גדרות פח דקות

 

גדרות פח דקות עמדו שם

גדרות פח דקות.

בין החיים למות מתחו שם

גדרות פח דקות.

 

גדרות פח דקות קרסו

והמות פרץ –

ומי שנלכד בין גדרות פח דקות,

דינו נחרץ.

 

גדרות פח דקות עופפו

כמו עלים ברוח,

ומי שנפל בין גדרות פח דקות,

לא היתה בו עוד רוח.

 

גדרות פח דקות וביניהן

ההמון רקד.

מי שרקדו רקדו ביחד

ומי שמת מת לבד.

 

 

אסון בהילולת רשב"י במירון

 

האם כך מתנהגים בפרקליטות?

 

היום ציטטו באוזני משפט שאמרה שופטת ותיקה בדיון לפניה: "כשעבדתי בפרקליטות שמו לי רגליים על השולחן". היא אמרה את זה כדי להקל ראש בבעלת דין שהתלוננה שעובד אחר נכנס לחדרה במשרד בניגוד לרצונה והניח את רגליו על שולחנה. ואני חשבתי לעצמי: באמת? כך מתנהגים בפרקליטות? פרקליט גבר נכנס לחדרה של פרקליטה אשה ומניח את רגליו על שולחנה, מול פרצופה? עם סוליות נעליו הממותגות? כי הרי עורכי-דין נועלים נעליים איכותיות, לא כאלה שאני קונה במאה שקל אצל הזקנה במחנה-יהודה מתחת לכביש. רציתי גם לשאול את השופטת הזקנה הזאת אם גם קראו לה בפרקליטות שפרה שזה איננו שמה, כי לבעלת הדין העובד הקפיד לקרוא בשם שפרה ולא בשמה האמיתי, מה שהזכיר לי את גבעת חלפון, ולא רק מפני שיש שם דמות בשם שפרה. אני מקוה שקראו לשופטת הזקנה בפרקליטות בשמה האמיתי, שהוא שם יפה. גם לבעלת הדין היה שם יפה, אבל ההוא שהניח את רגליו על שולחנה הקפיד לקרוא לה שפרה, שזה שמה של סבתי המנוחה שגידלה אותי. במאה התשע-עשרה, כשסבתי נולדה, זה נחשב לשם יפה. בישראל רק חרדים עוד קוראים לבנותיהם שפרה, ואולי משום כך האיש, שהוא תל-אביבי חילוני ולכן מן הסתם מאד מתקדם ועדכני, בחר לכנות את בעלת הדין שפרה כדי ללעוג לה. חילונים אינם קוראים לילדיהם בשמות של סביהם וסבותיהם, ועל אחת כמה וכמה חילונים תל-אביבים שהם מתקדמים ועדכניים יותר מכולנו. בכל אופן מה שהטריד אותי זאת המחשבה ששם בפרקליטות נכנס פרקליט לחדרה של פרקליטה ומניח את רגליו על השולחן, והפרקליטה איננה אומרת דבר אלא מקבלת את סוליות הנעליים בפניה כעניין של מה בכך שיש לקבל כהתנהגות נסבלת, או אולי כהתנהגות מקובלת, לפחות בפרקליטות. בשאר העולם, עד כמה שידיעתי משגת, הנחת רגליים על שולחנו של אדם אחר נחשבת לחוצפה שאין דוגמתה, למעשה של הבעת בוז וזלזול וגם תוקפנות, כי הרי בנעליים דורכים על הקרקע, וכשאדם מניח את רגליו על שולחן זולתו הוא מעביר לזולתו את המסר שהוא דורך עליו, אם לא פיזית אז מטאפורית. כשציטטו באוזני את דברי השופטת גם הזכירו לי, שכאשר ברק אובמה הצטלם משוחח עם נתניהו בטלפון כשרגליו מונחות על השולחן שלפניו וסוליות נעליו ניבטות למצלמה, למרות שנתניהו היה בכלל בקצה השני של העולם ולא בצדו השני של השולחן, הבינו בעולם כולו שאובמה מבקש להביע זלזול בנתניהו ולעלוב בו, כי אחרת היה מראה למצלמה את פניו, ואת רגליו מניח מתחת לשולחן, כפי שנוהגים בני תרבות זה בזה. הייתי רוצה לקוות שבפרקליטות עובדים פרקליטים שהינם בני תרבות, כאלה שכפי שאומרים בגרמנית ראוי להכניסם לסלון, ולא להשאירם בחוץ מאחורי דלת המטבח, ששם יוכלו לנגב היטב את נעליהם במקום לתוקען בפרצופם של אנשים. ואז נזכרתי שהאדם שהתמנה לממלא מקום פרקליט המדינה דיבר לפרקליטות שעבדו עמו בגסות רוח כמעט בלתי נתפסת, ומי שמדבר בגסות שכזו לנשים, תוך כדי שהוא מבליט בדבריו הגסים את העובדה שהוא גבר והן נשים, ולפיכך אפשר לו לדרוך עליהן, אם לא פיזית אז מטאפורית. אולי גם מניח את רגליו על שולחנן. ומה שמעניין, שמי שהמליצו בחום לשר המשפטים למנות את אותו פרקליט לפרקליט מדינה הן השופטות המכובדות בגימלאות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש וחברתה שופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל, וכאבן של הפרקליטות הצעירות שאולי כבר לא תגענה לבית המשפט העליון לא נגע ללבן. אולי גם הן חשבו שאליהן דיברו בגסות רוח כשהיו פרקליטות צעירות וגם פחות צעירות, אז שגם הפרקליטות הצעירות בעת הזאת צריכות להסכין עם לשון שכזו מצד הגברים הבכירים כלפיהן. בחברות מסורתיות זה תפקידן של הנשים הזקנות: לחנך את הצעירות שתדענה את מקומן ולא תבקשנה שינוי סדרי עולם מימים ימימה. כל זה מזכיר לי את סיפורו הנורא של הסופר המצרי הגדול יוסוף אידריס על סימון הצרפתיה, שבעלה המצרי הביא אותה לכפר והנשים הזקנות כרתו את הדגדגן שלה והיא דיממה למוות. תמיד הצטערתי שקראתי את הסיפור הזה כי המחשבה עליו עינתה אותי זמן רב, אבל כנראה הסיפור הזה נכון לא רק במצרים. נשים צעירות שרוצות יחס של כבוד ולא יחס של ביזוי צריכות להילחם לא רק בתוקפנות וגסות-הרוח של הגברים, אלא גם בתוקפנות של הנשים הזקנות שכבר עשו להן שם ומעמד בעולם הגברים, ויש להן הצורך שיש לפעמים לזקנים לגרום לצעירים לסבול בדיוק כפי שהם סבלו, במקום למנוע מהם את הסבל המיותר הזה, שהעולם יכול להיות כל כך יותר טוב בלעדיו, אם הנשים הזקנות תבקשנה לבנותיהן עולם טוב יותר מזה שהן חיו בו, ואם אנשים ירימו מעל השולחן רק את פניהם המחייכות, ויותירו את רגליהם מתחת לשולחן על הרצפה, ששם מקומן.   

האבולוציה של האהבה

 

על ספסלי הגינה ששופצה לאחרונה ישבו שלושה זוגות. אושר התמקם בדיוק באמצע מגרש המשחקים, בין הנדנדה למגלשה ובין עץ היקרנדה לבין קיר הטיפוס לפרחי הנינג'ה שצומחים בגינתנו, כך שהזוגות על הספסלים הקיפו אותנו מכל עבר. הזוג שישב על ספסל מעט מרוחק מאיתנו היה שקוע בעיקר באכילה. הם קנו להם ארוחה באחת המזללות הסמוכות וישבו לאכול בגינה על הספסל מתחת לעצים. הם היו מאד ענייניים ולא נגעו זה בזו וגם לא הרבו לשוחח ביניהם, רק התמקדו באכילה, וכשסיימו לאכול קמו והלכו. הסתכלתי בהם הולכים לכיוון תחנת האוטובוס והיה נדמה לי שהנער לקח את יד הנערה בידו, אבל לא הייתי בטוחה בכך. אולי ידיהם רק נגעו זו בזו במקרה כי הם הלכו במהירות, כאילו איחרו לאיזה מקום.

הזוג השני שישב על הספסל מימיני התלחש חרישית. תחילה חבק הגבר את כתפי האשה, ואחר כך חיבק אותה בשתי ידיו ונשק לה והיא התכנסה לתוך זרועותיו וכך הם ישבו חבוקים והתלחשו חרישית ורק צליל קולם נשמע כמו אוושת הרוח בענפים.

הזוג השלישי ישבו מרוחקים מעט זה מזו. הבחור ישב על הספסל כשרגליו פשוטות קדימה. הוא חלץ את סנדליו והם נחו לצדו על הקרקע. חולצתו המשובצת פתוחת הצווארון מעל מכנסי החקי הקצרים והסנדלים התנ"כיים שיוו לו מראה של מדריך בצופים. הבחורה לבשה מכנסיים וחולצה מהודרים יותר. היא הניחה את כפות רגליה על הספסל וחבקה בזרועותיה את רגליה המקופלות. היא כמעט לא זזה ודיברה בלחש. אולי לא ממש דיברה אלא ענתה לפעמים לדברי הבחור שדיבר כל הזמן ובקול רם למדי, כך שיכולתי לשמוע קטעי משפטים. היה נדמה לי שהוא נואם לה על משהו, והיא נראתה עצובה, כאילו לא באמת הקשיבה לדבריו אלא היתה מוטרדת ממשהו אחר.

ואז הגיע לגינה מישהו עם כלב שאושר מיד התחיל לנבוח עליו וגררתי אותו משם לסיבוב קצר. לא התרחקנו הרבה כי אושר ביקש במהרה לשוב לגינה. מאז שהשיפוץ הסתיים הוא מרבה לשהות בה כפיצוי על חודשי השיפוץ הממושך שמנע מאיתנו להיכנס אליה.

כששבנו לגינה הזוג המחובק כבר לא היה שם, ורק המדריך בצופים וחברתו היו שם. היא ישבה עדיין באותה תנוחה קפואה, זרועותיה חובקות את רגליה המקופלות, והוא ישב כעת מולה על קרקעו הספוגית של מגרש המשחקים ועישן בעצבנות. ראיתי את הסיגריה מהבהבת ואת העשן שהפריח מפיו, והוא כבר לא נראה כמו מדריך בצופים, אבל עדיין נראה ילד טוב, כאילו אמו כיבסה את בגדיו וקיפלה אותם ובעצם גם קנתה לו אותם בעצמה. הוא דיבר עדיין בקול רם, אבל כעת לא נאם אלא תינה את צערו:

"אני לא מבין למה באת אליי. מה רצית ממני בכלל? אחרי שאמרת שאני לא מעניין ואני לא זה ולא זה. המייל שלך זה היה הביזיון של חיי."

היא לחשה משהו אבל לא שמעתי את דבריה. היא נראתה עצובה וגם נזופה, אבל המשיכה לשבת על הספסל מבלי לזוז, עדיין זרועותיה חובקות את רגליה. הם בכלל לא נראו לי מתאימים. הוא נמוך למדי והיא די גבוהה. אולי בעצם הם היו באותו הגובה. השיער שלה היה ארוך וחלק או אולי מוחלק. השיער שלו היה מעט מתולתל, והיו לו פני ילד ותנועות של מבוגר, כאילו עישן כבר שנים רבות. היא נראתה צעירה ממנו, עדיין נערה. אבל מראה יכול להטעות. הוא המשיך לדבר. היא המשיכה להקשיב מבלי נוע ומדי פעם לחשה כמה מלים. נדמה היה שהם מסוגלים לשבת ככה שעות. איש מהם לא היה מסוגל לקום וללכת כנראה, ואולי איש מהם לא רצה ללכת, למרות שהם נראו אומללים, ובדרך מוזרה הם גם נראו רגילים איש לחברת רעהו, כאילו מדי ערב בערבו בילו יחדיו את אומללותם.

ואז אושר פשוט קם והתחיל ללכת הביתה, ולא ידעתי מה קרה בסוף. כמה עוד המשיכו לדבר. האם התפייסו או נפרדו בכעס, ואם אפשר לתקן אהבה שהתקלקלה. האם היא אהבה להקשיב לו, כשהוא דיבר ודיבר, כי נדמה היה שהוא בן הזוג שמדבר, והיא זאת ששותקת. אולי קשה לה לדבר בפניו, ובגלל זה כשכעסה עליו היא לא דיברה איתו, רק שלחה לו מייל.

אבל באותו ערב היא באה לדבר איתו, והם יצאו לדבר בגינה, כי אולי הוא גר בדירת שותפים, ואין להם פרטיות אלא ברשות הרבים. אולי לכל הזוגות שישבו בגינה אין דירה משלהם. אולי אהבה צריכה שתהיה לה דירה, ולא רק ספסל בגן.

ואולי אהבה צריכה דברים אחרים.

 

 

הוסר הרסן מפנינו

 

איך כל שינוי, גם שינוי לטובה, דורש הסתגלות: עדיין מוזר לי לצאת היום אל הרחוב ללא מטפחת קשורה על פני, מוזר לחוש את האוויר זורם על הפנים, ורק אתמול התרגזתי שלא איפשרו לנו כבר מזמן לטייל בעמק המצלבה ללא המסכות. היה כל כך מטופש להלך לבדי עם הכלב בין העצים והשיחים כשאפי ופי מכוסים ואין איש לידי, ואם הטיול התארך הייתי צריכה שוב ושוב לסדר ולקשור מחדש ולחוש כאילו הפנים נרדמו מתחת למטפחת, והיה מוזר לדבר עם אנשים דרך המטפחת, כי כשהפה והאף מכוסים נראה טבעי יותר לשתוק, וממילא מכרים עוברים לידך מבלי להכירך וגם אתה עובר לידם ורק כשהם כבר מתרחקים אתה חושב לעצמך: זאת היתה השכנה, ולא זיהיתי אותה כשפניה מכוסים, ופעם בחשכה דיברתי עם מישהו שחשבתי שהוא ידיד והוא היה מישהו אחר וחשב שאני מישהי אחרת ורק אחרי כמה דקות של שיחת נימוסין הבנתי את הטעות. עכשיו ראיתי מחדש את פני האנשים, ופני האנשים הם נעימים לעין, ואפשר לראות שהם מחייכים, כי כולם שמחים שחירותם חוזרת אליהם אט אט, למרות שבתחנת האוטובוס כולם עוד עוטים מסכות כי באוטובוסים החלונות אטומים ואני משתדלת לנסוע בהם מעט ככל האפשר ואפילו לסחוב את הסלים מהשוק ברגל שזה קשה, אבל יותר בטוח. אני עדיין מפחדת מהקורונה, איך אפשר שלא, ושומרת מרחק מהאנשים, וזה הרגל שיישאר לי כנראה עוד לזמן מה, אחרי שכבר אתרגל לצאת מהבית ללא מסכה ולטייל באוויר הפתוח ולנשום את האוויר הטוב של ירושלים שעכשיו מלא בריחות יסמין פורח, וכשאסע בדרכי השפלה אוכל להריח את ניצת התפוז בפרדסים שזה הניחוח הנפלא מכולם. אבל מדי פעם אני שוכחת את עצמי ולרגע נבהלת: אני מהלכת ברחוב בלי מסכה, ומיד יבוא שוטר. כמה מפחידים נהיו השוטרים שמשוטטים ומחפשים תירוץ להתנכל למפגינים נגד נתניהו, או למי שסתם מתגורר בסביבה. פעם נוכחות של שוטרים מילאה אותי תחושת ביטחון. כעת ההיפך מכך.

רק בלילה התמלאתי שמחה אמיתית לצאת ללא המטפחת החונקת ולשאוף את ניחוח היסמין העז של ליל שרב לוהט. אנשים שוטטו בכל מקום, ישבו על הספסלים למרות השעה המאוחרת. הברים היו מלאים עד אפס מקום וגם המדרכות לפניהם. כאילו החגיגה לא נגמרת, כי אין גבול לשמחה על חירות שהושבה, על איסורים שהותרו, על מה שהיה תמיד מובן מאליו והפך לפתע לפשע ועוון. אבל משהו מהחרדה נותר – החרדה מהמחלה, וגם החרדה מהרשויות. בכל המהדורות הראו אשה מתמוגגת כמה נפלא בארץ שלנו שאיו עוד צורך להלך בה במסכות, ובחו"ל זה לא כך. אבל האמת היא שבמה שמכנים בישראל חו"ל, כלומר ארצות שישראלים אוהבים לבקר בהן, כלל לא היתה חובת מסכות מתחת לכיפת השמיים, אלא רק במקומות סגורים, שבהם סכנת ההדבקה גדולה. רק בישראל נדרשנו להלך במסכות מתחת לכיפת השמיים. רק בישראל אנשים קיבלו קנסות על כך שלא חבשו מסכה ביער או בשפת הים. רק בישראל שוטרים היכו אנשים ואפילו ילדים שלא חבשו מסכה בלכתם ברחוב. כעת הוציאו את העז והתירו להסיר מסכות מתחת לכיפת השמיים, ואנשים מאושרים כאילו קיבלו פרס, ובעצם רק הוציאו להם את העז, והם עדיין כפופים לממשלה דכאנית של שליט יחיד ולשרירות לבו שבה הוא מנהל את המדינה ורוקם אינסוף מזימות כדי להישאר תמיד בתפקידו כראש ממשלת מעבר נצחית ולמורת רוחם של רוב האזרחים, והמסכות שהוסרו ושימחו כל כך את תושבי ישראל הן רק אות לשרירות הלב והרודנות והטמטום שנוהגים בנו, כאילו היינו עדר בהמות שצועד בעקבות צלילי פעמונים על צוואר המשכוכית. כעת הוסר הרסן מפנינו והרי אנו שמחים.

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 58, 63, 65, 67, 69

 

שיר 58

 

הֵם שָׁכְחוּ

אֶת עֵינֵיךָ לִסְּגֹר

שֶׁכָּעֵת אֵין בְּכֹחָן

 לִשְּׁפֹּךְ עָלַי אוֹר.

 

אַךְ אֶת טָעוּתָם אֲנָצֵל

וְאֶרְאֶה עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה

בְּעֵין נִשְׁמָתִי

הִבְהוּב שֶָל נְשָׁמָה.

 

כְּמוֹ אוֹהֵב שֶׁרוֹאֶה אֶת אֲהוּבָתוֹ

מִבַּעַד זְגוּגִית חַלּוֹנוֹת,

נוֹתָרִים שָׁם לַעֲמֹד

עֲבוּרוֹ הַדְּיוֹקָנוֹת.

 

הוּא מַאֲמִין שֶׁיִּמְתַּק לוֹ

לִרְאוֹת אוֹתָם כִּבְיָמִים יְמִימָה

אַךְ הֵם מִזְּמַן נָסוֹגוּ

אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר פְּנִימָה.

 

אָז נִדְמֶה עוֹד שֶָהַנְּשָׁמָה

תְּבָרְכֵנִי מִן הָעַיִן

כַּמָּה מִזְּמַן נֶעֶלְמוּ הַחַיִּים

מִן הָרֹאשׁ עַד הָרַגְלַיִם.

 

אוּלַי טֶרֶם מִן הַבַּיִת

לְגַמְרֵי הִתְפַּנְתָה

בַּיָּפֶה שֶָבַּחֲדָרִים

עוֹד פַּעַם הִשְׁתַּהֲתָה.

 

הִבִּיטָה עוֹד פַּעַם

בַּחַיִּים עֲלֵי אֲדָמוֹת

בְּטֶרֶם תֵּצֵא לְמָעוֹף

לְרַחֵף בִּמְּרוֹמֵי עוֹלָמוֹת.

 

הָאֵין זוֹ שֶׁלְךָ

הַנְּשָׁמָה הַזּוֹהֶרֶת

אוֹ אוּלַי זוֹ שֶׁלִּי

בָּרְאִי מִצְטַיֶּרֶת.

 

כָּל עוֹד בְּעֵרָה מַכְאִיבָה

עוֹד רוּחַ חַיִּים מְפִיחָה

עֵינְךָ הַשְּׁחוֹרָה נְטוּלַת הַחַיִּים

לֹא אוּכַל לִקְּרֹא בְּשִׁמְּךָ.

 

כָּל עוֹד בְּעֵרָה בִּכְאֵב

חַיִּים בִּי מְפִיחָה

מֵעֵינְךָ הַשְּׁחוֹרָה, נְטוּלַת הַחַיִּים,

אֵיךְ אוּכַל לִקְּרֹא בְּשִׁמְּךָ?

 

 

שיר 63

 

אֶת הַלֵּב מֵחָזִי הִבְרִיחוּ

וְאַחֲרֵי שֶׁבַּקֶּבֶר אוֹתוֹ הִנִיחוּ

הַחַיִּים נִשְׁמְטוּ מִיָּדַי

מַטָּה נָפְלוּ חַיַּי.

מְעִיקוֹת אַנְחוֹתֶיךָ

מֻצָּפוֹת עֵינֵיךָ

כֵּיצַד הִסְתַּלַּקְתָּ מְעִמֶּךָ?

אֶת הַכֹּל לָכֶם מָסַרְתִּי

וְעִמָּכֶם קָבַרְתִּי.

 

 

שיר 65

 

כְּשֶׁמֵהַחַלּוֹן צָפִיתִי

בִּשְׁמֵי חֹרֶף אֲפוֹרִים,

שָׁם רַק פַּס יָחִיד שֶׁל אוֹר

נִרְאֶה כִּמְּסַמֵן אֶת הַנְּתִיבִים

שֶׁבָּהֵם עָף מַלְאֲכִי,

נָפְלוּ טִפּוֹת דִמְעוֹתַי,

וְהִבְחַנְתִּי שֶָנָּפְלוּ

רַק מִשּׁוּם שֶׁנָּקְשׁוּ עַל גְּבִיעִים

שֶׁעָמְדוּ שָׁם לִפְנֵי הַחַלּוֹן,

גְּבִיעִים כֹּה רַבִּים שֶׁל תְּרוּפוֹת,

בִּסְּמָלִים מִיסְטִים מְעֻטָּרִים,

נִמְנִים עַל פִּי שָׁעוֹת וְטִפּוֹת,

לֹא יָכְלוּ לְשַׁמֵּר חַיִּים,

רוּחוֹת כֹּה רַבּוֹת מִן הָאֲדָמָה

שֶׁהָאֳמָנוּת בְּבַקְבּוּקִים כָּלְאָה

לֹא יָכְלוּ בַּמָּוֶת לְהִלָּחֵם.

כּוֹחוֹת כֹּה רַבִּים מִתַּחַת לַקַּרְקַע

כּוֹחוֹת זָרִים שְׂטָנִיִּים,

בִּמְּשׁוֹל בָּהֵם הַמַּשְּׁבִּיעִים

יֵשׁ לְקוֹרְאָם, יֵשׁ לְלוֹכְדָם,

כְּדֵי לְהוֹצִיא לַחֹפְשִׁי מַלְאָךְ.

 

 

שיר 67

 

הוֹ עֵינֵי כּוֹכָבַיִךְ

אוֹ כּוֹכְבֵי עֵינַיִךְ!

הַאִם מִמֶּרְחַקִּים

אֶת דִּמְעוֹתַי תִּנְקִי

שֶׁאֶבְכֶּה וְאֶבְכֶּה בְּרָצוֹן עָלַיִךְ.

 

הוֹ עֵינֵי כּוֹכָבַיִךְ

אוֹ כּוֹכְבֵי עֵינַיִךְ!

כֵיצַד יוּכְלוּ

גַּרְעִינֵי אוֹרוֹתַיִךְ

לְסַלֵּק עֶצֶב קוֹדֵר עָלַיִךְ?

 

הוֹ עֵינֵי כּוֹכָבַיִךְ

אוֹ כּוֹכְבֵי עֵינַיִךְ!

הַאִם בְּרָצוֹן תִּנְקִי

אֶת דִּמְעוֹתַי מִמֶּרְחַקִּים

שֶׁאֶבְכֶּה וְאֶבְכֶּה עָלַיִךְ.

 

 

שיר 69

 

רָצִיתִי לְגַדֵּל לִי בַּת טוֹוָה

בְּטֶרֶם עֵת תִּלְמַד בִּתִּי לִטְווֹת

קָנִיתִי כְּבָר גַּלְגַּל טְוִיָּה

גַּלְגַּל קָטָן בּוֹ מֶשִׁי טָהוֹר לִטְווֹת!

הוֹ חוּט טְוִיָּה אֻמְלָל שֶׁל תִּקְוָתִי!

לֹא רְאִיתִיהָ חוּט רִאשׁוֹן לִטְווֹת

כָּעֵת מֵעַל הַקֶּבֶר בּוֹ תָּנוּם בִּתִּי

בְּזֹהַר הַחַמָּה תּוֹלַעַת וְיַלְדָּה טוֹווֹת.

דר שטירמר מאשים את היהודים בשריפת הרייכסטאג

 

בליל ה-27 בפברואר 1933 פרצו להבות בבניין הרייכסטאג בברלין. עד היום לא ידוע אם הנאצים עצמם הציתו את הבניין או שניצלו הצתה מקרית כדי ליצור רושם של מצב חירום שיאפשר הנהגת משטר דיקטטורי בגרמניה, כפי שאכן קרה ב-23 במרס 1933 כשהרייכסטאג אישר את חוק ההסמכה וגרמניה הפכה רשמית לדיקטטורה נאצית.

המשטרה הגרמנית עצרה בחצר הרייכסטאג הבוער קומוניסט הולנדי צעיר בשם מרינוס ואן-דר לובה שהואשם בקשר קומוניסטי להצתת הרייכסטאג והוצא מאוחר יותר להורג. המשטר הנאצי ניסה להאשים גם את ארנסט תורגלר, ראש הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג, וכן פעילים קומוניסטים בולגרים בהצתה, אך לבסוף כל הנאשמים שוחררו. איש מהם לא היה יהודי ושום יהודי לא נקשר לאירוע.

במאמר לא חתום ב"דר שטירמר", כנראה של המו"ל המאד מקורב להיטלר יוליוס שטרייכר, שאת תרגומו אני מביאה להלן, מנסה הכותב לגלגל את אשמת הצתת הרייכסטאג על היהודים כחלק מקשר יהודי עולמי שתיאורו מסתמך על "הפרוטוקולים של זקני ציון" - חיבור אנטישמי רוסי מראשית המאה העשרים שמתחזה למסמך היסטורי שחיברו יהודים כביכול לצורך השתלטות על העולם, והיה חביב מאד על הנאצים. כאן מכונה החיבור "הפרוטוקולים הציוניים", תוך יצירת בלבול מכוון בין הפנטסיה האנטישמית של "זקני ציון" בחיבור לבין התנועה הציונית הממשית. הבלבול מכוון: הנאצים נהגו לזהות את הציונות עם היהדות וכפי שכבר הצבעתי ברשימה אחרת, יחסם לציונות היה עוין לגמרי, ולא כפי שטוענים מי שמבקשים להכפיש את הציונות בשיתוף פעולה עם הנאצים. מעניין גם הקישור הנאצי של הפרוטוקולים של זקני ציון לקונגרס הציוני בבאזל, ויחוסם לאחד העם.

את עיקר חשיבותו של המאמר, ביום שואה זה, אני רואה בטענת "דר שטירמר" בפרסום מוקדם זה ממרס 1933 שהתגלו ידיעות על קשר יהודי ל"רצח של יחידים ורצח של המונים" מבני העם הגרמני. אני רואה בכך הוכחה נוספת לכך שמרגע עלייתו לשלטון החל היטלר להכין את דעת הקהל הגרמני להשמדת העם היהודי, ולא כפי שטוענים רבים שהשואה היתה תוצאה מתגלגלת ולא מתוכננת מראש של המשטר הנאצי. בעיני אין ספק שהיטלר עלה לשלטון כשבראשו תכנית להשמדת היהודים, ולא התגלגל לביצוע השואה ללא תכנון מוקדם. מוטיב זה של האשמת היהודים בכוונות להשמדת העם הגרמני כהכנה לשואה מופיע בפרסומים רבים ב"דר שטירמר". מאמר זה הוא רק דוגמה אחת לכך.

במאמר מוזכרים אישים יהודים רבים, במיוחד סוציאליסטים וקומוניסטים, שמוכרים יותר או פחות לציבור הישראלי, אך אין טעם להתעמק בכך, שכן אין מדובר אלא בזריקת שמות שיקשרו בין המפלגות הסוציאליסטית והקומוניסטית ל"יהדות העולמית" או ל"כל-יהודה", שני מושגי מפתח בתעמולה הנאצית שנועדו לתאר את היהודים כחברים בארגון חתרני כלל עולמי.

הנכם מוזמנים לעיין בתרגומים נוספים שלי מפרסומי העיתון תחת התגית "דר שטירמר".

 

דר שטירמר

נירנברג במרץ 1933, מס' 10

האשם

שריפת הרייכסטאג / פשעי הבולשביזם /  הרס העמים המרקסיסטי / היהודים כגורם המחולל / הפרוטוקול הציוני מוביל את הפשע העולמי

 

לפני ימים מעטים התפשטו בכל גרמניה החדשות שטרם נשמעו כמותן על ההצתה ברייכסטאג. ביותר מעשרים מקומות ניצתה בבניין הזה אש. הוא נשרף כמעט עד היסוד. הפושעים הם קומוניסטים. מניע הגלגל הוא יו"ר הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג, חבר הרייכסטאג תורגלר.

בה בעת פירסמה העיתונות הודעה שגם כן ראויה לתשומת לב, שבבית קרל ליבקנכט התגלו מרתפים סודיים וקטקומבות חבויות, שם הוחרם חומר שנועד להצית מלחמת אזרחים. נמצאו מסמכים שבהם הוסדר ואורגן לפרטי פרטים רצח יחידים ורצח המונים מבני העם הגרמני. כבר בימים הקרובים אמורה היתה התקוממות הדמים להתחיל בכל גרמניה. רצח ושריפה עמדו להשתולל בכפרים ובערים.

לידיעות אלה היתה השפעה עצומה על כל העם הגרמני. האזרח שווה-הנפש, שעד כה לא רצה להכיר את סכנת הענק של הבולשביזם, צפה לברלין בחלחלה. כעת חש גם הוא באיום המפחיד על העם הגרמני. שבניין הרייכסטאג הבוער הוא לפיד שחייב לעורר כל גרמני להכרה.

מי שלא הופתעו הם הנאציונלסוציאליסטים. הם צפו אירועים אלה. הם הכירו מזה זמן רב את סכנת הפשע העולמי הבולשביקי. הם ניבאו כבר לפני שנים, את מה שגלוי כעת לכל עין. הם הזהירו מכך את העם הגרמני במאות אלפי אסיפות, וקראו באלפי הודעות למאבק נגדו. הם ארגנו תנועת מיליונים נגדו.

העם הגרמני התפכח. הוא התקומם. הוא רוצה במאבק נגד הפשיעה הבולשביקית. הוא דורש את השמדתו, החרבתו ועקירתו משורש.

אבל העם כיום איננו מכיר את האשמים. הוא איננו יודע מיהו הגורם המחולל לחורבן העם המחריד הזה. העם הגרמני יונהג לגמרי לשוא למערכה נגד המגפה הזו, נגד רעל זה, אם איננו מכיר את הפושעים שמערבבים את הרעל ומפיצים את המגפה.

האמת היא, ששתי המפלגות שחפצות במלחמת אזרחים, שנוטשות את המולדת, ומכירות רק ב"אינטרנציונל", נוסדו בידי יהודים. היהודי קרל מרקס, שעל שמו הם קוראים לתנועתם, העניק להם את התכנית. היהודים לאסאל (וולפסון), קאוטסקי, ברנשטיין, ד"ר הילפרדינג, ד"ר מוזס, רוזה לוכסמבורג, ליבקנכט, מינצנברג, הנהיגו ומנהיגים את המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית.

אמת היא גם שהמנהיגים, הרודפים והמסיתים של מרד נובמבר ב-9 בנובמבר 1918 היו קליקה של יהודים. שהאזה, מיהסם, תולר, אייזנר, לוין, נויראת וכן הלאה, כולם השתייכו לעם היהודי.

אמת הדבר שהתנועה המרקסיסטית היא למעשה תנועה יהודית. תנועה שמטרתה לקבץ את ההמונים התועים, הנרדפים, לצבא ענק של עבדי יהודים, ושצבא זה נוצל וינוצל למטרה הגדולה של היהדות, לכבוש שליטה עולמית יהודית.

מי שעדיין מפקפק בכך, שיקח בידו את "הפרוטוקולים הציוניים", התכנית לכיבוש שליטה עולמית יהודית. אז הוא ישכיל. אז יהא הדבר עבורו כאילו נפקחו עיניו. המהלכים בברלין לא עוד יהיו עבורו סוד ולא יפתיעוהו. אז הוא יכיר את האשמים האמיתיים.

"הפרוטוקולים הציוניים נודעו ליהדות בקונגרס היהודי העולמי שהתקיים בשנת 1897 בבאזל שבשוויץ. חיבר והקריא אותם אחד העם. המנהיג העליון הסודי של היהדות העולמית הציונית. באמצעות שוחד הם נפלו לידי הממשלה הרוסית, שתירגמה אותם בעזרת פרופסור נילוס ומסרה אותם לדפוס. התרגום המקורי נמצא מאז שנת 1906 בספריית המדינה הבריטית. בפרוטוקולים אלה נכתב (ישיבה 3):

"רעב מעניק לכוח הכסף ביתר ביטחון כוח על העובדים, כאשר הוא שואל את כוחו החוקי של המלך. רעב זה אנו מחוללים כאשר אנו משתקים את עסקי הבורסה והתעשיות. אז נכנע העם לשליטתם של (ברמט, קותיסקר, שטלרק, יהודי הפחם פטשק, התעשיין היהודי זילברברג וכו'), שיטילו על העובדים את עול העבדות המרושעת. אז נופיע אנו כמובן כמצילי העובדים האלה מן העבדות. אנו מעודדים אותם להצטרף לשורות צבאנו מפני האנרכיסטים, הסוציאליסטים והקומוניסטים. העם בוטח כיום בעיוורון במלים מודפסות ובתורות השוא המוצעות לו. במוגבלותו הוא שונא כל מעמד שהוא מאמין שנמצא מעליו. אנו נחריף עוינות זו. בעזרת הכסף, שנמצא כולו בידינו, נגרום למתיחות כלכלית כוללת. בה בעת נשליך לרחובות בכל הארצות חבורות שלמות של עובדים. המונים אלה ישפכו אז ברצון את דמם (של הנאציונלסוציאליסטים) שאנו נציין כאויביהם שיכולים לשדוד את רכושם. כל זה יקרה תחת המלה "חירות"!!! שהיא התגלמות הכוח החייתי והופכת את ההמונים לחיות טרף צמאות דם. אמנם על חיות אלה נופלת תנומה כאשר הן נהנות מדם, אז הן מניחות בקלות לשימן בכבלים. אבל כאשר אין נותנים להן לגמוע שום דם, הן אינן נרדמות, אלא נלחמות."

כך התגלה המניע של כל-יהודה, סוד המרקסיזם, שקורע לגזרים את העולם ואת בשר העמים. את מה שקורה היום קבע והחליט היהודי כבר בשנת 1897: לשתק את התעשיות, לעורר מתיחות כלכלית, להשליך את העובדים לרחובות ולהתיש על ידי רעב, ולהנהיג מיואשים אלה נגד אויבי היהודים, נגד הנאציונלסוציאליסטים – הכל מתאים משפט במשפט ומלה במלה. הכל קורה לפי תכנית גדולה, התכנית של "הפרוטוקולים הציוניים."

כך הפכו עובדי בתי החרושת המרקסיסטיים לכלי עבודה, לאיל הניגוח של הפושעים העולמיים היהודים. הנאציונלסוציאליסטים עם מנהיגם אדולף היטלר חשפו מעשה נבלה זה. הם הכניעו אותו. 14 שנה הם נאבקו נגדו בכל הכוח ובנחישות שלא נשמעה כמוה. ב-30 בינואר 1933 הם עלו לשלטון.     

סוף

 

יום השואה תשפ"א

הטעויות של לפיד

 

אני אסירת תודה לסמי פרץ על מאמרו בסוף השבוע נגד הצעתו של יאיר לפיד לנפתלי בנט לכהן כראש ממשלה מטעם גוש מתנגדי נתניהו, כי יש תחושה שההצעה המופרכת הזו, שמייצגת שפל מוסרי וערכי, מקובלת על כל מתנגדי נתניהו, ואפילו משבחים את לפיד על בגרות, נדיבות ומנהיגות שמתבטאים כביכול בהצעה זו. בעיני ההצעה דוקא לבנט לעמוד בראש גוש השינוי, מלבד היותה התפרקות מכל ערך מוסרי שבשמו אנו מתנגדים לנתניהו: ההסתה שלו נגד השמאל והערבים, המתקפה על מערכת המשפט, השחיתות, ההתעלמות מהפלשתינים והקםיטליזם החזירי, שכולם מאפיינים את ימינה לא פחות ואף יותר מאשר את נתניהו, היא גם הצעה ילדותית, נקמנית, גזענית ומטופשת, ולא במקרה היא הובילה לכשלונו של לפיד לקבל את המנדט להרכבת הממשלה.

דוקא ניסיון החזרה של לפיד ל"ברית האחים" עם נפתלי בנט מראה שלפיד לא למד דבר ולא שכח דבר. עדיין הבחירה שלו היא בימין הלאומני תוך הפניית גב למפלגות השמאל ולמפלגות הערביות שהן מרכיב הכרחי בגוש מתנגדי נתניהו, ועדיין מה שמדריך אותו הוא רגש נקמנות כלפי נתניהו שהשפיל אותו וכלפי בני גנץ שכעסו של לפיד עליו מוצדק אך לא חכם, ולא שיקולים אידיאולוגיים או פרגמטיים.

אין בהצעה לבנט שום היגיון: היא נועדה לפתות את בנט לא להצטרף לתומכי נתניהו, ששם מקומו הטבעי ולשם ככל הנראה יצטרף בסופו של דבר, ולהגיש לו על מגש של כסף את תמיכת מתנגדי נתניהו ליומרתו המופרכת להפוך לראש ממשלה עם שבעה מנדטים, מתוך הנחה ששאר מרכיבי גוש השינוי הינם בכיסו של לפיד בכל מקרה, וזו הנחה שגויה. הבחירה בבנט מפרקת את גוש מתנגדי נתניהו במקום לבנות אותו.

בנט ושקד הם סדין אדום גם לאנשי השמאל וגם למפלגות הערביות. הבחירה בו לא רק הבריחה את הרשימה המשותפת מתמיכה בלפיד, אלא גרמה לה להקצין את אופיה הפלשתיני. גם כהתרסה נגד ניסיונו של מנסור עבאס לחבור לנתניהו, אבל גם כגט כריתות לציבור שמעדיף ברית עם נפתלי בנט על פני שילוב הרשימה המשותפת, שלפיד יכול היה לצרף לגוש תומכיו לו נהג אחרת.

ההצעה לבנט, למרות שאיש בגוש לא התנגד לה בגלוי, גם יצרה אי שוויוניות בלתי נתפסת. מדוע ששבעת המנדטים של בנט יזכו אותו במעמד שלפיד איננו מוכן להציע לא לליברמן ולא למירב מיכאלי, שגם להם שבעה מנדטים? וכיצד יכול גוש כזה, שממילא מפוצל מאד, להתנהל יחד תחת יומרה בלתי נתפסת של בנט לנהל מדיניות ימנית קיצונית שאיש בגוש מתנגדי נתניהו איננו מעוניין בה, למעט אולי סער וליברמן, שמספר המנדטים המשותף שלהם שלושה עשר בלבד? להעניק עדיפות כה ניצחת למי שלפחות שתי מפלגות אחרות בגוש נהנות מאותו מספר מנדטים כמוהו, פירושו להבטיח אי יכולת להתנהל כגוש.

הבחירה של לפיד בבנט היא גם נקמנית: המפלגה הבאה בגודלה בגוש מתנגדי נתניהו אחרי יש עתיד היא כחול לבן, שזכתה בשמונה מנדטים, יותר מכל המפלגות האחרות בגוש למעט יש עתיד. ההיגיון הפוליטי היה, אם כבר רוטציה, להציע אותה לבני גנץ. להצעה כזו יכלו להיות הרבה יתרונות: ראשית היא היתה מתקבלת כהצעה טבעית, גם מבחינת גודל המפלגה וגם מבחינת מקומה המרכזי בגוש בין השמאל לימין ולא בקצה הימני ימינה מנתניהו כמו מפלגת ימינה של בנט, והצעה שנראית מוצדקת וטבעית תמיד תצליח יותר, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך, כאשר יתעוררו מתחים בלתי נמנעים בגוש. לו מחל לפיד על כעסו על גנץ ונקמנותו כלפיו ולו העניק לו מעמד מרכזי בגוש מתנגדי נתניהו, שהוא בוודאי ראוי לו מכל בחינה יותר מבנט, היה רק מרוויח מכך, כי גנץ שכבר זכה בעבר בתמיכת הרשימה המשותפת יכול היה לזכות בה שוב, וגנץ שיחסיו עם החרדים פחות מרים מאלה של לפיד, היה יכול אולי לצרף לגוש מתנגדי נתניהו את יהדות התורה שזועמת על תמיכת נתניהו בסמוטריץ' ובן-גביר שפגעה בה מאד, אם לא להחלפת נתניהו אזי לחקיקה משותפת בכנסת שתקדם את מתנגדי נתניהו.

בניגוד למה שחושבים המשבחים את לפיד, דוקא הצעתו לבנט והפניית גבו לערבים הזיקה ללפיד ולא הועילה לו. הוא צריך היה לגייס רק 53 ממליצים כדי לגבור על נתניהו בקבלת המנדט, והוא נכשל בכך, כי הצעתו לבנט הבריחה את הערבים, אפילו את אלה שרוצים לעשות עסקים עם נתניהו, דכדכה את אנשי השמאל שתמכו בו ופוררה את גוש מתנגדי נתניהו עוד יותר משהוא מפורר ממילא.

והדבר היחיד שימנע את מלכותו של בנט, וכנראה גם את החלפת נתניהו, הוא יוהרתו וחמדנותו האינסופיות של בנט, שדרישותיו כה חצופות וחסרות גבולות, שסופן להכשיל את ההצעה כולה, ואולי טוב שכך. אולי עדיפות עליה בחירות חמישיות.

 

  

לא לבנט

 

שבוע שלם לא יכולתי לכתוב כי הנכד הקטן שלי שיחק במחשב ושבר את המסך, והיום בתי שלחה לי מחשב חליפי ואני מנצלת אותו כדי לכתוב קודם כל את מה שהכי מציק לי השבוע, דוקא אחרי השמחה הגדולה שהרגשתי כשמר"ץ קיבלה ששה מנדטים ומפלגת העבודה קיבלה שבעה מנדטים והשמאל התחזק ולא נמחק, למרות שהוא עדיין קטן והכוח שלו מוגבל, ובכל זאת בתור מי שהצביעה למר"ץ ואפילו הצליחה מבלי להתכוון לכך לגרום לעוד אנשים להצביע למר"ץ, אני רוצה לבקש מההנהגה של מר"ץ שלא יתנו יד להמליך עלינו את נפתלי בנט ואיילת שקד, שיש להם רק שבעה מנדטים ודרישות אינסופיות, והם שואפים לסיפוח השטחים הכבושים ולהחלשת מעמדו של בית המשפט העליון כדי שלא יוכל למנוע גזל קרקעות של פלשתינים ופגיעות קשות בזכויות האדם של אנשים שאינם יהודים. אני מבינה שחשוב לנסות להדיח את נתניהו, אבל אני לא רואה שום טעם להדיח את נתניהו בכדי להמליך את נפתלי בנט ואיילת שקד, שאמנם אינם מושחתים כמו נתניהו אבל היחס שלהם לפלשתינים ולאפריקאים נעדר אנושיות. אני מבינה שצריך לנסות לסכל הקמת ממשלה של נתניהוף ולצורך זה צריך לשתף פעולה עם אנשי מרכז ואנשי ימין, כי השמאל מאד קטן, אבל זה לא אומר שכדי לסכל ממשלה של נתניהו צריך להתפרק מכל ערכינו ולהמליך עלינו אנשים שהם אפילו יותר קיצוניים מנתניהו בדיעות הלאומניות שלהם, וזה גם מעשה מטופש, כי אם השמאל יציית לדרישות החצופות של גדעון סער, שדוקא לא ויתר על האגו המנופח שלו עם ששת המנדטים הצנועים שלו, בדיוק כפי שמר"ץ קיבלה, ורוצה להכתיב לשמאל להיות החמור של הימין הקיצוני כדי לסלק את יריבו נתניהו ולחזור ולבעוט בשמאל לצדי הדרך, השמאל ימצא את עצמו גם מנוצל וגם מרומה למטרות הכי מנוגדות לערכיו. צריך לתמוך ביאיר לפיד שהוא ראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש השוחרים את החלפת נתניהו ולעמוד על כך שרק הוא יקבל את המנדט, ושאם בנט וסער רוצים להחליף את נתניהו שיתמכו בלפיד, ואם לא פתוחה להם הדרך להצטרף לנתניהו, שלגמרי צודק כשהוא רואה בהם חלק מגוש הימין, ובפרט יועז הנדל וצבי האוזר, שכבר הכשילו לפני שנה ממשלה של בני גנץ בתמיכת הערבים והם הכי אחראים לזה שנתניהו עדיין בשלטון. וגם על שותפות של המפלגות הערביות צריך להתעקש, כמובן אם הן תרצינה בכך, כי אם רע"ם רוצה דוקא להצטרף לנתניהו זו כמובן זכותה, אבל צריך להזמין אותה להצטרף לגוש מתנגדי נתניהו לפני שמתחננים לנפתלי בנט שהוציא מכרז לכל המרבה במחיר שזה דבר מגעיל, כי בניגוד למנסור עבאס שמבקש דברים לטובת הציבור שלו שזה תפקידם של חברי כנסת, נפתלי בנט מבקש לרומם את מעמדו ומעמד חבריו מעבר לכל מה שסביר והגיוני למפלגה עם ששה מנדטים. צריך להגיד לגדעון סער ונפתלי בנט שתמיכתם רצויה, אבל שלפני שהם מטיפים לאחרים לוותר על האגו, כדאי שהם עצמם יתאימו את הדרישות שלהם למספר המנדטים שלהם, ויבינו שהשמאל איננו עובד אצלם והם יכולים להצטרף ולקבל חלק ראוי לגודלם, אבל הם לא יכולים לפקד ולהכתיב ובוודאי שהם לא יכולים לפגוע בערכים הכי בסיסיים של שוויון אזרחי שלהם שותפות גם יש עתיד וכחול לבן, שביחד עם העבודה ומר"ץ והרשימה המשותפת מדובר בגוש גדול של מצביעים שלא עובדים ולא צריכים לעבוד אצל ששת המנדטים של גדעון סער או שבעת המנדטים של נפתלי בנט. ואם יאמרו לי שבלי להתרפס ולהירמס בפני בנט אי אפשר להדיח את נתניהו, אז לפחות נשמור על כבודנו ועל ערכינו, ולא נמליך עלינו במו ידינו את הימין הלאומני, שרק ינצל אותנו כדי לקדם את כל מה שמנוגד לערכינו הכי בסיסיים.