פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.

 

 

 

האחו הקטן

 

עד כמה אפשר להאמין לסיפוריהם של נאצים קשישים, ובפרט כאשר אינם מסתפקים בעובדות, שאותן אפשר לעתים להצליב ולבדוק, אלא משרטטים מניעים נפשיים וכוונות, שרק בוחן כליות ולב יכול לעמוד על אמיתותם? מבחינה זו סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד-שלום "האחו הקטן" הוא אתגר רציני לצופה היהודי, ובפרט אם כבר רכש ידע מסוים על השואה ומחולליה.

במרכז הסרט עומדת דמותה של ונדלגרד פון-שטאדן, שהתפרסמה בגרמניה בסוף שנות השבעים, כאשר ספרה האוטוביוגרפי "לילה על העמק: נעורים מוקדמים בגרמניה", הפך לרב-מכר. (הספר תורגם לעברית והתפרסם בשנת 1986 בהוצאת מסדה בשם "אפלה על העמק"). בספר היא מגוללת סיפור על מחנה ריכוז קטן, מחנה Wiesengrund, (בגרמנית "אדמת אחו", או "כר-מרעה"), שהוקם ליד החווה המשפחתית במחוז באדן-וירטמברג, על אדמות שהופקעו מהמשפחה, והכיל אסירים רוסים, פולנים ויהודים. לדבריה מצבם של האסירים היהודים המורעבים זיעזע את אמה, אירמגרד פון נויראט, והאם ביקשה מאנשי האס-אס להקצות כמה עשרות מהאסירים לעבודה בחווה המשפחתית, שם העסיקה אותם בעבודות קלות יחסית וסיפקה להם מזון וכך הצילה את חייהם. ניצולים יהודים ששרדו אכן אישרו את אמיתות הסיפור: אירמגרד פון נויראת, אמה של ונדלגרד, אכן העסיקה אותם בחווה בעבודות לא קשות, וסיפקה להם מזון, ואף הגנה עליהם מאנשי האס-אס.

ונדלגרד טוענת בסרט בכנות רבה, שאמה והיא יכלו לסייע לאסירים יהודים ולהצילם מהשמדה, מפני שאביה, הברון ארנסט פון-נויראט, היה אחיו של קונסטנטין פון-נויראט. קונסטנטין פון-נויראט התמנה לשר החוץ של גרמניה על ידי פרנץ פון-פאפן בשנת 1932, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, המשיך להחזיק בתפקיד, ושירת בנאמנות את ניסיונו של היטלר להעניק מכובדות מסוימת לשלטונו, בכך ששר החוץ שלו לא היה חבר המפלגה הנאצית. בינואר 1937 החליט היטלר לצרף את כל השרים למפלגה הנאצית, ופון-נויראט לא התנגד לכך ולא התפטר, ואף קיבל דרגת ייצוג באס-אס. באותו זמן ביטא פון-נויראט התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (לצד מדינה ערבית-פלשתינית) על פי הצעת ועדת פיל, מאחר שהיא עשויה לחזק את "היהדות העולמית", וסבר שיש לתמוך בערבים, כמשקל נגד ליהודים. להצעת החלוקה וגם להתנגדות הגרמנית לא היו באותם ימים תוצאות מעשיות.

בוועידה בנובמבר 1937 שבה הציג היטלר את תכניות המלחמה שלו, היה קונסטנטין פון-נויראט בין המתנגדים למלחמה, ומאוחר יותר פוטר מתפקיד שר-החוץ והוחלף ביואכים פון-ריבנטרופ, אך המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלתו של היטלר.

לאורך כל הסרט מוצג פון-נויראט כ"שר החוץ הראשון של היטלר", ולא נאמרת מלה על תפקידו לאחר פרוץ המלחמה, התפקיד שלגביו הואשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה: במרץ 1939, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, וההפרדה בין סלובקיה בראשות משתף הפעולה יוזף טיסו לבין צ'כיה, שכונתה על פי המינוח הנאצי "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה", מונה פון-נויראט למושל הפרוטקטורט, והחל בדיכוי ההתנגדות הצ'כית לשלטון. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לריינהרד היידריך המפלצתי, שהציף את צ'כיה בדם עד שנרצח בידי המחתרת הצ'כית ביוני 1942 והוחלף בקורט דליגֶה, שהורה על טבח תושבי לידיצה, כל זאת כאשר פון-נויראט ממשיך לכהן כפרוטקטור עד שנת 1943. במשפטי נירנברג התגונן פון-נויראט בטענה שרוב סמכויותיו הועברו להיידריך ואחר כך לדליגה, ולכן יש לו אחריות מופחתת לפשעי הנאצים בצ'כיה. לכן נידון לחמש-עשרה שנים בכלא בלבד ולאחר שמונה שנים בכלא שוחרר בשנת 1954 בשל מצבו הבריאותי, פרש לאחוזה המשפחתית ונפטר שם שנתיים אחר כך. הסרט מטשטש את העובדה שהחווה שוונדלגרד חיה בה כיום, היא זו שהדוד קונסטנטין פון-נויראט חי בה עד מותו. לא ברור האם דודה רכש את החווה שהוריה מכרו בשנות החמישים, לאחר שוונדלגרד פיתחה קריירה מצליחה במשרד החוץ הגרמני, שבמהלכה שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון והכירה שם את בעלה ברנט פון שטאדן, שלו נישאה בשנת 1961, ואחיה היחיד שב מן המלחמה עם פגיעת ראש קשה, או מה שהגיוני יותר, שמדובר בחווה בקרבת מקום שהיתה שייכת לו עוד בימי המלחמה, כי ונדלגרד מספרת בסרט שרצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו בעניין האסירים, מכאן שהתגורר בקרבת מקום לאחוזה של הוריה. אבל בסרט היא מראה חצר מסוימת שלא ברור היכן היא ממוקמת ואומרת שבדיוק שם אמה בישלה תפוחי אדמה לאסירים היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה וזללו אותם כמו חיות.  

ונדלגרד מתייחסת בסרט לישיבתו של פון-נויראט בכלא שפנדאו לפשעי מלחמה, אך לא לפשעים שבהם הואשם ובכלל אין שום התייחסות בסרט לימיו של פון-נויראט בצ'כיה, אף לא ברמז. בסרט טוענת ונדלגרד שדודה בכלל לא היה נאצי, אלא רק "טיפש ושמרן". הוא אכן לא היה מראשוני המפלגה הנאצית, אבל אין שום ספק לגבי כהונתו רבת השנים בשירותו של היטלר, ולגבי הצטרפותו והשתלבותו הן במפלגה הנאצית והן במימשל הנאצי, כולל מעורבותו בפשעי המשטר הנאצי בצ'כיה.

הפער בין פון-נויראט הידוע לנו מההיסטוריה המתועדת היטב, לבין תיאוריו של פון-נויראט בסרטם של פיינגלרנט וסעד-שלום מפיה של ונדלגרד, מעורר לפחות אי-נוחות. הסרט עוקב אחר ונדלגרד כאשר היא באמצע שנות התשעים שלה, עדיין חזקה גופנית – היא מתוארת לרוב כשהיא עובדת בחווה המשפחתית: גוזמת עצים, חוטבת עצים להסקה, וכמובן צלולה וחדה, אם וסבתא סמכותית אבל ידידותית ומרשימה. יותר מאי-נוחות: יחסה של ונדלגרד לדודה מעורר שאלה קשה לגבי אמינות עדותה על המתרחש בחווה בתקופת השואה: האם אמה אכן ביקשה לשלוח אליה אסירים לעבודה כדי להצילם, או כדי לנצלם, כפי שעשו גרמנים רבים בעלי מעמד, ובקשותיהם נענו. הרי היא עצמה העידה שגם אסירים פולנים ורוסים עבדו בחווה וסירבו לעבוד יחד עם היהודים. דברים אלה אינם סותרים את העובדה שהעבודות הקלות בחווה והמזון שקיבלו שם הצילו את חיי האסירים היהודים, שהוקירו את אירמגרד פון-נויראט על מחוות של אנושיות שעמדו בהחלט בניגוד ליחס שהורגלו אליו מהנאצים. אי אפשר להקל ראש במחוות של אנושיות על רקע ההשמדה הנאצית, אבל האם המשפחה אכן ראויה להוקרה מיוחדת? הרי אירמגרד לא היתה מתנגדת למשטר הנאצי: היא היתה חברה בארגון הנשים הנאצי, הרצתה לנערות מ"אחוות הנערות הגרמניות", המקבילה של ההיטלר יוגנד, והקצתה בביתה מקום למטה ההיטלר יוגנד באיזור. למרות זאת תיארה אותה ונדלגרד בספרה כמרקסיסטית – כבר בגיליון "קומנטרי" מינואר 1982, הביעה סוזן זיידנר אדלר את ספקותיה לגבי תיאור זה של האם. על עצמה מעידה ונדלגרד שהתפעלה מהיטלר כשפגשה אותו כילדה, והיא גם מציגה בהתלהבות את תמונותיה בחברתו. לזכותה יש לומר שהיא מציגה באותה התלהבות את תמונותיה עם נשיאים אמריקאים, כאשר שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון.

ונדלגרד מספרת גם על הרומן שלה עם אחד האסירים היהודים שרצה לשאתה לאשה, אך הוריה שכנעו אותה שזה לא ראוי, ואהובה היהודי היגר לארצות הברית. דווקא אחד היהודים שאמה של ונדלגרד סייעה להם, מספר על הרומן בין ונדלגרד לאסיר היהודי כהוכחה לרוחה החופשית של ונדלגרד, אבל היו נאצים לא מעטים שנישאו ליהודיות לפני שהדבר נאסר רשמית, והיו קצינים נאצים שהתאהבו באסירות יהודיות או ניהלו איתן רומן, והדבר אינו מעיד בהכרח על התנגדות לנאציזם, או על העדר אנטישמיות. אינגה, בתה העצובה של ונדלגרד, שבשום אופן איננה מוכנה להתגורר בחווה שאמה רוצה להוריש לה, ושרוחו של הדוד הנאצי עדיין שורה עליה, סבורה שסבתה היא זו ששילחה את האהוב היהודי לאמריקה, ושבדיוק באותה צורה שילחה אמה את אהובתה הישראלית של אינגה ללונדון בעוד שאינגה נשארה בגרמניה, פרשה שהסרט איננו מרחיב בה – בכלל החלק הישראלי בחייה של אינגה נותר מעורפל למדי, והסרט גם איננו עוסק בעבודתה כקולנוענית ומרצה לתקשורת מוערכת בגרמניה, מה שהופך את שאיפת אמה להופכה לחוואית למגוחכת למדי. אינגה רואה את עצמה כדור שני לנאצים, כמקבילה לדור השני לשואה. למרות העצב האמיתי של אינגה, שיש בה הרבה יותר כנות ולדעתי גם הרבה יותר עומק רגשי מאשר בוונדלגרד, נראית לי ההשוואה לדור השני לשואה מקוממת. ונדלגרד אולי הזדעזעה ממראה האסירים היהודים וממות רבים מהם בסמוך לבית ילדותה, אבל היו לה חיים נוחים וטובים במשך מאה שנותיה, ואינגה כנראה סבלה לא מעט מאמה הסמכותית, שהתאמצה כל חייה להשאיר אותה בקרבתה, אבל טראומת שואה זה לא.

הים / שי כרמלי-פולק

 

 

"הים" הוא סרט על ילד מהרשות הפלשתינית שגדל עם אֶחָיו אצל סבתו הרחומה, כי אמו מתה מסרטן ואביו עובד בישראל באופן לא חוקי. הסבתא מאד מפנקת ודואגת לילדים היתומים, אבל מתקשה להשליט עליהם משמעת. "הים" הוא בעצם סרט ילדים. חוץ מסצינה יפה שרומזת לעברו של אבי הילד ונשארת מסתורית, ילד מעל גיל עשר ואפילו פחות יכול להבין כל מה שרואים בסרט הזה: הכיתה של הילד נוסעת לים, אבל במחסום החייל אומר למורה להוריד את הילד כי אין לו אישור להיכנס לשטח ישראל, והדוד שלו בא ולוקח אותו חזרה לסבתא בכפר, בזמן שכל חבריו נוסעים לים ונהנים. אני לא יודעת אם ישראל נותנת אישורים לילדי בתי ספר פלשתינים לנסוע לים בתל-אביב או במקום אחר בישראל. אני חושבת שלא. אני חושבת שהם אפילו לא מבקשים אישור כזה. אני חושבת שפלשתינים מבקשים אישורים רק לעבוד בישראל, או ללמוד באוניברסיטה ישראלית, או לנסוע לבית חולים בישראל כשהם צריכים טיפולים. זה מה שאני יודעת, ואולי אני טועה. אני יודעת שלראות את הים או לא לראות את הים זה מוטיב בסיפור הפלשתיני, שמסמל את מצוקתם של הפלשתינים בגלל הכיבוש הישראלי, אבל בעצם גם כשהגדה המערבית היתה בשליטת ירדן לפני שישראל כבשה אותה בשנת 1967, גם אז הפלשתינים לא יכלו לראות את הים התיכון. אני לא יודעת למה דווקא חוף הים של תל-אביב מסמל אצל הפלשתינים משהו נחשק שסגור בפניהם, ולמה דווקא לא לראות את הים התיכון מסמל את הכיבוש והדיכוי, הרי הם יכלו להתגעגע להמון דברים אחרים, למשל לים כנרת, שהיא לא פחות יפה מהים התיכון וגם אותה הם לא יכולים לראות. אבל אין טעם להתווכח עם סמליות. הסרט "הים" הוא כאילו סרט ריאליסטי על ילד יתום מאמו שלא נתנו לו לנסוע עם חבריו לים והוא מחליט לברוח מהבית ולהגיע לים בכוחות עצמו. אפשר להיתמם ולומר למה שר התרבות מיקי זוהר עשה עניין מהסרט, שהוא סרט מאד חלבי: אין בו מתנחלים שמתנכלים לפלשתינים, כמו שרואים כל יום בחדשות, יש תקרית אחת שילדים זורקים אבנים על חיילים והחיילים יורים גז מדמיע, והיא לא מאד חשובה בסרט, חוץ מזה שהילד אוסף מיכלים ריקים של גז מדמיע כמשחק, אבל ילדים שאוספים אמצעי לחימה שנשכחו בשטח יש גם בישראל. יש בסרט שוטר שעוצר שוהים בלתי חוקיים והוא לא מאד נחמד אבל גם לא אכזרי במיוחד, ויש תל-אביבים שיושבים בבית קפה ורואים שעוצרים שוהים בלתי חוקיים ומסתכלים ושותקים ושותים קפה, שזה אולי אמור לסמל את האדישות הישראלית לכיבוש, ואולי מראה כמה הישראלים מפחדים משוהים בלתי חוקיים, והפחד הזה לא חסר בסיס, כי לפני שבוע שוהה בלתי חוקי רצח גבר מבוגר ובחורה צעירה שלרוע מזלם נקרו בדרכו. אין בסרט חיילים שמתעללים בפלשתינים, ולהגיד שהוא פוגע בחיילי צה"ל זה מאד מגוחך. אפילו השוטרים בתל-אביב נראים יותר מפחידים מהחיילים המשועממים במחסום, וגם הם לא מפחידים במיוחד. וגם הסיפור בסרט נוגע ללב אבל לא אכזרי ולא מזעזע. הסרט הזכיר לי שלפני עשר שנים ילדה בת 13 שאיחרה לטיול השנתי ונאלצה לחזור הביתה התאבדה. זה היה מאד מזעזע ויכלו לעשות על זה סרט שאולי גם הוא היה סמלי, כי הילדה היתה בת של עולים מאתיופיה, אבל אז זה היה סרט חברתי ישראלי ואפילו מיקי זוהר או מירי רגב או אידיוט אחר מהליכוד לא היה מתלונן עליו. הסרט "הים" מספר סיפור די גנרי, ואין בו שום דבר מזעזע, הוא סרט עצוב, כי החיים של הפלשתינים עצובים, וגם החיים של הישראלים עצובים. יש אנשים כמוני שמאמינים שאם ישראל היתה מאפשרת לפלשתינים להקים מדינה משלהם, המצב היה משתפר, ויש הרבה אנשים אחרים שחושבים שאם הפלשתינים יקימו מדינה משלהם המצב יידרדר עוד יותר, אבל אף אחד לא באמת יודע. לי לא קשה לראות את הסרט הזה, שנראה לי כמו סרט ילדים, סרט סמלי וקצת אגדתי, למרות שהיו באולם רק אנשים מבוגרים, אבל אני מבינה למה לפוליטיקאים מהליכוד קשה לראות סרטים כאלה, וזה לא בגלל מה שרואים בסרט, אלא בגלל מה שהפוליטיקאים מהליכוד יודעים על עצמם, שהם רוצים לגרש את הפלשתינים ולגזול את האדמות שלהם, ולכן כשהם מסתכלים על סרט שמראה ילד פלשתיני עצוב כי לא נתנו לו לנסוע לים, הם רואים את עצמם ואת המצביעים שלהם מתעללים בפלשתינים, למרות שאין בסרט שום דבר כזה, אבל כשאתה מלא רוע וזדון כלפי מישהו, בין אם אלה חטופים שהפקרת למוות וייסורים, או פלשתינים שגירשת מבתיהם, אתה לא יכול לראות אותם בכלל, כי גם אם אף אחד לא מראה לך את זה, אתה תמיד רואה את הפרצוף המכוער של עצמך.    

החייל הנעלם

 

מה שעצוב כל כך בסרט "החייל הנעלם" הוא, שהסרט נוצר כדיסטופיה פנטסטית על חייל שעורק מיחידתו, שמוקפצת לאירוע בעזה, ומכאן הולך החייל ומסתבך, וגם מטריף את כל המערכות, אבל כשצופים בסרט היום הוא נראה ריאליסטי לגמרי. שום דבר בסרט, שהושלם והוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בחג הסוכות 2023, אותו פסטיבל שנקטע בגלל הטבח, לא נראה מוגזם או בלתי אפשרי, כאשר צופים בו כעת: לא ריבוי האזעקות בתל-אביב, בוודאי לא החשד שהחייל שנעלם נחטף בידי מחבלים ואולי כבר איננו בחיים, ולא האלימות, זאת שאיפיינה את החברה הישראלית לפני הטבח, והתעצמה עוד יותר אחריו, גם לא האטימות, הנמהרות, הכוחנות, והקלות הבלתי נסבלת של ההידרדרות לאלימות בלתי נתפסת. ממכשירי הטלויזיה צופה החייל בדיווחים על היעלמותו ובתגובת צה"ל, שנחוש לא לאפשר גלעד שליט נוסף ולכן, מבלי שיש כל וודאות שהחייל אכן נחטף, מפציץ את עזה והורג עשרות עזתים, כולל ילדים. אי אפשר לצפות בכך היום מבלי לחשוב על צה"ל שמפציץ והורג עשרות חטופים ושבויים בעזה, שלא לדבר על העזתים עצמם, כאשר אין חדלים לומר לנו ש"רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים". אי אפשר לצפות בחלומו של שלומי שהוא שב בלילה לבסיס, נתקל ברכב צבאי שנוסעיו פותחים עליו באש וזועק: "אל תירו, זה שלומי!" - בחלום הם מפסיקים לירות ואוספים אותו, אבל מיד הוא מתעורר ומתברר שזה היה חלום – מבלי לחשוב: בוודאי שזה חלום. לו זה קרה במציאות, היו יורים בו למוות, כמו שירו בשלושת החטופים ששחררו את עצמם. זה דוקא יכול היה להיות פיתרון עלילתי לא רע: אילו נהרג, לא היו חושבים שערק וחזר, אולי היו חושבים שנמלט משוביו ורואים בו גיבור טראגי, מה שהיה הופך את הסרט לטראגיקומדיה, ואכן יש בו לא מעט רגעים קומיים. אבל שובו של שלומי לבסיס הוא רק חלום. במציאות של הסרט, כמו במציאות הישראלית שמחוצה לו, קודם כל יורים, או מרביצים, אחר כך חושבים, וכל האלימות ובכלל הכל קורה במהירות ובדחיסות, אין זמן לנשום, אין זמן לישון ואין זמן לאהבה. רק לסבתא הסנילית יש זמן לנוח או ליהנות ממוזיקה. מי שמחובר למציאות נמצא בתנועה מתמדת, מתרוצץ כעכבר הנמלט על נפשו, כשכל מחסה הוא זמני בלבד, במהרה יגיע אליו האיום.

ובכל מסע ההימלטות שלו, שלומי מצמיד אליו את הנשק. "אסור לאבד נשק", הוא אומר לאמו כשהיא מנסה לטכס עצה לחלצו מהצרה שהביא על עצמו - שאולי הצילה את חייו ואולי להיפך, כל האפשרויות יכולות להיות נכונות – הסרט איננו רומז לסוף טוב, אבל משאיר את הסוף פתוח. אולי יש לשלומי סיכוי, אולי חברתו לא תהגר לקנדה, או תחזור אליו. אבל קל יותר לדמיין אותו בכלא, או משוחרר משירות כבלתי כשיר. לא קל לדמיין סוף טוב, לא לדמויות בסרט ולא למדינת ישראל, שכולה רצה ויורה לכל עבר ומקבלת מכות מכל עבר ומכה חזרה וממשיכה לרוץ, ורק לעצור ולחשוב ולטכס עצה בשקט, או להמתין בסבלנות שדברים יתבהרו, רק לכך איננה מסוגלת, ולכן הסרט הזה שנוצר והושלם לפני הטבח והמלחמה הבלתי נגמרת נתפס בדיעבד כנבואה או כתמונת הדנ"א האומלל שלנו, שדוחף אותנו לרוץ כל עוד נשמה באפנו ללא מטרה, לאין מוצא.

 

החייל הנעלם: במאי: דני רוזנברג, תסריט: עמיר קליגר ודני רוזנברג

שחקנים: עדו טאקו כשלומי, מיקה רייס כחברתו, אפרת בן-צור כאמו, שמוליק כהן כאביו, תיקי דיין כסבתו. כל השחקנים שובי לב - ושוברי לב.

גד אלמלח / תישאר איתנו

 

אתמול צפיתי בסרטו של גד אלמלח ששמו המקורי הוא Reste encore un peu, כלומר "הישאר עוד קצת", כפי שאומרת האם לגיבור כשהוא שב לצרפת לאחר כמה שנים בארצות הברית, ומתכוונת לכך שיישאר לישון בבית הוריו ולא ילך למלון, אבל השם העברי שניתן לסרט מרמז לנסיונם של הוריו להניא אותו מכוונתו הנסתרת להמיר את דתו היהודית לקתוליות, שמתגלה להוריו המזועזעים במקרה, או שלא במקרה. המניע למשיכתו לקתוליות, כפי שהוא מוצג בסרט, הוא משיכתו לבתולה הקדושה מריה, מאז ראה בילדותו את פסלה בכנסיה והתאהב בה כפי שהתאהב פיגמליון בגלתיאה. גד אלמלח, שמשחק את הגיבור שמעוצב במידה רבה בדמותו של הבמאי-השחקן, מספר שהסיפור הזה בסרט לקוח מחייו, שמריה, כפי שנגלתה לו בדמות פסל יפהפה בכנסיה קטנה בסמוך לביתו, היתה אהבתו הראשונה. בסרט הוא מבקש להפוך לקתולי אך ורק בגלל משיכתו למריה, בעודו מפקפק באלוהותו של ישו, שזה מניע קצת מוזר ולא מאד אמין להפוך לקתולי, ואמינה עוד פחות התהייה שעולה אצלו אם לא עדיף לבחור בפרוטסטנטיות, שלדעתו – ולדעת רבים, בטעות גמורה – קרובה יותר ליהדות. מי שמאוהב בבתולה מריה לא יבחר לעולם בפרוטסטנטיות שאיננה מאמינה בקדושתה, ומעניקה לה תפקיד שולי למדי בפולחנה. הדבר היחיד בסרט שהוא אמיתי לגמרי וגם נוגע ללב, הוא רצונו של הגיבור שהוריו ואחותו יקבלו אותו וישתתפו בטכס הטבילה שלו, וזו גם נקודת הכוח בסרט, מערכת היחסים בין גד אלמלח להוריו ואחותו בסרט שהם הוריו ואחותו האמיתיים. משכנעים במיוחד האב והאחות, והקטע בו אביו של אלמלח, הפנטומימאי רב ההבעה דוד אלמלח, ממתין מחוץ לכנסייה בה נטבל בנו ונמנע מלהיכנס אליה, בעוד אמו ואחותו נכנסות לטכס, הוא קטע נפלא ושובר לב. גם השיחה בין האחות להורים שבה היא מספרת להם על ההתרגשות האדירה של בנם בילדותו למראה פסל הבתולה בכנסייה הסמוכה לביתם, שאליה נכנסו למרות איסור מפורש וחמור של הוריהם להיכנס לכנסיות, נשמע דוקומנטרי לגמרי, ואולי הוא אכן כזה. מצד שני, יש משהו מוזר בעובדה שבחייו של הגיבור כפי שהם מתוארים בסרט, כחייו של גבר בן חמישים, יש רק הורים, אחות, וידידים גברים, כאילו היה מדובר במשפחתו של ילד קטן, שאין בחייו לא נשים ולא ילדים. מוזרים מאד גם הקטעים עם אבי חברתו לטבילה הקשיש והחולה ריימון, שהגיבור רוחץ את רגליו בגיגית כאילו לבש את דמותו של ישו בבשורתו של יוחנן. גם המאבק כביכול בין אם הגיבור לבין הבתולה מריה על תפקיד אמו של הגיבור צורם בהתחשב בכך שהגיבור מתאר את יחסו למריה כהתאהבות באשה – שמרמזת ככל הנראה למניע שבשורש עשיית הסרט - ולא כחיפוש אחר דמות אם.

למרות חביבותן של הדמויות גרם לי הסרט תחושת אי נוחות הולכת וגוברת, בפרט כאשר הגיבור מודיע שיבחר לעצמו את השם ז'אן-מארי, שמאחד את שמותיהם של יוחנן המטביל והבתולה מריה, וזאת בעקבות הקרדינל ז'אן מארי לוסטיז'ה, שנולד כאהרון לוסטיגר, בן למהגרים יהודים מפולין לצרפת, המיר את דתו בתקופת הכיבוש הנאצי, המרה שככל הנראה הצילה את חייו, שכן הוריו נשלחו לאושוויץ ואמו נרצחה שם. אביו שרד את השואה, אך בשובו לצרפת לא הצליח לשכנע את בנו לשוב אל היהדות. לוסטיז'ה הוסמך לכמורה והגיע לצמרת הכנסייה הקתולית הצרפתית, ובשל מעורבותו הרבה בשיח הציבורי בענייני דת הפך לדמות מוכרת ומקובלת מאד בצרפת. הסרט מסתיים בדבריו של לוסטיז'ה, שבהמירו את דתו לנצרות הוא הגשים את יהדותו. זו איננה אמירה שמבטאת תחושה אישית בלבד, אלא הכרה בטענה הנוצרית שהנוצרים הם עם ישראל האמיתי, טענה שבאה לשלול מהיהודים את ההכרה בהם כעם ישראל התנ"כי, שהיא טענה מרכזית של הנצרות בתביעתה להכיר בה כיהדות האמיתית ולשלול את מעמדם ההיסטורי של היהודים כבני אברהם. לכאורה מנסה גד אלמלח בסרטו לעודד קבלה וסובלנות, אבל ההיאחזות דוקא בדמותו של מי שהפך את המרת דתו לקתוליות תחת השלטון הנאצי לאידיאולוגיה ומסר ליהודים, גרמה לי תחושה מאד לא נעימה. הצהרתו של לוסטיז'ה לא נועדה לרומם את מוצאו היהודי אלא לרומם את הנצרות כיהדות האמיתית. לטעון שהנצרות היא דת האמת זה עניין של אמונה, אבל לטעון שהיא היהדות האמיתית ושהתנצרות היא הגשמה של היהדות, זה גם סילוף היסטורי וגם חוצפה.

הבחירה בלוסטיז'ה כמופת היא גם אפולוגטית, ולסרט כולו טון אפולוגטי, שאת סיבתו קל למצוא בטורי הרכילות המלווים את חייו של אלמלח, ואת בנות זוגו שנעדרות מן הסרט, שבו הוא מופיע כמעין נזיר המאוהב במריה, מין היפוך של דמות הנזירה הקתולית שנחשבת כנשואה לישו. גם טבילה מתוקשרת היא חלק מחייו, אבל לא טבילה שלו עצמו.

גד אלמלח היה נשוי לשחקנית הצרפתיה קתולית אן ברושֶה, ואת בנם המשותף נוח גידל כיהודי, ואף חגג לו בר-מצוה בישראל. אפשר להניח שלהוריו, יהודים מסורתיים שהיגרו לצרפת ממרוקו, לא היה קל לבלוע את הזוגיות עם אשה קתולית, ושהעובדה שהילד גדל והתחנך כיהודי מיתנה במידת מה את התנגדותם. אבל הזוג נפרד ואלמלח התאהב בקתולית מפורסמת עוד יותר מאשתו הראשונה, בשרלוט קסיראגי, נכדתם של נסיך מונקו רנייה השלישי ורעייתו השחקנית גרייס קלי, ואחייניתו של הנסיך אלברט ממונקו. הזוג כיכב בצהובונים, וטכס הטבילה של בנם המשותף רפאל משך תשומת לב רבה, והפארי מאץ' דאג לציין שאבי התינוק יהודי ולפרסם תמונות מהטכס בכנסייה שבו נכחה רז'ין, אמו של אלמלח, המשחקת את אמו גם בסרט, אבל אביו דוד, אחיו אריה ואחותו יהודית נעדרו ממנו. כמו כן פירסם השבועון תמונה מהטכס של בנו הבכור של אלמלח נוח, ודאג לציין שהוא גודל כיהודי וחגג שנה קודם בר מצוה בישראל. נראה שמול המשפחה המלכותית ממונקו נאלץ אלמלח להשלים עם כך שבנו ייטבל ויחונך כקתולי, למורת רוחם של בני משפחתו, ובפרט של אביו, שגם בסרט מגיע בחליפה לטכס הטבילה של בנו, אבל נשאר בחוץ, ברוח הקרה, כשמראהו המיוסר שובר את הלב.

הזוגיות עם שרלוט קסיראגי הסתיימה במהרה, ככל הנראה בניגוד לרצונו של אלמלח, ששומר על קשר עם שני בניו, היהודי והקתולי. בסרט, וגם בחיים מצהיר גד אלמלח על אהבתו ומסירותו להוריו, שהיא בוודאי אמיתית. אבל יש משהו שקרי בסרט שמכסה על סיפור חייו האמיתי, שאולי בגלל חיבתי לרכילות אני מוצאת אותו מעניין יותר מהסיפור בסרט. בסופו של דבר אן ברושה האצילית ושרלוט קסיראגי היפהפיה הן נשים אמיתיות וממשיות מאד, שגבר יכול להתאהב בהן בקלות בגוף ונפש, וזו אהבה ממשית ומובנת יותר מאהבה רוחנית למריה שקיימת רק כפסל וכאידיאה, וגם יחסים חברתיים ומעמדות הם עניין ממשי מאד: יהודי ממרוקו, אם הוא קומיקאי מצליח וגם גבר יפה ומושך, יכול להינשא לשחקנית צרפתיה ולגדל את בנם המשותף כיהודי, אבל כשהוא משתדרג לזוגיות עם נסיכה אמיתית, הוא צריך להשלים עם הטבלת בנו לקתוליות, ולבו בוודאי נשבר כשאביו ואחיו סירבו להגיע לטכס שהיה מן הסתם קשה לו עצמו, ולעמוד שם לצדו. החיים האמיתיים אינם רוחניים ומרוממי נפש במיוחד, הם מלאים בעלבונות קטנים וגדולים ובשברונות לב, וזה בעיני יותר מעניין מדיון במשיכה לדמותה של הבתולה הקדושה מריה, שבחייה האמיתיים היתה אשתו של יוסף, לא של אלהים, וילדה לו, כפי ששמענו בבשורת מרכוס פרק ו פסוק 3, את יעקב ויוסי ויהודה ושמעון וגם בנות ששמן לא נזכר וכמובן את ישו, שבעודו דורש בבית הכנסת גילה שאין נביא בעירו, ואפילו אם אתה אלהים או בנו או גם וגם, בקהילה שבה גדלת מכירים אותך טוב מדי מכדי להתפעל.  

 

 

עשרת הסרטים הגדולים שלי

 

אינני יכולה להסביר מדוע רשימתו של אורון שמיר ב"גלריה" של "הארץ" (5.12.22), על רשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים של כתב העת הבריטי לקולנוע Sight and Sound, הציפה אותי בכל כך הרבה רגשות, אבל אולי אין צורך להסביר מדוע קולנוע, בדומה למוסיקה, מעורר רגשות עזים. אחד ממורי קרא לקולנוע "ספרות מצולמת", אבל סרטים דומים בעיני יותר לקונצרט או לאופרה – הם פועלים על הרגש באופן חזק יותר, ואם אוהבים אותם, אפשר לחזור ולראות אותם פעמים רבות ולהתרגש מחדש, מה שפחות קורה עם ספרים, ולו גם ספרים אהובים ביותר.

דוקא מכך שמבקרי הקולנוע בארצות רבות, גם בישראל, שבחרו את הסרטים ברשימה, הציבו במקום הראשון את סרטה של שנטל אקרמן משנת 1975 "ז'אן דילמן" (השם המלא ארוך בהרבה ומייגע כמו הסרט שצפיתי בעוונותי רק בחלק ממנו), ושפעם ראשונה מציבים במקום הראשון סרט של במאית אשה, לא גרמה לי שום התרגשות. לא אהבתי במיוחד את הסרט, שהחידוש בו הוא בניסיון לזווג בין הדיוקן הקולנועי של זונה לזה של עקרת בית ואם, שמנקה ומבשלת ומגישה אוכל ומדיחה כלים, וכשהילד בבית הספר עוסקת בזנות, זנות מאד נקייה וסטרילית, כשאחרי ביקור הלקוח היא מנקה ומסדרת ומתרחצת ומחליפה בגדים וכו', בדיוק כפי שהיא מנקה ומסדרת לפני ואחרי שהיא מקבלת את הילד השב מבית הספר ומגישה לו ארוחת צהריים. גם לא חשבתי שהרעיון להציג דיוקן כפול של אשה שמגלמת את "האשה הטובה" ו"האשה הרעה" בדמות אחת מקורי במיוחד. לואיס בונואל כבר עשה את זה באופן מסעיר ומרתק בהרבה בסרטו Belle de Jour  (1967) עם קתרין דנב הצעירה – וגם את הסרט ההוא, שעורר סערה והתלהבות, לא אהבתי. נכון שיפהפיית היום היא אשה זוהרת מן המעמד הגבוה, ועוסקת בזנות כדי להגשים פנטסיות מיניות ולא כדי להתפרנס ולגדל את בנה, אבל שני הסרטים נראו לי שקריים בדרכם. רק פעם אחת ראיתי זונה שהאמנתי לה, וזה היה בסדרה הדוקומנטרית של ירון לונדון "הפואטיקה של ההמונים", שם הוא ריאיין זונה מבוגרת שנראתה כמו השכנה ממול, שסיפרה על עיסוקה הלא זוהר שמתאפיין בעיקר בעליבות ובלא מעט גועל. היא לא נראתה מכורה לסמים או לאלכוהול כמו הזונות הגוססות שתיארה ורד לי בכתבותיה המזעזעות ב"הארץ". היא פשוט תיארה את עבודתה בסיפוק מאוויהם של גברים רגילים או סוטים באופן שבעיקר שבר את הלב. לא ראיתי זונות כאלה בקולנוע. בעיקר ראיתי בקולנוע המון זונות יפהפיות וטובות לב במערבונים – בסוף הן נישאו לגיבור ונהיו עקרות בית חביבות. ישו הנוצרי אהב כידוע זונות וביקש לאמץ אותן לחיק החברה. בתמורה זיווגו לו את מריה מגדלנה בדמות זונה יפהפיה, למרות שמריה מגדלנה מופיעה לראשונה בברית החדשה כאחת מאלה שבאו לסוך את גופתו של ישו (מרקוס פרק 16פסוק 1) – עיסוקן של נשים זקנות. בדמותה של מריה מגדלנה עסקתי בהרחבה ואין טעם להרחיב כאן, אבל ללא רחמי ישו על הזונות (יוחנן פרק 8) שהשליכו על דמותן במסורת הנוצרית, קשה להבין את דמות הזונה בקולנוע, ובפרט את הזונה הנוגעת ללב מכולן: כביריה מ"לילות כביריה" של פליני (1957). בסרטיו האחרים יש זונות מציאותיות יותר, אם כי ביניהן מופיעה גם זונה יפהפיה שהנער בן דמותו של הבמאי מתאהב בה. הרומנטיזציה של הזנות קשורה בוודאי גם לעובדה שנערים רבים התנסו לראשונה ביחסי מין בבתי זונות, מה שזיכה את הזונות בהילתה המחמיאה של אהבה ראשונה. מבחינה זו אולי סרטה של שנטל אקרמן מחזיר את הזונות מעולם הפנטסיה למציאות, אבל הוא עדיין עוסק בזנות כצדה השני, או כפניה האחרות, גם אם כהיפוכה, של עקרת הבית, ובכך הוא איננו חורג מהפנטסיה הגברית על הזונה החביבה ההופכת בהינף יד לעקרת בית מסורה, לא אלכוהוליסטית, לא נרקומנית, לכל היותר עם מנהלת בית בושת זקנה כמו סימון סיניורה המופלאה ב"כל החיים לפניו" (משה מזרחי, 1977), אבל ללא סימן ולו קלוש לסרסורים או סוחרי סמים.

אורון שמיר הציע רשימה משלו לעשרת הסרטים הגדולים, והמגיבים הציעו רשימות משלהם, ולא יכולתי להימנע מלחשוב על רשימת הסרטים הגדולים שלי, שאליה הייתי בוחרת רק סרט אחד מאלה שבחרו המבקרים במשאל של Sight and Sound, "סיפור טוקיו" של יסוג'ירו אוזו מ-1953, סיפורם של ההורים ששכלו את בנם הבכור במלחמה, הנוסעים עם בתם הצעירה לבקר את בנם השני בעיר הגדולה, ביקור מאכזב מכל בחינה, ואת אלמנת בנם המת המשלימה עם גורלה. קשה לחשוב על סיפור המציג את החיים האמיתיים באופן מציאותי יותר מסרטו שובר הלב של אוזו, שיצר עוד סרטים נפלאים, שלמרבה הצער אפילו בסינמטקים הם מוצגים רק לעתים רחוקות.

מרשימתו של אורון שמיר הייתי בוחרת גם כן סרט אחד שראיתי בצעירותי שוב ושוב, "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן (1957), שבניגוד לסרטו של אוזו הוא סרט אגדתי, שגיבוריו הם אביר הנמלט מן המוות, וגם משפחת שחקנים נודדים, שלמרות היותם שחקנים הם מייצגים דוקא את הצופים בסרט שהוא תיאטרון של מוות, ולמרות היותו שחור-לבן הוא אחד הסרטים הכי יפים בעיני מבחינת האסתטיקה שלו המזכירה ציורים.

להקת שחקנים נודדים בימי הביניים מופיעה גם בסרט נוסף שהוא מהיפים ביותר בעיני, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה משנת 1990, סרט יפהפה עם דיאלוגים שנונים שמככבים בו אורנלה מוטי ומאסימו טרואיזי, שחקן נפלא ואהוב מאד שמת בדמי ימיו והתפרסם יותר דוקא בסרט "הדוור" שהוא סיפור בדיוני על המשורר פבלו נרודה, שהיה בעיני סרט מעט מלאכותי. "קפיטן פראקסה", גם הוא אגדה שמדמיינת את ימי הביניים כפי שנהוג לדמיין אותם, אבל מצליח לזקק כמה אמיתות נצחיות על גברים ונשים וחיי עוני של אמנים, והדמויות בו כל כך חיות שהן ממשיכות ללוות אותי, כמו אנשים אמיתיים שפגשתי בחיים.

שניים מעשרת הסרטים הגדולים שלי הם של ויטוריו דה-סיקה, שרוב סרטיו הם סרטי מופת, אבל מעל כולם אני בוחרת בשניים: "גנבי האופניים" הריאליסטי (1948), על בעל משפחה שפרנסתו תלויה באופניים שנגנבים ממנו, ועל חוסר הצדק בחיים שבהם יש מי גונבים מהם והם חסרי אונים, ואם ינסו לגנוב בעצמם, אין סיכוי שיצליחו, כי יש אנשים שנועדו לגנוב ויש אנשים הגונים שהחיים אינם מאירים להם פנים. הסרט השני שאני בוחרת של ויטוריו דה-סיקה הוא "נס במילאנו" המופלא (1951), שהוא סיפור אגדה שתמונותיו נחרתו בלבי החל מקנקן החלב הרותח שנשפך והופך לעיר משחק קטנה על הרצפה ועד התמונה האחרונה שבה עפות הדמויות מעל הקתדרלה של מילאנו, ואינך יודע האם זה סוף טוב או רע: האם הם מתים, או חיים לנצח? אולי חמש פעמים ראיתי את הסרט כילדה וכנערה, וגם עמדתי על גג הקתדרלה של מילאנו בקיץ 1974, יום או יומיים לאחר שהבריגדות האדומות פוצצו את הרכבת מפירנצה לבולוניה ורצחו שמונים איש ואיטליה כולה היתה מזועזעת, וברחובות מילאנו צעדו אלפים ושרו את האינטרנציונל כמו תפילה.

כבר הבנתם מן הסתם שהקולנוע שלי הוא קודם כל הקולנוע האיטלקי, וגם הסרט הששי שאני בוחרת לרשימת עשרת הגדולים שלי הוא סרט איטלקי, "זכרונות" של פליני (1973). אינני יכולה שלא להזכיר גם את "לה סטראדה" המוקדם שלו (1954) עם רעייתו, ג'ולייטה מסינה המופלאה, בדמות נערה הנמכרת לאיש השרירים הגס והנוקשה שמגלם אנתוני קווין, וכמו כביריה שתגלם מסינה בסרט מאוחר יותר, נראה שאין לה שום תקוה. "זכרונות" לעומת זאת הוא סרט משמח, צבעוני ויפהפה, שמשרטט סצינות מילדותו של פליני וממשפחתו המעט חריגה, ושלמרות שהוא מתאר תרבות קתולית כפרית רחוקה מאד מכל מה שהכרתי, לא יכולתי שלא להזדהות עם המבט הילדי שהסרט הזה משמר כל כך בהצלחה.

עוד סרט מופלא שכבש בזמנו את האקרנים במשך חודשים ודיבר ללבם של קהלים רבים ושונים, ואף תמונותיו היפהפיות והנוראות במסעם של אסירים משוחררים לאורך תורכיה ועד לכורדיסטאן התורכית חרותות בלבי, הוא "יול" (1982), סרטו של אילמז גונאי הכורדי-תורכי, שכפי שכתבו עליו כשמת בטרם עת, העניק משמעות חדשה למושג "סרט תורכי". זוהי תורכיה קשה ועצובה, רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתורכיה של הכל כלול, ואולי אין זה מקרה שמעולם לא ביקרתי בתורכיה, אלא באמצעות שני סרטיו המפורסמים ביותר של אילמז גונאי, "יול" "והעדר", שזיעזעו וטלטלו את כל רואיהם, והיו מאותם סרטי מופת חריגים שחוויית הצפייה בהם כה עוצמתית, שאין חשיבות לרקע של הצופים או להשכלתם או להבנתם בקולנוע, כי הם עוסקים בגורל האנושי במערומיו. יותר מכל הסרטים האחרים שאני מזכירה כאן, אני כותבת את הרשימה הזו כדי להזכיר את סרטיו של אילמז גונאי, שנדמה כי אולי בשל מותו בטרם עת, נשכח הבמאי הגדול הזה ונשכחו סרטיו, ואסור שיצירות מופת כאלה תשכחנה.

הרשימה הזו כתובה בסדר אסוציאטיבי ולא הירארכי, ואני מגיעה כעת לאחד הגדולים מכולם שאיננו מופיע לרוב ברשימות, אבל עבורי ולא רק עבורי הוא סרט מכונן שצפיתי בו בוודאי עשר פעמים ומעולם לא השתעממתי, וזהו "חלף עם הרוח" של ויקטור פלמינג משנת 1939. את הכוכבת ויויאן ליי בתפקיד סקרלט פחות אהבתי, העדפתי על פניה את אוליביה דה-הבילנד, שחקנית נפלאה שמעולם לא הפכה לכוכבת של ממש ולא בצדק, וכמובן שהתאהבתי בכל לבי בקלארק גייבל, וחלמתי תמיד לומר למישהו frankly my dear, I don't give a damn, הזדמנות שנמצאה לי כשהתפטרתי מעבודתי המסודרת היחידה וחזרתי להיות מתרגמת עצמאית שמתפרנסת בדוחק מעבודות מזדמנות וככל האנשים החופשיים באמת לגמרי ענייה. כן, אני מעדיפה סרטים סוחפים שמדברים ללבם של רבים. קולנוע מתנשא שמתיימר לחנך את הצופים פחות חביב עלי. קולנוע הוא אמנות פופולארית ובכך יופיו, בכך שהוא יכול לרגש אלה לצד אלה את אניני הטעם ואת פשוטי העם. וזיכרו שגם מיכלאנג'לו ורמברנדט דיברו ומדברים ללב כולם.

כבר אמרתי שהרשימה שלי היא אסוציאטיבית ולא הירארכית, אבל אני מגיעה כעת למי שבעיני הוא הגדול מכולם, צ'רלי צ'פלין. יש שני סרטים שפותחים בעיני כל רשימה של עשרת הגדולים בכל הזמנים, ואלה "הבהלה לזהב" ו"זמנים מודרנים". סצינת בישול ואכילת הנעל בצלחת עם סכין ומזלג היא בוודאי מהמופלאות בתולדות הקולנוע, וכמותה פס הייצור המשתגע ומשגע ב"זמנים מודרניים". מדוע מעטים כל כך מהמבקרים ציינו את הסרטים האלה? אולי מפני שהם מושפעים זה מזה, ונוטים לחזור על בחירות משנים קודמות, ובכל מקרה אין זה משנה. הסרטים הגדולים הם אלה שחרותים על לוח לבנו, שתמונותיהם ומלותיהם מלווים אותנו לאורך כל חיינו, שעינינו נמלאות דמעות ופינו נמלא שחוק רק מלהיזכר בהם, ושלמרות שכולם מסתיימים במלה "סוף", הם אינם נגמרים לעולם.

ובכן, עשרת הגדולים שלי בסדר כרונולוגי:

הבהלה לזהב, צ'רלי צ'פלין, 1925

זמנים מודרנים, צ'רלי צ'פלין, 1936

חלף עם הרוח, ויקטור פלמינג, 1939,

גנבי האופניים, ויטוריו דה-סיקה, 1948

נס במילאנו, ויטוריו דה-סיקה, 1951

סיפור טוקיו, יסוג'ירו אוזו, 1953

החותם השביעי, אינגמר ברגמן, 1957

זכרונות, פדריקו פליני, 1973

יול, אילמז גונאי, 1982

קפיטן פראקסה, אטורה סקולה, 1990

 

הודעה לקוראים: כפי שאולי שמתם לב, חסימות העוקבים התבטלו, ואני מקוה שכעת אפשר לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים. במידה שלא, אנא השתמשו במנגנוני עדכון חיצוניים, או פשוט היכנסו בזמנכם החופשי לעמוד הבית באמצעות מנועי החיפוש.

רצח בטנטורה

 

רק השבוע צפיתי בערוץ 8 של הוט בסרטו של אלון שוורץ "טנטורה", כך שלפני הצפייה הספקתי לקרוא כמה מאמרים שתקפו בחריפות את במאי הסרט וגם את תדי כ"ץ, שהסרט מתייחס לעבודת הגמר שלו, שטענה, על פי עדויות שאסף מלוחמים ומתושבי הכפר, שלוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לאחר שכבשו את המקום, טבחו בתושביו והרגו כמאתיים עד מאתיים וחמישים איש. בעקבות תביעת דיבה של לוחמי אלכסנדרוני נגד טדי כ"ץ והתנצלות שנכפתה עליו, הוסרה עבודתו ממדפי הספריה ותוארו נשלל ממנו. כמה ממאמרים אלה נכתבו על ידי אנשים שאני מכירה אישית וגם מעריכה, ובכל זאת חשבתי שהתוקפנות במאמריהם הן לגבי במאי הסרט והן לגבי טדי כ"ץ איננה ראויה, לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון.

גם לי יש ביקורת על הסרט, אך לא מצד התוכן אלא מצד העריכה הקופצנית שמקשה על הצופה לזהות את הדוברים, במיוחד לוחמי אלכסנדרוני, שעדויותיהם החשובות נקטעו ללא הרף וקפצו מאיש לרעהו, והקשו עלי לגבש לעצמי מתוך העדויות תמונה ברורה של זהות הדוברים ומהלך האירועים תוך כדי הצפייה. לדעתי כאשר יוצרים סרט שעיקר מטרתו לאשש טענות על קיומו של טבח בתושבי הכפר טנטורה, טענות שהמימסד האקדמי הישראלי, או לפחות כמה דמויות מפתח בו, מכחישות בתוקף ובחריפות, צריך לוותר על עריכה מתחכמת, להניח לדוברים להציג לצופה את עצמם ואת הקשר שלהם לנושא, ובעיקר להניח להם לספר לצופים סיפור שלם וברור, גם אם עריכה כזו נחשבת ל"שמרנית" ואפילו ל"משעממת". במקרה הספציפי הזה עריכה כזו היתה מיטיבה מאד עם הסרט. גם חסר לסרט היסטוריון צבאי מובהק שילווה אותו, ואני מתכוונת להיסטוריון שמומחה ללחימה ולניהול קרבות, ולא להיסטוריונים שמומחים לבעיית הפליטים הערבים, שכבודם במקומם.

המחלוקת איננה נסבה על עובדת הריגתם של שבויים בקרב על טנטורה, שגם מבקרי הסרט, ואפילו עורך דינם של חיילי אלכסנדרוני, עו"ד גיורא ארדינסט, מסכימים שהיו שבויים שנרצחו לאחר כיבוש הכפר, אלא שהם טוענים שנהרגו מעטים בלבד ולא נערך במקום טבח המוני.

את הטענה הקשה ביותר בסרט העלה מרדכי-מוטל סוקולר, שלדבריו נשלח לטנטורה לקבור את המתים (אלון שוורץ במאמרו ב"הארץ" ביום ו' 22.7 מספר שסוקולר ליווה את הכוחות לקרב ונשאר שם מספר ימים כדי לקבור את הגופות, אבל מהסרט הבנתי, אולי בטעות, שהוא נשלח במיוחד לטנטורה לצורך הקבורה ולא שהה במקום מראש). סוקולר טוען בסרט שהיו במקום 280-270 גופות, ועד כמה שהצלחתי להבין, דבריו הם העדות העיקרית למספר גדול של נטבחים בטנטורה.

למרות חשיבות עדותו, הופעתו של סוקולר בסרט קצרה ביותר. הפרופסור יואב גלבר טוען בסרט שסוקולר משוגע. הפרופסור גלבר איננו מכבד את עצמו בטענתו זו, ועוד פחות מכך בדבריו בסרט שאיננו מאמין לעדויות בעל-פה. זו אמירה שערורייתית מפי היסטוריון. עדויות בעל-פה צריכות להישפט ככל ראייה, על ידי הצלבה עם עדויות וראיות אחרות ועל פי הגיונן הפנימי – העדר סתירות בדברי העד, יכולתו לחזור על הדברים כלשונם בהזדמנויות שונות, להשיב על שאלות הבהרה ולצייר תמונה קוהרנטית של ההתרחשויות. עדויות בעל פה אינן נופלות בהכרח באמינותן ממסמכים כתובים שגם הם נכתבים על ידי בני אדם, ויכולים עקרונית לכלול טעויות ושקרים בדיוק כמו עדויות בעל פה. הקושי העיקרי לטעמי בעדותו של סוקולר היא שלא ברור, לפחות מהסרט, באיזה שלב הגיע לטנטורה, והאם עדותו על 270 גופות מתייחסת רק למי שנטבחו, או כוללת לוחמים ואזרחים שנפלו במהלך הקרב על הכפר.

לוחמים אחרים מספרים על לוחם שזרק רימון על שבויים שנכלאו, על הכנסת שבויים לחבית ויריות בהם למוות, ועל לוחם שרצח שבויים באקדח. איש מהם איננו מציין מספרים ומן הסתם הם לא יכלו לספור את ההרוגים. ייתכן שמדובר רק בעשרות הרוגים ולא במאתיים הרוגים ויותר כפי שציין סוקולר. ברור מעדויות הלוחמים בסרט שהיה טבח של שבויים בטנטורה, כפי שברור מדבריהם ששררה במקום מהומה, שהפיקוד איבד שליטה על הלוחמים, ושאיש לא עצר את הלוחמים שרצחו שבויים מביצוע המעשים. ברור גם שההתנפלות על טדי כ"ץ ופסילת עבודתו איננה ראויה. הוא הסתמך על עדויות של לוחמים ותושבים כפי שעושה כל היסטוריון, ושום היסטוריון איננו צריך לעבור מסע יסורים והכפשות כפי שעבר, גם אם יש חולקים על הממצאים של עבודתו, ובוודאי שעבודתו איננה ראויה לפסילה ולהעלמה. העובדה שנבהל מתביעת הדיבה והסכים לחתום על התנצלות שהוכתבה לו באיומים יכולה אולי למנוע הליכים משפטיים נוספים מצדו, אבל איננה יכולה להשתיק את הדיון ההיסטורי. אי אפשר להכריע דיון היסטורי באמצעים משפטיים, מה גם שברור, והשופטת דרורה פלפל מעידה על כך בסרט, שתדי כ"ץ היה מבוהל מהמשפט. חבל שהשופטת לא חיזקה אותו. כאשר שופט חש שאחד הצדדים מאוים ומפוחד מתפקידו להגן עליו, ויש לו סמכות מלאה לכך. שבירת אנשים והשתקתם באמצעות איומים משפטיים איננה מוכיחה דבר, ובוודאי שאין זה ראוי להיסטוריונים להסתמך עליה, כאשר בפועל כלל לא התקיים משפט.

אני התרשמתי שהעדים בסרט מאד אמינים, גם הלוחמים וגם תושבי הכפר. גם אחד הלוחמים וגם אחד התושבים מספרים על לוחם שאנס נערה בת 16. לו רצו לשקר יכלו לספר על מעשי אונס רבים, אבל שניהם, שהיו משני צדי המתרס, סיפרו על מעשה אונס אכזרי אחד של נערה, ואין שום סיבה לפקפק בעדויותיהם. גם אום רסמי הקשישה, מפליטי הכפר, שאביה ואחיה היו בין המתים, כשנשאלה אם ראתה שהורגים אותם השיבה שלא, מפני שפחדה וברחה, ורק בדיעבד נודע לה הדבר. למרות השנים הרבות שחלפו היא דיברה בכאב רב על מה שחוותה בהיותה צעירה מאד, וניכר בה שאין לה עניין להמציא דבר שאיננו אמת.

תדי כ"ץ מדבר בסרט על כך שיש בעדויות הלוחמים שעות מתות שאינם יודעים לתאר מה עשו בהן, שהכפר נכבש בבוקר והלוחמים עזבו בערב. אבל לוחמי אלכסנדרוני מתארים שאספו וריכזו את תושבי הכפר, הפרידו את הגברים והנערים מן הנשים, הילדים והזקנים, ושילחו את האחרונים לפרדיס. האיסוף, הריכוז, ההפרדה והשילוח של תושבי כפר שלם, סביר שיימשכו יום שלם, וסביר שהלוחמים יתקשו לתאר כיצד עברה עליהם כל שעה ושעה. אבל יש עניין נוסף.

מעולם לא עסקתי במלחמת השחרור, תחום התמחותי שעליו כתבתי בעבודת הגמר לתואר שני בירושלים, ובעבודת הדוקטור באוניברסיטת וינה, שכתבתי את רובה אבל מעולם לא השלמתי, הוא תפקיד היהודים בקיסרות האוסטרית בלוגיסטיקה של מלחמות התורכים במאות ה-17 וה-18 – מלחמות שהתקיימו בשטחי הונגריה, רומניה, סלובקיה, סרביה וקרואטיה של היום, בין צבאות פיאודלים גרמנים-אוסטרים-הונגרים-סרבים לבין הצבא התורכי ששלט באותם ימים ברוב שטחי הבלקן. המימון והאספקה לצבאות היו בידי יהודים, מכיוון שהקיסרות התקשתה לשלם את העלויות, ורק יהודים היו מוכנים לקחת את הסיכון בהשקעת כל הונם באספקה לצבא הקיסרות שסבלה מפשיטת רגל כרונית. אם בימינו המודרנים מאפיין את המלחמות כאוס, הרי שבאותם ימים הכאוס היה גדול פי כמה. לא רק שלא תמיד היה ברור היכן נמצאים הגבולות, שלעתים קרובות הלוחמים רעבו ללחם ובזזו את האיכרים חסרי האונים, שהמשמעת הצבאית היתה בשפל והאכזריות בלתי נשלטת, שמאגרי אבק שריפה ונשק ניצתו בפתאומיות ועפו עם כל סביבתם השמיימה, ושתכופות הכריעה את הקרבות מגפה שפרצה בין לוחמי צד אחד ועברה במהרה ללוחמים הערוכים נגדם, אלא שלא תמיד היה ברור מתי בכלל מתרחש קרב ומתי הוא בכלל מסתיים. הרי תמיד היו לוחמים שהסתתרו וצצו לפתע חמושים ונכונים להרוג כשנדמה היה שהקרב כבר נרגע.

מה שגרם לי, בנוסף לרקע המקצועי שלי, לשאול את השאלה מתי בדיוק הסתיים הקרב בטנטורה, היה סיפור הג'יפ שסיפר אחד מלוחמי אלכסנדרוני: הוא סיפר על כמה לוחמים שנסעו בג'יפ כי חשבו שכבר אין סכנה, והערבים התנפלו עליהם, הרגו את כולם והתעללו בגופותיהם בצורה שזיעזעה את חבריהם והציתה בהם זעם ונקמנות. לא הצלחתי להבין מהסרט מתי נטבחו הנוסעים בג'יפ: תוך כדי כיבוש הכפר? לאחריו? זמן קצר לאחריו? כמה שעות לאחריו? יום או ימים לאחר כיבוש הכפר? והאם רצח הלוחמים בג'יפ שקרה, היכן בדיוק? האם הוא זה שעורר בחלק מן הלוחמים זעם, וגרם להם לצאת מכליהם ולירות בשבויים, להתעלל בשבויים ולהורגם?

אם יש לי ביקורת על הסרט היא מכך שלא הצלחתי להבין טוב יותר את מהלך האירועים, ושלא נעשה מאמץ גדול יותר לצייר תמונה קוהרנטית יותר של כיבוש טנטורה, של מהלך האירועים עד כמה שהדבר ניתן, ואם הדבר לא ניתן, כי היה שם כאוס גמור, או מפני שהעדויות היו מבולבלות, היה צריך לציין זאת – לפחות חלק מהלוחמים היו למיטב הבנתי ברורים מאד, ומה שהיה חסר לי זו הצלבה כלשהי בין עדויותיהם, למשל הכנסה של סיפור הג'יפ לסיפור הכיבוש, שנותרו מקבילים ולא התחברו זה לזה.

אם נכונה טענתו של במאי הסרט אלון שוורץ במאמרו הנ"ל ב"הארץ", שהסרט אינו מתמקד בשאלה כמה נרצחו בטנטורה אלא מספק דיוקן היסטורי של החברה הישראלית, הרי הוא מגדיר בעצמו את נקודת התורפה של הסרט: עודף יומרה והעדר מיקוד. פרשת טנטורה ראויה בפני עצמה לעיון מעמיק מבלי לגלוש למגוון נושאים אחרים, ובהעניקו מטרה כה יומרנית לסרט תיעודי צנוע, חותר הבמאי תחת מלאכתו שלו עצמו. עדיף היה שיתמקד בסיפור כיבושה של טנטורה, ואת הלקחים הרחבים יותר המשתמעים מכך יותיר לקהל הצופים. כל זה איננו מפחית מחשיבות הסרט ומחשיבות עיסוקו בעניין טבח שבויים בטנטורה, כמו גם מחשיבות עבודתו של תדי כ"ץ שבזכותו עלה הנושא לדיון וההתקפות עליו גבלו וגובלות בביריונות ואין להן הצדקה.

ואני רוצה להתייחס גם למאמרו של בני מוריס ב"הארץ" מיום 29.7, שגם בו הוא תוקף את שוורץ ואת כ"ץ במלים קשות, ורומז שסיפור הטבח הומצא ארבעים שנה לאחר המלחמה, ושבזמן אמיתי איש לא דיבר על טבח והדבר לא צוין במסמכים. אבל כנ"ל, לוחמי אלכסנדרוני עצמם מספרים בסרט על מעשי טבח אכזריים בשבויים, וכן חברת קיבוץ נחשולים מעידה בסרט שאנשים מפרדיס, שלשם פונו תושבי טנטורה, סיפרו לה על קיומו של קבר אחים בטנטורה לאחר שהתיישבו במקום ביוני 1948, ובני מוריס עצמו מזכיר מסמך צה"לי שמדבר על גופות שפזורות בשטח, אך לטענתו אין הדבר מעיד על טבח "כי לפי הסיפור של כ"ץ ושוורץ, רוב הנטבחים נטבחו במרוכז". לפחות בסרט, לא שוורץ ולא כ"ץ טוענים דבר כזה, והלוחמים מספרים כאמור על מעשים שונים ונבדלים של רצח שבויים במקומות שונים ובצורות שונות, וכך אומר גם שוורץ. ושוב בני מוריס עצמו מזכיר עדות מזעזעת בזמן אמיתי: יומנו של טוליק מקובסקי, לוחם גדוד 33, שנהרג ב-1 ביוני 1948. קשה לתאר מלים חריפות מאלה שכתב הלוחם שנפל ביומנו: "החברה יודעים את מלאכת הרצח די טוב. היו אלה בייחוד בחורים שהערבים רצחו, שחטו או עשו מעשים "יפים" אחרים לבני ביתם או נפגעי היטלר (הרי זה אותו הפאשיזם). הם נקמו בצלפים את נקמתם הפרטית ואת נקמת חברים שנפלו". מוריס כותב שהעדות מאששת שחיילי אלכסונדרוני רצחו בטנטורה "מספר שבויים". זו אמירה מקטינה שאין לה בסיס בטקסט של מקובסקי, שאיננו מתייחס למספר הנרצחים, אבל חריפות דבריו מדברת בעד עצמה וקשה להאמין שהיא מתייחסת לתופעה שולית. ושוב מוריס עצמו מזכיר את ספרו של חאג' מוחמד נימר אל חטיב שגלה מחיפה "אירועי הנכבה", שפורסם בדמשק בשנות החמישים, וטען שהיה בטנטורה טבח. מוריס משלב עדויות אלה באזכורים של אלה שלא טענו שהיה בטנטורה טבח. העובדה שרק מעטים טענו שהיה בטנטורה טבח, איננה מוכיחה שדבריהם אינם אמת, והעובדה שגם השוללים טבח מודים שהיו בטנטורה אירועים של רצח שבויים – כיצד אפשר להכחיש את עדויות הלוחמים עצמם? הרי הם אלה שהיו שם, ואיזה אינטרס יש להם לשקר? הרי קשישי חטיבת אלכסנדרוני אינם מצפים לקבל פרסים על דבריהם בסרט, אשמה שמוריס מייחס לאלון שוורץ.

לצערי ההתקפות הארסיות על שוורץ ועל כ"ץ והגלישה לאמירות קיצוניות נוסח "אינני מאמין לעדויות בע"פ" ו"מרדכי סוקולר משוגע" ו"אין שום ראיה" – כשמתברר שיש גם יש ראיות, וכפי שאמרה יפה השופטת בדימוס עדנה ארבל "גם עדות היא ראיה", ואין זה ראוי שמי שלא היה שם יתנשא על מי שכן היה שם ויחלק לו ציונים על העדר אמינות. מלאכתנו כהיסטוריונים היא לספר את סיפורם של האנשים שחוו את מה שאנו עצמנו לומדים רק מתוך עדויות, מסמכים, שרידים היסטורים, וראוי לנו לנהוג בצניעות ובהגינות כלפי העדים וכלפי מי שהקשיב להם וסיפר את סיפורם.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    

ספרות תחת השפעה

 

כבר זמן רב אני רוצה לכתוב את הרשימה הזאת, אבל התלבטתי אם כדאי לכתוב על התופעה הזו או שעדיף פשוט להתעלם ממנה, למרות שאני פוגשת בה שוב ושוב, בכל פעם בצורה אחרת, גם בספרות וגם בקולנוע. מה שעורר אותי הפעם הוא ראיון של גילי איזיקוביץ במוסף גלריה של "הארץ" בסוף השבוע האחרון (3 ביוני 2022) עם הסופרת נעה ידלין שהוציאה לאור ספר חדש, ובו הזכירה המראיינת את ספרה המצליח "שטוקהולם", שעובד לסדרת טלויזיה מצליחה: "כשיצא "שטוקהולם" סיפרה [נעה ידלין] שההשראה לסיפור הגיעה ממבט באמה ובחבריה, שנדמה היה שחווים גיל התבגרות שני."

וזה מה שעצבן אותי, הטענה שמדובר ברעיון מקורי של נעה ידלין שצמח מהתבוננות באמה ובחבריה. אמנם לא קראתי את הספר "שטוקהולם" וראיתי רק פרק אחד מהסדרה ולא רציתי להמשיך לצפות. אבל לא איכות הספר או הסדרה היא העניין כאן, אלא שמרגע ששמעתי את עלילת הספר, ואחר כך הסדרה – פמפמו אותה בלי סוף – היה ברור לי שמדובר בעיבוד לסרטו המאד מצליח של קירק ג'ונס – הוא כתב את התסריט וגם ביים, בתקציב דל ובעזרת ידידים טובים ושחקנים מעולים שהסכימו לשכר מופחת – "להעיר את נד", שמספר על קשיש אירי מכפר נידח שזכה בפרס הלוטו האירי ומרוב התרגשות לקה בהתקף לב ומת, וחבריו ובהמשך בני הכפר כולו מסתירים את דבר מותו ומציגים במקומו מתחזה שיגבה את כספי הפרס ויחלקם בין בני הכפר העניים. יש מרשעת זקנה אחת שמנסה להכשיל את המזימה אבל לשמחת כולם היא נהרגת בתאונה והכל מסתדר, ויש גם סוד נוסף מלבד מותו של נד שיכול היה לשנות את העלילה, אבל הוא ממשיך להישמר בסוד.

הסרט "להעיר את נד" היה להיט ענק בכל העולם וגם בישראל צפו בו רבים, ולא הבנתי איך איש לא הזכיר את הדמיון של שטוקהולם לסיפורו של קירק ג'ונס, לפחות ברעיון הכללי, אם לא בפרטי העלילה.

בישראל כידוע רחמנים בני רחמנים. אפילו אילנה ברנשטיין, שהיה ברור שבתפקידה כעורכת בהוצאת "בבל" קיבלה מידי המתרגמת איילה בן-פורת את תרגום ספרה של הסופרת הצרפתיה ורוניק אולמי, שברנשטיין סירבה להוציא לאור ופרסמה מאוחר יותר ספר בשם "מחר ניסע ללונה פארק" שכמה וכמה קוראים מלומדים פסקו שהוא מועתק מספרה של אולמי, ואריאנה מלמד אף טענה שזו פעם שנייה שברנשטיין העתיקה את יצירתה של סופרת אחרת, בכל זאת קמו לברנשטיין שלל מגינים ותומכים שהתפלפלו על השפעה והשראה ועמלו להלבין את הגניבה הספרותית. כעת יצא תרגום ספרה של אולמי בהוצאת כרמל ואני מקוה שבכך ייעשה צדק גם עם הסופרת וגם עם המתרגמת. ליוצרים מגיע קרדיט על יצירתם ואפילו אם מדובר ברעיון בלבד. מותר גם לעבד יצירה, תוך כדי שמעבירים את הסיפור מארץ לארץ ועורכים בו שינויים, ובלבד שהעיבוד נעשה ברשות היוצר המקורי ושניתן לו קרדיט ראוי על יצירתו. אחרת זו פשוט גניבה. הגניבה הזו חמורה יותר ככל שהיוצר המקורי ידוע פחות. כשברכט כתב על "שווייק במלחמת העולם השנייה", גם ירוסלאב האשק וגם החייל האמיץ שווייק כבר היו מזמן איקונות תרבותיות, והמחזה של ברכט היה סוג של מחווה. אבל קירק ג'ונס וגם ורוניק אולמי אינם כה מפורסמים, הם בני זמננו, והעוול שנגרם להם בכך שאחרים שואלים את רעיונותיהם וסיפוריהם ומציגים אותם כיצירה מקורית ורעיון מקורי שלהם הוא עוול גדול.

כבר לפני שנים חשתי כך כשצפיתי בטלויזיה בסרטו של דניאל וקסמן "בר-מצוה" עם אורי גבריאל, והבנתי שאני רואה רימייק לסרטו של קן לואץ' "גשם של אבנים". בסרט של לואץ' ניסה שרברב בריטי עני לממן לבתו טכס קומוניון מפואר בכנסיה שהיה הרבה למעלה מאמצעיו, ולשם כך לווה כספים ונקלע למצוקה, גנב ושחט כבשה כדי למכור את בשרה – בגרסה הישראלית מדובר בזגג מקרית-שמונה שגונב דגים מבריכות דגים בקיבוץ שכן כדי לממן בר-מצוה מפוארת לבנו. לאחר תלאות כאלה ואחרות הדברים מסתדרים לשרברב הבריטי כשהמלוה בריבית נהרג בתאונה – הסיפור עניין אותי מאחר שהתבסס על סיפור אנטישמי רב גרסאות שבו המלווה בריבית היהודי הרשע – לואץ' השמיט מסרטו את זהותו הדתית של המלווה בריבית – מת מידי שמיים וכל העניים הנוצרים האומללים ניצלים. בגרסתו של וקסמן הסוף פחות אכזרי – קריית-שמונה מופגזת, שמשות רבות מתנפצות, ולזגג יש עבודה רבה שמאפשרת לו לממן את בר-המצוה של בנו. למותר לציין שלא היה שום ציון בסרט לכך שהוא מבוסס על סרט של קן לואץ', במקרה זה במאי ידוע מאד, אם כי סרטו המסוים הזה איננו מהידועים ביותר ובישראל פחות הצליח. בראיון שנערך עמו אמר המראיין לדניאל וקסמן ש"בר מצוה" איננו סרט אופייני לו, וחשבתי לעצמי, נכון, זה סרט של קן לואץ', שהסרטים שלו מאד נוצריים, אם כי בארץ לא תמיד שמים לכך לב. והעניין הוא שלא היתה שום בעיה עם העיבוד של וקסמן לו רק טרח להעניק לקן לואץ' קרדיט ראוי על סרטו.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם זהו כשל אישי של יוצרים מסוימים, או שיש משהו גנוב ומעתיקני בכל התרבות והיצירה הישראלית שלנו, שמזכיר לי את הסרטים המצרים שצפינו בהם בזמנו בערבי שבתות, שהתרחשו במצרים ושיקפו לכאורה את התרבות המצרית, אבל רבים מהם שרטטו עלילות ידועות ומוכרות מהספרות והקולנוע העולמיים. ואני גם שואלת את עצמי אם הגניבות מתאפשרות מפני שבישראל הדבר החשוב ביותר הוא אם אתה מקושר היטב ויש לך חסידים ותומכים, ואז אתה יכול לגנוב את יצירתם של אחרים ואיש לא יבוא אליך בטענות.

גם את ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" לא רציתי לקרוא, למרות שהיא מזכירה את השפעתה של אליס מונרו עליה ובתי שקראה את ספרה אמרה שהיא אף מצטטת אותה. הספר שלה כמובן איננו העתקה, אבל חשתי שהוא מין פולמוס אינטלקטואלי עם אליס מונרו ועם שרשרת הסיפורים העוסקים בגיבורה ג'ולייט וביחסיה עם אמה ועם בתה, שאף העניקו השראה לסרטו של פדרו אלמודובר "חולייטה". מונרו רקמה את הסיפורים האלה מתוך הכאבים הגדולים של חייה, שמעסיקים אותה גם ברבים מסיפוריה האחרים: אמה חלתה עוד בילדותה בטרשת נפוצה, והכל ציפו ממנה לטפל בה, אבל היא נמלטה מאמה החולה בכל הזדמנות, תחילה לבית סבתה, וכשהתבגרה נישאה לתושב קולומביה הבריטית בקצה השני של קנדה – היא גדלה במזרח קנדה ליד אגם יורון – והתרחקה מאמה החולה כמרחק יבשת. מאוחר יותר התגרשה מבעלה ובנותיה נשארו אצלו, והיא שבה מזרחה לעיירת הולדתה, דבר שגרר התרחקות בלתי נמנעת בינה לבין בנותיה, התרחקות שמונרו חוותה כעונש על התרחקותה מאמה. מן החיים האלה ויסורי הנפש האלה, הרוויים באשמה ובתודעה עמוקה של שכר ועונש, שעוברים ביצירתה של מונרו כחוט השני, היא טוותה את סיפוריה המטלטלים, שלפחות אחת מחברותי, שאף לה בת יחידה, סיפרה לי שסיפורן של ג'ולייט ובתה היה לה לסיוט שעינה אותה זמן רב. מותר כמובן לסופר להתרשם מיצירתו של סופר אחר וליצור יצירה משלו מתוך עימות ופולמוס עם היצירה האחרת, אבל אני, שאליס מונרו, שאיננה דומה לי כלל לא באישיותה ולא בסיפור חייה, קרובה ללבי במיוחד, לא יכולתי לשאת אפילו את ההשפעה המותרת הזו, כי הרגשתי שכשסופר כותב מתוך צער חייו ומתוך כאבו העמוק ויסורי נפשו, יש בסיפורים איזו אמת, שסופר אחר שלא חוה את הדברים בגופו והם אינם נובעים מנפשו, איננו יכול להגיע אליה, ולכן עצם הניסיון לספר סיפור, גם אם הוא מקורי לגמרי, אבל נהגה ונולד מתוך סיפורו של סופר אחר שכתב מדם לבו, יש בו משום התנכרות לאמת שמתוכה צומחת הספרות, והספרות שצומחת מתוך האמת האישית של הסופר היא היחידה שאני רוצה לקרוא.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לאחרונה פרצו לבלוג וחסמו את כל העוקבים שלי. אני כמובן לא חסמתי איש אך אינני מצליחה לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

דוד פישר / המספר העגול

 

סרטו של דוד פישר "המספר העגול" איננו סרט דוקומנטרי במובן הרגיל והוא איננו עוסק בבירור מספר היהודים שנרצחו בשואה, כפי שאפשר להסיק בטעות משמו ומכמה התייחסויות וביקורות כלפיו. אי אפשר כמובן לדעת כמה יהודים נרצחו בשואה. אפשר בקושי לחשב בערך כמה יהודים נרצחו במחנות ההשמדה, במחנות מעבר, ואלה היו רבים בהרבה מן המחנות הגדולים והמפורסמים כמו דכאו, ברגן-בלזן, אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, סוביבור, חלמנו, בלזץ, מאידנק, תרזינשטאדט ומאוטהאוזן. אירופה היתה זרועה בעשרות מחנות השמדה ששמות רובם אינם מוכרים כלל לציבור הרחב ואפילו החוקרים מתקשים לזכור את כולם. אבל כאשר מדברים על מספר קרבנות השואה, צריך לזכור שמעשי הטבח ההמוניים החלו כבר בשנת 1941, ושאינספור יהודים נרצחו בבורות הריגה שאליהם נורו בהמוניהם, באקציות שהתרחשו בכיכרות ערים, באסמים שנכלאו בתוכם והועלו באש, בעבודות כפייה נוראות, ברחובה של עיר, במגרשים, בשדות, ביערות, בערבות שלג. הקרבנות האלה לא נספרו במדויק ולא ניתן לשחזר את מספרם. אפשר להעריך שמדובר במיליוני אנשים. בפולין שחיו בה לפני המלחמה כשלושה וחצי מיליון יהודים, נותרו אחרי המלחמה עשרות אלפי יהודים בלבד, וגם הם סבלו מפוגרומים רצחניים כמו זה שהתרחש בקיילצה בעקבות עלילת דם. גם אם נניח שנותרו בפולין מאות אלפי יהודים שהסתירו את זהותם היהודית, אפשר להניח ברמה גבוהה של וודאות שרק מתוך יהודי פולין לבדם נרצחו למעלה משלושה מיליון, ובהערכות זהירות כגון זו לא קשה להגיע למספר ששה מיליון וגם למעלה ממנו. הפרופסור הקשיש יהודה באואר אומר בסרט שששה מיליון זה מספר נאצי. הוא מתכוון כנראה לכך שאדולף אייכמן טען במשפטו שמספר היהודים שנרצחו היה ששה מיליון, ולא היה לו אינטרס להגזים במספר. אייכמן גם טען שהם פחדו לספר להיטלר שרצחו "רק" ששה מיליון יהודים, כי היטלר רצה שירצחו כפול מכך – הוא קיוה לכבוש את העולם כולו ולחסל את כל יהודי העולם. דוד פישר מוצא כמה וכמה מקורות יהודיים למספר, וחושב שמדובר במספר היהודים בארצות הכיבוש הנאצי, אבל בארצות הכיבוש הנאצי היו עם פרוץ המלחמה יותר מששה מיליון יהודים.

הפרופסור עומר ברטוב טוען שאי ידיעת המספר היא מאפיין של רצח עם. שמי שמייעד אנשים להשמדה ואיננו רואה בהם כלל בני אדם איננו טורח לספור אותם. האמירה הזו איננה מדויקת, כי רכבות המוות נשלחו למחנות הריכוז עם תעודות משלוח, שבהן נכתב בערך כך: "שלוש מאות וארבעים גברים, חמש מאות ועשרים נשים ושבע מאות שבעים ושלושה ילדים לטיפול מיוחד". "טיפול מיוחד" Sonder Behandlung הוא הקוד הנאצי להשמדת יהודים. המוני תעודות כאלה נמצאו ופורסמו. האם המספרים היו מדויקים? אין אפשרות לדעת. מכל מקום זה איננו עוזר הרבה, מאחר שרוב היהודים נרצחו כאמור בבורות הריגה, בערים, בשדות, ביערות, בכל מקום, ורבים מאד גוועו ברעב ובמחלות. אין שום אפשרות לחשב מי נספה ומי ניצל, נמלט מאקציה ומצא מחסה בבית אנשים אמיצים ורחמנים, או הוסתר מראש, או הצליח להגיע לאיזור חופשי מכיבוש.

ישנם בסרט היסטוריונים שכועסים על עצם הניסיון להציב שאלות על המספר, וישנם כאלה שששים להרגיש נועזים בכך שהם מערערים כביכול על מיתוס קדוש. אני אינני מוצאת שום דבר נועז באמירה שאי אפשר לדעת כמה יהודים נספו בשואה בגלל אופיו של הרצח ההמוני שרובו לא תועד בזמן אמיתי בשום צורה. גם באושוויץ לא רשמו את אלה שהובלו מיד מן הרכבות לתאי הגזים, בעיקר נשים, ילדים וזקנים, שייתכן מאד שהם היו רוב הנרצחים באושוויץ. גם המספר המקובל כיום על ההיסטוריונים של מעל מיליון עד מיליון וחצי נרצחים באושוויץ הוא רק הערכה.

ההיסטוריון אברהם מילגרם אומר בסרט שקשה מאד גם להפחית מהמספר וגם להוסיף עליו, גם כשמדובר במאות אלפי יהודים שנרצחו במחנה ריכוז לא ידוע שהוא אישית חקר. המספר ששה מיליון התקבע בתודעה והמספר הזה לעולם יהיה הערכה בלבד, ומכחישי השואה יכחישו את השואה בלי קשר לשאלה אם נרצחו בה ארבעה, חמישה, ששה או שבעה מיליון יהודים, שאלה המספרים שסביבם נעים החישובים וההערכות.    

כתבתי כמה דברים על מספרי הנספים בשואה, אבל סרטו של דוד פישר, כפי שכבר ציינתי, איננו בדיוק סרט דוקומנטרי והוא איננו מנסה באמת לברר כמה יהודים נרצחו בשואה, אלא להשמיע הרהור פיוטי ופילוסופי על זכרון השואה ועל חוויית השואה ותודעת השואה. לכן הסרט איננו מתחיל בבירור מספרם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי לפני המלחמה או עם עליית היטלר לשלטון או בכלל, אלא בקטע הזוי למדי בחנות משקפיים בהמבורג שבעליה בחרו לקרוא לה six million glasses, שכך כתוב על שלט גדול בחזית החנות, ולשאלת הבמאי הם טוענים שקראו לחנות על שם סרט אמריקאי עם רוברט רדפורד שבשמו הופיעו ששה מיליון דולר (מבקר הקולנוע אורי קליין כתב שרוברט רדפורד לא שיחק בשום סרט כזה אבל היתה סדרה בשם דומה עם שחקן אחר). בעלי החנות אומר לפישר שזה באמת היה קצת טפשי מצדם שהם לגמרי שכחו שהמספר הזה יש לו משמעות קצת עצובה בהסטוריה העתיקה [כך במקור] של גרמניה, אבל זה לא נורא כי רק שני אנשים התלוננו. מצלמתו של פישר משוטטת על פני אלפי זוגות המשקפיים, וכן, היהודים הצופים בסרט רואים ערימות משקפיים במחנה ריכוז. היהודים, אומר ההיסטוריון אברהם מילגרם, הם העם היחיד ששקשוק רכבת מעלה בהם אסוציאציות כאלה, ואני חושבת על חברי הישראלים שנחרדו למשמע הכריזה בתחנות הרכבת בגרמניה "אכטונג, אכטונג". אכטונג זה פשוט תשומת לב, attention, אבל ליהודים קשה לשמוע כרוז גרמני קורא אליהם אכטונג, אכטונג. ליהודים קשה להיכנס לסופרמרקט גרמני ולראות שלט שמכריז על אקציון (מבצע) למכירת צלחות. ליהודים יש טראומה שעוברת מדור לדור, ולגרמנים יש בעיקר חוצפה והיתממות, ומלבד הקטע הזה אין גרמנים בסרט. הוא רק מבהיר במה באמת עוסק הסרט – בחוויית השואה של הניצולים, ובטראומת השואה של הדור השני. לכן שיאיו של הסרט הם בעיני המפגשים שבהם נוכחת בכל עוזה טראומת הדור השני: במפגש של דוד פישר עם אביהו רונן, היסטוריון ובנה של ניצולת שואה שהתאבדה כשבנה היה עדיין ילד (אביהו רונן כתב עליה בספרו "נידונה לחיים"). אביהו רונן מספר כיצד הפכו את אמו לגיבורה, ודוד פישר מדבר על הוריו שמבחינתו גם הם מתו בשואה כי חייהם לא היו חיים. מטלטל מאד גם המונולוג של אחיו של דוד פישר, רונאל פישר, ליד קברות הוריהם, כאשר הוא מספר בגמגומו המוכר כמה פעמים ביום הוא עומד עירום לפני הקרמטוריום, כי זאת חוויית ילדותו. אי אפשר לראות את רונאל פישר בלי לחשוב על מעשי הנוכלות הנודעים שלו, אבל האם זה משנה? הקטע הזה שייך מאד לסרט והוא מציג ארבעה קרבנות שואה, שניים שמתו בישראל מזקנה, ושניים שעדיין חיים את סבלם של הוריהם ואת סבלם שלהם, והוא מבטא את המסר האמיתי של הסרט: לקרבנות השואה אין מספר, כי הם לא חדלו למות בשנת 1945 או 1946. רבים מהם מתו גם כשהמשיכו לחיות.

האף היהודי ושאלת הייצוג

 

בשנת 1938 התפרסם ספרו של ארנסט הימר Hiemer, מתועמלני "דר שטירמר", בשם "פטריית הרעל" Giftpilz. את הספר הוציא לאור מו"ל "דר שטירמר" יוליוס שטרייכר, וכמו העיתון למבוגרים הוא נועד להנחיל לילדים רכים את רזי האנטישמיות הנאצית במתכונת של ספר ילדים מאויר. את האיורים יצר פיליפ רופרכט (Fips).

הספר נפתח כך:

"אם ובנה הקטן אוספים פטריות ביערות גרמניה. הילד מוצא כמה פטריות רעל. האם מסבירה לו שיש פטריות טובות ויש פטריות רעל. בדרכם הביתה היא אומרת:

"ראה, פרנץ, עם האנשים בעולם זה בדיוק כמו עם הפטריות ביער. יש פטריות טובות ואנשים טובים. יש גם פטריות רעות, רעילות, ואנשים רעים, ואנו חייבים להתגונן מפני אנשים רעים כמו מפטריות רעל. אתה מבין זאת?"

"כן אמא", עונה פרנץ, "אני מבין שבהתנהלות עם אנשים רעים יכולים להתעורר קשיים, בדיוק כמו שמישהו אוכל פטריית רעל. יש כאלה שאפילו מתים מזה!"

"ואתה יודע מי אנשים הרעים האלה, פטריות הרעל האנושיות?" ממשיכה האם.

ופרנץ עונה בגאוה: "כמובן שאני מכיר אותם, אמא. אלה היהודים. המורה שלנו סיפר לנו עליהם לעתים קרובות."

האם משבחת את בנה ומסבירה על הסוגים השונים של יהודים רעילים: העו"ד היהודי, ספסר הקרקעות היהודי, הקצב הכשר, הרופא היהודי, היהודי המומר וכן הלאה.

"לא משנה כיצד הם לבושים וכמה הם ידידותיים, ושאלף פעם הם רוצים לשכנע אותנו בכוונותיהם הטובות, אסור לך להאמין להם! יהודים הם יהודים, וכאלה הם גם נשארים. לעמנו הם רעל."

"כמו פטריית הרעל", אומר פרנץ.  

"כן, ילדי! בדיוק כפי שפטריה יחידה יכולה להמית משפחה שלמה, כך יכול יהודי יחיד להרוס כפר שלם, עיר שלמה, אפילו עם שלם!"

לאחר ההקדמה מגיע הפרק הראשון בספר "איך מזהים יהודי?" להלן תוכנו המלא:

 

הכיתה שבה שבעה ילדים עוסקת בשאלה כיצד מזהים יהודי. המורה בירקמן צייר כמה רישומים על הלוח, כדי להראותם לכיתה. הילד קרל עומד לפני הלוח, מצביע על הרישומים במקל ומסביר אותם:

"ראשית מזהים יהודי על פי אפו. האף היהודי הוא בצורת קרס. הוא נראה כמו 6. לכן אנו מכנים אותו בעל צורת 6. ללא יהודים רבים יש אפי קרס כאלה. אבל במקרה שלהם האפים מעוקמים כלפי מעלה, לא כלפי מטה. לזה אין שום קשר לאף היהודי."

בעידודו של המורה, מראה קרל שהשפתיים הן סימן הבחנה נוסף. בדרך כלל הן נפוחות. הגבות לרוב עבות ובשרניות יותר משלנו. "בעיניים אפשר לזהות, שטיבו של היהודי מזויף וערמומי."

התלמיד המצטיין בכיתה, פריץ מילר, ניגש ללוח כדי להמשיך. פריץ מראה שיהודים הם לרוב בגודל בינוני ועצמותיהם קצרות. גם זרועותיהם בדרך כלל קצרות. ליהודים רבים רגליים עקומות ושטוחות (פלטפוס). לעתים קרובות מצחם מעט מלוכסן. אנו מכנים זאת גם מצח חומקני. לפושעים רבים יש מצח כזה. שערם לרוב כהה ומסולסל כמו זה של הכושים. אזניהם מאד גדולות ונראות כמו ידיות של מגש קפה.

שני ילדים אחרים מוסיפים את תרומתם לדברים. האחד עוסק בסטיות, כמו יהודים בלונדינים, והשני בתכונותיהם של התנועות ואופן הדיבור היהודיים:

"היהודי מדבר כמעט תמיד דרך האף. לעתים קרובות יש לו ריח דוחה, מתקתק. אף מעודן יכול תמיד להריח יהודי."

המורה מרוצה מהתשובות. הוא מסובב את הלוח. על צדו האחורי רשומים החרוזים הבאים, שהילדים קוראים:

 

מפרצוף יהודי כזה

דובר אלינו שטן נבזה

השטן שבכל ארץ שנודעה

מוכר כמגפה רעה.

אם נרצה להשתחרר מהיהודון

לשמחה ולשביעות רצון

חייב הנוער ללחום עמנו

ומהשטן היהודי לשחרר אותנו.

 

עד כאן מספר הילדים הנאצי "פטריית הרעל" שזכה בזמנו לפופולריות רבה בגרמניה. נזכרתי בו לא רק מפני שהיום הוא יום השואה הבינלאומי, אלא בגלל כתבה של נירית אנדרמן ב"גלריה" של "הארץ" ביום ראשון האחרון (23.1.22) על הביקורת שעורר ליהוקם של שחקנים לא יהודים לתפקיד יהודים. הקומיקאית שרה סילברמן כינתה את התופעה Jewface, ובכך השוותה בינה לבין תופעת blackface, לבנים הצובעים פניהם בשחור ומגלמים שחורים באופן מבזה. מה שהלהיט את הויכוח הוא פרסום תמונותיה של הלן מירן שנבחרה לגלם את דמותה של גולדה מאיר בסרטו של הבמאי הישראלי-אמריקני גיא נתיב כשהיא מאופרת באיפור כבד שמדמה את אפה לאפה של גולדה מאיר. השחקנית היהודיה-בריטית מורין ליפמן כינתה זאת "עוד מקרה של jewface". גיא נתיב סירב להתייחס לליהוקה של מירן. הבמאי יוסף סידר שליהק את ריצ'רד גיר לתפקיד יהודי בסרטו "נורמן" אמר שהמבקרים מצחיקים אותו, וגם הבמאי חגי לוי שליהק את אוסקר אייזק הלא יהודי לשחק יהודי בעיבוד שלו ל"תמונות מחיי הנישואין" חשב שהביקורת מגוחכת.

אני אינני חושבת שהביקורת מגוחכת. אם הלן מירן מתאימה לדעת הבמאי לשחק את גולדה מאיר, מדוע שלא תגלם אותה בעזרת פניה הטבעיים ואפה הטבעי? מדוע להדביק לפניה אף גדול כאילו גילמה דמות קריקטורית ב"ארץ נהדרת?" והרי אינגריד ברגמן השוודית כבר גילמה את גולדה מאיר בסרטו של אלן גיבסון "אשה ושמה גולדה" בשנת 1982, והיא נראתה בדיוק כמו אינגריד ברגמן, והצליחה לגלם את גולדה מבלי שידביקו לה אף גדול. הרי מה שיוצר את התופעה הבזויה של הבלטת הסטריאוטיפ הוא האיפור ולא המשחק. בזמנו החליט יוסי פולק לשחק את אותלו מבלי להשחיר את פניו, ובאקט חתרני מבריק ביקש מהשחקנים המגלמים לבנים לצבוע את פניהם בלבן. האמת שאיש איננו צריך לצבוע את פניו במחזה אותלו, ועובדת היותו של אותלו שחור חסרת חשיבות לחלוטין. שחקנים יכולים וגם צריכים לדעתי  לגלם את אותלו בפניהם הרגילים. הלן מירן יכלה לגלם את גולדה באפה הרגיל ללא האיפור המגוחך. אני אישית הייתי מעדיפה שברברה סטרייסנד תגלם את גולדה. בגלל שכל כך אהבתי אותה ב"כך היינו" וב"funny girl" ובגלל האופן העדין והחכם שבו גילמה את ינטל כאשה וכאשה מחופשת לגבר במינימום איפור, והראתה שאין שום צורך להגזים בהבדלים בין גבר לאשה ובכך להגחיך את בני שני המינים. כן, גולדה זה תפקיד נהדר לברברה סטרייסנד, ולא בגלל שיש לה מה שנחשב לאף יהודי, ובfunny girl היא היטיבה לצחוק על כך בנעליה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס. טוב, אולי גם קצת בגלל האף. הייתי מרגישה פחות מבוכה לראות את ברברה סטרייסנד משחקת את גולדה באפה הטבעי, בפניה הטבעיים, מאשר לראות את הלן מירן עם אף גולדה המודבק לפרצופה הבריטי. כן, jewface, בהחלט, זה מה שחשבתי למראה התצלום, שהזכיר לי כתבה ישנה של דוד ויצטום על אופרה גרמנית שהועלתה בברלין (אולי מייסטרזינגר? כבר אינני זוכרת), שבה עיצב הבמאי לדמויות היהודיות אף ארוך, ודניאל בארנבוים, שניצח על האופרה, דאג למרבה המזל לקצר להם את האפים.  

 

 

 

Die siebte Jungenklasse beschäftigt sich mit der Frage, wie man einen Juden erkennt. Der Lehrer Birkmann hat verschiedene Zeichnungen an die Tafel gemalt, um sie der Klasse zu zeigen. Der Junge Karl steht vor der Tafel und erklärt mit einem Zeigestab die Zeichnungen:

„Ersten# erkennt man einen Juden an seiner Nase. Die jüdische Nase ist hakenförmig. Sie sieht aus wie die Form 6. Darum nennen wir sie 6er- förmig. Viele Nichtjuden haben genauso Hakennasen. Aber in ihrem Falle sind die Nasen dann nach oben krumm, nicht nach unten. Da# hat nicht# mit der jüdischen Nase zu tun.“

Vom Lehrer ermutigt, zeigt Karl, da## die Lippen ein andere# Unter­scheidungsmerkmal sind, sie sind normalerweise aufgeblasen. Die Augen­brauen sind meist dicker und fleischiger al# unsere. „An den Augen kann man erkennen, da## der Jude von falscher, hinterlistiger Art ist.“

Der Klassenbeste, Fritz Müller, kommt an die Tafel um fortzusetzen. Fritz zeigt, da## Juden meist mittelgroß sind und kurze Beine haben. Ihre Arme sind für gewöhnlich auch kurz. Viele Juden haben krumme Beine und sind plattfüßig. Sie haben oft eine leicht schräge Stirn. Wir nennen da# auch eine fliehende Stirn. Viele Kriminelle haben so eine Stirn. Ihr Haar ist meisten# dunkel und gekräuselt wie da# von Negern. Ihre Ohren sind sehr groß und sehen aus wie der Henkel einer Kaffeetasse.

Zwei andere Jungen fügen ihren Beitrag hinzu. Einer beschäftigt sich 7 mit Abweichungen, so wie blonde Juden, und der andere mit den Ei­gentümlichkeiten der jüdischen Bewegungen und Sprechweise.

„Der Jude spricht fast immer durch die Nase. Er hat oft: einen wi­derlichen, süßlichen Geruch. Eine feine Nase kann einen Juden immer riechen.“

Der Lehrer ist zufrieden über die Antworten. Er dreht die Tafel um. Auf der Rückseite stehen folgende Verse, die von den Kindern vorgele­sen werden:

1­

 

Von de# Juden# Angesicht

Der fiese Teufel zu un# spricht.

Der Teufel, der in jedem Land

Al# böse Plage ist bekannt.

Woll‘n wir sein vom Jud befreit,

voll Frohsinn und Zufriedenheit,

Dann mu## die Jugend mit un# streiten

Und un# vom jüdischen Teufel befreien.

1­

 

 

 

 

Eine Mutter und ihr kleiner Sohn sammeln Pilze in den deutschen Wäldern. Der Junge findet einige giftige Pilze. Die Mutter erklärt ihm, da## e# genießbare und giftige Pilze gibt und, al# sie auf dem Heimweg waren, sagt sie:

„Schau, Franz, mit den Menschen auf der Welt ist e# genauso wie mit den Pilzen im Wald. E# gibt gute Pilze und gute Menschen. E# gibt aber auch giftige, böse Pilze und böse Menschen. Und wir müssen un# vor bösen Menschen hüten genauso wie vor giftigen Pilzen. Verstehst Du da#?“

„Ja, Mutter“, antwortet Franz. „Ich verstehe, da## man durch Verhandeln mit schlechten Leuten in Schwierigkeiten kommen kann, genauso wie wenn man einen giftigen Pilz isst. Mancher stirbt sogar dran!“

„Und weißt Du auch, wer diese schlechten Menschen sind, die Mensch­lichen Giftpilze?“ fuhr die Mutter fort.

Franz meint stolz:„Natürlich kenne ich sie, Mutter! Da# sind die Ju­den! Unser Lehrer hat un# oft über sie erzählt!“

Die Mutter lobt ihren Sohn für seine Gescheitheit und erklärt die un­terschiedlichen Arten von giftigen Juden: Der jüdische Vertreter, der jüdische Grundstückspekulant, der koschere Fleischhauer, der jüdische Doktor, der getaufte Jud, und so weiter.

„Wie auch immer sie sich verkleiden oder wie freundlich sie tun, un# tausendmal ihre guten Absichten einreden wollen, du darfst ihnen nicht glauben! Juden sind Juden, und da# bleiben sie auch! Für unser Volk sind sie Gift.“

„Wie der Giftpilz!“ sagt Franz.

„Ja, mein Kind! Genau wie ein einziger Pilz eine ganze Familie töten kann, so kann ein einzelner Jud ein ganze# Dorf, eine ganze Stadt, sogar ein ganze# Volk zerstören.“