפש את הרוצח. בפועל המשטרה לא עשתה הרבה. את נשק הרצח מצאו אזרחים לגמרי במקרה, והמשטרה לא ניצלה את מציאת הנשק כדי להגיע לרוצח. משטרה חייבת לדעת להגיע באמצעות כלי הנשק לרוצח, במיוחד במדינה קטנה כמו שלנו, שרוב הנשק שמסתובב בעולם הפשע שלה הוא נשק שהגיע מצה"ל, ונשק שהיה בצה"ל או נגנב מצה"ל הוא נשק שהפרטים שלו רשומים ומתועדים ואפשר לאתר אותם אם באמת עובדים קשה. המשטרה לא עשתה הרבה חוץ מתידרוך עיתונאים. את כלי הנשק הביאו לה וגם עד המדינה פנה אליה ביוזמתו, אחרי שהוא כבר ניסה בעבר להפליל את יעקב פליסיאן, האח הבכור של חגי פליסיאן, ברצח סוכן משטרתי, ולא זכה לאמון, והעניין הזה, שגם הוא כבר התפרסם במשדר של "עובדה", היה צריך להדליק נורה אדומה. כל השתלשלות העניינים בתיק הזה היא מפוקפקת בכל נקודה ונקודה שלה ולכן אין סיבה אמיתית להתפלא על התוצאה.

כאב ואימה אני כן חשה מאותה סיבה שחשתי אותם כל הזמן, מכך שיש אנשים שמסוגלים לרצוח בני נוער שהם אולי הומוסקסואלים, כי בגיל הנעורים עוד שום דבר איננו מקובע ובטוח, בכלל מזה שיש אנשים שמסוגלים לרצוח בני נוער מסיבה כלשהי, מכך שהרוצח אולי מסתובב חופשי ואולי לא יימצא לעולם, מכך שאת הנזק שנגרם להומוסקסואלים מכל הסיפור המגעיל של שאול גנון, שכבר אינני יודעת מה אמת בו ומה שקר מכל מה שפורסם ושלא פורסם, כבר אי אפשר לתקן, מכך שהשנאה יש לה תכונה שהיא מזינה את עצמה ומולידה שנאה נוספת שסופה מי ישורנו, וגם ממה שעוד עלול להתגלות אני חשה אימה, כי יש לי תחושה שבעצם איננו יודעים עדיין דבר, ואולי מה שיתגלה לנו בעתיד יהיה עוד הרבה יותר נורא מכל מה שכבר ידענו.

ההומוסקסואלים בתפקיד זקני ציון

בני ציפר דוקא ניסה לומר וגם לכתוב דבר נכון וחשוב מאד: "שרוב ההומואים, הלסביות, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים הם אנשים שאינם רואים את עצמם שייכים לשום קהילה, והם אנשים מכל שדרות האוכלוסיה, שאינם טובים יותר או רעים יותר מאחרים, וחיים את חייהם אם בזוגיות ואם בגפם, ואינם נושאים עליהם שום סימן חיצוני המייחד אותם."  אבל איש לא שם לב לדבריו, מפני שהם נאמרו בסגנונו המוזר, האשימו בעיקר את השפה העברית, ליגלגו על הפעילים למען זכויות הומוסקסואלים ושללו את טענתם שהרצח בברנוער הוא פשע שנאה, כינוי שלדעתו של ציפר מתאים רק לאירועים כמו פרשת דרייפוס או מעשי לינץ' בשחורים בארצות-הברית.

אני אינני רואה הבדל בין הטבח בברנוער לבין מעשה לינץ' בשחורים בטענה שאנסו אשה לבנה – אונס, שמטבעו נעשה במסתרים ועצם קיומו שרוי לעתים קרובות באפילה, היה תמיד ההאשמה המועדפת כתירוץ לרצח אנשים המשתייכים לקבוצות שנואות ומופלות, שחורים או הומוסקסואלים או יהודים. כשקוראים את "דר שטירמר" קוראים בעיקר על אונס נערות גרמניות תמימות ובלונדיניות בידי יהודים מכוערים ומגעילים, ואפשר גם לצפות באיורים הנילווים שממחישים את הפשע. דוקא האופן שבו מתארת המשטרה את טבח הצעירים בברנוער בידי החשוד ברצח, שלטענת המשטרה נקם כך על אונס שמנהל הברנוער אנס לכאורה את אחיו, דומה בעיניי מאד ללינץ' בשחורים בגלל טענת אונס אשה לבנה, למרות שדימוי הלינץ' לא עלה בדעתי בטרם קראתי את דבריו של ציפר. ומעשה לינץ' הוא מעשה לינץ' גם כאשר אשה לבנה באמת נאנסה בידי שחור, כי כאשר רוצחים אנשים בשל שייכותם לקבוצת מסוימת גם אם אין להם שום קשר, אפילו לטענת הרוצח, למעשה עצמו, אכן מבצעים פשע שנאה, גם אם מבצעיהם ותומכיהם של עושי מעשי הלינץ', ראו במעשי הלינץ' עשיית צדק ונקמה על פשע, בדיוק כפי שמשטרת ישראל וחלק נכבד מן הציבור הישראלי רואים ברצח הצעירים בברנוער נקמה צודקת על אונס שאירע או לא אירע ולא פשע שנאה.

ובכל זאת אני חושבת שדבריו של בני ציפר חשובים מאד, גם אם אני חולקת על מסקנותיו, במיוחד כשאני חושבת על כמה אנשים שהסבירו השבוע בלשון חלקלקה ש"הקהילה הגאה צריכה לעשות חשבון נפש". "הקהילה הגאה" זה מושג מופשט, כמו "עם ישראל". על פי הערכות מקובלות שההומוסקסואלים מונים כאחוז או שניים מהאוכלוסיה, מדובר בכמאה או כמאתיים אלף איש מכל העדות והמגזרים שפזורים ברחבי ישראל, רובם נמצאים מסיבות טובות עמוק בארון, לבד מנטייתם המינית הם נראים ומתנהגים בדיוק כמו כולם והם אינם שייכים לשום אירגון, אינם רשומים בשום מקום, אין להם הנהגה נבחרת ולא בעלי תפקידים ושום דבר איננו מחבר ביניהם לבד מנטייתם המינית. הציבור הרחב מכיר הומוסקסואלים בודדים שמצהירים על עצמם כהומוסקסואלים, חלקם אמנים ואנשי תקשורת וחלקם פעילים בכמה עמותות או אגודות  וולונטריות שגם ביניהן אין בהכרח קשר וגם לא תמימות-דעים, ומכיוון שאלה גופים וולונטריים ולא נבחרים הם אינם אירגונים יציגים, ואינם מייצגים את ציבור ההומוסקסואלים יותר משאירגוני הדסה או ויצ"ו מייצגים את ציבור הנשים היהודיות. לכל היותר הם מביעים את עמדתם האישית או עמדת חבריהם. מכיוון שהרוב המכריע של ההומוסקסואלים חיים את חייהם בשלווה ככל האנשים ואינם מוכרים לאיש, ואיש איננו עורך בקרבם סקרי דעת-קהל, איש איננו יודע ואיננו יכול לדעת מה הם עמדותיהם של ההומוסקסואלים, מה הם חושבים ובמה הם מאמינים. יתרה מכך, חלק גדול מאד מן ההומוסקסואלים מתנגדים בכל לבם לכל פעילות שחושפת אותם או חושפת הומוסקסואליות בכלל, כמו מצעד הגאווה שהוא סוג של הפגנה של הומוסקסואלים מוצהרים ולוחמים לזכויות ההומוסקסואלים בהשראת הלוחמים לזכויות ההומוסקסואלים בארצות-הברית, שבה התקיימו לראשונה התארגנויות של הומוסקסואלים נגד אפלייתם והפגיעה בהם והעניקו את השראתם לפעילים לזכויות הומוסקסואלים בכל העולם, כפי שהפמיניזם האמריקני העניק את עיקר ההשראה לפעילותן של נשים פמיניסטיות לקידום מעמד הנשים. כפי שנשים רבות מדברות סרה בפמיניסטיות, למרות שכולן נהנות מהישגי הפמיניזם ושוכחות שבלי מאבקי הפמיניזם לא היתה לנשים לא זכות ללמוד באוניברסיטה ולא זכות הצבעה, גם הומוסקסואלים רבים שותפים לדיעות הקדומות על הומוסקסואלים ואינם אוהבים את הפעילים למען זכויותיהם שמבחינתם רק מסכנים את קיומם השליו והסמוי מן העין. פעילים למען קבוצת אוכלוסיה מופלית ונרדפת תמיד משלמים מחיר כבד גם בחברה המפלה וגם בקרב בני קבוצתם.

מצבם של ההומוסקסואלים, ובכך כמובן צודק ציפר, שונה אפילו ממצבן של קהילות יהודיות בגולה שחבריהן ברובם רשומים ונציגיהן נבחרים. להומוסקסואלים אין שום אירגון נבחר או יציג, וכמובן שאין אצלם שום "בכירים", והעובדה שהעיתונאים תיארו את שאול גנון החשוד באונס קטין שאחיו חשוד בטבח בברנוער, כ"בכיר בקהילה" נובעת מתפיסת ציבור ההומוסקסואלים כאירגון חשאי, כמו המוסד, או אירגון פשע, שמתואר בתגובות באינטרנט כאירגון של סוטים שמטרתם לפתות ילדים, לאנוס אותם  ולגרום להם להפוך להומוסקסואלים, ולכן לדידם של בעלי השקפה זו הרצח שלהם אולי לא יפה אבל מאד מוצדק ומובן. לכך שייכת גם הדרישה ש"הקהילה הגאה תערוך חשבון נפש", לתפיסה ההומופובית שהציבור המקרי לגמרי של הומוסקסואלים הוא אירגון, בדומה לתפיסת "הקשר היהודי העולמי" של האנטישמים, שרואים את העם היהודי כאירגון פשע רב-זרועות שמטרתו להשתלט על העולם ולחסל את האנושות. בין ההומופובים רווחת גם הטענה שמטרת ההומוסקסואלים היא לבצע בעם היהודי שואה נוספת על ידי הסבת צעירים להומוסקסואלים כדי שלא יביאו לעולם ילדים – זאת למרות שרבים מן ההומוסקסואלים מאד רוצים להביא לעולם ילדים או לפחות לאמץ ולגדל ילדים.

הדרישה ש"הקהילה הגאה תערוך חשבון נפש" הגיונית כמו הדרישה ש"קהילת ההטרוסקסואלים" תערוך חשבון נפש על מעשי האונס שביצע משה קצב. כמובן איש איננו מעלה על דעתו אפילו בתור בדיחה שמישהו היה יכול, בתור נקמה, להרוג סתם גברים כנקמה על מעשי קצב. ההטרוסקסואלים שהם קבוצת הרוב באוכלוסיה אינם נתפסים כקבוצה ובוודאי לא כאירגון או כשבט, כי הטרוסקסואליות איננה נתפסת כתכונה מהותנית שמעצבת את דמותו ואישיותו של ההטרוסקסואל ובהכרח קושרת בינו לבין הטרוסקסואלים אחרים. לעומת זאת ההומוסקסואליות שהיא תכונתו של המיעוט הנרדף והמופלה נתפסת כתכונה מהותנית שהופכת את כל בעליה לקבוצה אחת שכל בניה קשורים זה לזה ופועלים יחדיו כמו אירגון או שבט, ולכן דורשים מהם אחריות משותפת לכל התבטאות או מעשה של בן הקבוצה, כפי שאנטישמים דורשים אחריות משותפת מכל בני העם היהודי. השיח בתקשורת על הטבח בברנוער מוכיח שהתפיסה ההומופובית הזו היא התפיסה השלטת לא רק בקרב המשטרה אלא גם בקרב העיתונאים, מה שמסביר היטב מדוע כל כך הרבה עיתונאים הומוסקסואלים מעדיפים להישאר עמוק בארון ולא להשמיע אף מלה בשום עניין שנוגע להומוסקסואליות.

התפיסה ההומופובית של ציבור ההומוסקסואלים כאירגון או כשבט שרווחת בדימיונם של אנשי המשטרה והעיתונאים היא זו שנותנת לגיטימציה להטלת האשמה ברצח ובפציעת הצעירים ההומוסקסואלים בברנוער על מנהל הברנוער החשוד באונס ועל ציבור ההומוסקסואלים כולו, ולא על הרוצח, שהמשטרה וגם התקשורת עושות ככל יכולתן לגמד את אשמתו, לטעון שלא היתה לו שום כוונה לרצוח את הנרצחים ולפצוע את הנפצעים, ואפילו לספק לו אליבי שהוא פשוט התבלבל כשלא מצא את מנהל הברנוער ולכן ירה והרג ופצע חפים מפשע, כאילו יכול אדם לירות במשך דקות ארוכות ביותר מעשרה אנשים מתוך בילבול וללא כוונה. הטענה שהרוצח התכוון רק לרצוח את מנהל הברנוער והרצח שהתבצע בפועל קרה רק מתוך בילבול, ולפיכך איננו באמת רצח בכוונה תחילה ואיננו פשע שנאה היא טענה שאפשר להעלות על הדעת רק מתוך חשיבה הומופובית שרואה בכל ההומוסקסואלים חבורה אחת, ולכן מקבלת כמובן מאליו רצח של הומוסקסואלים כלשהם כנקמה כנגד הומוסקסואל מסוים, זהו אותו היגיון בדיוק שהביא למעשי הלינץ' כנגד שחורים בארצות-הברית, וזהו בדיוק אורח החשיבה שמגדיר פשע כפשע שנאה.