גדעון לוי במסיבת נתניהו

 

אף פעם לא האמנתי שיש חיה כזאת שמאלני שתומך בנתניהו, לכן מאז שגדעון לוי תמך בנתניהו נגד יצחק הרצוג, ראיתי בו ימני שמתחזה לשמאלני כדי להזיק לשמאל, שאת זה הוא עשה תמיד בהצלחה. רק עכשיו חשבתי על כך שהשימוש של גדעון לוי במושג "שמאל" זהה לשימוש של נתניהו במושג, כלומר כל מי שגדעון לוי או נתניהו שונאים מכונה אצלם "שמאל", וזה לא יכול להיות מקרי. גם הכתיבה של לוי על פלשתינים הזכירה לי יותר את השיח האנטישמי האירופי שמתמצה באמירה: "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים אותנו" וגם השיח הזה הוא שיח הרבה יותר ימני משמאלני.

לכן לא הופתעתי ולא התרגשתי במיוחד ממאמר החנופה של לוי לזוג נתניהו בעקבות השתתפותו במסיבת יום ההולדת שערך בני ציפר לשרה נתניהו, ולא ממש רציתי לכתוב על זה, מה גם שרבים אחרים כתבו תגובות שכמעט עם כולן הסכמתי, ותיארו את ההסתה של נתניהו נגד יצחק רבין ונגד השמאל, את המתקפה שהוביל נגד מערכת המשפט והמשטרה ונגד העיתונאים המסקרים את פרשותיו הפליליות, שרק השבוע הוכו אחדים מהם בידי חסידיו האלימים והמוסתים, ואת פגיעתו הקשה בדמוקרטיה כדי לחלץ את עצמו ממשפט. כל זה נכון וידוע וגם אני כתבתי על כך פעמים רבות. ובכל זאת החלטתי לכתוב על מאמר החנופה הזה, כי חשבתי שהפעם היתה לו מטרה אחרת, הרבה יותר מחושבת וממוקדת, שלא ראיתי התייחסות אליה בתגובות הרבות שקראתי. המאמר  התמקד במאמץ לשכנע את הציבור שבנימין ושרה נתניהו הם אנשים ממש נחמדים, צנועים, חמים, מרגשים וראויים לחיבה. לא פחות משעסק בנתניהו,  עסק המאמר ברעייתו, ותיאר אותה כאשה צנועה, רכה, עדינה ונעימה, שאיננה נוגעת באלכוהול, איננה צורחת ומעליבה, ומתרועעת עם פשוטי עם, עם חברותיה הדיילות מאז ששירתה כדיילת. ככל הנראה חברות אחרות שהתרגלנו לראות בסביבת שרה נתניהו, כמו ניקול ראידמן הלא כל כך עממית ומלבישת המפורסמות סנדרה רינגלר ובעלה שף המפורסמים, וצלם המעון הרשמי מושיק גלאמין, לא הוזמנו למסיבה. זה היה עלול להחטיא את המטרה.

והשאלה היא איך כל זה קשור ליחס של השמאל לנתניהו, שנובע מההסתה שלו נגד רבין ונגד השמאל ונגד מערכת המשפט והמשטרה והעיתונות, ולא מאופיים של בני הזוג נתניהו שרוב הציבור לא פגש ולא מתכוון לפגוש אותם אישית, והאמת היא שזה לא ממש קשור. כלומר, גדעון לוי הוזמן למסיבה וכתב את מאמרו לא כדי לסתור את מתנגדיו הפוליטיים של בנימין נתניהו המכונים "שמאל", אלא כדי לסתור את הדברים שנודעו לציבור על התנהגותם ויחסם האישי לאנשים של בני הזוג נתניהו ברשות הפרט שלהם, שלרוב הציבור אין כל גישה לשם, והדברים האלה נודעו לציבור לא מה"שמאל", אלא מעובדי משק הבית של בני הזוג נתניהו, שחלקם תבעו את המדינה בגין יחסם של בני הזוג נתניהו אליהם, וחלקם רק העידו בבית המשפט או התראיינו לתקשורת. לא ה"שמאל" אלא עובדי משק הבית של הזוג נתניהו, אנשים קשי יום שרק רצו להתפרנס, הם אלה שסיפרו על התעמרות נוראה, שעות עבודה ארוכות ללא אפשרות אפילו לצאת לשירותים, משימות בלתי אפשריות, הטרדות באישון לילה, צעקות ועלבונות, צריכת אלכוהול מטורפת, הטלת קנסות, ניצול אינסופי, ביזוי והשפלות, עד כדי כך שאחד העובדים קיבל התקף לב, טבחית התעלפה – שרה נתניהו סירבה להזמין לה אמבולנס – ואחרים נמלטו על נפשם.

גדעון לוי כתב איפוא את מאמרו לא כדי לסתור את דעתם של מתנגדיו הפוליטיים של נתניהו על האיש, אלא כדי להזים את העדויות של אותם עובדים קשי יום שההתעמרות בהם, במיוחד של שרה נתניהו, אבל בידיעתו של בעלה, נדונה בבתי משפט – שפסקו לטובת העובדים, ובתחקירים עיתונאיים רבים, שהותקפו במלים קשות על ידי נתניהו ומקורביו, אבל מעולם לא נסתרו. ההתקפה של גדעון לוי על ה"שמאל" בהקשר הזה היא ספין של הזוג נתניהו שגדעון לוי התנדב לשרת, כאילו מתנגדים פוליטיים המציאו על הזוג נתניהו עלילות מטעמים פוליטיים. במציאות אין מדובר לא ב"שמאל" ולא במתנגדים פוליטיים בכלל, אלא  באנשים כמו עובדי משק הבית, מנקות ומבשלות, כמו מני נפתלי, גיא אליהו, ליליאן פרץ, עמנואל סלע, אתי חדד, שירה רבן ואחרים, שהעידו על הצעקות הנוראות שספגו משרה נתניהו, על הביזוי, ההשפלות, הגזענות וההתעמרות שחוו בבית ראש הממשלה, כאשר בסך הכל ניסו לעשות את עבודתם ולהרוויח את פת לחמם.

אני מתקשה להאמין שהזמנתו של לוי למסיבה ומאמרו בעקבותיה היו ספונטניים. הרבה יותר סביר בעיני שגדעון לוי הוזמן על ידי ציפר והתבקש "בעדינות" לכתוב על כך ביוזמת הזוג נתניהו ועורכי דינם הממולחים, ושכל המסיבה לא נועדה לחגוג את יום ההולדת של שרה נתניהו, אלא להזים את התמונה הקשה שעלתה מעדויות העובדים במיוחד על התנהגותה ואופיה של שרה נתניהו. מדוע דוקא בעיתוי הזה אינני יודעת. אני יכולה רק לשער שהניסיון של לוי להחמיא לאופיים של בני הזוג נתניהו קשור למשפט השוחד והפרת האמונים שמתנהל בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים. אולי גדעון לוי גויס למשימת יחסי הציבור בעקבות מידע שהגיע לזוג נתניהו על עדותה החדשה של הדס קליין שנחשפה לציבור זמן קצר אחר כך, והתעורר צורך לתגבר את החנופה של בני ציפר לזוג שכבר הפכה לבדיחה על ידי מי שתומך כבר שנים בנתניהו, ולכן דוקא הימין מרומם אותו כאיקונין שמאלי שגדעון לוי לא היה מעולם, כדי להשתמש בו לטובת נתניהו ונגד מתנגדיו. הפעם גויס גדעון לוי, בתפקידו האמיתי זה שנים כשופר של נתניהו, לצרכיהם המשפטיים והתקשורתיים של בני הזוג נתניהו, שעדיין לא קיבלו באותה עת את המידע המלא על עדותה הנוספת של הדס קליין, סוכנת הבית של ארנון מילצ'ן, על התכשיטים שדרשה וקיבלה שרה נתניהו, ביניהם צמיד זהב ויהלומים ב-45 אלף דולר, עדות שמחזקת מאד את החשד לעסקת שוחד בין מילצ'ן לנתניהו, ומחזקת עוד יותר את תמונת האופי הפיאודלי החשוך של משטר נתניהו חובב המתנות, ששרה נתניהו הסבירה לניר חפץ שהן היו מתנות הדדיות, כי כנגד צמיד הזהב והיהלומים ב-45 אלף דולר וארגזי השמפניות במאות אלפי שקלים, היא קנתה לדבריה לילדיו של מילצ'ן טרולים קטנים ושמיכ'לה וחתלתולים ודובונים, ובקיצור מיני זוטות. גדעון לוי לא ניסה איפוא לסתור את טענות ה"שמאל" נגד בנימין נתניהו, אלא את עדויותיהם המוכחות על אלכוהוליזם, חמדנות אינסופית והעסקה מאד פוגענית של רעיית ראש הממשלה מצד עובדי משק בית, אנשים מתחתית הסולם החברתי והכלכלי, שאינם מוזמנים למסיבות אצל בני ציפר, ושהזוג נתניהו מתקשה בכלל לראות בהם בני אדם שראויים למינימום של יחס אנושי וכבוד.

גדעון לוי התנדב איפוא להתארח במסיבה שערך בני ציפר לכבוד שרה נתניהו ובתיאום עמה ועם בעלה, כדי לרמוס פעם נוספת בשירות הזוג נתניהו את אמינותם של עובדים עניים ורמוסים ממילא. הוא שתה ואכל והתמוגג מהחברה האינטלקטואלית על גבם של עובדי כפיים שמצאו כל חייהם את פרנסתם בעבודה קשה שגדעון לוי לא עבד כמותה ולו יום אחד בחייו.

ועל כך מגיעים לו הבוז והסלידה.

ההצלחה הפרבולית של לאוניד פקרובסקי

לאוניד פקרובסקי עדיין עובד. בקרוב ימלאו לו שבעים, אבל הוא עדיין משכים קום בארבע וחצי לפנות בוקר והולך לבית אמות המשפט, שם הוא יושב בלובי כשוער. זה לא מה שכואב לו. כואב לו שמתוך חמישים אנשים שנכנסים לבניין, אולי אחד מברך אותו לשלום. אפילו אלה שנזקקים לעזרתו אינם מברכים אותו בשלום, ולהגיד שלום, הוא אומר, זה כמו לצחצח שיניים בבוקר.

האם אתה מצטער שעלית לישראל? בשום אופן לא, בשום אופן לא, עם אור כזה ושמש כזאת וים כזה. קרה לי נס, הוא אומר, קרה לי נס. מכל העולים החדשים שכותבים רק הוא הצליח להתפרסם כך בישראל. לדידו זה נס שבני ציפר פירסם את סיפוריו, שקוראים אותו ומעריכים אותו, ששני קובצי סיפורים שלו יצאו לאור. את השני מביניהם, "פרבולה של הצלחה", קראתי עכשיו בהרבה צחוק וגם בשברון לב גדול.

כשיצא לאור קובץ סיפוריו הראשון "מטאטא וסיפורים אחרים", באה כתבת "הארץ" אביבה לורי ז"ל לראיין אותו בבודקה שבה עבד באותה עת, ישבה איתו בבודקה והם שתו קפה ודיברו. על כך הוא מספר בטקסט שעל שמו נקרא הקובץ. עמיתיו שזיהו אותה שאלו: "איך זה שאביבה ישבה בבודקה שלך שלוש שעות?"

"ולמה אתם לא שואלים איך זה שאני ישבתי בבודקה חמש-עשרה שנה?" כותב פקרובסקי. המשפט הזה חותך בבשר.

ועכשיו גם לבודקה הוא מתגעגע. שם היה לו מדף של ספרים ותמונה ממוסגרת של קפקא על הקיר. את קפקא הוא אוהב במיוחד. גם את שלום עליכם. בישראל מתייחסים אליו כנציג של הספרות הרוסית. בוודאי הוא ספוג בספרות רוסית ומושפע כמדומני במיוחד מגוגול ומצ'כוב. אבל הספרות של פקרובסקי היא ביסודה ספרות יהודית, סאטירה יהודית כואבת מבית מדרשם של היינריך היינה, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, וגם נימה מוכרת מחוסר האונים והאבסורד חסר-המוצא של קפקא. אפילו ההצלחה של פקרובסקי היא פרבולית. המריאה לפסגה ומיד שוב גלשה מצדה השני מטה, אל היום יום המייגע ודממת הקשר המענה.

באמת שרציתי לכתוב על הרוח, על הנפש. פקרובסקי דיבר הרבה על הציונות שרצתה יהודי חדש, חזק ולא אינטלקטואל, שיכול לעבוד ולבנות את הארץ. אבל צריך גם מזון לנפש, הוא אומר. איננו מבין כיצד ישנם עורכי-דין שלא קראו את מופסאן. ואני בעוונותי יודעת שגם את קפקא לא קראו מעולם, למרות שמרבים להתייהר בכך.

אבל רוב הזמן כשקראתי את פקרובסקי, וגם אחר כך, חשבתי דוקא על המזון לגוף. האם אין בישראל מו"ל שיכול לשלם לו את שכר המינימום שהוא משתכר כדי שיישב ויכתוב בביתו, ולא בלובי של בית אמות המשפט? כדי שלא יצטרך להשכים קום בארבע לפנות בוקר? והרי הוא כותב כל הזמן, וקוראיו ואוהביו רבים. האם עיתון "הארץ" איננו יכול להעסיק אותו בכתיבת טור שבועי, או כתבה שבועית? והרי מי כמוהו יודע את מצוקת העולים, ואת כאב העובדים הזרים. האם אין אוניברסיטה בארץ שתזמין אותו ללמד קורס אחד על פילוסופיה ואמנות? להעשיר את הסטודנטים שלה במשהו מהים העמוק הזה של תרבות, ספרות, אמנות?

שאלתי אם אין לו אולי עיסוקים אחרים שאפשר להשתכר מהם, האם איננו נותן הרצאות למשל?

כן, הזמינו אותו למשל להרצות בפסטיבל הבינלאומי של הסופרים, אבל אלה לא דברים קבועים, וצריך לקנות אוכל ולשלם את המשכנתא. והרבה מזמינים אותו ואין לו זמן לבוא, בגלל העבודה. ככה זה אימיגרציה, הוא אומר. ואני חושבת שבעברית אומרים עליה וירידה, כאילו מקומה של ארץ ישראל עבור העולים והיורדים הוא אבסולוטי, ורק הם נעים ביחס אליו מעלה או מטה, ואילו בשפות האירופיות מבחינים בין להגר ממקום לבין להגר אל מקום. לאוניד פקרובסקי עלה לישראל מקייב. אחותו נשארה בקייב. גם שם קשה לחיות מהפנסיה. אבל הוא לא היגר מאוקראינה אלא עלה לישראל. יש הבדל גדול בין אנשים שמהגרים ממקום לאנשים שמהגרים אל מקום. פקרובסקי הוא מהסוג השני. הוא חושב שמזל גדול לחיות בישראל עם האור והשמש והים. והוא אסיר תודה בלי גבול לבני ציפר שהוא גם מעריך מאד כעורך, מסאי, מבקר. גם אני חשבתי, עוד לפני ששוחחתי עם פקרובסקי, שאולי בזכות זה שפירסם אותו, יינצל בני ציפר מן הגיהנום.

לאורך כל השיחה הוא חוזר ומתנצל שהעברית שלו איננה טובה. לדעתי היא טובה למדי, וכמו כתיבתו גדושה בדימויים מלבבים, אבל לאנשים שהשפה היא כלי עבודתם קשה לפעול בשפה זרה, כאילו ניטלו ממך כלי עבודתך הטובים ביותר. ובשבילו, הוא אומר, מלה היא דבר חי. לפעמים במשך מחצית היום הוא מחפש את המלה הנכונה. לפעמים איננו ישן בלילה כי הוא מנסה ללטש משפט. הכתיבה היא התפרצות של אנרגיה, כמו פיצוץ. אבל הוא משקיע זמן רב כדי למצוא את המלה הנכונה, זו שיש בה צבע וריח, כמו לענפי הליבנה שמייבא איזיה לוקימסון מרוסיה לתל-אביב כדי להצליף בהם בסאונות של הומוסקסואלים, שהופכים לענני קצפת ורודים. והקוראים בישראל אינם יודעים כנראה שעץ הליבנה, בריוז'קה, הוא העץ של מריה הקדושה. ומכים בו את הבשר כדי להתייסר ולא כדי להתענג. כמו בסיפור אגדה חסידי ישן, מסרב פקרובסקי להצעתו המפתה של לוקימסון להתעשר. הוא חוזר אל הבודקה, כדי להתבודד ולכתוב.

פקרובסקי נמנע מתקינות פוליטית, שעלולה לעמעם את הצבע, להפיג את ניחוחם של הסיפורים. על כך הוא מותקף לא פעם. הוא אומר שיש סיפורים שאיננו מפרסם, משום שהוא חושש מפמיניסטיות או מגנרלים שלעג להם.

כמעט שאלתי אם הוא מניח לבני ציפר לקרוא את כל הסיפורים שלו, גם את אלה שאיננו מפרסם, ואם הם מפחדים ביחד מפמיניסטיות. אבל האמת היא ששום דבר בסיפורים שלו לא נראה לי פוגעני באמת, למרות שלא תמיד הייתי בטוחה אם הוא מתכוון לדבריו כפשוטם, או שכתב באירוניה.

למשל על עמוס עוז ועל "סיפור על אהבה וחושך" שלו. כשקראתי את המסה הנפלאה של פקרובסקי על עוז, "מסע בנבכי האינטלקט", תהיתי האם באמת אהב את ספרו של עמוס עוז. אני אהבתי יותר את המסה של פקרובסקי על הספר, כי היא יודעת את סוד הצימצום. עמוס עוז מפטפט בלי סוף. מלחמת סבתו במיקרובים בסביבות העמוד המאה בספר ייגעה אותי כל כך, שהנחתי אותו מידי ולא שבתי אליו.

אבל כשאני מדברת עם פקרובסקי הוא מדבר על ספרו של עמוס עוז ברגש כה רב. כל עמוד זה כאבים, הוא אומר, עד היום מאד כואב לעמוס עוז, הוא אומר, שלא קיבלו את אמא שלו.

בכך אין לי ספק. גם ספרים מפוטפטים נכתבים בהרבה כאב.

פקרובסקי מקוה שעמוס עוז יקבל את פרס נובל. ואני חושבת שעד כמה שריגשה אותי המסה שלו על ספרו של עמוס עוז, רק עכשיו, כשהקשבתי לדבריו, לרגש העז שעלה מהם, הבנתי היכן התחבר לכאבו של עמוס עוז, לכאבם של הוריו, שלא מצאו בארץ המובטחת מנוח לכף רגלם: זו האימיגרציה. זה כאב המהגרים שבאו אל מקום, אל מחוז חפצם, ואהבו את האור והשמש וכחול הים, אבל חשו שהארץ דוחה אותם, וזה היה קשה מנשוא, כי זו לא היתה סתם דחייה, אלא דחייה שדוחה אותך אהובת לבך.

חמש-עשרה שנה בבודקה, כמעט עשרים שנה שומר ושוער. ואין שואלים מדוע ואיך והאם באמת אי אפשר אחרת? איך לא נמצא לאיש עדין הנפש הזה, ששופע כל כך הרבה חכמה וידע, וצמא כל כך לשיחה אינטלקטואלית, שרוחו העשירה כל כך עולה על גדותיה, שיש לו כל כך הרבה ללמד ולהשמיע, איך לא נמצא לו מקום אחר?

כל עמוד שנכתב זה כאבים, וגדול מכולם הכאב שאיננו נכתב.

לאוניד פקרובסקי, פרבולה של הצלחה, ספריית פועלים 2015. תירגמו טניה חזנובסקי ותומר שריג.

והבוקר בעיתון "הארץ" עוד סיפור נפלא של פקרובסקי, שנדמה שמסכם בעוצמה גדולה כל מה שנכתב כאן ויותר מכך. ובעמוד שלאחריו, כאילו בלי קשר, רשימה של אברהם בלבן, על אנשים שאינם מצליחים להתפרנס מאהבתם, ובכל זאת דבקים בה בכל לבם.

ואולי עוד צריך לקוות. Dum spiro spero אמרו בלטינית, ופירושו: כל עוד אני נושם, אני מקוה.

ראיון של רחלי ריף עם פקרובסקי ב"מקור ראשון"

תמר משמר על "פרבולה של הצלחה"

השקר האחרון (עד כה) של בני ציפר

עד כה לא התייחסתי לשערוריית טורו של בני ציפר, שממנו קראתי רק את הפיסקה שצוטטה אצל מבקריו, הפיסקה שדרשה מבני תרבות לאפשר לאמנים לשכב עם נערות צעירות כדי להזין את יצירתם, רעיון שהוא גילגול מאוחר של הקרבת בתולות על המזבח מתוך אמונה בכוחו המאגי של דם הבתולים, שהיתה אמנם מקובלת לפנים בכמה תרבויות, שרובנו קיוינו שחלפו מן העולם. את הטור המלא לא רציתי לקרוא מלכתחילה ולא קראתי, גם מאחר שכבר הבנתי מכותרתו לאן הוא חותר, וגם מכיוון שכבר שנים אני משתדלת שלא לקרוא את ציפר, ושמחה בכל פעם שאינני מתפתה לשחות בביצת הביבים הזו, שמתיימרת לנשום אויר פסגות. מדי פעם נכשלתי וקראתי בכל זאת, וגם כתבתי על טוריו והופעותיו יותר מפעם, שהרי ככל שחלפו השנים יותר ויותר קשה היה להימלט מפרצופו המלא מעצמו, בעיתון או מעל המרקע. ודוקא בחודשים האחרונים הגיע המיאוס שלי מהאיש ומדבריו לרמה כזו שבאופן טבעי נמנעתי מהם ככל האפשר.

אבל עכשיו, לאחר פסטיבל ההתנצלות והסליחה שאירגן לעצמו בהשתתפות כלי תקשורת רבים, שמזכיר יותר התפטרויות טקסיות של מנהיגי מפלגות ומשטרים לא דמוקרטיים, שמתפטרים בתקוה שחסידיהם יאחזו בתחנונים בכנף בגדם ולא יניחום ללכת, ותוך כדי כך ניסה למכור לנו במסוה של התנצלות עוד ועוד מסחורתו הרקובה, אני מתקשה להמשיך ולהתעלם. זה מרגיז אותי יותר מדי, ויש גם אנשים צעירים או פחות צעירים שאינם זוכרים את עברו של האיש, ואינם יכולים לעמת את סיפוריו עם העובדות מן העבר.

כי בני ציפר לא הסתפק בבקשת סליחה שאין נדרשות לה יותר ממלים ספורות, אלא ניסה להשתמש בהתנצלות כדי להמשיך את החנופה לידידו רב העוצמה בבית ראש הממשלה, שבצלו הוא חוסה ואותו הוא משרת כבר זמן רב, רב מכפי שידע בעצמו, רב בהרבה מכפי שהציבור מודע. בני ציפר ניסה למכור לנו סיפור כיצד עבר משבר לאחר סעודה בבית שגריר גרמניה שבה נכחו שנואי נפשו של ידידו הטוב נתניהו, הלא הם שוברי שתיקה, ושם הכפישו את ישראל בפני שגריר גרמניה. המיפגש הזה, כך ציפר, כל כך הסעיר את נפשו ומילא אותו בחילה כלפי השמאל, שהוא שינה לגמרי את השקפת עולמו וכתיבתו, וכך הידרדר אט אט להיות חלאה שנואה בפי כל ובמיוחד שנואה על השמאלנים והפמיניסטיות שהם כידוע אוכלי אדם ומאז הם רודפים את ציפר להשמידו.

הטור על המיפגש עם שגריר גרמניה וההתרפסות של שוברי שתיקה, נכתב בקיץ האחרון. ציפר מקוה כנראה שזיכרוננו איננו מגיע מעבר לכך. אבל צר לי לציין את העובדה הלא מפתיעה שבני ציפר היה חלאת אדם הרבה הרבה שנים קודם לכך. ארכיון הארץ מעיד על כך שעברו עשר שנים תמימות מאז כתב בני ציפר, בקיץ 2006, את טורו המחליא נגד חולי הסרטן ששבתו שביתת רעב הרואית, בדרישה להכניס לסל הבריאות תרופות שיכולות להאריך את חייהם. הוא הישווה אותם לילדים הבוכים כדי לקבל סוכריות. הוא לא הסתפק בהתנגדות לדרישתם אלא ביזה אותם ורמס את כבודם.

וכאן אנחנו חוזרים לחברו ומושא הערצתו לעתיד של ציפר, הלא הוא בנימין נתניהו, האיש שהפך את תקציב הביטחון לחזות הכל, ואת החינוך, הבריאות והרווחה למותרות, שהעובדים בתחומם, מורים, בעיקר מורות, אחיות רחמניות ועובדים סוציאלים – בעיקר עובדות סוציאליות, הפכו תחת משטרו של נתניהו לעובדי קבלן בתנאים מחפירים ומבזים, והנזקקים לשירותיהם לאספסוף נרמס, מבוזה ומעונה, שחייו אינם שווים יותר מתכולת ארנקו. כבר לפני עשור ביטא ציפר את אותה מישנה רוחנית ואידיאולוגית של חברו נתניהו – שאין לאדם ערך אלא כתכולת ארנקו. אם הינך חולה ונכה ועני וסובל – תמות בשקט ואל תבלבל לנו את המוח. לנו יש זמן רק לחברים העשירים ובעלי ההשפעה שלנו, ולא לכל מיני תולעים אנושיות שמתענות ברעב ובמצוקה ובחולי וביסורים עד מות ומצפות לקבל סיוע ותמיכה ומזור מאוצר המדינה, שמוקדש לבזבוזים של מיליארדים על אימונים לתקיפה באיראן שלא תצא אל הפועל מעולם, ועל מטוסי ענק לכיבוי דליקות פוליטיות המסכנות את נצחיות החבר נתניהו בשלטון.

גם אז, לפני עשור, רבים התקוממו, רבים תבעו את עלבונם של חולי הסרטן, החרימו את בני ציפר ואת עיתון "הארץ" שנתן לשפלותו במה, אבל בני ציפר, כמו חברו נתניהו, רק התחזק בעשור שחלף מאז. פירסומו וכוחו הגוברים והולכים ניזונו כל העת מהיותו עורך המוסף הספרותי הנחשב בארץ – ולא שיש הרבה תחרות – פירסום וכוח ויוקרה שלעולם לא היה זוכה להם בזכות יצירתו הספרותית הצנועה והגיגיו הדוחים. אבל לא הפירסום והכוח השחיתו אותו – כפי שמעידה שפלותם ורשעותם של טורים רבים מספור שהוציא מתחת קולמוסו במשך שנים רבות, האיש היה חלאה מלכתחילה, ועוצמתו המוסדית רק הגבירה את תהודתה של הזוהמה הרוחנית שהפיץ סביבו כל העת.

ובמה שנוגע לחנופה לגרמניה, שאיננו מתבייש לטעון שהוא סולד ממנה, הרי האיש שמתחנף לכל אדם ומימסד רבי עוצמה איננו חדל להתחנף לגרמנים. החנופה האחרונה היתה ניצול עמודי המוסף שהוא עורך לפרק ארוך מתוך קומדיית הזבל על שובו של היטלר שהיתה רב מכר היסטרי בגרמניה. נכון שגם את זה לא קראתי, אבל אני יודעת במה דברים אמורים ומדוע התאמצו כל כך הגרמנים לתרגם לעברית ולהפיץ בישראל את הספר הזה, שכולו התבשמות עצמית גרמנית וזילות של פשעי הנאצים. הגרמנים רוצים נורמליזציה, כפי שהם מכנים את תהליך הזילות המתמשך של השיח הגרמני על פשעי הנאצים. הם רוצים שהיטלר יהיה עוד דמות של מנהיג מהעבר שלא צריך לדחות אותה במיוחד, שהכתבים שלה, עיין "מיין קאמפף", נקראים בתור "טקסט מדעי", והסיפורים עליה הם סיפורים משעשעים, כאילו עסקו באיזה טיל אולנשפיגל העושה מעשי קונדס, והם רוצים שהיהודונים המרגיזים שכל כך רבים מהם עדיין חיים וכל הזמן נזכרים בשואה ובוכים, יבלעו את היטלר האהוב שלהם, גם אם צריך לפתוח ליהודונים את הפה בכוח ולדחוף להם את היטלר לשם לעומק גרונם עד שייחנקו.

בני ציפר איננו אלא מלחך פינכה מקצועי, מין מפיסטו נוסח יצירתו של קלאוס מאן, המפיץ סביבו זוהמה פוליטית ורוחנית וניזון מאהדתם של הפוליטיקאים וחסידיהם הקרובים לו ברוחם ובהשקפת-עולמם, והוא איננו הולך לשום מקום. הוא ממשיך לערוך את מוסף הספרות הנחשב בארץ – וכאמור זה לא שיש הרבה תחרות – והתקשורת ממשיכה ותמשיך לרדוף אחריו ולתת לו במה. את בני ציפר, וגם את בני הזוג נתניהו, צריך לסלק קודם כל מלבנו: לא לקרוא אותו ולא להאזין לו, להשתמש בכוח המחאה של הכפתור, למנוע את רגלינו מללכת אל המקומות שבהם הוא נמצא. הרבה יותר מכך קשה מאד לעשות כעת, אבל צריך להאמין ולקוות שיום יבוא והזוג נתניהו עם ציפר חברם ייעלמו סופסוף מחיינו, יחד עם השקר והכזב והרוע שאופפים את כל דמותם.     

קול העם

תחושת האיפה ואיפה שעורר בי הפער בין יחסו המקל של בית המשפט העליון לנאשמים המפורסמים והמקושרים בפרשת הולילנד, אהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי, הלל צ'רני ואביגדור קלנר ואף דני דנקנר, לבין היחס המחמיר וחסר-הרחמים כלפי הלא מפורסמים ולא מקושרים, מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שנדון לשבע שנות מאסר, ואיש לא התחשב בנסיבות הטרגיות שבהן הידרדר לקבלת שוחד, והמתווך בעיסקה מאיר רבין שנדון לחמש שנות מאסר, ואיש לא מחה לא על הרשעתם ולא על עונשם ולא על דחיית ערעורם, שהתבססו על אותו עד מדינה חולה לב שנפטר לאחר שלושה ימי חקירה נגדית קשוחה של סניגורו של אולמרט רועי בלכר, ופטירתו זו באמצע חקירתו הנגדית שימשה נימוק להקלה בדינו של אולמרט, וגם נימוק לגולל בעפר את המת, שסניגור לא נמצא לו בבית המשפט העליון, להכפישו ולבזותו ולערער על כל דבריו, ועל פסיקותיו של השופט דוד רוזן שהקשיב לעד המדינה הזה במשך חודשים ויכול היה להתרשם ממנו אישית, דבר שנמנע משופטי העליון, בנוסף לכך שמנעו מעצמם מדעת את ההאזנה לעדותה ולקלטותיה של שולה זקן, שעושות את פסק-דינם לצחוק לבושת כולנו, כל זה איננו נותן לי מנוח, כיצד יכולים לא רק שופטי דעת הרוב בעליון שזיכו את אולמרט מעבירת השוחד המרכזית, אלא גם אותם עיתונאים עצמם שהאזינו בשקיקה להקלטותיה של שולה זקן והביאו את מקצתן בפנינו, להעמיד פנים כאילו לא שמעו אותן מעולם, כיצד זוכה אהוד אולמרט שוב ושוב לחמלה ורחמים ואהדה ודברי תהילה ושבח שאין להם שחר, ואי אפשר אלא להרהר בצער בחוסר יכולתם של אנשים חכמים והגונים לכאורה לעמוד כנגד מניפולציות רגשיות ותעמולת שקר מהסוג שאהוד אולמרט מתמחה בו ואיפיינו את כל דרכו הציבורית: חיזורו הבלתי פוסק אחר העיתונאים והליטופים והחיבובים שהם זוכים להם ממנו ומשרתים אותו בתמורה. קשה היה לי המראה בבית המשפט של אהוד אולמרט שלוחץ את ידי העיתונאים כמנהג ידיד נאמן, את פניו של שי שטרן החביב כשלחץ את ידו של אולמרט, את חיוכו של רביב דרוקר, מי שנחשב בצדק לעיתונאי אמיץ וביקורתי, שהצליח שלא בטובתו לשמש את אולמרט כאידיוט שימושי, כאשר העניק לו במה נדיבה לתאר את עצמו, ימים ספורים לפני מתן פסק-הדין בעירעור, כמי שעמד לחתום הסכם שלום עם אבו-מאזן, שרק חקירתו באזהרה מנעה את השלום המיוחל הזה, למרות שהראיות לכך שאולמרט עמד לחתום על הסכם שלום עם אבו-מאזן דלות בהרבה מהראיות לכך שקיבל שוחד כדי לקדם את פרוייקט הולילנד. מופע חיבוב העיתונאים בבית-המשפט הציג את אולמרט בכשרונו הבולט ביותר: להפוך עיתונאים נחשבים, מוערכים ואמיצים לסמרטוטים שבהם הוא מנגב את עקביו שהזדהמו בכספים מפוקפקים. כמו ילד המרותק למשמע אגדות קסם האזין רביב דרוקר בתכניתו לסיפוריו של אולמרט כיצד פיתה את אבו-מאזן לבוא לביתו, בטענה שרעייתו הנאמנה עליזה כבר עומדת עשרים וארבע שעות ומבשלת למענו, ואי אפשר היה להכיל את הבוז והזילזול וההתנשאות שרשף כלפי אבו-מאזן בדבריו האלה, שבהם גם הלעיג על יכולתו של אבו-מאזן לסייע בשיחרור גלעד שליט, וחייב אותנו להרהר בכך שאפילו לרקוח עיסקה לשיחרור גלעד שליט לא עלה בידי אולמרט – בנימין נתניהו הוא שהביא לשיחרורו המבורך כשהוא חי ושפוי, כמובן בעזרתם של אנשים טובים אחרים, אבל עדיין ההחלטה על מימוש העיסקה הזו עומדת לזכותו, ואי אפשר שלא לחשוב שאישיותו החמוצה והנקמנית של נתניהו, שאתמול, בטרם יבשו דמעותינו על החיים הצעירים והטהורים שנקטלו באכזריות, נאלצנו לחזות בעוד מופע הסתה וגזענות שלו שאפילו מהמעט שידוע על הרוצח שטרם נתפס לא היה לו שום בסיס, האישיות החמוצה והנקמנית הזו המלוה את חיינו זמן כה רב היא אחת הסיבות החשובות לחיבה התמוהה שלה זוכה אולמרט בקרב מיטב עיתונאינו, אחרי שתי מלחמות מיותרות ונוראות שהמיט עלינו בפזיזות וניהל ברשלנות, ואילו היינו מדינה מתוקנת, היה די בזאת כדי לסלקו מכהונתו גם מבלי להרשיעו בפלילים.

לשי שטרן סלחתי לאחר שצפיתי בכתבתו על פסק-דין הולילנד שבה התלבט בעצמו האם היה עליו ללחוץ את ידו של אולמרט, ובמיוחד בעקבות שיחתו המרעישה עם האדריכל ישראל גודוביץ', שסיפר על ישיבת הועדה המחוזית שבה אושר הפרוייקט בקלות מחשידה מאד, והתנגדותו של גודוביץ' לפרוייקט בשם אגודת המהנדסים והאדריכלים נדחתה בחטף – הנה ראיון שהייתי שמחה לראות את רביב דרוקר וברוך קרא מרחיבים אותו לתחקיר מאלף, כיצד אושר פרוייקט הולילנד בוועדה המחוזית, שלמיטב זיכרוני מפסק הדין עמוס הפרטים והמסמכים של השופט רוזן, התבססה הרשעתו של אורי לופוליאנסקי בשוחד בין השאר על כך שסייע ליזמי הולילנד להעביר את הדיון בפרוייקט מן הוועדה העירונית לוועדה המחוזית כדי לחסום התנגדויות, ואותו לופוליאנסקי מכר את נכסי הציבור הירושלמי שהופקד לטפחם ולשומרם – מעילה באמון קוראים לזה – למען תרומות למפעל חייו המבורך לכשעצמו יד שרה, שלפיכך סלחו לו רבים, כאילו עשה מעשה צדקה כשמעל בנכסי הציבור למען קידום מפעלו, חשוב ככל שיהיה.

אבל לצערי, אחרי הצפייה בתכניתו של שי שטרן, כבר לעולם לא אוכל להתגבר על התיעוב שעורר בי חיים כהן, והוא הרי היה האיש הנחמד שנהניתי כל כך לצפות בו מארח אנשים ומבשל להם, ומספר על אמא שלו המנוחה בזמן שהוא מפלט דגים ונחמד לזקנות שבאות להפגין את כישורי הבישול שלהן במאסטר שף, ופתאם בתכנית של שי שטרן הוא התגלה כבן דמותם של נהגי המוניות שמטיחים בנוסעיהם השבויים את מה שמכונה "קול העם". השופט רוזן פסק בלי ראיות, צעק חיים כהן, וחבט באגרופו בשולחן, מה זה כל יום תולים פה בן אדם בלי ראיות, וגם מי שמעלילה צריכה ללכת לכלא בדיוק כמו האנס. ואני שבמשך ימים ושעות רבות ישבתי וקראתי את פסק-הדין המורכב של השופט רוזן, שהיו בו הרבה מאד ראיות, מסכת כבדה וסבוכה של ראיות, אינספור מסמכים ועדויות, מטילה ספק רב בכך שחיים כהן ישב וקרא אי פעם ולו דפים ספורים מפסק-הדין הזה. את הטענה שהשופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי ראיות שמע חיים כהן מן הסתם מפי עורכי-דינו, דובריו וחבריו של אהוד אולמרט, כפי שכולנו שמענו אותה מפיהם, אלא שהוא גם שמח לאמץ אותה ללא הסתייגות. חיים כהן מאכיל אנשים שיש להם כסף לשלם על ארוחות במסעדות, ולאולמרט יש הרבה כסף, שחלק גדול ממנו הושג בצורה מאד מפוקפקת ועל חשבון הכלל, אבל זה איננו מעניין את חיים כהן, שהפך מטַבָּח מוכשר, חביב וצנוע למעצמת תקשורת כוחנית, וכוח משחית, במיוחד כשהוא מגיע ללא חכמה ושיקול דעת שיאזנו אותו. ואת קביעתו שנצעקה על המעלילה שצריכה ללכת לכלא כמו המורשעים באונס השמיע כהן, באותה צעקנות וחבטת אגרוף בשולחן שאיפיינה את כל הופעתו בתכנית, בתגובה לסיפורה של כנרת בראשי על אורלי רביבו האומללה. לאיזו מעלילה התכוון חיים כהן? כמובן למתלוננת על אונס, שהרי ידוע שמתלוננות על אונס כולן זונות שקרניות שצריך לשלוח לכלא, אם לא להוציא להורג. כן, כן, חיים כהן הוא "קול העם", מושג שעלה השבוע בתכניתו של חיים זיסוביץ' "תיק תקשורת" בשיחה בין נרי ליבנה לבין בני ציפר עטור הפפיון, שבא להלין על יחס התקשורת לשרה נתניהו וחזר והבטיחנו, אותו איש שאיננו חדל להתנאות בידידיו המלומדים מן האקדמיה הצרפתית, שהעם יודע את האמת, ששרה נתניהו היא אשה נחמדה ומקסימה, והעם איננו מאמין לכל דיווחי השקר של התקשורת שהביאה את סיפוריהם המזעזעים של עובדי בית ראש הממשלה על רעיית ראש הממשלה המתעמרת בהם בלי גבול. נרי ליבנה העירה בעוקצנות שבני ציפר איננו בדיוק העם, ואחר כך העלתה אפשרות שהעם הוא כנראה מרכז הליכוד. פעם אכן הריעו במרכז הליכוד לרעיית ראש הממשלה, אבל במרכז הליכוד יש לראש הממשלה ולרעייתו גם מבקרים דעתניים, ולכן אפילו מרכז הליכוד איננו העם. וכמובן שעובדי הקבלן העשוקים מבית ראש הממשלה, שטורטרו וננזפו עד כדי התעלפות והתקף לב ולא זכו לרחמים על סבלם אינם העם. גם הנשים הצעירות והעניות שמשכירות את עצמן כפקידות ועוזרות זוטרות והופכות לצעצועי מין של בעלי השררה עד אובדן נפשן וכבודן אינן העם. העם הוא בני ציפר ועו"ד יוסי כהן ועו"ד אלי זוהר ועו"ד גיורא אדרת והיועץ אמיר דן וניר חפץ וסנדרה רינגלר וחיים כהן – אנשים שמרוויחים את לחמם מחנופה ושירות ושירות וחנופה לבעלי הממון, ההון והשלטון, ומן השירות והחנופה האלה הם שואבים את לחמם ואת כוחם, שמרוממים אותם ונושאים את קולם מעלה מעלה, לא רק מעל עובדי ניקיון ומטבח רמוסים, שחוטפים צעקות ונעליים בפרצופם, אלא גם מעל שופטים הגונים ואמיצים שאינם נושאים פני שררה, ועיתונאים שרק האמת נר לרגליהם. מי שנמכרים לנו כקול העם הם בני אותה פמליית החצר שחבריה שונים ומשונים במעמדם, בהשכלתם, במקצועם ובאופיים, אבל כולם בובות חוטים מרקדות של השררה המדבררים את דברה, ומעל כל הקולות האחרים נשמע קולם.       

מֶסְיֶה שִׁיפְר דֶה-פָּארִי

האם אתם זוכרים את הסדרה הבריטית החביבה "מה יגידו השכנים?" (Keeping up Appearances) עם דמותה הבלתי נשכחת של הייסינת באקט (בגילומה של פטרישה ראותלדג'), Mrs. Bucket, שבכל פעם שמצלצל הטלפון מזנקת ומכריזה לתוך השפופרתBouquet Residence ? כי זר פרחים צרפתי שוה הרבה יותר בבורסה החברתית מדלי בריטי פשוט? אולי לא שמתם לב, אבל גם בעיתון "הארץ" יש מאדאם בּוּקֶה שכזו. בעברית קוראים לה בני ציפר, וכמו במקרה של הייסינת באקט, גם ממנה אין מנוס. ביום ו' האחרון הקדישו לה ולבנות מינה את כל מוסף השבוע, ובו שפכו כתבי "הארץ" את מרירתם על כל מי שזוכה בפירסום, בכבוד ובאהבה שאיוו לעצמם. שנינות לא היתה שם, וולגריות וגסות-רוח לשמה היו שם בשפע, עד כדי כך שחששתי לקרוא את הכותבים שאני מחבבת, שמא תיפגם אהבתי אליהם, וציינתי לעצמי לטובה את כל מי שלא השתתף. אינני יודעת אם היו אמיצים שקראו הכל או הרבה, הדבר היה למעלה מכוחי, ובראשי עלו חרוזיו האהובים של חנניה רייכמן, ש"אין צורך לאכול את הביצה כולה, כדי להיווכח שהיא מקולקלה". אבל למרות שהבטחתי לעצמי חזור והבטח שלא לקרוא עוד את טוריו של  Monsieur Chiffre, כשלתי וקראתי השבוע אפילו שני טורים מפרי עטו.

אחד מהם הוקדש לביזויו של אתגר קרת, שאילו סופר גרמני היה כותב כמוהו, כך לדברי מֶסְיֶה שִׁיפְר אמר לו פעם סופר גרמני (ברלינאי!) עלום שם, (שיש לו מן הסתם מרצדס, או פוני, או גם וגם), היו מעיפים אותו מכל המדרגות, אבל בהיותו יהודי מהמזרח התיכון, או כפי שאומרים בגרמניה: אזיאת, סולחים לו. באמת מזל שהגרמנים, העם האהוב כל כך על עיתון "הארץ" וכותביו, מוכנים כיום לסלוח לאתגר קרת ולא שולחים אותו לתאי הגזים, כפי שכמעט עשו להוריו. ואינני מתכוונת להגן כאן על יצירתו של אתגר קרת, שאני מכירה ממנה רק מעט, וזו גם איננה הנקודה. הנקודה היא כיצד משמשת המתקפה על אתגר קרת הצנוע את הצורך להאדיר את מעמדו של Monsieur Chiffre במֶכָּה של הסנובים, לוּטֶציה הנאוה, וב-lingua franca של הסנובים, המוכרת גם בשמה האנגלי העממי Name Dropping, וזאת כמובן מבלי לשכוח את גרמניה – לא זו שעולים אליה לרגל כדי להשכיח את אושוויץ, אלא זו שכתב עליה לפנים הסופר הרומי טקיטוס, והגרמנים בה כחולי עיניים ואדומי שיער ואינם מתחתנים עם זולתם – היטלר אהב את החיבור הזה.

ובכן הסכיתו ושמעו: בְּשֶׁבֶת הוד מעלתו Monsieur Chiffre כהרגלו שבת אחים גם יחד עם אינטלקטואלים צרפתים! בארוחת-ערב של אינטלקטואלים צרפתים! בנוכחות "חבר האקדמיה הצרפתית ומי שנחשב האפיפיור של ביקורת הספרות שם" אנג'לו רינלדי, שהיה ידידו הקרוב או יותר מזה של פרנסואה מוריאק! סיפרה אשת יחסי ציבור של הוצאת ספרים צרפתית שאתגר קרת לא היה מרוצה מקידום ספריו בהוצאתה ואמר שהוא שוקל לעבור להוצאה מתחרה, ושוו בנפשכם: "האפיפיור של ביקורת הספרות הצרפתית" לא ידע מי זה אתגר קרת! והמשיך לדבר על פרנסואה מוריאק, סופר שמסיה שיפר מעריץ, כמו רבים אחרים. (אני בעוונותי קראתי בילדותי רק את פקעת הצפעונים, וכבר אינני זוכרת הרבה, וגם הצרפתית שלי לא משהו).

אליבא דמסיה שיפר, נראה שאתגר קרת צריך עכשיו להתאבד בגלל שהאפיפיור של ביקורת הספרות הצרפתית, זה אשר Monsieur Chiffre אוכל איתו ארוחת-ערב, לא ידע את שמו. מבלי לדעת הרבה על אתגר קרת אני מנחשת שהוא איננו עומד להתאבד.

המתקפה על אתגר קרת, לבד מכך שמרחפת מעליה המפלצת ירוקת-העין בקנאתה המתפרצת בסופר האהוב כל כך בארץ וגם בעולם – ועם אהבת הקוראים אפשר לא להסכים, אבל אי אפשר להתכחש לה, שהרי מהו סופר ללא אהבת קוראיו – המתקפה היא ניסיון נוסף למכור לנו מחדש בתור Monsieur Chiffre מהסלון הספרותי בפריס, את מי שאנו בעוונותינו מזהים דוקא כבֶּנִי יִשָּׁקֵנִי לְשָׂרָה. אין זה הניסיון הראשון. לפני מספר שנים זכינו לקינתו הארוכה על פני כמה עמודי מוסף השבוע של Monsieur Chiffre, שלמרות בקיאותו המעולה בלשון צרפת ובספרותה לא נכלל במשלחת של סופרים ישראלים לצרפת, שכמה מהם, שומו שמיים, אינם דוברים כלל צרפתית, ונאלצו לתקשר עם מארחיהם בשפה האנגלית, שעוד מימי ז'אן דארק, אם לא מימי שרלמן, המוכר בשאר העולם כקרל הגדול, איננה חביבה על הפרַנקים. והנה ישנם כאלה המתקראים סופרים עבריים, שללא צרפתית רהוטה, ואפילו באנגלית אמריקאית ללא שמץ מבטא אוקספורדי, מתחבבים לא רק על הקוראים הישראלים אלא גם על קוראים בכל קצוות העולם, ודוקא בפולין, מקום שכפי שכבר לימדתנו אהובת המונים אחרת, שלפיכך יש המחמיצים כלפיה פנים, ויסלבה שימבורסקה המופלאה, המשפט היחיד שיודעים הצרפתים לומר עליו הוא Ce froide en Pologne, (קר בפולין), למרות שמדוברי השפה הצרפתית יכולנו לצפות להרבה יותר.

ובעוד Monsieur Chiffre סועד את לבו ונפשו עם אינטלקטואלים צרפתים ואפילו עם חברי האקדמיה הצרפתית, נלחמו בבית המשפט בירושלים כמה אנשים שאינם דוברים צרפתית כלל ומעולם לא קראו את פרנסואה מוריאק על לחמם וכבודם: אהובת לבו של Monsieur Chiffre, הוד מעלתה השרה נתניהו, עלבה בהם, צעקה עליהם, הזעיקתם באישון לילה לחמם את צלחתה והיכתה אחת מהם, שהתעלפה, והם מבקשים מזור לעלבונם וכאבם.   

תרבות, קולטורה, מן השורש הלטיני colo, פירושו לטפח גינה, או לעבד שדה, וגם להפוך צמחי פרא או שטח בור לגידולים מועילים, כאלה שתכונות הפרא שלהם רוסנו ותכונותיהם המועילות השתבחו, ומכאן נגזר גם לכבד את האדם ולעבוד את האלים. תרבות עניינה הוא בראש וראשונה עידון הגסות והרוע האנושיים ודחיקתם בעזרת הנימוס ונועם ההליכות, וגם שפלות-הרוח ויראת-שמיים הם מעניינה של התרבות. קריאה רבה של ספרות יכולה לתרבת את האדם, או שלא. השפלת אנשים לשמה איננה תרבות, וגם התרפסות בפני שָׂרים ושָׂרות איננה תרבות. גם התפארות והתהללות מפיך שלך אינן בין התכונות שמצופות מבן תרבות. ואילו רחמים על פשוטי עם שחייהם קשים, וכאן אני עוברת בחטף לטורו השני של מר ציפר, זה שמלין על אהבת הישראלים לצ'כוב, מתוך שאינם ראויים לדעתו לצ'כוב, או שצ'כוב איננו ראוי להם או איננו מובן כהלכה, לצערי לא לגמרי הבנתי את הטור הזה שבו ציטט ציפר את מאיה קגנסקיה, והפגין את בקיאותו בצ'כוב, אף גינה את בורותנו שלנו, אוהבי צ'כוב העבריים, שלא הבינונו את צ'כוב כהלכה, מה שייתכן בהחלט, ואיננו משנה את העובדה שרחמים על פשוטי עם שחייהם קשים הם דבר מבורך. ההימנעות מלנשוך ולהכות את מי שחלש ממך, היא מה שמבדיל את בן התרבות ממי שאיננו בן-תרבות, ואפילו שלא קרא את פרנסואה מוריאק מעולם, ולא אכל ארוחת-ערב מעולם עם שום אינטלקטואל צרפתי וחברי האקדמיה הצרפתית בכלל זה. היכולת לחוש רחמים, חמלה, אהבה לבני אדם ולמקומות שאיזכור שמם איננו מקדם את מעמדך החברתי, היכולת לכבד גם אותם ולא רק להתרפס בפני שועי ארץ, הוא לב לבה של התרבות, של אצילות הנפש, של כל מה שהסנוביות זרה לו.

ואני רק תוהה ביני לביני אם אנג'לו רינלדי קרא גם את "מרש תורכי". דוקא ספר נחמד.