יובל אלבשן בזכות יצחק לאור

אני כותבת מתוך כעס ובחילה. כבר את הפוסט הקודם על פרשת הפרס ליצחק לאור כתבתי כמעט נגד רצוני, אבל לפעמים אני מבינה בעל כורחי שמה שנראה לי לעתים על פניו כויכוח שאינני רוצה להשתתף בו, הוא הרבה יותר מהותי לחיי מכפי שחשבתי, ומאמרו של יובל אלבשן הבוקר ב"הארץ" (הלינצ'רנט כמופת, 30/12/2014) איננו מאמר שאני רוצה לעבור עליו בשתיקה. קשה לתאר את הגועל שחשתי למקרא ההתחסדות הדוחה ולהטוטי המלים של אלבשן, שנועדו, כמה לא מפתיע, להלל את הכותב ולהכפיש את המחאה נגד הענקת הפרס ללאור, פרס שכפי שכתבתי בפוסט הקודם נועד מלכתחילה, בכוונת מכוון, לירוק בפרצופן של המתלוננות. אלבשן מחמיא לעצמו על כך שגם את ההתקפה באינטרנט נגד אורנה בנאי ונגד מרצה מבר-אילן, שהותקפו על התבטאויות שנחשבו לשמאלניות, הוא דחה, ובכך הוא כורך בזדון את המחאה נגד מתן הפרס ללאור עם הפוגעים בחופש הביטוי, וגם פוסל מראש את כל מי שמוצא הבדל תהומי בין ההתקפה על שני האחרונים לבין המחאה נגד לאור, וכך הוא כותב: "מיד תגיע אקרובטיקה מילולית שתסביר את ההבדל בין מעשים לבין הצהרות". אבל האקרובטיקה המילולית היא של יובל אלבשן, ואני, שאינני עורכת דין וגם לא משפטנית, לא מרצה באקדמיה וגם מאמרים ב"הארץ" אינני יכולה לפרסם, כי שגרירות גרמניה אסרה על עיתון "הארץ" לפרסם את מאמרי (כבר בשנת 2002, ואינני מצפה שיובל אלבשן ייצא להגנת חופש הביטוי שלי, כי בעיתון "הארץ" חופש הביטוי שמור לאנטישמים ושונאי נשים), בכל זאת אטול לעצמי, בזכות האינטרנט שאלבשן וחבריו טרם הצליחו למנוע ממני להתבטא בו – ולא שלא היו כאלה שניסו – את הזכות להסביר למשפטן המהולל ועורך-הדין המעוטר יובל אלבשן מה ההבדל המהותי בין אורנה בנאי והמרצה מבר-אילן לבין יצחק לאור: התבטאויות שמאלניות אינן עבירה על החוק, וגם לא על המוסר. התבטאויות שמאלניות יכולות אולי מאד להרגיז אנשים מסוימים, אבל אלה התבטאויות לגיטימיות לגמרי, שהפועלים נגדן מנסים להטיל אימה על אנשים שלא עשו כל רע לא מבחינה חוקית, לא מבחינה מוסרית, ולא משום בחינה אפשרית. והמחאה נגד יצחק לאור, בניגוד לרושם הכוזב שמנסה יובל אלבשן ליצור בזדוניות במאמרו, לא היתה עקב התבטאויות שמאלניות, אלא עקב התבטאויות שיש בהן ביזוי קשה של נשים על רקע מיניותן, ביזוי שהוא גם עבירה פלילית אבל בראש וראשונה הלבנת פניהן ברבים שעליה אמרו חז"ל שכמוה כשפיכות דמים, ומעשים אלה נעשו ברשות הרבים ורבים היו עדים להם, להבדיל מאשמת האונס שלא היו לה עדים ועדיין זכותה של הנאנסת להשמיע את זעקתה גם אם לא התלוננה במשטרה, כי כדברי כבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל, גם עדות היא ראיה, ועדות היא עדות גם אם הושמעה בציבור ולא בבית המשפט. מחאה נגד אדם שלא עשה כל רע שונה באופן מהותי ממחאה נגד אדם שפגע באנשים בצורה קשה, ואין צורך בהכרח בניהול הליך בבית משפט, מפני שהפגיעות והעלבונות שהטיח לאור באנשים נעשו לרוב ברשות הרבים, חלקם באוניברסיטה ובמערכת "הארץ" וחלקם גם הופיעו מעל דפי "הארץ" במוסף שמתיימר להיקרא "תרבות וספרות", ולא פעם שיפשפתי את עיני בתדהמה כיצד העורכים מאפשרים ללאור לכתוב גסויות ועלבונות בלשון שוק כנגד אנשים שאינם נושאים חן בעיניו, וגם אינם דורשים ממנו למחוק או מוחקים בעצמם את הביטויים הבלתי ראויים לדפוס. בכלל התנהגות בלתי ראויה ברשות הרבים והלבנת פנים של הזולת ברבים, בין אם עברה את רף ההרשעה הפלילית ובין אם לאו, ראויה בהחלט לסנקציה של שלילת פרס שמלכתחילה לא היה צריך להינתן לאדם כזה, ומי שנתן לו פרס בכוונת מכוון לזלזל בנפגעות וגם בנפגעים הרבים, צריך היה להביא בחשבון גם תגובת נגד, שהאינטרנט אכן מאפשר לאנשים שאינם נהנים מהפריוילגיות התקשורתיות שיובל אלבשן ועמינדב דיקמן, וכמובן גם חברם הטוב יצחק לאור נהנים מהן, וזה בעצם המסר הסמוי במאמרו של אלבשן: כיצד נשים שבניגוד לאיש חשוב כמותו לא זכו לקבל טור ב"הארץ" וגישה חופשית לכלי התקשורת האלקטרונית, ולאקדמיה ובעצם לכל מרכז כוח בישראל, נשים שאנשים כמוהו וכמו הפרופסור דיקמן והמשורר החשוב יצחק לאור דורכים עליהן בדרכם כמו על שיירת נמלים כנועות, כיצד נשים כאלה הצליחו, באמצעות האינטרנט, לא רק להביע את מחאתן אלא גם להצליח בה, ולמנוע מחבורת אנשים שמוברגים יפה יפה במרכזי הכוח לרמוס אותן ולהשתיק את קולן, להוקיר את מבזיהן ולבזות את מוקיריהן. רק עכשיו כשקראתי את מאמרו המביש, המיתמם, הזדוני, המתחכם, המבזה כל הבחנה בין טוב לרע, והמתנשא בלי גבול, הבנתי באמת כמה חשובה היתה המחאה הזו, ועד כמה תומכיו של לאור, בתירוצים שונים ומשונים ובנימוקים שמעוותים כל צדק והיגיון, מאיימים גם עלי, ועל כך אני מרימה את הקול.

פרס לו פרס

לא באמת רציתי לכתוב על הפרשה של יצחק לאור והפרס שמפעל הפיס העניק לו ואחר כך ביטל והרצון שלו לתבוע אותם, אבל אני כן מוצאת את עצמי קוראת את מה שנכתב על הפרשה הזאת, ואני כן חושבת עליה כל הזמן, וכשאני מנסה לכתוב על דברים אחרים היא עולה ומשתלטת על המחשבות שלי. לא רציתי לכתוב גם בגלל שכבר לפני הרבה שנים, בלי לדעת שום דבר על כל הדברים שהתפרסמו מאוחר יותר – גם את תחקיר המקור לא ראיתי, שמעתי על הכל רק מאד בדיעבד – כבר לפני הרבה שנים חשבתי שהכתיבה של לאור, במדור תרבות וספרות של עיתון הארץ, היא גסות-רוח והשתלחות לשמה באנשים שהם משוררים או סופרים או חוקרי ספרות, וכמה מאלה שהשתלח בהם במיוחד מוכרים לי אישית כאנשים טובי לב ועדינים שלא פגעו בזבוב, וכאב לי מאד לקרוא את ההתנפלות שלו עליהם בלי שום בסיס והצדקה, כי גם אם לא אוהבים ספר שירים, לא מוצדק להשתלח במשורר בצורה גסה כזאת, והאחריות היא כמובן לא רק של לאור עצמו אלא של עורכיו ומפרסמיו. לכן גם מעולם לא קראתי את כתב-העת "מטעם" שערך, למרות שאמרו לי שיש שם תכנים מעניינים. לא רציתי קשר עם שום דבר שיצחק לאור קשור בו, ואפילו לכתוב נגדו לא רציתי, ובאמת גם את הרשימה הזו אני כותבת לא בגלל לאור, אלא בגלל האדם שהחליט להעניק לו את הפרס, שזה פרופסור עמינדב דיקמן. חברי הועדה האחרים יותר נגררו אחריו ואחת מהן התחרטה אחר כך והתפטרה. הדמות הדומיננטית בועדה, ומי שעומד בתוקף מאחורי החלטתו להעניק ללאור את הפרס, הוא עמינדב דיקמן, שהוא פרופסור לספרות ומתרגם מחונן לעברית ופעם גם כתב ביקורות במוסף "הארץ ספרים" שמאד אהבתי לקרוא, עד שפעם אחת הוא כתב בצורה מאד משתלחת על ספר של המתרגמת המנוחה רינה ליטוין, ומאד כאב לי לקרוא את הביקורת המשתלחת הזאת, כי רינה ליטוין היתה אשה עדינה וטובה שתירגמה מאד יפה הרבה ספרים ואפילו אם היא כתבה ספר לא כל כך טוב זו לא סיבה לכתוב עליה ביקורת מעליבה. אפשר לכתוב ביקורת בנימוס, גם אם היא שלילית. ואם ממש לא אוהבים את הספר עדיף פשוט לא לכתוב. כל מבקר מקבל הרבה ספרים לביקורת והוא יכול לבחור על מה לכתוב וממה להתעלם. לפעמים יש חשיבות ציבורית לכתוב ביקורת קשה על ספר, אם יש בו למשל הסתה או אנטישמיות או גזענות או שקרים בוטים, אבל אם מישהו כתב ספר לא כל כך טוב על אהבות ספרותיות שלו, זה ממש לא מצדיק להטיח בו עלבונות. ואז עברה לי בראש המחשבה שעמינדב דיקמן נהיה קצת כמו יצחק לאור, מישהו שרוצה להכאיב לאנשים, וגם מרגיש שהוא יכול לדרוך על אנשים בלי לשלם על זה שום מחיר.

ובאמת גם עכשיו אנשים מדברים על לאור ועל דירקטוריון מפעל הפיס, אבל לא כל כך מדברים על עמינדב דיקמן, שהוא זה שהחליט להעניק ללאור את הפרס הזה, שהוא פרס חריג בגודלו יחסית לרוב הפרסים הספרותיים שברובם יש יותר כבוד מכסף. זה פרס ממש גדול של מאה אלף שקל, שבשביל משוררים זה המון כסף. ועמינדב דיקמן הוא אדם שמעורה היטב בזירה הספרותית והתקשורתית ואין שום סיכוי שהוא לא ידע על הפרשיות שקשורות בשמו של לאור, ואין שום סיכוי שהוא מכיר את יצחק לאור רק מהשירים שלו, שגם אני אוהבת אותם, ופעם הייתי קונה את ספרי השירה שלו, לפני שהרגשתי שאני לא רוצה יותר שום קשר אליו, למרות שהשירים שלו מאד יפים. אני לא מאמינה בהפרדה בין היוצר ליצירה שלו, ואם אני חושבת שאדם מסוים הוא יוצר מוכשר אבל בן-אדם נורא, אני מעדיפה לוותר על היצירה שלו, כי אני לא מסוגלת לקרוא שיר בלי לחשוב על המשורר, כי לקרוא מה שבן-אדם כותב זה כמו לדבר איתו, כמו להקשיב לו, ויש אנשים שאני פשוט לא רוצה להקשיב להם. בכל אופן עמינדב דיקמן, שהוא אדם מעורב ומקושר בחוגי הספרות ובחוגי עיתון הארץ, ללא ספק ידע היטב כיצד לאור פגע בנשים, ובכל זאת הוא החליט להעניק לו את הפרס, לכאורה רק על איכות השירה שלו, אבל אין כזה דבר שמעניקים לבן-אדם פרס רק על איכות היצירה שלו. פרס הוא לא ציון שצריך לשקף בדיוק את איכות היצירה ולא שום דבר אחר. פרס הוא ציון לשבח שמבטא הערכה כוללת לאדם ולפעילותו. למשל כשמעניקים לשחקנים ובמאים אוסקר, מבטאים בזה הערכה לא רק לעבודת המשחק או הבימוי, אלא גם לחשיבות של התפקיד או הסרט. לא יתנו אוסקר לשחקן ששיחק מצוין בסרט גרוע וחסר חשיבות, למרות ששחקן טוב יכול להצטיין גם בסרט גרוע. תמיד הפרס לשחקן או לבמאי משקף גם את הערכת האקדמיה לאיכות וחשיבות הסרט ולמסר האנושי והמוסרי שלו, או למסר הפוליטי שלו, שזה עלול גם לשקף אינטרס פוליטי שהוא לאו דוקא טהור, אבל בכל מקרה השיקול חורג מהערכה לאיכות המשחק או הבימוי, והדבר נכון תמיד לגבי פרסים. כאשר ועדת פרס נובל לספרות העניקה פרסים לאלכסנדר סולז'ניצין או לאורחן פאמוק, היה בכך גם מסר פוליטי רלוונטי מבחינת ועדת הפרס בנסיבות הזמן, ולא רק הערכה של איכות ספרותית. זה דבר שגם עמינדב דיקמן מבין אותו, ולכן ההחלטה שלו להעניק את הפרס ליצחק לאור איננה ואיננה יכולה להיות החלטה תמימה, זהו בהכרח ביטוי של תמיכה בלאור וביטוי של הערכה כוללת ללאור, הרבה מעבר להערכת שירתו, וזו אמירה מתריסה ואפילו פוגענית כלפי הנשים שהתלוננו נגדו, שעמינדב דיקמן רואה בהן את עפר הארץ לפני המשורר הגדול לאור. זהו בהכרח פרס לא רק לשירתו של לאור אלא גם לאישיות שלו, ובהחלט יש בהחלטה הזאת התייצבות מאחורי לאור גם בהקשר של הביקורת הציבורית על התנהגותו ומעשיו. לכן התגובות של הנשים כלפי ההחלטה הזו על הענקת הפרס אינן תגובות לא ראויות ולא רלוונטיות וכל הדברים הנוראים שעמיתיו של לאור בהארץ טוענים לגביהן, אלא הן תגובות לגמרי לעניין, הן אינן התרסה כנגד החלטה מקצועית טהורה, כפי שמנסים לטעון, אלא התרסה כנגד פרס שמצדו נועד מראש לבטל את התלונות על התנהגותו של לאור ולהמעיט בערכן, ולכן היא התרסה לגמרי צודקת, כנגד ניסיונו הבלתי ראוי של הפרופסור עמינדב דיקמן לרומם את יצחק לאור כאילו לא נפל כל פגם בהתנהגותו, ולהוסיף עלבון צורב על עלבונן של הנשים שבהן פגע ועלב.