ריקי כהן / על השעות השבורות

 

ספרה של ריקי כהן שורץ צפעונים. הם בכל מקום: זוחלים על גופה במיטתה ומתחת למיטתה, מתחת לרצפת הבית, על העץ שבחצר. דוגמת המעוינים שעל גופם מרצדת סביבה כל העת. לא היא ולא הקורא יודעים כמה מהם ממשיים, וכמה מהם רק מענים את נפשה. בדרך פלא שום נחש איננו מכיש, אבל הם רוחשים סביבה כל העת כאיום מתמיד, מטילים את אימתם על הכותבת ועל הקוראים.

בסצינת מפתח בספר מרוצצת האם ברגליה את ראשו של צפע שמגיח מתחת למיטת הבנות, אבל הסצינה הזו, שבה מגלה האם עוצמה ופעלתנות בלתי צפויה, אינה סצינה מגוננת, אלא סצינה של אימה וחרדה לשלומה של האם, שבאותה עת היתה בריאה עדיין, אבל מחלת הנפש שלה רחשה מתחת לרצפת הבית, כמו הצפעונים. אט אט היא פלשה לחיי הילדות וריסקה אותן ואת ביתן.

אבל לא המחלה היא הטרגדיה של הילדים אלא העזובה, הנטישה, העדרה של האם, הוצאתם מחוץ לבית למקומות שבהם לא זכו לא לביטחון ולא לאהבה. אט אט מתגלה שההזנחה והעזובה אינם רק פרי מחלתה של האם. שוב ושוב ניצלו הילדים בנס מאסונות משום שהושארו לבדם או בהיעדר השגחה ראויה. האם החולה חווה בדידות אינסופית, וילדיה כמו יורשים את בדידותה ואת פגיעותה. מחלתה של האם מוצגת כחשוכת מרפא: היא תבלה את חייה במוסדות, באופן כמעט בלתי נתפש. הרי במחלות נפש יש התפרצויות והפוגות. אבל בספר מצטיירת האם כמי שמחלתה כרונית, אין בה עליות וירידות אלא נוכחות קבועה של המחלה, כשלא ברור אם המחלה גורמת למצבה, או הטיפול הבלתי ראוי, שהאם עצמה מואשמת בו. ריקי כהן תוהה על הסיבות למחלת אמה, אבל נראה שהיא ממעטת לשאול על איכות הטיפול שקיבלה אמה, ומה היתה תרומתו של טיפול גרוע למצבה המידרדר ללא תקנה. עיקר מאמציה מכוונים לשמור על שפיותה שלה, כשלאורך חייה היא נאבקת בצפע הארסי מכולם: אימת התורשה, הפחד המצמית להשתגע כמו אמה, שמתגלגל בפחד ללדת ילדים, בפחד להיות אם חולה, מטורפת ומזניחה, פחד שמענה אותה ואת אחותה. הפחד הזה לא יתממש, אבל יטיל את צלו זמן רב על חייה.

נדמה שמותה של האם בטרם עת מעורר רגשי אשמה על הפניית העורף כלפיה, אבל גם תחושת הקלה. בהיעדרה של האם נדמה שגם הפחד להיות כמותה מתעמעם, ומפנה מקום לחמלה. בעוד אחותה מבקשת לקבור סופית את הזכרונות הרעים, ריקי מבקשת להיזכר ולהבין. היא ידעה תמיד שסבתה, שילדה את אמה בגיל 16, שנאה אותה והרחיקה אותה כל חייה, ומעולם לא העניקה לה אהבה. האם עצמה היתה משוכנעת שאילו זכתה באהבה היתה יכולה להיות אדם נורמלי ולהגשים את חלומותיה. ריקי חושבת שאולי מקור הטרגדיה בנישואים ולידה בטרם עת. בצורך לתפקד כאם בגיל צעיר מאד, בגיל שהנפש עוד מבקשת להיות ילדה.

אבל הספר איננו מצליח לפענח הכל, וגם איננו יכול לעשות כן ממרחק הזמן, ולאחר מותם של רבים מהעדים. וגם ההסבר איננו יכול להסביר באמת. הרי בעבר נישאו נשים וילדו בגילאים צעירים, ובכל זאת הצליחו רובן לתפקד כאמהות ולהעניק לילדיהן חום ואהבה. ריקי כהן מודעת לאפשרות שאולי הכל, אפילו המחלה, שיקפה יותר מכל את אישיותה הפגועה של אמה, שלא ברור עד כמה היא פרי נסיבות חייה, ועד כמה היא תוצאה של אופי מולד, חוסר הבגרות וחוסר האונים המובנה שלה. היא מצטיירת כאשה רבת כשרונות: תופרת מוכשרת ורבת דמיון שתפרה לילדיה בגדים יפהפיים ותחפושות מרהיבות, ואשה רגישה שכתבה בסתר ובלשון פיוטית יומן שהוסתר מעין רואה. כל כשרונותיה היו רק הבטחות, שאף לא אחת מהן התממשה: ההתרחשויות הקשות נדמות כבלתי נמנעות, ההידרדרות כגורל בלתי נמנע.

ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה החברה, אם הרשויות ואם השכנים שמסביב. כיצד לא נמצא איש שהושיט יד למשפחה הלא מתפקדת, לילדים המוכשרים שהוזנחו כל כך, ונעזבו להיאחז בציצית ראשם ולהוציא את עצמם מן הבור שאליו הוטלו. כמעט קשה להאמין שהכל התרחש בשנות השבעים והשמונים, ולא במאה התשע-עשרה, שסיפור כל כך דיקנסי התרחש בימים כל כך קרובים בארצנו הקטנה, ואולי מתרחשים סיפורים כמותו גם בימים האלה, ואין עין שמביטה ורואה.

 

ריקי כהן / על השעות השבורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

סמי קורל

 

כבר שלושה ימים אני חושבת על סמי. התחלתי לחשוב עליו בגלל שדיברו על חולי נפש וסמי היה חולה נפש. הכרתי אותו בבית חולים לחולי נפש, כשבאתי לשם לבקר חולה אחרת. סמי לא היה דומה בשום דבר לחולי נפש שרואים בסרטים. הוא היה מסודר ושקט וחביב, והיה נעים לדבר איתו. הוא לא אמר שום דבר מוזר ולא עשה שום דבר מוזר, ואם לא הייתי יודעת שהוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש ושהרופאים הסכימו לאשפז אותו, לא הייתי מעלה בדעתי שהוא חולה נפש. הוא רק היה עצוב ועישן כל הזמן, והיה לו קשה להתמודד עם הבדידות שהוא חש ועם הדיכאון שהיה שרוי בו. לכן הוא אשפז את עצמו לעתים קרובות והסכימו לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום בעיות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן בלי הפסקה. אמרתי לו שגם אני לבד. התכוונתי שאני גרושה ומגדלת לבד את בנותי, אבל סמי אמר שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות ואני תמיד איתן ואף פעם לא לבד. הרבה פעמים אחר כך נזכרתי בדברים האלה שסמי אמר לי, והוא צדק כמובן. אפשר להגיד שבדידות זה עניין של הרגשה, שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד, אבל זאת התפלפלות, כי אם אין לך משפחה אתה לבד בעולם ואם יש לך ילדים אתה לא לבד, והמשפחה שלך גם גדלה עם הזמן, כשהילדים שלך מתחתנים ונולדים לך נכדים. אם אין לך ילדים אתה לבד. גם הסופר יהושע קנז שמת חולה ובודד אמר לעיתונאי סיני שדיבר איתו שהוא לא נשוי ואין לו ילדים וכל המשפחה שלו זה רק הוא. שבר לי את הלב לקרוא את הדברים האלה. מהסיפורים שלו הכי אהבתי את הנובלה המוקדמת שלו "מומנט מוסיקלי"  ואת הנובלה המאוחרת "נוף עם שלושה עצים" שקראתי פעמיים ולא הצלחתי לקרוא את הנובלה שלפניה. יש בסיפורים האלה הרבה בדידות ועצב. רציתי לקרוא שוב את "נוף עם שלושה עצים" אבל אני לא מצליחה למצוא את הספר. לפחות יהושע קנז הגיע לגיל מבוגר ורוב שנותיו היה סופר פורה ומאד מוערך והיו לו הרבה חברים שהספידו אותו כשהוא מת. סמי לא מת במיטתו, הוא נרצח באכזריות שאי אפשר לתאר במלים. השכנים שלו רצחו אותו בגלל סכסוך או אולי בגלל שראו שהוא לבדו בעולם וחשבו שיוכלו לנצל את זה, אבל הם לא חמקו מעונש, כי נער אחד ראה אותם מובילים בעגלה את הגופה המבותרת של סמי. הוא לא ידע שהם הובילו גופה אבל חשד ודיווח למשטרה ועצרו אותם. הם בוודאי עדיין בכלא אבל זה כבר לא יעזור לסמי. אני לא יכולה להבין איך אנשים יכולים להיות אכזריים בצורה מפלצתית כזאת, אבל ככה זה. רציתי להזמין את סמי אלינו הביתה אבל הרופאים בבית החולים אמרו שזה לא רצוי. אני לא זוכרת למה בכלל שאלתי אותם ולמה בכלל שמעתי להם. אולי יכולתי לעזור לסמי אבל אולי גם לא יכולתי לעזור לסמי וסתם הייתי מסתבכת בצרות. כשהייתי צעירה יותר היה לי יותר אומץ ועכשיו אני הרבה יותר מפחדת מכל דבר. הרופאים בבית החולים לחולי נפש לא עודדו קשרים בין החולים, אבל הקשרים בין החולים וגם בין המבקרים לחולים נוצרו מעצמם, וכנראה גם דעכו או התפרקו מעצמם. החולה שבאתי לבקר השתחררה אחרי כמה שבועות ואז נפרדתי גם מסמי, שאמר לי שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות והו איתי. אני לא זוכרת אם אי פעם פגשתי את סמי שוב ואם דיברתי איתו פעם שוב. נדמה לי שפגשתי אותו עוד פעם במקרה כשהוא היה בתקופה טובה. הוא היה מתאשפז לתקופות קצרות כדי לא להרגיש יותר מדי לבד ולצאת קצת מהדיכאון, אבל אף פעם הוא לא יצא לגמרי מהדיכאון ולכן הוא תמיד חזר לבית החולים ולרופאים לא היה אכפת לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום צרות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן. אותי עיצבן שהרופאים מעודדים את החולים לעשן בגלל שזה מרגיע אותם ולרופאים זה נוח שהחולים רגועים, אבל אני חשבתי שאם למישהו יש כבר מחלת נפש, אין שום סיבה שיהיה לו גם סרטן. זה מה שאני חשבתי. אני לא מבינה הרבה במחלות נפש. ראיתי חולים שאומרים דברים מוזרים ומתנהגים מוזר. אחת חטפה לי את הכובע מהראש וחבשה אותו בעצמה, והייתי צריכה לבקש מהצוות שיעזרו לי לקחת את הכובע ממנה. היה לה בן בצבא והיא השתגעה מזה. זה נשמע די הגיוני להשתגע מדאגה, אבל רוב האמהות לא משתגעות גם אם יש להן סיבה לזה. רוב האנשים מתמודדים איכשהו עם החיים שלהם ורוב האנשים הם לא לגמרי לבד כמו שסמי היה. ליהושע קנז למשל היו המון חברים שאהבו אותו אהבת נפש, אבל גם הם התקשו לבקר אותו כשחלה ואיבד קשר עם המציאות בסוף ימיו. זאת טעות שהרבה אנשים עושים, שהם מפסיקים לבקר חולים במחלות נפש או בדמנציה. אנשים זקוקים לחברה דוקא כשהם חולים מכדי לתקשר עם זולתם. אסור לעזוב אנשים לבדם כשהם חולים. אם סמי לא היה כל כך לבד אני מאמינה שלא היו רוצחים אותו, אבל אני לא יודעת בוודאות כמובן. בימים האחרונים אני חושבת עליו כל הזמן ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא היה איש טוב, איש נחמד. היה נעים לדבר איתו. הוא היה כל כך אנושי. הגיע לו לחיות חיים טובים והחיים שלו היו כל כך עצובים ואני לא יכולה להשלים עם הרצח שלו. המחשבות עליו גורמות לי להרגיש חוסר אונים נורא והחמצה. הייתי רוצה לכתוב עליו הרבה אבל אני לא יכולה לכתוב עליו הרבה, כי אני לא יודעת עליו הרבה, רק מה שהוא סיפר לי דרך אגב כשביקרתי בבית החולים. היה לו שם משפחה אחר במקור אבל הוא בחר לעצמו את השם קורל, סמי קורל. כשהודיעו בחדשות על הרצח לקח לי כמה דקות להבין שבו מדובר, וההבנה שבו מדובר חלחלה אליי פתאם כמו סכין בלב דוקא עם השם היפה הזה שהוא בחר לעצמו שפירושו אלמוג. אני לא זוכרת את שם המשפחה הקודם שלו. לפעמים שם חדש נותן לאנשים חיים חדשים ולפעמים השם נשאר כמו הבטחה שלא התקיימה, ורק זיכרון עצוב נשאר.

יעל נאמן / היה היתה

הקונה שהיתה גם היא בחנות הצביעה על הספר ואמרה: זה מצוין, וחזרה ואמרה: זה יוצא מן הכלל! כמעט לא היו לה די מלים לשבח את הספר. קצת התלבטתי, כי שנאתי את יעל נאמן עוד מספרה הקודם שקראתי "כתובת אש", חוץ מהזיכרונות על אמה שהובאו בסוף הספר ההוא ואותם קראתי כמה פעמים. חשבתי שאולי הספר הזה יהיה דומה לזיכרונות על אמה, והוא לא. הוא לא ספרות ולא זיכרונות, הוא תיעוד, שמנסה להתכתב כל הזמן עם ספרות מופת, אבל נותר תיעוד, חקרני מאד ושקדני מאד ובהחלט מרתק, של אשה משכילה מאד וחולת נפש מאד ושל הסביבה החברתית שלה, שיעל נאמן מאד מתאמצת לשרטט ולאפיין, למרות שלא צריך כל כך להתאמץ, כי מדובר באנשים מאד מפורסמים וידועים כמו עו"ד אביגדור פלדמן, האוצרת וחוקרת האמנות שרה בריטברג-סמל, האוצר המיתולוגי ממוזיאון ישראל יונה פישר, הפרופסור הנערץ לרפואה יהודה סקורניק מבית החולים איכילוב, עליזה אולמרט ודנה אולמרט ובת זוגה דפי בן-צבי, כמעט כולם אנשים כותבים וכמעט כולם כבר כתבו וסיפרו על עצמם ועל משפחותיהם, או שאלה כבר נודעו לציבור הישראלי מרצונו או שלא מרצונו. כמעט כולם אשכנזים, לרוב ממוצא פולני, וכמעט כולם ידועים כשמאלנים (גם אם נשואים במקרה לראש ממשלה ימני למדי שהתעשר למדי בדרכים כאלה ואחרות), שמאלנות שמזכירה לי תמיד פיסקה ביומנו של המחזאי איז'ן יונסקו שלמיטב זיכרוני אומרת בערך כך: היכרתי תעשיין קומוניסט, מנהל בנק קומוניסט, מנהל תיאטרון קומוניסט, אף פעם לא היכרתי פועל קומוניסט. בלית ברירה כמעט מאמצת הגיבורה את הציירת מרים קבסה ומזעיקה אותה מניו-יורק כדי שתטפל בה, למרות שיש לה בישראל קרובי משפחה מסורים וגם חברים שקונים לה ומבשלים לה – כל אחד מהם בטוח שהוא היחיד שעוזר, שאין לה איש מלבדו, אבל רק מרים קבסה המרוקאית לוקחת מטאטא ומטאטאה את הרצפה ומעבירה סמרטוט רטוב, מה שכנראה הופך אותה בעיני פזית למתאימה ביותר לטפל בה בימי גסיסתה, ויש גם ספרית מרוקאית שקוראים לה לימור כמו במערכונים של אורנה בנאי ובעלת מסעדה מרוקאית ששולחת אוכל מרוקאי, כי הגיבורה, סילביה ששמה עוברת בכפייה לפזית, ששוב ושוב מוזכרת אהבתה לאוכל פולני בהתאם למוצאה, אוכל שהיא דואגת שכל חבריה יבשלו לה ויקנו לה, אוהבת גם אוכל מרוקאי, ויודעת שמפולנים אפשר לבקש לבשל ולקנות, אבל לעבודות הקשות באמת צריך מרוקאים. מרים קבסה, ודפי בן-צבי שהיתה בת-זוגה והכירה בינה לבין פזית, כי בכל זאת מרוקאית צריכה בת זוג אשכנזיה כדי להיכנס לחוגי השמאלנים הפולנים, כמובן שתיהן רואות בפזית מין אם מאמצת וחונכת ומדריכה לחיים שאין ספק שהיתה לכמה אנשים צעירים, אבל לא בלי תג מחיר, לא בלי ציפיות מופרזות שידאגו לה ויטפלו בה כאלו היו בנותיה באמת, ולמרים קבסה, שכבר איננה זקוקה לפטרונים אשכנזים, היא מבטיחה שתוריש את דירתה כדי שתאות לטפל בה. נדמה שמרים קבסה מספרת על כך בקלילות, אולי מפני שכבר מזמן איננה נזקקת לפטרונים אשכנזים, והיא נעתרת לבקשת פזית ובאה לטפל בה בימיה האחרונים לשם שמיים, כי את הדירה פזית מורישה לבית החולים איכילוב, שהוא בוודאי בין העשירים בארץ אם לא העשיר ביניהם, ונהנה מתרומות של גדולי העשירים, ולא לבני הדודים המסורים שלה, שכמו הוריהם לפניהם כל כך דאגו לה, כאילו היו אחיה מאב ומאם. כל כך הכעיס אותי הסיפור הזה של הדירה. אינני יודעת מה הכעיס אותי יותר, ההבטחה השקרית להוריש אותה למרים קבסה תמורת הטיפול בה, או הורשת הדירה לבית החולים איכילוב במקום לבני המשפחה. כמעט כמו כל מה שקוראים בספר הזה, כל כך פולני טיפוסי להשתמש בירושה כאמצעי לסחיטה, ולבסוף להוריש אותה למוסד שאיננו זקוק לה בכלל, כדי להרגיש כמו עשירה גדולה שתורמת לאיכילוב, וזאת תחושה שפולנים מאד אוהבים, ושבמקרה שלה כנראה גם השתלמה.

*

אין ספק שאני קוראת את הספר הזה דרך יחסי הלא פתורים עם משפחתי הפולנית. לקרוא את יעל נאמן זה תמיד כמו לחזור הביתה, לסביבת גידולי הפולנית, עם השמאלנות המוכחת והגזענות המוכחת עוד יותר וגם המופרעות המוכחת, שבניגוד למה שיעל נאמן מרבה להדגיש בספר, איננה רק תוצאת ההתנסות בזוועות השואה. גם הפולנים שהתמזל מזלם לעלות לישראל לפני השואה כמו בני משפחתי, לא היו שונים בהרבה, לא בשמאלנות – הנעדרת כל ביטוי באורחות חייהם הבורגנים, לא בגזענות המתחסדת: "היה גם בחור תימני נורא נחמד שכולם אהבו" , לא בהתנשאות על כל מי שהיה שונה מהם, ובוודאי לא במופרעות. כמובן שלא הוגן להשוות, כי גם אמה של פזית שעברה התעללות קשה בשואה שגרמה לה כנראה לחלות ולהתעוור ולמות בטרם עת ולסבול חרדות קשות ולהזניח את בתה, וגם פזית עצמה, היו נשים חולות באמת, חולות מאד, ולמחלה של פזית היה צד אפל ונורא, שהתבטא באינספור ניסיונות התאבדות וגם בהמתת החתולה שלה, כביכול מכיוון שלא יהיה מי שיטפל בה אחרי מותה, אבל בעצם שנים לפני מותה, ולבסוף היא ביקשה שימיתו גם אותה, ואם הבנתי נכון זה בדיוק מה שקרה, המיתו את פזית בבית החולים ביום שבו היא ביקשה, למרות שלמיטב ידיעתי במדינת ישראל המתה מתוכננת כזאת היא רצח לכל דבר, אבל אולי לא הבנתי נכון. אולי רק נתנו לה מנה של מורפיום והיא מתה מעצמה, אבל זה לא מה שהבנתי, וגם לא מה שהגיוני, כי רופאים מקפידים על מינונים מדויקים והם יודעים היטב את ההבדל בין להרדים לבין להמית, בין אם מדובר בחתולה או באשה. קשה לי לשאת את כל האפלה שטמונה בספר הזה, שבכל זאת הייתי מרותקת אליו ברציפות ועד השעות הקטנות של הלילה. כנראה זאת הבעיה איתי. אני שואלת כל הזמן שאלות שהמחברת לא התכוונה שהקורא ישאל, ולא את השאלות שלהן היא ציפתה.

*

כי מדי כמה עמודים מפסיקה יעל נאמן את הבאת העדויות שמהן רקום הספר ומנסה לענות על השאלה מדוע היא מתעניינת כל כך בפזית ומדוע החליטה לכתוב עליה מבלי שבכלל הכירה אותה, מלבד שצפתה פעם בשיחה קצרה בין פזית לבין חברתה לצד משקוף הדלת, ולא ממש ראתה או שמעה. אני בכלל לא שאלתי את השאלה הזאת אף פעם, גם בגלל שתמיד נראה לי טיפשי לשאול אדם למה הוא מתעניין ועוסק במשהו, שמשום מה זאת שאלה שאנשים תמיד שואלים ותמיד מקופלת בה איזו דיעה קדומה, שיש כביכול דברים שצריך להתענין בהם ודברים שאינם ראויים כביכול להתעניינות, וההבדל בין אלה לאלה תמיד מתבסס על דעות קדומות שקובעות מה חשוב ומה ראוי להתעניינות, ומה צריך משום מה להסביר. אבל הסיבה העיקרית שבכלל לא שאלתי את השאלה הזאת שיעל נאמן כל כך מרבה להתעסק בה מדי כמה עמודים, היא שחשבתי שהספר נותן בעצמו את התשובה, גם לסקרנות שפזית עוררה באנשים, בדרכים חיוביות או פחות חיוביות, ועוד יותר מכך לאופן שבו הגיעה המחברת לסיפור: דרך חברים משותפים ובעיקר דרך המון אנשים מפורסמים שהכירו את פזית או היו קרובי משפחה או חברים שלה, ורובם גם מפורסמים וגם עוסקים בספרות או באמנות, ובספר יעל נאמן קוראת להם רק בשמם הפרטי, מה שמאד מדגיש את אופיו הסנובי של הספר, שהולם את כתיבתה הסנובית של יעל נאמן: עליזה סיפרה לי, אביגדור סיפר לי, שרה כתבה לי, מה שאותי בעיקר עיצבן, כי האנשים מזוהים בשמם המלא לעתים בספר עצמו ובמפתח בסופו שמסודר על פי הסדר האלפביתי של שמותיהם הפרטיים, וכל זה רק מעצים את האפקט הסנובי: כאילו העובדה שהיו חברים קרובים של פזית הופכת אותם גם לחבריה הקרובים של המחברת, שהם לא, אם כי יתכן שנהיו חבריה, או חלק מהם נהיו חבריה, קשה לדעת. העניין שלה בפזית נגע ללבם, אבל כמו בדרך כלל עם חולי נפש, שלרוב אין גבול למניפולטיביות ולנצלנות שלהם, המעשית והרגשית, גם אם יש להם פרצי נדיבות קיצוניים לא פחות, ולעולם עתירי שתלטנות, לכל אחד מקרוביה וחבריה של פזית היה איזה עניין לא פתור איתה שהותיר לא מעט תסכול וכעס, שמסירת עדותם ליעל נאמן איפשרה להם לפרוק סופסוף. הרי מדובר במערכת יחסים תובענית ומתסכלת ודי נטולת הדדיות עם אשה חולת נפש קשה שמעולם לא הסתפקה באהבה שניתנה לה, ובמסירות שהורעפה עליה, והיתה חסרה את היכולת להעניק לאנשים סיפוק מן העזרה שהשתדלו להעניק לה, וגם תבעה מהם סודיות מעיקה ומסרסת. כולם השתדלו לדבר בשבחה של פזית ולהלל את שיחתה המבריקה, שנינותה וקסמה, חכמתה ונדיבותה ועצתה הטובה, אבל מעדויותיהם עולה בעיקר תערובת של כעס, תסכול ורגשי אשמה. חולי נפש מצטיינים ביכולת לעורר אצל כל מכריהם את תערובת הרגשות האלה.

*

ללא ספק קראתי את ספרה הזה של יעל נאמן לא רק מתוך יחסי הבלתי פתורים עם משפחתי הפולנית, אלא גם מתוך יחסי הבלתי פתורים עם מי שאכנה כאן לילי. בניגוד ליעל נאמן לי אין שום בעיה להמציא שמות בדויים לאנשים, וזה אפילו מעניק לי סיפוק יצירתי מסוים. לילי תודה לאל חיה ואין לה נטיות אובדניות. היא יוצרת רב-תחומית ומוקפת באנשים יוצרים, אבל איש מהם איננו מפורסם או מצליח במיוחד, ולכן ספק אם היתה מעניינת את יעל נאמן וחבריה, למרות שנדמה לי שגם החברים של לילי, רבים מהם חברי ילדות מעיר הולדתה בחו"ל, ואחרים שרכשה לה בישראל, הם אנשים מעניינים למדי. לילי היא ככל הנראה יוצרת יותר מוכשרת מפזית ויותר פוריה, והיא איננה משמידה את יצירותיה, וגם איננה יכולה לעשות זאת, כי רובן כבר יצאו מרשותה. יש לה גם השכלה כללית רחבה, והיא בן אדם מעניין ולא נטול חוש הומור, וגם מורה די טובה, אם כי איננה נחשבת כמו פזית למנטורית של יוצרים צעירים או לאשה מבריקה. המשותף ללילי ולפזית, מלבד מחלת הנפש, או כחלק ממנה, הוא הכישרון להפוך את כל מכריה למין מטפלים שלה, במקום שיהיו סתם חברים, כמובן בנוסף למטפלת ולעוזרת הרשמיות שלה, שהביטוח הלאומי מממן לה בזכות הנכות שנגרמה לה ממחלה נוירולוגית כנראה נדירה, שלכאורה בגללה היא איננה יוצאת כבר שנים מפתח ביתה. לפני זה היא היתה מטופלת שנים רבות כחולת נפש, כנראה במאניה-דפרסיה שהיום קוראים לה הפרעה דו-קוטבית, שם שאני שונאת, כי הוא נשמע לי כמו תיאור מדעי של כדור-הארץ. אבל לפני כמה שנים לילי החליטה שהיא איננה חולת נפש אלא אובחנה בטעות ככזאת בגלל בורות הרופאים, ובעצם יש לה מגוון תופעות ובעיות אופנתיות אחרות, שבגללן היא איננה יכולה לכאורה לסבול חברת אנשים, אם היא כוללת יותר מאדם אחד, למרות שעד לפני מספר שנים, כשלילי עוד הסכימה להכיר בכך שהיא חולת נפש, היא דוקא אהבה להזמין אנשים, ועד לפני מספר שנים היא הזמינה אותי למסיבות שערכה בביתה המטופח עם לא מעט אורחים וכיבוד מושקע ששיקף את המטבחים המשובחים שנטמעו בתולדות משפחתה, וגם הלכנו מדי פעם לסרט ביחד, ומדי פעם היא אפילו התארחה בביתי, אם כי במשך השנים פחות ופחות ויותר ויותר רק ביקשה שאבוא אליה, רצוי לבדי. בכל פעם שהזמנתי אותה אלינו כי בנותי, שהיא מכירה מילדותן, היו אצלי, היא סירבה בתוקף, ולמרות שתמיד נדמה היה שהיא נעלבת שאינני באה לעתים קרובות יותר, מדי פעם כשדוקא רציתי לבוא, היא מצדה סירבה, כי כבר קבעה עם מישהו אחר, או שהיתה תכנית רדיו שהיא אהבה, או שהחליטה שבשום אופן לא תחגוג את החגים למרות שהצעתי לבוא אליה ולהביא איתי הכל, ולמרות שהיא כן אשה מסורתית ולפעמים אפילו מקפידה, ולמרות שידעה שבעצם גם אני אהיה לבדי, או אולי על כך לא חשבה, כי כדי לחשוב שאולי גם זולתה צריך לפעמים את חברתה היא יותר מדי מרוכזת בעצמה. מדי פעם היא מזמינה אותי לארוחה ביוזמתה, וזה כאילו לגמרי בשבילי, אבל תמיד מרגיש שזה לגמרי בשבילה. אני יודעת שאין לה באמת קושי פיזי לבוא אלי, כי לפחות שלוש פעמים מאז שהסתגרה בביתה היא דפקה פתאם על דלתי כדי להביא לי משהו שרצתה לתת לי, או לשלם לי איזה חוב זעיר של שקלים בודדים על איזו קנייה טפשית שעשיתי בשבילה ובכלל שכחתי ממנה. אבל כשביקשתי שתיכנס סירבה וממש נמלטה. אני משתדלת לא להתעצבן מכך שהיא מסרבת להתארח אצל אחרים ומצפה שכולם רק יבואו אליה, אבל רק כשהיא יוזמת את ההזמנה ולא כשמציעים לה לבוא לבקר מיוזמתנו, ורק אחד בכל פעם, כאילו יקרה לה משהו רע אם יתארחו אצלה כמה חברים ביחד, כמו שעשינו לא מעט בעבר לשמחתה, ואפילו כשרוצים להביא לה מתנת יום הולדת, היא קובעת לכל חבר פגישה נפרדת כדי לחגוג עם כל אחד בנפרד את יום הולדתה. בעבר היא אפילו ערכה לפעמים בביתה היפה ירידים שבהם אנשים הביאו חפצים למכור ובאו לקנות, גם מכרים אבל גם זרים, ולפעמים היא אמרה שזה יותר מדי כאב ראש, אבל בכל זאת היא אהבה לפתוח את הבית ולהזמין אנשים לבוא, וכעת היא מעמידה פנים שזה מעולם לא היה, והיא ממש המציאה לעצמה אישיות לגמרי חדשה וסיפור חיים חדש ודורשת מכולם להעמיד פנים שאין ברירה אחרת ומעולם לא היתה, שהיא איננה יכולה לצאת מהבית, כביכול, וכולם פשוט חייבים לבוא אליה, וזה הכל חייב להיות לפי היוזמה וההזמנה שלה. אבל אם באמת לא באים לבקר אותה במשך כמה זמן היא שואלת מה קרה, כאילו איך יכול להיות שלא ביקרנו אותה ולא התעניינו בה. כשבאים אליה היא מארחת יפה ומגישה אוכל טעים ונעים לשוחח איתה, אבל תמיד יש גם איזו מועקה לא ברורה, שהופכת את הביקורים אצלה לסוג של חובה, במיוחד שהם לא הדדיים ואי אפשר להזמין אותה אף פעם אלינו או לצאת איתה לבית קפה או לקולנוע או להיפגש איתה בחבורה, למרות שברור לכולם שלגמרי אפשר ושהיא החליטה להיות סגורה בבית ולהעמיד פנים שזה מתחייב מאיזו מחלה, בזמן שאנשים הרבה יותר מוגבלים ממנה עושים מאמץ ויוצאים מן הבית לעבודה ולסידורים וגם לבילויים וגם נהנים מזה ולא מחמיצים פנים כשמזמינים אותם להתארח או לבלות כאילו מדובר באיזה עינוי נורא. אני באה ללילי כשהיא מזמינה ונחמד לי לדבר איתה ולאכול איתה, אבל כל הזמן אני מרגישה תסכול וכעס גוברים והולכים מהמשחק שלה ומזה שאי אפשר להפסיק את זה ושאני לא מסוגלת או חוששת לומר לה בפנים שנמאס לי כל כך מההצגות שלה ומהעמדת הפנים שלה ומהאנוכיות האינסופית שלה ומחוסר הנכונות הגמור שלה ליצור יחסים של הדדיות ולעשות את המאמץ לבקר אצל אחרים ולהפסיק להתנהג כמו חולה אנושה שכולם מוכרחים רק להתחשב בה ולרצות אותה. לחולי נפש יכולות להיות המון תכונות חיוביות, הם יכולים להיות אנשים חכמים, משכילים, מעניינים, יצירתיים, מצחיקים, הם יכולים להיות נדיבים מאד כלפי זולתם, אבל מעל הכל הם אנשים מאד אנוכיים שמרוכזים לגמרי בעצמם ושמשוכנעים שכל העולם חייב להם משהו, ועסוקים כל הזמן בלגרום שכולם יטפלו בהם וייכנעו להכתבות שלהם, ושכל מי שבקשר איתם יצטרך כל הזמן לוותר להם ובעצם במקום פשוט להנות, לרצות אותם כל הזמן ולהעמיד פנים שהוא נהנה מזה, למרות שמאד קשה להנות ממערכת יחסים שבה צריך להיענות בצורה מוחלטת לגחמות לגמרי לא הגיוניות של אדם אחר. כשקראתי את הספר של יעל נאמן על פזית חשבתי כל הזמן על לילי, שלפעמים אני לא יכולה לענות לעצמי אפילו ביני לביני אם אני מחבבת אותה. אני בטוח לא שונאת אותה, אבל הכעס והתסכול שהיא מעוררת בי כל כך גדולים לפעמים, ואני באמת לא יודעת אם צריך לסלוח לה, כי זאת מחלת הנפש שלה שאונסת אותה להתנהג כך, או כמו שאני מרגישה מהבטן, שגם בתוך מחלת נפש כמו בכל מחלה יש מתחם רצוני, שבו אדם, גם אם הוא מאד חולה, בוחר מתוך רצון עד כמה להתמסר למחלה, ועד כמה להשתמש בה כדי להכתיב לסביבה את רצונו, או לא להשתמש בה ולא להתמסר לה ולהילחם בה ככל יכולתו, לנסות לשלוט במחלה או במקום זה לנסות לשלוט באמצעות המחלה, שזה מה שעשתה פזית ומה שלילי עושה. כי אני מאמינה שמחלת נפש איננה שונה בעיקרון מכל מחלה או נכות אחרת, ומה שעושה את ההבדל זה איך אדם מתמודד איתה. אין ספק שקראתי את סיפורה של פזית מתוך יחסיי הלא פתורים עם משפחתי הפולנית ומתוך יחסיי הלא פתורים עם לילי, ולמרות שכולם בספר התאמצו לדבר בשבחה של פזית ולהלל את מעלותיה, שזאת כאילו הסיבה להנציח אותה בספר, לא יכולתי בכלל לאהוב אותה וגם לא הרגשתי שהאנשים שדיברו בספר באמת אהבו אותה. לא רק לפי קנה המידה הבלתי אפשרי של פזית הם לא באמת אהבו אותה, אלא גם לפי מה שמקובל להבין כשמדברים על אהבה או חיבה פשוטה בין אנשים, לא היה אפשרי באמת לאהוב אותה, וזאת כמובן היתה הטרגדיה שלה.  

יעל נאמן, היה היתה, הוצאת אחוזת בית, 2018, ערכה דנה אולמרט                    

סראפין

עד שראיתי לפני מספר שנים את הסרט המאד יפה "סראפין" בכיכובה של יולנד מורו, שחקנית אהובה עליי במיוחד, לא שמעתי מעולם על הציירת המופלאה סראפין לואי, שחיה בצרפת בין השנים 1942-1864, למרות שתמיד התעניינתי בתולדות אמנות הציור, וגם למדתי עליה לא מעט. בעצם כשאני חושבת על כך אינני מצליחה לחשוב שלמדתי אי-פעם על ציירת. נדמה היה שכל הציירים, לפחות הנחשבים והמפורסמים שביניהם, היו אך ורק גברים, ואפילו כיום, כשאני מכירה מקרוב את עבודתן של כמה וכמה נשים ציירות, נדמה שעולם הציור נשלט עדיין על ידי גברים יותר מאמנויות אחרות, ולכך היתה השפעה לא מבוטלת לא רק על גורלה של סראפין בחייה העצובים, בתקופה הנוראה של שתי מלחמות העולם, שמילאו תפקיד טראגי במיוחד בחייה של סראפין. אבל מה שמטריד אותי הוא התחושה שגם כיום, כאשר הפמיניזם, שאיפשר לנשים ללמוד ולהשכיל ולעסוק במחקר, הביא להפניית זרקור אל הנשים היוצרות שבחייהן נדחקו לפינה, ובלעדיו אי אפשר לתאר את ההתעניינות המחודשת בסראפין בשנים האחרונות, נדמה כי עדיין היחס לסראפין ולאמנותה ספוג כל כולו ביחס הסטריאוטיפי לנשים, עד כדי כך שאישיותה ואמנותה נתפסות באופן מעוות, כאילו תמונתה הוקפאה כפי שנתפסה והוצגה לפני מאה שנה ואיננה ניתנת לשינוי.

כאשר מדברים על אמנותה של סראפין מדברים גם כיום במושגים שבהם הוצגה לעולם לפני מאה שנה כציירת פרימיטיבית, בת כפר תמימה, שמעולם לא ראתה תערוכת ציורים או עיינה בספר אמנות, המציירת ציור "שבא מהלב" מתוך רגש דתי. כך היא מוצגת גם בספרה העכשווי של פרנסואז קְלוֹאַרֶק, פסיכואנליטיקאית וחוקרת אמנות, שהקדישה את הדוקטורט שלה לסראפין ואף השתתפה בכתיבת התסריט לסרט, מתוך עניין מיוחד בקשר בין אמנותה של סראפין לטירוף שאחז בה בערוב ימיה, והוחרף עקב המשבר הכלכלי של שנת 1929, שפגע קשות ביכולתו של מיטיבה ופטרונה וילהלם אוּדֶה לרכוש ולמכור את ציוריה ולממן את מחייתה כפי שעשה במשך תקופה קצרה. הרגש הדתי הוא בוודאי מרכיב מרכזי באישיותה של סראפין, שהיתה אשה דתית מאד, ומגיל שבע-עשרה עד גיל שלושים ושמונה חיה כמשרתת במנזר בעיר קלרמון. עובדה זו התגלתה בשנים האחרונות בידי עמנואל בלאנג'ה במחקרו את ההיסטוריה של קלרמון. אמנם גם קודם חשבו שסראפין חיה במנזר, אולי כנזירה, אבל בעיר סנלי, שאותה אימצה כעירה וכינתה את עצמה "סראפין דה-סנלי" שכך התפרסמה. עשרים שנות חייה של סראפין במנזר בקלרמון אינן מופיעות בסרט, שמתמקד במיפגש היחיד במינו בין סראפין לוילהלם אודה, מי שהפך לפטרונה, כאשר היא חיה כמשרתת בבתיהם של עשירי העיר סנלי שבה קבעה את מושבה לאחר שעזבה את המנזר, ואילו אודה קבע את משכנו בעיר היפה, עד שמלחמת העולם הראשונה אילצה אותו להימלט משם חזרה לגרמניה.

הגילוי המאוחר והמאד תמציתי על עשרים שנות חייה של סראפין במנזר בקלרמון, מעיד בעצם על כך, שעד מפגשה עם וילהלם אודה בשנת 1912, בהיותה כבת ארבעים ושמונה, וחייה לאחר מכן, שאודה עצמו תיעד בספרו, בעצם כמעט דבר איננו ידוע על חייה של סראפין. עשרים שנה חיה סראפין במנזר אחיות החסד של ההשגחה בקלרמון, אמנם הועסקה כמשרתת, אבל השתתפה בחיי המנזר והתרגלה אליהם, כפי שברור ממנהגיה גם לאחר עזיבת המנזר, להתלבש כנזירה, ללכת בכל יום למיסה ולזמר כל העת מזמורים דתיים. מנזר איננו רק מקום תפילה והתבודדות, הוא גם מקום לימוד, ואין סיבה לחשוב שנמנע מסראפין לקרוא וללמוד במשך עשרים שנות שהותה במנזר. להיפך – מן המכתבים הרבים שכתבה, גם אלה שחותם הטירוף בזקנתה טבוע בהם, ברור שמדובר באשה שיודעת להתבטא היטב ומורגלת בכתיבה.

יתרה מכך – סראפין רקחה את צבעיה בעצמה, דבר שמעט מאד ציירים מסוגלים לעשות, ודורש ידע לא מועט בחומרים, שמעיד על לימוד קודם, אם מציירים אחרים ואם מקריאה.

אמנותה של סראפין מיוחדת, אך לא מנותקת מאמנות התקופה. ניכרות בה השפעות אימפרסיוניסטיות, אין ספק שהכירה את ציוריהם של סזאן ומונה, הקומפוזיציות שלה מורכבות מאד ויש להן מבנה גותי, דבר שאודה הוקסם ממנו במיוחד. השפעות גותיות אלה ניתן לייחס גם כן לשהותה במנזר, לארכיטקטורה הגותית ולאמנות הדתית שהקיפה אותה בשנים שבהן התעצב סגנונה. זה איננו "ציור מן הלב" אלא ציור מתוכנן בקפידה, דבר שאיננו סותר את היותו ביטוי רגשי רב-עצמה, ככל יצירה איכותית. תיאור אמנותה של סראפין כפרימיטיבית, תמימה, בורה, רגשית ולא תבונית, שכך תוארה יצירתה הן בחייה וכך תוארה גם בסרט וגם בספרה העכשווי של קלוארק, איננו תיאור אמנותה של סראפין, אלא אוסף דיעות קדומות על נשים בכלל, שמוצמד ללא מחשבה לאמנית באשר היא אשה.

קלוארק חוזרת שוב ושוב לקשר האינטימי בין סראפין לבתולה הקדושה, שלדעתה היוותה עבורה תחליף אם, מאחר שאמה מתה בינקותה והיא גודלה בידי אחותה הבכורה. בהחלט ייתכן שהבתולה הקדושה מילאה עבור סראפין תפקיד ייחודי, אבל הדגש החוזר על אמנות הציור של סראפין כמעין פולחן של הבתולה הקדושה מגמד אף הוא את הממדים היצירתיים והשכלתניים של אמנותה. גם ההתיחסות לטירופה בשנות זקנתה כאל טירוף שקינן בה במשך כל חייה מקוממת. הרי עד גיל ששים ושש חיה סראפין חיים יוצאי דופן אבל בהחלט חיים נורמליים, גם אם עבודת הציור בשעות הלילה, תוך שהיא מזמרת מזמורים דתיים, תייגה אותה כ"מוזרה". למעשה לא היתה שונה מכל אדם אחר שנאלץ לעבוד למחייתו בעבודה שחורה ולעסוק באמנותו בשעות הפנאי. יתרה מכך: עדויות רבות מעידות על כך שבניגוד לניסיון לצייר אותה כאשה מטורפת ושנואה עוד בטרם השתגעה, סראפין היתה דוקא מוערכת ואהובה על רבים בעירה: אנשי סנלי הם אלה ששיכנעו אותה להציג בתערוכה העירונית באוקטובר 1927, שבעקבותיה זכתה סופסוף לפירסום והכרה, שבזכותם גם וילהלם אודה חידש את הקשר עימה והחליט לתמוך בה כדי שתתמסר לאמנותה, וכך זכתה לשנים הספורות של הצלחתה. גם כשכבר היתה מאושפזת, ראש העיר סנלי וגורמים נוספים בעיר ניסו להתערב בבית-החולים לשיפור היחס כלפיה, וביקשו שיתירו לה לצייר בבית החולים כי הציור הוא נחמתה היחידה. על כך ענתה סראפין במכתב שהיא כבר זקנה ושבית-החולים איננו מקום מתאים לציור. האם ענתה כך מרצונה, או הוכרחה לענות כך, כדי להשתיק מחאות על היחס אליה ועל עצם כליאתה? אולי סראפין נכלאה לכל ימי חייה ומיטיבה וילהלם אודה הורחק ממנה ונמנע ממנו לראותה, ואף שיקרו לו שמתה בשנת 1934, בעוד שבפועל חיתה בהיותה כלואה חיי רעב והזנחה עד מותה בחודש דצמבר 1942, משום שהתקשתה לחסום את פיה בזקנתה כפי שהקפידה לנהוג בצעירותה?

האופן המזעזע שבו טופלה בבית החולים בקלרמון בשנות טירופה, ובמיוחד בשנות המלחמה, שכנראה החיש את מותה, הופך את סיפור חייה של סראפין למזעזע במיוחד, אבל הוא איננו צריך להפוך למדד לכל אישיותה ואמנותה. טירוף שמופיע בגיל זיקנה יכול להיות תוצאה של גורמים רבים, ואיננו מעיד בהכרח על אישיות שהטירוף קינן בה מילדותה. גם אין זה קשה ביותר להבין את המשבר שחוותה כשההכרה וההצלחה, יחד עם שיפור מצבה החומרי, שזכתה בהם רק בהגיעה לגיל ששים, הגיעו לקיצם עם המשבר הכלכלי של 1929, משבר שמוטט רבים, גם חזקים בהרבה ממנה. נראה כי קלוארק מחבבת את סיפור ההשתגעות לאורך שנים, והיא אף מספרת סיפור תמוה כאילו התגנבה סראפין לכנסייה בלילה וצבעה את פסל הבתולה בורוד, דבר שאילו היה אמת היה הופך לשערוריה ומסוקר ומצולם בתקשורת, ובוודאי היה זוכה לתיעוד מהימן יותר מזה שמובא כסיפורו של איש כנסייה אלמוני ללא תאריך וללא כל תמיכה. מה גם שהתאמצו למדי להאשים את סראפין בהקמת שערוריות ציבוריות כסיבה לכליאתה – היא הואשמה שקראה לעבר כומר שהוא השטן והאשימה אותו בניסיון לפיתוי נשים. אולי היה זה רק דימיונה הפורה, ואולי היתה זו פשוט האמת לאמיתה.

במיוחד מטריד סיפורה של סראפין על עזיבתה את המנזר, שקלוארק מתייחסת אליו באופן מעט שונה בפרק מוקדם ובפרק מאוחר: כאשר היא מספרת תחילה על עזיבת המנזר של סראפין לאחר עשרים שנות חייה בו, היא מתייחסת לסיפורה המזעזע של סראפין עצמה כמושפע מטירופה אך לא נטול בסיס, ואילו בפרק המאוחר שבו היא מספרת על הזיות הטירוף של סראפין, נדמה שהיא איננה מוצאת כל קשר בינן למציאות חייה בעבר או בהווה.

אבל האם התיאור שלהלן, שלקוח מתוך דבריה של סראפין בהיותה מאושפזת בבית-החולים לחולי נפש, ונרשם על ידי אחד המטפלים בה, כל כך בלתי סביר, גם אם הוא איום ונורא?

"בזמן שהותה במנזר, היא היתה עדה לערכים ולמעשים נפשעים. גם לנו היא אומרת שהקנאה היתה המאפיין השליט של כל האחיות ושלכן, מסיבות מאד קלות ערך, נשפך שם דם. היא ראתה את האחות ולנטין נרצחת בידי האחות אנז'ליק בגלל הקפה. אחות אחרת נכנסה להריון מאב המנזר שנטאר. היא היתה עדה לכל הסצינות האלה, ואין להתפלא על כך, שהיא הובאה לארכיון המשטרה כסוכנת של המשטרה החשאית".

כן, הסוף מטורף לגמרי. אבל האם כל כך בלתי סביר שסראפין היתה עדה במנזר לרצח, או לנזירה שהרתה לאב מנזר או לכומר, וההריון הסתיים ברצח התינוק? האם כל כך בלתי סביר שסראפין היתה עדה במהלך חייה במנזר למעשים נוראים, שאולי היתה להם השפעה מכרעת עליה ועל גורלה? האם כל כך בלתי סביר להניח שכמרים שהגיעו למנזר לערוך את המיסה ניסו להטריד את המשרתת הצעירה? האם העיסוק של סראפין בהריון הבתולה שקלוארק מתארת כאובססיה שלה היה רק ביטוי לטירופה של אשה מאד דתיה, או אולי מדובר בקיבעון טראומטי שמקורו בחוויה שהיתה עדה לה או חוותה בעצמה? האם סראפין נכלאה למשך כל חייה גם משום שבזקנתה התקשתה לסתום את פיה ולשתוק על פשעים שנעשו בחיק הכנסיה? האם פרשת סראפין איננה אלא עוד פרשה מסוג אלה שהתפוצצו בשנים האחרונות ברעש גדול וחשפו גם את הפשעים שנעשו בכנסייה וגם את עוצמת ההשתקה?

בעצם איננו יודעים דבר על סראפין, והבורות היא שלנו באופן שיפוטנו אותה ואת אמנותה.

דבר מכל זה לא הופיע בסרט, אולי מפני שהתסריטאים, וביניהם קלוארק, לא רצו להתייחס למה שתפסו כהזיות טירוף כאל חלק מחייה של סראפין, ואולי מפני שרצו ליצור אגדה, שתמשיך את האגדה שסופרה על סראפין בחייה: כיצד ציירה מן הלב, כמה היתה תמימה ובורה, כמה העריצה את הבתולה והיתה בתולית בעצמה. גם אישפוזה הנורא באולם המוני שבו לא היתה לחולים כל פרטיות, בתנאי הגיינה מחרידים ובתת-תזונה שהידרדרה בשנות המלחמה להרעבה של ממש, תוארה בסרט באופן סטרילי לגמרי, כאילו היתה מאושפזת לבדה בחדר מבהיק בניקיונו וטופלה היטב בהשגחתו של אודה, תיאור שאיננו אלא בדיה.

מנין לנו שלא היתה אמת בסיפוריה של סראפין, גם אם הטירוף צבע אותם בצבע של הזיה? אולי היתה עדה לרצח, אולי הוטרדה בידי כמרים, אולי נאנסה, אולי היתה עדה להריון של נזירה וללידה בלתי רצויה, ואפילו לרצח של תינוק. כיצד אפשר לדעת שסראפין סיפרה דברים כאלה ולהתעלם מכך לחלוטין? הרי גם אם דימיינה את הדברים, הם היו חלק בלתי נפרד מעולמה. היא הלכה כל יום למיסה אבל תיעבה כמרים והאשימה אותם בהיטפלות אליה או לנשים אחרות, בהיותם בני שטן, אפילו באונס נזירות. תמימה סראפין לא היתה, בחיי בדידותה היא למדה לא מעט, ואין להוציא מכלל סבירות שגם פשעים ורוע חוותה.

אולי הסרט האמיתי של חיי סראפין הוא סרט אחר והרבה יותר נורא: אולי היתה קורבן לתוקפנות מינית מצד כומר, ואם לא היתה קורבן בעצמה, אולי באמת היתה עדה לאונס נזירה בידי אב מנזר, ולרצח נזירה בידי נזירה? האם מנזרים הם באמת מקום תמים כל כך, האם אי פעם היו כאלה, באותם ימים שבהם היה זה מנהג להביא למנזר משרתת שנאנסה והרתה לאנס שמעמדו היה גבוה בהרבה משלה? גם אם סראפין לא חוותה חוויה כזו בעצמה, האם צריך להטיל ספק במה שראתה מסביבה? האם היתה סיבה לכך שלמרות אדיקותה הרבה ודבקותה בחיי המנזר לא נתקבלה כנזירה מן המניין? בעצם איננו יודעים על סראפין דבר, לבד מאומנותה, שגם היא פוענחה והתפרשה לא על פי המציאות אלא על פי סיפור אגדה, שאולי הומצא לצורך שיווקי ואולי כדי להדחיק את מה שהעדיפו להדחיק. על כמה מעשי פשע ורוע מחפה האגדה היפה על סראפין התמימה שהחלה פתאם לצייר מלבה עד שלגמרי השתגעה?

כיצד לא בדק איש האם יש בסיס כלשהו לסיפוריה? האם חלף זמן רב מדי, האם זה קשה מדי, או שמא לא רצו לקלקל את האגדה היפה, ולהתבונן באופן פחות סטריאוטיפי על אמנית גדולה שהיא גם אשה, ושכל כך נוח היה לאפיין אותה כפרימיטיבית, פועלת מתוך רגש ואינטואיציה, תמימה ובורה, ומטורפת כל כולה?

נדמה שסראפין עדיין ממתינה לכך שיגלו, אם עוד אפשרי הדבר, לא רק את אומנותה, אלא גם את האמת על גורלה.

Francoise Cloarec, Seraphine, La vie revee de seraphine de Senlis, Libretto, Paris, 2011

Wilhelm Uhde, Cinq maitres primitifs, P. Daudy, Paris 1949

Emmanuel Bellanger, "La biographie de Seraphine Louis remise en cause", Le Bonhomme picard, August 2007.

Emmanuel Bellanger, "L'hopitalpsychiatrique…", Les Cahiers de l'Histoire, 4 et 5, Bulletin de l'association culturelle des Amis du Centre hospitalier interdepartemental de Clermont. 


http://www.nikibar.com/news/seraphine-de-senlis.html