הו ציר פילדלפי, חזרנו אליך שנית

 

כש"גורם בכיר" חזר על כך שלא נזוז מציר פילדלפי נפלה עלי אימה: מה יהא על החטופים שעדיין שורדים? האם לא נרצחו די חטופים למען ציר פילדלפי, מה שלא יהא ערכו האסטרטגי, או ערכו הפוליטי לשרידותו של נתניהו? הו ציר פילדלפי, אמרתי לעצמי, חזרנו אליך שנית, ומיד התנגנה באוזני מנגינה מימי ילדותי, ימי מלחמת ששת הימים, ואני בת 11 שנים: הו, שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית, בקולו הנעים של רן אלירן, זמר אהוב באותם ימים:

הו שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בלבנו, לבנו תמיד.

 

האם שארם-א-שייח תמיד בלבכם, יקירַי? האם חלמתם עליה, האם איחלתם לעצמכם "בשנה הבאה בשארם-א-שייח"? ובאיזו התלהבות התקבל השיר המגוחך הזה באותם ימים, איך שרנו אותו כולנו כאילו מה שהיתה באותם ימים עיירה קטנה בקצה סיני, היתה מרכז הווייתנו. גם היום שארם-א-שייח היא עיר קטנה, אם כי נבנו בה מלונות יפים לנופשים מרחבי המזרח התיכון. התייר הישראלי מעדיף את דובאי ואבו-דאבי, העשירות יותר בכל המובנים.

לפני מספר חודשים ביקר רן אלירן, כיום בן 90 ועדיין מופיע, בישראל, והתראיין לדודי פטימר ב"מעריב". על נסיבות חיבורו של השיר הוא סיפר: "כשפרצה מלחמת ששת הימים, עמוס אטינגר, הזמר יואל דן ואני נפגשנו באחד מבסיסי חיל האוויר. כששמענו שכוחותינו הגיעו לשארם א־שייח', חשבנו לכתוב על כך שיר. עמוס אמר שזה רעיון טוב, אבל שחסרה מנגינה. שלפתי מהתיק שלי דף תווים שהביא לי הפסנתרן רפי גבאי באחת מהופעותיי המשותפות איתו, ניגנתי לעמוס את המנגינה, הוא כתב את הטקסט והקלטתי אותו, כשאת הקול השני עושה יואל דן".

הפסנתרן והמלחין רפי גבאי זכור כיום יותר בזכות הלחן שחיבר ל"ים של דמעות", שכנראה יישאר אקטואלי עוד שנים רבות, למרות שגם ממנו לא נעדר הפאתוס שאיפיין כל כך את הפזמון העברי בימי נעורי. אבל "ים של דמעות" עוסק לפחות באהבה נכזבת, נושא נצחי, ולא מקדש עיר נידחת שזה עתה נכבשה, וקודם לכן איש בישראל לא ידע את שמה ולא חש בחסרונה. עמוס אטינגר זכור כיום יותר כמנחה התכנית "חיים שכאלה" (מה אומר לך הקול הבא?), אבל באותם ימים היו פזמוניו וספרי השירה הקלילים שלו, ששמות כולם התחילו ב"רבע ל" מאד אהובים.

וכך כתב עמוס אטינגר:

גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד.

 

הבית הראשון חורז "הר" ו"מיצר". הבית השני חורז "מים" ו"שמיים" וגם "שארם-א-שייח" ו"לבבך" (מבריק!). והבית השלישי?

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום.

 

כמובן, "חלום" ו"שלום", איך לא. מה שמוביל אותנו ישר לאמרתו המפורסמת של משה דיין:

"טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".

 

כנראה שהאמרה הזו היתה מתקבלת היום בהתלהבות גדולה עוד יותר מכפי שהתקבלה באותם ימים. ואכן שלום לא היה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה, והשלום נחתם בדמם של אלפיים ושש מאות חללי המלחמה ההיא, שרודפת אותי עדיין, עם פניהם של מדריכי בצופים חיים שוורץ ועופר שוולבה והמדריך בגדנ"ע שלמה הלפרין שנהרגו בה, שנשארו בני עשרים ואפילו פחות מכך. מי יזכור אותם כשנלך לעולמנו? אילו היו עמנו, אולי היתה לנו מדינה טובה יותר.

למרבה המזל מנחם בגין, שהזמין את דיין לכהן כשר חוץ בממשלתו, לא נהג על פי אמרתו של דיין, והשיב למצרים את סיני בהסכם שלום שתודה לאל נשמר עד היום.

מהראיון ב"מעריב" עולה שאלירן עצמו אמביוולנטי לגבי הלהיט הגדול שלו:

מה השיר "שארם א־שייח" עשה לקריירה שלך?
"הו הא, לא יכולתי ללכת ברחוב מבלי שאנשים ישירו לי את השיר. אני זוכר שאחרי טיפול אצל רופא שיניים הוא ביקש ממני לשיר את השיר. אחת הסיבות שבחרתי להישאר בארצות הברית באותן שנים, אחרי לימודיי, הייתה להתרחק ממנו, לברוח. השיר רדף אותי. רציתי לשיר שירים אחרים, חדשים". 

הייתה גם ביקורת על השיר. 
"כשעמוס כתב 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו 'עמוס, מתי היית פה פעם ראשונה?', הוא אמר: 'עזוב, זה מתחרז טוב, אנשים יאהבו את זה'. בשיר יש הרבה שחצנות וילדותיות, שאפפה את המדינה עם השיכרון שבא מהניצחון של מלחמת ששת הימים. זו אחת הבעיות של הצברים כמוני, של המדינה שלנו, וזה גם אחת הסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית, השאננות וההרגשה שאנחנו גזע חזק ובלתי נכחד. למרות הביקורות, אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כששמעו את השיר לראשונה, בדיוק כמו שהם זוכרים את 'לך ירושלים' שעמוס כתב אחרי כיבוש העיר העתיקה ובכל יום ירושלים מבקשים ממני לשיר אותו".

אינני זוכרת מתי שמעתי לראשונה את "שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית", אבל אני זוכרת ששרנו את השיר בהתלהבות ושלרגע לא חשבנו שהוא מגוחך, מה שקשה לומר על "לך ירושלים". בכל זאת, מקומה של ירושלים בהיסטוריה היהודית שונה מזה של שארם-א-שייח. וכמובן, "חזרנו אלייך שנית" בכלל לא מתחרז עם "את בלבנו תמיד". אבל גם זה ממש לא הפריע לנו להתלהב מהשיר.

בכל זה נזכרתי בגלל ציר פילדלפי, עוד מקום שאין לו שום משמעות, למעט היותו התירוץ של נתניהו להפר את ההסכם עם חמאס לסיום המלחמה ולהפקיר את חיי החטופים לסבל נורא ולמוות, כדי שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק המרושעים יישארו בממשלה וימשיכו לחלום על סיפוח עזה והקמת התנחלויות בעזה, כאשר כלל לא ברור אם תושבי עוטף עזה וגבול הצפון ירצו לשוב לבתיהם ליד הגבולות המסוכנים. אבל ישובי הספר וכידוע חיי החטופים אינם הדבר הכי חשוב לסמוטריץ' ולנתניהו. לא חשוב כמו סיפוח עזה.

עכשיו נתניהו מנסה לשכנע שטוב ציר פילדלפי מהצלת החטופים. אבל ישראל חיה היטב בלי שארם-א-שייח והיא תחיה מצוין בלי ציר פילדלפי. הרבה יותר נורא יהיה לחיות בלי החטופים. חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים אני יכולה לומר שהחלל שהותירו חללי מלחמת יום הכיפורים נשאר חלל נורא בלב ישראל. הוא לא התמלא מעולם. גם חללי השביעי באוקטובר הותירו חלל נורא, וכך החלל שהותיר כל חטוף וחטוף שמת בשביו, והחלל הזה, גם בעוד חמישים שנה יהיה פצע בלב האומה, אם לא יוחזרו כולם במהרה. החלל הזה יהיה פצע שלא יירפא בלב האומה, והוא לא יתמלא.  

ועכשיו עוד ישנם אנשים שאפשר להציל.

 

עשרת הסרטים הגדולים שלי

 

אינני יכולה להסביר מדוע רשימתו של אורון שמיר ב"גלריה" של "הארץ" (5.12.22), על רשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים של כתב העת הבריטי לקולנוע Sight and Sound, הציפה אותי בכל כך הרבה רגשות, אבל אולי אין צורך להסביר מדוע קולנוע, בדומה למוסיקה, מעורר רגשות עזים. אחד ממורי קרא לקולנוע "ספרות מצולמת", אבל סרטים דומים בעיני יותר לקונצרט או לאופרה – הם פועלים על הרגש באופן חזק יותר, ואם אוהבים אותם, אפשר לחזור ולראות אותם פעמים רבות ולהתרגש מחדש, מה שפחות קורה עם ספרים, ולו גם ספרים אהובים ביותר.

דוקא מכך שמבקרי הקולנוע בארצות רבות, גם בישראל, שבחרו את הסרטים ברשימה, הציבו במקום הראשון את סרטה של שנטל אקרמן משנת 1975 "ז'אן דילמן" (השם המלא ארוך בהרבה ומייגע כמו הסרט שצפיתי בעוונותי רק בחלק ממנו), ושפעם ראשונה מציבים במקום הראשון סרט של במאית אשה, לא גרמה לי שום התרגשות. לא אהבתי במיוחד את הסרט, שהחידוש בו הוא בניסיון לזווג בין הדיוקן הקולנועי של זונה לזה של עקרת בית ואם, שמנקה ומבשלת ומגישה אוכל ומדיחה כלים, וכשהילד בבית הספר עוסקת בזנות, זנות מאד נקייה וסטרילית, כשאחרי ביקור הלקוח היא מנקה ומסדרת ומתרחצת ומחליפה בגדים וכו', בדיוק כפי שהיא מנקה ומסדרת לפני ואחרי שהיא מקבלת את הילד השב מבית הספר ומגישה לו ארוחת צהריים. גם לא חשבתי שהרעיון להציג דיוקן כפול של אשה שמגלמת את "האשה הטובה" ו"האשה הרעה" בדמות אחת מקורי במיוחד. לואיס בונואל כבר עשה את זה באופן מסעיר ומרתק בהרבה בסרטו Belle de Jour  (1967) עם קתרין דנב הצעירה – וגם את הסרט ההוא, שעורר סערה והתלהבות, לא אהבתי. נכון שיפהפיית היום היא אשה זוהרת מן המעמד הגבוה, ועוסקת בזנות כדי להגשים פנטסיות מיניות ולא כדי להתפרנס ולגדל את בנה, אבל שני הסרטים נראו לי שקריים בדרכם. רק פעם אחת ראיתי זונה שהאמנתי לה, וזה היה בסדרה הדוקומנטרית של ירון לונדון "הפואטיקה של ההמונים", שם הוא ריאיין זונה מבוגרת שנראתה כמו השכנה ממול, שסיפרה על עיסוקה הלא זוהר שמתאפיין בעיקר בעליבות ובלא מעט גועל. היא לא נראתה מכורה לסמים או לאלכוהול כמו הזונות הגוססות שתיארה ורד לי בכתבותיה המזעזעות ב"הארץ". היא פשוט תיארה את עבודתה בסיפוק מאוויהם של גברים רגילים או סוטים באופן שבעיקר שבר את הלב. לא ראיתי זונות כאלה בקולנוע. בעיקר ראיתי בקולנוע המון זונות יפהפיות וטובות לב במערבונים – בסוף הן נישאו לגיבור ונהיו עקרות בית חביבות. ישו הנוצרי אהב כידוע זונות וביקש לאמץ אותן לחיק החברה. בתמורה זיווגו לו את מריה מגדלנה בדמות זונה יפהפיה, למרות שמריה מגדלנה מופיעה לראשונה בברית החדשה כאחת מאלה שבאו לסוך את גופתו של ישו (מרקוס פרק 16פסוק 1) – עיסוקן של נשים זקנות. בדמותה של מריה מגדלנה עסקתי בהרחבה ואין טעם להרחיב כאן, אבל ללא רחמי ישו על הזונות (יוחנן פרק 8) שהשליכו על דמותן במסורת הנוצרית, קשה להבין את דמות הזונה בקולנוע, ובפרט את הזונה הנוגעת ללב מכולן: כביריה מ"לילות כביריה" של פליני (1957). בסרטיו האחרים יש זונות מציאותיות יותר, אם כי ביניהן מופיעה גם זונה יפהפיה שהנער בן דמותו של הבמאי מתאהב בה. הרומנטיזציה של הזנות קשורה בוודאי גם לעובדה שנערים רבים התנסו לראשונה ביחסי מין בבתי זונות, מה שזיכה את הזונות בהילתה המחמיאה של אהבה ראשונה. מבחינה זו אולי סרטה של שנטל אקרמן מחזיר את הזונות מעולם הפנטסיה למציאות, אבל הוא עדיין עוסק בזנות כצדה השני, או כפניה האחרות, גם אם כהיפוכה, של עקרת הבית, ובכך הוא איננו חורג מהפנטסיה הגברית על הזונה החביבה ההופכת בהינף יד לעקרת בית מסורה, לא אלכוהוליסטית, לא נרקומנית, לכל היותר עם מנהלת בית בושת זקנה כמו סימון סיניורה המופלאה ב"כל החיים לפניו" (משה מזרחי, 1977), אבל ללא סימן ולו קלוש לסרסורים או סוחרי סמים.

אורון שמיר הציע רשימה משלו לעשרת הסרטים הגדולים, והמגיבים הציעו רשימות משלהם, ולא יכולתי להימנע מלחשוב על רשימת הסרטים הגדולים שלי, שאליה הייתי בוחרת רק סרט אחד מאלה שבחרו המבקרים במשאל של Sight and Sound, "סיפור טוקיו" של יסוג'ירו אוזו מ-1953, סיפורם של ההורים ששכלו את בנם הבכור במלחמה, הנוסעים עם בתם הצעירה לבקר את בנם השני בעיר הגדולה, ביקור מאכזב מכל בחינה, ואת אלמנת בנם המת המשלימה עם גורלה. קשה לחשוב על סיפור המציג את החיים האמיתיים באופן מציאותי יותר מסרטו שובר הלב של אוזו, שיצר עוד סרטים נפלאים, שלמרבה הצער אפילו בסינמטקים הם מוצגים רק לעתים רחוקות.

מרשימתו של אורון שמיר הייתי בוחרת גם כן סרט אחד שראיתי בצעירותי שוב ושוב, "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן (1957), שבניגוד לסרטו של אוזו הוא סרט אגדתי, שגיבוריו הם אביר הנמלט מן המוות, וגם משפחת שחקנים נודדים, שלמרות היותם שחקנים הם מייצגים דוקא את הצופים בסרט שהוא תיאטרון של מוות, ולמרות היותו שחור-לבן הוא אחד הסרטים הכי יפים בעיני מבחינת האסתטיקה שלו המזכירה ציורים.

להקת שחקנים נודדים בימי הביניים מופיעה גם בסרט נוסף שהוא מהיפים ביותר בעיני, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה משנת 1990, סרט יפהפה עם דיאלוגים שנונים שמככבים בו אורנלה מוטי ומאסימו טרואיזי, שחקן נפלא ואהוב מאד שמת בדמי ימיו והתפרסם יותר דוקא בסרט "הדוור" שהוא סיפור בדיוני על המשורר פבלו נרודה, שהיה בעיני סרט מעט מלאכותי. "קפיטן פראקסה", גם הוא אגדה שמדמיינת את ימי הביניים כפי שנהוג לדמיין אותם, אבל מצליח לזקק כמה אמיתות נצחיות על גברים ונשים וחיי עוני של אמנים, והדמויות בו כל כך חיות שהן ממשיכות ללוות אותי, כמו אנשים אמיתיים שפגשתי בחיים.

שניים מעשרת הסרטים הגדולים שלי הם של ויטוריו דה-סיקה, שרוב סרטיו הם סרטי מופת, אבל מעל כולם אני בוחרת בשניים: "גנבי האופניים" הריאליסטי (1948), על בעל משפחה שפרנסתו תלויה באופניים שנגנבים ממנו, ועל חוסר הצדק בחיים שבהם יש מי גונבים מהם והם חסרי אונים, ואם ינסו לגנוב בעצמם, אין סיכוי שיצליחו, כי יש אנשים שנועדו לגנוב ויש אנשים הגונים שהחיים אינם מאירים להם פנים. הסרט השני שאני בוחרת של ויטוריו דה-סיקה הוא "נס במילאנו" המופלא (1951), שהוא סיפור אגדה שתמונותיו נחרתו בלבי החל מקנקן החלב הרותח שנשפך והופך לעיר משחק קטנה על הרצפה ועד התמונה האחרונה שבה עפות הדמויות מעל הקתדרלה של מילאנו, ואינך יודע האם זה סוף טוב או רע: האם הם מתים, או חיים לנצח? אולי חמש פעמים ראיתי את הסרט כילדה וכנערה, וגם עמדתי על גג הקתדרלה של מילאנו בקיץ 1974, יום או יומיים לאחר שהבריגדות האדומות פוצצו את הרכבת מפירנצה לבולוניה ורצחו שמונים איש ואיטליה כולה היתה מזועזעת, וברחובות מילאנו צעדו אלפים ושרו את האינטרנציונל כמו תפילה.

כבר הבנתם מן הסתם שהקולנוע שלי הוא קודם כל הקולנוע האיטלקי, וגם הסרט הששי שאני בוחרת לרשימת עשרת הגדולים שלי הוא סרט איטלקי, "זכרונות" של פליני (1973). אינני יכולה שלא להזכיר גם את "לה סטראדה" המוקדם שלו (1954) עם רעייתו, ג'ולייטה מסינה המופלאה, בדמות נערה הנמכרת לאיש השרירים הגס והנוקשה שמגלם אנתוני קווין, וכמו כביריה שתגלם מסינה בסרט מאוחר יותר, נראה שאין לה שום תקוה. "זכרונות" לעומת זאת הוא סרט משמח, צבעוני ויפהפה, שמשרטט סצינות מילדותו של פליני וממשפחתו המעט חריגה, ושלמרות שהוא מתאר תרבות קתולית כפרית רחוקה מאד מכל מה שהכרתי, לא יכולתי שלא להזדהות עם המבט הילדי שהסרט הזה משמר כל כך בהצלחה.

עוד סרט מופלא שכבש בזמנו את האקרנים במשך חודשים ודיבר ללבם של קהלים רבים ושונים, ואף תמונותיו היפהפיות והנוראות במסעם של אסירים משוחררים לאורך תורכיה ועד לכורדיסטאן התורכית חרותות בלבי, הוא "יול" (1982), סרטו של אילמז גונאי הכורדי-תורכי, שכפי שכתבו עליו כשמת בטרם עת, העניק משמעות חדשה למושג "סרט תורכי". זוהי תורכיה קשה ועצובה, רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתורכיה של הכל כלול, ואולי אין זה מקרה שמעולם לא ביקרתי בתורכיה, אלא באמצעות שני סרטיו המפורסמים ביותר של אילמז גונאי, "יול" "והעדר", שזיעזעו וטלטלו את כל רואיהם, והיו מאותם סרטי מופת חריגים שחוויית הצפייה בהם כה עוצמתית, שאין חשיבות לרקע של הצופים או להשכלתם או להבנתם בקולנוע, כי הם עוסקים בגורל האנושי במערומיו. יותר מכל הסרטים האחרים שאני מזכירה כאן, אני כותבת את הרשימה הזו כדי להזכיר את סרטיו של אילמז גונאי, שנדמה כי אולי בשל מותו בטרם עת, נשכח הבמאי הגדול הזה ונשכחו סרטיו, ואסור שיצירות מופת כאלה תשכחנה.

הרשימה הזו כתובה בסדר אסוציאטיבי ולא הירארכי, ואני מגיעה כעת לאחד הגדולים מכולם שאיננו מופיע לרוב ברשימות, אבל עבורי ולא רק עבורי הוא סרט מכונן שצפיתי בו בוודאי עשר פעמים ומעולם לא השתעממתי, וזהו "חלף עם הרוח" של ויקטור פלמינג משנת 1939. את הכוכבת ויויאן ליי בתפקיד סקרלט פחות אהבתי, העדפתי על פניה את אוליביה דה-הבילנד, שחקנית נפלאה שמעולם לא הפכה לכוכבת של ממש ולא בצדק, וכמובן שהתאהבתי בכל לבי בקלארק גייבל, וחלמתי תמיד לומר למישהו frankly my dear, I don't give a damn, הזדמנות שנמצאה לי כשהתפטרתי מעבודתי המסודרת היחידה וחזרתי להיות מתרגמת עצמאית שמתפרנסת בדוחק מעבודות מזדמנות וככל האנשים החופשיים באמת לגמרי ענייה. כן, אני מעדיפה סרטים סוחפים שמדברים ללבם של רבים. קולנוע מתנשא שמתיימר לחנך את הצופים פחות חביב עלי. קולנוע הוא אמנות פופולארית ובכך יופיו, בכך שהוא יכול לרגש אלה לצד אלה את אניני הטעם ואת פשוטי העם. וזיכרו שגם מיכלאנג'לו ורמברנדט דיברו ומדברים ללב כולם.

כבר אמרתי שהרשימה שלי היא אסוציאטיבית ולא הירארכית, אבל אני מגיעה כעת למי שבעיני הוא הגדול מכולם, צ'רלי צ'פלין. יש שני סרטים שפותחים בעיני כל רשימה של עשרת הגדולים בכל הזמנים, ואלה "הבהלה לזהב" ו"זמנים מודרנים". סצינת בישול ואכילת הנעל בצלחת עם סכין ומזלג היא בוודאי מהמופלאות בתולדות הקולנוע, וכמותה פס הייצור המשתגע ומשגע ב"זמנים מודרניים". מדוע מעטים כל כך מהמבקרים ציינו את הסרטים האלה? אולי מפני שהם מושפעים זה מזה, ונוטים לחזור על בחירות משנים קודמות, ובכל מקרה אין זה משנה. הסרטים הגדולים הם אלה שחרותים על לוח לבנו, שתמונותיהם ומלותיהם מלווים אותנו לאורך כל חיינו, שעינינו נמלאות דמעות ופינו נמלא שחוק רק מלהיזכר בהם, ושלמרות שכולם מסתיימים במלה "סוף", הם אינם נגמרים לעולם.

ובכן, עשרת הגדולים שלי בסדר כרונולוגי:

הבהלה לזהב, צ'רלי צ'פלין, 1925

זמנים מודרנים, צ'רלי צ'פלין, 1936

חלף עם הרוח, ויקטור פלמינג, 1939,

גנבי האופניים, ויטוריו דה-סיקה, 1948

נס במילאנו, ויטוריו דה-סיקה, 1951

סיפור טוקיו, יסוג'ירו אוזו, 1953

החותם השביעי, אינגמר ברגמן, 1957

זכרונות, פדריקו פליני, 1973

יול, אילמז גונאי, 1982

קפיטן פראקסה, אטורה סקולה, 1990

 

הודעה לקוראים: כפי שאולי שמתם לב, חסימות העוקבים התבטלו, ואני מקוה שכעת אפשר לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים. במידה שלא, אנא השתמשו במנגנוני עדכון חיצוניים, או פשוט היכנסו בזמנכם החופשי לעמוד הבית באמצעות מנועי החיפוש.

מדוע וכיצד ללמד היסטוריה

 

הפרופ' אביעד קליינברג פרסם ביום ו' האחרון (26.8.22) בעיתון "הארץ" מאמר בזכות ביטול בחינת הבגרות בהיסטוריה והחלפתה בעבודת מחקר, כפי שמבקשת שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, ומאמרו מנסה להגדיר מהי היסטוריה בעיני ההיסטוריון ומדוע מלמדים אותה, ואיך ראוי ללמדה – הוא לועג לשינון עובדות ומעלה על נס הבנת תהליכים. אין לי דיעה נחרצת בעניין בחינות הבגרות, אבל מאמרו גרם לי להרים גבה ולתהות לא מעט, ובפרט הפיסקה שהלן, שבה הוא מסביר מה לדעתו חשוב בלימוד ההיסטוריה:

"איש המקצוע יאמר, שההיסטוריה מלמדת איך תהליכים והחלטות בתחומים שונים משפיעים על המערכת החברתית-תרבותית שבה בני אדם חיים. היא מלמדת איך המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה (ואפשרה את מתן הזכויות לנשים), איך התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה ואיך המצאת הטלפון החכם אפשרה הנדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר." הוא ממשיך הלאה, אבל נסתפק בשלוש האמירות המדהימות האלה.

נתחיל מהסוף: "המצאת הטלפון החכם אפשרה הנדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר". באמת? היטלר הצליח לא רע בלי טלפון חכם. האם מאז המצאת הטלפון החכם קם משטר שהצליח להסית את עמו ועמים נוספים למיזם רצח המוני תעשייתי של עם שלם בטענה שמדובר בעם מסוכן שחייבים להשמידו? אפילו טראמפ לא הצליח לשכנע את רוב האמריקנים שניצח את ביידן בבחירות, למרות שליטתו המהוללת ברשת הטוויטר. האמירה הזו של קליינברג מטופשת מאין כמוה, ופשוט חסרת בסיס.

המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה? לא ידוע לי דבר כזה. למיטב ידיעתי הדתות הממוסדות מתנגדות לשימוש בגלולה עד היום, ומתן הזכויות לנשים, אם כיוון הפרופ' קליינברג למתן זכות הבחירה לנשים, או לזכות הנשים ללמוד באוניברסיטה, הרי מדובר במאבק נחוש וממושך של תנועות נשים, בראש וראשונה בארצות הברית ובבריטניה, שהחל בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה ונמשך בכל עוזו במאה העשרים. זכות בחירה מוגבלת הוענקה בבריטניה לנשים מגיל 30 ומעלה בשנת 1918 ועשור אחר כך, בשנת 1928, הורחבה זכות הבחירה בבריטניה לכל הנשים. בארצות הברית עבר בשנת 1920 התיקון ה-19 לחוקה שהעניק זכות הצבעה לנשים. הגלולות למניעת הריון פותחו בארצות הברית משנות השלושים של המאה עשרים ועד שנות החמישים, ואושרו לראשונה לשימוש בשנת 1960, ארבעים שנה לאחר שניתנה לנשים זכות בחירה בארצות הברית. התחזקות התנועה הפמיניסטית השפיעה לחיוב על פיתוח הגלולה, ולא הגלולה היא שהשפיעה על התפתחות הפמיניזם, כפי שאפשר להבין בטעות מדברי קליינברג.

התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה? כאן מתמצת קליינברג טענה שהרחיב קודם לכן, שהמהפכה התעשייתית הביאה להרחבת זכות החינוך לכל, שזו לפחות טענה שיש לה בסיס, בניגוד לשתי הטענות הנ"ל. במאה התשע-עשרה הורחבה מאד הנגישות לבתי ספר במערב, והחינוך הפך לממלכתי, בעוד שקודם לכן היה החינוך בעיקר פועלם של אנשי הדת, ונחלתם של ילדי האצולה. במאה התשע-עשרה החל תהליך חילון והרחבה של בתי הספר כאשר המדינות הלאומיות החלו להתעניין בהשכלת תושביהן ולדאוג לה, אבל עד היום ממלאים מוסדות הדת, בכל הדתות הגדולות, תפקיד מרכזי בתחום ההשכלה, גם במדיניות חילוניות לכאורה. האוניברסיטאות שנוסדו בימי הביניים כמוסדות לימוד כנסייתיים, עברו גם הן תהליך חילון וכיום הן נתמכות לרוב על ידי המדינות ופתוחות לציבור הרחב. אבל הרחבת לימוד ההיסטוריה במאות ה-18 וה-19 לא היתה קורית לולא מהפכת הרנסאנס במאות החמש-עשרה והשש-עשרה, שביקשה לחדש את ערכי ההשכלה הקלאסית, שראתה בלימוד ההיסטוריה חלק מן ההשכלה ההומניסטית, וראתה בהיסטוריה את ממלכתה של המוזה קליאו, אחת מתשע המוזות האחראיות במיתולוגיה היוונית על האמנויות והמדעים. לא רק הצורך הכלכלי במתן השכלה לעובדי התעשייה העתידיים, ולא רק הרצון לחנך לפטריוטיות לאומית כפי שטוען קליינברג. גם ערכי רוח עתיקים שפיעמו בלבם של אנשי ההשכלה, מורשת יוון ורומא הקלאסיות שהשפיעו השפעה אדירה על תרבותה של אירופה ושלוחותיה בעולם החדש, הפכו את ההיסטוריה למקצוע נחשב, לצד לימוד הלשונות, השירה והמדעים.

מה אפשר ללמוד מהדברים הנ"ל? קודם כל שכדי להבין תהליכים, כדאי דוקא ללמוד גם כמה עובדות, למשל לדעת מתי פעלו התנועות הסופרז'יסטיות שדרשו זכות בחירה לנשים – מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, מתי הונהגה זכות בחירה לנשים במדינות השונות – משנות העשרים של המאה העשרים ואילך, ומתי הומצאה הגלולה למניעת הריון ואושרה לשימוש – רק בשנת 1960. לכן שינון עובדות הוא הבסיס להבנת תהליכים, ואין האחד מוציא את רעהו.

דבר שני, שתהליכים היסטוריים הם מורכבים ורבי-רבדים, ולרוב יש להם סיבות מורכבות ותוצאות מורכבות. העיסוק בהיסטוריה התרחב מאד במאה התשע-עשרה, אבל לכך יש סיבות רבות, לא רק המהפכה התעשייתית ולא רק הצורך לחנך אנשים לפטריוטיות. התפיסה המאד צינית של קליינברג לגבי תופעות היסטוריות מביאה לשטחיות ולא להעמקה. לא כל מה שאנשים עושים הוא ציני ומניפולטיבי. יש לאנשים גם אמונות עמוקות והשקפות עולם שיש להן רקע היסטורי רחב ועמוק. מורשת יוון ורומא, כמו גם מורשת היהדות והנצרות, הן מסורות תרבותיות רבות חשיבות והשפעה וכדאי ללמוד אותן כדי להבין את עולמנו.

 

דבר שלישי, התפיסה של קליינברג, שהיא תפיסה חומרנית של ההיסטוריה, נוטה להגזים בהשפעתן של טכנולוגיות, אולי מפני שקל יותר להבחין בהן מאשר בתהליכים תרבותיים עמוקים. הטלפון החכם לא שינה משהו מהותי בתרבות העולמית. האידיאולוגיה הנאצית, לצערנו, שינתה הרבה מאד ועדיין משפיעה מאד על רבים, בלי שום קשר לטכנולוגיה. הנאציזם הצליח מאד בהנדוס תודעה לפני האינטרנט ולפני הטלפון החכם.

 

ודבר אחרון, וכאן אצטט את מורנו ההיסטןריון יעקב טלמון, ראוי לאיש המדע להותיר מקום לספק, שמא דעתו מוטעית, או במלים אחרות, אין זה ראוי לאיש המדע להיות נחרץ מדי. אם מורי ההיסטוריה בתיכונים חושבים שלבחינת הבגרות במקצועם יש ערך, אולי הם צודקים. שינון עובדות לעתים מרגיז ומשעמם, אבל לעתים יש בו דוקא תועלת, ומעבר לציניות יש בעולם גם רגשות אמיתיים. היסטוריונים יכולים לשפר את עצמם אם הם מאמינים ברגשותיהם הכנים של בני אדם, יותר מאשר אם הם רואים בכל מקום מניפולציה או אינטרס.      

 

ומהי ההיסטוריה בעיני? היא מקבילתה הכרונולוגית של הגיאוגרפיה. כשם שאנו לומדים על הארצות והמדינות בעולמנו, כדי שניטיב להכיר את העולם, ונדע שיש ארצות רבות ועמים רבים ושונים מאיתנו, שאנו יכולים ללמוד מהם דברים רבים אם נדע עליהם ונכיר אותם ואת שפתם ותרבותם, כך ראוי בעיני להכיר את בני האדם שחיו בתקופות שקדמו לנו, לדעת כיצד נראו חייהם ומה קרה בעולם לפני שנולדנו. לעולם לא נדע הכל כמובן, אבל אם נדע מעט על העבר הדברים ירחיבו את דעתנו מאד, ויתנו לנו פרספקטיבה על העולם שבו אנו חיים. נסיעה בזמן באמצעות לימוד ההיסטוריה דומה לנסיעה במרחב לארץ אחרת. היא מרחיבה את אופקינו ודעתנו, ומשום כך היא חשובה וראויה מאד בעיני.

 

לאו מסי ומירי רגב וגלריה ברבור

אני באמת לא יודעת אם מירי רגב אשמה או לא אשמה בביטול המשחק של נבחרת ארגנטינה בישראל. הרבה מביני דבר מתעקשים שהמשחק בוטל רק בגלל שמירי רגב התערבה וביקשה להעביר אותו לירושלים, ואני לא מבינת דבר, לא בכדורגל ולא בארגנטינאים, אבל נראה לי מוזר שהארגנטינאים ידעו מספיק זמן מראש שהמשחק הועבר לירושלים, אבל ביטלו אותו רק ברגע האחרון, ולא מיד כשנודע להם על ההעברה. ובכלל, אם הם לא רצו לשחק בירושלים, למה הם לא אמרו מיד שהם מוכנים לשחק רק בחיפה, ואז ככל הנראה מירי רגב היתה מתקפלת, כי היא היתה מפחדת מזעם האוהדים? הרי לא מדובר באנשים שלא יודעים לנהל משא ומתן. בכלל אני מאד חשדנית כלפי אנשים שקודם מסכימים, ואז מבטלים ברגע האחרון, אחרי שהם גרמו לאנשים להוצאות ולהכנות ולנזקים. אם לא רוצים אז אומרים מראש לא וזהו, ולא מסכימים ואז מבטלים ברגע האחרון, כשכל כך הרבה אנשים תמימים שלא עשו שום רע כבר הפסידו הרבה מאד כספים שאף אחד לא יחזיר. אני לא מוכנה להתפעל מההתנהגות של הארגנטינאים כמו כמה עיתונאים בעיתון "הארץ", שלמרות שנאתי למירי רגב הצליחו לעורר בי בחילה בהתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה ארגנטינה, שמזכירה את ההתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה עוד יותר גרמניה, שמה שמשותף לשתי המדינות האלה זה אחוז גבוה של נאצים ופשיסטים באוכלוסיה ובמימשל והרבה דם יהודי שפוך. מי שהוא באמת שמאלני לא מתרפס לא בפני גרמניה ולא בפני ארגנטינה, ומי שכן השמאלנות שלו מסריחה מאנטישמיות, וזה לא יותר טוב מהימניות של נתניהו שמסריחה מהברית שלו עם פשיסטים ואנטישמים ומכחישי שואה כמו ויקטור אורבן ואנדז'י דודה ודונלד טראמפ ועכשיו גם מפלרטט עם האוסטרים שיש להם מפלגה נאצית בממשלה. זה שמירי רגב גסה ודורסנית ונדחפת לכל מקום וזה שנתניהו פחדן ושקרן ומתחבא מאחורי השמלה שלה, זה נוגע להרבה דברים שקורים, אבל לא בטוח שזה נוגע לביטול המשחק של הארגנטינאים, שמי שצורך כמוני תקשורת זרה, גם אם הוא לא מבין שום דבר בכדורגל, ידע שהרבה זמן הסתובבו שמועות באירופה שאין להם שום כוונה לבוא לישראל, ולמרבה הצער השמועות האלה שהרבה אנשים ידעו עליהן וגם כתב הספורט הותיק של "הארץ" עוזי דן כתב שהשחקנים והמאמן לא רצו לבוא הנה ולחצו לבטל, למרות שגם לדעתו הם כן היו באים לשחק בחיפה, שאני לצערי לא כל כך מאמינה בזה מהסיבות שכתבתי לעיל, שבשביל זה לא צריך להבין בכדורגל, רק בהתנהגות של בני אדם. ועכשיו יש שמועות שדוקא כן הגיעו לתקשורת הישראלית, שהקטארים שילמו לארגנטינאים כדי שלא יסעו לישראל ואם זה נכון, ואם בגלל זה הם משכו את ההודעה על ביטול המשחק עד הרגע האחרון, כדי לסגור עם הקטארים על התשלום, זו התנהגות מבחילה במיוחד, ואני מקוה שזה לא נכון, אבל שמתי לב שעד עכשיו כל השמועות שהסתובבו לגבי נבחרת ארגנטינה התבררו תוך כמה ימים כנכונות, וגם השמועות על ביטול המשחק, הסתובבו כמה ימים לפני ההודעה הרשמית.

בתכנית הבוקר של מירי נבו ואור הלר בערוץ 10 מירי נבו התקשרה לאילנה רומנו, אלמנתו של אלוף הרמת המשקולות יוסף רומנו שנרצח באולימפיאדת מינכן, בגלל שמירי רגב הזכירה את הרצח בהודעה שבה היא ניסתה להדוף את ההאשמות נגדה, שלדעתי היה עוזר לה יותר לשתוק ולהתחבא, אבל זה נגד הטבע שלה. מירי נבו התכוונה כנראה שאילנה רומנו תגנה את מירי רגב על כך שקשרה את ביטול המשחק לטרור הפלשתיני באולימפיאדת מינכן, אבל אילנה רומנו אמרה דברים אחרים שהיו מטלטלים. היא אמרה שכשהיא ראתה את מדי נבחרת ארגנטינה הכאילו מגואלים בדם שהניפו המפגינים שדרשו מנבחרת ארגנטינה לא לנסוע לישראל, זה הזכיר לה את מדי נבחרת ישראל המגואלים בדם באולימפיאדת מינכן, והיא דיברה על ג'יבריל רג'וב שמתנגד בתוקף לבקשה שלה שהיא נלחמת על זה עשרות שנים, לקיים בכל פתיחת אולימפיאדה דקת דומיה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו, והיא דיברה על כך שהוא טוען שהוא התנגד רק למשחק בירושלים, אבל בעצם הוא מתנגד להנציח את זכרם של הספורטאים היהודים שהפלשתינים רצחו ואילנה רומנו לא חשבה שהמקום זה מה שמשנה לו. אני חושבת שאם מישהו איבד אדם יקר בפעולת טרור או נפגע בעצמו בפעולת טרור, אני חושבת שהרבה דברים מזכירים לו את הטראומה שלו, וזה לא כל כך משנה אם זה דומה או לא דומה באופן אובייקטיבי, כי החוויה האנושית היא לא מחקר מדעי, ואנשים מרגישים כפי שהם מרגישים, ויש בישראל המון אנשים שנפגעו מהפלשתינים – העיתונאי אודי סגל נזכר בתמונה של הילד דניאל טרגרמן מנחל עוז שנהרג מפצמ"ר לבוש במדי קבוצת ארגנטינה – גם הוא היה אוהד של לאו מסי, שאנשים בישראל אפילו קוראים לילדים שלהם על שמו, שזה דבר שקשה לי לתפוס, אבל זאת עובדה. בכל זאת ארבעים ואחד מהנשאלים בסקר של מנו גבע ומינה צמח שרינה מצליח הזמינה לתכנית שלה, אמרו שהם תומכים בהקלות במצור על עזה. בכל זאת יש בישראל הרבה אנשים שמרחמים על אנשי עזה ומאמינים שאפשר לשפר את המצב ואת היחסים. אני מקוה שזה נכון, אבל אני לא יכולה לומר שאני מאד מאמינה בזה. כשהייתי צעירה הייתי הרבה יותר אופטימית, אבל עכשיו אני כבר זקנה.

בכל אופן מה שרציתי לומר למירי רגב, שעכשיו כולם יורדים עליה, הרבה יותר ממה שירדו עליה בכל הפעמים שהגיע לה הרבה יותר, רציתי להחזיר לה את השאלה שלה בחזרה: כמה אפשר להיות רעים ונבזיים? כמה את יכולה לרדוף אנשים רק בגלל שהדיעות שלהם לא מתאימות לדיעות הלאומניות התוקפניות שלך? כי בזמן שכולם דיברו על נבחרת ארגנטינה התפרסם גם שמירי רגב דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לקדם חקיקה שתאפשר לה לסגור את גלריה ברבור בירושלים ומקומות כאלה, שמקיימים פעילויות משותפות ליהודים וערבים ברוח שמאלנית שלא לטעמה. כשאומרים גלריה ברבור זה נשמע איזה מקום מפואר, אבל בעצם מדובר בבית קטן וישן בירכתי שוק מחנה יהודה בירושלים, שנראה כמו גן ילדים של פעם, עם חצר מגודרת, ואם לא היו עושים בו את גלריה ברבור הוא בטח היה מוזנח ונהרס. כמה אפשר לרדוף את המקום הקטן והצנוע הזה שאיננו עושה רע לאיש? אולי תעשי פעם משהו טוב, ותפסיקי לרדוף אנשים כל הזמן ולהרוס כל דבר שאת נוגעת בו? אמנם בניגוד לנבחרת ארגנטינה ולאו מסי, למעט מאד אנשים אכפת מגלריה ברבור ומהתיאטרון ביפו ומתיאטרון מידאן ומכל המוסדות הצנועים שפגעת בהם מאד ורמסת אותם בכל כוחך, ועכשיו אולי את מתכננת לרמוס אותם עוד יותר כדי לפצות את עצמך על האכזבה שהארגנטינאים הנחילו לך ושבגללה את חוטפת עכשיו בשביל כל מעשי הרשעות שלך. אולי תעשי מה שאף פעם לא עשית, במקום להתעמת ולהתגונן ולתקוף ולהאשים אחרים, פשוט תשתקי ותחשבי קצת על המעשים שלך ועל כל הרוע והעוול שעשית בכוח שלמרבה הצער ניתן לך. בן אדם יכול להשתנות ולתקן, או לפחות להפסיק להרע לאחרים, אם עוד יש לכך תקוה.  

תזמורת השנאה של רגב ונתניהו

השאלה האם מירי רגב צודקת בביקורתה השלילית על סרט מסוים, או על תיאטרון מסוים, יכלה להיות השאלה החשובה, אילו היה מדובר במקרה בודד או בכמה מקרים בודדים, אבל היא איננה יכולה להיות השאלה המרכזית, כאשר מדובר במתקפת טרור מתמשכת וחסרת מעצורים על אמנים ויוצרים ערבים או כאלה שמזוהים עם השמאל, שנמשכת כבר שנתיים ואיננה פוסקת לרגע, שמטפחת צבא של חסידים שמנהלים מעקב אחר אנשי שמאל במטרה לפגוע בהם ובפעילותם בסגנון שמזכיר את האופן שבו נוהגים משטרים אפלים להסית ולשסות את ביריוני הרחוב במתנגדיהם, שמעודדת חנופה ופולחן אישיות בסגנון שאף הוא מזכיר משטרים אפלים, ומשליטה אימה על כל סביבתה. ההרסנות של מירי רגב מוצאת את ביטויה גם בנושאים שאין להם הקשר פוליטי, כמו האופן שבו גרמה לכך ששבוע הספר לא יתקיים בפריפריה, שלכאורה היא מעוניינת לטפח. ההשפעה של כהונתה כשרת תרבות היא הרסנית ורעילה, והיא יוצרת אווירה מקארתיסטית משתיקה ומשתקת, שהנזק המצטבר שלה גדול מכל נזק שיכולה לגרום יצירה בודדת או פעילות תרבותית מסוימת. דוקא משום ששרת התרבות אחראית על חלוקת תקציבים, מצב שנותן בידיה כוח גדול כלפי היוצרים, ובמיוחד אלה שעוסקים בתחומי יצירה שמערבים אנשים רבים ודורשים תקציבים גבוהים, כמו קולנוע ותיאטרון, עליה לשמור על איפוק ולא ליצור תחושה שהיוצרים נרדפים עד חורמה על דיעותיהם הפוליטיות, אווירה שאיננה יכולה לשרור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי. דמוקרטיה איננה רק מערכת חוקים ומוסדות, היא גם אווירה של חופש שמעודדת ומכבדת יצירה ונותנת ליוצרים מרחב בטוח לפעילות, גם אם איננה נושאת חן בעיני השלטון. יחסי השלטון עם אזרחיו דומים מבחינה זו ליחסים בין הורים וילדים: כאשר הורים אינם חדלים לרגע לבקר את ילדיהם ולנזוף בהם, הם מגדלים ילדים מפוחדים שחוששים לפצות את פיהם. הורים שחפצים בילדים עצמאיים ויצירתיים צריכים לכבוש את הביקורת שיש להם על ילדיהם ולעודד אותם לפעול וליצור, גם אם התוצאה איננה תמיד מוצלחת. משטר האימים שהשליטה מירי רגב, שאיננה סוכרת את פיה לרגע, ותמיד מתנפלת על היוצרים בצורה הגסה והשפלה ביותר, הוא משטר שמשתק וחונק יצירה.  

מירי רגב כמובן איננה לבד: היא עצמה חלק בלתי נפרד מתזמורת המסיתים שמנהיג נתניהו, ולא בכדי היא התלוותה אליו לביקורו בדרום תל-אביב שבו הוא לא הכריז על שום תוספת תקציב או מיזם כלשהו לשיפור החינוך ואיכות החיים בשכונות דרום תל-אביב, אלא רק זרע שנאה והסתה כלפי האפריקאים החיים בתל-אביב, שתואמת את השקפתו הגזענית על מדינות העולם השלישי, והערצתו לאירופה הלבנה, שהוא פטר מאחריות לשואה כדי לגלגל את האשמה על הערבים. ומה שזיכה את מירי רגב בצירוף למשלחת המלאכים הרעים הזו, היתה הכרזתה בעבר שהמסתננים הם סרטן. תזמורת רגב-נתניהו מתנהלת באופן שבו מתנהלים משטרי שיטנה: תחילה תוקפים ללא הרף מיעוטים לאומיים בטענה שהם מסייעים לאויב, אחר כך תוקפים את כל מי שמסייע להם או חרד לזכויותיהם בתור מי שמסייע בעקיפין לאויב, וכך אחרי ההסתה נגד הערבים מגיעה ההסתה נגד השמאלנים, שמוצגים כבוגדים באומה שאינם טובים מאויבי האומה, ומלבד המתקפה מפי השלטון, משסים בהם את ההמון.

ממשלת נתניהו הפכה את השיסוי וההסתה נגד השמאל לא רק לפרקטיקה לגיטימית, אלא לעיקר פעילותה, ובין אם המטרה היא טקטית, כמו דה-לגיטימציה של חקירות נתניהו, או שמדובר בביטוי רגשי אותנטי של השקפת עולם, התוצאה היא אחת: הפיכת ההסתה והטרור כנגד אנשי שמאל, כמו זו שראינו כנגד המורה מהמושב מיתר, עד כדי פגיעה בפרנסתם ואפילו סכנה לפגיעה גופנית בהם, להתנהגות לגיטימית ואפילו מומלצת. נתניהו ורגב אינם רק דוחים, הם גם מסוכנים.

בסדרת הכתבות המצוינת של מוטי גילת ב"כאן" על התנהגותם של בכירי השלטון הנחקרים על עבירות ופשעים, התראיין אחד מחוקריו של נתניהו וסיפר כיצד כשהגיע נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה לחקירה בפרשות עמדי והמתנות שנעלמו, וראה פינת זיכרון ליצחק רבין, העיר: "עכשיו אני רואה שכולכם שמאלנים". הוא אולי התכוון רק לשבור את רוחם של חוקריו, אבל חשף את ערוותו שלו, את אופיו של האיש שעלה לשלטון אחרי רצח יריבו ועל גופתו, ומקדיש את כהונתו לבזות את הנרצח ולרדוף את המתאבלים עליו.

מירי רגב מצפה לביאת המשיח

שמירי רגב צבועה ודו-פרצופית הבנתי כבר לפני שנה, כשאחרי שהיא תמכה במצעד הגאוה בתל-אביב והתחבקה עם אמיר אוחנה, היא לגמרי התעלמה מן המצעד בירושלים, למרות שזה היה מצעד לזכר הנערה שירה בנקי שנרצחה במצעד בשנה הקודמת ובאו אנשים מכל הארץ לתמוך והמשטרה אמרה שהיו עשרים וחמישה אלף איש במצעד. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים, ודאי לא במצעד הגאוה בירושלים, שאף פעם לא עבר את החמשת אלפים איש, ובאו הרבה פוליטיקאים שאף פעם לא באו, אבל מירי רגב הצבועה לא באה ולא התייחסה בשום צורה, כמו החבר עלוב הנפש שלה ניר ברקת, שגם הוא אוהב להתחנף לחרדים. אני לא יודעת מה הסיבה שמירי רגב מתאמצת להתחנף לחרדים בירושלים, אני מאד מקוה שאין לה תוכניות פוליטיות לגבי ירושלים, חוץ מלקבל קולות של חרדים ירושלמים במרכז הליכוד, שיש כאלה כנראה יותר מקולות של הומוסקסואלים ובני משפחותיהם, ובוודאי יותר מקולות של אמנים, אבל עם כל הנכלוליות הפוליטית של מירי רגב, חבל שהיא לא שיננה את לינקולן, שאי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, ובסופו של דבר התנהגות צבועה ודו-פרצופית מתנקמת בך, ועל אחת כמה וכמה כשאתה כל כך מתאמץ למכור את עצמך כאותנטי, כפי שהיא מתאמצת להציג את גסות-הרוח שלה כמופת של אותנטיות, אבל אותנטיות יש בה מעט, וגסות-רוח בשפע, וקשה מאד שלא להבחין בזה. חוץ מזה גם אם מאד רוצים להתחנף לחרדים, לא כדאי להעלות על נס דוקא את הערכים היהודיים, במיוחד אם את אשה עם שאיפות פוליטיות מרחיקות לכת, להיות שרת ביטחון או ראשת ממשלה, לא כדאי להגזים עם הערכים היהודיים, במיוחד לא אלה של החרדים, שהערכים היהודיים הכי בולטים שלהם זה שהאשה מקומה במטבח ולא בממשלה, והיא צריכה לנקות ולבשל ולכבס ובעיקר היא צריכה לסתום את הפה, וכל הרעיון של צניעות אצל החרדים מגויס בעיקר למטרה הזאת, לדחוף את הנשים למטבח ושאף פעם לא יצאו משם, ולכן עירום בתיאטרון ירושלים מטריד אותם הרבה פחות מנשים בכנסת ובממשלה, ומירי רגב לעולם לא תעמוד בדרישות הצניעות שלהם, מה גם שצניעות איננה מִטִּבעה. והדבר השני שרציתי לומר הוא שאני שמחה שמירי רגב קראה את ספר בראשית עד פרק ג', אבל כדאי שתקרא עוד פעם, כי כשאדם וחוה מבינים שהם עירומים ותופרים עלי תאנה ועושים להם חגורות, אלהים לא ממש אוהב את זה, והוא שואל את אדם: מי הגיד לך כי עירום אתה? הֲמִן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ואז אלהים אומר לחוה הַרְבֵּה אַרְבֵּה עִצְבוֹנֵךְ וְהֵרוֹנֵךְ, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, שאלה בדיוק הערכים היהודיים אבל אני לא בטוחה שמירי רגב באמת רוצה לחיות לפיהם, ולאדם אלהים אומר ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך, ועוד אלהים אומר לו בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לֻקַּחְתָּ, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. זה לא פרק כל כך שמח, פרק ג' בבראשית, ואלהים ממש לא אוהב שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת וראו שהם עירומים ותפרו עלי תאנה ועשו להם חגורות. אלהים דוקא אהב אותם כמו שהוא ברא אותם, עירומים ותמימים שלא יודעים שהם עירומים, וכשהם עשו להם בגד הוא קילל אותם בקללות נוראות וגירש אותם מגן עדן לחיים של עמל וסבל, כך שלא ממש ברור שעירום זה דבר רע. ושבגד הוא דבר טוב. יש מי שחושבים שעירום דוקא מבטא תמימות והעדר זדון, כמו אצל ילדים קטנים, והציירים הנוצרים ציירו את המלאכים כמו ילדים קטנים עירומים עם כנפיים, כי המלאכים אינם יודעים חטא ולכן הם עירומים. את השטן לעומת זאת מציירים דוקא לבוש, אבל עם זנב וקרניים, כי ללבוש בגד אומר שאתה כן יודע חטא ויש לך מה להסתיר, ושאתה מאד רוצה להסתיר את זה. למירי רגב יש הרבה מה להסתיר, והבגדים שלה הם אף פעם לא תמימים. כדי לדבר נגד עירום היא לבשה חליפת מכנסיים לבנה, שספק אם אשה אמורה ללבוש לפי הערכים היהודיים, כי לחליפה הזאת היה מראה די חשוד של כלי גבר שאסור לאשה ללבוש, כמו שכתוב בדברים כ"ב פסוק ה' "  לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה". מצד שני מירי רגב לבשה חליפה לבנה, כמו שאמר קהלת, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, שחז"ל פירשו שיהודי תמיד אמור לצפות לביאת המשיח, ואני שמחה שמירי רגב מצפה לביאת המשיח. גם אני מצפה שיבוא המשיח ותהיה לנו ממשלה אחרת, אבל אני חייבת להודות שאמונתי בביאת המשיח די חלשה, ולכן אני לובשת רוב הזמן שחורים.