הם גוזלים גם מקיבוצים

 

בזמנו סקרה התוכנית "זמן אמת" בערוץ כאן את תוכניות ההתיישבות בעזה של דניאלה וייס ותנועת "נחלה" שהיא עומדת בראשה. אי אפשר היה להתעלם מהיהירות, העליצות ושביעות הרצון העצמית שבהן סיפרה וייס ללא חשש, כמי שמעמדה בלתי מעורער, על תוכניותיה ליישב את רצועת עזה מצפונה ועד דרומה בהתנחלויות. ובכן התוכניות האלה, שווייס היתה כה משוכנעת בהתממשותן, סוכלו על ידי ממשל טראמפ, והותירו אותה עם כספים ואנרגיות שמחפשות יעדים חדשים.

האלימות והפרעות בפלשתינים ביהודה ושומרון הן מוצא אחד של האנרגיות של מה שניתן לכנות התיישבות עבריינית, אבל כנראה שלימין הלאומני אין די בכך. בימים האחרונים ניסו נערי גבעות לפלוש לסוריה ולהקים שם מאחז, וצה"ל נאלץ להשיב אותם לישראל בכוח.

מיזם מתוחכם יותר של דניאלה וייס ותנועת נחלה הוא מה שהם מכנים "חידוש ההתיישבות היהודית בגליל", ובו הם מנסים להיתלות בישוב שהקמתו אושרה במקור כבר בשנת 2002 בגליל התחתון ותוכנן להיקרא "רמת ארבל" ומאוחר יותר שונה השם המתוכנן ל"משמר הגליל", אולי כדי לרמוז שהמטרה היא למנוע את האדמות מישובים ערבים, אך מסיבות כאלו ואחרות הקמתו לא יצאה לפועל. במקור דווקא אנשי מפלגת העבודה ניסו לקדם הקמת ישוב במקום, אולי כהתרסה נגד הקמת התנחלויות בגדה המערבית, בעוד הישוב היהודי בגליל דליל יחסית. אבל ממשלת הליכוד שחזרה לשלטון לא התעניינה בהקמת יישוב של תנועת העבודה.

לפני כמה שנים החלה תנועת נחלה להתעניין בניצול התוכנית המאושרת להקמת ישוב חדש בשם רמת ארבל או משמר הגליל, לצורך הקמת ישוב של אנשיה, כלומר ישוב דתי-לאומני, וכדרכה לא חיכתה להסכמת הרשויות וישובי האזור, והקימה בשם רמת-ארבל מאחז בלתי חוקי, שהמדינה הרסה שוב ושוב והמתנחלים ניסו להקים מחדש במקומות סמוכים. לאחר הפעם האחרונה שבה נהרס המאחז הלא חוקי, הקימו המתנחלים ביולי האחרון מאחז חדש על אדמות קיבוץ מורן, ותחת הכותרת באתר פייסבוק "חומה ומגדל 2025, מובילים התיישבות בגליל", ביקשו לגייס משפחות נוספות למיזם. הקיבוץ ביקש לפנות את המאחז מאדמותיו, ולכך נוספו בקשות של המועצות האזוריות הסמוכות וגופים נוספים, כמו החברה להגנת הטבע. שראו את המאחז הבלתי חוקי כפוגע במטרותיהן, כמו הקמת תשתיות לאומיות באזור. בעקבות הפניות הוצאו למאחז הבלתי חוקי על אדמות קיבוץ מורן צווי פינוי.

אבל המשטרה נמנעה עד כה מפינוי המאחז, ויש מי שמייחס את הדבר לתמיכה במאחז מצד איתמר בן-גביר, שביקר במאחז לאחר הקמתו ביולי האחרון, והודיע שיעשה הכל לעזור למאחז. דניאלה וייס עצמה אישרה לעיתון "הארץ" שלא רק בן-גביר תומך בהם, אלא גם גולדקנופף, מי שכזכור רקד אף הוא ב"כנס ההתיישבות בעזה", והודיע שיבנה בעזה שיכונים. מה טיב הקשר בין מנהיג יהדות התורה לתנועת נחלה קשה לדעת, אבל נראה שקשריו של גולדקנופף למיזמי התיישבות עברייניים נשמרים מסיבה כזו או אחרת.  אולי הוא מתכוון ליישב במקום גם חרדים. מתברר שהן בן-גביר והן גולדקנופף, כמו מקורבתם דניאלה וייס, אינם מסתפקים בגזילת אדמות מערבים. הם גוזלים אדמות גם מקיבוצניקים. אולי זה לא מאד מפתיע אחרי ההפקרה המחרידה של קיבוצי עוטף עזה וההעברה המסיבית של כוחות צבא ואמצעי לחימה מעוטף עזה ליהודה ושומרון שאפשרו את אסון ה-7 באוקטובר. בינתיים לא ידוע על ניסיון של נחלה להתיישב בעוטף עזה או לסייע באופן כלשהו בשיקום החבל, ואולי עדיף שהקניבליזם המתנחלי יפסח לפחות על נטבחי העוטף. 

כתבת חדשות של רובי המרשלג בכאן 13.7.25

ג'וש בריינר, "הארץ" 24.11.25

"מניפים את דגל ההתיישבות בגליל" 

 https://www.facebook.com/RamatArbel/?locale=he_IL 

פרעות המתנחלים הן תגובה למעצר הפרקליטים

 

בתקשורת מדווחים על פרעות המתנחלים בפלשתינים שעוברות כל גבול ומכוונות גם נגד צה"ל, כאילו אין לכך שום קשר למעצר הפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות בשדה תימן, בד בבד עם מסמוס חקירת ההתעללות בשדה תימן, גירוש קורבן ההתעללות לעזה, אי מעצר הפורעים שהתפרצו לשדה תימן בראשות חברי כנסת ושרים ממפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית ואי העמדתם לדין, לכך מצטרפת הכרזת ראש הממשלה שהדלפת הסרטון, שהוא מכנה מבושל ומזויף, למרות שהוא אמיתי לגמרי, היא הפיגוע ההסברתי הקשה בתולדות המדינה – שהרי פרעות המתנחלים בגדה, הכפרים הפלשתינים העולים באש והפלשתינים הפצועים תורמים כנראה לדעת נתניהו להסברה הישראלית ולתדמיתה של מדינת ישראל. התבטאויות דומות השמיע כמובן גם שר הביטחון ישראל כ"ץ. הרי הממשלה עצמה קיבלה את דרישת המתפרעים בשדה תימן והמתעללים בפלשתינים, לכלוא את הפצ"רית ואת כל מי שביקש להעמיד לדין את המתעללים בעציר הפלשתיני, והמתנחלים הבינו נכון, שהפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות נמצאים במעצר לא בגלל שהדליפו סרטון של צילומי מצלמות האבטחה בשדה תימן, ולא בגלל ששיקרו לבג"ץ, שממשלת נתניהו עושה הכל כדי לערער ולקעקע את מעמדו, אלא כדי להתיר את דמם של הפלשתינים, ולרמוס את כל מי שמנסה לשמור על זכויות האדם שלהם. אם כך, אם הממשלה התירה את דמם של הפלשתינים ומתירה להתעלל בהם, לשרוף את בתיהם, לגנוב ולהרוס את רכושם ואפילו לרצוח אותם ללא עונש, ובמקום זאת מענישה את אנשי החוק שביקשו להעניש פשעים אלימים נגד פלשתינים, מדוע שהמתנחלים לא יסיקו את המסקנה המתבקשת: שתחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר דמם של הפלשתינים מותר, ויפעלו בהתאם? כל מי שדרש להעניש את הפצ"רית והכפופים לה, היה צריך להבין שזאת תהיה התוצאה, ושהמתנחלים יבינו נכון שתחת הממשלה הנוכחית הם יכולים לפרוע בפלשתינים , כי נציגיהם יושבים בממשלה ודואגים לתת להם יד חופשית לפרוע בפלשתינים מבלי לחשוש משלטון החוק. יתרה מכך: כל מי שיעז לעצור את פרעות המתנחלים ולרסן את אנשיהם בכנסת ובממשלה, ימצא את עצמו בכלא. הרי גם את היועצת המשפטית לממשלה מנסה הממשלה להכפיש ולהרשיע על לא עוול בכפה, מלבד ניסיונה ההרואי לשמור משהו משלטון החוק במדינה שבממשלתה יושבים פושעים, מי שהסיתו בהצלחה לרצח רבין ומעולם לא חדלו להרוס את שלטון החוק והמוסר ולרמוס את זכויות האדם של כל מי שאיננו מתיישר עם שלטון האימים שלהם. כמובן שהפרעות רק ילכו ויחמירו, כפי שכבר קורה, גם פרעות נגד פלשתינים וגם פרעות נגד צבא הגנה לישראל, והאש שהבעירה ממשלת הדמים תשוב אליה עד שתתקשה לעמוד בכך. בסופו של דבר יקרה בעניין הפרעות בפלשתינים מה שקרה עקב המלחמה הבלתי נגמרת בעזה והרג עשרות אלפי עזתים: תהיה התערבות אמריקאית ובינלאומית וממשלת ישראל תיאלץ לפעול מתוך כפייה של מדינות זרות, ולא על פי רצונה. אם חושבים בממשלה שהשתוללות המתנחלים תמנע מדינה פלשתינית, כנראה שההיפך הוא הנכון. כפי שממשל טראמפ עצר את המלחמה בעזה ומניח כעת את רגלו על צווארה של ישראל בכל מה שקורה בעזה, כך יקרה בסופו של דבר גם בגדה המערבית, וממשלת ישראל בהתנהגותה המחפירה, שמתירה את דמם של הפלשתינים ומעניקה חופש פעולה לאספסוף אלים וחסר מעצורים, ואף מצטרפת בעצמה למתפרעים כפי ששריה נהגו בשדה תימן, תביא על עצמה כפייה של מדינות זרות ובכללן גם מדינות עוינות, כפי שתורכיה מתערבת כעת בנעשה בעזה ודורשת לשלוח לשם חיילים שלה. אם נתניהו לא יתעשת ויעצור את חיות הטרף שהוא שחרר מהכלוב, כדי לזכות במחיאות כפיים מהאספסוף, שלא יתפלא אם ישובו לטרוף גם אותו.

 

השומרון במאהל החטופים

 

אתמול לפנות ערב הגיעו למאהל החטופים בירושלים שליד בניין טרה-סנטה ארבעה נערי גבעות. הם היו יחפים ומלוכלכים מאד, היו להם שיער ארוך וציציות מתנפנפות, ואי אפשר להסביר עד כמה הנוכחות שלהם היתה מאיימת. התורנים במאהל היו עסוקים בהכנות לעצרת שמתקיימת בכל מוצאי שבת והמאהל עצמו היה ריק. במקרה הגעתי לשם בדיוק עם הכלב שלי. בדרך כלל אני רק לוקחת תמונה של חטוף ויוצאת לעמוד בכביש, אבל פחדתי לעזוב את ארבעת הנערים במאהל ולצאת. הם נגעו וחיטטו בכל החפצים שהיו מסודרים למכירה במאהל: חולצות, סיכות, תיקים. אחד מהם שאל אם אפשר לקנות חולצה. אמרתי לו שכן, אבל צריך לשלם באשראי או בביט. הוא אמר שהוא לא יכול לשלם כי עדיין שבת. חשבתי לעצמי שאין הרבה סיכוי שיש למי מהם כרטיס אשראי. אמרתי להם שיחזרו במוצאי שבת, שבמוצאי שבת יש עצרת וישנם דוכנים שבהם אפשר לקנות דברים. הם אמרו שקשה להם להגיע לא בשבת, ואני תהיתי איך לא קשה להם להגיע בשבת, אם הם שומרים שבת. אחד מהם דיבר ללא הפסקה על כך שמאד אכפת לו מהחטופים והוא מאד לוקח ללב בגללם. שאלתי אותם איפה הם גרים, וזה שאמר שהוא נורא מצטער על החטופים ענה שכל אחד מהם גר במקום אחר, והוא הצביע על חברו, שהיה הגבוה והמפחיד ביניהם, ואמר שהוא למשל, כלומר זה שהוא הצביע עליו, גר בשומרון. רציתי לשאול איפה בשומרון ואיפה גרים האחרים, אבל הם כבר פנו לכיוון החדר הפנימי שלא מיועד לקהל הרחב ויש בו הרבה ציוד וניסו להיכנס גם לשם. ביקשתי שלא יכנסו לחדר הפנימי והסברתי להם שהחדר הפנימי לא מיועד לקהל הרחב, אבל הם נכנסו בכל זאת והציצו לשם ואז חזרו לחדר הפתוח והגבוה המפחיד התחיל להתעסק במכשיר קירור שעמד שם וביקשתי שלא ייגע. אמרתי להם שהתשלום על הדברים שנמכרים במאהל מיועד למימון המאבק להחזרת החטופים והגבוה המפחיד שאל אם האיראנים לא נותנים לנו כסף. העדפתי להתעלם מהשאלה. הם שוב חזרו לחטט בדברים, בספרים, בדגלים למכירה, ואני ניסיתי נואשות לשכנע אותם לעזוב וללכת, ואמרתי שוב ושוב שיחזרו במוצאי שבת, ללא הצלחה. ואז הם מצאו דגל חטופים שהוכן למצעד הגאווה, עם כל צבעי דגל הגאווה, ופס צהוב רחב במיוחד. הם שאלו מה זה הדגל הזה, ופחדתי להגיד להם שזה דגל למצעד הגאווה. הם לא נראו אוהדים לקהילה הלהט"בית. אמרתי להם שהצבע הצהוב מסמל את הציפיה לחטופים והם שאלו אז מה זה כל הצבעים האחרים ולא ידעתי מה להגיד."זה דגל אש"ף", טען אחד מהם, ונבהלתי עוד יותר. פחדתי שהם יעברו לאלימות גלויה, אבל למרבה המזל הם איבדו עניין וסופסוף הלכו. רק אחרי שהם הלכו התורנית חזרה ועוד מתנדבת באה, ואמרתי לה שהנערים האלה היו מפחידים ופחדתי לצאת ולהשאיר אותם ושחשבתי שהם רוצים לגנוב דברים, והיא אמרה שהם באמת לא נראים טוב ושהם היו שם כבר קודם. תהיתי למה הם שבו וחזרו. אולי הם קיוו שלא יהיה במאהל איש ואז הם יעשו נזקים או יגנבו דברים. חשבתי שככה הם בוודאי נכנסים לבתים של פלשתינים בשומרון ומחטטים להם בדברים ואולי גם גורמים נזקים ואולי גם פוגעים בהם ומטילים עליהם אימה. היה ברור שהם רגילים לעשות מה שמתחשק להם ולהיכנס לאן שמתחשק להם, ולהפחיד אנשים או גרוע מכך. אחרי שהם הלכו הכל חזר לקדמותו, באו המתנדבים והתחילו לסדר הכל לעצרת, וקיוויתי שהנערים מהשומרון לא השאירו כתמים על הבגדים והחפצים במאהל. המתנדבים הצעירים היו מאד עסוקים ואני הלכתי בינתיים הביתה ולא דיברתי יותר עם אף אחד על הנערים מהשומרון, אבל לא הפסקתי לחשוב מה הם רצו לעשות לנו ואם גם בירושלים, ממש ליד בית ראש הממשלה בבלפור, הם מרגישים שמותר להם הכל ושהרשויות נותנות להם גיבוי לכל דבר. בערב זרקו בנס-ציונה לבנים על המכונית של איימן עודה וצעקו "מוות לערבים" וכולם אמרו שהוא אמר שעזה ניצחה ועזה תנצח, למרות שבעצם הוא אמר "עזה הוכיחה את תבוסת האידיאולוגיה של הימין הקיצוני, עזה ניצחה ועזה תנצח", ואני הבנתי שזאת אמירה שהניסיון של בן-גביר וסמוטריץ' לכבוש את עזה ולגרש את כל הפלשתינים נכשל ויכשל, אבל זה מה שאני הבנתי – יש לי נטייה כזו להתייחס לאמירות בהקשרן, לומדים את זה כשעוסקים הרבה שנים בהיסטוריה, אבל מי אני לעומת אביחי בוארון שרצה להדיח את עודה מהכנסת, וטלי גוטליב שתומכת באלימות נגד איימן עודה. אני מרגישה שהאנשים שזרקו לבנים על המכונית של עודה וצעקו "מוות לערבים" מסוגלים להרוג גם אותי. גם אני נגד המלחמה בעזה. כבר שנה וחצי אני חושבת, וגם כותבת שצריך לסיים את המלחמה, ושמי שהורג בלי הבחנה ערבים הורג גם יהודים, כמו שקרה עם בני הערובה בבארי ועם עשרות מהחטופים, שנהרגו או נרצחו כי נתניהו וממשלתו טירפדו שוב ושוב עסקאות לשחרורם ועדיין מטרפדים עסקה, ממש בימים אלה, ומניחים לנערי הגבעות להתעלל בפלשתינים ואפילו לרצוח אותם, ומה שקורה בשומרון יכול לקרות גם בירושלים, כי כשאין גבולות אין גבולות, לא בשטח ולא במעשים.

מהן מטרות המלחמה

 

לאחרונה מתרבות התלונות על כך שישראל לא הגשימה את מטרות המלחמה בעזה, והשאלה המתבקשת היא: מטרות המלחמה של מי? לנתניהו היו שתי מטרות מלחמה: לדכא את המחאה נגדו ולהישאר בשלטון. את שתי המטרות האלה הוא השיג. כמובן שאלה אינן מטרות המלחמה המוצהרות, שהוגדרו כ"מיטוט החמאס" והשבת החטופים, שלנתניהו לא היתה שום כוונה לממש. לא במקרה הוגדרה המטרה הראשונה "מיטוט החמאס" לא על ידי יעד ממשי, כמו "כיבוש רצועת עזה והחלפת השלטון בה", אלא על ידי המליצה הריקה "מיטוט החמאס" שאין לה משמעות מעשית ברורה. ברגע שהוצעה הצעה מעשית להחלפת שלטון החמאס, כבר בשבועות הראשונים למלחמה, להכניס לעזה את הרשות הפלשתינית בגיבוי מצריים ומדינות המפרץ, מיהר נתניהו לדחות את ההצעה ולהכפיש את הרשות הפלשתינית, שמקיימת כבר שנים תיאום בטחוני עם ישראל, כאילו אין הבדל בינה לבין החמאס, שבניגוד לרשות הפלשתינית ששואפת למדינה פלשתינית בשטחי יהודה ושומרון ועזה, מעוניין להשמיד כליל את מדינת ישראל, ולא מבחין בין השטחים הפלשתינים לבין ישראל של הקו הירוק, ואף מאמץ ומחקה את המעשים המפלצתיים של ארגון דאע"ש שמשמש לו דגם ומקור השראה. לו שאף נתניהו למוטט את חמאס, היה פולש לרצועת עזה בכמה צירים, משלים את כיבושה בזמן קצר ומקבל את ההצעה לשלטון של הרשות הפלשתינית בגיבוי מדינות ערב המתונות, שלרובן כבר יש הסכמי שלום עם ישראל. ברגע שנתניהו דחה הצעה לפתרון כזה, הוא הסכים למעשה להישארות חמאס בשלטון בעזה, מפני שאין אפשרויות מעשיות אחרות. ישראל יכולה כמובן מבחינה צבאית לכבוש את עזה ולהכפיפה למימשל צבאי ישראלי או לספחה לישראל, אבל לפתרונות אלה אין היתכנות מדינית, כי שום מדינה, כולל ידידותינו הנאמנות וספקיות הנשק שלנו, לא תסכמנה לכך, שלא לדבר על מדינות ערב, ולו גם המתונות מביניהן שמקיימות איתנו הסכמי שלום. ההשתעשעות של טראמפ ומעריציו המתנחלים ברעיון העברתם של מיליון עזתים לארצות ערב או למדינות אחרות איננו יותר מהזיה, כמו שאיפתם של המתנחלים להתיישב ברצועת עזה. ככל שטראמפ חוזר על כך ביתר תקיפות, כך ברור שהוא מנותק מהמציאות כמו המתנחלים שהופתעו מרצונו לסיים את המלחמה בעזה, למרות שחזר והצהיר על כך במשך חודשים רבים. כמובן ששלטון ישראלי בעזה הנשען על כידוני הצבא, יהפוך את צה"ל למטרה לטרור אינסופי מצד ארגוני הטרור הפלשתינים, שיתמקדו בהרג חיילים שיאבטחו את שלטון ישראל ברצועה.

המטרה האמיתית של נתניהו היתה קיום מצב מלחמה מתמיד, כאמצעי לקיום שתי מטרותיו האמיתיות היחידות: דיכוי המחאה והישארות בשלטון, והעמדת פנים של חתירה להשמדת החמאס, שמחייבת את השארת צה"ל בעזה. הישארות צה"ל בעזה, כפי שהודתה המתנחלת דניאלה וייס, שפועלת במרץ להקמת התנחלויות בכל רצועת עזה, הוא תנאי יסוד להקמת התנחלויות בעזה. למתנחלים ברור שאין קיום לשאיפתם להקים בעזה התנחלויות ללא מטריה צבאית, שכן החמאס לא יבחל ברצח יהודים שינסו להתנחל בעזה, כפי שלא בחל ברצח משפחות שלמות בעוטף עזה והרס ההתישבות בעוטף. כמובן שהעול של מימשל צבאי ישראלי בעזה, שיתבסס בהכרח על גיוס נרחב ואינסופי של לוחמי מילואים, כי הצבא הסדיר קטן מדי מכדי לשאת במשימה זו, ייצור מצוקה כלכלית ותסיסה חברתית שבעצמן עלולות להפיל את שלטון נתניהו, ואנו רואים כיצד מתקשה נתניהו לממש את חקיקת הפטור משירות צבאי לחרדים.

כעת מנסה נתניהו, באמצעות הדלפות על הפרות הסכם צפויות כביכול מצד חמאס, לפוצץ את העסקה להשבת החטופים, או לפחות ליצור אצל שותפיו מהימין הקיצוני תחושה שהוא עומד לשוב ללחימה, מבלי להגדיר כמובן שום יעד מעשי להמשך הלחימה לבד מהמליצות הריקות על "מיטוט החמאס" ו"הכרעה". כך כמובן עשה כבר מספר פעמים בשנה האחרונה, בתוצאה הנוראה של מות עשרות חטופים ומאות חיילים במשימות שימור מצב המלחמה: פיצוץ בתים ומנהרות. אלה משימות מסוכנות וקטלניות שאין להן קץ, כי אין שום אפשרות מעשית לפוצץ את כל המנהרות שנחפרו בעזה ולהרוס את כל הבתים שבהם פועלים אנשי חמאס. העבודה הסיזיפית והקטלנית שחיילי צה"ל מבצעים בעזה כבר יותר משנה תוך הקרבת חייהם ושלומם איננה יכולה להסתיים סופית, כי מספר המנהרות עצום, ולכן משימה סיזיפית זו מאד מתאימה לנתניהו, שמעוניין להעסיק את צה"ל במשימות בלתי נגמרות בעזה, אבל מבלי לכונן ברצועה שלטון אלטרנטיבי, ומבלי לסיים את המלחמה.

כמובן שלצורך שימור מצב המלחמה וההיאחזות בשלטון נתניהו סירב להצעות קודמות לעסקה להשבת החטופים בטענה שהוא חותר עדיין לניצחון המוחלט, שגם הוא מליצה ריקה ולכן שימושית למי שאיננו רוצה לסיים את המלחמה ולא לחסל את שלטון חמאס. את האשמה להמשך שלטון החמאס ברצועה הטילה הממשלה כמובן על הרמטכ"ל וצמרת צה"ל, למרות שהאשמה בכך היא הממשלה עצמה, כפי שהיא אשמה בטבח החמאס, מפני שנתניהו, ולא צה"ל, טיפח ומימן את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ולכן גם טען שהחמאס מורתע, ועודד את ריכוז הכוח הלוחם ביהודה ושומרון ולא בגבול עזה, כדי לרצות את תומכיו המתנחלים. במלים אחרות: מטרות המלחמה המוצהרות הפוכות למעשה ממטרות המלחמה האמיתיות של נתניהו, אלה שאליהן חתר ואותן השיג: הפקרת החטופים וחיילי צה"ל למוות, הסתה כנגד משפחות החטופים כאילו הן ולא הוא עצמו אחראיות לאי השבתם, והשארת החמאס בשלטון כדי למנוע את חיזוק הרשות הפלשתינית. המתנחלים עדיין מדברים על כך שצה"ל יביא להכרעת החמאס, מה שזה לא אומר. מטרתם האמיתית היא כמובן להשאיר את צה"ל בעזה לזמן בלתי מוגבל כדי להקים בחסותו התנחלויות, ולכן עדיף להם בהחלט שהחמאס יישאר בשלטון, ויספק להם סיבה מתמדת להישארות צה"ל ברצועה. את הקרבת חיי החטופים הם מעלים על נס וחיילי צה"ל הם לדידם בשר תותחים להגשמת מטרותיהם. כל המטרות האלה של נתניהו וממשלתו ותומכיו המתנחלים מנוגדות כמובן בתכלית לרצונו של רוב הציבור הישראלי, מה שגורם כמובן לנתניהו וממשלתו לשווק אותם בתור "מימוש רצון העם", בתקוה לכך שאפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן.

יאיר שלג מגן על המגזר

 

יאיר שלג התראיין לשני ליטמן (גלריה, הארץ, 13.9.24) לרגל צאת ספרו "החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית". לא קראתי את הספר ואני מתייחסת כאן רק לדבריו בראיון, שקוממו אותי מאד.

הראיון כולו הוא מאד אפולוגטי, והטענה העוברת בו כחוט השני היא שהדעה הגרועה שיש לחילוניים ולאנשי שמאל על הציונות הדתית איננה נכונה. רוב הדתיים, לדברי שלג, הם סתם דתיים ולא קיצוניים מבחינה דתית או לאומית. רובם מצביעים למפלגות כמו הליכוד והמחנה הממלכתי. זה כמובן נכון, אבל כיום הליכוד הוא מפלגה ימנית לאומנית ואנטי דמוקרטית, שאיננה שונה בהרבה ממפלגותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר. בעקבות התפרצותם של אנשי עוצמה יהודית למחנה שדה-תימן במחאה על מעצרם של חיילים שהתעללו התעללות קשה בעציר, טען חבר הכנסת מהליכוד, עורך הדין חנוך מילביצקי, שלמחבלי החמאס "מותר לעשות הכל", טענה שמנוגדת לחוק, שלא לדבר על משמעותה המוסרית המזעזעת. לכן אין נחמה בכך שרוב הדתיים מצביעים לליכוד, וזו כמובן רק דוגמה אחת להידרדרות המוסרית המחרידה של הימין כולו.

גם הסברו של שלג לכך שרבים מאנשי הציונות הדתית הצביעו למפלגתו של סמוטריץ' מפני שכעסו על בנט שהלך עם לפיד ובמיוחד על הליכתו עם רע"ם מתמיה. מה היה כה נורא בהליכתו של בנט עם לפיד ועם רע"ם? אמנם אביו של יאיר לפיד היה אנטי דתי בוטה, אבל לפיד עצמו הרבה יותר מרוכך, ובמפלגתו חברים אנשים דתיים ומסורתיים. ומה רע כל כך בשותפות של רע"ם בממשלה, בראשותו של מנסור עבאס המשחר לשותפות יהודית-ערבית, אלא אם כן מוכה הציונות הדתית בגזענות, טענה ששלג מכחיש אפילו לגבי בן-גביר, שלטענתו הוא לאומן אך לא גזען. מה שמוכיח לדעתו את העובדה שבן-גביר איננו גזען, היא העובדה שלא הביא לכנסת חוקים שמפלים בין יהודים לערבים. זו טענה מיתממת להפליא. כשר האחראי על המשטרה דואג בן-גביר למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית של יהודים נגד ערבים ופלשתינים, בעוד שהוא מבקש להחמיר מאד עם ערבים שפוגעים ביהודים. כאשר המשטרה איננה חוקרת ואיננה מעמידה לדין יהודים שרצחו פלשתינים, כפי שקרה בכמה וכמה תקריות ביהודה ושומרון, כאשר אנשי עוצמה יהודית שניסו בבריונות למנוע חקירה והעמדה לדין של חיילי מילואים שנחשדו בהתעללות קשה בעצירים פלשתינים, כלל לא נעצרו ולא הועמדו לדין, מדובר באכיפה מפלה וגזענית. כאשר רק אתמול, נראו בסרטונים בבירור נערי גבעות מצוידים באלות, פורצים לבית ספר פלשתיני ומכים בבריונות מורים ותלמידים, והמשטרה עצרה שני פלשתינים בחשד למעורבות בתקרית קודמת עם רועה צאן יהודי, אך לא עצרה איש מן הפורעים היהודים שהיכו מורים ותלמידים, למרות שפניהם נראו בבירור בסרטונים, זוהי גזענות, ואין צורך בחקיקת חוקים להצדקת האפליה הגזענית, מאחר ששליטתו של בן-גביר במשטרה מאפשרת לה או מחייבת אותה לפעול בגזענות גם ללא חקיקה.

שלג אמנם מכה על חטא שסבר שרצח רבין איננו אפשרי, אך הוא מרחיק את אשמת הרצח מהציונות הדתית בטענה שיגאל עמיר לא התחנך במוסדות הציונות הדתית אלא בחינוך החרדי. גם זו היתממות. יגאל עמיר היה פעיל מאד בהתנחלויות והיה בן בית אצל חבר הכנסת בני אילון, ואין ספק שאת ההשראה לרצח קיבל בסביבת המתנחלים ולא בסביבה החרדית, שממנה התנתק בבגרותו וחבר למתנחלים.

גם הפריצה לשדה תימן היא מבחינתו: "משהו אחר, זה לא האלקטורט של הציונות הדתית. זה מצביעי בן-גביר. זה מסורתיים, שהם הפריפריה של הציונות הדתית, לא ההארד קור שלה. לא תפגשי שם אנשים שהיו מדריכים בבני עקיבא." השר יצחק וסרלאוף שמיהר לשדה תימן דוקא כן היה מדריך בבני עקיבא. גם השר עמיחי אליהו גדל לגמרי בערוגות הציונות הדתית והוא נכדו של הרב הראשי מרדכי אליהו ובנו של רב העיר צפת, שידוע בפסיקתו נגד מכירת או השכרת דירת לערבים. בקיצור, יאיר שלג מעדיף לעצום את עיניו למול הגזענות והאלימות שמשתוללות בציונות הדתית, ולהרחיק עדות, במקום לעשות חשבון נפש.

את הטבח שערך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שבו רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים בעת תפילתם, שלג איננו מזכיר בראיון כלל. מן הסתם גם גולדשטיין, תלמיד של הרב כהנא מניו-יורק, איננו שייך מבחינתו לציונות הדתית, כאילו הכהניזם, שכה רבים מבני הציונות הדתית תומכים בו, מנותק לחלוטין מן הציונות הדתית, דבר שאיננו אמת. ההתעלמות מהטבח במערת המכפלה משרתת אצל שלג עוד מטרה, שאיננה נעדרת זדון. לטענתו מעשים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא קרו רק בעקבות ההתנתקות, ולפני כן לא היו מעשי טבח שביצעה הציונות הדתית, שהרי רצח רבין וטבח מערת המכפלה מבחינתו אינם שייכים כלל למגזר. בכך הוא מאמץ את הנרטיב הזדוני ביותר והשקרי ביותר של הימין האנטי-דמוקרטי, שמתאר את ההתנתקות כסיבה וכתירוץ לכל פשעי הציונות הדתית, וכהצדקה לניסיון להחריב את מערכת המשפט ואת המשטר הדמוקרטי בישראל, כמו גם לאלימות המתנחלים בכלל. והוא איננו מסתפק בטענה הנבזית הזו, כאילו היתה הציונות הדתית נקייה מאלימות בטרם ההתנתקות והפכה לאלימה בעקבותיה. גם את ההסכמה הרחבה לפשעי המתנחלים בקרב סביבתם החברתית, שהיא סביבה של ציונות דתית, הופך שלג על ראשה: לדבריו "ברגע שכל הציונות הדתית תויגה כפשיסטית או צמאת דם, זה רק גרם לה לצופף שורות, פחות לגנות, פחות להילחם במעשים הקיצוניים. ואז בשמאל אמרו – אמרנו לכם שכולם קיצוניים. זו בעצם נבואה שמגשימה את עצמה."

ובכן לדידו של שלג התמיכה בקרב המתנחלים בפשעים נגד פלשתינים היא בכלל אשמת השמאל שהאשים את המתנחלים בפשעים שביצעו – מתנחלים. כדי שיגנו ויוקיעו פשעים מחרידים ורצחניים צריך איפוא, לדעת שלג, שהשמאל יחבק אותם ויימנע מביקורת עליהם ועל הגזענות והשנאה שמשתוללים בקרבם. שלג כמובן איננו מגדיר מיהו השמאל שהוא מתכוון אליו. הרי השמאל לא בדיוק בשלטון, או אפילו בכנסת – רובו נמצא מתחת לאחוז החסימה. ייתכן שהוא מאמץ את הגדרתו של נתניהו, ששמאל הוא כל מי שמתנגד לנתניהו ושנתניהו מסית נגדו. לפי תיאורו המתנחלים, הציבור התוקפני והבוטה ביותר במדינה, זה ששלושים שנה מצהיר שהשמאל הוא בוגד ולא יהודי, הוא ציבור מסכן שמעליבים אותו ולכן הוא מרגיש מותקף ומצופף שורות. שהרי המתנחלים שצפינו בהם רק אתמול מתנפלים על בית ספר פלשתיני ומכים באלות מורים ותלמידים, הם מגזר מסכן שצריך חיזוקים מהשמאל המוכה כדי שיואילו בטובם לגנות את הפרעות שהם מבצעים בפלשתינים.

שלג גם איננו מכחיש את יחסם המזעזע של מתנחלים לטבח החמאס. לדבריו:

"הם יכולים לראות [ב-7 באוקטובר] הזדמנות. זה כמו השואה, אחרי שנרצחו כל כך הרבה יהודים, העולם היה מזועזע ואפשר היה למנף את זה ולדרוש שתהיה לנו סוף סוף מדינה." אינני יודעת כיצד אתם חשים למקרא הדברים האלה. אני התפלצתי.  

מהיכרות אישית אני יודעת שיאיר שלג הוא אדם נעים, חביב ונוח לבריות, אבל העובדה הזו מדכאת אותי עוד יותר. אם אדם כמוהו מאמץ את האפולוגטיקה והאשמת השמאל הרווחים בציונות הדתית, אם במקום לבקש סליחה מקיבוצי השמאל שהופקרו בעוטף עזה וחטופיהם מופקרים כעת למוות, לא בלי קשר להעדפת המתנחלים והדמוניזציה של השמאל בממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר, הוא מצפה שהשמאל המוכה שכמעט נמחק מהמפה יחבק את הציונות הדתית שהולכת ומאבדת צלם אנוש ומתחמקת מכל אשמה וחשבון נפש, למה אפשר לצפות מבני הציונות הדתית הפחות נחמדים. מפחיד אפילו לחשוב.

עמנואל סיון ז"ל והעיקרון החנוך לוויני

 לבתי שרון

לפני יומיים חל יום הולדתה של בתי הבכורה שרון. יום קודם לכן היא ובנה בן החמש שבו לביתם לאחר ששהו אצלי כמה ימים, והרביתי להרהר בזיקנה שמדלדלת את כוחותי ובעייפות שקופצת עלי בסופה של חופשת הקיץ. החודש הלך לעולמו עמנואל סיון, שאצלו למדתי בשנת חייה הראשונה של בתי. בהספד שמקדיש לו ישראל גרשוני במוסף תרבות וספרות של "הארץ" השבוע (30.8.24), הוא מספר כיצד הזהירו אותו מפני אופיו הקשה של סיון, אזהרה שהתבדתה במהרה. נזכרתי שגם אותי הזהירו אזהרה דומה שלא שעיתי לה, לשמחתי, וכבר אינני זוכרת מה גרם לי לגשת אליו, לא בלי תחושת מצוקה, ולספר לו על קשיי כאם לתינוקת שאך נולדה. הוא היה חביב ומתחשב וג'נטלמן מושלם במנהגו, ותמיד זכרתי לו זאת לטובה.

הסמינר שבו בחרתי ללמוד אצלו היה יוצא דופן בלימודי ההיסטוריה שלי, שהתמקדו תחילה באיטליה וצרפת בימי הביניים, וגלשו עם הזמן לקיסרות ההבסבורגית של העת החדשה המוקדמת, הקיסרות שממנה הגיעו סבי וסבתי. הסמינר ששמעתי אצל עמנואל סיון עסק בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, וכמו רבים ממחקריו של סיון, הוא הצטיין בהיבטים התרבותיים והסוציולוגים של הכיבוש. בין העניינים הזכורים לי ביותר שעסק בהם היתה הגירתם לאלג'יריה של בני המעמד הנמוך בצרפת, מאחר שהארץ הכבושה העניקה להם הזדמנויות שלא היו להם בארץ מוצאם. באלג'יריה יכלו לעלות לגדולה ולהטיל את מרותם על האוכלוסיה הילידית, ולהפעיל את מה שסיון כינה "העיקרון החנוך לוויני", שאומר שכל אחד צריך מישהו לירוק עליו. לבני המעמד הנמוך הצרפתי, שבצרפת הם היו אלה שירקו עליהם, נפתחה הזדמנות פז באלג'יריה הכבושה להפוך לאלה שיורקים על אחרים.   

מכל הדברים שלמדתי מסיוון על הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה, "העיקרון החנוך לוויני" של הכיבוש הוא מה שנחרת בי יותר מכל מאפיין אחר. זה לא היה רק דיון בסוציולוגיה של הכיבוש. זה היה דיון במהותו של האופי האנושי ואופן השתלבותו בהיסטוריה. עמנואל סיון ייזכר בוודאי בעיקר במחקריו על ההיסטוריוגרפיה הערבית ועל הקנאות הפונדמנטליסטית באיסלם, אבל אני אזכור אותו בזכות האופן הזה, שבו תיאר בחריפות  וללא כחל ושרק את מקומו של הרוע האנושי בהיסטוריה ובפרקטיקה של הכיבוש.

זו היתה שנת הלימודים 1978/9, והשפעתו של גוש אמונים כבר החלה להיות מורגשת. ההתנחלויות בגדה נכנסו לחיינו, לא בלי אלימות, וחילחלה ההבנה שמה שהתרחש לאחר מבצע סיני, כלומר השבת סיני הכבושה למצרים לאחר מספר חודשים, לא יתרחש כעת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אלה הוגדרו כעת כ"שטחים משוחררים" ולא כשטחים כבושים, והמפלגה הדתית לאומית, שמנהיגיה הצטיינו עד כה במתינותם ובהתנגדותם למיליטריזם, הפכה למפלגתו של גוש אמונים ולראש החץ של תנועת ההתנחלות. דברים אלה עמדו בוודאי ברקע בחירתי בסמינר של סיון על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, ועל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שלימים כונו "הרגליים השחורות" על שום מגפיהם, שרמסו לא רק את אדמת אפריקה, אלא גם את תושביה, וכבר אז היו מי שראו בגוש אמונים את יורשיהם של שחורי הרגליים.

"העיקרון החנוך לוויני" שהגדיר סיון בהקשרו של הכיבוש הצרפתי באלג'יריה הוא זה שחיבר עבורי בין הפרט והכלל, בין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהלכה והתבססה לבין הרוע האנושי שפעל בשירותה, ודחף בהכרח לתפיסה של עליונותם של המתנחלים היהודים על התושבים הערבים ביהודה ושומרון ובחבלי הארץ הכבושים האחרים. כבר בשלבים הראשונים של ההתנחלות ביהודה ושומרון אפשר היה להבחין בהתנשאותם של אנשי גוש אמונים הן על תושבי הארץ הערבים והן על הציבור הישראלי שלא התפעל מגוש אמונים, ובחלקו אף ראה בו כבר אז סכנה גדולה לעתיד ישראל.

"העיקרון החנוך לוויני" הוא זה שהוביל את הציונות הדתית לאובדן צלם אנוש, להידרדרות המוסרית מגזל אדמות פלשתיניות לפרעות בפלשתינים ועד כדי רצח בדם קר של פלשתינים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא בשנתם. האידיאולוגיה של גוש אמונים הולידה את רצח יצחק רבין ואת רצח הפלשתינים בידי מתנחלים שלעתים עושים שימוש במדי צה"ל. את יוסף בורג וזרח ורהפטיג החליפו זבולון המר וחנן פורת, והם עצמם הוחלפו בבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, אנשי "לשרוף את חווארה" ו"להראות מי בעל הבית". סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם בולטים בבורותם ונבערותם כמו גם ברשעותם האינסופית הן כלפי ערבים והן כלפי מתנגדיהם היהודים, שעל דמם השפוך בעוטף עזה הם רוקדים כעת. הביטוי השליט בהתבטאויותיו של בן-גביר הוא כאמור "להראות מי בעל הבית" בהפעלת אלימות. העיקרון החנוך לוויני הגיע בכך לשיא אכזריותו ומימושו של הרוע האנושי ככלי לעיצוב ההיסטוריה. האידיאולוגיה הפכה מגורם מעצב לגורם מעוצב בשירות העליונות היהודית והרשעות האנושית: האיסור ההלכתי המסורתי לעלות להר הבית, כדי שלא לדרוך חלילה בקודש הקודשים שמאז חרב המקדש מקומו איננו ידוע, הוחלף במצווה לעלות להר הבית בכל מחיר שלא נודעה כמותה בעבר. הדת הפכה למכשיר בשירות הלאומנות. דיכוי וגירוש הנכבשים הערבים הפך למטרה בפני עצמה, ויישוב הארץ הפך ממטרה לאמצעי בשירות דיכוי והשפלת הערבים.

ובעצם הימים הרעים האלה שבהם חוגג "העיקרון החנוך לוויני" את נצחונו, הלך מורי עמנואל סיון לעולמו.   

המופע של דיצה אור

 

לפני שנים הציע הסופר יותם ראובני להקים להומוסקסואלים מדינת סדום. זו היתה דרכו להתריס התרסה כפולה, גם כנגד יחס החברה להומוסקסואלים וגם כנגד ההתברגנות וההתמסדות של ההומוסקסואלים עצמם, שוויתרו על הפוטנציאל המרדני של נטייתם והעדיפו לממש את האידיאל ההטרוסקסואלי של זוג נשוי עם שני ילדים (שנרכשו מפונדקאית). לאחרונה נזכרתי בדבריו המרים, כאשר נדמה שמדינת סדום כבר הוקמה והיא חופפת את ארץ המתנחלים. מאז מעצרם וחקירתם של אנשי מילואים שחשודים בפשעי התעללות בעצירים פלשתינים, נדמה שמעשי סדום בכפייה בפלשתינים הפכו למשאת נפשם של המתנחלים, ואין גבול לזעמם על כך שהדבר אסור בחוק ואף גורר העמדה לדין. כמה וכמה מופעים מפורשים בנושא כבר נצפו בטלויזיה, בלט במיוחד זה של עיתונאי "ישראל היום" יהודה שלזינגר. בדרך מרומזת יותר נקטה המתנחלת דיצה אור, שהופיעה בתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד על תקן אמו של החטוף אבינתן אור וחברת פורום "תקוה" הפועל נגד שחרור חטופים בעסקה – השם "תקוה" ניתן לו כמובן בלשון סגי נהור, מאחר שתפקידו לייאש את משפחות החטופים הכמהות ונאבקות לשחרורם, כפי ששמו של פורום דומה, "פורום גבורה", ניתן לו מאחר שהוא פועל להארכת המלחמה, עקב פחדם של נתניהו וחסידיו מאובדן השלטון. ובכן דיצה אור וחבריה לפורום היאוש ולפורום הפחדנות הוזמנו לנתניהו כדי לקבל את מסריו למען הכשלת העסקה לשחרור חטופים שהנשיא ביידן וממשלו מבקשים לקדם. במקרה זה פועל ביידן גם בברכתו של הנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ, שאף הוא הביע במלים מפורשות את רצונו בסיום המלחמה ואת דאגתו לחטופים שמתים בשבי חמאס, ביניהם גם אזרחים אמריקנים. האמריקנים חרדים מאד לא רק מהמשך המלחמה בעזה, אלא מהידרדרות של האיזור כולו למלחמה אזורית מסוכנת, שעלולות להיות לה השפעות קשות על המצב בכל העולם. נתניהו איננו מעז להתעמת בגלוי עם החזית האמריקנית תמימת הדעים בצורך לסיים את המלחמה, ולכן הוא מזמין אנשים מסוגה של דיצה אור, כדי שיסייעו לו להכפיש את הפועלים למימוש עסקה ולהבאיש את ריחם בקרב הציבור, מבלי שהוא עצמו יקבל אחריות למסרים ששתל בפיהם, ובהנחה שמעמדם כהורים שכולים או כהורי חטופים יקל עליהם להשמיע את מסריו המרושעים והזדוניים. דיצה אור הציעה איפוא בשידור למסור לסינוואר תמורת החטופים את בנו של שר הביטחון גלנט, בנו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, בנו של ראש השב"כ רונן בר ובנו של האלוף ניצן אלון מצוות המשא ומתן לשחרור החטופים, ארבעתם אנשים שתומכים במימוש עסקה לשחרור החטופים הכרוכה בהכרח בסיום המלחמה, ולכן מסומנים כאויביו של נתניהו המבקש להמשיך את המלחמה עד למועד הבחירות הבאות, כאסטרטגיה להישארותו בשלטון. אבל דיצה אור לא הסתפקה בכך. היא צירפה לארבעת האישים הפועלים למימוש עסקת שחרור חטופים, שבניהם צריכים לדבריה להימסר לחמאס חלף החטופים, גם את הפרקליטה הצבאית הראשית, שלדברי דיצה אור "שכחה באיזה צד היא". דיצה אור לא פירשה מדוע לדעתה שכחה הפצ"רית באיזה צד היא, אבל לאחר כמה מופעי סדומיות של חבריה המתנחלים, אין ספק שכעסם שלה ושל חבריה על הפצ"רית נובע ממעצרם וחקירתם לקראת העמדתם לדין של המתעללים בעציר הפלשתיני, שכן כמו חבריה, גם דיצה אור הפכה לתושבת סדום המתנחלית, ולנציגתה של הסדומיות הגאה, ובלבד שקרבנותיה הם פלשתינים כמובן, ולצד פועלה בשירות נתניהו לסיכול עסקה להשבת חטופים, היא איננה שוכחת לקדם את מסריה של מדינת סדום המתנחלית, שהרי לא כולם זוכים לקבל במה נצפית בערוץ 12, ואסור להחמיץ שום מסר חשוב, כמובן לנאץ את הפועלים למען שחרור החטופים והצלת חייהם, למורת רוחו של נתניהו, אבל גם לקידום הסדומיות, שלצד הפקרת החטופים וההתעללות במשפחותיהם נמצאת על ראש שמחתם.

ואכן דיצה אור נראתה שמחה ומדושנת עונג, רחוק מאד מהתיאורים הסלחניים שתיארוה חברי הפאנל כ"אם לחטוף שמדברת מדם לבה". מדבריה לא נשמעה לא הדאגה של ניבה ונקרט, אמו של עומר החטוף, לא שברון-הלב של ד"ר איילת לוי, אמה של התצפיתנית החטופה נעמה, לא הצער והאימה של שרון קוניו, ששוחררה עם בנותיה הפעוטות משבי חמאס וחרדה לבעלה דוד שנותר בשבי הנורא, לא העלבון והעצב של עדינה משה שבעלה נרצח והיא נחטפה ושוחררה מהשבי, ומאז נאלצת להתמודד עם רשעות הביביסטים המקללים אותה ועם היגון על חבריה לקיבוץ המופקר ניר עוז, ששהו עמה בשבי ושבו בארונות, ולא הייאוש השקט של תמי מצגר ששוחררה מהשבי בעסקה כשבעלה נשאר חי מאחור, והשבוע קיבלה את גופתו בארון. שום דבר מהצער והייסורים שחרותים על פני משפחות החטופים כבר למעלה מעשרה חודשים לא ניכרו בפניה. היא היתה מרוצה מעצמה עד בלי די. בקריקטורה שפירסם הבוקר עמוס בידרמן ב"הארץ" נראה בנימין נתניהו מביע אף הוא את שביעות רצונו מ"מתווה דיצה". אינני יודעת מה באמת חושב בנימין נתניהו, שאיש לא החמיץ את העובדה שדיצה אור פעלה כשופר שלו להכשלת העסקה ולהפקרת החטופים לצורך המשך המלחמה ושמירת כסאו, ואיש לא החמיץ את העובדה שזו היתה הופעה מבחילה.

 

המהרסים

 

כמה הצהרות שמענו היום שמתפרעי עוצמה יהודית והציונות הדתית לא יתנו לפגוע בחיילים שלנו, הם יגנו עליהם בגופם נגד הפרקליטות הצבאית ונגד המשטרה הצבאית החוקרת, הם לא ירשו שתיפול שערה מראשם. רציתי רק להזכיר לסמוטריצ'ים ולבן-גבירים, לסטרוקיות ולהר-מלכיות, ולכל בני דמותם, שאם הם כל כך דואגים לחיילים, כדאי שידעו שיש לנו חיילים וחיילות שבויים בעזה, חיילים גיבורים שנלחמו מעטים נגד רבים בשמחת תורה. הם לא התעללו בפלשתינים, הפלשתינים התעללו ומתעללים בהם. אם חברי הכנסת המתועבים הללו כל כך דואגים לחיילים, אולי במקום להתנגד לעסקה לשחרורם ולדון חיילים וחיילות גיבורים למוות, אולי שיתמכו בעסקה ויאפשרו סופסוף לגאול את חיילינו הגיבורים מעינויים וממוות, אולי יפסיקו להסית נגדם ונגד משפחותיהם ולייחל למותם. אמנם כדי לזכות בתמיכתם של חברי המפלגות הנתעבות האלה צריך לרצוח ערבים או לפחות להתעלל בהם, והחיילים והחיילות השבויים בעזה רק עמדו על משמרתם ומילאו את תפקידם והגנו בגופם ובדמם על הגבול שהממשלה הנתעבת הפקירה והותירה ללא צבא וללא הגנה, כדי שתוכל לתגבר את ההגנה על המתנחבלים ביהודה ושומרון, שיוכלו להתעמר בפלשתינים ולפרוע בהם פרעות בהגנה מלאה של חיילי צה"ל, אבל בכל זאת, אם הם כל כך תומכים בחיילים, אולי הם יסלחו לשבויינו בעזה שרק הגנו על גבול עזה שהממשלה המופקרת הפקירה באופן כה מזעזע, ורק ניסו להילחם בכל כוחם מעמדת הנחיתות שבה הציבה אותם ממשלת המתנחבלים, ממשלת הנוחבות היהודים של החמאס היהודי שצמח ביהודה ושומרון והרעיל והרס את מדינת ישראל מבפנים, כדי שהחמאס הפלשתיני יוכל לטבוח בתושביה ההגונים, במתיישבים האמיתיים, שומרי הגבולות האמיתיים, בהתיישבות האמיתית של בוני המדינה האמיתיים, שגם האכילו את המדינה כולה בעמל כפיהם, אלה שעם עלות השחר יצאו לעבוד את אדמת הארץ ולהצמיח חיטה ותפוחי אדמה, לחלוב פרות ולהאכיל תרנגולות, בזמן שהמתנחבלים יצאו לעקור עצי זיתים של פלשתינים ולהתעמר בהם בתקוה לגרשם מאדמתם, והחורבן שהביאו על עמל של מאה שנות התיישבות איננו גורם להם לא צער ולא בושה, אלא ההיפך מכך, הם עולצים ומאושרים איזה נס קרה להם, שבהתיישבות השקר שלהם שנועדה רק לגזול ולהרוס, הצליחו להרוס את התיישבות האמת, את אהבת האמת לארץ, וכעת הם רוקדים על חורבותיה ומפרכסים את עצמם כאילו בנו בניין בעוד שרק להרוס הם יודעים, לפורר ולפרק כל דבר בעל ערך שהוקם בעמל הדורות בארצנו ולא להשאיר בה מתום. והם אלימים ומאיימים, כי האלימות היא כל מהותם, אלימות שמחפה על ריקנות נוראה, על קליפה שאין לה ואין בה כל תוכן, לא ערכים, לא מוסר, לא רחמים, לא אנושיות, לא אהבה ולא אמת, רק שקר של קשקוש פרוטה בכלי ריק, רק זוהמה של רוע לב שאין דוגמתו, רק אווילות ובורות ואכזריות ואטימות לב, רק יצר הרע שהותרו כל מוסרותיו והוא משתולל ומעלה באש את כל סביבתו. באלימותם ואכזריותם הם בוטחים, ועליהם הם סומכים, אבל ידם תהיה על התחתונה, כי ברשעותם האינסופית אוכל אותם הטמטום, וסופם להמיט אסון על עצמם כשם שהמיטו אסון על כולנו, כי מי שיודע רק להרוס, יהרוס בסופו של דבר את עצמו.

חיסולים, הפקרה והאשמת הקרבן

 

כששמעתי שהרגו את שלושת בניו של איסמעיל הנייה הרגשתי רק גועל ממכונת ההרג שצה"ל הפך להיות, במקום להיות צבא הגנה לישראל, שמגן על אזרחים ומציל אותם מהאויב. אולי אם זה היה קורה בימים הראשונים אחרי הטבח, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל כשהחטופים מתענים שם כבר חצי שנה, ורבים מהם כבר נרצחו או מתו בסבל ובעינויים, ובמקרה המזעזע ביותר מאש חיילי צה"ל, גם החיסול הזה מעורר בי רק גועל וחרדה ואימה לגורל החטופים שעדיין חיים ושאני מייחלת ומתפללת לשובם בחיים, וחוסר האונים מטריף אותי. אני משוכנעת בלבי שנתניהו החליט על החיסול הזה כדי להכשיל כל סיכוי לשחרור חטופים שמחייב הפסקת אש ואולי הפסקת לחימה בכלל, והוא מעוניין בהמשך המלחמה ובהמשך מצב החירום כדי לשרוד בשלטון ולכן מקריב את החטופים ושולח חיילים למות במשימות חסרות תכלית שחוזרות על עצמן: שוב חזרה לבית החולים שיפא בעזה שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר, החמאס שב אליו, ושוב חזרה לבית חולים בחאן יונס שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר החמאס שב אליו, וכך חוזר חלילה. דווקא ההודעה הבלתי סבירה לחלוטין שהחיסול בוצע ללא ידיעת הדרג המדיני, דבר שמעולם לא שמעתי שהוא אפשרי, והודעה שמעולם לא נשמעה כמותה, דווקא ההודעה החריגה הזו שכנעה אותי שנתניהו חושש להיתפס כאחראי לחיסול, כדי שלא יאשימו אותו בהכשלת עסקה לשחרור חטופים, ולכן רק חיזקה מבחינתי את אחריותו לחיסול, לכל החיסולים ולכל השלכותיהם הביטחוניות והמדיניות.

גם חיסול הבכיר האיראני הוא באחריות נתניהו, אבל במקרה הזה ארצות הברית ואולי גם בריטניה וצרפת היו כנראה שותפות להחלטה, ולכן גם כולם נזעקו להגן עלינו, שזה בהחלט מחמם את הלב לדעת שיש קואליציה של מדינות שיוצאות להגן עלינו, וכנראה גם על עצמן. בכל מקרה חיסולים אינם מעוררים בי שום שמחה, אלא רק אימה וגועל וחרדה מפני מה שיקרה. ברור שההסלמה בכל החזיתות משרתת בראש וראשונה את שאיפתו של נתניהו להישאר בשלטון ולדכא את המחאה נגדו, ושהאיסור על התקהלות של למעלה מאלף איש יכול לשמש כלי בידי השלטון למנוע הפגנות גדולות. בכלל יש לי מין תחושה של חזרה לימי הקורונה והסגרים, כאשר הממשלה הולכת ומשתלטת על כל תחומי חייהם של האזרחים, סוגרת את מוסדות החינוך, מונעת הפגנות ואפילו מונעת מאנשים לעבוד ולהתפרנס וכך פוגעת אפילו בקיום הבסיסי של האזרחים.

נראה שעיקר המאמץ של ממשלת נתניהו וחסידיה לא נועד לתקן ולבנות את מה שנהרס, אלא להעביר את האשמה מממשלת האסון לקורבנותיה. ביום חמישי בערב התקיימה ברחוב עזה הפגנת ימין – לא גדולה במיוחד, רק כמה מאות אנשים - שקראה להיכנס לרפיח ולחסל בכירי חמאס. עמדתי ליד מאהל החטופים כשבידי תמונתה של אחת החטופות, ללא כל כיתוב או שלט בעל משמעות פוליטית, למעט הייחול לשובם של החטופים. למשמע הקריאות מן ההפגנה ל"ניצחון מוחלט" עצר לידי מישהו בדרכו להפגנה  ושאל בהתרסה ובחיוך (לשמחה מה זו עושה): גם אתם בעד ניצחון? כי זה המסר היורד מטה ומתפשט מלשכת נתניהו: המשפחות המתחננות להשבת החטופים הן אלה שמונעות ניצחון על החמאס, שנתניהו מעולם לא התכוון לסלק, אלא אך ורק לטפח כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, והטבח בתושבי העוטף לא שינה מבחינתו דבר. אבל צריך למצוא אשמים לכך שנתניהו ממשיך לשמר את שלטון החמאס, ומשפחות החטופים האומללות נבחרו לשמש למטרה זו, כשעיר לעזאזל של כשלון המלחמה שנתניהו לרגע לא התכוון לנהל באופן שיביא לסילוק החמאס ולהשבת החטופים, אלא רק לצורך היאחזותו בשלטון. "גם אתם בעד ניצחון?" שאל אותי חסיד נתניהו בחיוך, ועניתי לו: " אנחנו בעד שהחמאס ירצח אותנו, כמו שביבי סידר לנו." לפחות נמחק לו החיוך מהפנים והוא הלך, אבל ידעתי שאנשים כאלה, שמוכנים לתקוף את משפחות החטופים כדי לעזור לנתניהו ולעצמם להישאר בשלטון, אינם מסוגלים להשתנות, וששלטון נתניהו, כמו כל הדיקטטורות הלאומניות, מוציא מאנשים רק את הרע, וחוגג על פשעים ואסונות כמו רצח הנער בנימין אחימאיר, שמבחינת תומכיו הנאמנים ביותר של משטר נתניהו, המתנחלים האלימים, הוא בעיקר לגיטימציה לפשעי שנאה נגד ישובים ערביים, מבלי לברר מי באמת אשם ברצח. למזלם מתקפת הכטב"מים והטילים מאיראן דחקה את רצח הנער ופרעות המתנחלים בערבים לשולי החדשות, יחד עם כל השאלות הקשות האחרות שאנשים העלו בתגובותיהם לרצח: היכן הוריו של הנער? מי שלח נער בן 14 לבדו למרעה בשש בבוקר באזור מועד לפורענות? מדוע הוא הולך לרעות צאן ולא לומד בבית הספר, היכן שנערים בגילו אמורים לבלות בבוקר במסגרת חוק חינוך חובה? האם מי שהפקירו את עוטף עזה מפקירים גם את ילדיהם שלהם? האם ההפקרה המוחלטת, וההפקרות המוחלטת, היא צדו השני של שיח הניצחון המוחלט?

השאלות רבות, אבל אין קול ואין עונה.

מפני שהם מתנחלים

 

כששמעתי שהאחים קלמנזון מהתנחלות עתניאל יקבלו את פרס ישראל החדש לגבורה, הם לבדם, חשתי מועקה וגם עלבון, ולא בגלל האחים קלמנזון, שיצאו ביוזמתם בבוקר שמחת-תורה לבארי השורץ מחבלים, ובעזרת הג'יפ הממוגן שלהם ונשקם האישי ותחת אש המחבלים, חילצו מהבתים שהמחבלים הציתו עשרות אנשים והצילו את חייהם, עד שהאח אלחנן ז"ל נהרג מירי מחבל שהסתתר באחד הבתים. לאחים קלמנזון מגיע כל הכבוד על מעשי גבורתם שהצילו חיים רבים, ולא צריך לייסד פרס חדש לצורך זה. מאז מלחמת השחרור מעניק צה"ל על גילויי גבורה יוצאי דופן עיטורים, הגבוה ביניהם עיטור הגבורה, שהחליף בשנת 1970 את אות גיבור ישראל שהוענק אחרי מלחמת השחרור. האחים קלמנזון זכאים לקבל את עיטור הגבורה, או את פרס ישראל לגבורה, שמנסה ליצור מקבילה אזרחית לעיטור הגבורה הצבאי, אבל כמותם היו עוד גיבורים בשמחת-תורה בעוטף עזה: למשל כיתת הכוננות של הישוב שלומית שהצילה את הישוב הסמוך אליהם פרי גן, ושניים מתוכם נהרגו בקרב עם המחבלים, והיו לוחמים נוספים בכיתות כוננות נוספות, שלחמו בגבורה מול עשרות מחבלים והצילו חיים, והיו אנשים שנכנסו שוב ושוב לשטח המסיבה ברעים וחילצו משם אנשים, למשל בן בנימין שמעוני ז"ל, שחילץ חברים מן המסיבה וחזר לשם פעמיים לחלץ אנשים נוספים, אך בפעם השלישית נהרג בעצמו. והיו רופאים ואחיות שטיפלו בפצועים תחת אש המחבלים וחלקם נהרגו, כמו הרופא מבארי דניאל לוי ז"ל. היו הרבה סיפורי גבורה בשמחת תורה בעוטף עזה, ורבים מהגיבורים האלה ראויים לקבל את עיטור הגבורה או עיטור העוז, אבל רק האחים קלמנזון יקבלו את פרס ישראל לגבורה אזרחית שהמציא שר החינוך יואב קיש כדי למנוע את חלוקת פרסי המדע והיצירה לאנשי אקדמיה ותעשייה ויצירה שאינם נושאים חן בעיני הממשלה שהביאה עלינו את האסון ומנסה להתנער מאחריות לאסון, שבבסיסו הקונספציה של נתניהו וסמוטריץ' שהחמאס הוא נכס, וצריך לחזק אותו כדי להחליש את הרשות הפלשתינית וכך למנוע הקמת מדינה פלשתינית, שהובילה לקונספציה שאפשר לקנות את החמאס בכסף, שהובילה לקונספציה שהחמאס מורתע, שהובילה להעברת כוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה ליהודה ושומרון כדי לרצות את המתנחלים. וכך מבלי שהתכוונו לכך, הביאו המתנחלים אסון על עוטף עזה ויושביו, ומעשי הגבורה של האחים קלמנזון אינם יכולים ואינם צריכים למחוק את המציאות העצובה הזו, שבה הביא כוחו הפוליטי הגדול מדי של המגזר המתנחלי להרס חבל ארץ שלם במדינת ישראל שנותר מופקר וזנוח להחריד, ועצם סיפור הגבורה של האחים קלמנזון מדגיש את גודל המחדל וההפקרות, כי הצבא שמדינת ישראל משקיעה בו את מיטב תקציבה היה צריך למנוע את חדירת המחבלים לישובי עוטף עזה, ואם לא הצליח בכך, היה צריך לפחות לחלץ ולהציל את האנשים, ואם שני אחים עם ג'יפ ממוגן ונשק אישי יכלו להציל אנשים כה רבים, ניתן רק לשער כמה יכול היה צה"ל להציל אילו תיפקד כראוי, שכמובן לא רק הצבא אשם בכך אלא הממשלה והכנסת שהיו אמורות לתחזק ולכוון את הצבא להיות מוכן למתקפה כזו שכידוע גם קיבל לא מעט התראות לכך. מתן הפרס לאחים קלמנזון לבדם נועד למכור את סיפורה של ממשלת המחדל והאסון, לצייר תמונה שלפיה המתנחלים הם אלה שהצילו את קיבוצי עוטף עזה, בעוד שבפועל המתנחלים כמגזר רב עוצמה פוליטית גרמו לאסון, ושום מעשה גבורה אישי, ראוי ככל שיהיה, איננו יכול למחוק את האמת העצובה של קונספציית המחדל של הימין המתנחלי. האחים קלמנזון מקבלים איפוא את הפרס מפני שהם גיבורים, אבל באותה מידה מפני שהם מתנחלים, ומפני שהסיפור שלהם הוא הסיפור שנוח לממשלה ורצוי לממשלה להבליט, ואמנם הפרסים יחולקו כרגיל, אבל הממשלה לא ויתרה על ניצול הפרס כדי לקדם את הסיפור הרצוי לה, ורק את הסיפור הזה. כמה נלוז לדבר על אחדות כאשר ממשלחת המתנחלים מעניקה פרס למתנחלים בלבד ומתעלמת מגבורתם של כל האחרים שאינם מתומכיה, ועוד מתיימרת לעשות זאת בשם האחדות, הסיסמה השקרית ביותר של הממשלה הזדונית ביותר והמסיתה ביותר, שיכלה בקלות להעביר מסר מאחד לו היתה מקפידה להעלות על נס גם את גבורתם של אנשי הקיבוצים והעיירות בעוטף עזה ביום שמחת תורה שהפך ליום אסון, אבל הממשלה הזו יודעת לחלק פרסים וטובות הנאה רק לתומכיה, ורק להם, ואי אפשר לחוש אלא צער ועלבון על האופן שבו מנכסת ממשלה שנואה ומאוסה את נכסי הרוח של המדינה לטובת עצמה, ובעצם מחלקת פרסים לעצמה ולדרכה.

ספירת הנופלים בהתנחלויות

 

מיזם ספירת הנופלים של העיתון "מקור ראשון" ושל הציונות הדתית, שמלווה בתגובות מבני המגזר בנוסח "כל הנופלים מההתנחלויות. לשמאל אין חלק", כבר עורר כמה וכמה תגובות. היו מי ששאלו מדוע הספירה מתחילה בתמרון הקרקעי ולא בתחילת המלחמה, כלומר בשמחת-תורה. אבל זהו טעמה וסיבתה של ספירת הגופות הזו: לכסות ולטשטש ואפילו למחוק את אירועי ה-7 באוקטובר, שחשפו את האמת הקשה כל כך: גם אם לא התכוון לכך מלכתחילה, מה שמכונה מפעל ההתנחלות, הפך לאויבה הגדול ביותר של ההתיישבות החקלאית הוותיקה ולמקור אסונה. צה"ל תמיד היה צבא קטן מדי לצרכי הביטחון של ישראל, צבא שנשען בכבדות על גיוס מילואים בעת צרה, והוא הוקטן עוד יותר בשנות שלטונו הרבות מדי של נתניהו, כמו שהוקטנה מצבת הרופאים והאחיות, המורים והעובדים הסוציאלים, אין לישראל די צבא סדיר כדי להגן על כל גבולותיה מפני התקפה לא צפויה, ואת המעט שיש העבירו ליהודה ושומרון, תוך הפקרה גמורה של עוטף עזה: כפי שסיפר קצין תותחנים ראשי, לא השאירו בעוטף עזה תותחים ולא תותחנים, שהועברו ליהודה ושומרון והועסקו בביטחון שוטף, ושתי פלגות קומנדו הועברו ליהודה ושומרון ממש לפני שמחת תורה. אין ספק שמדובר במעשה פוליטי: הלחץ התמידי של המתנחלים לספק להם ביטחון שאי אפשר לספק, כי מגורים של יהודים בקרב אוכלוסיה פלשתינית גדולה אינם ניתנים לאבטחה הרמטית: לא בעזה שלפני ההתנתקות ולא ביהודה ושומרון כיום. אבל למתנחלים כוח פוליטי רב בהרבה משיעורם באוכלוסיה, והם יכלו לגרום לכך שהכוחות יועברו אליהם, ויותירו את ישובי עוטף עזה ללא מגן. כל מה שנדרש מהמחבלים היה לפרוץ את הגדר, דבר שהצליחו לעשות בקלות רבה, ובהעדר כל מחסום בין הגדר לישובים, המחבלים נסעו אליהם ישירות כאילו היו בטיול שנתי.

גם אם לא התכוונו לכך, למתנחלים יש חלק נכבד באסון שנחת על עוטף עזה, שמצביע על הבעייתיות של מפעל ההתנחלות מכל הבחינות, כמשאבה של משאבים שנגזלים מאחרים בשל עוצמתם הפוליטית של המתנחלים ודרישותיהם האינסופיות, בשל סירובם המוחלט לקבל את סדר היום של מדינת ישראל ולחץ אינסופי לכפות את סדר היום שלהם, שהוא סדר יום נפשע: לגזול את אדמות הערבים, לשלול את זכויותיהם, לגרש אותם ולהתיישב על אדמתם, ולתקוף ללא מעצורים את כל מי שמתנגד לסדר היום הזה, כולל מדינת ישראל עצמה שמאפשרת את מעשיהם, תומכת בהם ומגינה עליהם יותר מאשר על כל ציבור אחר מקרב אזרחיה, שעל כך הם גומלים בהתנכלות אינסופית למפקדי הצבא.

וכאילו לא די בחלקם הפסיבי באסון של עוטף עזה, נוסף עליו יחסם המזעזע לאסון: האדישות לגורל הנרצחים והחטופים והדרישה להתעלם מהם ולהתמסר לכיבוש עזה, לא רק כדי לתקוף את החמאס ולהפיל את שלטונו ברצועה, אלא כדי לגרש את תושביה ולהקים מחדש התנחלויות בעזה, שזה חלק בלתי נפרד מסדר היום הנפשע של המתנחלים, שאינם חדלים לקונן על ההתנתקות, כאילו החיים ברצועת עזה לפני ההתנתקות היו גן עדן, בעוד שבפועל התרחש בעזה רצף של פיגועים נוראיים, שבהם נרצחו אזרחים וחיילים כאחד.

כעת מנסים המתנחלים למכור את עצמם מחדש כמגיני המדינה באמצעות ספירת הנופלים שלהם, שהיא קלה יחסית, שכן כאשר נהרגים חיילים מירושלים, תל-אביב, גבעתיים, רעננה, הרצליה, חיפה וכן הלאה, קשה לדעת מה היו דעותיהם ואמונותיהם. לגבי הנופלים מההתנחלויות קל לשייך אותם למתנחלים, ולהניח ששאפו להקים מחדש את גוש קטיף.

ולא זו בלבד: יש גם מתנחלים שמעוניינים ליישב את הישובים בעוטף עזה, לגזול ולרשת אותם מיושביהם מוכי האסון. כל ההתרחשויות והשיח בציונות הדתית הוא שיח של ניצול הזדמנות ושמחה לאיד. שמחה יתרה על ההזדמנות שנקרתה להם לנצל את אסון הזולת.

אהבה והערכה לא תצמחנה מהנפנוף בגופות לשם התבדלות והתבשמות עצמית. קל לראות שספירת הגופות מעוררת גועל, זעם ושנאה, ומציירת את הציונות הדתית בדיוק כפי שהיא חוששת להיתפס: כמגזר אנוכי, יהיר, שקוע בעצמו ולא נטול רשעות. אולי הלוחמים לצדם סולחים להם על כך בסערת הקרב. לאחרים יהיה קשה מאד לסלוח.  

הסיפור של מקור ראשון

 

העיתון "מקור ראשון" קרא לעצירת הרפורמה המשפטית ולפיוס, וזה היה הסיפור שסיפר לקוראיו כרקע לקריאה: היה היו שתי קבוצות. פעם הקבוצה האחת סבלה מאד, והקבוצה השנייה היתה אדישה לסבלה. עכשיו הקבוצה השנייה סובלת מאד, והקבוצה הראשונה אדישה לסבלה. זה לא בסדר, כל קבוצה צריכה להיות רגישה לסבל של זולתה ולגלות כלפיה רגישות.

כי הרי אין כמו מצוקת הציבור החוזה בהרס שלטון החוק והדמוקרטיה בידי ממשלת הפושעים והגזענים כדי לנסות לקדם את מיתוס ההתנתקות בגרסת המתנחלים. הזדמנות פז להאשים את השמאל ואת בית המשפט העליון במדיניות שהנהיג אריאל שרון ושר האוצר שלו נתניהו, ולקדם את האינטרס הפוליטי מאחורי המיתוס.

אין ספק שמתנחלי גוש קטיף ושאר ההתנחלויות המפונות, כמו מתנחלי סיני קודם לכן, שהקימו את ישוביהם בתמיכת הממשלה, והשקיעו בהם את מיטב שנות חייהם, קבלו מכה קשה ועברו משבר קשה כשראו את מפעל חייהם נחרב. אבל אין זה נכון שתומכי ההתנתקות היו אדישים לסבלם, וגם בג"ץ לא היה אדיש אליו. אני זוכרת היטב כיצד יוסי ביילין, באותם ימים מנהיג מר"צ, התרוצץ וניסה לסייע בכל כוחו למפונים, למרות שהתנגד להתנתקות, בשל היותה צעד חד-צדדי, וסבר שיש לסגת מעזה במסגרת הסכם עם הפלשתינים ולא בצעד חד-צדדי. ואילו בג"ץ הגדיל בצורה משמעותית את הפיצויים ששולמו למפונים, שחלקם היו אנשים מבוגרים שהשקיעו את כל חייהם בהתנחלויות שפונו. לא שמחה לאיד ולא אדישות הניעו את תומכי ההתנתקות, אלא ההכרה בכך שעזה איננה מקום מגורים ראוי ליהודים, בגלל האוכלוסיה העוינת והפיגועים הקשים שהתרחשו בה במשך השנים, מאז רצח ילדי משפחת ארויו במושב האחורי של מכונית הוריהם בינואר 1971 ועד רצח טלי חטואל וארבע בנותיה בחודש השמיני להריונה בציר כיסופים במאי 2004, שהם רק שניים מפיגועים רבים וקשים שבהם נהרגו חיילים ואזרחים ולא מעט ילדים. האשמת השמאל ובג"ץ בהתנתקות היא גם שקר, גם רשעות וגם כפיות טובה. ברור שלמתנחלים שכל מפעלם התבסס על האמונה שתפיסת אדמות פלשתינים בכוח הזרוע, הקמת ישובים עליהם בכוח הזרוע והתעללות בתושבים הפלשתינים בתקוה לגרשם מארצם יביאו להשתלטות מוחלטת על הפלשתינים לנצח, קשה להכיל את ההתנתקות, שהראתה שאפשר גם לפנות ולהרוס התנחלויות, והם מעוניינים להציג את ההתנתקות כעוול נורא שנעשה להם ואפילו כסוג של שואה, בתקוה למנוע פינוי התנחלויות בעתיד, אבל לציבור שמעוניין במדינה דמוקרטית שחיה בשלום עם שכנותיה ולא בגזל מפלשתינים, אין שום סיבה לאמץ את הסיפור המתנחלי, אפילו לא תמורת עצירת ההפיכה המשטרית. בהפיכה המשטרית יש להיאבק ללא פשרות ומבלי להיכנע לתעמולת המתנחלים שחזונם הוא גזענות חסרת מעצורים ומלחמה מתמדת עם שכנינו. אין כמו ניסיון ההפיכה המשטרית כדי להבהיר כמה חשוב לייבש את הביצה שבה צמחו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, איתמר בן-גביר וחנמאל דורפמן, וכבר לפני שנים המחתרת היהודית, וכן, גם רצח רבין, אירוע שהמתנחלים אינם נוהגים לכלול בסיפורים המעצבים שלהם.

והרי את מה שאנו חווים בימים אלה אפשר לספר גם באופן אחר, וזה יהיה סיפור הרבה יותר אמיתי:

פעם היה ראש ממשלה בישראל בשם יצחק רבין, שרצה לקדם הסכמי שלום עם הפלשתינים ועם ירדן, הסכמים שכללו החזרת שטחים כבושים בידי ישראל לשלטון פלשתיני. אבל המתנחלים שהעדיפו את קידום ההתנחלות על פני שלום הוציאו מקרבם את יגאל עמיר ושותפיו, שזממו והוציאו לפועל את רצח רבין. רצח רבין התרחש על רקע הסתה נוראה נגדו, שכללה הפגנה עם ארון מתים שעליו הכתובת "רבין" שבראשה צעד נתניהו, הצגת רבין בהפגנות אחרות במדי אס-אס או בכאפייה, ושבירת הסמל של מכוניתו והנפתו בידי הכהניסט הטרוריסט איתמר בן-גביר, שהכריז שכמו שהם הגיעו לסמל הם יגיעו לרבין, שאכן נרצח ב-4 בנובמבר 1995.  בעקבות רצח רבין עלה לשלטון בנימין נתניהו ומאז הוא שולט בישראל לסירוגין ושלטונו צבר עוצמה רבה שהוא מתאמץ להפוך לשלטון דיקטטורי מוחלט ללא ביקורת משפטית וללא ציות לשלטון החוק. את הכהניסט הטרוריסט איתמר בן-גביר מינה בנימין נתניהו לשר המשטרה בממשלתו הששית עם סמכויות מיוחדות, והעניק לו יד חופשית לנהוג באלימות כלפי המפגינים נגד ממשלתם הגזענית והדיקטטורית. למרות אלימות המשטרה, המחאה נמשכת, ובסופו של דבר היא תנצח.

 

סוכני הרשע

 

אני לא יודעת למה חשוב לאנשים שמתנגדים לממשלה וחולים מהמדיניות שלה וממה שקורה להגיד שהם פטריוטים, ושהמפגינים נגד ההפיכה המשטרית הם פטריוטים. אני מפגינה כל שבוע ואני לא מרגישה בכלל פטריוטית. אני שונאת את המדינה, חושבת שהממשלה פה מבחילה ומבחילים גם האנשים שבחרו בה, שחברי הכנסת מבחילים עד כדי כך שלפעמים בחדשות אני מזפזפת לערוצי הסרטים – לאחרונה נפלתי על סרט בריטי יפה שנקרא "לנשום" ומספר על חולה הפוליו רובין קוונדיש שבעזרת אשתו וחבריו המקסימים הצליח לחיות עם שיתוק למעלה מעשרים שנה כשהוא נושם בעזרת מנשם פרימיטיבי למדי ובכל זאת ממצה את החיים – וחשבתי שהסרט הזה כל כך ממצה את מה שאני מרגישה - מחנק, מחנק נורא, התחושה שלי היא לא רק נפשית אלא גם פיזית – אני מרגישה את המחנק בגרון, שאין לי אוויר, שאני לא יכולה לנשום, מכל מה שקורה פה. לראות את המתנחלים הפושעים שורפים כפר רק מפני שתושביו פלשתינים, כמו שהאנטישמים בכל הדורות היו עושים ליהודים בגולה, ואף אחד לא עוצר את זה, והצבא לא מתבייש להגיד שאין לו כוח אדם לטפל בזה – ואיך הוא יטפל במלחמה בכמה חזיתות נגד צבאות סדירים, כמו שקרה בכל המלחמות, אם הוא לא יכול לעצור מאתיים מתנחלים ביריונים ששורפים בתים ומכוניות ופוגעים ברכוש ובאנשים? איפה היה צה"ל? איפה היתה המשטרה? ואיפה היה נתניהו, שעוד היתה לו חוצפה לנאום שאנחנו מדינת חוק ושהוא לא יסבול התפרעויות בשום מקום, אז למה הוא לא עצר את זה, למה הוא נתן למתנחלים להשתולל שעות? בשביל לירות בדרוזים המתקוממים שלחו כוחות משטרה ומג"ב ועשרות ניידות. בשביל להרוג פלשתיני היו מספיק שוטרים ש"הרגישו מאוימים", אבל בשביל להפסיק את פרעות המתנחלים בתורמוס עיא, כמו הפרעות שחוללו קודם לכן בחווארה, לא היו מספיק כוחות? אין ספק שמדינת ישראל הפכה למדינתם של סמוטריץ' ובן-גביר וככה זה נראה, ולא במקרה הכל בוער, ולא במקרה נרצחים אנשים יום-יום, כי סוכני השנאה והרצח יושבים בממשלה, וכמו שידוע שנאה מולידה כנגדה שנאה, ואלימות מולידה כנגדה אלימות, וכבר אינני יודעת אם הם מאמינים שידכאו את השנאה והאלימות שהם מולידים בעוד ועוד כוח, או שאולי שאיפתם היא להגביר ולהגביר את האלימות, כי אלימות היא המנוע של חייהם ושאיפותיהם.

אני חיה פה כי נולדתי פה ואין לי דרכון אחר ושום מדינה אחרת לא מחכה לי, וכמוני רוב האנשים שהולכים להפגנות ונלחמים על החיים שלנו, ואלה שמדברים על להגר לחו"ל מעצבנים ודוחים אותי כי לרוב האנשים פה אין לאן ללכת, בוודאי לאלה מאיתנו שכבר זקנים, ושום מדינה לא תקבל אותנו. כל מה שנשאר לנו זה להילחם עם הגב לקיר, ובמקרה הזה המלחמה הזו ממשיכה את המלחמה שנלחמתי כל החיים שלי לשרוד, ותמיד שרדתי בקושי והשתדלתי לעשות דברים טובים ומשמעותיים. לאחרונה חגגתי יום הולדת 67. לא באמת חגגתי כי הכלב שלי עבר ניתוח והרגיש מאד רע והייתי מאד מדוכאת וגם עכשיו אני קצת מדוכאת מזה שהוא פותח את התפרים שלו בשיניים ומדמם ואני לא יודעת איך לגרום לו להפסיק עם זה – הוא גדול מדי וכרגיל נתנו לי בשבילו קולר קטן מדי שלא נסגר והוא מיד הוריד אותו. אני מאד משתדלת לשמוח כי יש לי בנות מוכשרות ונכדים מקסימים, וזה מנחם, אבל השבוע התקשיתי להתגבר על העצב. אני יודעת שחייבים להילחם ושווה להילחם, כי עובדה שבלשכת עורכי הדין האנשים ההגונים הצליחו לנצח את הפושעים, למרות שהממשלה כרגיל תמכה בפושעים, שאיתם היא יכולה לגנוב סוסים ביחד, ועכשיו מאיימת לפרק את לשכת עורכי הדין כי הם איבדו את השליטה בה. בטח אם הליכוד יפסיד בבחירות הם יפרקו את הכנסת ויעבירו את סמכויות החקיקה לליכודיאדה, שאותה הם יכנסו ביום השואה כי הכי חשוב לנתניהו ואנשיו למחוק את זכר השואה, כדי שלא תהיינה לאנשים אסוציאציות כשהם צופים במתנחלים שורפים פלשתינים שאף אחד לא מגן עליהם, ושר הביטחון גלנט, במקום להגיד שהפורעים בתורמוס עיא הם פושעים שצריכים לשבת בכלא, קרא להם "אחיי המתנחלים", וביקש מהם לא לקחת את החוק לידיים. במדינת חוק לא קוראים לפושעים אחינו ולא מבקשים מהם להתנהג יפה אלא עוצרים אותם ושופטים אותם ומכניסים אותם לכלא שזה המקום לפושעים, ואם מי ששורף בתים של פלשתינים הוא אח של גלנט, גלנט איננו אחי ובוודאי הפורעים אינם אחים שלי אלא אויבים מרים שהשתלטו לי על המדינה היחידה שאני אזרחית בה, ואני מקללת אותם מעומק לבי, אותם ואת המדינה שבמקום לעצור אותם מניחה להם להתפרע ולא עוצרת אותם ולא מענישה אותם, כמו שצוררי ישראל בגולה לא עצרו ולא הענישו את הפורעים ביהודים, אבל בסופו של דבר הפורעים נענשו בדרך כזו או אחרת, והמדינות שלהם נהרסו והידרדרו מדחי אל דחי, כמו רוסיה שנותרה נחשלת עד היום וגרמניה שהיתה בסוף המלחמה לעיי חורבות. אני אמשיך להפגין ולהתפלל שאלהים יעזור לנו ויציל את המדינה שלנו מממשלת הזוועה ומהרוע והאלימות שמציפים את הארץ. אני ממש לא פטריוטית ולא אוהבת את המדינה בכלל, אבל אני אמשיך להפגין ולהילחם נגד האויבים מבפנים, כי אני בת 67, לא בריאה ולא עשירה וכמו רוב הישראלים אין לי לאן ללכת. לא יקבלו אותי בשום מקום אחר.

ראיון עם אבישי רביב

 

הראיון של עמרי אסנהיים עם אבישי רביב בתכנית "עובדה" מנסה להסביר איך גויס רביב לשב"כ ומה הניע אותו, אבל הוא רק מעלה תמיהות חדשות. אבישי רביב לא נולד בהתנחלות ולא גדל בבית ימני. לפי הדברים שנאמרו בתכנית הוריו תמכו במפא"י וביצחק רבין. השינוי שהכתיב את מסלול חייו קרה כשהיה נער: לדבריו הוא שמע נאום של הרב כהנא ונשבה בדבריו. הוא מתאר את הרב כהנא כאדם שובה לב, אבל קשה לדמיין מישהו מתלהב כל כך מהרב כהנא ללא רקע ימני קיצוני. רוב הישראלים הסתייגו מהרב כהנא, גם אלה ששנאו ערבים. הוא היה אמריקאי וסגנון דיבורו והתנהגותו היו מאד לא ישראלים. מה היה באישיותו של אבישי רביב שמשך אותו לאיש הזה? על זה הראיון לא נותן שום תשובה וגם לא נראה שלרביב יש איזו הבנה בוגרת של התנהגותו כנער. הוא עדיין מתרגש מאישיותו של הרב כהנא, וגם מהקשר עם מפעילו בשב"כ שההיזכרות במפגש מאוחר איתו מביאה אותו לידי דמעות. אבישי רביב אהב להיות סוכן שב"כ ולהרגיש שהוא עושה עבודה חשובה. העבודה הזאת הרסה את נישואיו, סיבכה אותו עם חבריו ואפילו סיכנה את חייו. הוא כן ניסה לעזוב כשהרגיש שחבריו חושדים בו שהוא מלשין עליהם. אבל מפעיליו העדיפו שימשיך.

זה הזכיר לי את הסיפור של אלי כהן שאולץ על ידי מפעיליו לחזור שוב ושוב לסוריה עד שנתפס. מראש לחצו על מעסיקיו לפטר אותו כדי לגייס אותו למשימת הריגול. אמנם יש הבדל עצום בין הפעלת סוכן בארץ אויב לבין הפעלת מודיע באזור בשליטת ישראל: רביב פעל בזהותו האמיתית ולא נדרש לבנות לעצמו פרופיל שקרי, אם כי חזרתו בתשובה היתה גם כדי להקל עליו להיטמע בסביבה הדתית לאומנית של מתנחלי קריית ארבע. מצד שני היה קל מאד לחבריו לחשוף את העובדה שהלשין עליהם. חבר שסיפר רק לו על כוונתו לפוצץ את הר הבית ונעצר לאחר שרביב מסר את הידיעה לשב"כ, הבין מיד מי אשם במעצרו ודיווח על כך לפעיל כך נעם פדרמן. היה ראוי שהשב"כ ישחרר אותו מיד וירחיק אותו מקריית ארבע. ממילא התקשה לפעול לאחר שנחשף. אבל הם לא רצו לוותר עליו. אסנהיים אומר כמה חבל שלא התעקש שאינו יכול יותר ולא עזב. אבל זו איננה אחריות הסוכן. זו אחריות של מפעיליו להרחיק אותו בזמן מאזור הסכנה. כדי לתקן את אובדן אמינותו הסתבך רביב בפעילות לאומנית קיצונית וחצה את גבול המותר. על כך מדברים הרבה בתכנית ובכלל דיברו הרבה בזמן אמיתי על "התקלה" בהפעלתו של רביב שהפך ממודיע ליזם של פעילות קיצונית. אבל התקלה האמיתית היא שלאחר שמסר מידע על תכנון הפעולה בהר הבית שאכן סוכלה, לא הורחק מקריית ארבע. חשבתי על אלי כהן מפני שבעיני הבעיה האמיתית של המוסד והשב"כ היא שלא אכפת להם מחיי אדם ושהם מפעילים סוכנים ומודיעים עד שהם נחשפים ונשרפים, כמו בעסק הביש הנורא במצרים. כשמתייחסים לסוכנים רק כאל מכשירים להשגת מידע ושוכחים לגמרי שהם גם בני אדם, התוצאות עלולות להיות קשות מאד. בסופו של דבר אבישי רביב, למרות כל הצלחותיו, הוא כישלון: למרות שהכיר היטב את יגאל עמיר, את רצח רבין הוא לא מנע. הוא אומר להגנתו שלא האמינו שיהודי יהרוג את רבין, ומצד שני הוא מספר ש"כולם", כלומר בסביבתו בקריית ארבע ואולי בהתנחלויות בכלל, דיברו על כך שצריך להרוג את רבין. אולי רוב אלה שדיברו כך לא התכוונו באמת לבצע, אבל זה שהשב"כ חשב שרצח רבין על ידי יהודי איננו סביר, זה כישלון תהומי. בשב"כ צריכים לחשוב ולהיות מוכנים לכל מה שאיננו עולה על הדעת.

ועוד דבר שעולה מדברי רביב: ההתנכלויות לערבים היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בקריית ארבע. מעשי פוגרום בערבים היו דבר יום ביומו בקריית ארבע. כאן אחראית כבר הממשלה. כיצד לא חשב איש לפנות את המתנחלים, כאשר היו חלשים ומעטים יותר. כיצד הניחו להם לאמץ שגרה של התנכלויות לערבים, הזנחה שאיפשרה את גידולי הפרא של הציונות הדתית שחזינו במלוא כיעורם במצעד הדגלים.

הראיון עם רביב מרתק, אבל איננו מסביר דבר ולפחות בחלקו הראשון איננו מגלה משהו מהותי שלא ידענו על המתנחלים ועל רצח רבין: ההתנחלויות מצטיירות כביצה רעילה של אלימות לאומנית, והאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה כמובילה בהכרח לחורבן הדמוקרטיה בישראל, אם בהריגתו של ראש הממשלה הנבחר שכרת הסכם שלום, ואם בניסיון להרוס את המוסדות הדמוקרטיים ולכונן דיקטטורה בחקיקה, כפי שאנו חווים כיום.      

פרעות בחווארה

 

יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, היה מאד ממורמר אתמול בערב: הוא קיבל הרבה יותר שיחות מעיתונאים אחרי פרעות המתנחלים בכפר חווארה, מאלה שקיבל כמה שעות קודם לכן, אחרי רצח האחים הצעירים הלל ויגל יניב בעת שנסעו דרך הכפר. אני התפלאתי שבכלל התקשרו אליו עיתונאים אחרי רצח האחים: מה יכול יוסי דגן לומר על פיגוע של מחבל פלשתיני שנמלט? מה הוא יודע מעבר לדיווח של כוחות הביטחון ומד"א? הרי אין לו שום קשר לפיגוע. לפרעות של המתנחלים, לעומת זאת, בהיותו ראש המועצה האזורית שומרון ולמעשה נציג המתנחלים באיזור, יש לו מידה של אחריות, לא אחריות אישית, שהרי לא היה מעורב בפרעות בעצמו, אבל אחריות של נציג ציבור למעשי הציבור שהוא מייצג. ויוסי דגן אכן דיבר כמייצג וסינגר על הפורעים: אלה נערים שהתבלבלו, הוא אמר. "נערים", משמע קטינים עדיין, כלומר שאין להם שיקול דעת בוגר, ולכן יש להפחית במידת אחריותם לאירועים. האם באמת מדובר בנערים ולא בבוגרים? נדמה שלא רק "נערים שהתבלבלו" היו שם, וה"בלבול" עלה בשריפתם של עשרות בתים ובפציעתם של תושבים שחלקם נזקקו לאשפוז. פלשתיני שהתגורר בסמוך לחווארה נרצח ואין יודעים עדיין מי אחראי למותו, האם גם מותו קשור לפרעות המתנחלים. הבוקר נראה הכפר חווארה ככפר רפאים – החנויות לא נפתחו, וברחובות נראו רק חיילים שהובאו למקום לתגבר את השמירה עליו. המחבל טרם נתפס ואין יודע מאין הוא בכלל. תושבי חווארה הותקפו רק מפני שהם ערבים שמתגוררים בכפר שבו התרחש הרצח, שלפחות בינתיים לא ידוע אם המחבל הוא תושב הכפר או פשוט מצא שם נקודה נוחה לפיגוע, ובכלל הגיע ממקום אחר. המחבל נמלט מיד מהמקום, והפלשתינים שנפגעו מהפרעות הם אנשים חפים מפשע שמתגוררים בכפר, והותקפו על לא עוול בכפם.

אלה כנראה הפרעות החמורות ביותר שחוללו מתנחלים, אבל הן אינן הראשונות. כשבועיים לאחר הבחירות האחרונות חגגו המתנחלים את נצחונם בבחירות בפרעות בתושבי חברון בשבת חיי שרה. גם אז התחכמה השרה אורית סטרוק ושאלה מדוע עוסקים בפרעות בתושבי חברון במקום להתפעל ולהתמוגג מהחגיגה הרוחנית של שבת חיי שרה. פרשת חיי שרה עוסקת בקניית מערת המכפלה בארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר כמקום קבורה למתיו של אברהם אבינו, ולכן חשובה למתנחלי חברון. אבל את שרה אמנו הם מחבבים מסיבה נוספת, מכיוון שדרשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל, ואמרה "לא יירש בן האמה עם בני". עבור המתנחלים זוהי הצדקה לגזל של תושבי חברון, לאו דוקא תמורת כסף עובר לסוחר. בדרכי השלום של אברהם אבינו הם פחות מעוניינים. הפרעות בתושבי חברון בשבת חיי שרה היו דרכם לחגוג את נצחונם בבחירות וברוח האמירה החביבה על נבחרם איתמר בן-גביר, "להראות מי בעל הבית".

ח"כ צבי פוגל ממפלגתו של בן-גביר שיבח את הפרעות בחווארה כי לדבריו "כך משיגים הרתעה". האם המתנחלים היו פורעים פרעות כה חמורות בכפר חווארה לולא הרגישו שהמדינה איתם? שהשלטון הוא שלהם? שכמו הממשלה הזו שפורעת בדמוקרטיה, רומסת את שלטון החוק, מסיתה הסתה חסרת מעצורים נגד היועצים המשפטיים ובית המשפט העליון, גם הם יכולים לנהוג באלימות מבלי לשלם מחיר? כי ראש הממשלה הרי מבין אותם. מה שהיה לו לומר לפורעים הוא ש"גם כשהדם חם והרוחות לוהטות, לא לקחת את החוק לידיים". איזו הבנה לרגש הנקמה המתנחלי בערבים, ולו גם חפים מפשע. במתנחלים הפורעים הוא לא יהלום באגרוף, כפי שהוא מבקש להלום במפגינים שמנסים להציל את מדינת ישראל ואת משטרה הדמוקרטי ממי שכבר שנים מכרסם בה ומקעקע את יסודותיה עד לחורבנה המוחלט, למען שלטון היחיד שלו ושוד אוצר המדינה לטובת משפחתו החמדנית והנהנתנית. הממשלה מתנערת משלטון החוק ומסיתה הסתה ארסית נגד השופטים והיועצים המשפטיים, ובוחריה פורעים בערבים כי החוק כבר איננו שולט במדינה, ואין גבול לשנאה ולבריונות.

ואנחנו, אנה אנו באים.

אנלוגיה לא אנלוגית

 

לפני עשרים שנה, כשמל גיבסון הפיץ בארצות הברית את סרטו האנטישמי "הפסיון של ישו", - שמבוסס על ספרו של המשורר הלאומן הגרמני קלמנס ברנטאנו, ומתחזה לחזיונותיה של נזירה חולה ואומללה, קתרינה אמריך, שברנטאנו ניסה עוד בחייה להשפיע על הכנסייה הקתולית להכיר בה כקדושה, בניגוד גמור לרצונה, ופירסם את יצירתו בשמה לאחר מותה – הכומר האוונגלי טד האגארד, שהיה מאד פופולרי באותה עת, סייע לגיבסון לקדם את הסרט, בטענה שאם היהודים רוצים שהעולם יכיר בסבלם בשואה, שהיא אירוע היסטורי, עליהם להכיר בסבלו של ישו, האל שנולד מאשה ועלה על הצלב כדי לגאול את האנושות מחטאיה, שגם זה לדברי האגארד אירוע היסטורי, ובקיצור, אם היהודים רוצים שיכירו באמיתותה של השואה כפי שהם מבינים אותה, עליהם להכיר באמיתותו של הסיפור הנוצרי, כפי שהנוצרים מבינים אותו. היהודים ויתרו על העסקה שהציע האגארד, שמאוחר יותר הסתבך בפרשיות מין וסמים ונעלם. נזכרתי בפרשה הזו כעת, כשהתחלתי להרגיש מועקה גוברת והולכת מהנרטיב המלווה את מאמצי התיווך בין המתנגדים לביטול שלטון החוק, לבין תומכי הפיכת ישראל לדיקטטורה גזענית, מושחתת ושונאת נשים, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו של הרצוג, שתיאר כסיבה למתקפה של ממשלת נתניהו על שלטון החוק את כאבם של אנשי הימין על ההתנתקות, תוך התעלמות גמורה משלל האינטרסים האישיים והמגזריים שמניע את אויבי שלטון החוק, החל מהכשרת כהונתו של אריה דרעי כשר, למרות פסילתו בבג"ץ, וחילוץ נתניהו ממשפטו, וכלה בשאיפת החרדים לפטור כולל מגיוס לצבא, כולל הטבות לאברכים, ולהכשרת הדרה ואפליה של נשים, ובשאיפת המתנחלים לגזול אדמות מערבים ולבנות בשטח כבוש ללא כל מגבלות.

אינני חולקת על הסבל והשבר הגדול של אנשים שהשקיעו את רוב ימיהם בהקמת בית ומשק בגוש קטיף ובטיפוחם במשך עשרות שנים, וראו את מפעל חייהם נהרס ואת עצמם נעקרים מביתם, שלכן דוקא בג"ץ הורה להעניק להם פיצויים גבוהים יותר מכפי שקבעה הממשלה בתחילה, אבל אני מסרבת לראות בהתנתקות החלטה בלתי חוקית או בלתי ראויה של ממשלת ישראל, שלכך מכוונים מי שיוצרים הקבלה בין ההתנתקות לבין ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה. אפשר להתנגד להתנתקות, אבל אי אפשר לטעון שמדובר בהחלטה בלתי חוקית או בלתי לגיטימית. מדינה רשאית לפנות את אזרחיה משטח כבוש ולהשיב את השטח למדינה שממנה נכבש. אין שום דבר בלתי חוקי בהחלטה כזו. לא כך המצב לגבי ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ומשרדיה. זהו צעד שמונע מהאזרח כל אפשרות התגוננות נגד שרירות לב ושחיתות של השלטון, ולכן צעד פסול ואנטי דמוקרטי מעיקרו.

מאד ברור לי גם הניסיון להחדיר באופן שכזה את הנרטיב המתנחלי לגבי ההתנתקות, כביכול הגה וביצע אריאל שרון את ההתנתקות כדי לשאת חן בעיני השמאל וכך לחמוק ממשפט על מעשי השחיתות שהואשם בהם. כך מנסים המתנחלים ותומכיהם ליצור הקבלה בין השחיתות של שרון, שכביכול ביצע את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על מעשיו החשודים כפליליים, לבין בנימין נתניהו, שמבצע את הרפורמה המשפטית כדי לחמוק מהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

אבל השמאל מעולם לא שלט במערכת המשפט כפי שטוען הימין, וגישתו של בית המשפט העליון בישראל איננה שמאלנית-סוציאליסטית אלא ליברלית: בית המשפט מתיר סחר חופשי – כולל סחר ברחמן של נשים ובילודים. בניגוד לעמדת היהדות, בית המשפט איננו כופה הורשה ליורשים הטבעיים, ועומד על חופש הורשה, ששולל מיורשים טבעיים כל הגנה, בניגוד לגרמניה למשל, שבה יש להוריש לילדים לפחות חמישית מן העיזבון. גם ההגנה של בית המשפט העליון על האזרחים הערבים ועל הפלשתינים לוקה מאד, והייצוג הערבי בו חסר לא פחות מהייצוג המזרחי.

ויתרה מכך: הסיבה העיקרית לביצוע ההתנתקות היה לחץ מצד ארצות הברית, שראתה כיצד הסכם אוסלו שנחתם בחסות אמריקנית מתפוגג בצל האינתיפאדה השנייה, ומנהיגיה סברו שמחוה ישראלית כלפי עראפת תחיה את ההסכם ותוביל לפתרון שתי המדינות. כאז כהיום ארצות הברית מנסה לשמר אפשרות לפתרון שתי המדינות, ולכן מתנגדת להתנחלויות. לא הסתבכותו של שרון בעבירות שחיתות הביאה להתנתקות, ואין שום דמיון בין מקרה שרון למקרה נתניהו, ואינני מוכנה להסכים להקבלה הפסולה הזו, שנועדה לתאר את ההתנתקות כמעשה הכרוך בפלילים, כסוג של שיבוש הליכי משפט. מדהימה בעיני גם העובדה שמנהיגי הימין אינם נחרדים מסכנת השחיתות שתשתולל אם היועצים המשפטיים וגם בג"ץ יאבדו את סמכותם לאכוף על משרדי הממשלה את שלטון החוק. האם רדיפת שלמונים ושוחד, גניבת כספי ציבור ושימוש בלתי הולם בהם אינם פסולים בעיניהם? האם אינם רואים כל איום על האזרח במתן דרור להשחתת הממשלה והשלטון המוניציפלי? האם הם לא יפגעו מכך בדיוק כמו השמאלנים?

במקום לדבר על המשמעות הקשה של ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ועל חופש השחיתות והרודנות שמבקשת ממשלת נתניהו לכונן, מדברים על הצורך בהסכמה רחבה, כאילו הסכמה רחבה היא חזות הכל. בישראל יש הסכמה רחבה לפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים ערבים. חוק הלאום נחקק כדי לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית וכדי להתיר הקמת ישובים ליהודים בלבד. שאר סעיפי החוק כבר נחקקו שנים רבות קודם לכן ומקשטים את החוק כדי להעניק לגיטימציה לחקיקה גזענית מובהקת. יש גם הסכמה רחבה, כמובן רק בציבור היהודי,  על חוק האזרחות הגזעני, ששולל מערבים ישראלים שנישאו לבני עמם מהרשות הפלשתינים להתאחד עם בני זוגם בגבולות ישראל. הסכמה רחבה לפגוע בזכויות מיעוט או קבוצה מוחלשת איננה הופכת את הפגיעה לחוקתית ודמוקרטית. יש בישראל גם הסכמה רחבה לשעבד נשים לבעליהן על פי החוק הדתי, ובכך נמנית ישראל למרבה הצער על המדינות שמגבילות קשות את חירותן של נשים. הסכמה רחבה למנוע מנפגעים אפשרות לסעד משפטי, איננה מכשירה את הפגיעה בזכויות.

וזו מזימתו השנייה של הימין: בואו נסכים שאנחנו היהודים אחים ולא צריכים לפגוע אלה באלה, אבל שלפגוע באזרחים הערבים זה בסדר. גם למזימה הזו יש הסכמה רחבה בישראל כולל בין מתנגדי נתניהו: בואו נשמור על כוחו של בג"ץ להיטיב עם היהודים, בתנאי שיסכים להרע עם הערבים. גם אם יחקקו בהסכמה רחבה אלף חוקים שזו מטרתם, כולם יהיו בלתי חוקיים ובלתי דמוקרטיים.

אם משמעותה של ההידברות על היחסים בין הממשלה למערכת המשפט היא להסכים לכך שפינוי שטח כבוש הוא בלתי חוקי, פסול, אפילו פלילי, ןשמותר לגזול קרקעות מערבים וליישב בהן יהודים ללא כל הגבלה חוקית גם בשטח כבוש, הרי שאינני מעוניינת בהידברות הזו. יש לי ערכים חשובים יותר מהסכמה רחבה על פגיעה בשונה ובזר. מוטב לסבול מדיקטטורה שאין מסכימים לה מאשר לכפות אותה על הזולת בהסכמה רחבה.

מי שמכה לגוי

 

אורית סטרוק היתה כולה נופת צופים: איזה יום של התרוממות רוח, יום חג! אתה יודע מה זה שבת חיי שרה, קלמן. היית פה וכתבת על זה – היא התראיינה לתכנית הבוקר של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן. ליבסקינד נראה קצת נבוך, קשה היה שלא לטבוע בנחילי הצוף. היא אורית סטרוק, לא ראתה שבשבת חיי שרה היכו ופצעו את תושביה הערבים של חברון, זרקו והשחיתו סחורה בשוק, יידו אבנים בפרצופם של אנשים. אלה נערים בלי מסגרת, היא אמרה על אלה שלא ראתה, אני אומרת לאנשים לא לשלוח אותם לבד. היא לא ראתה פרעות בערבים כי היא היתה עסוקה כל היום בלהכין ולהגיש כיבוד לאלפים שבאו ליום המרומם והמרגש הזה, והפרעות בערבים היו רק בשוליים. גם במצעד הדגלים לפני שנה הכאת ערבים, כולל קשישה, והקריאות "שיישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים", כך נאמר לנו, היו רק בשוליים. גם דובר הישוב היהודי בחברון נועם ארנון לא ידע דבר על הפורעים והמכים, הוא בכלל איננו יודע מי הם ומאין הם הופיעו. זה הקו שנשמר אצל כל אישי הציבור מהציונות הדתית ועוצמה יהודית שהתבטאו בתקשורת: כולם רחצו בנקיון כפיהם, בכך שאין להם שום קשר לפורעים ולמכים, ושלא צריך להתייחס לאירוע שהתקיים "רק בשוליים", אלא להתפעל מעשרות אלפי הנוהרים לחברון, לחג שלא ידעתי על קיומו עד כה, והגיע לתקשורת מפני שכעת, לאחר נצחונם הגדול בבחירות, היה היקף הפרעת בערבים חריג ואכזרי במיוחד. פעם, כשהיהודים חיו בגלות, הם היו אחוזי פחד במיוחד מימי החג הנוצריים. חג המולד ופסחא היו מועדים לפורענות, לפרעות ולעלילות דם. יהודים לעומת זאת נחשבו למי שאינם משתכרים ונמצאים בצד המוכה ולא המכה. אבל אלו ימים חדשים. כעת היהודים מתוצרת המזרח הפרוע גם משתכרים, וגם מכים. והכל לכבוד שרה אמנו, זו שאמרה "לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק", ומי שכל קיומו הוא להשכיח מעם ישראל שהישמעאלים הם אחינו בני אברהם, שנגזר עלינו לחלוק איתם את הארץ הזאת, שניתנה לזרע אברהם, מעלה על נס את שרה, ואת שמעון ולוי, שעל הטבח שטבחו בשכם אמר להם יעקב אבינו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ". אבל אז היו היהודים מתי מעט וכעת הם רבים והכוח בידיהם. והמתנחלים קוראים בתנ"ך את מה שרצוי להם, ובשרה הם מוצאים בת ברית לשנאת ישמעאל. כל מעשה ממעשי המתנחלים הוא מעשה של שנאה, ואינם מעלים על נס אלא את מי ששנאתו כשנאתם, ולשם שנאה. והתנ"ך איננו עבורם אלא ספר צפנים להצפנת השנאה. אהבה אינם קוראים בו. גם לא רחמים. אבל זו קריאתם שלהם. הדרך שבה קורא אדם תנ"ך היא בחירתו. אדם בוחר אם לאהוב את אחיו, להושיט לו יד ולחלוק עמו, או להורגו בחרב. מי שלומד את תורת המתנחלים לא ילמד אהבה. וכפי שאמרו חז"ל, מי שגוזל לגוי סופו שגוזל לישראל, ומי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל, ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל. ומי שמכה את ערביי חברון ומשליך את סחורתם, כמעשה האנטישמים ביהודים בימים לא רחוקים, סופו שמכה חיילים או חיילות של צבא ההגנה לישראל, באותה שנאה, באותה אכזריות. וחבל שמי שאמורים להתנגד לממשלת השנאה שעומדת לקום, לא ראו שדבר אחד הוא, להכות את הערבים ולהכות את החיילת, וגינו את הכאת החיילת, ולא גינו את הכאת הערבים, ולא ראו שיד אחת היא המכה את יושב הארץ ואת צבא ההגנה לישראל. מי שינהג סלחנות ביד המכה הזאת כשהיא מכה ערבים, אל יתפלא שהוא יהיה המוכה הבא.

 

 

מותו של אהוביה סנדק

 

אהוביה סנדק היה בן 16. רק נער. אפשר לומר ילד. הוא לא היה ילד טוב וגם החברים הבוגרים יותר שנשרך אחריהם לא היו טובים. הם יידו אבנים על מכוניות של פלשתינים. מיידוי אבנים כזה נהרגה באוקטובר 2018 עאישה ראבי, אם לשמונה ילדים, כשמתנחלים יידו אבנים על הרכב שבו נסעה עם בעלה ואחת מבנותיה. יידוי אבנים הוא פשע מסוכן שהמשטרה צריכה להפסיק כאשר היא נתקלת בו. ובכל זאת, אהוביה סנדק וחבריו היו צעירים מאד, שלושה מתוכם קטינים. השוטרים היו צריכים  לחשוב על כך כאשר רכב המשטרה רדף אחריהם והתנגש במכוניתם.

המשטרה איננה מכחישה שרכב המשטרה התנגש במכוניתם וגרם לה להתהפך. לטענת המשטרה הנוסעים ברכב הנמלט הם האשמים בתאונה, כי ניסו למנוע ממכונית המשטרה לעקוף אותם משמאל. אבל לא ברור אם הנמלטים אכן מנעו מהמשטרה לעקוף אותם בזדון או פשוט איבדו שליטה. יש עדות שהשוטרים עצמם נהגו ברכב בפראות. מדובר איפוא בתאונה שנסיבותיה עדיין מתבררות. מח"ש קיבלה עליה את חקירת השוטרים המעורבים בתאונה שגרמה למותו של אהוביה סנדק. אבל המשטרה ממשיכה לחקור את הנוסעים ברכב, ועכשיו היא גם מאשימה אותם במות חברם הצעיר אהוביה סנדק. כיצד המשטרה יכולה לחקור תאונה שאנשיה מעורבים בה? מדוע לא הועברה החקירה כולה, כולל חקירת הנערים, למח"ש או לגורם אחר שאיננו המשטרה? האם המשטרה יכולה באמת לחקור באובייקטיביות תאונה שאנשיה מעורבים בה? הרי האינטרס של המשטרה הוא לטהר את אנשיה מכל אחריות לתאונה ולהטיל את כל האשמה על הנערים שהם אולי עבריינים, אבל הם עדיין נערים, שלושה מהם קטינים ואחד מהשלושה נהרג בתאונה, שהנוסעים ברכב טוענים ויש גם עדות נוספת לכך שלשוטרים יש לפחות אשם תורם לתאונה הזו, שהם נהגו בפראות לא פחות מהנערים, והרי האחריות עליהם כשוטרים גדולה הרבה יותר.

אבל המשטרה חוקרת את נוסעי הרכב וכעת היא מאשימה אותם בהמתה בקלות דעת של חברם, כשיש טענה נגדית לא רק מצד הנאשמים, שהמשטרה היא זו שאחראית לתאונה ולמותו של אהוביה סנדק בן ה-16. כמובן שאם המשטרה תצליח להרשיע את הנוסעים ברכב בתאונה, יש לה סיכוי טוב יותר להתנער מאשמת אחריותם של השוטרים לגרימת התאונה ולמותו של אהוביה סנדק. לכן בהחלט יש למשטרה אינטרס להחמיר עם הנערים ואולי גם להטות את החקירה ולטפול על הנערים אשמת שוא מעבר לאשמתם האמיתית בידוי אבנים ובנסיון הימלטות מהמשטרה. בנסיבות כאלה לא ייתכן שהמשטרה, שגם מודה בעצמה שאנשיה היו מעורבים בתאונה, בין אם באשמתם ובין אם לאו, תהיה הגורם שחוקר את התאונה והגורם שחוקר את הנערים ומאשים אותם.

כל זה צריך לכאורה להיות ברור מאליו, שהגורם החוקר והמאשים צריך להיות אובייקטיבי ולכן המשטרה שבגלל מעורבותה בתאונה איננה גורם אובייקטיבי איננה יכולה להיות הגורם החוקר. אבל משום מה זה בכלל לא ברור ומדי ערב המשטרה מנפיקה לתקשורת האשמות נגד הנערים ובעיקר מנסה לטפול עליהם את האשמה למות חברם.

זה מזכיר לי במידה מסוימת את התאונה שבה נהרג ארי נשר, ששם המשטרה ניסתה להאשים במותו של ארי את החבר שהרכיב אותו על אופניו במקום את הכדורגלן שדרס את שניהם והרג את ארי נשר. הפעם המקרה חמור עוד יותר, מפני שהשוטרים בעצמם חשודים בגרימת מותו של אהוביה סנדק ומנסים לטהר את עצמם מאחריות. וזה אולי מזכיר אפילו יותר את המקרה של יעקוב אבו אלקיעאן מאום אל חיראן שאיבד שליטה על רכבו לאחר שהמשטרה ירתה בו והרכב הידרדר והרג את השוטר ארז לוי. אז טענו שאבו אלקיעאן היה מחבל ודרס את ארז לוי למוות בכוונה, מה שהתברר בדיעבד כלא נכון.

יש הרבה קבוצות אוכלוסיה שסובלות מן המשטרה, שמתנהגת במקרים רבים באלימות כלפי אזרחים. רק לפני שבוע היינו עדים למעצרו המזעזע של חרדי זקן ולוקה בנפשו שלאחר שהתברר שנעצר לגמרי בטעות השליכה אותו המשטרה במקום מרוחק במקום להשיבו לביתו והאיש האומלל תעה ביער וכמעט מת מהיפותרמיה. החרדים חושבים שהמשטרה מתנכלת בעיקר להם. גם המפגינים נגד נתניהו מרגישים שהמשטרה מתנכלת בעיקר להם, וגם המתנחלים מרגישים שהמשטרה מתנכלת להם. אפשר לנקות את המשטרה מאשמת האפליה, כי למרבה הצער שוטרים מתנהגים באלימות לכל חלקי האוכלוסיה, ולא פעם מתגלים במשטרה חוסר יושר ואי אמירת אמת כדי לגונן על שוטרים שנהגו שלא כהלכה, והיו גם לא מעט מקרים מזעזעים שבהם טפלה המשטרה אשמה על אנשים כדי לנקות את עצמה או למטרה אחרת, כמו מפקד תחנה בקרית-גת שהאשים מתלוננים על גניבת רכב בעדות שקר כדי להפחית באופן כזה את נתוני הפשיעה בתחום אחריותו – סיפור שקשה להעלות על הדעת ובכל זאת קרה. לעתים נדמה שהמשטרה היא אויבתם של האזרחים, במקום שתהיה להם למגן ולעזרה.

לא ייתכן שהמשטרה תחקור את חבריו של אהוביה סנדק. צריך להעביר את החקירה לגורם אובייקטיבי, וכל האזרחים צריכים להילחם על כך שהמשטרה תתנהל בהגינות וביושר ובנקיון כפיים וללא ניגוד עניינים כלפי כל אזרח ואזרח, יהודי או ערבי, חרדי או חילוני, מפגין או מתנחל, כי אם לא כן, כל אחד עלול למצוא את עצמו כקורבן של אלימות שוטרים או חלילה הפללה של חפים מפשע, ואלה דברים ששום חברה איננה יכולה לחיות איתם בהשלמה.