קאיוס ולריוס קאטולוס / קינת הדרור

הִתְאַבְּלוּ, בְּנוֹת וֶנוּס וְקוּפִּידוֹנִים,

וְכָל אָדָם שֶׁאַהֲבָה בְּלִבּוֹ!

מֵת הַדְּרוֹר שֶׁל יַלְדָּתִי,

הַדְּרוֹר, שִׁמְחַת יַלְדָּתִי,

שֶׁאָהֲבָה יוֹתֵר מִבָּבַת עֵינֵיהָ,

כִּי הָיָה מָתוֹק וְהֵיטִיב לְהַכִּירָה

יוֹתֵר מִשֶּׁהִכִּירָה הַיַּלְדָה אֶת אִמָּהּ,

וְלֹא מָשׁ מֵחֵיקָה,

אֶלָּא בְּדַלְגּוֹ אָנֶה וֲאָנָה,

צִיֵּץ רַק אֶל גְּבִירְתוֹ הַיְּחִידָה,

וְכָעֵת הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֲפֵלָה

אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ אֵין שָׁבִים.

רָעָה עֲלֵיכֶם, אֵלֵי אֹֹפֶל

רָעִים, שֶׁאֶת כָּל הַיָּפֶה טוֹרְפִים,

שֶׁאֶת דְּרוֹרִי הַיָּפֶה לִי חֲטַפְתֶּם!

הֵרַעְתֶּם עֲשׁוֹת! הוֹ דְּרוֹר אֻמְלָל!

כָּעֵת מַאֲדִימִים מַעֲשֵׂיכֶם

 אֶת עֵינֵי יַלְדָּתִי הַנְּפוּחוֹת מִבֶּכִי. 

התרגום מוקדש לזכרה של מורתי ללטינית ליזה אולמן שהלכה לעולמה, ואילולא כן היתה בוודאי מוצאת בו שפע אי-דיוקים וטעויות. ולעמיתי הקלאסיקנים להלן המקור.

Lugete, o Veneres Cupidinesque,
et quantum est hominum venustiorum:
passer mortuus est meae puellae,
passer, deliciae meae puellae,
quem plus illa oculis suis amabat.
nam mellitus erat suamque norat
ipsam tam bene quam puella matrem,
nec sese a gremio illius movebat,
sed circumsiliens modo huc modo illuc
ad solam dominam usque pipiabat.
qui nunc it per iter tenebricosum
illuc, unde negant redire quemquam.
at vobis male sit, malae tenebrae
Orci, quae omnia bella devoratis:
tam bellum mihi passerem abstulistis
o factum male! o miselle passer!
tua nunc opera meae puellae
flendo turgiduli rubent ocelli.

מורתי ללטינית ליזה אולמן

לפעמים צריך אדם למות כדי שנוכל לספוד לו

מורתי ללטינית ליזה אולמן

מעולם לא נכנעה לצלצולים

כל כך רצתה להרביץ בנו לטינית.

כעת צלצל לה הפעמון האחרון.

את לימדת אותנו את דברי סולון

שעל שום אדם שעדיין חי

אין לומר שבר-מזל הוא.

התלמידים סירבו להבין

שסולון ביכה את תהפוכות החיים

ולא הילל את המוות.

כעת את נוסעת על נהר המתים

אל ארץ השאול שאליה,

כך לימדת אותנו, כדברי דיוגנס,

נגיע כולנו בבוא היום

ולא משנה מאין נבוא.

את נוסעת לשם ברצון

לפגוש את בתך שהקדימה אותך.

כעת תדעו שתיכן מנוח.

לא אהבת את תרגומי

אמרת שאין חשים בהם את הלטינית,

וברבות הימים נשכחתי מלבך

אך מעולם לא נשכחת מלבי.

תמיד המשכתי לדקלם לעצמי

את דברי החייל הספרטני הצולע:

Io pugnare, non fugere venio

אני באתי להילחם, לא לברוח

ועדיין אני צולעת ועדיין אני נלחמת, לא בורחת

וכעת, כשאת נוסעת אל ארץ המתים

אני מודה לך שהיית לי מורה לחיים

ומברכת אותך בברכת שלום

בלכתך אל המקום

שכדברי המשורר האהוב עלייך קאטולוס,

Unde negant redire quemquam

שמשם אין שבים

או כפי שהעדפת מלה במלה:

שמשם מסרבים לשוב.

ראם, קרנף או חדקרן

איזו מין חיה היא הראם, שמופיעה בתנ"ך תשע פעמים בכתיב רְאֵם, רֵם, רֵים או רְאֵים, פעמיים במשא בלעם, כמשל לעם ישראל, פעם בברכת משה לשבטי בני יוסף אפרים ומנשה, פעם בחזיונות הנביא ישעיהו, שלוש פעמים במזמורי תהלים ופעמיים ברצף באיוב ל"ט, כלומר אך ורק בטקסטים פיוטיים מליציים, דבר שמעיד על כך שכבר בזמן שנתחברו ספרי התנ"ך, המלה לא היתה  בשימוש יומיומי ונשתמרה רק בפיוטים ומזמורים עתיקים, ואף החיה שאליה התייחסה נשכחה או נעלמה. אפשר היה לחשוד שמדובר בכלל בחיה מיתולוגית, כמו התנין והלויתן שמקור שמם בחיות דמיוניות מן המיתוס האכדי, ורק מאוחר יותר נזדווגו שמותיהם לחיות ממשיות. אבל בשלושה מן האיזכורים מופיע הראם כמקביל לשור או לפר:

 בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. דברים ל"ג, י"ז.

וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן. ישעיהו ל"ד, ז.

וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. תהלים כ"ט, ו'.

ומכאן אפשר להניח שמדובר בסוג של בקר, ושבן הראם דומה לעגל בקר. פרק ל"ד בישעיהו מחזק הבנה זו, שכן נזכרים בו שוב ושוב סוגי בקר, ובפרט כאשר מסתכלים על שני הפסוקים העוקבים בישעיהו ל"ד, ו-ז:

חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים, כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן.

בשני הפסוקים תיאור קשה של טבח באויבים שמדומה לשחיטה המונית של בהמות למאכל, בפסוק ו' מן הצאן ובפסוק ז' מן הבקר. וכך אכן סוברים רוב המפרשים, שראם הוא מין בקר ושאולי הכוונה לשור הבר שממנו בויית הבקר והוא חיה שנכחדה. ויש שמזהים את הראם עם המין המכונה כיום "ראם לבן" שהוא מין איילה, ואיננו בן בקר, אך יש לו קרניים ארוכות שמתאימות לתיאורים המאדירים את קרני הראם כמו בפסוק הנ"ל בברכת משה בספר דברים וכן בתהלים:

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. תהלים צ"ב, י"א

אבל בתהלים נזכר הראם גם בהקבלה לאריה, שמכאן שמדובר בחיה גדולה ומסוכנת במיוחד:

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי תהלים כ"ב, כ"ב

וגם בדברי בלעם מתואר הראם כחיה טורפת ולא כאוכל עשב:

אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. במדבר כ"ד, ח.

תיאור שמתאים להקבלה בין הראם לאריה, אם כי יש מפרשים שרואים כאן הקבלה שניגוד בה: האריה טורף בפיו ואילו הראם אוכל העשב תוקף בקרניו. אבל בלעם מתאר בפירוש חיה טורפת שאף מגרמת עצמות, מכרסמת את העצמות. גם אזכור הראם בספר איוב הוא בלשון סגי נהור, כאשר נשאלת השאלה הרטורית-אירונית, האם אפשר לנהוג בראם כפי שנוהגים בשור שרותמים למחרשה:

איוב ל"ט ט-י: הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ?  

הֲתִקְשׇׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?

הראם שמוזכר בחלק מהפסוקים כמקבילו של השור, מתואר כאן כהיפוכו הגמור: חיית בר חופשית שאיננה עומדת לשירות האדם, שלא ניתן לרתום אותה למחרשה כדי לחרוש ולשדד את האדמה, כפי שנוהגים בשור.

המלה תועפות שנזכרת בדברי בלעם אף היא מלה עתיקה שנזכרת בתנ"ך ארבע פעמים בלבד, פעמיים בדברי בלעם ועוד פעמיים בתהלים ובאיוב, כלומר גם כן בטקסטים פיוטיים בלבד המשמרים מליצות שיצאו משימוש:

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ. תהלים צ"ה, ד'.

וכן באיוב כ"ב, כ"ה: וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ

על פי ההקשרים מניחים שתועפות פירושו רוממות, גובה או ריבוי, כמות עצומה, אבל הפירוש הוודאי של המלה נעלם מאיתנו, וכבר חז"ל לא הכירו את פירוש המלה ובשל השורש המשותף קישרו אותה למלה עוֹף באופן משעשע למדי:

"אל מוציאם ממצרים: אמרת לי עם יצא ממצרים מעצמן, ואינו כן, אלא הוא הוציאם כתועפות ראם. כך הוא מידתו: חָטְאוּ קמעא, הורידם כעוף, שנאמר "אפרים כעוף יתעופף כבודם" (הושע, ט', י"א), זכו מעלן ומרוממן כעב, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה". (ישעיהו ס', ח').

אולי אכן נגזרה המלה "תועפות" משורש "עוף", אבל ברור מדברי חז"ל אלה שאין להם מושג מה פירוש המלה.

ואילו אבן-עזרא סבר שתועפות היא מלה נרדפת לקרנים, כלומר שתועפות ראם הן קרני ראם, ותועפות הרים הן קרני הרים, ואולי התכוון לפסגות ההרים המחודדות.

אם דוברי העברית לא ידעו מהו ראם ומהן תועפות ראם, כל שכן שמתרגמי התנ"ך הנוצרים התקשו לתרגם את שם החיה. בתרגום השבעים תורגם "ראם" כ"חדקרן", Monoceros ביוונית, שם שיכול להתייחס גם לקרנף, שלרוב מכונה Rhinoceros, מלה שכמו בעברית מורכבת מצירוף של "קרן" ו"אף", וגם לחיה מיתולוגית, שנחשבה בזמנו לחיה ממשית, ומכונה בלטינית Unicornuus, שם דומה מאד לUnicornis –, המלה הלטינית לקרנף, שאפשר לתרגם גם כן כ"חדקרן". בוולגטה, התרגום הלטיני של הירונימוס המקודש בכנסיה הקתולית, אין עקביות: לעתים תירגם הירונימוס "ראם" ל"קרנף", ולעתים ל"חדקרן", ואפשר שראה בשני השמות שמות נרדפים לקרנף. כך:

אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. במדבר כ"ג, כ"ב.

תורגם "אל הוציאו ממצרים, אשר עוצמתו דומה לקרנף". הירונימוס הבין איפוא "תועפות" במשמעות של עוצמה, כוח:

 Deus eduxit eum de Aegypto cuius fortitude similis est rinocerotis

כך גם בפסוק מברכת משה ליוסף ובניו:

 בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. דברים ל"ג, י"ז.

גם כאן תורגם הראם בשם המקובל לקרנף, Rhinoceros:

Quasi primogeniti tauri pulchritudo eius, cornua rinocerotis cornua illius, in ipsis ventilabit gentes usque ad terminus terrae. Hae sunt multitudines Ephraim et haec milia Menasse.

גם בספר איוב מתורגם הראם לקרנף:

איוב ל"ט ט-י: הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ  

הֲתִקְשׇׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ

 Numquid volet rhinoceros servire tibi aut morabitur ad praesepe tuum? Numquid alligabis rinocerota ad arandum loro tuo aut confringet glebas valium post te?

אבל בפסוק מספר ישעיהו ל"ד, ז':

וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן.

תירגם הירונימוס "ראמים" כ-Unicornes, חדי קרן.

Et descendent unicornes cum eis, et tauri cum potentibus, inebriabitur terra eorum sanguine et humus eorum adipe pinguium.

ואילו בשלושת האיזכורים של הראם בתהלים, תירגם הירונימוס בכל פעם בצורה שונה:

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי תהלים כ"ב, כ"ב

Psalmi 21, 22: salva me ex ore leonis et de cornibus unicornium exaudi me

כאן הראמים הינם חדי קרן. בתהלים כ"ט הראמים הם דוקא קרנפים, ליתר דיוק קרנף אחד, כי בן-ראמים מתורגם ל"בן קרנף", למרות שההקבלה בין עגל לקרנף צעיר מוזרה מעט לדעתי:

 וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. תהלים כ"ט, ו':

Psalmi heb 28: et disperget eas quasi vitulus libani et Sarion quasi filius rinocerotis.

ואילו בתהלים צ"ב, י"א תירגם הירונימוס את המלה ראם בשמו היווני של החדקרן Monoceros:

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רענן תהלים צ"ב, י"א

Psalmi heb 91, 11: exaltabitur quasi monocerotis cornu meum et senecta mea in oleo uberi

מרטין לותר לעומתו נהג בעקביות ותירגם תמיד ראם לחדקרן, Einhorn, וגם בתרגום המלך ג'ימס הראם מתורגם תמיד לחדקרן, Unicorn. אבל איזו חיה היא חדקרן, כאשר אין מזהים אותה עם הקרנף?

כמה סופרים יוונים ורומים מזכירים חיה בשם חדקרן. פליניוס בHistoria naturalis שלו, מתאר אותה כך:

Reliquo corpore equo simile, capite cervo, pedibus elephanto, cauda apro,   mugito gravi, uno cornu nigro media fronte cubitorum duum eminente.
Plinius, 8, 21, 31, 76. 

כלומר: בשאר הגוף דומה לסוס, בראש לצבי, ברגליים לפיל, בזנב לחזיר בר, משמיע געייה עמוקה, קרן אחת שחורה באמצע המצח, במידת שתי אמות.

כיצד הפכה החיה המוזרה והדוחה שמתאר פליניוס לחדי הקרן החמודים

שכה אהובים בימינו, באמת שאינני יודעת.

חרקים ושאר מכות מצרים

סיפור מכות מצרים דומה במיוחד לסיפורי כישוף, ואכן הוא מתנהל כמאבק בין משה ואהרן לבין חרטומי מצרים, שבתרגומים הנוצריים מכונים "מכשפים" (malefici בוולגטה, Zauberer בתרגום לותר). כשמגיעים למכת השחין, נוטשים החרטומים את המאבק: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים." וכידוע המכות נמשכות, והעימות הוא בין פרעה למשה, הנשלח אליו מאת אלהי העברים.

בעצם מתחיל המאבק בין משה ואהרן לחרטומים עוד לפני עשר המכות, כאשר הם מגיעים לראשונה אל פרעה, ומטה אהרן הופך לתנין (או לנחש, ראו על כך ברשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון"). מיד משליכים גם החרטומים את מטותיהם שהופכים לתנינים, אבל התנין ממטה אהרן בולע את התנינים האחרים. מכות הדם, הצפרדע והכינים הן המשך למאבק כישוף זה: גם כאן החרטומים הופכים גם הם את המים לדם, ומעלים צפרדעים על הארץ, אבל אין הם יודעים להפוך את הדם חזרה למים, לסלק את הצפרדעים, ולגבי הכינים נאמר לנו במפורש: "ויעשו כן החרטומים בל[ה]טיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכִּנָּם באדם ובבהמה." בוולגטה, התרגום הלטיני המקודש שהתקין הירונימוס מן העברית, מתורגמים הכינים כCinifes-, מלה שדומה בצלילה למלה "כינים", אבל משמעותה בלטינית יתושים ולא כינים. מעניין מה היו הכינים המקוריות, האם מדובר באותו חרק שכיום אנו מכנים כינה, או שכמו במקרה של "לויתן", שעל פי תרגום לותר שתירגם לויתן ל-Wahlfisch, קיבל הלויתן בעברית המודרנית את המשמעות של היונק הימי הגדול, אולי כך גם במקרה הכינים, שמכיוון שלותר תירגם   Laeuse שמזהה את הכינים עם החיה שכיום אנו מכנים כך, הפכו גם כיני מצרים למה שאנו מכנים כך כיום, ואולי בעצם היו במקור יתושים? ומהו בכלל הערוב, המכה הרביעית? במדרש רבא נחלקו החכמים בפירוש המושג: "אמר רבי שמעון בן לקיש: אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם המונים המונים על בני, אף אני אעשה עליכם עוף השמים וחיות הארץ המונים המונים, שנאמר הנני משליח בך את הערוב, חיות ועופות מעורבבין..." ואלו רב אמי הציע: "למה הביא עליהם ערוב? לפי שהיו אומרים לישראל, צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות". ואלו "רבי נחמיה אמר מיני צרעין ויתושים." ואכן הירונימוס מתרגם "ערוב" כ-musca gravissima, כלומר "זבובים אדירים", ולותר, ככל הנראה בהשראת הוולגטה, מתרגם Unziefer, צורה עתיקה של Ungeziefer, שם כולל לחרקים.

כשהדם והצפרדעים והכינים והערוב, יהיו אשר יהיו, וגם הדבר, מחלת חיות שאיננה ידועה לנו, אינם עוזרים, מגיע גם השחין, ששובר את חרטומי מצרים. אם הכינים נוצרות על פי התנ"ך מעפר הארץ, הרי השחין נוצר מפיח כבשן שמשה זורק השמימה, "והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות". הירונימוס תירגם "פצעי שלפוחיות נפוחים", ולותר תירגם "אבעבועות שחורות", אותה מחלה נוראה שהתפרצותה במאה הארבע-עשרה הרגה שליש מאוכלוסיית אירופה, ובימיו של לותר היתה כה נוכחת בזיכרון. והרי כך רואה כל אחד ואחד את עצמו כאילו יצא ממצרים – בכך שהוא מטמיע בהבנת מסתורי הטקסט המקראי את יגונות זמנו שלו.

אותך האל נהלל - Te Deum laudamus

אדוארד ריב בעל פני הנער קידם את פנינו ברסיטל הראשון בסדרה של שבעה רסיטלים לאורגן בכנסיית קווינס קולג' בקיימברידג', ואמר שאחרי כל רסיטל תתקיים התרמה, אבל היום לא, כי צלחת התרומות הלכה לאיבוד. בעודנו מגחכים הוא התיישב ליד האורגן ומיד מילאו את חלל הכנסיה צליליו העזים של יוהאן סבסטיאן באך. מוזר היה הניגוד בין גופו הצנום של הנגן לצלילים שהפיק מן הכלי האדיר, שגיא חתני אמר שהוא כל הכלים יחדיו, ובאמת הוא נשמע כמו תזמורת שלמה. אני לא יודעת למה נזכרתי באחי ורציתי לבכות. לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם, הללויה. תמיד חשבתי שהשורות האלה קשות מנשוא. עכשיו הסתכלתי בתקרת הכנסיה, בכתובת שמעטרת אותה סביב סביב. יכולתי לראות רק את חלק התקרה שהיה ממולי, ולקרוא את המלים: 

Tibi omnes Angeli; tibi cæli et univérsae potestátes.
Tibi Chérubim et Séraphim incessábili voce

כלומר:

לך כל המלאכים: לך השלטון בשמים ובארץ.

לך כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים בקול לא-יחדל...

השורות העלו במחשבה את "הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים: הללוהו כל מלאכיו..." (תהלים קמ"ח), אבל כרובים ושרפים לעולם אינם נזכרים יחדיו בתנ"ך, אלא רק בנפרד אלה מאלה.

הכרובים נזכרים לראשונה בספר בראשית בפרק ג פסוק כ"ד: "ויגרש את האדם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים". באמנות הנוצרית תוארו הכרובים כשני מלאכים, דמויות אדם עם כנפיים, האוחזים בחרב, אבל בפסוק אין מדובר בכרובים האוחזים בחרב, אלא בכרובים ובנפרד מהם ב"להט החרב המתהפכת" שמהותה איננה ברורה יותר ממהותם של הכרובים ואולי היא חרב פלאית שמתהפכת מעצמה מבלי שאוחזים בה. בספר שמות נאמר על פרוכת המשכן ש"יַעֲשֶׂה אותה כרובים", אבל רק בתיאור "הבית שבנה שלמה לה'" בספר מלכים א' אנו לומדים משהו על צורת הכרובים שהוצבו בדביר, המקום שנבנה בפנים המקדש עבור ארון הברית: "ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן, עשר אמות קומתו וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית, עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, ועשר באמה הכרוב השני, מידה אחת וקצב אחד לשני הכרובים", (מלכים א', פרק ו', פסוקים כ"ג-כ"ה). מכאן אנו למדים שלכרובים כנפיים גדולות ומוטת כנפיהם כמידת קומתם. "ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי ויפרשו את כנפי הכרובים ותיגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף וַיְּצַף את הכרובים זהב ואת כל קירות הבית מֵסֵב קלע פיתוחי מקלעות כרובים ותימורות ופטוֹרֵי ציצים מלפנים ולחיצון" (מלכים א' פרק ו' פסוקים כ"ז-כ"ט). בנוסף לפסלי הכרובים עוצבו איפוא דמויות כרובים יחד עם צמחים כפיתוחי קיר, אבל מכאן אין אנו למדים דבר על צורתם. במזמור המיוחס לדוד ומופיע בשמואל ב' פרק כ"ב ובתהלים י"ח מתואר הכרוב כבהמת הרכיבה של האל, והתיאור כולו מושפע מתיאור המאבק בין מרדוך ותהום-תיהמת במיתוס האכדי "אנומה אליש" (ראו ש. שפרה ויעקב קליין, "בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום", עם עובד 1996, ורשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון"):

"ותרגז ותרעש הארץ / מוסדות השמים ירגזו / ויתגעשו כי חרה לו / עלה עשן באפו ואש מפיו / תאכל גחלים בערו ממנו / ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו / וירכב על כרוב ויעף, וידאה על כנפי רוח/ וישת חושך סביבותיו סוכות חשרת מים עבי שחקים / מנגה נגדו בערו גחלי אש / ירעם מן שמים ה' ועליון יתן קולו / וישלח חצים ויפיצם, ברק ויהמם / ויראו אפיקי ים, יגלו מוסדות תבל /בגערת ה' מנשמת רוח אפו / ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים..."

ונדמה שהמזמור מקורו במזמור אכדי המתאר את הצלתו של המשורר ממלתעות הים, שזו תהום, היא תיהמת אלת הים. הכרוב הוא איפוא בהמת הרכיבה של האל. תיאור מפורט יותר של דמותו מספק לנו יחזקאל. באורח מוזר התיאור עצמו נמצא בפרק א', אבל המלה כרובים מוזכרת רק בפרק י', שפותח דוקא בתאור "הרקיע אשר על ראש הכרובים" שמעליו הוא רואה "דמות כסא", שהוא בוודאי כסאו של האל, מה שיכול להעיד על אמונה שהכרובים הן חיות אדירות הנושאות על ראשן את רקיע השמים – שמעליו יושב האל, גירסה אחרת לתיאורם כבהמת הרכיבה של האל. בפסוק ט"ו בפרק י' אומר יחזקאל: "וַיַּרֻמּוּ הכרובים, היא החיה אשר ראיתי בִּנְהַר-כְּבָר", כלומר בפרק א', שם מתואר: "דמות ארבע חיות וזה מראיהן: דמות אדם לָהנה, וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם: ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחושת קלל: ויד אדם מתחת כנפיהם על ארבעת רבעיהם ופניהם וכנפיהם לארבעתם... ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן: ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה לאיש, שתים חוברות איש ושתים מכסות את גויותיהנה... ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות, כמראה הלפידים, היא מתהלכת בין החיות ונֹגַהּ לאש ומן האש יוצא ברק..." ואלה אותן מלים שפגשנו קודם במזמור תהלים י"ח: " מִנֹּגַהּ נגדו בערו גחלי אש".

מאוחר יותר נוח היה לחשוב, שבבית המקדש תוארו דמויות מלאכים כמקובל בתפיסה הנוצרית: דמויות אדם מכונפות, או תינוקות מרחפים, אבל בבית המקדש של שלמה נבנה הדביר, קודש הקודשים, בדמות מקדש בבלי, ובו דמויות חיות מיתולוגיות אדירות שדמותן נשאבה מן המיתוס האלילי, ואם תיאורו של יחזקאל נכון גם לאותן דמויות כרובים שהיו בדביר, שכף רגליהם ככף רגל עגל, הרי מדובר בשני עגלי זהב מכונפים שניצבו להם בדביר, כאילו מעולם לא נאמר לנו שלא תעשה לך פסל וכל תמונה, ומי יודע למי באמת עבדו שם בבית המקדש הזה, שבקודש הקודשים שלו הוצבו עגלי זהב אדירים, הרי אותו ספר מלכים עצמו מספר לנו שלא חדלה עבודה זרה בישראל בימי בית ראשון, ימים שנשכחו בהם מקרא קודש וחגי ישראל, עד שעזרא ונחמיה חידשו אותם כאילו לא היו מעולם. אותו חורבן הבית שמסמל את חורבן ממלכתנו וגלותנו מארצנו וסבל עמנו האינסופי, מסמל גם את פרידתנו הסופית מאלילי המזרח הקדום שבו צמחה אמונתנו, ואת המעבר לתפיסה של אל שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ואין הוא רוכב על כרובים מכונפים שרגלי עגל להם ופני חיות ועופות להם ואין הוא צריך לכסא כאבן הספיר שמונח על רקיע שמונח על ראשם של כרובים, ואין הוא נזקק לקרבנות, כי ישותו ומהותו היא מעבר לעולם התופעות שלנו, ואולי צריך להודות בצער שטוב שנפרדנו מן המקדש הזה, שאולי כמיהתם של אלה הכמהים אליו איננה אלא געגוע לעגל הזהב.

השְׂרָפִים נזכרים לראשונה בספר במדבר פרק כ"א: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל". בתיאור זה הנחש השרף נשמע כבעל חיים מציאותי, סוג של נחש מן הנחשים, אבל בספר ישעיהו מופיעים השרפים כדמויות מיתולוגיות: "בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל: שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף: (ישעיהו פרק ו' פסוקים א-ב), ובפרק י"ד פסוק כ"ט הוא אומר: "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף", ובפרק ל בישעיהו, פסוק ו, מופיעים "אפעה ושרף מעופף". במקומות אחרים נזכר האפעה יחד עם פתן, אף הוא ככל הנראה מפלצת מיתולוגית בדמות נחש. בישעיהו מופיעים גם הצירופים "לויתן נחש בריח" ו"לויתן נחש עקלתון", ונדמה שהמלה נחש באמצע הצירופים היא פירוש למלה לויתן. ככל הנראה היצורים המכונים "שרף מעופף" ו"לויתן" הם כינויים למפלצות דמויות נחשים שילדה אלת הים תהום, או תיהמת בצורת השם האכדית, על פי המיתוס האכדי "אנומה אליש", כדי שיעזרו לה במלחמתה עם אל השמים מרדוך, ועליהם נמנה גם התנין, שעם הזמן התייחד שמו, כפי שעולה מספר יחזקאל, פרק כ"ט, לתניני היאור, ובהוראתו זו הוא משמש גם בימינו.

מעניין שמתרגמי התנ"ך הבחינו בין הנחשים השרפים בספר במדבר, ושם תירגמו ignitos serpentes, כלומר "נחשי אש", ואילו בישעיהו רק תיעתקו את המלה seraphin כלשונה, ובדיוק כך נהג גם לותר, שתירגם את "נחשים שרפים" feurige Schlangen ואילו בישעיהו רק תיעתק Seraphim.

ויותר מחיבורם של כרובים ושרפים יחדיו בשורות שקראתי בתקרת הכנסיה, הטרידה אותי המלה incessabili שפירושה "ללא הרף". הייתי מוכנה להישבע שאין שום פסוק כזה בכתבי הקודש, וגם המלה potestates שמשמעותה כוחות או סמכויות, נזכרת בכתבי הקודש הנוצריים רק בתרגום קהלת ובלשון יחיד: "אין שלטון ביום המות", ו"אם רוח המושל" שתורגמה כ"רוח שמושל", spiritus potestantem, אולי במחשבה על רוח הקודש...

ואכן אין פסוקים כאלה בכתבי הקודש. זהו קטע מן ההמנון הנוצרי המיוחס לאמברוסיוס הקדוש (מאות רביעית-חמישית לספה"נ), שהפך לאחד ההמנונים האהובים על הקתולים ובהיותו כה אהוב נשמר גם בפולחן הפרוטסטנטי, ומוכר במלות הפתיחה שלו: Te Deum Laudamus. להלן התרגום ואחריו המקור (כאשר תירגמתי על פי משמעות המלים בלטינית, הצעתי לעתים בסוגריים קריאה קרובה יותר ללשון תהלים, והסברים נוספים בהמשך):

אוֹתְךָ הָאֵל נְהַלֵל, לְךָ ה' נוֹדֶה.

(הללו את ה', הודו לה')

אוֹתְךָ אֵל עוֹלָם תַּעֲבֹד כָּל הָאָרֶץ.

לְךָ כָּל הַמַּלְאֲכִים: לְךָ הַשִּׁלְטוֹן בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

לְךָ כְּרֻבִים וּשְׂרָפִים קוֹרְאִים בְּקוֹל לֹא-יֶחְדַל

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת

מְלֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (ישעיהו ו', פסוק ג')

לְךָ מַקְהֵלַת הַשְּׁלִיחִים הַנִּכְבָּדָה

לְךָ קְהַל הַנְּבִיאִים הַמְּהֻלָּל

אוֹתְךָ יְהַלֵּל צְבָא הַמַּרְטִירִים הַצָּחוֹר

לְךָ תּוֹדֶה הַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה בְּעוֹלָם הָאֲרָצוֹת:

לָאָב אַדִּיר הַכָּבוֹד, לַעֲבֹד אֶת בִּנְךָ הָאֲמִיתִי וְהַיָּחִיד,

גַּם לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְגִנֵּנוּ.

אַתָּה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, יֵשׁוּעַ

אַתָּה בְּנוֹ הַנִּצְחִי שֶׁל הָאָב

אַתָּה בְּנוֹ שֶׁל אָב הָעוֹלָמִים

אַתָּה שֶׁנוֹעַדְתָּ לְהוֹשִׁיעַ אֶת הָאָדָם, לֹא הֶחֱרַדְתָּ אֶת רֶחֶם הַבְּתוּלָה.

אַתָּה, שֶׁהִכְנַעְתָּ אֶת עֹקֶץ הַמָּוֶת, פָּתַחְתָּ לַמַּאֲמִינִים אֶת מַמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם.

אַתָּה הַיּוֹשֵׁב לִיְּמִין הָאֵל, לִכְבוֹד הָאָב,

עַל פִּי אֶמוּנָתֵנוּ תָּבוֹא לִהְיוֹת שׁוֹפְטֵנוּ,

לָכֵן נְבַקְּשֵׁךָ, עֲזֹר לַעֲבָדֵיךָ, שֶׁהוֹשַׁעְתָּ בְּדָמְךָ הַיָּקָר,

הֲבִיאֵם בְּמִנְיָן קְדוֹשֶׁיךָ (חֲסִידֵיךָ) לִתְּהִלַּת עוֹלָם.

הוֹשִׁיעַ אֶת עַמְךָ, ה', וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֵךָ, (תהלים כ"ח, פסוק ט)

וּמְשֹׁל בָּם, וְרוֹמְמָם לְעוֹלָמִים

בְּכָל יוֹם נְבָרְכֵךָ

וּנְהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֵד. (ע"פ תהלים קמ"ד, ב)

אָנָא, ה' שָׁמְרֵנוּ בַּיּוֹם הַזֶּה מֵחֵטְא

חָנֵנוּ, ה', חָנֵנוּ

יְהִי חַסְדֵךָ ה' עָלֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לְךָ, (תהלים ל"ג, פסוק כ"ב)

בְּךָ, ה' חָסִיתִי, אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם. (תהלים ל"א, פסוק ב)

Te Deum laudámus: te Dominum confitémur.
Te ætérnum Patrem omnis terra venerátur.
Tibi omnes Angeli; tibi cæli et univérsae potestátes.
Tibi Chérubim et Séraphim incessábili voce proclámant:
Sanctus, Sanctus, Sanctus, Dóminus Deus Sábaoth.
Pleni sunt cæli et terra majestátis glóriæ tuæ.
Te gloriósus Apostolórum chorus;
Te Prophetárum laudábilis númerus;
Te Mártyrum candidátus laudat exércitus.
Te per orbem terrárum sancta confitétur Ecclésia:
Patrem imménsæ majestátis; Venerándum tuum verum et únicum Fílium;
Sanctum quoque Paráclitum Spíritum.
Tu Rex glóriæ, Christe.
Tu Patris sempitérnus es Fílius.
Tu ad liberándum susceptúrus hóminem, non horruísti Vírginis úterum.
Tu, devícto mortis acúleo, aperuísti credéntibus regna cælórum.
Tu ad déxteram Dei sedes, in glória Patris.
Judex créderis esse ventúrus.
Te ergo quǽsumus, tuis fámulis súbveni, quos pretióso sánguine redemísti.
Ætérna fac cum sanctis tuis in glória numerari (munerári).

Salvum fac pópulum tuum, Dómine, et bénedic hæreditáti tuæ.
Et rege eos, et extólle illos usque in ætérnum.
Per síngulos dies benedícimus te.
Et laudámus nomen tuum in sǽculum, et in sǽculum sǽculi.
Dignáre, Dómine, die isto sine peccáto nos custodíre.
Miserére nostri, Dómine, miserére nostri.
Fiat misericórdia tua, Dómine, super nos, quemádmodum sperávimus in te.
In te, Dómine, sperávi: non confúndar in ætérnum.

ואכן שברי פסוקים מתהלים וישעיהו שובצו במזמור הזה, שהרי אלה שני הספרים במקרא שהדוֹגמה הנוצרית נאחזת בהם: "הנה העלמה יולדת בן" שתורגם בכתבי הקודש הנוצריים כ"הנה הבתולה (Virgo בלטינית) יולדת בן", ופסוק ב' בתהלים כ"ב, "אלי אלי למה עזבתני" שמיוחס לדברי ישו על הצלב – אמנם על פי הברית החדשה אמר ישו "אלי אלי למה שבקתני?" אבל דברים אלה אינם מתאימים לדוֹגמה הנוצרית שעל פיה ישו קם לתחיה לאחר צליבתו, ולכן נוסף לה פירוש על פי תהלים כ"ב: "ויצעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה שבקתני ותרגומו אלי אלי למה עזבתני" (מתי פרק 27, פסוק 46, מרקוס פרק 15, פסוק 34). הפסוקים המופיעים במזמור  Te Deum נבחרו לא מן הפרקים הנ"ל, אלא מפרק ו בישעיהו: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלוא כל הארץ כבודו", ומפרקי ההלל בתהלים, כדי שיתאימו להמנון בסגנון פרקי תהלים. המלה העברית "כבוד" מתורגמת בספרי תהלים וישעיהו במלה הלטינית gloria שמשמעותה בלטינית היא כבוד וגם שבח ותהילה, והיא מתרגמת בכתבי הקודש הנוצריים גם את הפועל "הלל", לצד הפועל הלטיני laudo, שפירושו אני מהלל או משבח, וכך מילולית Te deum laudamus פירושו אנו מהללים את האל, אבל אפשר גם להבינו כהוראה "הללו את ה'", כפי שנאמר במזמורי תהלים.

Te confitemur נאמר במזמור, מן הפועל הלטיני confiteor בעל הצורה הסבילה שפירושו להודות במובן של וידוי, או הצהרה, אבל בתרגום המקרא הוא מתרגם את הפועל הודו לאל, כלומר להודות במובן של תודה ולא של וידוי. תרגומי המקרא הכניסו לשפות התרגום משמעויות חדשות, ומכאן ואילך משמש הפועל הלטיני confiteor במשמעות של הודיה, והוא מקביל לפועל להלל laudo, כפי ש"הללו את ה'" ו"הודו לה'" מופיעים זה לצד זה במזמורי תהלים.

ועוד מלים שיש להעיר עליהן: "בה' חסיתי" מתורגם בתהלים במשמעות "לה' קיויתי", ואני הבאתי את הפסוק מתהלים כלשונו, אבל המשמעות בטקסט הלטיני שונה מעט. האל במזמור הוא aeternus, כלומר נצחי, שאני תירגמתי במלה "עולמים" כמו בתהלים, ואילו ישו הוא sempiternus, גם כן תמידי או נצחי. במזמור מופיע במשמעות "לעולם", או "לעולם ועד" in aeternum, לנצח, או in saeculo saeculi, תרגום מילולי של "לעולמי עולמים". במזמור יש משחק מלים בין קדושת האל, כמו בפסוק מישעיהו, לבין קדושי הנצרות המעונים, המרטירים, שבקהלם מבקש המאמין לבוא. אבל המשפט שהיה בעבר סופו של המזמור: 

 Ætérna fac cum sanctis tuis in glória numerari (munerári)

ותירגמתי: הביאם במניין קדושיך (חסידיך) לתהילת עולם,

מתכתב עם מזמורי תהלים קמ"ח פסוק י"ד: "וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו, הללו יה" ותהלים קמ"ט פסוקים א-ב: "הללו יה, שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים": בוולגטה תורגמה המלה "חסידים" במלה "קדושים", ועל פי תרגום השבעים תורגם גם הביטוי בתהלים ק"נ פסוק א' "הללו ה' בְּקָדְשׁוֹ"  כאילו נאמר "הללו ה' בקדושיו", Laudate Dominum in sanctis eius, והרונימוס תיקן in sancto eius, שאפשר לקרוא "בְּקָדְשׁוֹ", אבל גם "בִּקְּדוֹשׁוֹ", וכך קיבלו מזמורי תהלים נופך נוצרי, כאילו התיחסו לקדושים הקתולים, וכך משתמע גם ממזמור Te Deum laudamus. גם לותר תירגם במזמורי תהלים "חסידים" ל"קדושים", Heiligen, למרות שהתנגד לאמונה הקתולית בקדושים. זה כוחה של המסורת. לותר, שהיה נזיר אוגוסטיני, הושפע מאד מן התפיסה הרואה במזמורים חלק חשוב של עבודת האל, ובכנסיה הלותרנית נודעת חשיבות רבה למזמורי תפילה, וגם המזמור העתיק הזה, שאחת המסורות טוענת שאמברוסיוס חיבר אותו לטבילתו של אוגוסטינוס לקתוליות, אומץ גם בכנסיה הלותרנית, והוא מן החביבים בכל העולם הנוצרי.

ומה שתירגמתי "רוח הקודש מגיננו" הוא במקור paraclitus, המלה היוונית שנכנסה ללטינית וגם לעברית בצורה פרקליט, ומשמעה סניגור.

Te Deum   בשירת נזירים 

Te Deum מאת אנטון ברוקנר