דוד אלבחרי ז"ל

 

באיחור נודע לי על מותו של הסופר היהודי-סרבי דוד אלבחרי ב-30 ביולי, והידיעה הזו הציפה אותי בצער עמוק, כאילו הכרתי אותו אישית. היה משהו בכתיבתו של אלבחרי שגרם לי להרגיש כאילו הכרתיו אישית. מוזר לי שהוא נפטר רק כמה שבועות אחרי דינה קטן בן-ציון, שתרגמה כמה מספריו לעברית, בין הסופרים הסרבים הרבים שתרגמה לעברית, למרות שהיה צעיר ממנה ביותר מעשור. משפחתו הודיעה שנפטר לאחר מחלה ארוכה. זה הזכיר לי משהו שכתב, נדמה לי בספרו "גץ ומאייר", ספרו האהוב עלי ביותר והמופלא ביותר בעיני, שמתאר שני נאצים שמדי בוקר דחסו למשאית שלהם יהודים מבלגרד, גברים, נשים וטף, והסיעו אותם ברחובות בלגרד במשאית שצינור הגזים שלה הוליך לתא המטען והרעיל את הנוסעים, שבסוף היום הושלכו גופותיהם מן המשאית. אם אינני טועה בספר הזה מזכיר אלבחרי שבמהלך בדיקה רפואית נשאל על מחלות של בני משפחתו, והשיב: "רובם מתו מהרעלה". זו היתה אמירה נוראה וברגע הראשון צחקתי ממנה. יש הרבה ציניות ב"גץ ומאייר", אולי רק כך אפשר לכתוב על אנשים שהעבודה שלהם זה לרצוח אנשים יום אחר יום באופן שמפתה לדבר על הבנאליות של הרוע, למרות שאין שום דבר בנאלי ברצח ואין שום דבר בנאלי ברוע. על כל הספרים של אלבחרי משוך חוט של מלאנכוליה. אינני יודעת אם מלאנכוליה היא מאפיין של יהודים. אולי כן. דיוקנו של אלבחרי נראה לי מאד יהודי, למרות שאמו היתה סרבית שהתגיירה כשנישאה לבעלה הראשון שנרצח במלחמה, ואחרי המלחמה איבדה את שני בניה בתאונה, ואז נישאה שוב ליהודי, אביו של אלבחרי, שאף הוא איבד את אשתו וילדיו במלחמה, ונולדו להם בת ובן. אחותו של אלבחרי חיה בישראל, ולכן ביקר לעתים קרובות בישראל, ואביו חלה ומת בישראל – על כך הוא סיפר בספרו הקטן והעצוב "צינק". זה גרם לי לתהות מדוע כשהחליט לעזוב את יוגוסלביה בימי מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים, מדוע לא בא לישראל, אלא הרחיק לקנדה, ששם תמיד הרגיש מהגר, נווד, זר, למרות שליטתו בשפה האנגלית שממנה תרגם לסרבית כמה יצירות מופת. אולי מאחר שנמלט מארץ שנהרסה במלחמה לא רצה לחיות בארץ שיש בה מלחמות ולא רצה שילדיו ישרתו בצבא וייאלצו להילחם, לכן נסע לארץ שאין בה מלחמה ושלא היה מסוגל להרגיש אליה שייכות, ובסופו של דבר שב לבלגרד בשנות חייו האחרונות ושם נפטר ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה זמן רב ולא מהרעלה, אבל כל ימיו חי את גורל הקהילה היהודית של יוגוסלביה, שהנאצים רצחו באובססיביות יוצאת דופן אפילו עבורם. הוא כתב על מותם של הוריו יותר משכתב על חייהם – על חייהם כתב מנקודת הראות של מותם, כך לפחות הרגשתי אני. היצירה שלו היתה מצבה ליהדות יוגוסלביה, ובהכרח התגבשה כדיון באופיו של הרוע הנאצי, הוא דיבר על הרוצחים הנאצים כמי שעורך מחקר ומתעד. אולי בגלל הטון הציני והענייני לכאורה קראו לו סופר פוסט-מודרני שאף פעם לא הבנתי בדיוק למה מתכוונים באמירה הזאת. לי עצמי מוזר לחשוב על דוד אלבחרי כעל סופר פוסט-מודרני. תמיד חשבתי שהוא סופר ריאליסטי להחריד. מה יותר ריאליסטי ויותר מחריד מתיאור של רצח יהודי בלגרד במשאיות המוות, שהיו יעילות דיין לרצוח קהילה קטנה בסך הכל. תמיד חשבתי שהרצח הכמעט טוטאלי של יהודי יוגוסלביה המעטים והמפוזרים על פני הארץ כולה הוא עדות מחרידה במיוחד לאובססיביות הנאצית, כי מדוע לטרוח כל כך לרצוח קהילה קטנה ומפוזרת שבכל עיר גדולה בפולין יש קהילה יהודית גדולה פי כמה מכל יהדות יוגוסלביה. נדמה לי שבאותו הקשר של מות קרוביו הוא אמר על עצמו שהוא עץ יבש. זאת לא היתה אמירה על עצמו כי היו לו ילדים ונכדים, אבל הוא דיבר על יהדות יוגוסלביה שנרצחה, ושמלחמת האזרחים חיסלה את המעט שנותר ממנה. בסופו של דבר שב לבלגרד, כי סופר חי קודם כל בשפתו וקשה לו להיות אזרח העולם, גם אם הוא מכיר וחי בשפות אחרות ובספרויות אחרות, בסופו של דבר הוא חי בשפתו וההגירה לסופרים כמוה כהוצאת דג מהמים, קשה לסופר לנשום בשפה שאיננה שפת כתיבתו. כמובן לא הכרתי את דוד אלבחרי אישית, אז את מה שאני כותבת עליו אני יודעת ממה שכתבו אחרים או ממה שכתב בעצמו או ממה שאני משערת לעצמי. שאלתי את דינה קטן בן-ציון הרבה שאלות על דוד אלבחרי, שהיא כמובן הכירה אישית, והיא סיפרה לי מעט דברים, אולי מפני שהיתה דיסקרטית ואולי מפני שלא ידעה לענות. הייתי רוצה לפגוש אותו פעם ולשאול אותו על כל הדברים שסיקרנו אותי: האם היה רוצה שתישאר ביוגוסלביה או בסרביה לפחות קהילה יהודית גדולה ותוססת? האם זה היה מנחם אותו במידה מסוימת על הקהילה שנשמדה? האם הוא מצטער שבימי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה עלו רבים ממעט היהודים שנותרו בה לישראל? ואיך הוא רואה את זהותו היהודית ואת זהותו הסרבית - הוא דיבר הרבה על שאלות של זהות, אבל יותר באופן כללי, פחות לגבי הזהויות הספציפיות שלו. נדמה לי שהוא חש שבני הדור השני לשואה הם במידה מסוימת מתים בחייהם, כאילו מראש נולדו עם חלק מת בגופם, חלק שמת עם קרוביהם המתים אבל נגזר עליהם לשאת אותו בגופם כל חייהם. זו איננה כתיבה פוסט-מודרנית אלא כתיבה טראומטית של אנשים שנושאים איתם טראומה בין-דורית, שהיא כל כך ממשית שאפשר כמעט לגעת בה ולמשש אותה, והיא כואבת גם למי שנושא אותה וגם למי שנוגע בה, ואולי לכן כואב לי במיוחד על דוד אלבחרי שקראתי שמת ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה שנים, והסבל היה חלק בלתי נפרד מאישיותו ומכתיבתו והמחלה היתה עוד התגלמות של משא הסבל שלו ואני מקוה שאנשים ימשיכו לקרוא את הספרים שלו ובייחוד את גץ ומאייר שהוא ספר שאין כמותו בעולם.  

דוד אלבחרי ושואת יהודי יוגוסלביה

בערב יום השואה ראיתי את סרטה של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שכמעט כל תושביה היהודים, כשמונים אלף נפש, נרצחו בשואה. אחד הדוברים אמר שבקעת הקהילות ביד ושם היא המקום היחיד שבו יוגוסלביה עוד קיימת, כי אחרי נפילת ברית המועצות ואיחוד גרמניה, הלמוט קוהל שהיה אז קנצלר גרמניה, החליט להרוס את יוגוסלביה, באותה שיטה שבה היטלר הרס אותה, על ידי הקמה של מדינות בובה גרמניות בחלקי יוגוסלביה שהיו בעבר חלק מאוסטרו-הונגריה, שהיטלר וגם הלמוט קוהל ראו בהן תמיד חלק מתחום ההשפעה הגרמני, ואף פעם לא השלימו עם הקמת יוגוסלביה, שנועדה לחסום את הגרמנים באירופה היבשתית בלי מוצא לים התיכון ולים השחור, ולמנוע מהם להפוך לאימפריה גדולה. ההבדל בין היטלר לקוהל היה שקוהל קיבל סיוע להריסת יוגוסלביה מארצות הברית ובריטניה, שרצו בכל מחיר לנצל את התפרקות ברית המועצות כדי להפוך שטחי השפעה חשובים שלה לשטחי השפעה שלהם, והמיקום הגיאוגרפי של יוגוסלביה באמצע הים התיכון ועל נתיב הדנובה לים השחור הפך אותה תמיד לחשובה במיוחד ולשדה דמים בין ביזנטיון לונציה, בין הגרמנים לתורכים ובין ברית המועצות לנאט"ו. כל שליטי מרכז ומזרח אירופה, שבניגוד למדינות המערב הכירו את האיזור, כמו פרנץ ורניצקי שהיה אז קנצלר אוסטריה, וואצלב האוול שהיה אז ראש ממשלת צ'כיה, התנגדו לקוהל ואמרו לו שיקרה ביוגוסלביה אסון, אבל הלמוט קוהל שיתף פעולה עם הנשיא הנאצי של אוסטריה קורט ולדהיים ודרס את מדינות מזרח אירופה כמו שרק גרמנים יודעים וגם דרס את יוגוסלביה, בשותפות עם ארצות הברית ובריטניה וגם שותפות מסוימת של צרפת, ובגלל שהזמינו את הטייסים הגרמנים להפציץ את בלגרד, כמו שהם הפציצו אותה במלחמת העולם השנייה, והטייסים הגרמנים שמחו מאד להפציץ את הסרבים, ושכחו לגמרי שהם פציפיסטים, שזה מה שהם אומרים כשמבקשים מהם להפציץ את עיראק או סוריה, מדינות אחיות שלהם שגם שיתפו פעולה עם הנאצים וגם שונאות יהודים כמוהם. כמובן כששלחו טייסים גרמנים להפציץ את הסרבים, גייסו גם כל מיני יהודים חנפנים שיגידו שהסרבים הם כמו הנאצים, כי כשרוצים לפגוע בקורבנות של הנאצים, כמו הסרבים שמיליון וחצי מהם נרצחו בידי הנאצים, מביאים יהודים חנפנים להגיד שהקורבנות של הנאצים הם כמו הנאצים, ובגלל זה זה טוב שהגרמנים יבואו להרוג אותם, ואם למשל הקרואטים בתמיכה של נאט"ו גירשו מאתיים אלף סרבים מקרואטיה, אז הראו בטלויזיה האמריקאית שהסרבים רצחו מוסלמים בבוסניה, כדי שהצופים יבינו שלפגוע בסרבים זה דבר טוב ומותר לעשות להם הכל. שנתיים אחר כך הראו בטלויזיה האמריקאית את מגדלי התאומים נופלים מטרור של ארגון אל-קעידה, שהתחיל את התארגנותו בבוסניה בזמן שנאט"ו פעלה להפוך אותה למדינה מוסלמית, וארגון אל-קעידה שחייב את קיומו לארצות הברית, טוען שהאמריקאים היו בכלל נגד המוסלמים ביוגוסלביה, מה שכמובן לא נכון. כל מה שקורה היום בעולם, התוקפנות של פוטין כלפי המערב בסוריה ובאוקראינה, קשור למה שקרה אז, בסוף האלף הקודם, כשהאיזון בין ברית המועצות לארצות הברית הופר והמערב הרגיש מנצח, ושכח שבניצחון צריך להיות נדיבים ולא תאוותנים, שזה לקח שהרבה מנצחים מכל העמים למרבה הצער שוכחים.

כל זה כמובן סוטה מהנושא שעליו התחלתי לדבר, הסרט של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שהוא סרט מאד מרתק, כי הוא עובר מאיזור לאיזור ביוגוסלביה, שחולקה לאחר כיבושה בידי הנאצים בין גרמניה, הונגריה, בולגריה ואיטליה, ולכל חלק היה גורל אחר, ואת המעבר הזה הוא עושה בעיקר דרך סיפורים אישיים של ניצולים מכל איזור ואיזור, והניצולים האלה הם מעטים מאד, כי כמעט את כל יהדות יוגוסלביה, שמנתה רק כשמונים אלף נפש, רצחו. יוגוסלביה היתה ארץ גדולה, והיהודים בה היו מעטים. בארבע-חמש עיירות קטנות בגליציה הפולנית היו יהודים כמו בכל יוגוסלביה. אילו הניחו הנאצים ליהודי יוגוסלביה לנפשם, זה לא היה משפיע במיוחד על מצב היהודים בעולם. אבל הנאצים היו לגמרי אובססיבים בהשמדת היהודים שלהם, והם השקיעו מאמץ אדיר בהשמדה כמעט מוחלטת של יהדות יוגוסלביה, וגם הצליחו מאד להשמיד כמעט את כולם, שאם חושבים על זה זה לא מאד קשה, כשמדובר באוכלוסיה קטנה מאד, מפוזרת מאד, ולגמרי חסרת אונים. לכן רצח יהדות יוגוסלביה, למרות שהיא קטנה, מספר הרבה  מאד על אופיה של הרצחנות הנאצית, זאת שהיום כל מיני פרופסורים שמתחנפים לגרמנים מנסים לטעון שאין לה קשר לאנטישמיות, ולהתכחש לעובדה שהאנטישמיות היתה המופע הכי אופייני לשיח הנאצי, לתרבות הנאצית ולפעולה הנאצית, ושכל התיאוריות הנאציות לכשעצמן שמועלות כדי להמציא להשמדת היהודים סיבות אחרות מאנטישמיות קיצונית, מאבדות מתוקפן ביוגוסלביה, ובכל זאת השמדת היהודים ביוגוסלביה היתה אחת מהאובססיביות והקטלניות ביותר.

יש בסרט הזה הרבה מאד רגעים קשים, שבהם התקשיתי לשמוע את תיאורי הזוועות ולראות את התמונות המתעדות אותן, או אפילו סתם צילומים של מקומות הרצח מימינו, שהופכים את מעשי הרצח למוחשיים יותר, אבל הכי היה לי קשה התיאור של משאית הגז שבה נרצחו יהודי בלגרד, שאחר כך פרקו את גופותיהם בכפר יניציי ליד בלגרד והכריחו סרבים לקבור אותן ואחר כך ירו בהם למות. היתרון של הסרבים על היהודים היה שבהם ירו למות ואת היהודים רצחו בגז מצינור המפלט שחובר לצא המטען שבו היו דחוסים אנשים ונשים וילדים. לנאצים היה מאד חשוב להשמיד את היהודים בגז כמו שמדבירים פשפשים, כי הם חשבו שאם הם ירצחו את היהודים כמו שהורגים פשפשים, זה אומר שהיהודים הם רק פשפשים ולא בני אדם. הם לא חשבו שהמעשים שלהם מלמדים רק עליהם, ולא על הקורבנות שלהם.

משום מה אמרו גם בסרט ששני הנהגים של המשאית נקראו גץ ומאייר, ועד ששמעתי את זה חשבתי שהשמות האלה, שהם שמות מאד נפוצים בגרמניה, גם כשם פרטי וגם כשם משפחה, הם שמות שהמציא הסופר דוד אלבחרי, שכתב ספר על גץ ומאייר שנקרא גץ ומאייר, ואני חשבתי שהשמות והתיאורים של הנהגים הם פרי דימיונו הספרותי, ורק מהצפייה בסרט הבנתי שהסיפור שלו הוא בעצם תיעודי ולא דימיוני, וניסיתי שוב לקרוא את גץ ומאייר, שיצא בשנת 2003 בהוצאת כרמל בתרגומה של דינה קטן בן-ציון, ולדעתי הוא ספרו הטוב והחזק ביותר של אלבחרי, שהוא יהודי מיוגוסלביה שהיגר בזמן המלחמות בשנות התשעים לקנדה, ועכשיו דינה אמרה לי שהוא מחלק את זמנו בין קנדה לבלגרד ושהוא מאד חולה, מה שלא הפתיע אותי, כי הספרים שלו מלאים סבל וצער, כל כך הרבה צער שבקושי אפשר לחיות איתו. בזמנו קראתי את גץ ומאייר בבת אחת ועכשיו התחלתי לקרוא שוב וכל מלה היתה לי כמו מדקרת סכין: "אחד משניהם, טוענים העדים, היה נכנס אל המחנה, משחק עם הילדים, מאמץ אותם אל לבו ואפילו מרעיף עליהם סוכריות שוקולד... משליטף את אחרון הראשים סתורי השיער, חילק את הסוכריה האחרונה והעמיד על הקרקע המוצקה את הזוג האחרון של הרגלים הקטנות, הם מתפוגגים מתודעתו..." אלבחרי איננו מעלה את האפשרות שגץ ומאייר קיבלו הוראות לנהוג בילדים בחביבות כדי שיהיו רגועים ויעלו בשקט למשאית המוות. הוא חשב שגץ ומאייר פשוט הפרידו הפרדה גמורה בין המגע עם הילדים לבין רציחתם, שזאת המשימה, וקצינים נאצים ממלאים משימות בנאמנות.

פתאם הספר הזה שידעתי בכל מקרה שהוא מבוסס על המציאות, נהיה בלתי אפשרי, עכשיו שהבנתי שהוא הרבה יותר קרוב למציאות מששיערתי. בעצם למרות שידעתי המון שנים על משאית המות, לא ידעתי שפרקו את הגוויות בכפר יניציי, או אולי ידעתי ושכחתי את שם הכפר, ועכשיו אני לא יכולה כבר לשכוח. תמונה אחת מהסרט, צילום ישן של הגוויות שהאדמה התקשתה לכסות, נתקעה לי בראש ועומדת לי כל הזמן לפני העיניים. גם כשקוראים יצירת ספרות שיודעים שהיא מבוססת על המציאות, רוצים לחשוב שלא הכל אמת, במיוחד אם הוא נורא ובלתי נסבל, ולכאורה מה זה בכלל משנה איך קראו להם, ואם השמות אמיתיים או בדויים. אבל כששומעים שם, למרות שאין בזה שום היגיון, פתאם קמים בעלי השמות ונעמדים לך מול העיניים, שני הקצינים הנאצים הזוטרים גץ ומאייר שהם הם בשמות האלה רצחו אלפי יהודים בבלגרד במשאית המות המשוכללת שהביאו מגרמניה, והטייסים הגרמנים שהפציצו את בלגרד ואלה שחזרו להפציץ אותה בשמחה בסוף המאה העשרים, ממש אותם אלה שנהיו בבת אחת פציפיסטים כשביקשו מהם להפציץ את עיראק, וגם עכשיו כשביקשו מהם להפציץ את סוריה הם הקפידו על הפציפיזם שלהם, ורק בבלגרד, ששם הם רצחו אלפי יהודים ומאות אלפים של סרבים, שם אין להם שום בעיה להפציץ, ונדמה לי שכבר אף אחד לא יכתוב על זה ספרים.   

דינה קטן בן-ציון / על בית ומלים

שוו בנפשכם התחלה שכזו לרומן משפחה: נערה נכה ויתומה מאב, שאמה מתפרנסת בדוחק ככובסת, מצטיינת בלימודיה, נישאת לאיש, ופותחת יחד עמו חנות ספרים מצליחה. הזוג מתעשר ובונה בניין בן שלוש קומות: בקומה הראשונה דירת ההורים והחנות, בשנייה מתגוררת הבת הבכורה עם בעלה ושני בניה, והקומה השלישית מיועדת לבן הצעיר, שמיועד לנהל את החנות אחרי הוריו, ובחלומה של אמו הוא נישא לבת עשירים ומיוחסים, שתעניק חותמת לעלייתה בסולם החברתי. אבל יום אחד מגיעה אל החנות נערה יתומה לחפש עבודה כזבנית, וכובשת מיד את לבו של הבן. האם דוחה את בקשתם להינשא עד שיסיים הבן את לימודיו, אבל הוא ואהובתו מחליטים לברוח ולהינשא בכל זאת, ואמו נאלצת להסכין עם הנישואים. ויש להם אות מן השמים שנועדו זה לזו, כי שניהם נולדו בהבדל של שנתיים באותו תאריך עצמו – ה-27 במאי, תאריך שממלא תפקיד מיוחד בתולדות המשפחה, כי גם אבי החתן וגם אחותו הגדולה נולדו באותו תאריך עצמו.

ובכן הזוג הצעיר משתכן בקומה השלישית ונולדת להם בת. לו היה זה סיפור בידיוני, קל מאד היה להמשיך אותו: הבת תגדל בחנות הספרים ומכשירי הרדיו, שנוספו כדי לענות על שאיפתו של הבן הצעיר להיות מהנדס חשמל, עם ההורים והסבתא והדודה ובני הדודים, ויהיה גם בן או בת נוספת, ויהיו אהבות צפויות או לא צפויות, חתנים וכלות רצויים או רצויים פחות, ושלשלת הדורות תימשך, והספרים יתחלפו בחלונות הראוה וקוראים חדשים ישתקפו בתוכם, וחיי המשפחה וחיי החנות ייארגו בחיי העיר סראייבו היפה. אבל כל זה לא יקרה, כי הילדה נולדת בשנת 1937, והאח או האחות אינם נולדים כלל, כי אמם מסרבת "ללדת ילדים להיטלר". והיטלר בא.

בגיל ארבע שנים מסתיימת ילדותה של דינה קטן. סבתה נשלחת לאושוויץ, אביה נופל בשבי הגרמנים, במשך ארבע שנים גורלו אינו ידוע והיא עצמה לא תראה אותו שש שנים תמימות, שבהן תיטלטל עם אמה לאיזור הכיבוש האיטלקי והלוך ושוב במאמץ, שמצליח בסופו של דבר, לשרוד את המלחמה. היא זוכרת מעט וזיכרונותיה רעים: פציעות, מחלות, פחד. לא די כדי לרקום סיפור שלם. היא נעזרת בבן דודה שמעון שגונן עליה תמיד כאח גדול, ובשנות השבעים לחייה הוא עדיין מגונן עליה, מנסה לספר לה על ילדה קטנה "שהלכה יפה כמו גדולה". אמה מספרת כיצד הצליחה להעלות אותה חולה ופצועה על עגלת החולים העמוסה, ופחדה שלא תשוב לראותה. מרסיסי זיכרונות וסיפוריהם של אחרים מנסה דינה קטן בן-ציון לרקום את סיפור חייה, היא היתה רוצה לספר אותם כמו שמספרים סיפור, ברהיטות וברצף, אבל הזיכרונות האלה, כמו חייה וחיי משפחתה, קרועים ושבורים, והיא מצרפת את תמונתם מחלקי פסיפס של זיכרונות קטועים, וביקורים חוזרים במולדתה, שבהם היא מתקשה מאד למצוא את ילדותה, וסיפוריהם של אחרים, והסיפור נרקם חלקים-חלקים כמו שמיכת טלאים, ובהכרח הוא גם הירהור על טיבו של הזיכרון, וגם על כוחו של הזיכרון לעצב את בגרותו של אדם.    

בגיל שמונה נשלחה דינה הקטנה לבדה לארץ ישראל, לאחר שאמה נפצעה בתאונה ואביה טרם חזר מן השבי. בקיבוץ מרחביה שאליו היא נשלחת היא מוצאת בית חם והופכת לציונית קטנה ומסורה. שנתיים אחר כך, בהיותה בת עשר, היא שוב נשלחת לבדה להוריה ביוגוסלביה, והחיים עם הוריה כמשפחה שלמה הם ימיה המאושרים ביותר. בגיל שתים-עשרה היא תעלה עם הוריה לארץ, ותדע ימים קשים ועצובים – שנתיים נוספות לבדה בקיבוץ בטרם תשוב לבית הוריה בעיר.

"אני עוד אומרת בוסנה", אמרה לי דינה כמה פעמים על ארץ הולדתה, שאנו רגילים לבטא את שמה בוסניה, בהשפעת הגרמנית. את שמה המקורי שלה, דונה, כשם סבתא, החליפו לדינה בקיבוץ, והיא לא מחתה, אפילו קיבלה את השם החדש בשמחה. אבל על שמה המקורי של ארץ הולדתה היא שומרת, כמו כמוסה של חמדה וגעגועים. משהו ממנה נשאר שם, בארץ שבה היו לה רק ארבע שנים של ילדות רגילה ושמחה, ועוד שנתיים של אושר, בין גילאי עשר לשתים-עשרה, להיות ילדה של אמא ואבא, חוויה שהיתה עבורה מיוחדת וחדשה, אחרי שנים נוראות של מות וסבל, שהותירו את הוריה שבורים ואותה בת יחידה. משהו ממנה נותר שם, והיא חוזרת לשם שוב ושוב, מקדישה את חייה לתרגם את הספרות הסרבו-קרואטית לעברית, כמו מנסה לחבר כל חייה בין שם לכאן, בין שפת עֵבֶר לשפת האם, וגם להמשיך לחיות גם שם בחיותה כאן, לכאוב את כאבי ארץ האם וגם את כאבי הארץ הזאת. והיא עצמה תוהה מה מושך אותה לשם, שהרי סראייבו הממשית שהיא מוצאת בבגרותה איננה צבועה בצבעי הזיכרונות, ויסורי מולדתה לא הסתיימו במלחמת העולם השנייה, אלא הולכים ונמשכים.

האוטוביוגרפיה של דינה קטן בן-ציון "על בית ומלים" לא נכתבה בקלות, אלא נרקמה במשך שנים מאותם השברים והקרעים שמהם נרקמו חייה, במחט עדינה מאד, שתוהה על חידת הזיכרון, וגם על האופן שבו נבנית זהותו של אדם, שידע כה הרבה טלטלות בחייו בשנים שבהן אנו זקוקים יותר מכל לחיים מוגנים. מתוך שבר ילדותה ויסורי נעוריה הקימה דינה מפעל חיים ייחודי של תרגום הספרות הסרבו-קרואטית לעברית, והעניקה לנו מיצירותיהם של איוו אנדריץ', אלכסנדר טישמה, דנילו קיש, מילורד פאביץ', דוד אלבחרי, ורבים אחרים. מעטים האנשים שכה גדול הפער בין הוויתם הצנועה והנחבאת אל הכלים לבין גודלו של מפעל חייהם. "בטקסט הזה אני הפסיק" כתבה דינה בשיר שחביב עלי במיוחד, ובקוראי את תרגומיה ואת ספרה האמירה הזו מהדהדת בראשי, ואני חושבת כמה כישרון צריך כותב כדי שהסיפור יהיה גדול ממנו, כמה גדולת נפש צריך כדי להיות הפסיק.

מָקוֹם / דִּינָה קָטָן

לֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם

לְמוּקְיוֹן עֲבָרִי

גַּם לֹא אֶכְפֹּר בְּכֹחוֹ

הַמְּעַצֵּב אֶת מַפַּת-רוּחִי.

אַכִּיר תּוֹדָה לַנִּדָּחוּת

שֶׁאִמְצָה אוֹתִי אֶל מֶרְחַבֶיהָ.

בַּטֶּקְסְט הַזֶּה אֲנִי הַפְּסִיק

וּבְרִגְעֵי הַחֶסֶד, מִלַּת-יַחַס

נִגְזֶרֶת מִתַּכְלִית הַפֹּעַל הַבּוֹרֵא.

(דינה קטן, נְשִׁימָה, הוצאת כרמל, 2003)

דינה קטן, על בית ומלים, הוצאת כרמל

רשימה של ד"ר רות נצר על הספר