ניצחון השמאל בבריטניה וצרפת

 

אני לא יודעת למה מדברים על נצחון השמאל בצרפת כעל הפתעה גדולה. מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן זכתה בסיבוב הראשון בשליש מהקולות, וגם בסיבוב השני היא זכתה בכמעט שליש מהמושבים לאסיפה הלאומית בצרפת, שזו כמעט הכפלה של כוחה מהבחירות הקודמות. לקראת הסיבוב השני מפלגות השמאל והמרכז הסכימו ביניהן להציב בכל מחוז מועמד משותף לכולם, בתקוה ששני שליש מהבוחרים שמתנגדים לימין הקיצוני יצביעו למועמד אחד שינצח, ולא יפצלו את קולם בין כמה מועמדים, ובעקבות ההסכם כמאתיים מועמדים פרשו ומפלגות השמאל והמרכז הצליחו לקבל מעט יותר משני שליש מהמושבים באסיפה הלאומית, הישג שמשקף פחות או יותר את התמיכה הציבורית בהן וממצה אותה. זה לא שהבוחרים שינו את דיעותיהם – עדיין כשליש מהצרפתים תומכים במארין לה-פן ובמסרים שלה נגד מהגרים מוסלמים, נגד ביטויים במרחב הציבורי לדתות שאינן נוצריות, כמו התנגדות לחיג'אב וגם לחבישת כיפות, והתנגדות לשחיטת חלאל ושחיטה כשרה, שמימושן עלול לפגוע קשה בחיי היומיום של קהילות יהודיות ומוסלמיות בצרפת. ישנם גם יהודים שתומכים למרבה הצער בלה-פן, בגלל אלימות מוסלמית כלפיהם, ובגלל העוינות של מפלגת השמאל של מלאנשון נגד ישראל שאיננה נקייה מאנטישמיות. הרבה זמן אני חושבת שעדיף ליהודים לעזוב את צרפת בגלל היחס העוין מכל הכיוונים הפוליטיים, אך זו כמובן החלטה אישית שאיננה פשוטה. ספק אם נעים היום להיות יהודי בצרפת, וספק אם היחס ליהודים ישתפר, בין אם בשלטון הימין, השמאל או המרכז.

מה שחשוב ללמוד מהישגי השמאל בצרפת וגם בבריטניה, הוא שבחירות הן סוג של מלחמה שדורשת אסטרטגיה מדוקדקת, שעיקרה הימנעות מקיצוניות ומעמדות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות שמבריחות בוחרים, שכך הוביל קיר סטארמר בבריטניה את מפלגת הלייבור לניצחון, אך גם תכנון מדוקדק של אסטרטגיית בחירות, כדי למנוע פיצול ואובדן של קולות, ובפרט בהתחשב בכך שבשנת 2014 הוכפל בישראל אחוז החסימה, במטרה מוצהרת לפגוע בייצוג של השמאל והערבים, מה שגרם לאובדן שבעה מנדטים של השמאל בבחירות 2022, ולניצחון גדול יותר של קואליציית נתניהו מכפי שכוחה בציבור מצדיק, ולכך היו כמובן תוצאות קשות וקטלניות לארצנו. חבל לי על הצורך באיחוד בין מר"ץ והעבודה, שפוגע בייחודן של שתי מפלגות היסטוריות שיריביהן אוהבים לתאר כזהות, למרות שהן מאד שונות זו מזו, אבל כעת ברור שאין ברירה אלא לרוץ לבחירות במפלגות מאוחדות, אם רוצים לנצח את משטר נתניהו שהמיט עלינו אסון, ואין אפשרות לתת ביטוי לייחודה של כל מפלגה.

חבל מאד שמלבד חד"ש אין בישראל מפלגות משותפות ליהודים וערבים, וחלק מההתמרכזות של איחוד מר"ץ והעבודה הוא העלמת הייצוג הערבי במפלגות אלה. גם הפיצול בין המפלגות הערביות פגע מאד בייצוג הערבי בכנסת. כאשר רצו כל המפלגות הערביות ברשימה המשותפת הן הגיעו לחמישה-עשר מנדטים והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, וכעת הן מגייסות בקושי עשרה מנדטים. בעיניי הקואליציה של בנט ולפיד עם ליברמן וסער, עבודה ומר"ץ ורע"ם, היתה הישג בפני עצמה בכך שאיחדה מחנות פוליטיים שונים, וחבל מאד שהיתה קצרת ימים כל כך וחבל מאד שפוליטיקאים במרכז ובשמאל כל כך מפחדים מתעמולה ימנית שפלה שמכנה את מפלגת רע"ם "תומכי טרור". הרי האנשים שמדברים כך תמיד יתמכו בימין הפשיסטי-ביביסטי, ולמה אנשי מרכז ושמאל צריכים בכלל לפחד מהם? אם יש משהו שאפשר ללמוד מהצלחת השמאל בבריטניה וצרפת הוא כוחן של הסכמות ואיחוד, פשרות ושילוב ידיים כדי להביא לשלטון פוליטיקאים שיעשו טוב לעמם ויעבירו מסר אמיתי של שיתוף פעולה ואחדות, ולא יטביעו את ארצם בנהרות של הסתה ושנאה.

מות המלכה אליזבת

 

מותה של המלכה אליזבת ממלא אותי בצער אמיתי. שבעים שנה היתה לבריטניה מלכה, ומעכשיו דורות רבים יהיה לבריטניה מלך. לרוב לא חושבים על אשה מלכה כעל הישג פמיניסטי, אבל נשים מלכות הן בהחלט הישג פמיניסטי, גם אם הושג בזכות ירושה. לא תמיד ולא בכל מקום היתה הירושה הזו אפשרית. גם אליזבת הראשונה לא היתה אמורה לשבת על כס המלוכה, אבל מותו בנעוריו של אחיה אדוארד הששי, היורש הזכר היחיד של הנרי השמיני שנותר בחיים אחרי מות אביו, ומותה המוקדם של אחותה מרי שמלכה לפניה, הביא אותה לשלטון בגיל 25, ופתח את התקופה האליזבתנית המפוארת (1603-1558). אליזבת דחתה את הצעת הנישואין של בעלה של אחותה, יורש העצר הספרדי פליפה – היא היתה פרוטסטנטית, בתה של אן בולין שהוצאה להורג על לא עוול בכפה, ופעלה לביסוס מורשתו האנטי-אפיפיורית של אביה, והעדיפה להישאר רווקה כדי ששום מלך לא יאפיל על שלטונה ועל עצמאותה המדינית והדתית של בריטניה. אליזבת הראשונה פעלה כל חייה בעולם גברי, חייה היו תמיד מאוימים על ידי מתנקשים קתולים, במיוחד לאחר שהוציאה להורג את מרי סטיוארט מלכת סקוטלנד, שהקתולים ביקשו להמליך על אנגליה במקומה. היא הצליחה להכניע את ספרד והניחה את היסודות לאימפריה הבריטית. אליזבת השנייה נולדה בתקופה קשה לא פחות לאנגליה והתבגרה במלחמת העולם השנייה, אז התנדבה לשרת כנהגת ומכונאית בצבא הבריטי הנלחם בנאצים, וזו היתה בהחלט מהפכה פמיניסטית, נסיכה שנוהגת ברכב צבאי וגם מתקנת רכבים בעת הצורך. לעלייתן לשלטון של שתי המלכות אליזבת היתה משמעות מדינית ראשונה במעלה: אצל אליזבת הראשונה השמירה על פרידתה של בריטניה מהקתוליות ומן העולם הקתולי. אצל אליזבת השנייה, עלייתו הלא מתוכננת לשלטון של ענף המלוכה הבריטי שהתנגד לנאצים, והזזתו של אדוארד השמיני האוהד לנאצים. זה היה הישג פמיניסטי וגם ביצורו של קו מדיני בריטי שהציב את בריטניה בראש העולם החופשי והדמוקרטי. אפשר לראות מגמה זהה בעלייתן לשלטון של שתי הנשים יוצאות הדופן האלה, שהפכו לסמל של עצמאות בריטניה וחירות העם הבריטי, גם אם האחת הניחה בסיס לאימפריה הבריטית, והשנייה חוותה וגם איפשרה את התפרקות האימפריה ואת עצמאותן של מדינות שנשלטו מאות שנים על ידי בריטניה. הפופולריות של שתי המלכות האלה נבעה בראש וראשונה מכך ששלטונן עלה בקנה אחד עם כמיהותיו של העם הבריטי, שלמרות שהיו בתוכו לא מעטים שביקשו להישאר שייכים לעולם הקתולי, והיו גם מי שחפצו בברית עם היטלר, אבל מרבית העם הבריטי תמך בחירות ובדמוקרטיה, ושתי הנשים המלכות קידמו וגם גילמו, למזלו של העולם כולו, את החתירה הזו לחירות מכוחות דכאניים, ולא במקרה היתה אנגליה גם מעוז של התנועה הסופרז'יסטית, ומן הראשונות להעניק זכות בחירה לנשים, כמובן לא בלי מאבק נחוש ונואש של חברות התנועה.  

לרוב כשמדברים על מעמדן של נשים מדברים על "שבירת תקרת הזכוכית", וחושבים על טיפוס עיקש מלמטה במעלה הסולם החברתי, אבל דוקא הורשת השלטון לנשים מלכות איפשרה לנשים לעקוף את המכשולים בדרך להנהגה, ולהגיע לשלטון בתקופות שבהן היו הנשים נתונות לשלטונם של אביהן או בעליהן. אליזבת הראשונה וגם השנייה, המלכה ויקטוריה, הקיסרית מריה-תרזה, כולן הגיעו לשלטון בזכות ירושה, אבל הירושה הזו הצריכה לא פעם חקיקה מיוחדת, ולא נחשבה לדרך המלך של הורשת הכתר, מיורש זכר ליורש זכר. מרגרט תאצ'ר נבחרה לראשות ממשלת בריטניה, והיתה האשה הראשונה בתפקיד, מאז מאי 1979, עשרים ושבע שנים לאחר שאליזבת הוכתרה למלכה. יומיים לפני מותה מינתה אליזבת את ראשת הממשלה השלישית של בריטניה. בארצות הברית הרפובליקנית מעולם לא כיהנה אשה כנשיאה, וקשה לנבא מתי זה יקרה. קשה לומר האם העובדה שהיתה לבריטניה מלכה סייעה לנשים להגיע למשרה השלטונית הרמה ביותר, לפחות ברמה התודעתית, אבל זה בהחלט חומר למחשבה. מרגרט תאצ'ר פעלה עדיין בעולם מאד גברי והיתה לרוב האשה היחידה בהתכנסויות של מנהיגים בינלאומיים. המצב לא השתנה הרבה כשאנגלה מרקל נבחרה לקנצלרית גרמניה בשנת 2005 וגם לא במשך כהונתה הארוכה: חליפתה הצבעונית בלטה תמיד בין חליפותיהם הכהות של עמיתיה הגברים. גם אינדירה גנדי בקולוניה הבריטית העצמאית הגדולה ביותר, הודו, עלתה לשלטון בזכות היותה בתו של ראש הממשלה הראשון והאהוב של הודו העצמאית נהרו, וגם בזכות המסורת הקולוניאליסטית הבריטית שניצלה את הודו לא מעט, אבל חילצה את הנשים בהודו מתרבות מזעזעת של דיכוי נשים וחיסלה את שריפת האלמנות ונידוין. לקולוניאליזם הבריטי היתה בהחלט תרומה לקידומן של נשים בעולם.

בניגוד לאליזבת הראשונה יכלה אליזבת השנייה להינשא לבחיר לבה ללא חשש מהתערבויות זרות בממלכה הבריטית, מאחר שבכל זאת חלה התקדמות ניכרת במעמד הנשים בעולם, ושלטונה של אשה לא נתפס עוד כעדות לחולשה. מריה-תרזה נאלצה לכבוש את שלטונה במלחמה אכזרית שהכריזו עליה, מיד עם עלייתה לשלטון, פרוסיה, בוואריה וצרפת, שניסו לקרוע את ממלכתה לגזרים ולהשתלט עליה, ללא הצלחה. רק נצחונה במלחמה הזו, ואישיותה התקיפה, הפכו אותה למלכה חזקה מאד ולימים לקיסרית הזכורה ביותר של אוסטרו-הונגריה. אליזבת השנייה יכלה וגם התבקשה להפגין דוקא רוך ונעימות, אבל גם נחישות שהפכה לתכונה המזוהה ביתר עם עמידתה של בריטניה במלחמת העולם השנייה. היא חיה בתקופה שבה איבדה העיתונות את היראה בפני בית המלוכה, והתמודדותה הקשה ביותר היתה עם התקשורת שחדרה לפרטיותם של בני המלוכה ללא רחמים. הזדקנותה ושבריריותה בשנות חייה האחרונות, לצד הצלילות והאיפוק ששמרה, הוסיפו לה אהדה. למול בוריס ג'ונסון הפרוע ונטול הכבוד למסורת הדמוקרטית, שניסה לפגוע במעמד הפרלמנט הבריטי, התחזק שוב מעמדה של אליזבת כמי שמייצגת את כבודו וחירותו של העם הבריטי, ותמונתה יושבת בדד וממתינה להיפרד מבעלה בשל תקנות הקורונה, הוצגה למול המסיבות הפרועות שערך ג'ונסון, שלמרות שנבחר בבחירות דמוקרטיות שכח שהוא שליח ציבור, מה שאליזבת השנייה לא שכחה מעולם. בשיאה של מגפת הקורונה שהיכתה בבריטניה ללא רחמים, לא מעט בשל מחדליו של ג'ונסון, ואולי גם בשל האדישות הבריטית המפורסמת, שלא פעלה במקרה זה לטובת הממלכה, הבטיחה אליזבת בנאום מרגש לעם הבריטי, במלותיה של ורה לין, שאנחנו עוד ניפגש, והדגימה במלים ספורות מה כוחו של אתוס לאומי שהתגבש בימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה, להעניק לעם עוצמה בשעות קשות אחרות. הליכתה לעולמה אתמול בימים שבהם מחפש העם הבריטי את דרכו ומבקש הנהגה טובה יותר מבטאת בעוצמה רבה את העובדה שבריטניה הגדולה כבר איננה מה שהיתה, ומכיוון שהנאצים לא נעלמו מאירופה כליל, והעולם עוד זקוק לעוצמתה המוסרית של שאיפת החירות הבריטית כדי להילחם בכוחות האופל של הלאומנות והגזענות, הפרידה ממלכותה של אליזבת היא פרידה מצערת מאד, לעולם כולו.  

 

   הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

גם שלטון הגזען נתניהו יפול

הרבה שמאלנים בישראל מיואשים משלטונו ארוך הימים של בנימין נתניהו שהוא שלטון גזעני מפיץ שנאה ורוע שכל קיומו מבוסס על הסתה נגד ערבים ונגד השמאל, וצופים בחרדה ליום הבחירות הקרוב, שלקראתו מגיע הטרור הגזעני של נתניהו לשיאים חדשים, בניסיונו להרתיע מצביעים ערבים ממימוש זכותם האזרחית להצביע בבחירות, ולנקוט צעדי ביריונות ואלימות כדי לכפות את המשך שלטונו בכוח הזרוע ובעצם לגנוב את הבחירות, שבדיוק בגלל שזו כוונתו הוא מנסה לייחס אותה ליריביו. היאוש של השמאל נובע לא רק משלטון נתניהו ארוך הימים, אלא גם מהתחזקות ממושכת בעולם כולו של שליטים לאומנים, גזענים ופשיסטים, שלרוב הם גם אנטישמים ומכחישי שואה, ובדיוק מסיבה זו הם ידידי נפש של בנימין נתניהו. אבל דוקא בשבוע האחרון הוכו הגזענים ורומסי הדמוקרטיה שתי מכות קשות, שמראות שלמרות התעצמות הימין הלאומני והגזעני בעולם כולו, אין סיבה להתייאש ולאבד תקוה.

ההתפתחות החיובית הראשונה אירעה באיטליה, שבשנתיים האחרונות חיה בצל מופע האימים של מתיאו סלוויני, רשמית שר הפנים ובאופן מעשי הדמות הדומיננטית ביותר בממשלתו של ג'וזפה קונטה, ראש ממשלה שאיננו פוליטיקאי ונקרא להקים ממשלה כמעט בלתי אפשרית שהורכבה ממפלגת הליגה הצפונית הלאומנית של סלוויני וממפלגת חמשת הכוכבים האנרכיסטית. בהפתעה גמורה פירק סלוויני את הממשלה בתקוה ללכת לבחירות ולנצח בהן, מה שיכול היה להופכו לראש הממשלה הפשיסטי הראשון של איטליה מאז מלחמת העולם השנייה. במשך כשנה וחצי שבמהלכן כיהן סלוויני כשר הפנים הוא נלחם בברוטאליות בספינות המהגרים המגיעות לאיטליה מאפריקה, ופעל נגד כל מי שסייע לפליטים להיקלט באיטליה, תוך רמיסה של זכויות אדם וזלזול בחיי אדם. כעת קיוה סלוויני להינשא על גלי הגזענות ושנאת המהגרים שטיפח לראשות ממשלת איטליה. אבל ראש הממשלה קונטה התפטר ונשיא איטליה סרג'ו מטארלה מינה אותו מחדש לעמוד בראש ממשלה חדשה, שהפעם הורכבה ממפלגת חמשת הכוכבים יחד עם המפלגה הדמוקרטית, שדרשה קודם כל לשנות את המדיניות האכזרית של סלוויני כלפי מהגרים. הממשלה החדשה עדיין זקוקה לאישור הפרלמנט, וחייה בוודאי לא יהיו קלים, אבל עצם הרכבתה, שהביאה לדחיקתו לפינה של סלוויני, מוכיחה שכאשר מתנגדי הגזענות משתפים פעולה, הם יכולים לנצח את הגזענים.

ההתפתחות החיובית השנייה אירעה בבריטניה כאשר ראש הממשלה החדש בוריס ג'ונסון ותומך נלהב של הברקזיט איבד את הרוב שהיה לו בפרלמנט והפסיד בהצבעה על יוזמתו לקיים בחירות בזק כדי לכפות יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי בסוף אוקטובר גם ללא הסכם. בהפרה בוטה של מסורת הדמוקרטיה הבריטית האיתנה זמם ג'ונסון להשבית את פעילות הפרלמנט, כדי שיריביו לא יוכלו למנוע עזיבה של האיחוד האירופי ללא הסכם. צעדו זה נבלם כאשר לא רק האופוזיציה אלא גם חברים ממפלגתו הצביעו נגדו. גם הברקזיט עתיר הנזקים נמכר לציבור הבריטי על גלי גזענות כנגד המהגרים לבריטניה ממזרח-אירופה, אנשים חרוצים שהגיעו לבריטניה כדי לעבוד קשה מאד ולשפר את איכות חייהם, ומותקפים על ידי גזעני בריטניה, למרות שתרומתם לכלכלה הבריטית איננה מוטלת בספק, ולמרות שהניתוק מאירופה צפוי לפגוע קשה בחיי הבריטים, החל משיבושים באספקת ירקות מדרום היבשת וכלה בשיתופי פעולה אקדמיים ותרבותיים עם מדינות אחרות באירופה. גם במקרה זה עדיין אין לדעת מה יקרה הלאה, אבל ההתנגדות הנחרצת לג'ונסון העמידה אותו במקום: ראש ממשלה במדינה דמוקרטית חייב לפעול בתמיכת הפרלמנט, ולא כשליט יחיד.

עדיין קשה לראות חברי כנסת של הליכוד מתקוממים נגד רודנותו של נתניהו ויוצאים נגדו במליאת הכנסת כדי להגן על הדמוקרטיה, להפסיק את ההסתה הגזענית נגד הערבים והפגיעה בזכויותיהם האזרחיות הבסיסיות ביותר, לשים קץ לפגיעה בשלטון החוק ובאנשי החוק, במשפט ובאנשי המשפט, ולהשיב לישראל את הדמוקרטיה ושלטון החוק שבנימין נתניהו ובני בריתו פגעו בהם קשות, כפי שראינו בקנאה רבה בפרלמנט הבריטי. אבל אסור לאבד תקוה, ואסור להפסיק להיאבק ולהילחם למען הדמוקרטיה ושלטון החוק ונגד הגזענות המרעילה שמפיצים נתניהו ואנשיו, כאשר הם טופלים על אזרחי ישראל הערבים אשמות שוא ומערערים על זכותם להיות שותפים שווים בייצוג הציבור ובניהול המדינה. עוד יש בישראל אנשים הגונים שנלחמים על שלטון החוק. מחר יבוא אחד מהם, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לישיבת הממשלה, כדי להילחם בניסיונו של נתניהו לרמוס את הדמוקרטיה ולהרתיע באמצעות ביריוני ליכוד נושאי מצלמות את הערבים מהצבעה בבחירות, בתקוה להגדיל בדרך נפשעת זו את כוחו של הימין ולגנוב את השלטון במדינת ישראל במירמה, פשע שהוא מייחס ליריביו. נקוה שהיועץ המשפטי וחבריו לשלטון החוק יצליחו במאבקם לשמירת הדמוקרטיה, ואנו השמאלנים חייבים להפסיק לילל ולהילחם בכל כוחנו, כי זה לא נכון שאין סיכוי להצלחה, כי במאבק למען הדמוקרטיה יש לנו שותפים רבים מכפי שאנו מאמינים, וכי רק מי שנלחם ונאבק ללא הרף ומבלי להתייאש לרגע יכול גם לנצח במאבקו הצודק.

   

טיול עם דין

היתה שבת אחר הצהרים. שבת חמימה למדי. ראיתי באינטרנט שבירושלים קר ויורד גשם. היה מוזר לחשוב שחם יותר באקסטר מאשר בירושלים. כבר טיילנו בעיר לפני הצהרים. בצהרים היכתה בי העייפות והלכתי לישון, אבל במקום לישון קראתי את הפרק הראשון של "אוליב קיטרידג'". רק בזכות סדרת הטלויזיה הנפלאה התוודעתי לספר של אליזבת סטראוט. בפרק הראשון שנקרא כמו בפרק הראשון בסדרה "בית מרקחת", הנרי קיטרידג', הבעל של אוליב, הוא הגיבור, ומוזר בכלל שהספר על שמה ולא על שמו. הנרי הוא אדם שקל לאהוב, למרות שבעיני אשתו הקשוחה הוא רכרוכי מדי, דתי מדי וידיו שמאליות מדי. הוא מתואר בספר מפיל בקבוק של קטשופ ומתיז על מפת השולחן ועל עצמו קטשופ. חשבתי שזה ממש לא הגיוני שרוקח מדופלם יהיה בעל ידיים שמאליות כאלה. אולי רק בספר הנרי הוא רוקח. כנראה האיש האמיתי שתרם את אישיותו להנרי לא היה רוקח בכלל אלא בעל מקצוע אחר. עם השנים למדתי שאין באמת בידיון באמנות. כל האמנים שמתארים אנשים מתארים אנשים אמיתיים, ורק את הפרטים הביוגרפיים הם משנים במידה כזו או אחרת, כדי להרחיק עדות, והנרי הוא אדם מאד אמיתי. בפרק הראשון הוא הרבה יותר אמיתי מאוליב, שלא מופיעה הרבה ולא מדברת הרבה, בעיקר כועסת על שטויות. בסדרת הטלויזיה צריך שהצופים יבינו מה הם חושבים, אז הם מדברים יותר מאשר בספר. בספר הם בעיקר חושבים דברים לעצמם. אני חושבת שהייתי מתקשה לכתוב מחזה או תסריט, כי אני אוהבת לתאר מה אנשים חושבים, ופחות את מה שהם עושים ואומרים, כי מה שאנשים רק חושבים ולאו דוקא אומרים או עושים הוא הרבה יותר מי שהם באמת.

כשסיימתי לקרוא את הפרק הראשון כבר לא באמת התחשק לי לישון וירדתי למטה. ראיתי שגיא נרדם על הספה. הוא ישן שינה עמוקה למרות שנאלץ לקפל  את רגליו הארוכות כי הספה היתה קצרה ממנו. דין השתולל ובכה לסירוגין ואמרתי לניצן שכבר נחתי היטב ועכשיו אוכל לקחת אותו לטיול בגן של הטירה העתיקה של אקסטר, שהיא טירה שבנו עוד הרומאים וחלק מהמיבנה המקורי שלה נשמר עד היום, וגם נשמר עוד חלק שהוסיפו בימי הביניים, אבל מה שאני הכי אוהבת בטירה זה הגן של הטירה, שהוא בעצם גן עירוני שבתוכו נמצאת גם הספרייה הציבורית של אקסטר שמיועדת לכל הגילאים ויש שם מחלקות לנוער, ילדים ופעוטות עם ספרי ילדים ומשחקים. אבל חשבתי שדין עייף מדי, אז אטייל איתו בגן ונהנה מקרני השמש האחרונות. כשרק יצאתי מהבית לשדרה הדרומית דין נרדם וישן שינה עמוקה כל כך שקירבתי את אוזני לאפו לוודא שהוא נושם. הוא קצת השתעל ונחר קלות. עלינו לטירה והסתובבנו בגן של הטירה שעמד בשיא פריחת האביב ועציו היו מכוסים פרחים לבנים גדולים שראיתי כמותם רק באנגליה. כשעמדנו לצאת משם דין התעורר אבל המשיך לשבת בדממה, אז הלכתי איתו הלאה למרכז העיר ולמדשאה של הקתדרלה של אקסטר, שהיא קתדרלה ענקית מימי הביניים שמוקפת במדשאה גדולה שאנשים צעירים משתזפים עליה והכמרים עוברים בשבילי המדשאה בגלימותיהם האפורות ומעמידים פנים שאינם רואים את המשתזפים בלבוש מינימלי. טיילנו קצת במדשאה ואז פנינו לדרך הרומית העתיקה המרוצפת אבני בזלת כדי ללכת הביתה. ליד הגדר שחוסמת בפני המכוניות את הכניסה לדרך הרומית ישב קבצן רזה מאד וארוך מאד בבגדים שחורים וניגן בחמת חלילים. אני לא יודעת להסביר מדוע, אבל הנגינה בחמת חלילים תמיד מרגשת אותי, אולי מפני שהיא דומה לבכי. חיטטתי בארנק למצוא מטבעות לשים לו בכובע. התמהמהתי מעט והקבצן הביט בי ואמר: "אל תתני לי את כספך, גברת יקרה, את זקוקה לו יותר ממני". לא עניתי לו, רק חשבתי לעצמי שאם הקבצן חד-העין הבחין בכך שהפרוטה איננה מצויה בכיסי הרי שהצדק עמו, ובכל זאת הוצאתי מהארנק שני מטבעות של עשרים פני ושלשלתי לכובעו. "תודה אהובה," הוא אמר, ודין הסתכל אחורה לראות שזאת אני, סבתו, מטיילת איתו ולא אמו. נדמה לי שהוא יכול להבחין בין אחיזת ידי לאחיזת ידה. אבל הוא היה שליו, נשען אחורה בעגלה והביט נכחו. 

הגן הסגור

יש בדרום לונדון גוש בניינים אחד שמצדו האחד דירות מגורים פרטיות ומצדו השני דיור ציבורי למעוטי יכולת. בין הבניינים יש גן מוקף גדר עם מדשאה ונדנדה, אבל רק לילדים בדירות הפרטיות מותר לשחק שם. לכן הקיפו את גן המשחקים בגדר ובחומה, כדי שהילדים מהדיור הציבורי לא ייכנסו. שלחו להם מכתבים שאסור להם להיכנס. לילדים מהדיור הציבורי יש מגרש משחקים קטן מכוסה גזרי עץ. ההורים מתלוננים שלפעמים הילדים נפצעים שם. הילדים מהדיור הציבורי רואים את הגן היפה עם המדשאה והנדנדה מחלונות בתיהם שמשקיפים עליו, אבל אינם רשאים להיכנס לשם. לפני שלוש שנים שלחו להורים שלהם מכתבים שעבורם הכניסה לגן המשחקים אסורה, למרות שקודם הבטיחו להם שגני המשחקים בפרוייקט יהיו פתוחים לכולם. בדיור הציבורי יש אנשים עם שמות ספרדיים. אולי הם חלק מדור ווינדראש שכתבתי עליו כאן, ואולי הגזענות משחקת כאן תפקיד ולא רק הפערים הכלכליים. אבל לא רק. יש אנשים שהם פשוט עניים ויש להם צרות אחרות, למשל אמא עם ילד שסובל משיתוק מוחי ומתנייע בכסא גלגלים, שלגן היפה עם המדשאה והנדנדה אסור לו להיכנס ולמגרש המכוסה גזרי עץ הוא לא יכול להיכנס עם כסא הגלגלים. כל זה איננו סיפור בדיוני אלא מציאות שהגיעה עכשיו לעיתונות הבריטית. בהתחלה כתבו על כך ב"גרדיאן" ואחר כך בכל העיתונים. ב"סאן" הוסיפו לסיפור הרבה תצלומים ושרטוט שמראה איך הדיור הציבורי משקיף על המדשאה המוקפת גדר וחומה. בתצלומים זה נראה אפילו גרוע יותר מאשר כשקוראים על כך. רואים ילדים עומדים משני צדי החומה שמפרידה ביניהם. ניסיתי לחשוב מתי שמעתי בישראל על משהו דומה. בדרך כלל בישראל אלו מושבים מבוססים שמוקפים חומה מפחד השכנים, שבדרך כלל הם ערבים, ובדרך כלל הם גם עניים, ואז המושבים גם מתלוננים על גניבות ועל העדר ביטחון. אינני יודעת אם יש גם בישראל בניין של בעלי דירות פרטיות שבנוי מול דיור ציבורי. אין בישראל הרבה דיור ציבורי. די חיסלו אותו, והתורים לדיור ציבורי ארוכים בלי קץ. הרעיון הבריטי לשלב בין דיור פרטי לדיור ציבורי במתחם אחד נראה על פניו כרעיון טוב, אבל בסופו של דבר מתגלה כרעיון נורא, שמציב ילדים שמותר להם וילדים שגרים ממול ומשקיפים מהחלון על חבריהם שמשחקים במדשאה שהכניסה אליה אסורה להם. ואני חושבת על הסיפור של אוסקר ווילד "גנו של הענק", על הגן שהתייבש וקמל בגלל שהילדים לא הורשו לשחק בו. זה קורה בסיפורים. בחיים האמיתיים הגנים שרק ילדים מבוססים מורשים לשחק בהם ירוקים ומלבלבים, והגנים של העניים מוזנחים ועצובים, כמו הילדים שמורשים לשחק רק בגני העוני, אבל בעיקר מביטים מהחלון או מציצים מאחורי הגדר על חבריהם המשחקים וחולמים שיתנו גם להם להיכנס. אולי בגלל זה יש בספרות הבריטית כל כך הרבה גנים סודיים עם דלת סודית שמתגלה דרך נס רק למעטים. אולי אגדות צומחות מתוך מציאות עצובה שאיננה ממהרת להשתנות.  

  

משם לפה

מאחר שהנסיעה הביתה היא הכרחית,  אני מנסה ליהנות ממנה, אבל זה עולה בידי רק כל עוד הרכבת חוצה את האזור הכפרי של דֶווֹן, ובחלון חולפות גבעות ירוקות ושדות ירוקים, שבהם רועים עדרי פרות וכבשים וסוסים. כשנגיע לרדינג הנוף יתחלף אט אט בנופם הקודר של אזורי התעשייה המקיפים את לונדון. כשאגיע לשדה התעופה אפרוץ בבכי מול המאבטח ששואל אם היה טוב לבקר את הבת. בבוקר השמחה של דין הקטן מדבקת. הוא מתרוצץ וקופץ ומקשקש ללא הפסקה. עכשיו אשא בלבי את פרצופו הקטן המחייך, את גופו המתרוצץ בחליפת הירחים והכוכבים שלו, עד הביקור הבא, כשהגעגועים שוב יכריעו אותי. עכשיו כאב הפרידה מכה. מי ארז? אני, רק אני. מי עוד מתגורר בבית חוץ מבתך? בעלה ובנה. כמה שנים היא באנגליה? מ2010. הו, הרבה זמן. בתי חיה באנגליה, לא רק מתגוררת שם. האור האפור, הערפל, כבר אינם מפריעים לה. על פני הגבעות הירוקות של דוון נח ערפל כל הבוקר, אבל הירוק העז רק מתעבה באור האפור. כשפותחים את החלון החדר נשאר חשוך. האם הייתי יכולה לחיות כאן? בכל שעות היום חסר לי שעון השמש הירושלמי, התכלת האפרפרה המעוננת קלות של הבוקר, ההולכת ומעמיקה עם שעות היום, השמש הפורצת מבין העננים עד שהיא מסלקת אותם והתכול הופך עז ועמוק בצהרים, מוזהב בקרני השמש, ודוהה אט אט בשעות אחר הצהריים, עד שהוא מתחלף באור הדמדומים ובחשכה. באנגליה אינני יכולה לנחש את שעת היום על פי האור האפור השורר מזריחה עד שקיעה. אבל אולי צריך לכך מקראה אחרת, שאיננה ברשותי. אולי האנגלים מלידה יודעים להבחין בין בוקר לצהרים וערב. כאן, באנגליה, אם אינני מביטה בשעון אינני מצליחה לנחש את שעת היום.

*

הדבר היחיד שהם מתגעגעים אליו הם טעמי האוכל. לפני כמה שבועות אמרה בתי שהיא מתגעגעת לטעם החלווה. קניתי לה חלווה בשדה התעופה, בחנות שליד שער העליה למטוס, וראיתי מבעד לקירות הזכוכית את הנוסעים כבר מצטופפים בשער. אמרתי למוכר שאני ממהרת, שכבר התחילו לעלות למטוס, והוא שאל אם אני רוצה להיות הראשונה. אמרתי לו שלא, שאני רק רוצה להגיע למטוס לפני שימריא.

היתה שם גם במבה בחנות, אבל לא חשבתי לקנות. בכל זאת כשהלכנו לספריה העירונית, שיש בה גם משחקיה לפעוטות וילדים, בתי הוציאה חבילת במבה ודין הקטן ביקש עוד ועוד. בתי אמרה שהוא מת על במבה. הם הזמינו במבה באינטרנט. כשקמנו ללכת הותרנו מתחת לשולחן פירורים של במבה. הרגשתי קצת מבוכה. האם כל היושבים מסביב יודעים כעת שאנחנו ישראלים?

בדרך הביתה בתי נזכרה ששכחנו בספריה את בקבוק המים של דין. היא חזרה לשם. לא היה לי כוח לחזור איתה. המשכתי ללכת הביתה לאט לאט. היה קר וקצת גשום. עמדתי בשדרה היפה שבמרכזה מדשאה עם עצים גבוהים, עדיין מכוסים עלים שקצתם מצהיבים. הייתי עטופה בסוודר ומעיל. לרגע נעצרתי על המדרכה. האם הייתי יכולה לחיות כאן, או שהייתי מתגעגעת נואשות לירושלים? בכל פעם שאני מבקרת כאן אני חושבת אם הייתי יכולה לחיות כאן. האם בגילי עוד אפשר להתרגל למקומות אחרים? האם קל יותר להתגעגע למקומות או לאנשים? האנשים קרובים יותר ללב, אבל המקומות קרובים יותר לגוף. בשובי הביתה אני נהנית יותר מהכל לשבת באמבטיה, ואז כמו תמיד, שוכחת את עצמי ושוקעת בהרהורים. תגליות מסעירות באמבטיה אין לי, אבל תובנות לפעמים יש, על הגוף המזדקן שמחפש את השקע שיצר במזרון הישן. בעצם אני צריכה לקנות מיטה חדשה, אבל מתעצלת. רק את המאוורר הישן, שכבר נשבר וחדל לפעול, אני זורקת. יש משהו נעים בלהשליך חפצים ישנים ולהביא אל הבית חדשים. אבל אני מתקשה לקנות דברים שאינני יכולה להרכיב בעצמי. וחוץ מזה כשאני צריכה לצאת לקניות נופלת עלי רתיעה, או אולי עצלנות.

*

רציתי לכתוב על היומיום. על היומיום ששם, ועל היומיום שפה. שם באנגליה אני מקדימה להתעורר, עדיין בשעון ירושלים, אבל עוד שוררת חשכה. אני יורדת למטבח להכין לי כוס תה, מנסה להרעיד מעט ככל האפשר את המדרגות שבין חדרי הבית. בעיתונים כתוב על שיחות הברקסיט שנתקעו בגבול האירי, שקודם חיבר את בריטניה לאירופה וכעת אמור להפריד ביניהן. כאן הגבולות הם מקומות שמשאיות עוצרות בהם לבידוק ותשלום מכס. שאלת הגבולות היא שאלת המכסים ותו לא. אבל עבור האירים הגבול הזה עלול להפריד כעת בין בני אותו עם, כמו שבישראל הגבולות מפרידים בין ערבים לערבים, לפעמים מפרידים בין אחיות ואחים. כבר הרבה שנים שורר באירלנד שקט, אבל פצעי המלחמות אינם נרפאים. אצלנו לפצעי המלחמות אין בכלל אפשרות להתחיל להירפא. הם רק הולכים ומעמיקים.

*

רציתי לכתוב על היומיום, אבל הבוקר אני מדליקה את הטלויזיה לפרצופיהם המודאגים של השדרים. נדמה שהמלחמה, זו שלעולם אין חדלים לצפות לה, כבר החלה. כולם מדברים על נס: הטיל הרס כליל את הבית בבאר שבע, אבל האם הספיקה להביא את שלושת ילדיה לממ"ד, ולטרוק את הדלת, בטרם חדר הטיל את התקרה וכולם ניצלו. באופן מוזר אני שמחה שאני כבר בבית. אבל זו איננה חכמה גדולה, לצפות במלחמה מהיציע. אני מדמיינת טיל הורס את ביתי. הרהיטים ישנים וחסרי ערך, הבית מלא ערימות עיתונים ישנים, וגרוטאות שטרם אזרתי עוז להשליך. ובכל זאת כל כך הרבה דברים יקרים לי פה. שתיל האבוקדו שגדל וגדל ומגיע כעת כמעט עד התקרה. הציור של הציירת הצעירה גל ברייר "טאקי סגור" שהתאהבתי בו וקניתי. שניהם קשורים בעיני זה בזה, כי הם הכניסו לסלון החום שלי את הצבע הירוק בגוונים בהירים וכהים. אתמול ראיתי קטע קצר מסרט שבו רוברט רדפורד בפרצוף זועם נוזף באלמנת בנו ששברה צלחת: "את חושבת שלכל דבר יש תחליף?" לדברים רבים כל כך אין תחליף. אבל בכל זאת אני מרחמת על האלמנה הצעירה ובתה, שרוצות גם אחרי האסון להמשיך בחיים.

איפה יגורו כעת האנשים שנהרס להם הבית? מה הם יעשו עכשיו? את הבית כבר אי אפשר להציל. חייבים להרוס אותו כליל לפני שיתמוטט. האם יוכלו להציל ממנו לפחות כמה מזכרות, אלבומי תמונות, ציורים, ספרים אהובים? אדם מטפח את ביתו כל החיים. מה עושים כשביתך נהרס? ממה בכלל מתחילים?

לא השקעתי בביתי הרבה כסף. לא היה לי. אבל השקעתי בו שלושים וחמש שנות חיים.

*

אין לי כוח לטפל אפילו ביומיום הרגיל. אבל הבוקר הכרחתי את עצמי להיות נמרצת. קמתי והתלבשתי מהר וירדתי למטה עם המאוורר השבור והמטאטא החדש, שדוקא איננו מטאטא היטב, אבל במקלו קיויתי להגיע לחבלי הכביסה של השכנים בקומה השנייה, כדי להפיל לידי את הבגדים שנפלו לשם אתמול מחבל הכביסה החדש שלא התקנתי היטב ונפל לי עם הכביסה. חולצה אחת נפלה על חבלי הקומה הראשונה והורדתי אותה מיד. את המאוורר הנחתי בפח האשפה. במטאטא לא הייתי צריכה להשתמש לשמחתי, כי השכן מהקומה השנייה השכים קום ואסף את הבגדים שנפלו מהחבל, וכעת מיהר להושיט לי אותם. שפשפתי את שולי החצאית כדי להסיר ממנה כמה צמחים עקשניים שנדבקו ולא הוסרו בכביסה הראשונה. כשהפעלתי את מכונת הכביסה חשתי סיפוק של מי שהתחיל את יומו בלסדר משהו בחיים.

*

עכשיו אלך לתלות כביסה ולקפל את זו שהתייבשה אתמול ולא נפלה. את נקיון הבית אדחה לימים אחרים, אין לי כעת כוח לכך. אני אוהבת לתלות כביסה על החבל בשמש. בישראל מייבשים את הכביסה בשמש, אני אומרת לזרים בגאווה. "כן, כמו באיטליה", אמרה לי שוערת הבניין שהתגוררנו בו בוינה בבוז. בתי מייבשת את הכביסה במכונה, ואז תולה אותה על מתקן בחדר השינה. קשה לייבש באנגליה בגדים. גם בישראל מעונן היום, אבל צבע השמים תכלת יפה, כבר שעת צהרים. אני מחפשת את הענן ששוליו בוהקים, זה שמאחוריו מסתתרת השמש. עוד מעט היא תפציע מאחוריו ותציץ לראות אם הבחנו בה, כמו דין הקטן שמתחבא מאחורי הדלת וצוחק כשאנו מעמידים פני מחפשים. לפעמים נעים לחפש דווקא את מה שנמצא, את מי שנמצא. בירושלים כבר שעת צהרים, ושוב אני רעבה. תמיד אני מספיקה כל כך מעט. אבל השמש זורחת, החדר נמלא אור, ויהיו עוד ימים אחרים.        

פרשת דור ווינדראש ולקחה

הבריטים שינו את שמה לEmpire Windrush. אימפריה מן הסתם על שם האימפריה הבריטית, למרות שבאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השנייה זו כבר החלה להתפרק, Windrush על שם אחד מיובליו של נהר התמזה, הנשפך אליו בקרבת אוקספורד, שם, בטרם יתמזג בדורצ'סטר עם נהר התמזה הרשמי, נוהגים לכנות את הנהר Isis, שם שקיבל משמעות לא סימפטית כשהפך לראשי התיבות של ארגון המדינה האסלמית. בקיצור קראו לה ווינדראש, לכשעצמו שם נאה לספינה בריטית. אבל היא לא היתה בריטית. היא היתה ספינה גרמנית שהושקה בשנת 1931 בשם מונטה רוסה עבור חברת הספנות הגרמנית המבורג-דרום-אמריקה, האחרונה בסדרה של חמש ספינות שנקראו על שם הרים בדרום אמריקה והובילו תיירים ומתיישבים גרמנים לדרום אמריקה וליעדים אחרים. לאחר עליית הנאצים לשלטון גויסה המונטה-רוסה לצי "עוצמה מתוך שמחה" Kraft durch Freude בפיקודו של רוברט ליי, ראש הארגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית", לכאורה צי של ספינות נוסעים לארגון חופשות בחו"ל לפועלים גרמנים (וכך הוא מתואר לרוב גם היום), ובפועל מסוה לפעילות צבאית אסורה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, להפרת האמברגו הבינלאומי על ספרד שהיו חתומות עליו, אך בפועל הפרו כדי לסייע לרודן הספרדי פרנקו. הספינות של "עוצמה מתוך שמחה" הובילו את טייסי חיל האוויר הגרמני מוסווים כתיירים לאי מדירה, משם יצאו להפצצות על גרניקה וערים נוספות (ראו רשימתי "הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס"), וגם אספו אותם לאחר ההפצצות והובילו אותם חזרה לגרמניה. במלחמת העולם השנייה הפכו הספינות לנושאות גייסות ובתי חולים צפים לחיילים. כמה פעמים ניסו הבריטים להטביע את המונטה-רוסה, אך הספינה האימתנית שרדה את המלחמה ורק במאי 1945 נתפסה בידי הבריטים בנמל קיל בגרמניה כשלל מלחמה, ואז הוסב שמה ל"אימפריה ווינדראש". הספינה המשיכה לשוט בימים תחת הדגל הבריטי עד מרס 1954, אז הביא עליה פיצוץ במנוע ליד חופי אלג'יריה את סופה.

להיסטוריה נכנסה ווינדראש בשנת 1948, כשעצרה בדרכה מאוסטרליה לבריטניה בג'מייקה, והעלתה על סיפונה כשמונה מאות מתושבי האי, באותם ימים עדיין מושבה בריטית (רק בשנת 1962 קיבלה ג'מייקה עצמאות). בריטניה הזקוקה נואשות לכוח אדם אחרי החורבן שהמיטה מלחמת העולם השנייה, שמחה לקלוט ולהעסיק אותם, וכנתיני מושבה בריטית הם הורשו להישאר בבריטניה לזמן בלתי מוגבל ולעבוד שם. ב-21 ביוני 1948 עגנה הווינדראש בבריטניה והתקבלה בסיקור תקשורתי נלהב, וכך הפכה לשם דבר – לא רק המהגרים שעל סיפונה, אלא אלפי המהגרים שבאו בעקבותיהם מן האיים הקריביים לבריטניה, כונו "דור ווינדראש". לימים תואר  דור ווינדראש כראשית הפיכתה של בריטניה למדינה רב-גזעית. תיאור דרמטי מדי, שאולי כבר חושף את הגזענות שתחזור ותכה במהגרים כהי-העור לימים: אפילו בימים אלה, על טפם ושלושת הדורות של צאצאיהם, מונים יוצאי כל מדינות חבר העמים הבריטי המתגוררים בבריטניה, מדינה בת 65 מיליון נפש, לא יותר מחצי מיליון איש. בריטניה בהחלט נשארה מדינה לבנה, ונראה כי היא נחושה להישאר כזאת.

מאחר שבאותם ימים לא היתה מדיניות הגירה נוקשה, לא נזקקו הנוסעים לניירת רבה: רבים מן הילדים שביניהם נרשמו בדרכוני הוריהם או קרוביהם האחרים ולא נשאו דרכונים משלהם. אחרים הגיעו והמשיכו לחיות בבריטניה עם דרכוניהם מן האיים הקריביים: ברבדוס, ג'מייקה, גואיינה ועוד. הדבר הזה ישוב להתנקם בהם בערוב ימיהם.

בריטניה אמנם עצרה את ההגירה החופשית בראשית שנות השבעים, ומאז נדרשו מהגרים מן המושבות הבריטיות שהפכו עם השנים למדינות עצמאיות וחברות בחבר העמים הבריטים להציג אישורי שהייה ועבודה, שהפחיתו את מספר המהגרים לבריטניה מהמושבות לשעבר, אך היא המשיכה להתגאות בהגירה הזו. בשנת 1998, כשמלאו חמישים שנה למסע הווינדראש, הפיק ה-BBC סדרה בת ארבעה פרקים אודות דור ווינדראש, וכיכר בלונדון נקראה על שם הספינה. ביולי 2012, בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, שבו הוצגו באופן מגושם משהו כל הישגי בריטניה המודרנית, נישא דגם ספינה מונומנטלי שייצג את הווינדראש. אז צפיתי המומה בטקס מבלי להבין במה מדובר, אבל בזכרוני נחרתה תצוגה שפיארה את שירותי הבריאות לכל בבריטניה. גם הם ימלאו תפקיד מכוער בשערוריית ווינדראש הנוכחית.

כמו ישראל שגילתה תחילה סובלנות כלפי המהגרים מאפריקה ועם עליית מספרם החלו לגבור בה קולות השנאה והגזענות, גם בריטניה שהתייחסה תחילה למהגרים בסובלנות יחסית - קולות מתנגדים ופוגעניים נשמעו מלכתחילה, אך הם היו מעוטי השפעה – הלכה והפכה עוינת כלפיהם עם השנים. כאשר שנות הבנייה מחדש אחרי המלחמה התחלפו בשנות שובע ושגשוג, והערבות ההדדית שהועלתה על נס בשנות המצוקה הלכה והתחלפה בתאצ'ריזם וקפיטליזם אנוכי, ובהיחלשות העבודה המאורגנת, גם הכבוד כלפי המהגרים החרוצים שעבדו כל חייהם בעבודות קשות ונדרשות וההגנה עליהם הלכו ונשחקו. יותר ויותר הגבילה בריטניה את אפשרויות ההגירה אליה, ובינתיים השתקעו בה מהגרי ווינדראש, נישאו וגידלו בה ילדים ונכדים שאינם מכירים את מולדת הוריהם וסביהם אלא כיעד לטיול שורשים, רחוק מעבר לים.

בעשור האחרון, עם גלי ההגירה החדשים ממדינות העולם השלישי לאירופה, הלכה הגזענות בבריטניה והרימה ראש, כמו במדינות רבות אחרות, והחלה להשפיע השפעה דרמטית על הפוליטיקה, במיוחד מאז חזרתה לשלטון של המפלגה השמרנית בשנת 2010. מי שהיום עומדת בראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, בתפקידה כשרת הפנים הבריטית, הקשיחה עד מאד את היחס למהגרים. היא הגתה את רעיון ה"סביבה העוינת" למהגרים לא חוקיים, או לא חוקיים לכאורה, כלומר מניעת פרנסה, מגורים וטיפול רפואי ממהגרים כאלה, או ממי שנחשדים ככאלה. רשמית התייחסה המדיניות למהגרים בכלל, מכל ארץ שהיא. בפועל, כמו בישראל, התמקדה ההתעללות במהגרים מן העולם השלישי, ובפרט בשחורי עור. מהגרי דור ווינדראש נמנים להוותם על שחורי העור בממלכה.

באותה שנת 2012  שבה אירחה בריטניה את האולימפיאדה והתגאתה בטקס הפתיחה במהגרי ווינדראש, הנהיגה תרזה מיי כשרת פנים תקנות חדשות שחייבו אנשים להציג מסמכים המעידים על מעמדם החוקי בבריטניה כדי לשכור דירה, לקבל עבודה או לזכות בטיפול רפואי, ובמקביל נגזרו קנסות גבוהים על מעסיקים של מהגרים לא חוקיים. אלה היו חלק מהצעדים שננקטו כדי למרר את חיי המהגרים ולעודדם לעזוב את בריטניה. צעדים אחרים ננקטו בחשאי, ללא ידיעת הציבור הבריטי. הם נחשפו רק לאחרונה, במועד הגרוע ביותר מבחינתה של ממשלת בריטניה: בזמן התכנסות ועידת חבר העמים הבריטי בבריטניה באפריל האחרון.

ההתעללות במהגרי ווינדראש החלה כבר לפני מספר שנים, אך הגיעה לתקשורת בסתיו האחרון. הגרדיאן חשף את סיפורו של אדם שהיגר לבריטניה מג'מייקה בשנת 1973 כנער, כדי להצטרף להוריו שעבדו בבריטניה מאז שנות הששים. במשך 44 שנים הוא חי ועבד בבריטניה, וכעת בשנות הששים לחייו, חלה בסרטן, ובהתאם למדיניות ה"סביבה העוינת" שהנהיגה תרזה מיי בהיותה שרת הפנים, נדרש להוכיח כי שהותו בבריטניה חוקית כדי לקבל הקרנות שהוא נזקק להם, או לשלם עבור הטיפול 54,000 פאונד, כרבע מיליון שקל.

סיפורו של המהגר האומלל וסיפורים אחרים על התעללות במהגרים ותיקים ממושבות בריטיות לשעבר, ובפרט שחורי העור שביניהם, פיטורים מעבודה, השלכה מדירות שכורות וסירוב למתן טיפול רפואי לאנשים שחיו ועבדו בבריטניה עשרות שנים, שהגיעו לעיתון ופורסמו במשך כמחצית השנה, עוררו תגובות מזועזעות מצד הקוראים, אך אדישות מצד הממשלה. כל זה השתנה באמצע אפריל.

באמצע אפריל השנה כינסה ממשלת בריטניה ברוב פאר והדר ועידה של כל מנהיגי חבר העמים הבריטי. כינוס המנהיגים שמייצגים כשני מיליארד נפש, שחיים כיום במדינות שהשתייכו בעבר לאימפריה הבריטית, נועד לשמש משקל נגד לקרע שנבעה בין בריטניה לאירופה לאחר החלטתה לפרוש מהאיחוד האירופי. ביוהרה אופיינית סירבה מיי לבקשתם של מנהיגי 12 מדינות באיים הקריביים, שהיו לשעבר מושבות בריטיות, לדון עמם במסגרת הוועידה בנושא המהגרים מארצותיהם לבריטניה. בתוך יממה מפירסום סירובה של מיי לפגישה, אירגן חבר הפרלמנט מהלייבור דיוויד לאמי, בעצמו בן למהגרים מגואיינה, עצומה של 140 חברי פרלמנט מכל המפלגות שקראה לתרזה מיי לפעול בעניין. למחרת פירסם הגרדיאן גילוי מרעיש: באוקטובר 2010 השמיד משרד הפנים את כרטיסי ההגעה לבריטניה של בני דור ווינדראש, למרות אזהרות הפקידים שכרטיסים אלה חיוניים להוכחת מועד ההגעה לבריטניה שיכול להבטיח אזרחות לרשומים בהם. מיי ניסתה תחילה להאשים את הלייבור, אך התברר שהיא זו שאחראית להשמדת אלפי הכרטיסים, שהפכה זדונית עם הנהגת מדיניות ה"סביבה העוינת" שלה, שחייבה את המהגרים להציג ניירת שמשרד הפנים השמיד כתנאי לקבלת זכויותיהם.

על רקע ועידת מנהיגי חבר העמים הבריטי התפרסמו בבת אחת סיפורים רבים של מהגרים שהועסקו עשרות שנים בחיל האוויר המלכותי, בבתי חולים, בבתי ספר, שלמו מסים וגידלו משפחות, ופתאם מצאו את עצמם נזרקים לרחוב, מפוטרים מעבודה, נדרשים לשלם הון עתק עבור טיפולים רפואיים, מופרדים מבני משפחותיהם שהתמזל מזלם להיות בעלי דרכונים מוסדרים ולהיות מאוימים בגירוש מבריטניה, או מנועים מלחזור לביתם ולמשפחתם בבריטניה לאחר ביקור בחו"ל, או אובדן דרכון וכיו"ב. אמו הקשישה של דקסטר בריסטול שקרס ברחוב ומת חודש קודם לכן סיפרה שבנה שהגיע לבריטניה בשנת 1968 בגיל שמונה כדי להצטרף לאמו שעבדה בבריטניה כאחות, לא הצליח להשיג דרכון ופוטר מעבודתו. היא האשימה את תרזה מיי במות בנה וקראה לה להתפטר. מנהיגי מדינות הקריביים הנוכחים בועידה דרשו מן הממשלה הבריטית לא רק להסדיר את עניינם של המהגרים מארצותיהם, אלא גם לשלם להם פיצויים על סבלם עקב מדיניות ה"סביבה העוינת". העבר הקולוניאלי עלה לדיון, ובריטניה, שכינסה את הועידה כדי להציג את עצמה כלפי אירופה כמנהיגה רבת הכוח של שני מיליארד בני אדם, מצאה את עצמה מוקעת כאימפריה קולוניאלית שניצלה את נתיניה בעולם השלישי ורדתה בהם, ובמקום להיטיב את דרכיה ולנהוג נדיבות בנתינים הקולוניאלים לשעבר, ממשיכה לנצל ולרדוף אותם גם כיום. העובדה שכל קורבנות מדיניות ה"סביבה העוינת" היו שחורים, ושכולם חיו ועבדו בבריטניה שנים רבות, העלתה מיד את שאלת הגזענות והניצול. האם אנשים לבנים היו מקבלים יחס כזה? מן הסתם לא. ולא רק בבריטניה, כמובן.

ההתנצלות של תרזה מיי התקבלה כמעט מדי ומאוחר מדי. שרת הפנים הנוכחית אמבר ראד, שמימשה בהתלהבות יתרה את מדיניות ה"סביבה העוינת", לאחר שתרזה מיי החליפה את דיוויד קמרון המתפטר בראשות הממשלה, התנצלה על כך שהמשרד עסק יותר מדי באסטרטגיה כוללת ולא ראה את בני האדם הנפגעים, אבל בתוך יום הודלף נייר עמדה שהכינה ראד עם כניסתה לתפקיד, שבו הבטיחה להקשיח עוד יותר את מדיניות היד הקשה כלפי המהגרים ולגרש מבריטניה אלפי מהגרים בשנה. ראד לא הצליחה להדוף את הביקורת נגדה, ובתוך שבועיים נאלצה להתפטר בבושת פנים.

תרזה מיי שורדת בינתיים בתפקידה: בבריטניה כמו בישראל נרתעים מהחלפת ראש ממשלה יותר מאשר מפיטורי שר, וגם שם כמו בישראל האלטרנטיבה איננה מפתה, אבל נראה שמדיניות ה"סביבה העוינת" שלה ספגה מכה אנושה. תדמית המנהיגה הנאורה של הנתינים לשעבר שביקשה בריטניה לשדר התחלפה בדיון בעומק הגזענות הבריטית. הסופרת אניטה סתי סיפרה במאמר ל"גרדיאן" כיצד הגישה לנסיך צ'רלס, שהמלכה אליזבת העבירה לו בועידה ברוב חגיגיות את ראשות חבר העמים הבריטי, אנתולוגיה העוסקת בסיפורים לא ידועים של שעבוד תושבי המושבות, וסיפרה לו שאמה מגואיינה, וצ'רלס ששאל אותה מהיכן היא ונענה כי היא ממנצ'סטר, אמר לה לתדהמתה: "אינך נראית כך". גארי יאנג, עיתונאי ואחד מעורכי ה"גרדיאן" ובן למהגרים מברבדוס, כתב כי תרזה מיי מתנצלת רק על כך שהתעללו בבני דור ווינדראש שהגיעו לבריטניה כחוק ועבדו בממלכה כל חייהם, אבל הבעיה היא בכלל היחס למהגרים, ושום מהגר איננו צריך לסבול מ"סביבה עוינת". תרזה מיי, חידד יאנג, לא הכריזה על סביבה "נוקשה" או "קפדנית" למהגרים, אלא "עוינת", hostile, שבה כל המהגרים חשודים מראש, אלא אם כן יוכלו להוכיח אחרת. במדינה שבה יש "סביבה עוינת" כלפי מהגרים, היחס העוין זולג בהכרח מן המהגרים הלא חוקיים למהגרים החוקיים. הוא הזכיר כי כשהגיעו מהגרי ווינדראש לבריטניה נתקלו גם הם בעוינות מצד תושבים שסירבו להכניסם לפאב או היכו אותם, וכיום מודים הכל כמה תרמו לבריטניה. גם המהגרים של היום תורמים לבריטניה, כתב גארי יאנג. את מהגרי העבר צריך לפצות בכך שילמדו את הלקחים, ולא יחזרו על אותן טעויות.

כשקראתי את דבריו של גארי יאנג לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. אינספור מחשבות עלו במוחי. הדברים המקוממים ששמעתי שוב ושוב מפי גרמנים, שחשבו שבכך הם מחמיאים לי: "היהודים דיברו גרמנית ורצו להשתלב, התורכים לא רוצים ללמוד גרמנית ולא רוצים להשתלב". באמת ליהודים התייחסתם מאד יפה, אני אומרת להם בסרקאזם. אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי, זה גזענים גרמנים שמנסים להיעזר ביהודים כדי להצדיק גזענות כלפי מהגרים אחרים, בעיקר מוסלמים, בטענה שהיהודים  שהם רצחו באדיקות היו אזרחים למופת. תמיד קל יותר להיטיב עם מהגרי העבר. ג'סטין טרודו החליט משום מה להתנצל כעת על סירובה של קנדה לקלוט מהגרים יהודים בתקופת הרייך השלישי. מתחת להתנצלותו קראתי כתבה ארוכה על ההגבלות שמעמידה קנדה בפני המהגרים אליה בימים אלה ממדינות דרום אמריקה העניות והמסוכסכות. מוטב ללמוד מלקחי העבר מאשר לחזור כעת על הטעות כתב גארי יאנג. ואני חשבתי לעצמי: אולי יתכבד טרודו וינהג ביתר נדיבות עם מהגרים מדרום-אמריקה, במקום להפריח התנצלויות על חטאי העבר שכבר לא יועילו לאיש. וכן, גם למדינת ישראל יש על מה לחשוב ומה לתקן ביחסה למהגרים שאולי הם רק מהגרי עבודה ולא פליטים. אז מה. האם מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט כמה עשרות אלפי אפריקאים ולהעניק להם אשרות עבודה וטיפול רפואי, ולו גם למען תדמיתנו בלבד. מוטב לעשות מעשים טובים למען התדמית, מאשר לנהוג באכזריות וברישעות. כפי שלמדו הבריטים לפני חודש בלבד, רשעות ואכזריות כלפי בני אדם עלולה להכות בך חזרה דוקא ברגע שבו תזדקק לאהדה. ומי זקוקה לאהדה יותר ממדינת ישראל, שהיא תמיד מושא שנאה לאנטישמים וגזענים?   

וגם חשבתי על בתי וחתני ונכדי שחיים בבריטניה, שעם הולדת נכדי חשבתי לנסוע אליהם לתקופה ארוכה, אבל עורכת הדין המומחית להגירה שנועצתי בה אמרה לי שלא אוכל להביא עמי את הכלב. האמירה הזו הרתיעה אותי לא רק בגלל הכלב, אלא בגלל התזכורת שאזרח זר לעולם איננו בן בית שוה-זכויות במדינה שלא נולד בה. יש יהודים שיש להם ציפיות גדולות ומרחיקות לכת ממדינת ישראל, שתהיה אור לגויים. אני מסתפקת בכך שיש מדינה אחת בעולם שבה יהודים אינם צריכים לפחד משלילת אזרחותם או מפקפוק בזכותם לשבת בה, שבה יהודי לעולם איננו נטול מדינה, כפי שהפכו להיות יהודי גרמניה בן-לילה.

להיות זר קשה מנשוא. חוויתי זאת בתקופה שבה התגוררתי באוסטריה. אתה מהלך תמיד כאילו אופף אותך ערפל. דבר איננו ברור לחלוטין, ורגליך אינן יציבות על הקרקע. היהודים אין להם צבע עור שיסמן אותם כזרים, אבל בדרך כזו או אחרת גם הם מסומנים. אבל בזיכרון ההיסטורי, אפילו בחוויה האישית, אין די למרבה הצער, כדי להרחיק את האכזריות כלפי הזולת, לזכור שגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

              

הברקסיט והאוכמניות

באנגליה יש נושא אחד בחדשות. דונלד טראמפ נדחק שם לעמודים האחוריים, וישראל, פעם נושא לוהט, בכלל לא קיימת. הנושא היחיד שעושה כותרות הוא הברקסיט, שהציבור הבריטי החליט עליו בלי הרבה מחשבה וכעת מתמודד עם אינספור הבעיות שמעורר הפירוד הצפוי מהאיחוד האירופי, שטרם קרה וכבר גורם אינספור נזקים. אחד מהם הוא הפחד מהעתיד, שכבר גרם לא רק לעסקים זרים להעתיק את מיקומם מבריטניה, אלא גם לבריטים לחפש מקומות שעתידם יציב יותר. הגרדיאן מספר על בעל חווה לגידול פטל ואוכמניות בעיירה Ledbury שבדרום מערב בריטניה, שמשקיע כעת בהקמת חוה במחוז יונאן בסין, כי שם מובטחות לו ידיים עובדות, ועתיד החקלאות בסין נראה לו בטוח יותר מזה של החקלאות הבריטית. שולי הרווח בענף הם צרים, הוא טוען, ורק מהגרים מוכנים לעבוד בו, הבריטים הספורים שמנסים בורחים במהרה מהמאמץ הכרוך בכך, והוא מעסיק למעלה מאלף עובדים עונתיים ממדינות מזרח אירופה בקטיף הפירות, שכעת איננו בטוח אם ימשיכו להגיע לאחר הפרידה מהאיחוד האירופי, ובלעדיהם עדיף לו להעביר את העסק לסין או לסגור אותו בכלל. הברקסיט נועד, כאמור, להעדיף את העובדים הבריטים על פני מהגרים ולשפר את מצבם, אבל מה תהיה באמת תוצאתו קשה לדעת. תומכי הברקסיט נסמכים על כך שבינתיים התוצאות הכלכליות של בריטניה אינן רעות כפי שניבאו המתנגדים, אבל האווירה איננה מעודדת את בעלי העסקים.

היהודי שכן עושה כותרות בבריטניה הוא איל ההון היהודי ג'ורג' שורוש, שנידב 400,000 לירות שטרלינג מהונו לאירגון Best for Britain שפועל נגד הברקסיט ומתעתד לממן בכסף מסע תעמולה ארצי כדי לשכנע את הציבור הבריטי להישאר באיחוד, בתקוה לשכנע חברי פרלמנט להצביע נגד הסכם הפרישה ולכפות על ממשלת בריטניה לערוך משאל עם נוסף. לאחר שנמתחה על שורוש ביקורת נוקבת מצד תומכי הברקסיט, על כך שהוא מנסה לכופף באמצעות כספו את הדמוקרטיה הבריטית, הוסיף שורוש ותרם מאה אלף נוספים לאירגון Best for Britain שיקדיש כעת חצי מיליון לירות שטרלינג לשכנע את הציבור הבריטי שלא לפרוש מהאיחוד האירופי. אפילו ג'ינה מילר, ממייסדי Best for Britain, שיזמה את העתירה לחייב את ממשלת בריטניה להביא את הברקסיט לאישור הפרלמנט הבריטי, ובעקבות כך הפכה מושא להתנכלויות ולאיומים של שנאת נשים וגזענות – היא היגרה לבריטניה בילדותה מגואיינה הבריטית, פרשה בעקבות זאת מהפעילות באירגון Best for Britain, ואמרה שמטרותיו של שורוש להפיל את הממשלה אינן דמוקרטיות. שורוש ומקורביו חושבים אחרת, ואינם מהססים לתקוף חזרה את מתנגדיהם. אני חייבת לציין שלמרות התנגדותי האישית לברקסיט, שאני רואה בו גם דבר מאד מזיק לשיתופי המדע והאמנות באיחוד האירופי, שהם בעיני הדבר היפה ביותר ביבשת, וגם צעד שמעודד בדלנות וגזענות ושנאת זרים, מכיוון שהוא מתמקד בהתנגדות לקליטת מהגרים ופליטים שאירופה נדרשה לקלוט בשנים האחרונות, בכל זאת אני מרגישה אי נוחות רבה עם פעילותו עתירת הממון של שורוש, שאפילו איננו מתגורר בבריטניה שאליה נמלט מהונגריה, אך עזב אותה כבר לפני שנים רבות לטובת עסקים בארצות הברית. תרומות של אילי הון יכולות להיות דבר מאד יהיר וכוחני, כפי שיודעים הישראלים שקוראים את "ישראל היום", בין אם אכפת להם מכך ובין אם לאו. השאלה האם מי שממונו מרובה זכאי להשתמש בו נגד החלטות חוקיות של המוסדות היציגים של מדינה דמוקרטית איננה שאלה פשוטה, סכנתם של בעלי ההון למשטר הדמוקרטי ולפגיעה באינטרס הציבורי במקום קידומו על ידי מוסדות המדינה איננה עניין של מה בכך, ויש משהו בזילזול של שורוש בביקורת הנשמעת עליו, לא רק כשהיא באה מפי שליטים שנויים במחלוקת, שמעורר בי הסתייגות.

בין תומכיו של שורוש בבריטניה היו מי שטענו שהמערכה נגדו בעניין הברקסיט מזכירה את המערכה האנטישמית שניהל נגדו ויקטור אורבן, ראש ממשלתה השנוי במחלוקת של הונגריה. כעת חוקר גוף של האיחוד האירופי חשדות לשחיתות נפוטיסטית במשטרו של אורבן על חשבון האיחוד האירופי. חברה שבין בעליה היה חתנו של אורבן, בעל בתו הבכורה, זכתה בכספי האיחוד האירופי עבור מיזם של התקנת תאורה ברחובות בודפשט, שהתברר כיקר באופן משמעותי מכפי שצריך היה להיות. הונגריה איננה המדינה המזרח-אירופית היחידה שמעוררת את חשדם של המערב אירופים, שמא המשטרים השמרניים המושחתים במדינות אלה משמשים גם כצינור להזרמת כספים מהאיחוד האירופי למקורביהם, וזאת בשעה שהם מתנגדים לאיחוד בתוקף, כמו במקרהו של ויקטור אורבן שאיננו חדל לדבר נגד האיחוד האירופי, ובפרט נגד ההגנה המשפטית שהוא מעניק לחירויות הדמוקרטיות במדינות האיחוד, שבגינה מתעמתים לא פעם המשטרים במדינות אלה עם מוסדות האיחוד. החשדות נגד המשטר ההונגרי ומשטרים מזרח אירופיים אחרים, והתחושה שהם מעוניינים בחברות באיחוד רק כדי להינות מכספי מדינות המערב, מחזקת את תומכי הברקסיט, ומצד שני, מדינות מזרח  אירופה השנואות והספק דמוקרטיות, הן אלה שמספקות למערבה של היבשת עובדים חרוצים וזולים, למשל לקטיף אוכמניות ופטל, שכעת עלולים להיות מוחלפים על ידי עובדים סיניים ואחרים. האם לאחר הברקסיט יישארו האוכמניות והפטל מתוקים כשהיו, או שמא יגרמו אלרגיה, כמו בסרט החדש על פיטר הארנב, שהוא עיבוד חופשי לספרה של אליזבת פוטר, שבו תוקפים ארנבים במטר אוכמניות את אחד הרשעים בסרט, שאלרגי לאוכמניות, מה שגרר מחאות עזות וקריאה להחרים את הסרט מצד אירגוני הסובלים מאלרגיות, שאותם ארנבים שמפגיזים באוכמניות ממש אינם מצחיקים. לגנותי יש לומר שמאד צחקתי מהסיפור על פיטר הארנב והפגזת האוכמניות. אולי סתם מרישעות ואולי מפני שהחדשות מישראל היו הרבה יותר מצערות.  

הצהרת בלפור במבט לאחור

היום הייתי בכנס על הצהרת בלפור שבדיוק היום מלאו לה מאה שנה, ובשבוע האחרון היא עשתה כמה כותרות. בכנס נכחו בעיקר פרופסורים קשישים, בעיקר גברים, דתיים וחילוניים, השתתף בו פרופסור תורכי שדיבר על תגובת התורכים להצהרה, אבל לא השתתפו בו ערבים. שאלתי את פרופסור שלמה אבינרי שיזם את הכנס אם הם סירבו להשתתף, והוא אמר רק: היו פניות. שאלתי אם כולן סורבו, והוא רק חזר ואמר "היו פניות", כלומר שהם מצדם הזמינו מרצים ערבים להשתתף בכנס, אבל איש מהם לא הסכים. זה קצת מוזר כי הערבים יכלו לבוא ולומר מה שהם רוצים על הצהרת בלפור. אף אחד מהנוכחים בכנס לא היה מרביץ להם, כולם היו יותר מדי זקנים בשביל זה.

עיקר הדיון בכנס היה על הסיבות והרקע להצהרה, שעל זה ניטשים הרבה ויכוחים: מדוע הבריטים תמכו בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל וגם הודיעו על התמיכה הזו עוד לפני שכבשו את ארץ ישראל בפועל, ומה גרם להם לשלב את ההבטחה הזו בכתב המנדט שחבר העמים העניק לבריטניה לשלוט בארץ-ישראל בשנת 1922, ובכך לתת לה תוקף מחייב.

הערבים כועסים על הצהרת בלפור והפלשתינים דורשים מבריטניה התנצלות עליה ומאיימים לתבוע אותה בבית הדין הבינלאומי ועוד איומים, למרות שהצהרת בלפור רק הבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ-ישראל, שזה לא מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא רשות להקים בארץ ישראל קהילות ומוסדות קהילתיים יצוגיים, וזה בתנאי שלא ייפגעו הזכויות הכלכליות והאזרחיות של הלא-יהודים החיים בארץ. מישהו כתב שברור שאלה הפלשתינים, אבל בארץ חיו אז גם לא מעט תורכים וארמנים – עדיין היה בארץ שלטון תורכי עות'מני, והיו בארץ גם הרבה מאד אירופים, למשל אנשי דת רבים בני הרבה לאומים שחיו בכנסיות ובמנזרים באתרים קדושים לנצרות, ולדעתי הפיסקה בהצהרה שאומרת שלא ייפגעו הזכויות הדתיות והאזרחיות של תושבי הארץ האחרים מתכוונת קודם כל להגן על זכויות הקהילות הנוצריות האירופיות בארץ, ולאו דוקא על זכויות הפלשתינים, שהבריטים לדעתי לא כל כך חשבו עליהם כעל ישות לאומית נפרדת, אלא כעל חלק מהאומה הערבית, והם הבטיחו הבטחות שלטוניות גם לשליטים ערבים במצרים ובערב הסעודית ובעבר הירדן, אבל את ארץ ישראל ואת ירושלים הם רצו לעצמם, ולאו דוקא עבור היהודים, ולדעתי הם התכוונו לשלוט בארץ-ישראל לאורך זמן, ולהיות המעצמה הנוצרית ששולטת בארץ הקודש, כי כמו כל הנוצרים הבריטים רצו את ירושלים לעצמם, ועד עכשיו קשה לכל העמים הנוצריים לקבל את זה שירושלים נמצאת בריבונות יהודית, שזה מנוגד לגמרי לתיאולוגיה הנוצרית, שלפיה היהודים איבדו את ריבונותם בירושלים בגלל אשמתם ברצח האלהים, ולכן הם צריכים לנדוד לנצח ולהיות מבוזים, וגם אם מרשים ליהודים לחזור לירושלים במחשבה שזה יקרב את שיבתו השנייה של כריסטוס, עדיין הם לא יכולים להיות השליטים בירושלים, שזה לדעת הבריטים משהו שהבריטים יותר ראויים לו מהיהודים.

הפלשתינים כועסים על הצהרת בלפור ומחרימים אותה כאילו מדובר בפשע בריטי או יהודי או גם וגם, אבל הכעס שלהם נובע בעיקר מכך שהם קוראים את ההיסטוריה אחורנית, ורואים בהצהרת בלפור את ראשיתה של המדינה היהודית שנבנתה על אדמות פלשתיניות ולא מפסיקה לגזול אותן. וגם חשוב לפלשתינים מאד להגזים בחשיבותה של הצהרת בלפור, כי ככל שהם מגזימים בערכה של הצהרת בלפור, כך הם מגמדים את זכות היהודים להגדרה עצמית, כי הם מציגים את מדינת ישראל כישות קולוניאלית שהבריטים הקימו כחלק משלטונם הקולוניאלי בפלשתינה, ולא כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זה קצת דומה לטענה שהיהודים קיבלו את מדינת ישראל כפיצוי על השואה, שגם היא טענה שמגמדת את זכות היהודים להגדרה עצמית, ומציגה אותם כמי שקיבלו מדינה לא בזכות אלא בחסד. בכלל רבים מהערבים מחזיקים בטענה האנטישמית הנוצרית במקורה, שהיהודים הינם דת ולא עם, טענה שהנוצרים המציאו עוד בשחר הנצרות כדי לטעון שעם ישראל שנזכר בתנ"ך איננו העם היהודי, אלא הכנסייה הנוצרית. יש יסוד אנטישמי חזק בטענה הזאת.

אני לא משוכנעת שהצהרת בלפור היתה כה חשובה להקמת מדינת ישראל. אני גם מסתייגת מהגישות שמחמיאות לבריטניה ומהללות אותה כמי שבזכותה קמה מדינת ישראל. בפועל בריטניה בעיקר הקשתה על יהודים לעלות לארץ, עוד לפני הספר הלבן, ואני חושבת שבמקום מחמאות וחנופה צריך לבוא חשבון עם בריטניה שסגרה את שערי הארץ בפני יהודים שניסו להימלט מגרמניה הנאצית, ועל זה מבחינתי אין סליחה ואין מחילה.

סבי מצד אבי אברהם מרגלית עלה לישראל בשנת 1920 מאקרמן שבמולדובה גם בגלל שהוא היה ציוני, אבל גם בגלל פרעות פטלורה, שגרמו לו ואחריו לכל משפחתו לעלות לארץ ישראל "לבנות ולהיבנות בה", כפי שהוא אהב לשיר עד סוף ימיו. סבי מצד אמי משה שטרסברג עלה לארץ בשנת 1936 מפולניה עם סבתי ואמי ואחותה בגלל האנטישמיות שגאתה גם בפולין מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה. רק העובדה שמאות אלפי יהודים כמותם עלו לארץ, יהודים שרובם נמלטו מרדיפות ורצח והיו מוכנים לעשות הרבה, גם לעלות בצורה בלתי חוקית ולהסתכן בכל הכרוך בכך, כדי להימלט ממוות באירופה, רק העובדה הזאת הפכה את הצהרת בלפור ממלים למציאות. בארץ-ישראל נוצרה קהילה יהודית מספיק גדולה ומאורגנת כדי לדרוש הגדרה עצמית, וזה קרה בגלל שחיי היהודים בארצות מוצאם הפכו לגיהינום. הצהרת בלפור מציגה את היהודים כמי שקיבלו זיכיון התיישבות קולוניאלי. היא מערערת את מעמדם כפליטים, ורבים מהיהודים שהגיעו לארץ ישראל היו פליטים שנמלטו ממוות. לתאר אותם כמתיישבים קולוניאלים זה לא נכון וגם מאד מרושע, ואם הם לא היו באים הנה בכל מחיר, אלף הצהרות על בית לאומי ליהודים לא היו יכולות לעזור להם.

יש ישראלים שאומרים שהתנגדות הפלשתינים להצהרת בלפור היא הוכחה לכך שהפלשתינים אינם רוצים לקבל את הקיום היהודי בארץ-ישראל ומכאן שאין בכלל על מה לדבר איתם. למרות שאני חושבת שהעמדות הפלשתיניות מאד אנטישמיות, אני בכלל לא כזאת פסימית, כי בכלל לא נראה לי חשוב להגיע עם הפלשתינים להסכמות תיאורטיות. הסכמים עם הפלשתינים צריכים להיות מעשיים, הם צריכים להתייחס לטריטוריות והסדרי תנועה, והם צריכים לאפשר לשני העמים לחיות חיים ראויים וחופשיים. הדיון התיאורטי הוא מעניין, אבל הוא חשוב בעיקר להיסטוריונים. זה לא שדיבורים הם לא חשובים, יש להם השפעה וחשיבות, אבל כדי שדיבורים יהפכו להיסטוריה, הם חייבים להיות מלווים במעשים.

מבט ישראלי תוהה על הבחירות בבריטניה

הבחירות בבריטניה מאד ריתקו אותי, ויומיים הייתי דבוקה לסקיי ניוז וצפיתי שוב ושוב בפרשנים הבריטים ובפוליטיקאים הבריטיים, ושמעתי הרבה פעמים את הביטוי lame duck, ברווז צולע, ואחר כך גם במהדורות החדשות בעברית הפרשנים אמרו שראש הממשלה תריזה מיי היא ברווז צולע, ובטח בקרוב היא תאבד את השלטון, והתפלאו שהיא לא מתפטרת, אלא מרכיבה ממשלת קואליציה עם המפלגה הצפון-אירית הקתולית והשמרנית שהבריטים לא ממש אוהבים. מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין אמר שברור מי ניצח בבחירות והוא התכוון לעצמו, כי מספר חברי הפרלמנט של הלייבור עלה בבחירות מ-230 ל-262, ואילו השמרנים של תריזה מיי איבדו 13 מושבים ואת הרוב המוחלט בפרלמנט וירדו ל-318 מושבים, שזה רק 56 מושבים יותר מהלייבור של קורבין. כמה חבל שבבחירות קובע למי יש הכי הרבה קולות ולא מי זכה ביותר קולות ביחס לבחירות הקודמות. באמת תריזה מיי איבדה 13 מושבים ואת הרוב המוחלט בפרלמנט שהיה לדיוויד קמרון, ובמקום להגדיל אותו כמו שהיא קיוותה, היא איבדה אותו ועכשיו היא צריכה, שומו שמיים, להרכיב ממשלה יחד עם המפלגה הצפון-אירית שעלתה משמונה לעשרה מושבים, וזה מספיק לתריזה מיי כדי שיהיה לה רוב מוחלט, וכל הפרשנים אמרו כמה היא תהיה חלשה עכשיו מול אנגלה מרקל, שמעולם לא היה לה רוב מוחלט בבונדסטאג, ותמיד היא הרכיבה ממשלות קואליציה, ולא נראה שזה ממש הפריע לה. נכון שתריזה מיי בעצמה אמרה שאם היא לא תגדיל את הרוב של מפלגתה בפרלמנט היא תראה בזה תבוסה, ונכון שבבריטניה יש דבר כזה, במיוחד בזכות שיטת הבחירות האיזורית שבה המנצחים לוקחים הכל, שמפלגה אחת משיגה רוב מוחלט ושולטת לבד, כמו שדיוויד קמרון יכול היה לעשות, אבל הוא ערך משאל עם על הברקסיט שהוא התנגד לו והפסיד והתפטר. מעולם לא הבנתי למה הוא ערך את משאל העם הזה שגרם לו להפסיד ולהתפטר. ועכשיו תריזה מיי ערכה בחירות שהיא קיוותה להגדיל בהן את הרוב שהיה לקמרון, ובמקום זה היא הפסידה את הרוב המוחלט וצריכה להקים ממשלת קואליציה עם עוד מפלגה קטנה אחת, וכולם אומרים וואו, כמה היא חלשה עכשיו. ואני חושבת על ראש הממשלה בארץ שאני חיה בה, שקיבל רבע מקולות הבוחרים והקים קואליציה עם כולנו ועם הבית היהודי ואגודת ישראל וש"ס ואחר כך גם הוסיף את ישראל ביתנו, וכולם אומרים כמה הוא גדול וחזק ואדיר, ואף אחד לא קורא לו ברווז צולע, ולא השותפים שלו לקואליציה, אלא הוא עצמו מאיים כל הזמן בבחירות, אם משהו לא מוצא חן בעיניו. אולי באמת פוליטיקה היא עניין של גיאוגרפיה, או שאנשים פשוט חוזרים על מה שהם שומעים: אם בבריטניה קוראים לתריזה מיי ברווז צולע כולם חוזרים על זה, ואם בישראל קוראים לנתניהו הקוסם, אז בכל העולם חוזרים על זה, וקוראים לו ביבי קינג, ולא מדברים על זה שהליכוד קיבל רק רבע מהקולות, שבמושגים בריטים זה לא ברווז צולע אלא ברווז קיטע, ושנתניהו שולט רק בזכות קואליציה עם עוד חמש מפלגות ושעם חצי מהשותפים בממשלתו הוא מסוכסך.

אני לא יודעת אם תריזה מיי היא ברווז צולע, אבל ברור שהיחס לבחירות בבריטניה הוא בעיקר תוצאה של ציפיות מוגזמות, שמהר מאד התברר, גם לתריזה מיי עצמה, שאין לציפיות האלה בסיס, ולכן היא סיכמה כבר לפני הבחירות עם המפלגה הצפון-אירית ללכת איתם יחד, ובגלל זה היא נסעה לבקר בצפון-אירלנד והתייחסה לאירים קצת יותר מרוב הבריטים שאוהבים לשלוט בצפון-אירלנד אבל לא להתייחס אליה, שזה דוקא קצת דומה לארץ שאנחנו חיים בה, ואין לדעתי שום דבר רע בזה שהצפון-אירים יקבלו קצת יותר התייחסות מממשלת בריטניה ממה שהם רגילים, גם אם הם קתולים ושמרנים יותר מהבריטים האחרים. והעלייה של קורבין, שהיא בעיני דבר חיובי, גם אם לא צריך להגזים ולהעמיד פנים שהלייבור ניצח, היא תוצאה של הצבעת הסטודנטים, שדיוויד קמרון העלה להם מאד את שכר הלימוד והיקשה מאד על הסטודנטים מהשכבות העניות לרכוש השכלה, שהיא המפתח להתקדמות בחיים, וזה כמובן דבר טוב שהסטודנטים חיזקו את הלייבור, כי אולי זה ירתיע את השמרנים מלהמשיך במדיניות הפגיעה בעניים שלהם, שתריזה מיי רצתה להחמיר אותה עוד יותר, ומה שגרם לה להפסיד את הרוב זו כנראה ההצעה המרושעת שלה לממן טיפול בקשישים ממכירת נכסיהם, שזה היה קו השבר במערכת הבחירות שעורר נגדה זעם עצום. מפלגה יכולה להקשות על הציבור, אבל אסור לה לפגוע בעקרונות היסוד שלה עצמה, ועקרון היסוד של השמרנים הוא כיבוד הקניין הפרטי. זה העיקרון שבשמו מתנגדים השמרנים למיסוי כבד על העשירים, וזה עיקרון שיש בו טעם, כל עוד מכבדים אותו בעקביות. ברגע שהשמרנים יוזמים מדיניות שלא רק פוגעת בעניים, אלא פוגעת בקניין הפרטי, הם פוגעים בבסיס האלקטורלי שלהם. אם תוצאת הבחירות האלה תהיה הפחתה בשכר הלימוד לסטודנטים וחיסול מוחלט של כל רעיון לפגוע בקניין הפרטי תמורת שירותים שהמדינה צריכה להעניק לתושביה, זו תהיה תוצאה טובה. במה שנוגע לדיונים עם אירופה על הברקסיט, גם הם יושפעו לעניות דעתי יותר מכוחה הכלכלי והפוליטי של בריטניה, מאשר מכוחה הפוליטי של תריזה מיי, כי לכל מדינות אירופה יש אינטרסים מאד חזקים בבריטניה, ולאף מדינה באירופה – או בעולם – אין אינטרס לקלקל את היחסים עם בריטניה, שלמרות הבעיות שלה היא מדינה גדולה וחשובה עם כוח כלכלי עצום. ויש עוד כמה תוצאות חיוביות למערכת הבחירות הזו: מפלגת העצמאות הגזענית לא זכתה בשום מושב, והמפלגה הלאומית הסקוטית, שהתנגדה מאד לברקסיט ורצתה לפרוש מבריטניה ולהצטרף לאיחוד האירופי כחברה עצמאית, איבדה יותר משליש מכוחה, ולעומת זאת המפלגה השמרנית בסקוטלנד התחזקה מעבר לצפוי. רוב הסקוטים לא רוצים לפרוש מהאיחוד האירופי וזה היה ידוע, אבל כנראה שגם מבריטניה הם לא ממש רוצים לפרוש, וזו תוצאה של הבחירות שדוקא מחזקת את תריזה מיי, כי היא מפחיתה מאד את האפשרות שסקוטלנד תפרוש מבריטניה. בריטניה כנראה תישאר ממלכה מאוחדת, והשמרנים יישארו בינתיים בשלטון, אבל אולי הם יהיו צנועים וזהירים יותר, וקשובים יותר לציבור, שזה תמיד דבר טוב שפוליטיקאים מודעים לגבולות כוחם, ולא חושבים למשל, כמו בארץ מסוימת, שאם הם קיבלו שלושים מנדטים או אפילו שמונה מנדטים מתוך מאה ועשרים, הם יכולים לנהוג בתוקפנות חסרת מעצורים ולהכתיב לכל הציבור מה להגיד ואפילו מה לחשוב. הצנע לכת זאת עצה טובה לכל האנשים ובמיוחד לפוליטיקאים.

דחו לנו את המלחמה

אז דחו לנו את המלחמה לאחרי החגים. אבי המנוח אהב להגיד: "הרגו לנו את הפרדיננד". כך נפתח הספר "החייל האמיץ שוייק" בתרגום הישן שהוא קרא בנעוריו. זה נורא הצחיק את אבי, שהוסיפו לשמו של יורש-העצר פרדיננד את הא הידיעה, כאילו היה חפץ. אני שדיברתי גרמנית בעגה האוסטרית צחקתי פחות, כי בדיבור השוטף מאד מקובל לומר "הפרנץ עשה את זה" או "הלואיזה לא בבית", וקשה לצחוק ממשהו שמאד רגילים אליו. אולי בגלל זה רוב הישראלים לא צוחקים מהמצב. באמת מה מצחיק בזה, שכולם מתכוננים למלחמה והמלחמה מתמהמהת, שאנשים כמעט הורגים אחד את השני בשביל לקבל מסכות שלא ממש יעזרו להם, כי גם אם יזרקו עלינו טילים הם יהיו ככל הנראה טילים קונוונציונלים, שכדי להתגונן מהם צריך לרדת למקלט, שאין לנו בבניין, או להיכנס לחדר ביטחון שגם כן אין לנו, או להיכנס מתחת לשולחן ולקרוא תהלים שזאת דוקא אופציה אפשרית מבחינתנו ואנחנו בהחלט שוקלים להשתמש בה. ואיזה נאומים! אחרי הנאום של ג'ון קרי הייתי משוכנעת שעכשיו תתחיל מתקפת הנגד לפרל-הרבור. אבל אז התברר שבינתיים דוחים את המלחמה כדי לקבל אישור מהקונגרס והקונגרס בינתיים בחופשה. זה מה שיפה אצל האמריקאים, שדוחים את המלחמות עד אחרי החופשה. כי מלחמה באמת לא צריך לעשות בבהילות. צריך לשקול את הדברים היטב לפני שיוצאים למלחמה, אבל לעשות מלחמה מוכרחים, ומקווים שהקונגרס יאשר. למה בעצם? למה מוכרחים לעשות מלחמה? מי קבע שמוכרחים? ובמה זה יועיל? ומי ירוויח מזה? אנחנו? לא נראה לי. אז למה יש אצלנו כל כך הרבה תומכים במלחמה? או אולי גם זו מניפולציה, אולי בעצם רוב האנשים, כך נראה ממראה התחנות לחלוקת ערכות, פוחדים פחד מוות ממלחמה, ואומרים שהם בעד כי הם רוצים להיראות נועזים או פטריוטים? למה אנשים לא מסוגלים לומר: אנחנו לא רוצים מלחמה, מלחמה היא אסון לכולם, וכולם רק מפסידים ממנה, אפילו מי שמנצח. למה דורשים מהממשלה לחלק ערכות ולא דורשים מהממשלה להיות נגד מלחמה? למה תמיד ממשלת ישראל צריכה להיות בעד שהאמריקאים יעשו מלחמה, לא חשוב איפה, ביוגוסלביה, בעיראק, בסוריה. למה בעצם? מה יוצא לנו מהמלחמה, ולמה אנחנו צריכים לסבול את המלחמה ואת תוצאותיה? למה שלא נגיד לארצות-הברית שאנחנו לא רוצים מלחמה, ושלא יצאו למלחמות על הגב שלנו? לא שבאמת ישאלו אותנו, המעצמות אוהבות לנהל את העולם ולמעצמות העבר יש הרבה נוסטלגיה לעברן, לכן בריטניה התלהבה לכבוש את עיראק וצרפת מתלהבת לכבוש את סוריה. בריטניה מתלהבת פחות לכבוש את סוריה, כי המעצמות כבר חילקו ביניהן את הגלובוס וסוריה שייכת לצרפת, אז שהצרפתים ילכו לעשות שם סדר ולהרגיש מעצמה. הבריטים מעדיפים להתעסק בעיראק ולהאשים בכך את ישראל כמובן, ומאז שהם השתתפו בכיבוש של עיראק הם לא מפסיקים לדבר נגד הכיבוש של ישראל בשטחים. וישראל שבכלל לא בתמונה תמיד בתמונה ותמיד מאוימת. למה זה כל כך מובן שכל מי שמרגיש מאוים מאיים על ישראל? מה כל כך טבעי בזה, שאפילו הישראלים מקבלים את זה כגזירת גורל? ולמה כשמדברים על מלחמה תמיד משתלטים על מסך הטלויזיה האנשים שלשאול שאלות זה לא הצד החזק שלהם, יותר הם חזקים בלנאום ולסתום לאחרים את הפה. למה אף אחד לא שואל מדוע אנחנו צריכים עכשיו מלחמה? במה תועיל עוד מלחמה ועוד הרג? איך מלחמה תוכל להפסיק את ההרג המתמשך, או שבעצם היא לא תפסיק אותו ואיננה מתכוונת להפסיק אותו אלא רק להוסיף עליו? למה הכל כל כך כל כך מייאש?