עידית השיחודית ושיקלא וטריא

 

הציבור הרחב לא הכיר את עידית סילמן ועמיחי שיקלי לפני שנפתלי בנט סיפח אותם למפלגת ימינה ואיפשר להם להיבחר כחברי כנסת. הסיכוי שלהם להיבחר לכנסת שלא על גבו של נפתלי בנט היה אפסי. הם היו חייבים לו את מקומם בכנסת והם חייבים לו את כל הקריירה שעשו מאז. בתמורה הם בגדו בבנט וסחרו במקומם בכנסת כאילו היה נכס פרטי שלהם.

אפשר היה לכבד את סילמן ושיקלי אילו נכבדו ופרשו לביתם. במקרה כזה אפשר היה להאמין להם שמניעיהם אידיאולוגים ושלא טובת הנאה חיפשו לעצמם אלא ביטוי להשקפותיהם. זה איננו המצב.

שיריונם של סילמן ושיקלי בליכוד וכעת מינוים לשרים חושף את העובדה שהמניע האמיתי לעריקתם מהקואליציה של בנט ולפיד הוא השוחד שהציע להם נתניהו תמורת הפלת הממשלה שסילקה אותו מהשלטון – לזמן קצר מדי – ולחזרת שלטון האימים שלו, בכל פעם בגרסה אפלה יותר. גם אם היו להם מניעים אידיאולוגיים או דתיים, הם בטלים בששים לעומת השוחד המפתה, שיריון בליכוד וכהונת שרים. מינוים לשרים בולט עוד יותר לאור דלות המינויים שהעניק נתניהו לאנשי הליכוד, ובפרט לבכירים ולוותיקים שביניהם, כאשר המפתח היחיד הוא מידת השירות שהעניק הח"כ או השר לנתניהו. אמיר אוחנה מונה ליו"ר הכנסת לא בשל כישוריו האישיים ולא כדי לקדם את קהילת הלהט"ב, אלא בשל נאמנותו לנתניהו וריסוקו את רשויות החוק והמשטרה בשירות נתניהו בכהונתו הקודמת. כך גם יריב לוין שמונה לשר המשפטים במטרה להחליש את מערכת המשפט, למסמס ככל האפשר את משפט נתניהו ולנקום בחוקריו ושופטיו. אחריותו של אוחנה לאסון במירון לא הפריעה לו, כשם שלא הפריעה לנתניהו, שהתנער בעדותו המבישה בפני הוועדה החוקרת מכל אחריות לאסון.

יש מי שמאשימים את ממשלת בנט-לפיד שהיתה רופסת מדי ולא העבירה חוקים שימנעו מחשוד בפלילים להרכיב ממשלה. אבל חוקים כאלה לא היו עוזרים, כי כפי ששינו כעת את החוק כדי שדרעי  המורשע פעמיים יוכל לכהן כשר, היו משנים או מבטלים כל חוק שהיה מונע מנתניהו לכהן כראש ממשלה. בישראל אין חוקה ואפשר לקבל או לבטל כל חוק ברוב רגיל, ולשום חוק אין הגנה מול רוב בכנסת. כך אפשר להעביר חוקי אפליה כמו אלה שהוסכמו בהסכמים הקואליציונים: די ברוב רגיל כדי לשלול מציבורים שלמים זכויות אדם והגנה. די בכך שאדם מושחת כנתניהו ייבחר לראשות הממשלה כדי שיוכל להתאים את המצב החוקי לצרכיו.

זה מצב שעלול לייאש אבל אין צורך להתייאש. לנתניהו חשובה מאד דעת הקהל – לא במקרה הוא הסתבך כל כך בניסיונותיו הפאתטיים להשפיע על התקשורת לפרסם פרסומים אוהדים לו ולמשפחתו ולמנוע פרסומים ביקורתיים. לכן צריך לבקר, ולמחות ולהזכיר שוב ושוב שנתניהו הפיל את ממשלת בנט-לפיד בדרך של תשלום שוחד לחברי ימינה, שממשלתו היא ממשלת שוחד והפרת אמונים, ושגם אם תטבול במקוה הטהור ביותר, עדיין תהא זו ממשלה שהוקמה בשוחד, מרמה והפרת אמונים ושאלה הם שלושת דגליה, בנוסף לדגל הגזענות שאותו היא נושאת בראש חוצות, גבוה מעל כולם.

מחשבת את קצה לאחור

 

הרבה משותפי לאמונתנו הפוליטית מאד מדוכאים מהממשלה החדשה ואני לא מצליחה להיות מדוכאת, והכל מבוסס בעיקר על תחושת בטן, שזה דבר גרוע בעיקרון להסתמך עליו, אבל זה מה שאני מרגישה, שהממשלה הזאת תפרק את עצמה בלי שאף אחד מבחוץ יעשה משהו. האמונה הזאת בעצם לא מבוססת רק על תחושת בטן, אלא על תהליך הרכבת הממשלה שבעצם לא הסתיים, ועדיין לא נחתמו הסכמים קואליציוניים ולא חולקו תיקים לשרי הליכוד. הממשלה הזו מורכבת מעבריינים חסרי בושה ומביריונים חסרי מעצורים, ואי אפשר לקיים ממשלה לאורך זמן עם אנשים כאלה. ההצלחה שלהם בבחירות היא כמו הצלחה של כנופיית פושעים ששדדו בנק, אבל לא מסוגלים לחלק את השלל בלי להרוג איש את רעהו. אלה האנשים שמהם מורכבת הממשלה הזאת, ואי אפשר לקיים ממשלה בלי מינימום של דרך ארץ, כשהכל מבוסס רק על כוחנות וביריונות. כל דבר שקבוצת אנשים עושה ביחד, מחייב כללים בלתי כתובים של התנהגות מרוסנת, מחייב לדעת את הגבולות ולכבד את הזולת, והשותפים לממשלה הזו הם נטולי דרך-ארץ ואין להם גבולות, ולכן הם כמו פצצה עם פתיל בוער שסופרת לאחור את הפיצוץ הבלתי נמנע. השותפים בממשלה הזאת לא שמעו שתפסת מרובה לא תפסת. הם בטוחים שכל דבר נוסף שהם יתבעו ויקבלו יחזק אותם, וזה כמובן חסר שחר. כמה זמן כבר ייקח עד שתתנפץ הבועה של איתמר בן-גביר? האם מישהו באמת מאמין שעם היכנסו לתפקיד הפשיעה תרד? הנגב יירגע? הטרור ישכח? האם ההצבעה בעדו היתה יותר מהבעת מחאה של אנשים שרוצים יותר מכל דבר להביע כעס, ואולי גם להרביץ לערבים, שזה כנראה יקרה יותר, והתוצאה תהיה יותר אלימות. שקט לא יהיה, כי אי אפשר להפחית פשיעה שמראש יש לה היבט לאומני על ידי יותר אלימות. אלימות תמיד נענית ביותר אלימות. ומה גם שבן-גביר הוא קשקשן צמרת ולא מסוגל לעשות כלום בלי לעשות המון רוח, ותופעות קשות כמו הרציחות הבלתי פוסקות בחברה הערבית מחייבות יכולת לעבוד ולאו דוקא לצרוח בקולי קולות שזה מה שתמיד איפיין את בן-גביר וזה גם מה שיאפיין אותו בהמשך. והחרדים גם ככה שנואים בלי גבול, ועוד לפני שהוקמה הממשלה הם הצליחו להעצים את השנאה אליהם לממדים שלא נודעו בעבר. והם אמנם עושים המון רוח, אבל הם תלויים לגמרי בלא חרדים שמשלמים מסים ומשרתים בצבא ובלעדיהם אין למדינה קיום. מספיק שחילוניים יפסיקו להתגייס לשירות קבע, שזה כבר קורה במידה מסוימת, בשביל שצה"ל לא יוכל לתפקד, ולא נראה לי שלימוד התורה בסגנון החרדי יחליף את השירות הצבאי. והמתנחלים מסוגם של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שחלומם הוא לגרש את הערבים ולבנות את בית המקדש, יביאו את מדינת ישראל מהר מאד לעימותים בינלאומיים בלתי אפשריים, שקל לעשות את זה כשאינך מחזיק בהגה השלטון ואינך אחראי לדבר, אבל קשה לךעשות את זה כשצריך להתמודד עם התוצאות. ויותר מהכל השסעים הפנימיים בממשלה הזאת, שחשבו שהיא הומוגנית, הרבה יותר קשים מהשסעים בממשלת השינוי, כי למרות הבדלי הדיעות העצומים בין שמונה המפלגות בקואליציה הקודמת, כולם שם היו אנשים שיש להם גבולות ושיודעים להתנהל עם בני אדם אחרים, תכונה שבשום אופן אי אפשר להאשים בה לא את בן-גביר ו לא את סמוטריץ'. אולי אני לגמרי טועה, אבל אני מרגישה שהממשלה הזאת פשוט תתפרק כי שותפיה ישלחו יד איש באחיו, כי הם פשוט לא יכולים אחרת, והם הוכיחו את זה בתהליך הרכבת הממשלה שטרם הסתיים. אז אין לי שום כוונה להיכנס לדיכאון. הממשלה הזאת תקום והממשלה הזאת תיפול אחרי שתעשה המון המון רוח, המון המון רוח, נשיאים ורוח וגשם אין, ואז פשוט נמשיך הלאה למשהו אחר.

לא לכבודה, או תורת החרדים

 

שירלי גל, כתבת הארץ, ביקרה בצ'ולנטיות של בני ברק, שם פגשה אברך שאמר לה שאיננו אוהב להביא את אשתו לצ'ולנטיה, כי באים לשם תלמידי ישיבה, ובכלל, הוא אמר, "בת מלך כְּבוֹדָה פנימה", והסביר שמקום האשה בבית. זוהי תורת החרדים, שהקשר בינה לבין מה שהחילוניים מכנים תורה מקרי בהחלט. הפסוק לקוח מפרק מ"ה בתהלים, פרק נורא למדי שהוא שיר תהילה למלך שהכניע את אויביו: "חציך שנונים, עמים תחתיך יפלו, בלב אויבי המלך." המלים "עמים תחתיך יפלו" הן מאמר מוסגר במשפט העיקרי "חציך שנונים בלב אויבי המלך." לא קשה להבין את התמונה שמצייר הפסוק. ומה שכרו של המלך שניצח בקרב? נשים כמובן, ולא נשים סתם, אלא בנות מלכים:

י בְּנוֹת מְלָכִים, בְּיִקְּרוֹתֶיךָ;    נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ, בְּכֶתֶם אוֹפִיר.
יא  שִׁמְעִי-בַת וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ;    וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, וּבֵית אָבִיךְ.
יב  וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ:    כִּי-הוּא אֲדֹנַיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲוִי-לוֹ.
יג  וּבַת-צֹר:    בְּמִנְחָה, פָּנַיִךְ יְחַלּוּ--עֲשִׁירֵי עָם.
יד  כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה;    מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.
טו  לִרְקָמוֹת, תּוּבַל לַמֶּלֶךְ:    בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ, רֵעוֹתֶיהָ--מוּבָאוֹת לָךְ.
טז  תּוּבַלְנָה, בִּשְׂמָחֹת וָגִיל;    תְּבֹאֶינָה, בְּהֵיכַל מֶלֶךְ.

עיניכם הרואות שלא "כבוֹדה" בחולם נאמר כאן, אלא "כבוּדה" בשורוק, כלומר כל אשר היא נושאת עמה, מאחר שבת מלך היא, לבושה משובץ בזהב, ובגדיה יקרי הערך יובלו יחד עמה ועם נערותיה הבתולות אל ארמון המלך, שהרי הן שללו. הן תובלנה בשמחה וגיל – השמחה איננה שלהן כמובן אלא של המנצחים ששבו אותן ומובילים אותן למלך כשלל מלחמה. כעת הן רכוש המלך והוא אדונן. את עמן ואת אביהן עליהן לשכוח, כי לשבויות אין זכות לזהות, כפי שאין להן זכות לרצון משלהן. אפילו על גופן אין להן זכות. הוא רכושו של המלך שכבש והכניע את עמן וכעת יכבוש את גופן כפרס נצחון.

כמה רוע ואטימות צריך כדי לשבש כך דוקא את הפסוק הזה, העולץ על השפלתן של נשים שבויות מלחמה שאיבדו את חירותן ואיבדו כל זכות לכבוד אנושי, ולהציבו כמופת למה שמכונה אצל החרדים כבודן של נשים. כמה התחכמות נלוזה. איזה "לימוד תורה" יש כאן, ואיזה מוסר? כיד מתיישבים הדברים האלה, שמתארים ללא ספק מציאות שהיתה נכונה בעת כתיבתם ועדיין נכונה היום בלא מעט מקומות בעולם, כאשר בנות נאנסות על ידי טרוריסטים אלימים כאנשי דאעש ודומיהם, נישאות בכפייה, גם אם עודן קטינות, ויולדות את ילדי אויביהן. אבל אינך יכול כמעט לדבר עם חרדים מבלי שישמיעו את אמרת החכמה המשובשת הזו, כאילו באמת נכתבה ונאמרה כך "כל כבוֹדה בת מלך פנימה". והרי לכם תירוץ מושלם לכלוא את הנשים בביתן ולהדירן מן המרחב הציבורי. וגם היתר לאנוס שבויות מלחמה גויות, כפי שאמר רב מסוים ועורר סערה, והוא אכן הסתמך על הכתובים. לא בדיוק על התורה, אבל על הפרק הזה בתהלים שמתאר מציאות נוראה. זוהי התורה שלומדים החרדים: לא לימוד יש כאן אלא שינון עיוור, ולא מן התורה אלא מכל הבא ליד, ובלבד שתוכל לתמוך את דיעותיך החשוכות ביותר, את שנאת הנשים הדכאנית שלך, בפסוק משובש שהוצא מהקשרו וחוזרים ומדקלמים אותו ללא כל מחשבה ועיון, מבלי לשאול מה הוא אומר באמת, והאם ראוי לאדם מהוגן לצטט אותו כאסמכתא.

אין לימוד בשינון עיוור, ללא מחשבה, ללא הבחנה בין טוב לרע, ללא הקשר וללא רקע, ואין תורה בלי דרך ארץ, כלומר שצריך אדם שתהיה לו אמת-מידה מוסרית שבה ישקול את הנלמד ויבחר מה המצוי ומה הרצוי, מתי מורנו הכתוב דעת ומתי הוא משקף את עוולות העולם, מה לקחת אל לבנו ומה לדחות בשאט נפש. את תהלים מ"ה אין מלמדים בבתי הספר התיכוניים שבהם מלמדים פרקי תהלים. מחמת הבושה אין מלמדים אותו. והנה לקחו החרדים את האבן מאסו הבונים ועשאוה לראש פינה, ולא לכבוד הנשים, אלא לקלונן וחרפתן, ולא לכבוד הלומדים, אלא לקלונם וחרפתם.

קרקס

 

כשמאלנית אני צריכה

להיות עצובה ומבואסת,

אך איך אפשר שלא אצחק

כשגד"א כלואה במרפסת?

 

האם היא מפטירה קללה

או בפשטות צורחת?

כי אחרי שעה קלה

הדלת שוב נפתחת.

 

והקיסר ברוב הדר

אומר לה: סוררה!

המרית את פי יועצי הנסתר

את לא תהיי שרה!

 

ומי זו שם מוחה דמעה?

פרקליטת האנסים,

משוביניזם נפגעה

ודיבורים גסים.

 

והמומחה למשילות

נעלב עד עמקי נשמתו

כי היועמ"שית בקלות

דוחה את הכתרתו –

 

לעל-מפכ"ל וראש מג"ב

ושר בחסד עליון

כי גם לבוש ומעונב

בריון נשאר בריון.

 

והמורשע שהפוסקים

פסקו שלא סביר

נעץ שיניו בשני תיקים

ומלהטט באוויר.

 

ומכינים לו חוק מקסים

שחיש חיש יועבר

שמעלים כספי מסים

יהיה גם שר אוצר.

 

ועל כולם מנצח בשוט

האביר בן דמות היגון

שחווה שעות קשות

מאז הניצחון.

 

אפילו שמאלני מעוך

עצוב ומבואס

פשוט חייב לפלוט גיחוך

למול כזה קרקס.

 

וזוהי רק ההתחלה

הרבה עוד יתגלה

כשתקום פה ממשלה

ימין מלא-מלא.

 

 

 

 

עשרת הסרטים הגדולים שלי

 

אינני יכולה להסביר מדוע רשימתו של אורון שמיר ב"גלריה" של "הארץ" (5.12.22), על רשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים של כתב העת הבריטי לקולנוע Sight and Sound, הציפה אותי בכל כך הרבה רגשות, אבל אולי אין צורך להסביר מדוע קולנוע, בדומה למוסיקה, מעורר רגשות עזים. אחד ממורי קרא לקולנוע "ספרות מצולמת", אבל סרטים דומים בעיני יותר לקונצרט או לאופרה – הם פועלים על הרגש באופן חזק יותר, ואם אוהבים אותם, אפשר לחזור ולראות אותם פעמים רבות ולהתרגש מחדש, מה שפחות קורה עם ספרים, ולו גם ספרים אהובים ביותר.

דוקא מכך שמבקרי הקולנוע בארצות רבות, גם בישראל, שבחרו את הסרטים ברשימה, הציבו במקום הראשון את סרטה של שנטל אקרמן משנת 1975 "ז'אן דילמן" (השם המלא ארוך בהרבה ומייגע כמו הסרט שצפיתי בעוונותי רק בחלק ממנו), ושפעם ראשונה מציבים במקום הראשון סרט של במאית אשה, לא גרמה לי שום התרגשות. לא אהבתי במיוחד את הסרט, שהחידוש בו הוא בניסיון לזווג בין הדיוקן הקולנועי של זונה לזה של עקרת בית ואם, שמנקה ומבשלת ומגישה אוכל ומדיחה כלים, וכשהילד בבית הספר עוסקת בזנות, זנות מאד נקייה וסטרילית, כשאחרי ביקור הלקוח היא מנקה ומסדרת ומתרחצת ומחליפה בגדים וכו', בדיוק כפי שהיא מנקה ומסדרת לפני ואחרי שהיא מקבלת את הילד השב מבית הספר ומגישה לו ארוחת צהריים. גם לא חשבתי שהרעיון להציג דיוקן כפול של אשה שמגלמת את "האשה הטובה" ו"האשה הרעה" בדמות אחת מקורי במיוחד. לואיס בונואל כבר עשה את זה באופן מסעיר ומרתק בהרבה בסרטו Belle de Jour  (1967) עם קתרין דנב הצעירה – וגם את הסרט ההוא, שעורר סערה והתלהבות, לא אהבתי. נכון שיפהפיית היום היא אשה זוהרת מן המעמד הגבוה, ועוסקת בזנות כדי להגשים פנטסיות מיניות ולא כדי להתפרנס ולגדל את בנה, אבל שני הסרטים נראו לי שקריים בדרכם. רק פעם אחת ראיתי זונה שהאמנתי לה, וזה היה בסדרה הדוקומנטרית של ירון לונדון "הפואטיקה של ההמונים", שם הוא ריאיין זונה מבוגרת שנראתה כמו השכנה ממול, שסיפרה על עיסוקה הלא זוהר שמתאפיין בעיקר בעליבות ובלא מעט גועל. היא לא נראתה מכורה לסמים או לאלכוהול כמו הזונות הגוססות שתיארה ורד לי בכתבותיה המזעזעות ב"הארץ". היא פשוט תיארה את עבודתה בסיפוק מאוויהם של גברים רגילים או סוטים באופן שבעיקר שבר את הלב. לא ראיתי זונות כאלה בקולנוע. בעיקר ראיתי בקולנוע המון זונות יפהפיות וטובות לב במערבונים – בסוף הן נישאו לגיבור ונהיו עקרות בית חביבות. ישו הנוצרי אהב כידוע זונות וביקש לאמץ אותן לחיק החברה. בתמורה זיווגו לו את מריה מגדלנה בדמות זונה יפהפיה, למרות שמריה מגדלנה מופיעה לראשונה בברית החדשה כאחת מאלה שבאו לסוך את גופתו של ישו (מרקוס פרק 16פסוק 1) – עיסוקן של נשים זקנות. בדמותה של מריה מגדלנה עסקתי בהרחבה ואין טעם להרחיב כאן, אבל ללא רחמי ישו על הזונות (יוחנן פרק 8) שהשליכו על דמותן במסורת הנוצרית, קשה להבין את דמות הזונה בקולנוע, ובפרט את הזונה הנוגעת ללב מכולן: כביריה מ"לילות כביריה" של פליני (1957). בסרטיו האחרים יש זונות מציאותיות יותר, אם כי ביניהן מופיעה גם זונה יפהפיה שהנער בן דמותו של הבמאי מתאהב בה. הרומנטיזציה של הזנות קשורה בוודאי גם לעובדה שנערים רבים התנסו לראשונה ביחסי מין בבתי זונות, מה שזיכה את הזונות בהילתה המחמיאה של אהבה ראשונה. מבחינה זו אולי סרטה של שנטל אקרמן מחזיר את הזונות מעולם הפנטסיה למציאות, אבל הוא עדיין עוסק בזנות כצדה השני, או כפניה האחרות, גם אם כהיפוכה, של עקרת הבית, ובכך הוא איננו חורג מהפנטסיה הגברית על הזונה החביבה ההופכת בהינף יד לעקרת בית מסורה, לא אלכוהוליסטית, לא נרקומנית, לכל היותר עם מנהלת בית בושת זקנה כמו סימון סיניורה המופלאה ב"כל החיים לפניו" (משה מזרחי, 1977), אבל ללא סימן ולו קלוש לסרסורים או סוחרי סמים.

אורון שמיר הציע רשימה משלו לעשרת הסרטים הגדולים, והמגיבים הציעו רשימות משלהם, ולא יכולתי להימנע מלחשוב על רשימת הסרטים הגדולים שלי, שאליה הייתי בוחרת רק סרט אחד מאלה שבחרו המבקרים במשאל של Sight and Sound, "סיפור טוקיו" של יסוג'ירו אוזו מ-1953, סיפורם של ההורים ששכלו את בנם הבכור במלחמה, הנוסעים עם בתם הצעירה לבקר את בנם השני בעיר הגדולה, ביקור מאכזב מכל בחינה, ואת אלמנת בנם המת המשלימה עם גורלה. קשה לחשוב על סיפור המציג את החיים האמיתיים באופן מציאותי יותר מסרטו שובר הלב של אוזו, שיצר עוד סרטים נפלאים, שלמרבה הצער אפילו בסינמטקים הם מוצגים רק לעתים רחוקות.

מרשימתו של אורון שמיר הייתי בוחרת גם כן סרט אחד שראיתי בצעירותי שוב ושוב, "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן (1957), שבניגוד לסרטו של אוזו הוא סרט אגדתי, שגיבוריו הם אביר הנמלט מן המוות, וגם משפחת שחקנים נודדים, שלמרות היותם שחקנים הם מייצגים דוקא את הצופים בסרט שהוא תיאטרון של מוות, ולמרות היותו שחור-לבן הוא אחד הסרטים הכי יפים בעיני מבחינת האסתטיקה שלו המזכירה ציורים.

להקת שחקנים נודדים בימי הביניים מופיעה גם בסרט נוסף שהוא מהיפים ביותר בעיני, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה משנת 1990, סרט יפהפה עם דיאלוגים שנונים שמככבים בו אורנלה מוטי ומאסימו טרואיזי, שחקן נפלא ואהוב מאד שמת בדמי ימיו והתפרסם יותר דוקא בסרט "הדוור" שהוא סיפור בדיוני על המשורר פבלו נרודה, שהיה בעיני סרט מעט מלאכותי. "קפיטן פראקסה", גם הוא אגדה שמדמיינת את ימי הביניים כפי שנהוג לדמיין אותם, אבל מצליח לזקק כמה אמיתות נצחיות על גברים ונשים וחיי עוני של אמנים, והדמויות בו כל כך חיות שהן ממשיכות ללוות אותי, כמו אנשים אמיתיים שפגשתי בחיים.

שניים מעשרת הסרטים הגדולים שלי הם של ויטוריו דה-סיקה, שרוב סרטיו הם סרטי מופת, אבל מעל כולם אני בוחרת בשניים: "גנבי האופניים" הריאליסטי (1948), על בעל משפחה שפרנסתו תלויה באופניים שנגנבים ממנו, ועל חוסר הצדק בחיים שבהם יש מי גונבים מהם והם חסרי אונים, ואם ינסו לגנוב בעצמם, אין סיכוי שיצליחו, כי יש אנשים שנועדו לגנוב ויש אנשים הגונים שהחיים אינם מאירים להם פנים. הסרט השני שאני בוחרת של ויטוריו דה-סיקה הוא "נס במילאנו" המופלא (1951), שהוא סיפור אגדה שתמונותיו נחרתו בלבי החל מקנקן החלב הרותח שנשפך והופך לעיר משחק קטנה על הרצפה ועד התמונה האחרונה שבה עפות הדמויות מעל הקתדרלה של מילאנו, ואינך יודע האם זה סוף טוב או רע: האם הם מתים, או חיים לנצח? אולי חמש פעמים ראיתי את הסרט כילדה וכנערה, וגם עמדתי על גג הקתדרלה של מילאנו בקיץ 1974, יום או יומיים לאחר שהבריגדות האדומות פוצצו את הרכבת מפירנצה לבולוניה ורצחו שמונים איש ואיטליה כולה היתה מזועזעת, וברחובות מילאנו צעדו אלפים ושרו את האינטרנציונל כמו תפילה.

כבר הבנתם מן הסתם שהקולנוע שלי הוא קודם כל הקולנוע האיטלקי, וגם הסרט הששי שאני בוחרת לרשימת עשרת הגדולים שלי הוא סרט איטלקי, "זכרונות" של פליני (1973). אינני יכולה שלא להזכיר גם את "לה סטראדה" המוקדם שלו (1954) עם רעייתו, ג'ולייטה מסינה המופלאה, בדמות נערה הנמכרת לאיש השרירים הגס והנוקשה שמגלם אנתוני קווין, וכמו כביריה שתגלם מסינה בסרט מאוחר יותר, נראה שאין לה שום תקוה. "זכרונות" לעומת זאת הוא סרט משמח, צבעוני ויפהפה, שמשרטט סצינות מילדותו של פליני וממשפחתו המעט חריגה, ושלמרות שהוא מתאר תרבות קתולית כפרית רחוקה מאד מכל מה שהכרתי, לא יכולתי שלא להזדהות עם המבט הילדי שהסרט הזה משמר כל כך בהצלחה.

עוד סרט מופלא שכבש בזמנו את האקרנים במשך חודשים ודיבר ללבם של קהלים רבים ושונים, ואף תמונותיו היפהפיות והנוראות במסעם של אסירים משוחררים לאורך תורכיה ועד לכורדיסטאן התורכית חרותות בלבי, הוא "יול" (1982), סרטו של אילמז גונאי הכורדי-תורכי, שכפי שכתבו עליו כשמת בטרם עת, העניק משמעות חדשה למושג "סרט תורכי". זוהי תורכיה קשה ועצובה, רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתורכיה של הכל כלול, ואולי אין זה מקרה שמעולם לא ביקרתי בתורכיה, אלא באמצעות שני סרטיו המפורסמים ביותר של אילמז גונאי, "יול" "והעדר", שזיעזעו וטלטלו את כל רואיהם, והיו מאותם סרטי מופת חריגים שחוויית הצפייה בהם כה עוצמתית, שאין חשיבות לרקע של הצופים או להשכלתם או להבנתם בקולנוע, כי הם עוסקים בגורל האנושי במערומיו. יותר מכל הסרטים האחרים שאני מזכירה כאן, אני כותבת את הרשימה הזו כדי להזכיר את סרטיו של אילמז גונאי, שנדמה כי אולי בשל מותו בטרם עת, נשכח הבמאי הגדול הזה ונשכחו סרטיו, ואסור שיצירות מופת כאלה תשכחנה.

הרשימה הזו כתובה בסדר אסוציאטיבי ולא הירארכי, ואני מגיעה כעת לאחד הגדולים מכולם שאיננו מופיע לרוב ברשימות, אבל עבורי ולא רק עבורי הוא סרט מכונן שצפיתי בו בוודאי עשר פעמים ומעולם לא השתעממתי, וזהו "חלף עם הרוח" של ויקטור פלמינג משנת 1939. את הכוכבת ויויאן ליי בתפקיד סקרלט פחות אהבתי, העדפתי על פניה את אוליביה דה-הבילנד, שחקנית נפלאה שמעולם לא הפכה לכוכבת של ממש ולא בצדק, וכמובן שהתאהבתי בכל לבי בקלארק גייבל, וחלמתי תמיד לומר למישהו frankly my dear, I don't give a damn, הזדמנות שנמצאה לי כשהתפטרתי מעבודתי המסודרת היחידה וחזרתי להיות מתרגמת עצמאית שמתפרנסת בדוחק מעבודות מזדמנות וככל האנשים החופשיים באמת לגמרי ענייה. כן, אני מעדיפה סרטים סוחפים שמדברים ללבם של רבים. קולנוע מתנשא שמתיימר לחנך את הצופים פחות חביב עלי. קולנוע הוא אמנות פופולארית ובכך יופיו, בכך שהוא יכול לרגש אלה לצד אלה את אניני הטעם ואת פשוטי העם. וזיכרו שגם מיכלאנג'לו ורמברנדט דיברו ומדברים ללב כולם.

כבר אמרתי שהרשימה שלי היא אסוציאטיבית ולא הירארכית, אבל אני מגיעה כעת למי שבעיני הוא הגדול מכולם, צ'רלי צ'פלין. יש שני סרטים שפותחים בעיני כל רשימה של עשרת הגדולים בכל הזמנים, ואלה "הבהלה לזהב" ו"זמנים מודרנים". סצינת בישול ואכילת הנעל בצלחת עם סכין ומזלג היא בוודאי מהמופלאות בתולדות הקולנוע, וכמותה פס הייצור המשתגע ומשגע ב"זמנים מודרניים". מדוע מעטים כל כך מהמבקרים ציינו את הסרטים האלה? אולי מפני שהם מושפעים זה מזה, ונוטים לחזור על בחירות משנים קודמות, ובכל מקרה אין זה משנה. הסרטים הגדולים הם אלה שחרותים על לוח לבנו, שתמונותיהם ומלותיהם מלווים אותנו לאורך כל חיינו, שעינינו נמלאות דמעות ופינו נמלא שחוק רק מלהיזכר בהם, ושלמרות שכולם מסתיימים במלה "סוף", הם אינם נגמרים לעולם.

ובכן, עשרת הגדולים שלי בסדר כרונולוגי:

הבהלה לזהב, צ'רלי צ'פלין, 1925

זמנים מודרנים, צ'רלי צ'פלין, 1936

חלף עם הרוח, ויקטור פלמינג, 1939,

גנבי האופניים, ויטוריו דה-סיקה, 1948

נס במילאנו, ויטוריו דה-סיקה, 1951

סיפור טוקיו, יסוג'ירו אוזו, 1953

החותם השביעי, אינגמר ברגמן, 1957

זכרונות, פדריקו פליני, 1973

יול, אילמז גונאי, 1982

קפיטן פראקסה, אטורה סקולה, 1990

 

הודעה לקוראים: כפי שאולי שמתם לב, חסימות העוקבים התבטלו, ואני מקוה שכעת אפשר לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים. במידה שלא, אנא השתמשו במנגנוני עדכון חיצוניים, או פשוט היכנסו בזמנכם החופשי לעמוד הבית באמצעות מנועי החיפוש.

למחוק את טעם קיומנו

 

ישנן הרבה מאד מחאות נגד העברת היחידה לתכניות לימודים חיצוניות ממשרד החינוך לשליטתו של אבי מעוז, אך מלבד אביגדור ליברמן, איש לא מחה נגד העברת השליטה לידיו על ארגון "נתיב" שמטפל בעלייה מרוסיה ואוקראינה, ומעטים מתייחסים לדרישת הציונות הדתית ומעוז למחוק מרשימת זכאי חוק השבות את הנכדים לסב יהודי, כדי למנוע את כניסתם לישראל של צאצאי יהודים שנישאו בנישואי תערובת ואינם יהודים בעצמם. זה איננו רק שינוי במדיניות ההגירה של ישראל. זה שינוי בהגדרה העצמית של מדינת ישראל כמדינת מקלט לעם היהודי הנרדף, תפיסה שהיתה ועודנה טעם קיומה של מדינת ישראל.

אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה שלוש שנים לאחר השואה ובצלה הכבד, מתוך תחושת החמצה עצומה, שאילו היתה לעם היהודי מדינה משלו לפני עלייתו של היטלר לשלטון, היה אפשר להציל את חייהם של מיליוני יהודים. חוק השבות עוצב איפוא כתמונת מראה לחוקי נירנברג: הוא כלל את כל מי שנרדף על ידי הנאצים בשל "דם יהודי". המחשבה היתה שראוי שמי שהיה מספיק יהודי עבור היטלר, יהיה מספיק יהודי עבור מדינת ישראל, גם אם איננו יהודי על פי ההלכה, שהרי הגרמנים רצחו בחמדה גם בנים לאבות יהודים שאמם היתה נוצריה, ובדקו מוצא יהודי כמה דורות לאחור. חוק השבות נועד לקיים את ההבטחה הגלומה בקיומה של מדינה יהודית, לבל יהיה עוד בעולם יהודי או צאצא ליהודים שנרדף בשל מוצאו היהודי ואין לו מגן ומקלט.

בקרב יהודי רוסיה ואוקראינה יש אחוז גבוה של נישואי תערובת, ורבים מזכאי חוק השבות ממדינות  אלה אינם יהודים על פי ההלכה. זה איננו מפריע למי שהשקפת עולמו היא ציונית והיסטורית, ומעוניין בהתכנסותם של כל נרדפי האנטישמיות במדינת ישראל, מתוך תפיסה שמי שנרדף כיהודי ראוי שיתקבל במדינת ישראל על פי נרדפותו ולא על פי הגדרות הלכתיות. אבל זה מפריע למי שמכנים את עצמם ציונות דתית, שחסרים כל תודעה ציונית היסטורית, מנפנפים בציונות כדי לשלוט בפלשתינים ולגזול את אדמותיהם, אך מעוניינים להתנער מהמטרה הראשונה במעלה של הציונות, שהיא להציל את כל הסובלים מרדיפות אנטישמיות ולהעניק להם מקלט בטוח במדינת ישראל, מטרה שלשם הגשמתה צריך להגדיר כזכאי עלייה את כל מי שנרדפים כיהודים, ואין די בהכללתם של יהודים על פי ההלכה בלבד.

מינוי של אבי מעוז לאחראי על ארגון נתיב בתקופה קשה זו של מלחמה אכזרית של רוסיה באוקראינה, כאשר רבים משארית הפליטה של יהודי מדינות אלה מבקשים לעלות לישראל עם בני זוג וילדים שאינם יהודים על פי ההלכה, והכוונה לבטל את זכאותם לעלייה של נכדים לסב יהודי דוקא בתקופה זו, היא התכחשות ליעודה הציוני של מדינת ישראל ולטעם קיומה, בתקופה שבה יעוד זה עומד למבחן. נתניהו איננו הראשון שבגד ביעוד הציוני. איילת שקד התוותה מדיניות של התעללות בפליטי אוקראינה ובפליטים בכלל והיא שוקדת לקדם את מדיניות ההתעללות והגירוש עד יומה האחרון בתפקיד, שיש לקוות שיהיה יומה האחרון בתפקיד שרה לתמיד. אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהיתה מתואמת בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, עם נתניהו. אין לראות במינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" טעות מצד נתניהו. ככל הנראה מעוניין נתניהו לצמצם את העלייה מרוסיה ואוקראינה, אולי מתוך נקמנות כלפי אביגדור ליברמן, שהוא עדיין הכתובת הפוליטית למרביתם של עולים אלה. הסבל האנושי שנתניהו גורם מעולם לא הטריד אותו. נוח לנתניהו שהמדיניות המרושעת שהוא עצמו מעוניין בה, תוצג כמדיניות של מעוז, ואילו הוא עצמו יופיע כמי שידיו נקיות. כך הוא נוהג כאשר הוא מניח לבצלאל סמוטריץ' לדרוש את חקיקתם של חוקים שיביאו לביטול העבירות שהוא נאשם בהן, כמו מרמה והפרת אמונים, או חסינות ממשפט לראש ממשלה. אבל מאחורי דבריהם ומעשיהם של סמוטריץ' ומעוז ניצב נתניהו, הקול קולם והידיים ידיו.

כנראה שסמוטריץ' ומעוז אוהבים מאד את ארץ ישראל, אבל ספק אם הם אוהבים את העם היהודי ואם יש בלבם מקום למי שסובלים בשל קשריהם לעם היהודי, גם אם ההלכה איננה מקבלת אותם כבניו. מכל הדברים הנוראים שממשלת העבריינים הזו פועלת להביא עלינו, הכי קשה לי הכוונה לערוך את השינוי הזה בחוק השבות, ששומט את הקרקע מתחת לטעם קיומה של מדינת ישראל.   

ת.ס. אליוט / קריאת שם לחתולים

 

התרגום מוקדש לבתי ניצן ליום הולדתה

 

 

ת.ס. אליוט / קריאת שם לחתולים

 

קְרִיאַת שֵׁם לְחָתוּל הִיא עִנְיָן לֹא קָטָן

הִיא אֵינֶנָּה מִשְׂחָק אוֹ הִתּוּל

אוּלַי תַּחְשְׁבוּ שֶׁהִשְׁתַּגַּעְתִּי כְּמוֹ הַכּוֹבְעָן

כְּשֶֹאֹמַר שֶׁשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת צָרִיךְ חָתוּל.

רֵאשִׁית הַשֵּׁם לְשִׁמּוּשׁ יוֹמְיוֹמִי רָגִיל

כְּמוֹ פִּיטֶר, אוֹגוּסְטוּס, אַלוֹנְזוֹ אוֹ גֵ'ימְס,

וִיקְטוֹר, יוֹנָתָן, ג'וֹרְג' אוֹ בֵּילִי בִּיל –

בְּכֻלָּם הֶגְיוֹנִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ.

יֶשְׁנָם שֵׁמוֹת נָאִים יוֹתֵר אִם לְאָזְנֵיכֶם יַעַרְבוּ,

קְצָתָם לְֱבָנִים וּקְצָתָם לְבָנוֹת:

כְּמוֹ אַפְּלָטוֹן, אַדְמֶטּוּס, אֶלֶּקְטְרָה, דֶּמֶּטֶּר,

כֻּלָּם שֵׁמוֹת הֶגְיוֹנִיִּים לְיוֹם קְטַנּוֹת.

אֲבָל אֹמַר לָכֶם, חָתוּל צָרִיךְ שֵׁם מְהֻלָּל

שֵׁם מְיֻחָד שֶׁמְּכַבֵֵּד אוֹתוֹ,

אַחֶרֶת אֵיךְ יוּכַל לָשֵׂאת זְנָבוֹ אֶל עָל?

לִזְּקֹר אֶת שְׂפָמוֹ? לְטַפֵּחַ אֶת גַּאֲוָתוֹ?

שֵׁמוֹת מִסּוּג מְיֻחָד לָכֶם אַצִּיעַ מְעַט,

כְּמוֹ מוּנְקוּסְטְרַאפּ, קְוַואקְסוֹ אוֹ קוֹרִיקוֹפַּט,

בּוֹמְבַּלוִֹּרִינָה או גֶ'ֶלִילוֹרוּם,

שֵׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ רַק לְחָתוּל אֶחָד.

אַךְ מֵעַל וּמֵעֵבֶר יֶשְׁנוֹ שֵׁם נוֹסָף

הַשֵׁם שֶׁלֹא נִחֵשׁ שׁוּם אִישׁ

הַשֵׁם שֶׁמֶּחְקָר אֶנוֹשִׁי לֹא חָשַׂף

אַךְ הֶחָתוּל עַצְמוֹ יוֹדֵעַ וּמַחֲרִישׁ.

אִם תִּרְאוּ חָתוּל בְּמַחְשָׁבוֹת מִתְעַמֵֵּק

זֶה תָּמִיד מֵאוֹתוֹ טַעַם עַצְמוֹ:

מוֹחוֹ עָסוּק בְּהִרְהוּר מְרַתֵּק

עַל מַחְשֶׁבֶת, עַל מַחְשֶׁבֶת, עַל מַחְשֶׁבֶת שְׁמוֹ:

עַל שְׁמוֹ הַיִּחוּדִי, הֶעָמֹק וְהַסּוֹדִי

שֶׁהַמְּמַלֵּל לֹא יְמַלֵּל

שֶׁאֵין לְמַלֵּל.

 

מתוך ת.ס. אליוט, "ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים", 1939

 

T. S. Eliot - 1888-1965

 

The Naming of Cats is a difficult matter,
     It isn’t just one of your holiday games;
You may think at first I’m as mad as a hatter
When I tell you, a cat must have THREE DIFFERENT NAMES.
First of all, there’s the name that the family use daily,
     Such as Peter, Augustus, Alonzo, or James,
Such as Victor or Jonathan, George or Bill Bailey—
     All of them sensible everyday names.
There are fancier names if you think they sound sweeter,
     Some for the gentlemen, some for the dames:
Such as Plato, Admetus, Electra, Demeter—
     But all of them sensible everyday names,
But I tell you, a cat needs a name that’s particular,
     A name that’s peculiar, and more dignified,
Else how can he keep up his tail perpendicular,
     Or spread out his whiskers, or cherish his pride?
Of names of this kind, I can give you a quorum,
     Such as Munkustrap, Quaxo, or Coricopat,
Such as Bombalurina, or else Jellylorum—
     Names that never belong to more than one cat.
But above and beyond there’s still one name left over,
     And that is the name that you never will guess;
The name that no human research can discover—
     But THE CAT HIMSELF KNOWS, and will never confess.
When you notice a cat in profound meditation,
     The reason, I tell you, is always the same:
His mind is engaged in a rapt contemplation
     Of the thought, of the thought, of the thought of his name:
          His ineffable effable
          Effanineffable
Deep and inscrutable singular name.

 

From Old Possum's Book of Practical Cats. Copyright © 1939 by T. S. Eliot.