מרית בן-ישראל / מותה ומותה של אמא שלי

 

אל תתאבדו בבקשה. גם אם אתם חולים מאד או זקנים מאד, אל תתאבדו בבקשה. הניחו לטבע לעשות את שלו בזמן שלו, ואל תנסו לחסוך סבל, כי כנראה תוסיפו סבל. זה לפחות מה שקרה לרות בן-ישראל שניסתה לשתות סם שינה בכמות קטלנית, אבל במשך שבועיים התנודדה בין חיים למוות, וסבלה מאד, וצעקה מכאבים, ונזקקה למורפיום כדי למות בפחות סבל. את המורפיום אפשר לקבל בטיפול בית. הרופאים והאחיות המטפלים יעניקו אותו לחולה שיזדקק לו. אל תנסו לבד.

זו המסקנה שלי מספרה של מרית בן-ישראל, "מותה ומותה של אמא שלי". המחברת דווקא טוענת שזכתה לפרידה הנכונה והטובה, ועם בואם של אנשי מגן דוד אדום היתה, להפתעתם, שלווה ומחויכת. אבל אולי שמחה שהשבועיים של טיפול באם המתנדנדת בין חיים למוות הסתיימו סופסוף במוות שלם וגמור? את כותרת המשנה של הספר הזה: "סיפור אהבה", לא הצלחתי בכלל להבין. רות בן-ישראל, על פי עדותן של בנותיה, לא היתה אם אוהבת. היא היתה בראש וראשונה רעייתו המסורה ושותפתו לדרך של איש מפא"י גדעון בן-ישראל, שאולי הכי מתאים להגדירו כמנהיג פועלים, שהקדיש את חייו לפעילות כאיש הסתדרות וחבר כנסת, לסיוע לעולים חדשים, לעובדים ולגימלאים, ויחד עם אשתו, שניהם משפטנים במקצועם, הם קידמו חוקי הגנה על עובדים, נשים ואזרחים ותיקים. הם היו בראש וראשונה אנשי ציבור, שאכן הקדישו את חייהם לטובת הציבור, והניחו את הטיפול בילדיהם במידה רבה בידי הסבים ובמיוחד הסבתות. היה לך מזל שאבא מת לפנייך, אומרת מרית לאמה, והיית יכולה לפתוח את הלב גם לאנשים אחרים, ואפילו לסביון [אחותה] ואליי.", ואמה עונה "כן, אתן הייתן שלב ב'". כמה נורא, אני חושבת לעצמי, לחכות שאביך ימות, כדי לזכות בלבה של אמך יולדתך. אבל מה שנורא באמת היא הטבעיות שבה הן דנות במצב הזה, שהיה שובר את לבם של רוב בני האדם: מקומן המשני בלב אימן. ואילו אביהן, דמות דומיננטית בציבור ובפוליטיקה הישראלית, כמעט ואיננו קיים בחיבור הזה, והמעט שנאמר עליו מרוחק מאד. וזה לא שמרית בן-ישראל איננה מתייחסת למחירו המשפחתי של הפמיניזם, אבל היא מעדיפה להרחיק את הדיון לסבתא רבתא אחת, שהקדישה את חייה לצדקה, והפקידה את הטיפול בעשרת ילדיה בידי בתה הבכורה. מרית שואלת את השאלה, מי ישלם את מחירו של כל הפמיניזם הזה, אבל על המחיר ששילמו היא ואחותה היא מספרת כאילו מדובר באנקדוטה משפחתית משעשעת ולא בשברון-לב.

בכלל הספר הזה, בניגוד לכל הציפיות, משעשע. הוא גדוש סיפורים משפחתיים עסיסיים בכיכובן של דמויות צבעוניות ויוצאות דופן, סבים וסבתות רבי יוזמות וכישרונות, וכמוהם גם רות בן-ישראל מתגלה כאמנית מתוסכלת, רקדנית וכוריאוגרפית, ציירת ומוסיקאית, שעקב לחצי הוריה ויתרה על מימוש כישרונותיה בצעירותה, ושבה אליהם רק בזקנתה, מאוחר מדי. מרית היא זו שהיטיבה ממנה לממש את כישרונותיה האמנותיים, ואולי גם למצוא סיפוק ואושר. נדמה שהריחוק הרגשי הותיר את האם כדמות נערצת, גם לאחר מותה, אבל גם חסם את האפשרות לקרבה אנושית אמיתית, שיש בה גם החמצה וצער. הן הירבו לצחוק ביחד, וגם בשבועיים האלה של הטיפול המייגע והמזעזע כאחת באם הגוססת הירבו לצחוק, אבל צחוק הוא גם דרך לבטא מבוכה ובלבול, ולאו דווקא רגש עמוק. היחיד שיכולתי להזדהות עם רגשותיו היה בן-זוגה של מרית, שנפרד מן האם לפני שבלעה את סם השינה שאמור היה להמיתה בתוך שעה שעתיים והכזיב, ואמר שאיננו מסוגל להיות נוכח בתהליך ההוצאה להורג העצמית הזו. הוא הגיע מדי יום לבקר, אבל נשאר בקומה הראשונה, ולא עלה לקומה העליונה שבה שכבה במיטתה בין חיים למוות. מניסיוני המשפחתי למדתי, שטיפול מסור בנוטים למות איננו מבטא בהכרח אהבה ומסירות. לפעמים מצטיינים בו דווקא מי שיש להם חשבונות בלתי סגורים עם המת או אינטרסים כאלה ואחרים. אולי אי אפשר להימנע מכך, אבל תחושתי שלי כקוראת היתה שמרית בן-ישראל איננה מעזה לחשוף בכנות את יחסיה עם אמה, וגם לא לדון בכנות בהתרחשות הנוראה הזו, של התאבדות שהשתבשה והפכה לשבועיים של גסיסה, חלקה בלא הכרה, אבל חלקה ביסורי גוף ונפש. חשתי שהיא מעדיפה ליפות מעט גם את היחסים וגם את האירועים, לברוח למיתולוגיה משפחתית, ולהדחיק כאב, משברים, התלבטויות ואולי גם חרטות. וכן, אני מתנגדת בכל לבי להתאבדות, אבל גם מי שמאמין בצדקתה, לא ייתכן שלא יהיו לו לפחות תהיות האם זו הדרך הנכונה, האם אין בכך אכזריות כלפי בני משפחתך, מטלה כבדה מנשוא, לסייע לך להמית את עצמך, ומה מרגישים מאוחר יותר, האם באמת הכל כל כך משחרר ואין כלל רגשי אשמה או חרטות, או חרדות או צער? לי אישית קשה להאמין בכך.

 

מרית בן-ישראל, מותה ומותה של אמא שלי, הוצאת אלטנוילנד, ישראל, 2025 , 154 עמ'.     

העצב המשותף

 

כשהייתי באנגליה אצל בתי ניצן, לא רציתי לעשות משהו מיוחד, רק לאכול איתם ולדבר איתם. זה מה שהכי חסר לי, בגלל שהם רחוקים: לעשות דברים יומיומיים ביחד. נהניתי להכין לנכד שלי דין סנדוויץ', ולראות אותו אוכל אותו ונהנה. פתאם שמתי לב שהוא מדבר המון עם ג'מיני, הבינה המלאכותית, ממש מנהל שיחות עם הבינה המלאכותית, על כל הדברים שמעניינים אותו, והמון דברים מעניינים אותו, פוליטיקה ואסטרונומיה וטכנולוגיה וכמובן משחקי מחשב. כשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות ממציא של משחקי מחשב, וכמובן שהוא אוהב לשחק המון במחשב. לפעמים הוא זרוק על המיטה ומשחק במחשב, ולפעמים הוא צופה במשחקי מחשב בטלויזיה, ואז הוא מקפץ מול הטלויזיה, כאילו גם הוא דמות במשחק מחשב. המונדיאל לא מעניין אותו, כי הוא לא אוהב כדורגל, רק משחקי מחשב. בעצם גם אבא שלו אוהב משחקי מחשב ולא אוהב כדורגל. הנכד הקטן שלי אביב, שגר ביפו, דווקא אוהב לצפות במשחקי כדורגל, אולי בגלל שבתי שרון צופה איתו במשחקים. הם אוהבים לצפות ולתמוך בקבוצה החלשה יותר, כמו קורסאו או כיף ורדה, והם שמחו מאד כשקורסאו הצליחה להכניס גול אחד, מול שבעת הגולים שהגרמנים הכניסו במשחק. פעם, לפני שנים, נהניתי לצפות במונדיאל, ועכשיו אני לא מסוגלת. חזרתי לצפות בחתונמי, שזאת תכנית לבנות. את רוב הזוגות שם אני לא אוהבת - יש רק זוג אחד שמוצא חן בעיניי, אביתר ונטע, שמדברים מעט ונראים יותר מאוהבים מאחרים, למרות שהם אנשים כאלה שפוחדים להתאהב, וזה מאד נוגע ללב. כשהייתי צעירה רציתי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, זה נראה לי חלק מהמאבק הפמיניסטי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, ואחר כך הפסקתי להתעניין בדברים גבריים, והפסקתי להתעניין בצדדים הגבריים של דברים כמו מלחמות. עכשיו אני חושבת רק כמה בחורים צעירים נהרגים סתם, ואני לא יכולה לשאת את זה. כבר מלאו לי שבעים שנה, ואני חושבת על הבחורים שנהרגים בגיל עשרים וכל החיים נלקחים מהם. איך אפשר לשאת את זה, במיוחד כשהמוות הזה נראה כל כך חסר מטרה. נתניהו מספר שהוא הציל אותנו מהשמדה. זה שקר כמובן. לולא יצא למלחמה על איראן היה שקט בצפון ובכל המדינה, אנשים לא היו נהרגים סתם ואף אחד לא היה מאבד את הבית שלו ואת כל רכושו. המשטר האיראני היה עסוק בלדכא ולרצוח את העם שלו, שאת זה הוא עשה בכל מקרה, והוא לא היה מקבל את המיליארדים של הכספים האיראניים שהוקפאו, וזה היה כמובן הרבה יותר טוב. מלחמות לא פותרות בעיות, רק מוסיפות בעיות חדשות, ולכן צריך לצאת למלחמה רק כשאין ברירה, כשתוקפים אותך, ובשום אופן אסור לצאת למלחמת בחירה כשלא חייבים, וזה גם לא חוקי, לצאת למלחמה שאיננה לצורך הגנה עצמית. אני לא יודעת להסביר למה אביתר ונטע כל כך נכנסו לי ללב. הם כאילו הכי רחוקים ממני, אנשי צבא, אנשים ששירתו הרבה שנים ועדיין משרתים במילואים ארוכים, ואביתר אפילו תהה על עצמו כמה הוא אוהב ללכת למילואים, אפילו יותר מלעבודה, והוא תולה בכניסה לבית דגל ישראל גדול. אני בכלל לא מניפה דגלים, אפילו לא ביום העצמאות. היחסים שלי עם מדינת ישראל די משובשים מאז שנתניהו הסית נגד רבין, ורבין נרצח ונתניהו עלה לשלטון על גופתו. מאז אני מרגישה שגנבו לי את המדינה, ואני לא יודעת אם היא תחזור להיות שלי. פעם עוד היתה לי קצת סלחנות כלפי הימין, אבל עכשיו בכלל לא, מאז השביעי באוקטובר בכלל לא. בכל זאת אביתר ונטע נכנסו לי ללב ואני רוצה כל הזמן לחבק אותם. הם כבר לא מאד צעירים, אבל צעירים בהרבה מהבנות שלי, ואולי הם לא הקימו קודם משפחה בגלל הנאמנות שלהם לצבא ולמדינה, ומשהו בהם נוגע לי ללב וגם מעציב אותי קצת. הם בוודאי תמכו במלחמה באיראן ותומכים במלחמה בלבנון, וזה בוודאי נראה להם הכרחי. אנשים לא הולכים כל כך הרבה למילואים בלבנון, אם הם לא חושבים שהמלחמה הכרחית, והם גם האנשים שמשלמים את מחיר המלחמות, כי מה שהכי מקומם במדינה שלנו זה שאנשים ששולחים את האחרים להילחם לא משלמים בעצמם שום מחיר, ואפילו דורשים לעצמם פטור. גם בגלל זה אנשים מעדיפים את גדי איזנקוט, כי הוא איבד את הבן שלו במלחמה וגם שני אחיינים, ואולי אנשים חושבים שמי ששילם את המחיר הגבוה ביותר יהיה זהיר בלשלוח אנשים למות. אחד הדברים שמסקרנים אותי אצל אביתר ונטע זה שהם אנשים עצובים. הם מנסים לשמוח אבל הם עצובים, והם לא מסוגלים ממש לשמוח. העצב עוטף אותם כמו ענן והם לא באמת יכולים לסלק אותו, הוא יושב להם חזק על הלב. כשהייתי אצל בתי ניצן באנגליה הייתי מאד שמחה, אבל כל הזמן דאגתי מה קורה בישראל וכל הזמן הסתכלתי מה החדשות בישראל, ואם לא פורצת חלילה עוד מלחמה. עכשיו שחזרתי לישראל אני הרבה יותר מתגעגעת אליהם, להכין להם שקשוקה ולשבת לאכול איתם בסלון ולדבר איתם, שאני לא יודעת מתי זה שוב יקרה, ואם יהיה בישראל סופסוף שקט, שנוכל להיות פחות עצובים והם יבואו לבקר אותנו כאן. אולי מה שנשאר לי במשותף עם הישראלים ששמחים ללכת למילואים זה רק העצב הזה שאין לו סוף, של מי שיודע שמגיע לו טוב יותר, אבל מפקפק שזה אי פעם יקרה.

Atheneaia

 

To my grandson's Dean ninth birthday

 

Atheneaia

When Mum and Dad went to Cyprus to get married, they made a long walk on the beach, and suddenly they saw something weird coming towards them from the horizon, something orange and blue. It came nearer and nearer to them, and then they saw a beautiful young lady sitting on a huge salmon fish. She was wearing a blue dress, and on her head she wore a blue crown, because she was a princess, a real princess. When the salmon and the princess got very close to the beach, the princess jumped into the water and began to swim to the beach, and the huge salmon turned and swam into the sea. He raised up his tail, as if saying goodby, and then disappeared in the water.

When the princess, Atheneaia was her name, put her small legs on the shore, she was wet and shivering. She sat on a rock and tried to warm herself and dry her wet clothes in the sun. Fortunately it was rather warm on Cyprus, and rather quickly she was warm and dry.

Mum and Dad approached her and asked: can we help you? And Atheneaia said: I am very hungry. I sailed with the salmon so many hours, and we ate only some small shrimps that we caught on the coast of the island of Crete, and since then I ate nothing.

Oh, said Mummy and Daddy together, there is a lot of good food on Cyprus. We are going to take you to a restaurant. All the three of them went together to a near restaurant and ordered a table for three.     

We must drink some wine, said Daddy, and ordered some red wine. Would you like some red wine too? He asked Atheneaia.

I don't drink wine, said Atheneaia, I drink only shrimp milk. Daddy asked the waiter: do you serve here shrimp milk?

We do, said the waiter, and soon he brought a bowl full of shrimps in a very creamy souce. Atheneaia ate it all very quickly, because she was very hungry.

Thank you, dear friends, said Atheneaia, now I must call my fish to take me away. She took out from a small pocket in her dress a whistle. It was a very special whistle, that only a fish could hear.

I must return to the beach, she said. My ride will be here right away.

Mum and Dad accompanied her to the beach and saw the huge salmon arriving on a big wave.

Goodby, dear friends, said Atheneaia and jumped into the sea. She swam so quickly, much quicker than she walked on her tiny legs. Soon she sat on the salmon's back and they both disappeared behind the horizon.

What a beautiful story to tell our kid, said Mum and Dad to each other.

They sat on the beach and looked at the sun sinkinging down into the sea.  

 

אביב והילדים של גברת אדממי

 

היה לילה שקט ביפו. רק התרנגולים קרקרו קוקוריקו, קוקוריקו. אביב ישן שינה עמוקה, אבל אמא התעוררה מהקריאות ונאנחה: "התרנגולים תמיד מפריעים לי לישון, נקוה שיאכלו אותם בקרוב".

פתאם נשמעה צעקה נוראה: "איפה הילדים שלי? איפה הילדים שלי?" זו היתה גברת אדממי שצעקה. גברת אדממי היתה שעועית ירוקה, והילדים שלה היו שלושה פולים ששכבו לה בבטן כמו גורים של קנגורו ששוכבים בכיס הבטן של אמא שלהם. אביב מיד התעורר ואמר לגברת אדממי: "אל תדאגי, אני אמצא את הילדים שלך ואחזיר לך אותם."

אביב קם מהמיטה והתחיל לחפש את הילדים של גברת אדממי. הוא קרא להם: ממאו, ממקו, ממסוק, איפה אתם? איפה אתם מתחבאים?" אבל הוא לא ראה אותם בשום מקום. ואז הוא התכופף והציץ מתחת למיטה ושם שכב אחד הילדים של גברת אדממי, ממסוק. אביב קשר אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו עד שהוא הביא אותו לגברת אדממי.

אבל איפוא נמצאים עוד שני ילדים של גברת אדממי? איפה ממאו, ואיפה ממקו? אולי בין המיטה לקיר? אמרה אמא. אביב העביר את ידו בין המיטה לקיר, ובאמת מצא שם את ממאו, עוד ילד של גברת אדממי. אביב קשר גם אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו, עד שהביא גם אותו לגברת אדממי.

עכשיו היה חסר רק ממקו, אבל הוא לא נראה בשום מקום. אביב הסתכל סביב בחדר. היו לו הרבה בובות בכל מיני צבעים, והרבה מכוניות ואוטובוסים ואפילו מסוקים ומטוסים, אבל את הילד השלישי של גברת אדממי הוא לא ראה. ואז אמא באה והרימה את השמיכה של אביב, ושם שכב ממקו, הילד  השלישי של גברת אדממי, מגולגל בתוך השמיכה.

"הנה אתה", אמר אביב. הוא קשר אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו, עד שהביא אותו לגברת אדממי ששמחה מאד: "שלושת הילדים שלי חזרו אליי", אמרה גברת אדממי, והכניסה את כולם לכיס בבטן שלה, כמו אמא קנגורו, ושם הם הלכו לישון.

גברת אדממי היתה שמחה מאד והזמינה את אביב לחדר שלה. "אתה רוצה לשתות כוס תה?" שאלה גברת אדממי את אביב. "לא," אמר אביב, "אני אוהב לשתות רק סודה, אני לא אוהב לשתות תה."

"אולי אתה רוצה לאכול לחם עם ריבה?" שאלה גברת אדממי.

"לא", אמר אביב. "אני לא אוהב לאכול לחם עם ריבה. אני אוהב רק עוגת שוקולד ועוגיות שוקולד וביצת שוקולד קינדר וכל שוקולד אני אוהב."

"חבל," אמרה גברת אדממי. "אין לי שוקולד, יש לי רק לחם עם ריבה."

"אני אבוא לבקר אצלך בפעם אחרת", אמר אביב. פתאם הוא נזכר שיש במקרר בקבוקים של סודה וגם עוגת שוקולד מיוחדת, כי מחר אביב יחגוג יום הולדת. מחר ימלאו לאביב שבע שנים.

אביב הלך למטבח ופתח את המקרר וראה שם עוגת שוקולד גדולה. "אמא", קרא אביב, "אפשר לאכול מהעוגה?"

"חכה למחר", אמרה אמא. נביא את העוגה לבית הספר, ונאכל אותה ביחד עם כל החברים. אבל עכשיו אתה צריך ללכת לישון. תחזור למיטה ותלך לישון, כי כבר מאד מאוחר, וכל הילדים צריכים עכשיו לישון.

אביב חזר למיטה ושכב, אבל הוא לא נרדם, כי גברת אדממי שוב צעקה: "איפה הילדים שלי?" הילדים השובבים שלה שוב ברחו והתחבאו בין כל הבובות של אביב. היא לא יכלה למצוא אותם.

"אני אמצא אותם", אמר אביב. הוא הפך את ערימת הבובות. היו שם המון בובות: גריי וונדה הספרנקים, ובובת שמש, וסופרמן, וחתלתול כחול, וינשוף סגול, ועוד המון בובות. אביב חיטט וחיטט בערימת הבובות, עד שמצא את הילדים השובבים של גברת אדממי, ממאו וממקו וממסוק, וכולם שכבו על הכרית של אביב. גברת אדממי היתה כל כך עייפה, שלא היה לה כוח להכניס את הילדים לבטן שלה, והם נשארו לישון על הכרית של אביב. גם אביב היה כבר עייף. הוא הניח את הראש על השמיכה ונרדם. כשהוא יקום מחר בבוקר הוא יהיה כבר בן שבע, ועוגת יום ההולדת תחכה לו במקרר.   

געגועים לאושר

 

אילו הכלב שלי אושר היה עדיין בחיים, מחר, בליל הסדר, הוא היה בן ארבע עשרה. מאד רציתי שהוא יגיע ליום הזה, אבל הוא מת בנובמבר, אחרי כמה חודשים קשים שהוא היה רוב הזמן חולה וכבר לא חזר לעצמו. אני מאד מתגעגעת אליו, אבל אני שמחה שהוא לא צריך לחוות את המלחמה הזאת. הוא כל כך סבל מהאזעקות, וכל כך שנא לרדת למקלט. הייתי צריכה לסחוב אותו לשם בכוח. איש אחד שאמר שהוא וטרינר, אמר לי להשאיר אותו בבית, וחשבתי שאם הייתי צריכה להשאיר אותו לבד בבית, הייתי מעדיפה להישאר בבית בעצמי. אבל לרוב האנשים במקלט לא אכפת שגם הכלבים באים. הם לא צריכים למות בגלל שאנשים עושים מלחמות, ולכן גררתי אותו למקלט בכוח והוא שכב שם בשקט. כבר לא היה לו הרבה כוח. כולם בשכונה הכירו את אושר, כי הוא היה כל כך גדול, וכמעט בכל יום מישהו שואל אותי עליו, ואני צריכה בכל פעם לספר מחדש שהוא היה זקן וחולה והוא מת, נפל בערב על הרצפה ושכב בלי נוע, ובבוקר הוא עוד נשם וליטפתי אותו וחשבתי שאולי הוא ירגיש יותר טוב, אבל אז ראיתי שהוא כבר לא נושם והרופאה בדקה אותו ואמרה שאין לו דופק. אני שמחה שהוא מת בבית ולא בבית חולים. אני חושבת שאם הוא היה מסוגל לומר מה הוא מעדיף, זה מה שהוא היה מעדיף. גם אני הייתי רוצה למות בבית ולא בבית-חולים.

מחר ליל הסדר ועוד יש לי המון דברים לעשות ולהכין שעוד לא הספקתי. אני מקווה שלא תהיה אזעקה הלילה, שאני אצליח לישון ושיהיה לי מחר כוח לעשות כל מה שצריך. זה לא חג פסח רגיל. זה חג עצוב עם מלחמה מיותרת שאנשים רעים עושים משיקולים זרים, ואנשים שלא עשו שום רע  סובלים מאד. במלחמה הזו קורים דברים נוראים: אזרחים נהרגים, חיילים צעירים נהרגים, אנשים מאבדים את ביתם ואת כל רכושם. לכן זה פסח מאד עצוב, ובשבילי זה פסח עצוב בגלל המלחמה, אבל גם בגלל שזה הפסח הראשון בלי אושר, שלא ישתתף איתנו בארוחת החג. אושר בכלל לא אהב את פסח. הוא אהב מאד לחם, והוא אהב ללכת איתי לפטיסרי ולקנות שם בגט, וחצי בגט הוא היה אוכל בדרך הביתה, חתיכה אחרי חתיכה. ובפסח, כשהפטיסרי סגורה, ובכלל אין לחם בחנויות, אושר היה עצוב, וחשב שיותר לא יהיה לחם אף פעם, ובכל פעם הוא מאד שמח כשפסח הסתיים והפטיסרי שוב נפתחה עם עוגות ובגטים, ושוב היינו הולכים בבוקר לפטיסרי וקונים בגט חדש. אושר העריך את ההנאות הקטנות והפשוטות של החיים, אוכל טוב, ולנמנם. מאז שהמלחמה התחילה ושרון ואביב נמצאים אצלי, אנחנו אוכלים הרבה אוכל טעים, אבל לנמנם אנחנו לא מצליחים הרבה. אני מאד חולמת לישון כל הלילה בלי אזעקות, ובייחוד אני חולמת לשכב במיטה יום שלם ורק לקרוא ספר, וחוץ מזה לא לעשות כלום. יש לי במיטה כמה ספרים יפים שהכנתי לי ליום שהמלחמה תיגמר, ואני מאד מקוה שלא אצטרך לחכות יותר מדי זמן עד שזה יקרה, שהמלחמה תיגמר ואני אשכב במיטה בשקט ואקרא ספר בלי לחשוב מתי תהיה אזעקה ואיך אספיק לעשות כל מה שצריך בזמן. בינתיים אני רק חושבת על אושר, ואני רואה את הפנים שלו עם העיניים הגדולות מביטות בי. לפעמים נדמה לי שאם אני אסתכל מתחת לשולחן הוא יביט בי מהצד השני, כמו שהוא עשה כל חייו, ואני אסתכל לתוך העיניים שלו, ואדע שאושר אוהב אותי הכי בעולם.                                                                                                                                                                                                                                                                                      

האחו הקטן

 

עד כמה אפשר להאמין לסיפוריהם של נאצים קשישים, ובפרט כאשר אינם מסתפקים בעובדות, שאותן אפשר לעתים להצליב ולבדוק, אלא משרטטים מניעים נפשיים וכוונות, שרק בוחן כליות ולב יכול לעמוד על אמיתותם? מבחינה זו סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד-שלום "האחו הקטן" הוא אתגר רציני לצופה היהודי, ובפרט אם כבר רכש ידע מסוים על השואה ומחולליה.

במרכז הסרט עומדת דמותה של ונדלגרד פון-שטאדן, שהתפרסמה בגרמניה בסוף שנות השבעים, כאשר ספרה האוטוביוגרפי "לילה על העמק: נעורים מוקדמים בגרמניה", הפך לרב-מכר. (הספר תורגם לעברית והתפרסם בשנת 1986 בהוצאת מסדה בשם "אפלה על העמק"). בספר היא מגוללת סיפור על מחנה ריכוז קטן, מחנה Wiesengrund, (בגרמנית "אדמת אחו", או "כר-מרעה"), שהוקם ליד החווה המשפחתית במחוז באדן-וירטמברג, על אדמות שהופקעו מהמשפחה, והכיל אסירים רוסים, פולנים ויהודים. לדבריה מצבם של האסירים היהודים המורעבים זיעזע את אמה, אירמגרד פון נויראט, והאם ביקשה מאנשי האס-אס להקצות כמה עשרות מהאסירים לעבודה בחווה המשפחתית, שם העסיקה אותם בעבודות קלות יחסית וסיפקה להם מזון וכך הצילה את חייהם. ניצולים יהודים ששרדו אכן אישרו את אמיתות הסיפור: אירמגרד פון נויראת, אמה של ונדלגרד, אכן העסיקה אותם בחווה בעבודות לא קשות, וסיפקה להם מזון, ואף הגנה עליהם מאנשי האס-אס.

ונדלגרד טוענת בסרט בכנות רבה, שאמה והיא יכלו לסייע לאסירים יהודים ולהצילם מהשמדה, מפני שאביה, הברון ארנסט פון-נויראט, היה אחיו של קונסטנטין פון-נויראט. קונסטנטין פון-נויראט התמנה לשר החוץ של גרמניה על ידי פרנץ פון-פאפן בשנת 1932, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, המשיך להחזיק בתפקיד, ושירת בנאמנות את ניסיונו של היטלר להעניק מכובדות מסוימת לשלטונו, בכך ששר החוץ שלו לא היה חבר המפלגה הנאצית. בינואר 1937 החליט היטלר לצרף את כל השרים למפלגה הנאצית, ופון-נויראט לא התנגד לכך ולא התפטר, ואף קיבל דרגת ייצוג באס-אס. באותו זמן ביטא פון-נויראט התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (לצד מדינה ערבית-פלשתינית) על פי הצעת ועדת פיל, מאחר שהיא עשויה לחזק את "היהדות העולמית", וסבר שיש לתמוך בערבים, כמשקל נגד ליהודים. להצעת החלוקה וגם להתנגדות הגרמנית לא היו באותם ימים תוצאות מעשיות.

בוועידה בנובמבר 1937 שבה הציג היטלר את תכניות המלחמה שלו, היה קונסטנטין פון-נויראט בין המתנגדים למלחמה, ומאוחר יותר פוטר מתפקיד שר-החוץ והוחלף ביואכים פון-ריבנטרופ, אך המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלתו של היטלר.

לאורך כל הסרט מוצג פון-נויראט כ"שר החוץ הראשון של היטלר", ולא נאמרת מלה על תפקידו לאחר פרוץ המלחמה, התפקיד שלגביו הואשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה: במרץ 1939, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, וההפרדה בין סלובקיה בראשות משתף הפעולה יוזף טיסו לבין צ'כיה, שכונתה על פי המינוח הנאצי "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה", מונה פון-נויראט למושל הפרוטקטורט, והחל בדיכוי ההתנגדות הצ'כית לשלטון. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לריינהרד היידריך המפלצתי, שהציף את צ'כיה בדם עד שנרצח בידי המחתרת הצ'כית ביוני 1942 והוחלף בקורט דליגֶה, שהורה על טבח תושבי לידיצה, כל זאת כאשר פון-נויראט ממשיך לכהן כפרוטקטור עד שנת 1943. במשפטי נירנברג התגונן פון-נויראט בטענה שרוב סמכויותיו הועברו להיידריך ואחר כך לדליגה, ולכן יש לו אחריות מופחתת לפשעי הנאצים בצ'כיה. לכן נידון לחמש-עשרה שנים בכלא בלבד ולאחר שמונה שנים בכלא שוחרר בשנת 1954 בשל מצבו הבריאותי, פרש לאחוזה המשפחתית ונפטר שם שנתיים אחר כך. הסרט מטשטש את העובדה שהחווה שוונדלגרד חיה בה כיום, היא זו שהדוד קונסטנטין פון-נויראט חי בה עד מותו. לא ברור האם דודה רכש את החווה שהוריה מכרו בשנות החמישים, לאחר שוונדלגרד פיתחה קריירה מצליחה במשרד החוץ הגרמני, שבמהלכה שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון והכירה שם את בעלה ברנט פון שטאדן, שלו נישאה בשנת 1961, ואחיה היחיד שב מן המלחמה עם פגיעת ראש קשה, או מה שהגיוני יותר, שמדובר בחווה בקרבת מקום שהיתה שייכת לו עוד בימי המלחמה, כי ונדלגרד מספרת בסרט שרצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו בעניין האסירים, מכאן שהתגורר בקרבת מקום לאחוזה של הוריה. אבל בסרט היא מראה חצר מסוימת שלא ברור היכן היא ממוקמת ואומרת שבדיוק שם אמה בישלה תפוחי אדמה לאסירים היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה וזללו אותם כמו חיות.  

ונדלגרד מתייחסת בסרט לישיבתו של פון-נויראט בכלא שפנדאו לפשעי מלחמה, אך לא לפשעים שבהם הואשם ובכלל אין שום התייחסות בסרט לימיו של פון-נויראט בצ'כיה, אף לא ברמז. בסרט טוענת ונדלגרד שדודה בכלל לא היה נאצי, אלא רק "טיפש ושמרן". הוא אכן לא היה מראשוני המפלגה הנאצית, אבל אין שום ספק לגבי כהונתו רבת השנים בשירותו של היטלר, ולגבי הצטרפותו והשתלבותו הן במפלגה הנאצית והן במימשל הנאצי, כולל מעורבותו בפשעי המשטר הנאצי בצ'כיה.

הפער בין פון-נויראט הידוע לנו מההיסטוריה המתועדת היטב, לבין תיאוריו של פון-נויראט בסרטם של פיינגלרנט וסעד-שלום מפיה של ונדלגרד, מעורר לפחות אי-נוחות. הסרט עוקב אחר ונדלגרד כאשר היא באמצע שנות התשעים שלה, עדיין חזקה גופנית – היא מתוארת לרוב כשהיא עובדת בחווה המשפחתית: גוזמת עצים, חוטבת עצים להסקה, וכמובן צלולה וחדה, אם וסבתא סמכותית אבל ידידותית ומרשימה. יותר מאי-נוחות: יחסה של ונדלגרד לדודה מעורר שאלה קשה לגבי אמינות עדותה על המתרחש בחווה בתקופת השואה: האם אמה אכן ביקשה לשלוח אליה אסירים לעבודה כדי להצילם, או כדי לנצלם, כפי שעשו גרמנים רבים בעלי מעמד, ובקשותיהם נענו. הרי היא עצמה העידה שגם אסירים פולנים ורוסים עבדו בחווה וסירבו לעבוד יחד עם היהודים. דברים אלה אינם סותרים את העובדה שהעבודות הקלות בחווה והמזון שקיבלו שם הצילו את חיי האסירים היהודים, שהוקירו את אירמגרד פון-נויראט על מחוות של אנושיות שעמדו בהחלט בניגוד ליחס שהורגלו אליו מהנאצים. אי אפשר להקל ראש במחוות של אנושיות על רקע ההשמדה הנאצית, אבל האם המשפחה אכן ראויה להוקרה מיוחדת? הרי אירמגרד לא היתה מתנגדת למשטר הנאצי: היא היתה חברה בארגון הנשים הנאצי, הרצתה לנערות מ"אחוות הנערות הגרמניות", המקבילה של ההיטלר יוגנד, והקצתה בביתה מקום למטה ההיטלר יוגנד באיזור. למרות זאת תיארה אותה ונדלגרד בספרה כמרקסיסטית – כבר בגיליון "קומנטרי" מינואר 1982, הביעה סוזן זיידנר אדלר את ספקותיה לגבי תיאור זה של האם. על עצמה מעידה ונדלגרד שהתפעלה מהיטלר כשפגשה אותו כילדה, והיא גם מציגה בהתלהבות את תמונותיה בחברתו. לזכותה יש לומר שהיא מציגה באותה התלהבות את תמונותיה עם נשיאים אמריקאים, כאשר שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון.

ונדלגרד מספרת גם על הרומן שלה עם אחד האסירים היהודים שרצה לשאתה לאשה, אך הוריה שכנעו אותה שזה לא ראוי, ואהובה היהודי היגר לארצות הברית. דווקא אחד היהודים שאמה של ונדלגרד סייעה להם, מספר על הרומן בין ונדלגרד לאסיר היהודי כהוכחה לרוחה החופשית של ונדלגרד, אבל היו נאצים לא מעטים שנישאו ליהודיות לפני שהדבר נאסר רשמית, והיו קצינים נאצים שהתאהבו באסירות יהודיות או ניהלו איתן רומן, והדבר אינו מעיד בהכרח על התנגדות לנאציזם, או על העדר אנטישמיות. אינגה, בתה העצובה של ונדלגרד, שבשום אופן איננה מוכנה להתגורר בחווה שאמה רוצה להוריש לה, ושרוחו של הדוד הנאצי עדיין שורה עליה, סבורה שסבתה היא זו ששילחה את האהוב היהודי לאמריקה, ושבדיוק באותה צורה שילחה אמה את אהובתה הישראלית של אינגה ללונדון בעוד שאינגה נשארה בגרמניה, פרשה שהסרט איננו מרחיב בה – בכלל החלק הישראלי בחייה של אינגה נותר מעורפל למדי, והסרט גם איננו עוסק בעבודתה כקולנוענית ומרצה לתקשורת מוערכת בגרמניה, מה שהופך את שאיפת אמה להופכה לחוואית למגוחכת למדי. אינגה רואה את עצמה כדור שני לנאצים, כמקבילה לדור השני לשואה. למרות העצב האמיתי של אינגה, שיש בה הרבה יותר כנות ולדעתי גם הרבה יותר עומק רגשי מאשר בוונדלגרד, נראית לי ההשוואה לדור השני לשואה מקוממת. ונדלגרד אולי הזדעזעה ממראה האסירים היהודים וממות רבים מהם בסמוך לבית ילדותה, אבל היו לה חיים נוחים וטובים במשך מאה שנותיה, ואינגה כנראה סבלה לא מעט מאמה הסמכותית, שהתאמצה כל חייה להשאיר אותה בקרבתה, אבל טראומת שואה זה לא.

אושר שלי מת

 

אתמול בבוקר אושר, הכלב שלי, מת. הוא היה כלב זקן וחולה ובחודשים האחרונים המצב שלו הידרדר, אבל חשבתי שיהיו לנו עוד כמה חודשים ביחד, שנשב יחד בגינה בבקרים ובערבים, הוא ינמנם ואני אקרא עיתון ואסתכל בפעוטות שמשחקים. אבל ביום ראשון הוא הרגיש מאד לא טוב, ובערב כבר לא היה לו כוח לרדת לגינה או ללכת בכלל. הוא ירד כמה מדרגות וקרס, והשכנים עזרו לי להכניס אותו הביתה חזרה, ואז הוא קרס ליד הדלת ושכב שם כל הלילה בלי נוע, ובבוקר ראיתי שהוא כבר לא נושם. אושר היה איתי שלוש עשרה וחצי שנים, מאז שהוא היה גור קטן שהבאנו ממושב בנגב, ולא ידעתי שהוא יהיה כלב מאד גדול וחזק. כשהוא היה צעיר הוא היה שובב גדול והיה בורח ממני ורודף אחרי חתולים, אבל בשנים האחרונות כבר לא היה לו כוח לעשות שטויות, ובחודשים האחרונים בכלל לא היה לו כוח ללכת, והיינו רק יושבים בגינה. בכל זאת הוא אהב עדיין ללכת למאהל משפחות החטופים, שלשם הוא היה מלווה אותי שנה וחצי, וכשהחזקתי תמונות של חטופים בצד הכביש הוא היה שוכב מאחורי על הכביש ומנמנם. אפילו ביום חמישי האחרון הוא ביקש ללכת למאהל, וחשבתי שעוד מעט יחזירו את כולם, כך אני מקווה, ואני לא אוכל להסביר לו למה מפרקים את המאהל, אבל אושר כבר לא יראה שכל החטופים הוחזרו והמאהל פורק, אחרי יותר מדי זמן, כי לא חשבנו שהמלחמה תימשך שנתיים ושחטופים חיים יתענו בשבי שנתיים, שזה בלתי נסלח. אני לא יודעת מה אושר הבין מכל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות, אבל הוא התרגל להכל, לרעש בהפגנות, לרמקולים שלפעמים החרישו אוזניים, לגדרות ברחוב סביב בית ראש הממשלה שמנעו ממנו לעבור את רחוב עזה מצד לצד כמו שהוא אהב, והוא התעקש לעבור בין הסורגים שהקיפו את ביתו הפרטי של נתניהו ועמד על זכותו לעבור במדרכות שהוא התרגל לטייל בהן, גם כשכבר לא היה לו כוח ללכת רחוק. כולם בשכונה הכירו את אושר, ואם ראו אותי לבדי שאלו איפה הכלב, ואמרתי להם שהוא בבית, ועכשיו אני אצטרך להגיד להם שהכלב כבר לא בחיים, ובאמת כשהלכתי ברחוב הרגשתי הכי חזק שאושר לא בחיים, כי בבית הוא כאילו נמצא עדיין, כאילו הנשמה שלו עדיין בבית, ואני רגילה מדי פעם להרים את מפת השולחן, כי שם הוא אהב לשכב כל היום ולנמנם, מתחת לשולחן בסלון, זה היה כאילו האוהל שלו, עדיין אני מרימה מבלי דעת את מפת השולחן ומחפשת לראות אותו מנמנם שם, ואני מרגישה כאילו הנשמה שלו עדיין בבית איתי ורק הגוף כבר איננו. הוא היה כלב עם נוכחות, ולא רק בגלל שהוא היה מאד גדול, בגלל שהוא היה כלב כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כל כך הרבה דברים עברנו ביחד, את כל המלחמות והטילים, וישבנו במדרגות כשהחות'ים ירו טילים, ובמלחמה עם איראן ישבנו במקלט ונזהרתי לא להתקרב לכלבים האחרים שבאו לשם עם הזקנים והצעירים והילדים והמשפחות. כמעט אף פעם לא נפרדתי מאושר, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהיומיום שלי, והבוקר קמתי וחשבתי שאני לא ארד יותר לגינה עם אושר, וחשבתי על כל הדברים שאני צריכה לעשות וכאילו יש לי עכשיו יותר זמן לעשות אותם, אבל אין לי באמת חשק לעשות אותם, אני רוצה שאושר יהיה איתי ונרד יחד לגינה ונשב שם והוא לא ירצה לחזור הביתה, כי הוא הכי אוהב לשכב בגינה באוויר הצח ולנמנם וזה הזמן שלנו ביחד, וזה הזמן שכבר אין.   

דינה ורינה, שתי חברות / סיפור ליום כיפור

 

הן באמת חברות טובות, חשבתי לעצמי, כאשר שוב ראיתי את דינה ורינה יושבות יחד אצל רחל בשדרה. כמעט בכל יום ראיתי אותן יושבות שם, כשטיילתי אחר הצהריים עם הכלב. הן שתו קפה ועישנו, ודינה תמיד גם אכלה משהו, עוגה או כריך. רינה הסתפקה לרוב בקפה וסיגריה. היא שמרה על משקלה והקפידה לשחות בכל בוקר, ואחרי שדינה היתה חוזרת הביתה היא יצאה תמיד לטיול בשכונה או בעמק המצלבה. היו לה רגליים חטובות ותסרוקת קארה מוקפדת. בשבת בבוקר ראיתי אותה הולכת לבית הכנסת. דינה מיעטה לצאת בשבת מהבית, והיתה יושבת בכורסא שמול הטלויזיה ומעשנת סיגריה אחר סיגריה, ופה ושם אוכלת מילקי או קרמבו, שאסור היה לה לאכול ולכן מתקו לה במיוחד.

את רינה ראיתי הרבה גם לבדה כי היא גרה ממש קרוב אליי. לעתים ראיתי אותה עם אחד מילדיה וכמה מנכדיה הרבים. הם היו פזורים ברחבי הארץ וגם ביהודה ושומרון, ומדי פעם היא נסעה במכוניתה לבקר אותם, אבל העדיפה לחזור ולישון בדירתה. היא אמרה לי שהדירה שלה קטנה מאד ואין לה מקום לארח את הילדים והנכדים הרבים. היא סיפרה תמיד על בית הוריה הענק שהיו בו שבעה מפלסים, ותמיד חלמה על בית גדול, ופעם כשפגשה אותי מטיילת עם הכלב בטלביה הצביעה על אחד הבתים המפוארים ושאלה אם לא הייתי רוצה בית כזה. אמרתי לה שאני אוהבת את הדירה שלי ולא רוצה בכלל לעבור דירה והיא שוב שאלה: אבל לא היית רוצה בית כזה? השיחה הזאת עצבנה אותי ורציתי שהיא כבר תלך ותשאיר אותי לבד עם הכלב, שהיתרון שלו זה שהוא לא מדבר. דינה התגוררה רחוק ממרכז העיר אבל הגיעה העירה במכוניתה, או שנסעה במוניות. כמעט בכל אחר צהריים, כשטיילתי עם הכלב, ראיתי אותן יושבות אצל רחל בשדרה, ולפעמים ישבתי איתן קצת, ולפעמים רק החלפתי איתן כמה מלים בעמידה והלכתי הלאה, והן המשיכו לשבת ולפעמים הזמינו עוד כוס קפה ועישנו עוד סיגריה, או עוד כמה סיגריות, עד שהעשן עטף אותן בעננה סמיכה, שהרחיקה מהן את העוברים ושבים.

פעם אחת הן גם נסעו לחופשה ביחד, בכרתים. רני, הבן היחיד של דינה, חשד ברינה שהיא שכנעה את דינה לנסוע לחופשה הזאת, וגם חשד שדינה מימנה את נסיעתה של רינה, למרות שלא היו לו שום הוכחות לכך. לא מתאים לאמא שלי לנסוע לכרתים, הוא אמר, זה כל מה שהיא שונאת: ים וחול ומזג אוויר חם ולח. גם עתיקות לא ממש עניינו אותה. היא העדיפה לבקר בערים גדולות ולבלות בקניות. האמת היתה שהיא יצאה לקניות גם בכרתים, כי מאוחר יותר רינה סיפרה לי שדינה ביקשה ממנה לשים במזוודה של רינה תמרוקים ובשמים שקנתה בכרתים, אבל בשדה התעופה אמרו לרינה להוציא אותם מהמזוודה, והיא נאלצה לזנוח את הקניות של דינה בכרתים. כשדינה שמעה על כך היא כעסה מאד ורבה עם רינה ולזמן מה הן לא דיברו ולא ישבו יחד אצל רחל בשדרה. רינה  נפגעה מאד, כי כפי שסיפרה לי, במשך כל הנסיעה היא קמה מוקדם ודאגה לדינה לקפה וארוחת-בוקר, גם בגלל שהיתה צעירה מדינה בעשר שנים והרבה יותר בריאה וגם בגלל שכפי שחזרה ואמרה, דינה היתה החברה הכי טובה שלה. אחרי זמן לא רב הן שוב השלימו ושוב ישבו אחר הצהריים לשתות קפה ולעשן אצל רחל בשדרה.

בהתחלה חשבנו שהבעיה של דינה היא רק ההליכה שהלכה וקשתה עליה, וגילו שעל עמוד השדרה שלה מעיק גידול שפיר וקבעו לה מועד לניתוח. אחרי הניתוח גילו שיש לה זיהום ושוב הרדימו אותה כדי לנקות את הזיהום והיה קשה מאד להעיר אותה מההרדמה. הקרובים שבאו לבקר אותה כשהתעוררה לבסוף הרגישו שמשהו מוזר, אבל לא יכלו בדיוק לשים עליו את האצבע. העבירו אותה למחלקת שיקום, אבל היא שנאה את תרגילי ההתעמלות שהיה עליה לעשות שם, ורק רצתה ללכת הביתה. בסוף, אחרי כמה ניסיונות בריחה באישון ליל שנבלמו על ידי מאבטחי בית החולים, היא הצליחה לברוח הביתה ללא ידיעת האחיות. היא התקשרה לשכן שלה שהיה נהג מונית ולקח אותה תמיד לכל מקום שרצתה. בתמימותנו חשבנו שהוא מסיע אותה בחינם. רינה אמרה שדינה צריכה להוריש את רכושה לשכן שגר לידה ועוזר לה, ולא לרני שגר באמריקה ומגיע רק לעתים רחוקות.

כשבאתי לבקר את דינה במחלקת השיקום גם רינה הגיעה לשם. כל החפצים של דינה היו מאד מבולגנים ורינה סידרה הכל יפה במדפים. המיומנות שלה מאד הרשימה אותי. אחר כך יצאנו לחצר ודינה ורינה עישנו ורינה הציעה לדינה ארוחה שהכינה וארזה בשבילה, פיתה אורגנית עם ביצה אורגנית וירקות אורגנים שרינה קיבלה כל שבוע בארגז ממשק אורגני, אבל דינה לא רצתה לאכול, רק לעשן. השיער שלה היה פרוע והבגדים תלו עליה כמו סמרטוטים. המראה שלה דיכא אותי מאד. אחר כך רינה ואני נסענו ביחד הביתה באוטובוס, כי אנחנו גרות קרוב, ורינה באה באוטובוס ולא במכונית כי אין בהר הצופים מקום לחנות.

כשדינה חזרה הביתה, האחיינית שלה התנדבה לטפל בה ולהביא לה אוכל, כי רני גר באמריקה ויש לו שם עסק, וחוץ מרני לא היו לדינה עוד ילדים. אני באתי לפעמים לבקר והשתדלתי להביא לדינה אוכל שהיא אהבה, והיא לא אכלה הרבה, אבל שמחה שבאתי.

רינה אמרה לי שהיא שאלה את דינה אם היא רוצה לבוא לרחל בשדרה ודינה לא רצתה, ואני אמרתי לרינה שדינה כבר לא מסוגלת להסתובב לבדה, וצריך לבקר אותה אצלה בבית. רינה אמרה שהיא תבוא לבקר אותה ביום חמישי אחרי הבריכה והספר. עכשיו כשהיינו נפגשות ברחוב  רינה היתה שואלת אותי מה שלום דינה ואמרתי לה שלא משהו וכשהיא היתה מבקרת אצל דינה היא סיפרה לי על הביקור ואמרה שדינה מאד מבולבלת ושלא כל כך נעים לשבת אצלה. אני מאד שמחתי שרינה עדיין באה לבקר את דינה, כי רוב המכרים והקרובים כבר לא באו לבקר את דינה, חוץ מהאחיינית שבילתה אצלה שעות רבות למרות שהיו לה בעל וילדה ועבודה והיה לה לא קל, אבל היא ריחמה על דינה שהיא לבד, כי רני גר באמריקה וזה נורא רחוק ולכן רוב הזמן דינה לגמרי לבדה. אני השתדלתי לבוא לפחות פעם בשבוע, אבל לא תמיד זה הסתדר לי, כי קרו כל מיני דברים, לפעמים הנכד היה חולה, לפעמים הכלב היה חולה, ולפעמים גם הייתי חולה בעצמי והביקור שלי אצל דינה נדחה.

רני ניסה למצוא לדינה מטפלת שתישן אצלה ותהיה איתה כל הזמן, כי מרים העוזרת באה רק בבקרים, אבל הוא התקשה למצוא מטפלת שתסכים לחיות עם אשה שכל הזמן מעשנת ותמיד יש סביבה עננה כחלחלה. גם מרים תמיד ביקשה מדינה לשבת בסלון כשמרים עבדה במטבח, כי היה לה קשה לנשום את העשן. בפיליפינים וגם בהודו לא כל כך מקובל שאשה מעשנת, ורוב העובדות הזרות לא מעשנות. אחת החברות של דינה רצתה לסדר לה מטפל גבר, אבל דינה לא רצתה מטפל גבר. היא לא רצתה שגבר יטפל בה וירחץ אותה. האמת שהיא בכלל לא רצתה כל כך להתרחץ. היא לבשה כל הזמן חלוק מלוכלך או שמלה ישנה, והדבר היחיד שהמשיכה להקפיד עליו היו ציפורניה הארוכות שמשכה בלק צבעוני והתכשיטים שעדיין ענדה, במיוחד התכשיט הגדול של פדני שהקפידה לענוד תמיד על צווארה. זה קרה אחרי שרני ומשפחתו ביקרו בישראל ודינה שמחה מאד ונראה היה שחל שיפור במצבה. בדיעבד התברר שהשיפור התבטא בכך שדינה ביקרה בחנות תכשיטים וקנתה את התכשיט הגדול של פדני בשמונים אלף שקל בתשלומים. רני גילה את הקנייה בדיעבד. הוא היה אחראי כעת על חשבונות הבנק של דינה. אמרתי לו שאולי אפשר להחזיר את התכשיט ולבטל את העסקה, או לפחות להציל חלק מן הסכום, אבל רני אמר שכבר אי אפשר לבטל את העסקה. הייתי בהלם מכל הסיפור ובמיוחד מגודל הסכום, וכעסתי מאד על המוכרים שמכרו לדינה את התכשיט, כשכל בן-אדם היה יכול לראות שהיא מבולבלת ולא מבינה מה היא עושה, אבל חשבתי שאולי כשמוכרים רואים אשה קונה תכשיט איכותי מאד ויקר מאד ומציגה כרטיס אשראי שהבנק מכבד, אולי הם אנוסים לחשוב שהיא לגמרי כשירה.

סיפרתי על דינה לחברים שלי שמצאו לאמא שלהם מטפלת טובה מהודו, ושאלתי אותם מה הם ממליצים לעשות כדי למצוא לדינה מטפלת, והם אמרו שהם משלמים למטפלת מעבר למה שביטוח לאומי משלם, ואמרתי לרני שבתשלום נוסף אולי הוא יוכל להשיג מטפלת לדינה, למרות שהיא מעשנת בלי הפסקה, ורני אמר שעכשיו הוא צריך לטפל בכל החובות של דינה כולל שמונים אלף השקלים עבור התכשיט של פדני והוא לא יכול לשלם למטפלת משכורת חריגה, בנוסף לכך שהוא משלם למרים, עוזרת הבית הוותיקה של דינה, שהיתה מאד נאמנה לה, ובלית ברירה תפקדה גם כמטפלת שלה.

המצב של דינה הלך והידרדר והיא אכלה פחות ופחות. הכנתי לה אוכל רך שאפילו תינוק יכול לאכול, אבל היא בקושי אכלה מזון בריא ורק עישנה ועישנה ולפעמים אכלה מילקי או קרמבו שהיה אסור לה, אבל כבר לא היה אכפת לה. כשפגשתי את מרים העוזרת, היא אמרה לי שדינה כבר בכלל לא מתרחצת ובקושי אוכלת, ושהיא לא תחזיק מעמד ככה. גם אני הרגשתי שהמצב הולך ורע. הזעקתי את רני מאמריקה והוא בא לשבוע וניסה לטפל בדינה והזמין אחות לרחוץ אותה. האחות רחצה אותה בכוח וצעקה עליה שאם היא לא תשמור על עצמה היא עלולה לאבד איברים ולמות, ויותר רני לא רצה להזמין אותה. הוא דיבר על המצב של דינה עם רופא המשפחה ושאל אותו אם הוא יכול לעזור. הרופא אמר לרני שהוא לא יכול לעזור לדינה ושגם רני לא יכול לעזור לדינה כי דינה לא רוצה שיעזרו לה, והיא ייאשה את כל האחים והאחיות שהרופא שלח אליה כי היא סירבה לשתף פעולה. בכל זאת רני ניסה לטפל בדינה ולגרום לה לאכול חומוס וטחינה במקום מילקי וקרמבו, אבל דינה מאד התעקשה לאכול את כל הדברים שהיה אסור לה.

הביקור של רני שימח את דינה והפיח בנו מעט תקוה, אבל אחרי שרני חזר לאמריקה שוב הידרדר מצבה. יום אחד מרים באה ומצאה אותה קודחת מחום על הרצפה ולקחו אותה לשערי צדק, ושם ניסו להציל אותה אבל דינה כבר לא הגיבה לשום תרופה, והרופאים אמרו לרני שיבוא כי דינה גוססת והיא כבר בלי הכרה. כמה ימים אחרי שרני הגיע דינה נפטרה.

התקשרתי לרינה ואמרתי לה שדינה נפטרה והיא אמרה איזו בשורה אני מקבלת ליום ההולדת שלי. הילדים חוגגים לי היום יום הולדת והחברה הכי טובה שלי מתה. אמרתי לה שאני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תרצה לדעת שדינה נפטרה, והיא אמרה בוודאי, בוודאי. היא אמרה שהיא לא תבוא להלוויה, אבל היא תבוא לניחום אבלים.

אחרי השבעה רינה פגשה אותי ברחוב ושאלה אם רני עוד בארץ ואמרתי שכן והיא אמרה שהיא רוצה מזכרת מדינה – תכשיט. אמרתי לה שיש הרבה דברים בדירה שרני רוצה לתת, בגדים וספרים וכלי בית יפים, אבל רינה אמרה, לא, תכשיט. תשאלי את רני אם אני יכולה לבחור תכשיט. הרגשתי לא הכי נוח, אבל בכל זאת סיפרתי לנועה, אשתו של רני, שרינה רוצה תכשיט למזכרת. היה לי יותר נוח להגיד את זה לנועה מאשר לרני, ונועה אמרה את מה שכבר ידעתי, שרני שונא את רינה ולא רוצה שום עסק איתה. נועה שאלה את רני מה דעתו והוא אמר שבטח רינה רוצה את הפדני בשמונים אלף שקל.

נועה ורני התחילו לסדר את החפצים בבית של דינה והתלבטו מה למסור ומה להשאיר ולקחת לאמריקה. הם הזמינו חבר תכשיטן שיגיד כמה התכשיטים של דינה שווים, כי היו לה המון תכשיטי זהב יקרים, והחבר התכשיטן היה קצת המום מהכמות ושקל את התכשיטים ונתן להם הערכת מחיר. נועה בחרה לעצמה טבעת וביקשה שגם אני אבוא ואבחר תכשיט אחד. בחרתי שרשרת אחת עם אלמוגים קטנים, ורני שאל אם אני רוצה לדעת כמה היא שווה אבל לא רציתי.

השכן נהג המונית רצה לקנות את המכונית הדי חדשה של דינה בעשרת אלפים שקל, אבל לשמחתי רני נתן את המכונית במתנה לבת הדודה שלו שטיפלה בדינה.

בגלל שרינה גרה ממש קרוב אליי, פגשתי אותה כל הזמן ברחוב והיא ביקשה שוב ושוב שאני אשאל את רני אם היא יכולה לקבל תכשיט של דינה למזכרת, כי דינה היתה החברה הכי טובה שלה. התחלתי כבר קצת להתעצבן ואמרתי לה שהתכשיטים של דינה מאד יקרים וכל אחד ואחד שווה עשרות אלפי שקלים והערך שלהם הוא לא רק סנטימנטלי והם שייכים לרני, והחבר שלו התכשיטן כבר נתן לו הצעת מחיר. אני יודעת, אמרה רינה, אני הייתי איתה כשהיא קנתה כל תכשיט ותכשיט, היא רק קנתה פדני ושטרן. ואני לא יכולה לשלם את מחיר התכשיט אבל אני יכולה לשלם את מחיר הזהב לפי המשקל, כמו שהתכשיטן ישלם לרני. את זה אני יכולה לשלם.

זו בהחלט היתה הצעה משופרת לעומת הבקשה לקבל בחינם תכשיט של דינה כמזכרת, אבל אני הייתי בהלם מהווידוי של רינה. היא קנתה כל תכשיט ותכשיט יחד עם דינה? גם את התכשיט הגדול של פדני? ואנחנו תהינו איך דינה, כשכבר היתה מבולבלת לגמרי, הלכה לבדה לקנות תכשיטים יקרי ערך. ובכן היא לא הלכה לבדה. רינה הלכה איתה, ורינה היתה איתה גם כשקנתה את התכשיט הגדול של פדני, בשמונים אלף שקל, ולא מנעה אותה מללכת לשם, ולא מנעה אותה מלקנות תכשיטים כל כך יקרים. אולי אפילו עודדה אותה. אולי אפילו מדדה בעצמה את התכשיטים, משחרת ליום שבו תזכה לפחות באחד מהם, "למזכרת מחברתה הטובה ביותר".

סיפרתי לנועה ורני אבל הם אפילו לא הופתעו. אני עדיין הייתי בהלם. עוד כמה פעמים רינה שאלה אותי בעניין התכשיטים ואמרתי לה שהם בכספת ואני לא יודעת לפתוח אותה ושאם היא רוצה שתשאל את רני. אחרי שרינה התייאשה ממני ראיתי אותה הרבה פחות, למרות שהיא עדיין גרה לידי. היא כבר לא ישבה אצל רחל בשדרה. היא העדיפה לשתות קפה עם בן-זוגה בקפה יהושע, למרות שהוא היה קפה לא כשר והיא היתה דתיה. כשנפגשנו ברחוב ובירכתי אותה לשלום היא סיננה בין שפתיה שלום ומיהרה לדרכה.

  

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

שבוע של אשפוזים

 

אחרי כמעט שבוע של אשפוז וטיפולים שיחררו את אושר מבית החולים והעלינו אותו הביתה באלונקה, ואתמול הוא הצליח לרדת למטה, אבל לא הצליח לעלות. למזלי השכנים באו לעזור לי,  והשכנים החביבים מקומה ראשונה הציעו שנעביר אותו דרך הדירה שלהם לחצר. אי אפשר ללכת איתו ישירות לחצר כי היא מוקפת גדר של חצי מטר בערך וגם לי קשה לעלות אליה, אבל דרך דירת השכנים אפשר לעבור לחצר בקלות ונראה שאושר מרוצה מהסידור הזה. עכשיו אני מחפשת לשכור לנו דירה קטנה בקומת קרקע עם חצר, שאושר לא יצטרך לעלות מדרגות, כי הבנתי שבגילו אי אפשר לסמוך על זה שהמצב שלו ישתפר, וגם אם הוא ישתפר, שאני מאד מתפללת לזה, זה יהיה לתקופה מוגבלת. בהתחלה הייתי מאד מדוכאת מהכל אבל לאט לאט אני מתרגלת לרעיון וחושבת שאולי גם דברים רעים לכשעצמם יכולים לפעמים להוביל למשהו טוב. ארבעים ואחת שנים אני גרה בדירה שלי וקשה לי מאד לעזוב אותה, אבל עכשיו אין ברירה וגם אני לא באמת עוזבת, רק שוכרת דירה בסביבה, אז יותר קל להתרגל לרעיון, ואני אמשיך לבוא לדירה שלי, והבנות שלי תוכלנה להמשיך להתארח בה.

בבית החולים הייתי קצת מחוץ לזמן והספקתי לקרוא שני ספרים, ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה, בעצם לשגרה קצת חדשה, כי אני מורידה לאושר אוכל לחצר ומוציאה אותו רק פעמיים ביום ולא יושבת באמצע הלילה בגינת המשחקים ומסתכלת איך נתניהו חוזר הביתה ופותחים את תריס הברזל הגדול כדי להכניס את המכונית שלו למוסך, שמשם הוא עולה במעלית לפנטהאוז. המאבטחים שלו עזרו לי הרבה כשאושר לא הצליח ללכת, והמאבטחות אמרו לי אתמול והיום שבת שלום. כולם מכירים אותנו וכולם עוזרים כמיטב יכולתם, וזה מחמם את הלב, למרות שהמצב מדכא. יש אנשים שכועסים על המאבטחים, אבל אני כועסת רק על נתניהו והשרים שלו, שמפקירים את החטופים למוות ולא רוצים להפסיק את המלחמה וחושבים שככה הם יישארו בשלטון. אני מאד מקווה שהם טועים.

*

ביום ראשון התלבטתי אם לפני הנסיעה לבית החולים הווטרינרי אבקר בכיכר החטופים. ירדתי בתחנת שאול המלך כי זה הכי קרוב לאוטובוס לבית החולים בבית דגן, וראיתי המוני אנשים צועדים לכיכר החטופים עם בלונים צהובים ושלטים, אז החלטתי ללכת איתם. היה לי קשה ללכת כי החום היה בלתי נסבל, אבל היה מאד משמח לראות כל כך הרבה אנשים באים וממלאים את כיכר החטופים עד אפס מקום. אחר כך הלכתי לתחנת האוטובוס לבית דגן וחיכינו שם שעה ושום אוטובוס לא בא, כי התחילה צעדה מכיכר החטופים לתחנת השלום והכביש נחסם לתנועה. בינתיים סיפרתי לאשה שחיכתה איתי שהכלב שלי מאושפז בבית דגן והבת שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נסעה לבקר את חמותי שבדיוק אושפזה עם דלקת ריאות והיא ניצולת שואה בת מאה שנה. האשה שחיכתה איתי הזמינה מונית ואני הלכתי לתחנה לנסוע ברכבת לצומת חולון כדי לפחות להתקרב לבית דגן. כשירדתי מהרכבת פגשתי שוב את אותה אשה שסיפרה שביטלו לה את המונית והיא החליטה לנסוע לצומת חולון ולבקש מבתה לאסוף אותה. התחלתי ללכת לתחנת האוטובוסים בצומת, אבל היא צעקה לעברי בואי בואי, ואמרה שהן יעשו מצוה וייקחו אותי לבית החולים. אמרתי להן שבעצם אני מאד תומכת בהפגנות לשחרור החטופים, ואם הכלב שלי לא היה חולה הייתי נשארת בהפגנה. הן השתדלו להיכנס הכי קרוב לבית החולים שלא יהיה לי הרבה ללכת, והאשה אמרה שמיד כשאגיע לבית החולים אשתה מים, כי כנראה הייתי די אדומה. הרופאה שאחראית על חדר האשפוז אמרה לי שיעשו לאושר אולטרסאונד רק מחר, כי הרדיולוגים הצטרפו לשביתה ועושים רק בדיקות חירום. אמרתי לה שלא צריך להתנצל, שחייבים לעשות הכל להציל את החטופים ואני תומכת בשביתה. היא מאד שמחה ובסוף האשפוז הפחיתה לי יום אשפוז מהחשבון בגלל שלא כעסתי על יום השביתה. מוכרחים לעשות משהו, ומה האזרחים כבר יכולים לעשות מול כזאת ממשלה, חוץ מהפגנות ושביתות? בערב אמרתי לבתי שהיה לי ביום הזה חוסר מזל וגם מזל. כנראה יותר מזל מחוסר מזל.

*

בבית החולים היה מאושפז גם לברדור זקן. הוא ביקש כל הזמן אוכל וליטופים. כשהייתי מלטפת את אושר והוא היה מחוץ לתא שלו, הוא בא והתחכך בי וביקש גם ליטופים. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה מאד חמוד. הוא היה הרבה מחוץ לתא שלו, כי כל הזמן הוא השתין בתא על השמיכות והסדינים ששמו לו, ואז המטפלים הוציאו אותו מהתא ושטפו את התא עם מים וסבון, ופרשו שמיכות נקיות וסדיניות חדשות שיהיה לו נקי ונעים, ואז הוא נכנס לתא ונעמד והשתין על כל המצעים הנקיים שרק פרשו לו והיו צריכים לנקות ולהחליף שוב ושוב וזה די התיש את הצוות. שוב, הם אמרו, שוב הוא השתין. אבל לא יכלו לכעוס עליו באמת כי הוא היה כל כך חמוד. יום אחד בא לבקר הבעלים שלו, בחור עיוור. הוא בא עם זוג חברים והחבר הוביל אותו. הוא שמח מאד לפגוש את כלב הנחייה הזקן שלו, והתרשם מהשיפור במצבו. כבר מזמן לא ראיתי אותו ככה, הוא אמר.

*

בחדר הקבלה היתה קשישה בוכיה. היא היתה לבושה קצת מוזר, במכנסי טרנינג כחולים עם פסים צהובים זרחניים, כמו שיוצאים לריצה בלילה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שיוצאת לריצה. הכלבה שלה נפגעה ממכונית והיתה בטיפול נמרץ. היא סיפרה שהיא שטפה את הבית והכינה מרק. שמתי עדשים, היא אמרה, וקילפתי גזר, והכלבה באה וביקשה לצאת, ורציתי רק לגמור להכין ואז להוציא אותה, והיא ברחה, ולא ראיתי אותה, ואז ראיתי שלוש שכנות מלטפות מישהו, וזו היתה הכלבה שנפגעה ממכונית והנהג ברח. התחלתי לבכות והשכנה אמרה שהיא תיקח אותנו לבית החולים. זרקתי על עצמי מה שמצאתי והשכנה הביאה אותנו לפה. איזו כלבה חמודה, היא אמרה, איזו כלבה יפה, והראתה לי תמונות שלה בטלפון הנייד. מישהי מטיפול נמרץ באה להגיד שהכלבה הפסיקה לנשום והיא בהחייאה. מפגיעת המכונית נגרם לה קרע בריאות. הקשישה התחילה שוב לבכות וביקשה שיתקשרו לבן שלה. הנייד שלה צילצל וזו היתה נכדתה שהתקשרה ושאלה: סבתא, הכלבה שלך מתה? הקשישה היתה מבולבלת. כמה דקות אחר כך באה הבחורה מטיפול נמרץ להגיד שהכלבה נפטרה. רציתי לנחם את הקשישה אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד. אמרתי לה רק שאני יודעת כמה קשה להיפרד מכלב, כי כבר מתו לי שני כלבים, אבל ידעתי שזה לא אותו הדבר, כי הם מתו בשיבה טובה והכלבה שלה היתה רק בת ארבע.

*

היתה עוד אשה מבוגרת בחדר הקבלה עם כלבה קטנה חמודה מאד. היא היתה מודאגת כי היא חיכתה המון זמן לבדיקת אולטרסאונד, ופחדה שלא יספיקו לעשות את הבדיקה באותו יום. היא אמרה שהכלבה שלה לא אוכלת. ואני ידעתי שזה סימן מאד רע. אושר דווקא טרף את כל מה שנתנו לו לאכול, וזה מה שעודד אותי. האשה סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני שנתיים וחצי, והיא מאד מתגעגעת לבעלה. הבנות שלה גרות רחוק והיא לבד עם הכלבה, בבית שנהיה גדול מדי בשבילה. אמרתי לה שגם אני גרה לבד עם הכלב, ואני מקוה שהוא יחיה עוד כמה שנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לגדל עוד כלב, ויהיה לי עצוב מדי בלי כלב, והיא אמרה לי שאסור לי לקחת עוד גור, רק כלב בוגר, ואני חשבתי כמה אושר היה קטן ומוזנח כשלקחתי אותו ואיך הוא גדל מהר והיה כל כך שובב, ועכשיו הוא זקן וקשה לו לעמוד על הרגליים. התור של הכלבה לאולטרסאונד הגיע. לקחו את הכלבה לבדה וביקשו מהאשה לחכות בקבלה. כשבאו לספר לה את התוצאות שמעתי רק קטעי דברים ואת המלה "מפושט". נזכרתי בגידול הקטלני שהרג את אחי ומאד התעצבתי בשבילה,

*

ישבתי מול התא הפתוח של אושר והוא שכב על השמיכות מבלי נוע. קמתי לשירותים והשארתי את דלת התא של אושר פתוחה, הרי הבאתי אותו לבית החולים כי הוא לא קם ולא הלך. כשחזרתי מהשירותים האח בוריס מאד כעס עלי: השארת את התא פתוח? לעולם אל תשאירי את התא פתוח. הוא קם וניסה לרוץ אחרייך. למרות שכעסו עלי הייתי מאד מאושרת ולא יכולתי להפסיק לצחוק: אושר קם וניסה ללכת אחרי, ורק צינור האינפוזיה הדקיק עצר בעדו. התמלאתי תקוה.

למחרת הוצאתי את אושר לחצר שליד חדר האשפוז אבל הוא החזיר אותי לחדר האשפוז ומשך אותי לכיוון היציאה מבית החולים. הוא ממש משך אותי, והבנתי שהוא באמת רצה לברוח מבית החולים וללכת הביתה.

*

בגלל שאת קוראת "הארץ", היא אמרה לי, אני מעזה להגיד לך שישראל היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה פשיסטית. גם אני חושבת ככה, אמרתי. היא אמרה שזה מה שהאנשים פה רוצים ולזה לא הסכמתי. הרבה אנשים לא מסכימים לזה. היא אמרה שלאנשים אכפת מהחטופים אבל לא אכפת להם ממה שקורה בעזה, והם כועסים על נתניהו כי הוא לא הורג את כל הערבים. גם לזה לא הסכמתי. אמרתי שכל מי שרוצה להחזיר את החטופים רוצה שיפסיקו את המלחמה, ושבהפגנות קוראים להפסיק את המלחמה. גם אלה שרוצים להחזיר את החטופים וגם אלה שרוצים שיפסיקו להרוג את העזתים, כולם רוצים להפסיק את המלחמה. בכלל אני חושבת שלרוב האנשים נמאס מהמלחמה הבלתי נגמרת. שאלתי אותה אם היא באה להפגנות והיא אמרה שלא, שבשביל לבוא להפגנות צריך תקוה. זה הזכיר לי את הדברים שאמר לי לפני שנים פרופ' יהושע רוטנשטרייך המנוח, כשניהלתי מאבק אחר והייתי קצת נואשת, ושאלתי אם לדעתו יש עוד תקוה וטעם להיאבק, והוא ענה לי "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש", ואני הבנתי שזה לקח לחיים. "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש". בסוף המאבק ההוא דווקא הצליח, כשכבר לא האמנתי. לפעמים צריך לתקוע בשופרות זמן רב, כדי שחומות יריחו יפלו, וצריך ללכת להפגנות, כי כדי להשפיע צריך מה שיותר אנשים, ולפחות כשהולכים להפגנות רואים שיש עוד אנשים שחושבים כמוך ואתה לא לבד. היא אמרה שבכל מקרה במוצאי שבת היא עובדת, שזה אולי נכון, אבל נראה לי שהיא בכל מקרה איננה הולכת להפגנות ולשום פעילות מחאה, ורק מקטרת. אם אנשים רק יקטרו ולא יפגינו, בוודאי שדברים לא ישתנו. חייבים להפגין ולמחות ולצעוק חזק ולדרוש, ומי שבאמת רוצה לשנות חייב לעשות את המאמץ.

*

ביום ששי נפטרה חמותי מדי שרק לפני חודש מלאו לה מאה שנה. היא היתה ניצולת טרנסניסטריה וניצולת צעדת המוות למוגילב. איכרה אוקראינית העסיקה אותה כעוזרת ואיפשרה לה להתחבא במרתף ביתה עם אחיה ואחותה הצעירים ממנה ולהביא להם אוכל וככה שלושתם שרדו את השואה. גם אחיה וגם אחותה מתו בטרם עת בשנות החמישים לחייהם. והם סבלו הרבה פחות ממני, אמרה מדי, כי הם היו קטנים והג'וינט הוציא אותם משם, והיא עוד נשארה עד שהצליחה לצאת מאוקראינה ופגשה ברכבת את חמי, ושלוש שנים הם היו במחנה הג'וינט באיטליה ברומא, באולפני הסרטים של הצ'ינה-צ'יטה ששם נולד בנם הבכור ושם הם נשארו עד שקמה מדינת ישראל ורק אז הם עלו לארץ, מדי היתה עובדת סוציאלית ועזרה להמון אנשים. היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה, כי הרגישה שהעבודה היא חייה. היא היתה בטוחה שתמות צעירה בגלל כל מה שעבר עליה, אבל חיה מאה שנה. לא סיפרו לה שבנה הצעיר מת לפניה, אבל בתי חשבה שהיא בכל זאת ידעה.

מוזר שגם מדי וגם אושר התאשפזו באותו זמן, אבל לפעמים יש צירופי מקרים כאלה, שקשה להבין. אני לא יודעת אם יש בזה איזה מסר בשבילי. לפעמים זה פשוט ככה כי זה מה שקרה.

אושר חולה

 

כל השבוע לא כתבתי למרות שקרו הרבה דברים, וגם היום אני מסוגלת לכתוב רק על הכלב שלי אושר שלא נמצא איתי עכשיו, כי הוא מאושפז בבית חולים לחיות. כבר כמה זמן הוא מתקשה בהליכה, וכבר לפני שבוע הבנתי שהוא חייב לראות רופא, אבל לא רציתי לגרור אותו לרופא בחום של ארבעים מעלות, וחיכיתי יותר מדי, ואתמול בבוקר אושר לא הצליח לעמוד על הרגליים, והיום נאלצנו לאשפז אותו. בבית החולים שמו אותו על עגלה והוא דוקא אהב שמסיעים אותו על עגלה, אבל הרופאים רצו לנסות להעמיד אותו על הרגליים בחוץ, כי הרצפה בבית החולים חלקלקה מדי, והוא לא הצליח לעמוד והשאירו אותו לשכב שם בחוץ ואני ישבתי לידו ואכלתי ונתתי לו חתיכות בשר שהוא נהנה לבלוע, כי אני מקווה כל הזמן שאם הוא אוכל ושותה יש לו תקווה, ושתי נשים שחיכו שם לטיפול עם הכלב החולה שלהן אמרו לי כל הזמן להגיד לרופאים שיכניסו אותו לבית חולים ולא ישאירו אותו מסכן בשמש, ואמרתי להן שאני לא רוצה לריב והן אמרו זה לא לריב זה לדבר. בסוף האשה מהקבלה קראה למישהו ובאו והעלו את אושר על העגלה ואחר כך לקחו אותנו לחדר האשפוז שיש שם הרבה תאים, תאים קטנים לכלבים קטנים ותאים גדולים לכלבים גדולים כמו אושר. בעצם אושר היה הכלב הכי גדול שם ומילא את כל התא. הביאו לי כסא פלסטיק אדום שאני אוכל לשבת שם מולו שהוא יראה אותי ואני אראה אותו. הוא היה מותש ורצה מאד לישון, אבל הכלב שבתא לידו נבח כל הזמן בלי הפסקה, וכשאושר רצה לישון ולנוח הוא מאד הפריע לו וגם לכל הכלבים האחרים. היתה שם כלבה קטנה בתא קטן שמאד רעדה על הזמן, והיה נדמה לי שבכל נביחה של הכלב היא מצטמררת מפחד. גם אני הצטמררתי בכל פעם שהכלב נבח, והוא נבח בלי הפסקה. במשך כמה שעות ישבתי על הכסא האדום והתפללתי שהכלב הנבחן ישתתק, אבל הוא המשיך לנבוח, אחרי כמה שעות הרופאה באה לומר לי שבינתיים לא מצאו משהו אבל ימשיכו את הבדיקות מחר, ושאני אלך הביתה. יצאתי מבית החולים והיה בחוץ חושך ולא היה איש והתחלתי לבכות כי כל עוד ראיתי את אושר מול העיניים לא בכיתי, ורק כשהלכתי הביתה ואושר נשאר שם עם הכלב הנובח התחלתי לבכות. אני גרה בקומה רביעית בלי מעלית עם ששים מדרגות, ואני לא יודעת מה אעשה אם אושר לא יחזור לעמוד על הרגליים וללכת. תמיד היינו בלתי נפרדים ואם אנשים ראו אותי בלעדיו הם שאלו איפה אושר ומה שלומו, והיו גם כאלה שלא אמרו לי שלום כשהייתי בלי אושר, כי הם הכירו אותי רק לפי זה שהלכתי עם אושר. אני קטנה ונעלמת בשטח, והוא כלב גדול עם נוכחות, שאי אפשר לא לשים לב אליו. מוזר לי שאני לא צריכה להוציא את אושר בלילה ולא צריכה להוציא אותו בבוקר כי הוא לא יכול ללכת והוא נשאר בבית החולים ואני רק יכולה להתפלל שיצליחו להציל אותו ושהוא יחזור ללכת. רציתי לבוא לבית החולים מחר בבוקר אבל הרופאה אמרה שלא יכניסו אותי לפני שתים-עשרה. אני עייפה מאד אבל קשה לי ללכת לישון ואני מפחדת ממה שיקרה.

Dean winns over Cackletta the witch

 

Princess Peach came to visit Jerusalem. She stayed at the Leonardo Plaza Hotel, on the highest floor, because there she could see from the windows the old city of Jerusalem. Princess Peach loved to go up and down on the elevator. She had good time, drank orange juice and ate big watermelon that the waiters carried up to her suite.

Also Dean came to visit his grandmother in Jerusalem, and since it was very hot on Jerusalem, Dean decided to go to the swimming pool of Leonardo Plaza Hotel. He enjoyed swimming in the swimming pool, under the blue sky and the hot sun in Jerusalem.

Suddenly fell on the pool monstrous green shadow. Dean looked up and was horrified: there flew Cackletta the witch. She cried: where is Princess Peach? She must be on the upper floor, and with her terrible long nails she poked on the windows of the upper floor of the hotel.

Dean thought: I must call Mario and Luigi. They must come to rescue Peach.

Dean connected Mario through his computer, and Mario said: we're coming, but we are far away. Meanwhile try to do something. So Dean ran to the elevator and went up to the upper floor of the hotel. He did not know where is the suite where Princess Peach stayed, so he shouted: Princess Peach, the witch Cackletta is after you, you must close the windows and hide.

Then Dean had another Idea: he ran to the hotel kitchen and asked the cook to give him a big bucket of chocolate ice cream. Then he ran to  the roof of the hotel. He looked down to Cackletta. She was still poking on the windows with her nails. Dean spilled on her head and wings the chocolate ice cream, which in the hot sun of Jerusalem melted immediately and made Cackletta very sticky. She stuck to the window and shouted: "I cannot catch Peach, I am very angry."

Then Mario and Luigi arrived and they loughed a lot to see Cackletta stuck to the window and kicking in the air with her legs. "Bravo!" they said to Dean. "You are a hero!"

They found Princess Peach quite safe in her suite, and they all went down to the hotel eating room and ate ice cream and watermelon, and Dean told them that it was his birthday, and today he is eight years old. So everybody sang: happy birthday to Dean.

אביב והפרח הרוקד

 

 

מכל הצעצועים אביב הכי אוהב את הפרח הרוקד. הפרח הרוקד לא רק רוקד. הוא גם שר ומנגן ובייחוד הוא מדבר.

סבתא שואלת את אביב: אתה רוצה תפוח?

"אתה רוצה תפוח? שואל הפרח הרוקד בקולו הצרחני.

"אני רוצה תפוח". אומר אביב. "אני רוצה תפוח" אומר הפרח הרוקד.

סבתא חותכת את התפוח לארבעה חלקים ואביב מציע חלק אחד לפרח. הוא אוהב להאכיל את הפרח.

"תאכל תפוח", אומר אביב לפרח. "תאכל תפוח" עונה הפרח לאביב.

"הוא אוכל" אומר אביב לסבתא. "הוא אוכל" צורח הפרח. "באמת תאכל את התפוח, אביב" אומרת סבתא לאביב. "באמת תאכל את התפוח, אביב", צורח הפרח, וסבתא כועסת: "תשתוק, פרח טיפש. דיברתי לאביב, לא אליך".

"תשתוק, פרח טיפש" צורח הפרח הרוקד.

הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר אביב לאמא.

"הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר הפרח.

"לא לוקחים את הפרח לגינה," אומרת אמא. "פרח לא צריך להתגלש במגלשה וליפול. זה מקלקל אותו."

"אבל אני אשמור עליו", אומר אביב. "אני אשמור עליו" צורח הפרח.

"אתה תמיד מבטיח," אומרת אמא, אבל אתה לא שומר עליו, וכבר נשבר לו חלק."

אביב לא רוצה להיפרד מהפרח והוא נשאר בבית. אבל אוי, הפרח נפל על הרצפה ונשברה חתיכה מהעציץ שלו.

"אמא, תדביקי את זה". אומר אביב.

"אני לא יכולה להדביק את זה," אומרת אמא. "אמרתי לך לא לזרוק את הפרח לרצפה אבל לא שמעת בקולי."

"אבל אני רוצה שתתקני את זה," אומר אביב לאמא.

"אני לא יכולה לתקן את זה." אומרת אמא. "אמרתי לך לשמור על הפרח ולא לזרוק אותו ואתה לא שמעת בקולי, ועכשיו אין מה לעשות."

אמא לקחה את הפרח ושמה אותו על מדף גבוה. אביב היה עצוב ובכה מאד.

"אני רוצה את הפרח הרוקד", בכה אביב. וסבתא אמרה: עכשיו הפרח צריך לנוח, כי הוא נפל ונפצע, ואתה צריך לשחק במשהו אחר. אביב בכה עוד קצת, ואחר כך שיחק במשהו אחר. ואחר כך ביקש שוב את הפרח, ואמא נתנה לו את הפרח.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר אביב.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר הפרח.

אביב חיבק את הפרח הרוקד מאד חזק, וגם כשהוא ישב לאכול ארוחת ערב הוא העמיד את הפרח הרוקד לידו, והציע לו לאכול חתיכת שניצל וגם חתיכת תפוח. זה מה שאביב אוהב לאכול, שניצל ותפוח, וגם הפרח הרוקד אוהב לאכול בדיוק אותו הדבר: שניצל ותפוח.

פתאם אמרו בחדשות שעוד מעט תהיה אזעקה, כי ירו מתימן טיל על ישראל.

"הלואי שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה אמא.

"רק שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה סבתא, ומיד נשמעה אזעקה.

אמא לקחה מהר את התיק והטלפון וסבתא לקחה מהר את אושר הכלב ואביב לקח את הפרח הרוקד וחיבק אותו חזק, והם ירדו לחדר המדרגות, ושם כבר היו השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה וגם השכן מהקומה למטה שיש לו חתול, אבל הוא השאיר את החתול בתוך הבית. סבתא מיהרה קצת יותר מדי ומשכה במדרגות את הכלב אושר, ואושר שהוא כבר כלב זקן נפל במדרגות והיה לו קשה לקום. לכן כולם עמדו צפופים בין המדרגות לקומה למעלה לבין המדרגות לקומה למטה: השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה, ואביב עם הפרח הרוקד, ואמא עם התיק והטלפון, וסבתא והשכן מהקומה למטה שהשאיר בבית את החתול, ובין כולם שכב אושר הכלב שלא הצליח לקום, כי הוא קיבל מכה ברגל והרגל מאד כאבה לו.

האזעקה כבר השתתקה ואביב הושיט לשכנה בכסא גלגלים את הפרח הרוקד, שיודע לרקוד ולשיר ולנגן בסקסופון שלו, אבל הפרח הרוקד לא דיבר ולא שר ולא ניגן. כולם שתקו וחיכו לחזור הביתה.

המטפלת של האשה בכסא-הגלגלים היתה הראשונה שנכנסה חזרה הביתה והכניסה הביתה את השכנה בכסא הגלגלים.

ואז השכן מהקומה למטה פתח את הדלת בזהירות ונכנס הביתה לראות מה שלום החתול שלו, ורק אמא וסבתא ואביב והפרח הרוקד נשארו במדרגות עם אושר הכלב ששכב בלי לזוז.

"אושר תקום", אמר אביב. לאט לאט אושר קם וסבתא לקחה אותו לטייל, ואמא ואביב הלכו עם הפרח הרוקד הביתה.

"אתה יודע איזה יום מחר?" שאלה אמא את אביב, וגם הפרח הרוקד שאל את אביב "אתה יודע איזה יום מחר?"

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר אביב.

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר הפרח המדבר.

"לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר", אמר אביב, והפרח הרוקד אמר: "לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר."

"לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב. "לא בל"ג בעומר".

"לי יש יום הולדת מחר", אמר הפרח הרוקד. "לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב, "לא לך". אבל הפרח הרוקד שוב אמר: "לי יש יום הולדת מחר". אף אחד לא רצה להתווכח יותר עם הפרח הרוקד. אביב סידר במיטה שלו את כל הבובות וגם את הפרח הרוקד וכולם הלכו לישון.

בבוקר אמא אמרה לאביב "בוקר טוב, היום אתה בן שש".

"היום יש לי יום הולדת" אמר אביב. וכולם נסעו עם אביב לגן: אמא וסבתא והפרח הרוקד. אביב רצה שגם אושר הכלב יבוא, אבל סבתא אמרה שאושר צריך לנוח כי כואבת לו הרגל, כי הוא נפל במדרגות כשהיתה אזעקה.

בגן חיכתה לאביב הגננת נעמה ושרה לו "היום יום הולדת". אביב הניח את הפרח הרוקד על הספסל בגן והפרח ישב בשקט ולא הפריע, כי הוא מאד אוהב ימי הולדת, והכי הוא אוהב את יום ההולדת של החבר הכי טוב שלו אביב.