הו ציר פילדלפי, חזרנו אליך שנית

 

כש"גורם בכיר" חזר על כך שלא נזוז מציר פילדלפי נפלה עלי אימה: מה יהא על החטופים שעדיין שורדים? האם לא נרצחו די חטופים למען ציר פילדלפי, מה שלא יהא ערכו האסטרטגי, או ערכו הפוליטי לשרידותו של נתניהו? הו ציר פילדלפי, אמרתי לעצמי, חזרנו אליך שנית, ומיד התנגנה באוזני מנגינה מימי ילדותי, ימי מלחמת ששת הימים, ואני בת 11 שנים: הו, שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית, בקולו הנעים של רן אלירן, זמר אהוב באותם ימים:

הו שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בלבנו, לבנו תמיד.

 

האם שארם-א-שייח תמיד בלבכם, יקירַי? האם חלמתם עליה, האם איחלתם לעצמכם "בשנה הבאה בשארם-א-שייח"? ובאיזו התלהבות התקבל השיר המגוחך הזה באותם ימים, איך שרנו אותו כולנו כאילו מה שהיתה באותם ימים עיירה קטנה בקצה סיני, היתה מרכז הווייתנו. גם היום שארם-א-שייח היא עיר קטנה, אם כי נבנו בה מלונות יפים לנופשים מרחבי המזרח התיכון. התייר הישראלי מעדיף את דובאי ואבו-דאבי, העשירות יותר בכל המובנים.

לפני מספר חודשים ביקר רן אלירן, כיום בן 90 ועדיין מופיע, בישראל, והתראיין לדודי פטימר ב"מעריב". על נסיבות חיבורו של השיר הוא סיפר: "כשפרצה מלחמת ששת הימים, עמוס אטינגר, הזמר יואל דן ואני נפגשנו באחד מבסיסי חיל האוויר. כששמענו שכוחותינו הגיעו לשארם א־שייח', חשבנו לכתוב על כך שיר. עמוס אמר שזה רעיון טוב, אבל שחסרה מנגינה. שלפתי מהתיק שלי דף תווים שהביא לי הפסנתרן רפי גבאי באחת מהופעותיי המשותפות איתו, ניגנתי לעמוס את המנגינה, הוא כתב את הטקסט והקלטתי אותו, כשאת הקול השני עושה יואל דן".

הפסנתרן והמלחין רפי גבאי זכור כיום יותר בזכות הלחן שחיבר ל"ים של דמעות", שכנראה יישאר אקטואלי עוד שנים רבות, למרות שגם ממנו לא נעדר הפאתוס שאיפיין כל כך את הפזמון העברי בימי נעורי. אבל "ים של דמעות" עוסק לפחות באהבה נכזבת, נושא נצחי, ולא מקדש עיר נידחת שזה עתה נכבשה, וקודם לכן איש בישראל לא ידע את שמה ולא חש בחסרונה. עמוס אטינגר זכור כיום יותר כמנחה התכנית "חיים שכאלה" (מה אומר לך הקול הבא?), אבל באותם ימים היו פזמוניו וספרי השירה הקלילים שלו, ששמות כולם התחילו ב"רבע ל" מאד אהובים.

וכך כתב עמוס אטינגר:

גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד.

 

הבית הראשון חורז "הר" ו"מיצר". הבית השני חורז "מים" ו"שמיים" וגם "שארם-א-שייח" ו"לבבך" (מבריק!). והבית השלישי?

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום.

 

כמובן, "חלום" ו"שלום", איך לא. מה שמוביל אותנו ישר לאמרתו המפורסמת של משה דיין:

"טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".

 

כנראה שהאמרה הזו היתה מתקבלת היום בהתלהבות גדולה עוד יותר מכפי שהתקבלה באותם ימים. ואכן שלום לא היה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה, והשלום נחתם בדמם של אלפיים ושש מאות חללי המלחמה ההיא, שרודפת אותי עדיין, עם פניהם של מדריכי בצופים חיים שוורץ ועופר שוולבה והמדריך בגדנ"ע שלמה הלפרין שנהרגו בה, שנשארו בני עשרים ואפילו פחות מכך. מי יזכור אותם כשנלך לעולמנו? אילו היו עמנו, אולי היתה לנו מדינה טובה יותר.

למרבה המזל מנחם בגין, שהזמין את דיין לכהן כשר חוץ בממשלתו, לא נהג על פי אמרתו של דיין, והשיב למצרים את סיני בהסכם שלום שתודה לאל נשמר עד היום.

מהראיון ב"מעריב" עולה שאלירן עצמו אמביוולנטי לגבי הלהיט הגדול שלו:

מה השיר "שארם א־שייח" עשה לקריירה שלך?
"הו הא, לא יכולתי ללכת ברחוב מבלי שאנשים ישירו לי את השיר. אני זוכר שאחרי טיפול אצל רופא שיניים הוא ביקש ממני לשיר את השיר. אחת הסיבות שבחרתי להישאר בארצות הברית באותן שנים, אחרי לימודיי, הייתה להתרחק ממנו, לברוח. השיר רדף אותי. רציתי לשיר שירים אחרים, חדשים". 

הייתה גם ביקורת על השיר. 
"כשעמוס כתב 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו 'עמוס, מתי היית פה פעם ראשונה?', הוא אמר: 'עזוב, זה מתחרז טוב, אנשים יאהבו את זה'. בשיר יש הרבה שחצנות וילדותיות, שאפפה את המדינה עם השיכרון שבא מהניצחון של מלחמת ששת הימים. זו אחת הבעיות של הצברים כמוני, של המדינה שלנו, וזה גם אחת הסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית, השאננות וההרגשה שאנחנו גזע חזק ובלתי נכחד. למרות הביקורות, אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כששמעו את השיר לראשונה, בדיוק כמו שהם זוכרים את 'לך ירושלים' שעמוס כתב אחרי כיבוש העיר העתיקה ובכל יום ירושלים מבקשים ממני לשיר אותו".

אינני זוכרת מתי שמעתי לראשונה את "שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית", אבל אני זוכרת ששרנו את השיר בהתלהבות ושלרגע לא חשבנו שהוא מגוחך, מה שקשה לומר על "לך ירושלים". בכל זאת, מקומה של ירושלים בהיסטוריה היהודית שונה מזה של שארם-א-שייח. וכמובן, "חזרנו אלייך שנית" בכלל לא מתחרז עם "את בלבנו תמיד". אבל גם זה ממש לא הפריע לנו להתלהב מהשיר.

בכל זה נזכרתי בגלל ציר פילדלפי, עוד מקום שאין לו שום משמעות, למעט היותו התירוץ של נתניהו להפר את ההסכם עם חמאס לסיום המלחמה ולהפקיר את חיי החטופים לסבל נורא ולמוות, כדי שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק המרושעים יישארו בממשלה וימשיכו לחלום על סיפוח עזה והקמת התנחלויות בעזה, כאשר כלל לא ברור אם תושבי עוטף עזה וגבול הצפון ירצו לשוב לבתיהם ליד הגבולות המסוכנים. אבל ישובי הספר וכידוע חיי החטופים אינם הדבר הכי חשוב לסמוטריץ' ולנתניהו. לא חשוב כמו סיפוח עזה.

עכשיו נתניהו מנסה לשכנע שטוב ציר פילדלפי מהצלת החטופים. אבל ישראל חיה היטב בלי שארם-א-שייח והיא תחיה מצוין בלי ציר פילדלפי. הרבה יותר נורא יהיה לחיות בלי החטופים. חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים אני יכולה לומר שהחלל שהותירו חללי מלחמת יום הכיפורים נשאר חלל נורא בלב ישראל. הוא לא התמלא מעולם. גם חללי השביעי באוקטובר הותירו חלל נורא, וכך החלל שהותיר כל חטוף וחטוף שמת בשביו, והחלל הזה, גם בעוד חמישים שנה יהיה פצע בלב האומה, אם לא יוחזרו כולם במהרה. החלל הזה יהיה פצע שלא יירפא בלב האומה, והוא לא יתמלא.  

ועכשיו עוד ישנם אנשים שאפשר להציל.

 

אלזה לסקר-שילר / פרעה ויוסף

פַּרְעֹה וְיוֹסֵף

פַּרְעֹה מְגָרֵשׁ אֶת נְשׁוֹתָיו הַפּוֹרְחוֹת

שֶׁרֵיחָן כְּגַנּוֹ שֶׁל אָמוֹן.

רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ שֶׁלוֹ נָח עַל כְּתֵפִי,

שֶׁשּׁוֹפַעַת נִיחוֹחַ דָּגָן.

פַּרְעֹה הוּא מִזָּהָב.

עֵינָיו הוֹלְכוֹת וְשָׁבוֹת

כְּגַלֵי יְאוֹר נוֹצְצִים.

אֲבָל לִבּוֹ מֻנָּח בְּדָמִי.

עֲשָׂרָה זְאֵבִים בָּאוּ לַשֹּׁקֶת שֶׁלִּי.

תָּמִיד חוֹשֵׁב פַּרְעֹה עַל אֶחַי

שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַבּוֹר.

בִּשְּׁנָתוֹ נִהְיוֹת זְרוֹעוֹתָיו עַמּוּדִים

וּמְאַיְּמוֹת.

אֲבָל לִבּוֹ הַחוֹלֵם

הוֹמֶה עַל אַדְמָתִי.

מִשָּׁם מְשׁוֹרְרוֹת שִׂפְתּוֹתַי

מְתִיקוּיוֹת גְּדוֹלוֹת

בִּדְּגַן שַׁחַרֵנוּ.

שיר נועז זה של אלזה לסקר-שילר מתכתב עם הציורים שבהם ציירה את עצמה בדמות "יוסף נסיך תבאי" – תבאי היא נֹא אָמוֹן המקראית, על שם האל אמון המופיע גם הוא בשיר. יחסי יוסף ופרעה בשיר הם יחסים ארוטיים: פרעה מסלק את נשותיו המרהיבות למען יוסף, והמשוררת עצמה בתפקיד יוסף, שהוא ספק זכר ספק נקבה, או שניהם כאחד, מאוהבת בפרעה "שהוא מזהב", כפי שהיא מרבה לתאר את אהוביה בצבעי זהב, והשיר גדוש דימויים ארוטיים. אלזה לסקר-שילר נמשכה תמיד לדמותו של יוסף, בדידותו של הנבחר היתה קרובה ללבה, היוהרה של הבן האהוב המתייהר על אחיו נתפשה אצלה כיוהרה טראגית, דומה ליוהרת האמן היוצר, שאף הוא חולם אלומות וכוכבים. להלן תרגום שיר נוסף שלה על יוסף שמתאר את מכירתו לישמעאלים, שאף בו היא מזדהה עם הנער המושלך לבור ונמכר כסחורה:   

יוֹסֵף

הָרוּחוֹת עוֹד שִׂחֲקוּ יְגֵעוֹת בַּדְּקָלִים

כֹּה חָשׁוּךְ הָיָה הַמִּדְבָּר כְּבָר בַּצָּהֳרַיִם

וְיּוֹסֵף לֹא רָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ שֶׁבֵּרְכוֹ מִן הַשָּׁמַיִם

וּבָכָה, כִּי נִחַם עַל אַהֲבַת אָבִיו בֵּינְתַיִם,

וּבְכָל זֹאת חִפֵּשׂ אַחַר אֱגוֹזֵי לִבּוֹ בֵּין הַצְּלָלִים.

שָׁבָה לְמִזְרַח הָאֵל אֹרְחַת אֶחָיו הַצִּבְעוֹנִית

וּכְבָר הִתְחָרְטָה עַל פִּשְׁעָה הַמְּרֻשָּׁע

וְעַל דֶּרֶךְ הָחוֹל נָפַל הַכֶּסֶף הַנִּפְשָׁע

אֲבָל הַגְּבָרִים הַזָּרִים כָּבְלוּ אֶת בֵּן יַעֲקֹב כְּבִילָה קָשָׁה

עַד שֶׁהַבַּרְזֵל אִיֵּם אֶת עוֹרוֹ לְהַחְלִיד.

יַעֲקֹב דִּבֵּר כֹּה תְּכוּפוֹת אֶל הָאֵל בְּשֶׁצֶף,

הָיוּ לָהֶם זְקָנִים דּוֹמִים, מֵחֲלֵב אָתוֹן הַקֶּצֶף,

וְיוֹסֵף הֶאֱמִין שֶׁאָבִיו מַבִּיט מִן הָעֲנָנִים אֵלָיו,

מֵעַל פִּסְגָּה קְדוֹשָׁה הוּא דָּלַק בְּעִקְבוֹתָיו בְּרֶצֶף,

עַד שֶׁנִּרְדָּם אוֹבֵד-עֵצוֹת תַּחַת כּוֹכָב.

הַקּוֹנִים שָׁמְעוּ אֶת הַנַּעַר מִן הַבּוֹר    

אֶת תְּפִלַּת אָבִיו שְׂעָרוֹ נָשַׁם

הֵם כָּבְלוּ אֶת הַסְּחוֹרָה אֲצִילַת הַדָּם

וְנִדְחֲקוּ לָשֵׂאת אֶת נְבִיא כְּנַעַן עִמָּם

הַגְּמָלִים שָׁעֲטוּ דֶּרֶךְ הָחוֹל וְלֹא פָּנוּ אָחוֹר.

מִצְרַיִם זָהֳרָה חֲגִיגִית בְּצִבְעֵי כְּתֹנֶּת זְהֻבִים

כִּי הַבָּצִיר חָל בְּאוֹתָה שָׁנָה בְּיוֹם הַהַכְתָּרָה

סוֹפְסוֹף קָרְבָה הָאֹרְחָה אֶל הַמַּטָּרָה

הֵם נָשְׂאוּ אֶת יוֹסֵף אֶל בֵּית פּוֹטִיפַר הַיְּאֹרָה

בַּחֲלוֹמוֹתָיו תְּלוּיִים אֲלֻמּוֹת וְכוֹכָבִים.

ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים

השבוע הרגשתי רגשי אשמה על כך שאינני כותבת על מלחמת יום הכיפורים, שהיתה אירוע כל כך משמעותי בחיי, ונדמה שכולם מדברים עליה במלאת לה ארבעים שנה, וגם הרגשתי שמה בעצם יש לי לספר, הרי לא השתתפתי במלחמה בשום צורה, הייתי תלמידת שמינית, מראות הזוועה של המלחמה היו רחוקים ממני, ובין אלפי ההרוגים והפצועים לא היו קרובי משפחה שלי או חברים קרובים, למרות שהיכרתי רבים מן ההרוגים, כי רובם היו בני המחזורים שמעלי, ושלושה מהם אהבתי במיוחד: שלמה הלפרין שהיה מדריך הגדנ"ע שלנו, בחור שקט וחביב מאד, שאני זוכרת בעיקר את השהות שלנו בשדה-בוקר ביוני לפני המלחמה: מארבע בבוקר עד תשע או עשר קטפנו אפרסקים, ואחר כך בעיקר רבצנו בבריכה. היה חם מאד ושליו מאד והזמן עמד. יש לי עדיין באלבום תמונה של שלמה על שפת הבריכה, אחת מתמונותיו האחרונות. הרבה שנים חשבתי שאני צריכה להביא אותה להוריו אבל לא הלכתי אליהם והתמונה נשארה אצלי. חיים שוורץ היה מדריך שלי בצופים, תמיד שמח, חובב מהתלות וצחוק. אמי שהיתה עובדת סוציאלית הלכה לבקר את הוריו ואמרה שהמלחמה הרגה שלושה אנשים. הוריו היו ניצולי שואה וחיים היה בנם יחידם. חיים היה מבוגר ממני בשלוש שנים, שאז זה נראה הרבה. עופר שוולבה היה מבוגר ממני רק בשנתיים. גם הוא היה מדריך שלי בצופים ואהבתי אותו מאד. משום מה אני זוכרת אותו במיוחד מקריא לנו באחת הפעולות קטעים מספרו של יגאל לב "באלהים אמא, אני שונא את המלחמה". היה לו קול עמוק ונעים. שלומית חברתו היתה שכנה שלי, אבל לא היה לי קשר איתה. עכשיו עברו ארבעים שנה ואינני יודעת מי עוד זוכר אותם. הם מתו כל כך צעירים וזה היה בלתי נתפס אז וזה עדיין בלתי נתפס. היו אלפיים שש מאות בחורים כאלה, ואני מאמינה שהמדינה שלנו היתה מדינה הרבה יותר טובה אם הם היו בחיים, אני מאמינה שהבחורים שנהרגו במלחמת יום הכיפורים חסרים לנו מאד בהנהגת המדינה. פעם ריאיינו את פרופסור פרקינסון שכתב את "חוק פרקינסון" וכולם חשבו שהוא אדם מאד ציני, אבל הוא היה אדם די עצוב ואמר שאנגליה ירדה מגדולתה בגלל שמיטב צעיריה מתו במלחמות העולם, והם חסרים. שאלו אותו אם הוא לא חושב שהצעירים המוצלחים שורדים במלחמה, והוא אמר שלא. אולי אלה שיודעים לתחבל ולהתחמק שורדים, אבל הטובים באמת מתים, והם חסרים. למרות האמירות הציניות, לאנשים צעירים שנהרגים במלחמות אין תחליף, ובמלחמת יום הכיפורים נהרגו הרבה מאד אנשים צעירים, מיטב בנינו, וזאת לא מליצה ריקה. מי שהכיר אפילו אחדים מהם יודע שזאת לא מליצה ריקה. והם חסרים. חילקו לנו ספר עם רשימת החללים והנעדרים ואני שומרת אותה ועוד כמה תמונות באלבומים ישנים, וזה כל מה שנשאר מהאנשים שהיו צריכים לחיות, להקים משפחות ולעשות הרבה מאד דברים. לפני המלחמה חליתי בפראטיפוס וכמעט מתי, אבל בסופו של דבר הבראתי ואני כבר אשה מבוגרת והבחורים הצעירים שנהרגו נשארו בחורים צעירים. אנשים מתווכחים על המלחמה, מאשימים את זה ואת זו במה שקרה, במעשים ובמחדלים. אני מרגישה שהרבה מזה זו חכמה שלאחר מעשה. תמיד אחרי שיודעים מה קרה אומרים למה עשו כך ולא עשו כך. אבל כשעשו כך או לא עשו כך לא יכלו לדעת מה יהיה. שמתי לב לכך שמדברים רק עלינו ועל מה שאצלנו לא עשו בסדר. כבר לא מדברים על כך שהמצרים תקפו אותנו דוקא ביום הכיפורים, בכלל מדברים אצלנו יפה על המצרים מאז השלום עם מצריים, אפילו אנשים קיצוניים בדיעות שמדברים בצורה מאד תוקפנית על הפלשתינים, מדברים יפה על המצרים. אני חושבת שלא סלחתי למצרים שתקפו אותנו ביום הכיפורים ושהמלחמה הזו היא אחד המקורות לפסימיות הגדולה שלי לגבי יחסינו עם הערבים. אבא שלי למשל מאד האמין במצרים, ואחרי חתימת הסכם השלום נסע מספר פעמים למצריים וגם לירדן. אני סירבתי לנסוע לשם, למרות שאבי נזף בי כיצד אני מחמיצה ארצות יפות כאלה ושכנות שלנו, שהוא האמין שהשלום איתן יהיה אמיתי וחם. אני לא האמנתי, ואחרי הרצח בראס-בורקה שאמרו שהוא מעשה טירוף של חייל בודד שהרג מטיילים ישראלים וגם ילדים, כבר לא רציתי לנסוע למצריים לעולם. אני חושבת שלא סלחתי למצרים, ואני בעד שלום אבל אני לא בעד חברות איתם, ואולי לכן הבנתי יותר מישראלים אחרים שהמצרים והירדנים אינם רוצים להילחם בנו בשדה-הקרב, אבל הם לא חברים שלנו. מהרבה בחינות הם נשארו אויבינו המושבעים, בוודאי ברגשותיהם כלפינו. אולי דוקא כשאין ציפיות מופרזות יותר קל לעשות שלום. לי מאד קל להסכים לכל הסדר שלום, כי מלבד שביתת נשק אינני מצפה לדבר, ואת הפירמידות אני אראה בטלויזיה. אנשים מצפים היום להגיע לכל מקום, אפילו לאנטארקטיקה, לפיסגת האוורסט ולירח, אבל הציפיות המוגזמות האלה אינן יפות בעיניי, יש בהן יוהרה מופרזת והסגת-גבול. מוטב שאנשים ישבו על מקומם בשקט ולא יעשו מלחמה.