בריאות ונראות

 

בעיתון "הארץ" כתבו שבנימין נתניהו איבד את הכרתו ופונה לבית החולים שיבא. גם בערוץ 13 אמרו רביב דרוקר והילה אלרואי שנתניהו איבד את הכרתו. בערוצים 12 ו-11 וגם ב"ידיעות אחרונות" כתבו רק שהוא חש ברע ובערוץ 12 אפילו הכחישו שנתניהו איבד את הכרתו. אמרו שהוא הגיע לבית החולים בשיירת הרכבים של ראש הממשלה ויצא מהמכונית על רגליו. מארק רגב שעבד בעבר עם נתניהו והגיע לתכניתו של ערד ניר "סדר עולמי" כדי לדבר על משהו אחר, אמר שהעברית אמנם איננה שפת אמו, אבל לפי מיטב הבנתו נתניהו לא "פונה" לבית חולים אלא נסע לשם ביוזמתו.

אני כבר לא זוכרת באיזה ערוץ אמרו שנתניהו סבל מכאבים בחזהו ולכן הגיע לבית החולים שיבא. אחר כך, או כמעט במקביל, התחילו לדבר על כך שנתניהו בילה אתמול בכנרת וכנראה סובל מהתייבשות. אחר כך הסיפור הזה התעבה, ונתניה אפילו צילם סרטון שבו הוא אמר שהוא מרגיש מצוין ושאתמול הוא היה בכנרת בלי כובע ובלי מים ולכן הוא חש היום ברע, ושאנחנו בגל חום וכדאי שלא נשהה בשמש ונשתה מים. אני תמיד בעד לשתות מים, אבל כמו שהילה אלרועי אמרה, אם מישהו סובל מהתייבשות הוא סובל ממנה באותו יום, ולא יום אחרי.

אחר כך הודיעו שאישפזו את נתניהו במחלקה הקרדיולוגית ושהזעיקו קרדיולוגים בכירים לטפל בו. אבל יואב אבן הודיע שזה שנתניהו במחלקה קרדיולוגית זה לא בגלל שהוא עבר אירוע לבבי אלא פשוט יש שם חדר מתאים.

אני לא כתבת בריאות כמובן אבל אני רוצה לומר לכם, שאם נתניהו שוכב במחלקה קרדיולוגית, לפחות יש חשש לאירוע לבבי, וזה שהזעיקו קרדיולוגים בכירים לטפל בו אומר כנראה שהיה אירוע לבבי, וזה שהיו לו כאבים בחזה זה סימן מובהק לאירוע לבבי, וזה שמספרים סיפור מגוחך על התייבשות שנגרמה לכאורה יום קודם אבל השפיעה רק אחרי יממה מחזק עוד יותר את החשד שהיה אירוע לבבי שמנסים להסתיר מהציבור. וזה שנתניהו הגיע ברכב שרד ולא באמבולנס ויצא מהרכב על רגליו זה טמטום והפקרות, כי אם היה לו אירוע לבבי או אפילו היה רק חשד לאירוע לבבי, היו צריכים לקחת אותו באלונקה ולהסיע אותו לבית החולים באמבולנס, כי לבוא אחרי אירוע לבבי ברכב רגיל וללכת על רגליך עלול לגרום לך נזק נוסף, ובבית חולים כשיש אפילו רק חשד מביאים כסא גלגלים. אפילו כשהגעתי ללדת את בתי הבכורה הביאו לי כסא גלגלים וזה היה לי מוזר אבל בבתי חולים לא לוקחים שום סיכון, וכשמדובר בראש ממשלה צריכים ללכת אפילו יותר על בטוח, אבל נתניהו הוא קודם כל פוליטיקאי, והוא רוצה שהציבור יראה אותו עומד על הרגלים, גם אם זו אחיזת עיניים, והוא רוצה שיחשבו שהוא רק התייבש, אז עושים לציבור הצגה, וממציאים סיפור על התייבשות וגם עושים סרטון שבו נתניהו מספר איך התייבש ואומר לנו לשתות מים, וגם מספר שהוא מרגיש מצוין, שמרוב שהוא הרגיש מצוין לקחו אותו לבית החולים שיבא, ובקיצור משקרים לנו בפרצוף כאילו היינו מטומטמים.

ומה שהכי עצוב זה לא שנתניהו מפחד מהציבור העצום שמתעב אותו, אלא שהוא מרמה גם את אוהביו ומעריציו, שאני כמובן אינני נמנית עמהם, אבל אני חושבת כמה נתניהו איננו בוטח בהם ומרגיש צורך לרמות אותם ולהעמיד פנים שלא היה לו שום אירוע לבבי. המעריצים של נתניהו כל כך שבויים בקסמו ותמיד מדברים עליו כאילו הוא אלהים, ואומרים שאף אחד לא יכול לנהל את המדינה, רק הוא, שזאת גם צורת מחשבה מאד לא דמוקרטית, כי בדמוקרטיה החלפת המנהיגים  לאחר מספר שנות כהונה היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הדמוקרטית, ועל אחת כמה וכמה שנפתלי בנט ניהל את המדינה הרבה יותר טוב מנתניהו, ובמיוחד ראוי לשבח על הצורה שבה הוא התמודד עם גל קורונה מבלי להטיל סגר ומבלי להרוס את חיי האזרחים, בניגוד לנתניהו שהשתמש בקורונה כדי לדכא את הציבור, להטיל עליו גזירות דרקוניות ולהתעלל בו. לכאורה מי שמאמין בנתניהו אמור לחוש כלפיו אהדה ולעודד אותו אם הוא חולה, אבל נתניהו מוותר על האהדה, ובלבד להיראות חזק לעיני תומכיו, כי מי שאינם כאלה כבר מזמן אינם מאמינים לשום הצגה שלו. במקום לומר לאוהדיו שהוא חולה וליהנות מתמיכתם, נתניהו מעמיד פני גיבור, כי הוא מפחד להתגלות לעיני מעריציו בחולשתו, וכך הוא לא רק מרמה אותם, אלא גם שבוי בעצמו בדימוי שהוא מוכר של מנהיג חזק במידה לא אנושית, כפי שאריאל שרון ומקורביו ניסו לעשות בזמנו, ללא הועיל, כי אפילו מנהיג שחושב שהוא גיבור-על, כשהוא חולה הוא נתון בידי הרופאים ובידי שמיים, ככל האדם.  

 

 

 

 

רופאים מסוכנים

בסוף השבוע קראתי במוסף "הארץ" תחקיר מזעזע של הילו גלזר על ניתוחים מיותרים שגרמו למטופלים נזקים בלתי הפיכים. אינני רוצה להתייחס לתוכן התחקיר שאני מקוה שהוא יקבל את ההתייחסות הראויה ממשרד הבריאות. אני רוצה לספר על דברים שהתחקיר הזכיר לי על רופאה גיניקולוגית שטיפלה בי לפני שנים, שכבר אז היא היתה זקנה ועכשיו בוודאי כבר איננה עובדת אם היא בכלל עוד בחיים. היא טיפלה בי הרבה שנים וחשבתי שהיא טיפלה בי היטב, אבל כשהגעתי בערך לאמצע שנות הארבעים שלי הרגשתי שמשהו חשוד בדברים שאמרה לי. היא התחילה לדחוק בי שאעבור איזה טיפול כירורגי בהרדמה כללית שהיא בעצמה לא הצליחה להסביר לי מדוע אני זקוקה לו. בעצם עוד קודם לכן היא רשמה לי הורמונים שלטענתה אשה בגילי היתה צריכה לקחת, וזרקתי את המרשם לפח, כי ידעתי שעודף הורמונים עלול לגרום סרטן, ובאמת כמה שנים לאחר מכן התפרסמו תוצאות מחקרים שהראו עלייה במקרי סרטן השד בגלל מתן הורמונים לנשים והפסיקו לתת לנשים הורמונים, מה שהביא לירידה במקרי סרטן השד. אני הייתי המומה מכל הסיפור הזה, כי הקשר בין הורמונים לסרטן היה ידוע כבר שנים רבות קודם לכן, ולא הבנתי איך רופאים רושמים לנשים הורמונים בלי שום סיבה אמיתית כשהם יודעים שחלקן תחלינה בסרטן כתוצאה מכך. אני לא התווכחתי עם הרופאה, רק זרקתי את המרשם של ההורמונים לפח, כמו שעשיתי כבר קודם לכן עם כל מיני כדורים שקיבלתי שלא הצלחתי להבין מדוע הם דרושים לי. הסיפור עם ההורמונים התחיל לערער את האמון שלי ברופאה וזה היה מזל, שנהייתי מאד חשדנית כלפיה, וכשהיא התחילה להמליץ לי לעבור את הטיפול הכירורגי בהרדמה כללית סירבתי, והיא המשיכה להציע לי את הטיפול הזה לבעיות שונות שאין ביניהן קשר. למשל היתה לי ציסטה בשחלה אז היא טענה שאני חייבת לעבור את הטיפול הכירורגי הזה, והזכרתי לה שכבר היתה לי פעם ציסטה ואז היא רשמה לי שלושה חודשים גלולות והציסטה התמוססה ונעלמה, והיא אמרה שאכן זה יכול לעזור אבל בלי הטיפול הכירורגי הציסטה תחזור. בכל זאת התעקשתי שאני רוצה גלולות ולא ניתוח, והיא רשמה לי גלולות והבעיה נפתרה, ואז האמנתי לה עוד פחות, וזה היה מזל, כי אחר כך היו לי מיומות והיא התחילה לדחוק בי ממש שאעבור את הטיפול הכירורגי בהרדמה כללית, כי אחרת יהיו לי שטפי דם איומים, ושאלתי מה הטיפול הכירורגי עושה, והיא לא ממש הצליחה להסביר לי, ואמרתי לה שלא נראה לי לעבור ניתוח בהרדמה כללית בלי שיש לי משהו באמת רציני ואז היא שאלה אותי בבוז: "מה הבעיה שלך עם הרדמה כללית?" ואז נזכרתי בוטרינר שניתח את הכלבה שלי וכששאלתי אותו לפני הניתוח אם יש סיכונים בניתוח הוא ענה לי: "וודאי שיש סיכונים בניתוח. אם רופא אומר לך שאין סיכונים, אז תתחילי לדאוג." אז הבנתי שזה המקרה שאני צריכה להתחיל לדאוג, מה גם שכדי להרגיע אותי כביכול הרופאה הסבירה לי שכדאי לי לבקש ניתוח במקום מסוים ששם היא בעצמה תבצע אותו, וזה ממש לא הרגיע אותי – לקחתי את המעטפה שהיא נתנה לי עם הפניה לניתוח, אני כבר לא זוכרת אם זרקתי אותה או סתם הנחתי אותה באיזשהו מקום, ויותר לא הלכתי לרופאה הזאת ובעצם המון שנים לא הלכתי בכלל לגיניקולוגים, שזה גם מה שאמי עשתה כשהיתה בערך באותו גיל והיו לה גם מיומות שיש לחלק גדול מהנשים ואמרו לה שהיא חייבת ניתוח. פשוט לא הלכנו לגיניקולוגים כשהם התחילו לשלוח אותנו לניתוחים בלתי מוסברים עם כל מיני הפחדות על כל מיני דברים נוראים שיקרו לנו אם לא נעשה כדבריהם, ואולי בזכות זה אמי הגיעה לגיל תשעים ואחת ואני עדיין חיה ולא קרו לי שום דברים נוראים למרות שעברו מאז המון שנים. האמת שלפני שנתיים הלכתי שוב לגיניקולוגית והיא שלחה אותי להמון בדיקות שלא כל הבודקים הבינו למה צריך אותן, למשל בדיקת צפיפות עצם שבכלל לא הייתי בקבוצת סיכון משום בחינה והרדיולוגית התפלאה ששלחו אותי לבדיקה הזאת, שהדבר היחיד שלמדתי ממנה היה שהתכווצתי למטר וחצי בערך שזה אולי גורם לכמה אנשים להתנשא עלי אבל לא מזיק בשום צורה לבריאות שלי. בכל אופן עשיתי המון בדיקות וגם אולטרסאונד רחם שגרם לרדיולוגית להגיד לי שאני חייבת לדבר עם הרופאה שלי כי יש לי הרבה בעיות, אבל כשבאתי לרופאה היא צחקה ואמרה שלו הייתי אשה צעירה שצריכה ללדת זה אולי היה מדאיג אבל בגילי למי אכפת אם יש לי צלקות ברחם. המיומות בכל אופן נעלמו מעצמן במשך השנים שבהן התרחקתי מגיניקולוגים. זמן קצר אחרי שהגיניקולוגית ההיא שרצתה לשלוח אותי לניתוח בהרדמה כללית נתנה לי את המעטפה שאני לא זוכרת מה עשיתי בה והפסקתי ללכת אליה לתמיד התברר לי שעמיתה לעבודה שגם טופלה אצלה נשלחה גם להליך הזה ועברה אותו. לא נגרמו לה נזקים בריאותיים למרבה המזל אבל היא סתם סבלה ואמרה שזה היה לגמרי מיותר, ומאד הצטערתי שלא ידעתי קודם ולא אמרתי לה שתתרחק מהרופאה הזאת ששלחה כנראה את כל המטופלות שלה לניתוחים מיותרים ואני מקוה שאף אחת לא ניזוקה ממנה בצורה קשה. אני מספרת את כל זה כי אנשים לא צריכים להאמין יותר מדי לרופאים, במיוחד כשמדובר בטיפולים מרחיקי לכת כמו ניתוחים, ותמיד צריך להיות חשדן ולבדוק ולקרוא וללמוד ורצוי מאד להתייעץ עם רופא המשפחה ועם עוד רופאים מומחים ולא לסמוך על רופא אחד שאולי הוא בכלל לא הגון ושולח לניתוחים מיותרים מנימוקים כספיים. ובמיוחד נשים צריכות להיזהר מכל מיני המלצות של רופאים לקחת הורמונים ולעבור ניתוחים בגלל תהליכים טבעיים של הזדקנות שהם מאד נפוצים ולא מסוכנים כמו הטיפולים המיותרים שהרופאים מציעים. זה קצת עצוב שאי אפשר לסמוך על רופאים אבל זאת המציאות ולאדם אין ברירה אלא להיות הרופא של עצמו ולהחליט מתי להקשיב לרופא, למשל כשיש בגוף דלקת קשה וצריך טיפול דחוף וחיוני. אני לא ממליצה חלילה להתנזר מרופאים, אלא להיות זהירים מאד ולערוך בירורים נוספים כשרופאים מציעים הליכים מרחיקי לכת כמו ניתוחים או טיפולים קשים, שתמיד כדאי לקבל חוות דעת מעוד רופאים. הרבה פעמים רופאים מצילים חיים אבל יש גם רופאים חסרי מצפון שמוכנים לסכן חיים, ולכן חשוב מאד להיות זהירים.        

ספקות וחשדות

אני אינני כלת פרס נובל ולמדתי מתמטיקה רק במגמה הריאלית בבית הספר הריאלי, והייתי תלמידה טובה אבל לא מיוחדת כמו כמה מתמטיקאים גאונים בני מחזורי ואחר כך למדתי מבוא לסטטיסטיקה בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית ושאר הדברים שלמדתי היו פסיכולוגיה והיסטוריה ושפות וקצת כלכלה, בעיקר תיאורטית, אז אין לי שום קבלות על הבנה מיוחדת במתמטיקה וסטטיסטיקה כפי שיש למשל לפרופסור מייקל לוויט שמנסה להכניס קצת שפיות בטירוף שאחז בישראלים, ובכל זאת מאד הפריע לי הדיווח של הילה אלרואי שאמרה שלפני שבוע מספר החולים בספרד היה קצת יותר מ-400 והיום הוא כעשרת אלפים, אז זה גם מה שצפוי אצלנו. משהו בחישוב הזה נראה לי בעייתי. בספרד יש 46 מיליון איש ובישראל רק תשעה מיליון, ואי אפשר לעשות תחזית תחלואה בלי להתייחס לגודל האוכלוסיה הכולל, שחייב להיות גורם בחישוב, כי הוא משפיע על תחזית ההידבקויות האפשריות. עוד גורמים שצריך לקחת בחשבון הם צפיפות האוכלוסיה, ומיקומם של מוקדי ההדבקה. ברור שמי שמתגורר בתל-אביב או בירושלים יכול להדביק יותר אנשים מאשר מי שמתגורר בכפר ורדים ונשאר בתחומי הכפר. עוד גורם שחשוב מאד לקחת בחשבון הוא הזדקנות האוכלוסיה. בישראל יש בערך פי שלושה יותר ילודה מאשר באיטליה והתוצאה היא שהאוכלוסיה אצלנו הרבה יותר צעירה, ומכיוון שהמחלה פוגעת קשה בעיקר בזקנים ופוגעת מעט מאד בילדים ונוער, או מופיעה אצלם לרוב בתסמינים מאד קלים, לגורם הזה יכולה להיות השפעה דרמטית על מספר הנדבקים ובוודאי על שיעור התמותה מהמחלה. כל אלה הם עקרונות בסיסיים שלומדים אפילו במבוא לסטטיסטיקה, ומורתנו הנהדרת לסטטיסטיקה רות בייט-מרום לימדה אותנו במיוחד להיזהר משגיאות בפרשנות של נתונים סטטיסטיים שמאד נפוצות ומובילות לטעויות קשות ולפעמים למסקנה הפוכה מהאמת, כאשר שוכחים להכניס למשוואה נתונים מכריעים מהסוג שציינתי. הידע שלי לא מספיק בשביל לתת הערכות אלטרנטיביות, אבל הוא מספיק בכדי להבין שמשהו בתחזיות שמדווחים לנו בדרמטיות מדי ערב ובעצם לאורך כל היום הוא שטחי ולא מספיק מהימן. עצם ההשוואה של אוכלוסיית ישראל הצעירה עם שלושה ילדים לאשה בממוצע לאיטליה עם מעט יותר מילד אחד בממוצע היא השוואה לא הולמת, ומכאן להסיק שאנו עלולים להגיע לשיעור התמותה הגבוה באיטליה ממחלת הקורונה, זו מסקנה שלפחות מעוררת חשד שהיא לא מבוססת מספיק. מה שגרוע עוד יותר, וצועק לשמיים מאז הקפאת פעילות בתי המשפט במוצאי שבת באחת בלילה ודחיית משפטו של נתניהו, וההגבלות על פעילות הכנסת ועקיפת הכנסת בתקנות שפוגעות קשה מאד בחירויות האזרח, הוא שנתניהו מנצל את אימת המות מקורונה שנפלה על אזרחי ישראל כדי למנוע את סילוקו מראשות הממשלה ולכן יש לו אינטרס להעצים את המשבר ואת האימה לצרכיו, ולכן קשה לסמוך על החלטותיו והצעדים שהוא נוקט, ועוד יותר קשה לסמוך על ההפחדות הבלתי פוסקות בנאומיו בתקשורת מפני מות המוני שצפוי כביכול בישראל. כמובן שהפסקת הטיסות והבידוד ואפילו ההגבלות הדרקוניות על פעילות המשק הם צעדים הגיוניים להפחית את ההידבקויות ולמנוע תחלואה ומוות מיותר, אבל סמכויות חריגות לראש הממשלה לעקוב אחרי אזרחים ולהפעיל נגדם שיטור הן ניצול לרעה של האימה שפשטה בציבור, וכל נאומיו של ראש הממשלה נועדו להגביר את האימה והפאניקה, כדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות. פרופסור לוויט רמז בדבריו לקלמן-ליברמן גם למניפולציות במספר החולים בישראל, וזה עוד דבר שהטריד אותי, שארגון הבריאות העולמי הגדיר כחולים אנשים שפיתחו חום גבוה ושיעול, ובישראל חלק מהאנשים שהוגדרו כחולים ואושפזו אמרו שלא היה להם בכלל חום, רק שיעול, ומאד מטריד אם אנשים מוגדרים כחולים לא על פי הגדרות ארגון הבריאות העולמי אלא על פי הצרכים הפוליטיים, ואם אנשים שהיו צריכים להיות מוגדרים כנשאים של הנגיף שלא חלו מוגדרים כחולים, זה משפיע כמובן על החישובים, וזה מאפשר הרבה מניפולציות בנתונים. במיוחד מדאיגה אותי ההנחיה לא לבקר הורים מבוגרים, כי אנשים קשישים שחיים בבדידות עלולים להיפגע ואפילו למות מכך שהם נמצאים ימים שלמים לבדם ומדוכאים וזה עלול לגרום להם למשל ליותר נפילות שמסכנות חיים של קשישים יותר מקורונה, והחרדה הכללית בציבור מקריסת עסקים ואובדן פרנסה גם היא לא ממש משפיעה לטובה על הבריאות. הלואי שהייתי מאמינה שמוצדק להשבית לגמרי את התחבורה הציבורית בימי ששי, ולמנוע מאנשים כמוני שאין להם רכב לצאת לקניות בשוק ביום ששי. הלואי שהייתי מאמינה שמוצדק להשבית את החנויות הקטנות ואת בתי הקפה הקטנים שממילא מסוגלים להכיל רק כמה אנשים, והיה אפשר לבקש מהם לשמור יותר רווח בין הלקוחות במקום להשבית אותם לגמרי ולהרוס את פרנסתם של כל כך הרבה אנשים. כואב לי להסתובב ברחביה ולראות את בתי הקפה סגורים, למרות שתמיד מיעטתי לשבת בהם, קשה עד בלתי נסבל היה לי אתמול לראות את אשנבי סניף הדואר מחופים בניילונים שהסתירו את הלקוחות מעיני הפקידים ולהיפך וגרמו לתחושה של ניכור מאיים בין האנשים, וכך גם האוטובוסים הכמעט ריקים עם הסרטים האדומים לבנים בקדמת המושבים. קשה לשאת את כל זה עוד יותר כשאינני משוכנעת שכל הצעדים האלה ננקטו מתוך הכרח בל יגונה, ולא מתוך רצון להעצים רווחים פוליטיים מהמגפה, או אפילו עקב הישענות מוטעית ללא כוונת זדון על תחזיות אימים שגויות שמשוכפלות בתקשורת וברשתות החברתיות, שיוצרות במו ידיהן את הקטסטרופה שספק אם היתה נוצרת בגלל המגפה כשלעצמה.

נאום ראש הממשלה

אזרחי ישראל!

אנו עומדים בפני מצב חירום שלא היה כמותו מעולם. עומדים לשפוט אותי על קבלת שוחד ואין לי שום חסינות. גם אין לי 61 מנדטים להרכיב ממשלה. זה אסון בקנה מידה עולמי. אם ישלחו אותי לכלא מדינת ישראל תתמוטט וכולכם תמותו מנגיף הקורונה. החיסון שהוריתי לפתח עוד לא מוכן ואני החיסון היחיד שלכם, אם לא תבטלו את המשפט שלי ותמנו אותי לראש הממשלה הנצחי שלכם כולכם תמותו מקורונה, מיליונים ימותו, במיוחד השמאלנים והערבים, אלה שמסרבים לקבל את החיסון היחיד שיש לכם נגד הקורונה שהוא נתניהו בראשות הממשלה. אם תשלחו אותי לכלא תחרצו במו ידיכם את גורלכם – אתם תחלו בנגיף הקורונה ותמותו. כן כן. אם נדמה לכם שתתחמקו אתם טועים. אני מזהיר אתכם, אתם חייבים להבין איזו שעת חירום זו שמעולם לא היתה כמוה בתולדות מדינתנו ובהיסטוריה העולמית. או נתניהו בראשות הממשלה או שימותו מיליונים. החמוצים שרוצים להדיח ראש ממשלה מכהן הם הראשונים שימותו, כל הפולנים הזקנים האלה שמצביעים אמת. הם לא מבינים כמה שהנגיף הזה קטלני, במיוחד לשמאלנים: הגן השמאלני רגיש במיוחד לנגיף הקורונה. זה מות מהיר ובטוח, למי שרק חושב להדיח ראש ממשלה מכהן בממשלת מעבר נצחית. אתם תבחרו אם למות מקורונה או לחיות עם נתניהו. אתם תבחרו אם ביבי או טיבי. אתם לא מצפים שרופא ערבי יתמודד עם נגיף סיני מתוחכם שמכבד רק מנהיגים מליגה אחרת כמוני. אני המנהיג הישראלי היחיד שנגיפים מכבדים, אני וידידי הטובים טראמפ ופוטין. השמאלן החלשלוש טרודו כבר נדבק. הנגיף הזה דורש מנהיג ימני חזק. הנגיף הזה מבין רק כוח. רק יד ימין חזקה וזרוע יהודית נטויה, הוא לא מבין ערבית ולא מדבר עם ערבים, במיוחד רופאים ערבים מעצבנים אותו, ואז הוא משתולל. זה נגיף שדורש רוב יהודי ותגובה ציונית הולמת. כבר עכשיו אישרתי תכניות בנייה חדשות. לא של בתי חולים, של התנחלויות כמובן. בתי חולים בונים בסין. אנחנו נבנה ביהודה ושומרון ונספח את בקעת הירדן כצעד ראשון לפני סיפוח כולל. הנגיף הזה, כשהוא יראה מי עומד מולו, אני ושר הביטחון שלי בנט, שמיניתי לשר ביטחון כדי שלא יקים ממשלה עם גנץ, הוא יסתלק מכאן בעצמו. ואם לא אני אפנה באזהרה חמורה לשי סיאו פינג ידידי, שרק אני נמצא בליגה שלו , ובתור חברים באותה ליגה אני אדרוש ממנו לקבל חזרה את כל הנגיפים ששלח לפה. אנחנו לא ניתן למסתננים להתיישב פה קבע. אנחנו נגרש את כולם עד האחרון למקום שממנו באו, או לרואנדה, או לאוגנדה, ובלי שום רחמים. אנחנו נפעיל יד חזקה ולא ניתן לשום ארגוני זכויות אדם להתערב. אנחנו נפתור את הבעיה וכשנסיים לא יישאר פה שום נגיף. נתניהו חזק נגד הקורונה. נתניהו ימין חזק. אתם שמאלנים חלשים. תכף ומיד תמותו מקורונה. מיליונים ימותו.    

ימי המגפה

כבר חודשים אני סופרת את הימים עד לחג הפסח, שאז בתי ניצן ונכדי דין היו אמורים לבוא מאנגליה לביקור, והשבוע הבנתי שזה כבר לא יקרה. זה מין עצב חונק שרוצים לבכות אבל לא יכולים. בתי שרון אמרה לי אמא, זה לא אסון. עדיף להיות זהירים מאשר להצטער אחר כך. והיא כמובן צודקת, כי המחלה הזאת מסוכנת ומתים ממנה הרבה אנשים. כשהכל התחיל חשבתי שכולם השתגעו אבל כשהמחלה התפרצה באיטליה ומאות אנשים מתו שם הבנתי שזה לא רק מסוכן אלא גם קרוב מאד אלינו, כי סין נראית לי רחוקה מאד אבל איטליה ממש קרובה, וכבר יש בארץ חמישים חולים. אני לא מקנאה באנשים שצריכים להחליט מה לעשות. המגפה הזאת מזכירה לי את המגפה השחורה באירופה בשנים 1348-1347, שגם היא התחילה בסין והגיעה לאיטליה עם ספינה של סוחרים איטלקיים שחזרו לאיטליה מסין עם סחורות שהיו צריכים לייבא אז מסין, כמו אבק שריפה שבלעדיו אי אפשר היה להשתמש בנשק חם, ומשי, משי אמיתי של תולעי משי, ונייר, כל מיני דברים שהביאו אז במיוחד מסין, והספינה הזאת, שהיתה כמו ספינת הקורונה מדגרה של הנגיף, והאנשים בה הדביקו זה את זה במגפה, הביאה סוחרים שנדבקו במגפה בסין והתפרצה באיטליה וממנה התפשטה לכל אירופה, ושליש מהאוכלוסיה מת במגפה הזאת שהיתה הנוראה ביותר שזכרו, ואחריה ירדה על אירופה אווירת נכאים ובפירנצה העליזה והמרדנית עלה לשלטון הנזיר סוונרולה והנהיג שלטון אימים, ובוקאצ'ו כתב את דקמרון על אנשים שברחו מהעיר לכפר בגלל המגפה, כי בעיר הצפופה היו הרבה יותר מתים, ובכפר היה אוויר צח ואוכל טרי וישבו וסיפרו זה לזה סיפורים כדי להעביר את הזמן. והמורה שלנו דוד יעקבי, שלימד אותנו על פירנצה במאה הארבע-עשרה, סיפר על עיר בצרפת שאחרי המגפה השחורה התכנסה כולה לתוך האמפיתיאטרון העירוני. אני תמיד שוכחת את שם העיר. ולפירנצה באו אחרי המגפה חבורות של סגפנים, שהיכו את עצמם עד זוב דם בשבטים, ופירנצה העליזה הפכה לעיר קודרת, והרבה זמן לקח לאירופה להתאושש מהמגפה השחורה. אבל אולי זאת היתה גם ההתחלה של העת החדשה, אם כי לרוב חושבים שימי הביניים נמשכו עד גילוי אמריקה, אבל בהיסטוריה אי אפשר להיות מאד מדויקים, כי מדובר בבני אדם, ואם אומרים על בני אדם דברים נחרצים תמיד טועים. אמרתי לשרון שהכל כל כך מזכיר לי את המגפה השחורה מהמאה הארבע-עשרה ואנחנו כבר במאה העשרים ואחת, ושרון אמרה שהאנשים לא משתנים. אני תוהה אם עכשיו, שיש רפואה מתקדמת דברים יהיו שונים, או שבעצם זה יהיה די דומה – אנשים ימותו והכלכלה תתמוטט ואנשים יהיו בדיכאון ואפילו כשהנגיף ייעלם או יירגע כשיבוא הקיץ, אנשים יפחדו לעלות על אניות, כי קודם חשבו איזה יופי, ספינת אהבה, ספינת תענוגות, ועכשיו יחשבו מדגרת נגיפים, ואנשים גם יותר יפחדו לטוס, כי מחלות ומות משנים לאנשים את החשיבה. בינתיים האביב מתקרב ואני מתפללת שאולי הנגיף ייחלש כשיבואו ימי החום, אומרים ככה שהנגיף מתפשט בחצי הכדור הצפוני כי אצלנו חורף והנגיף אוהב קור, ופחות מתפשט לארצות החמות. אבל אולי הנגיף לא הגיע לאפריקה כי אנשים שם עניים ופחות טסים לארצות אחרות? אני באמת לא יודעת. מגפות כמו אסונות טבע גורמות לחשוב על עצמנו שאנחנו רק בני תמותה ולא כל יכולים, ותמיד אנשים מתחילים לחשוב מה עשינו רע, ואומרים למשל שטסנו יותר מדי וזיהמנו את כדור הארץ. אבל האמת שכשלא טסנו בכלל היו הרבה יותר מגפות והמון אנשים מתו בהן. יש כאלה מחזורים של מגפות בעולם, כמו שיש מחזורים של כל דבר, ואחת לכמה שנים מתפרצת מגפה, ואחת לכמה עשרות שנים מתפרצת מגפה קשה במיוחד שמשתוללת בעולם כולו וקוטלת אנשים. עד המאה השמונה עשרה היו בעולם שוב ושוב גלי מגפות כאלה שלפעמים הם היו קשים, אם כי הם לא היו קטלניים כמו המגפה השחורה במאה הארבע-עשרה, אז אולי האנושות בכל זאת מתקדמת ואולי דברים ישתפרו והעיקר שנהיה בריאים.  

בבית החולים הוטרינרי

היום לקחתי את אושר לבית החולים הוטרינרי בבית דגן, כי כבר הרבה זמן הוא חולה ולא אוכל והמצב שלו רק מידרדר. פחדתי מאד ממה שיגידו לי הרופאים, אבל הם אמרו שאין לו מחלה שאי אפשר לטפל בה, רק הרבה זיהומים, וצריך לתת לו המון תרופות, ובכלל אם הוא היה כלב קטן וידידותי לכלבים אחרים היו מאשפזים אותו ונותנים לו תרופות לוריד, שזה בטח היה יותר פשוט מאשר לשכנע אותו לבלוע כדורים, שאני דוחפת לכל המאכלים שהוא מאד אוהב, והוא מנסה לאכול מסביב ואת הכדור להוציא ולזרוק. כלבים הם חכמים אבל לפעמים זאת בעיה, כי אי אפשר להסביר להם איך להיות חכמים באמת ולא לבלוע זבל ברחוב וכן לבלוע תרופות מועילות. אני מאד מקוה שהמצב שלו ישתפר ולא נצטרך לאשפז אותו, שזה מאד מדכא. גם סתם ללכת לבית חולים של חיות זה מדכא, כמו ללכת לבית חולים של אנשים, כי רואים שם כלבים חולים מאד שמובילים אותם באלונקות או כלבים פצועים. ראינו שם טרייר קטן עם עין אחת שפיטבול גדול התנפל עליו וניקב לו את הריאה ושבר לו צלעות וכמעט הרג אותו. הוא עבר ניתוח והמשפחה באה לבקר אותו, אבא ואמא וילד חמוד מאד שרצה ללטף את כל הכלבים שהיו שם ולא רק את הכלב המסכן שלו שיצא מאד חבול מהמפגש עם הפיטבול, אבל בעזרת הרופאים בבית החולים הוטרינרי הוא ישרוד. אני פחדתי מאד שנהגי מוניות לא ירצו לקחת אותנו מהדירה של שרון ביפו לבית החולים, אבל באיזור תל-אביב יותר קל למצוא נהגים שאוהבים כלבים מאשר בירושלים. אמנם גם בירושלים מצאתי נהג מונית שלקח אותנו לשרון, אבל כל הדרך הוא קיטר שהכלב ילכלך את המרצדס החדשה שלו, ורצה שאני אשלם לו יותר כסף ממה שאמרו לי בחברה. באמת שילמתי לו יותר אבל אמרתי לו שזה בגלל שיש לו קול יפה וכל הדרך ליפו הוא שר ברגש שירים של זוהר ארגוב. זה היה עוד לפני ששרון ילדה והייתי די מודאגת והתפללתי שאושר יבריא בעצמו אבל הוא רק היה יותר ויותר חולה וגם אני גרמתי לו לחלות עוד יותר במאמצי הכושלים לגרום לו לאכול. אז היום שרון הזמינה לנו נהג מהסביבה שלקח אותנו לבית החולים הוטרינרי ואמר שהוא בעצמו נוסע אחר כך לתל-השומר לעשות MRI, כי למזלו יש לו קשרים והוא קיבל תור. בדרך כלל מקבלים תור ל-MRI רק עם פרוטקציה, ומי שאין לו קשרים הוא פשוט מת. סיפרתי לו על החברה שלי שנפלה במדרגות ולא רצו לתת לה תור לMRI ארבעה חודשים, והיא התפתלה מכאבי תופת, ורק אחרי שהבת דודה שלה שחברה של אשתו של רופא בכיר סידרה לה פרוטקציה עשו לה בדיקת MRI ומיד שלחו אותה לניתוח. לא סיפרתי לנהג שיום אחרי הניתוח הרופא המנתח ניסה לזרוק את החברה שלי מהמיטה שתלך הביתה והאחיות החזירו אותה לשכב, ורק אחר כך היא סיפרה לי שבזמן שהוא סירב לשלוח אותה לבדיקה ולניתוח הוא ניסה לסחוט ממנה עשרים אלף דולר שלא היו לה, והוא מאד כעס שסידרו לה פרוטקציה והוא היה צריך לנתח אותה בחינם. הנהג הזה היה נחמד ואני מקוה שהוא יהיה בריא ולא יצטרך את הקשרים שלו בשביל לקבל טיפול. רציתי שהוא יקח אותנו גם בחזרה אבל במקומו בא נהג אחר, גם הוא היה מבוגר, והוא סיפר לי שבמלחמת יום הכיפורים הוא לקח איתו למלחמה את הכלב שלו, כלב רועים גרמני, והכלב היה איתו כל המלחמה וגם חצה איתו את התעלה למצרים, והוא לא פחד מכלום. אחר כך היתה לו הזדמנות לטוס הביתה ליומיים והוא השאיר את הכלב עם החיילים וכשהוא חזר הוא לא מצא את הכלב והוא השתגע, אז הוא לקח משאית והתחיל לנסוע ולצעוק לכלב, ואז הוא שמע ברשת הקשר שהמפקד מחפש אותו וכועס שהוא לקח משאית מלאה דלק בשביל לחפש את הכלב והבין שהוא חייב לחזור, אבל אז הוא ראה פתאם את הכלב רץ אליו, והתברר שבזמן שהכלב טייל במצרים הוא חטף מחלת מעיים קשה והיה בסכנת חיים, אז הוא החביא את הכלב בתוך קיטבג, השאיר את הריצ'רץ' קצת פתוח שהכלב לא יחנק, והבריח אותו למטוס שהחזיר אותם לארץ. אבל בדרך הכלב התחיל להקיא ולשלשל וככה גילו אותו והעמידו אותו למשפט על הברחת כלב לכלי טיס וסיכון חיילים, ודנו אותו לחודשיים מאסר, והוא אמר למפקד שיתנו לו מצדו חצי שנה מאסר, רק שישחררו אותו לכמה ימים לטפל בכלב, ובאמת שיחררו אותו לטפל בכלב ואז הוא חזר לרצות את המאסר, אבל הקצין ריחם עליו והמיר לו את עונש המאסר במאסר על תנאי, כי כמו שהוא אמר הוא לא הבריח סמים, רק כלב נשמה. בפעם הזאת הכלב ניצל, אבל אחר כך הוא נסע לחו"ל והשאיר את הכלב אצל חבר בצפון, ושם הכיש אותו נחש והוא מת. אף פעם לא שמעתי על כלב שעבר כאלה עלילות, חוץ מעזית הכלבה הצנחנית, אז אני מספרת לכם את סיפורו של נהג המונית כפי שהוא סיפר לי אותו. יבורכו כל נהגי המוניות שאוהבים כלבים ושמוכנים להסיע אותם לאן שצריך, ואפילו לבית החולים הוטרינרי, ואפילו כלבים חולים, שגם להם יש נשמה וגם הם סובלים, ויבורכו הרופאים שמטפלים בחיות, ובבקשה אלהים שאושר שלי יבלע את התרופות ויבריא.

מיה איידן על הילה אלרואי

סרטה של כתבת חדשות עשר מיה איידן "הקרנת בכורה", המתעד את התמודדותה של עמיתתה וחברתה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, עם סרטן השד שבו לקתה, הוא סרט מרתק ולא אופטימי, שמראה שאין דבר כזה סרטן קטן, או סרטן קל. גידול סרטני בגוף ניתן במקרה הטוב לסילוק, אבל גם במקרה הטוב הזה סכנת שובה של המחלה מרחפת כל העת מעל ראשם של החולים, והם כבר לא ישובו לעולמם של האנשים הבריאים, אלה שמפחדים פחד מות מהמחלה הזו ומתפללים שלא לחלות בה, והחולה עצמו מגלם עבורם לעתים את המחלה, כך שאינם יכולים לשאת עוד את קרבתו. בן זוגה של הילה אלרואי לפני מחלתה, שגם אהבה וגם סמכה עליו, עוזב אותה לאחר הניתוח, כשעדיין מצפות לה הקרנות וטיפולים, והפרידה הזו שוברת אותה יותר מגילוי המחלה, כאילו נטישת בן הזוג ולא האבחנה הרפואית היא זו ששיקפה לה את מצבה יותר מכל. למזלה היא איננה זקוקה לכימותרפיה, ואיננה נאלצת להתמודד עם המראה שהפך מזוהה עם חולי סרטן: הראש הקירח מנשירת השיער שגורמת הכימותרפיה. לאורך כל הסרט שערה השחור והארוך מתנפנף על כתפיה, וכשהיא מגיעה להקרנות היא אכן נראית ככוכבת המגיעה להופעת הבכורה שלה. מוזר שאין בה פחד מההקרנות, למרות שהיא סובלת מתופעות הלוואי שלהן. הסרט נמנע מלהראות צלקות, כוויות, הקאות, סבל. הוא מראה את הילה אלרואי במיטבה, גם כשהיא מגיעה להקרנות, בשיער גולש ומגבת ורודה, כאילו הגיעה למכון טיפוח. העובדה הזו בהחלט מקלה על הצופים, ומשאירה את הסרט בתחום האינטלקטואלי: הילה אלרואי מספרת על סבלה, ופחות מראה אותו. הסרט הוא שלה כמו של מיה איידן: כשהיא נוסעת להולנד לשוחח עם הרופא שאחראי על בדיקת רקמת הגידול שלה, כדי להעריך את מידת מסוכנותו של הגידול, נדמה למשך דקות ארוכות שמדובר בכתבה של הילה אלרואי על טיפול חדשני בסרטן, ורק אז היא חושפת לרגע את המצוקה הנפשית והאימה שתוקפת אותה למחשבה שהסרטן עלול להתגלות כגרוע יותר משחשבו, שהיא עלולה להידרש לטיפול כימותרפי, מה שלא קורה, אבל מומלץ לה לעבור טיפול אנטי הורמונלי שמקטין את הסיכוי לשובה של המחלה, והיא איננה עומדת בכך, וגם איננה מפסיקה לעשן, למרות שאולי העישון הוא הסיבה למחלתה, והוא עלול גם להביא לחזרת המחלה ולמותה. כמו רוב האנשים שמתמכרים להתנהגויות מסוכנות, גם הילה אלרואי משכנעת את עצמה שאפשר למות מכל דבר, שבמקרה הפרטי אין חשיבות לסטטיסטיקה, שאם תפסיק לעשן לא תהיה היא עצמה. הרגע שבו אמרה שכתבת בריאות מעשנת זו התרסה היה בשבילי רגע מקומם: כתבת בריאות שמעשנת זה טמטום, לא התרסה, ובעצם היא עוסקת ברפואה, לא בבריאות, שזה דבר מאד שונה מרפואה. הילה אלרואי, אולי דוקא מפני שהיא יודעת ומבינה כמו הרופאים, היא חולה מהסוג הגרוע ביותר, כזו שאיננה מוכנה בשום אופן לשנות הרגלים, וכשצופים בסרט נדמה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להשתנות, ושלפיכך היא משלימה עם המחשבה על חזרת המחלה ועל מות אפשרי, כי אם תפסיק לעשן זו לא אהיה אני, כך היא אומרת, כמו שלא אוותר על ההומור השחור. אבל עישון איננו תכונת אופי, רק התמכרות, והמחלה משנה אנשים, גם אם נדמה להם שהם נשארים אותו הדבר. בעצם החיים משנים אותנו כל הזמן, ההזדקנות משנה אותנו, האנשים מסביבנו משנים אותנו, ההתמודדויות שאנו עוברים בחיים משנות אותנו. מה כל כך נורא בזה שאנחנו כל הזמן משתנים, שאיננו נשארים כל חיינו כפי שהיינו? גם הילה אלרואי כבר איננה אותו אדם. קודם היא פחדה לחלות ולמות, וקיוותה שלה זה לא יקרה, למרות שציפתה שזה כן יקרה, וידעה מיד שיש לה גידול סרטני, ועכשיו היא יודעת שהיא בסכנה גדולה שהמחלה תשוב ואולי תביא למותה, והיא משלימה עם הסיכון המאד מוחשי לחלות שוב ולמות, כדי לא לשנות שום דבר בחיים, וזה כבר שינוי גדול מאד, להפוך מאדם שמקוה לא לחלות, לאדם שאיננו עושה דבר כדי למנוע מהמחלה לחזור, למרות שהוא יודע שאורח חייו מגדיל מאד את סיכוייו שהמחלה תחזור ותביא למותו. וזה השינוי שמחלת הסרטן, בעצם כל מחלה קשה, כופה עלינו, להיות מישהו אחר מכפי שהיינו. הדבר הכי קשה להשלים איתו כשאנחנו חולים, היא העובדה שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, כבר איננו האדם שהיינו, וגם אם נצליח לסלק את המחלה, לא נוכל לבטל את השינוי שחוללה בנו. המחלות מזכירות לנו כמה מעט שליטה יש לנו בחיים, ושגם האישיות שלנו איננה רק תוצאה של בחירה חופשית, אלא גם פרי של מה שאינו בשליטתנו.    

שרית מגן / ילד משלך

זה הספר הכי חשוב שקראתי בשנים האחרונות, ולא רק שקראתי אותו בנשימה עצורה, אלא שהוא מהדהד בתוכי הרבה צעקות שהחנקתי, כי מי אני שאדבר. הרי הייתי בת מזל, הריתי וילדתי בקלות, בגיל 22 נהייתי אמא, בגיל 25 ילדתי שוב, יכולתי להמשיך ללדת, לא הרגשתי שיש לי זכות להגיד לנשים אחרות שילדים זה שמחה כשהם באים בשמחה, לא כשהם באים ביסורים שכאלה, לא כשהאם מסכנת את בריאותה וחייה בתקוה ללדת אותם, לא בכל מחיר. לא בכל מחיר.

כי קודם כל צריך לשמור על בריאותן וחייהן של הנשים. כי אשה היא אדם ולא כלי, לא מדגרה ולא אינקובטור. וכן, אני פמיניסטית, כינוי שמרואיינת אחת בספר מטיחה כשם גנאי: הפמיניסטיות האלה שמדברות נגד פונדקאות. לדעתה אין בזה שום ניצול. אני לצערי חושבת שאין ניצול גדול וקשה מזה, גם אם הוא יעניק אושר רב לאנשים אחרים, שאולי הם מצדם מסכנים ושבורים באין להם ילדים.

אין בעולם צדק. יש נשים שאינן יכולות ללדת. לחלקן אפשר לעזור, לחלקן לא. וגם כשאפשר לעזור, אי אפשר להתעלם מהמחיר. ואינני מדברת על המחיר הכלכלי. אני מדברת על סבל נורא וסיכון חיים. על הב לי בנים, ואם לא, מתה אנוכי.

כי הכל מתחיל במחשבה שהאשה בזכות עצמה איננה שוה, שרק לידת ילדים הופכת את חייה לראויים, ולכן מוצדק לסכן את חייה כדי ללדת אותם.

אבל לא, בשום אופן לא מוצדק. ולפני שהחברה תשתנה, כי חברות משתנות מאד לאט, אם בכלל, לפני שהיחס לנשים ישתנה, אם זה יקרה אי פעם, נשים חייבות להאמין בעצמן, שחייהן שווים בזכות עצמם, בזכות עצמן, ואסור להן לסכן את חייהן, אפילו לא למען לידת ילד.

כל כך הרבה נשים אינן מאמינות שחייהן שווים ובעלי-ערך בזכות עצמם.

*

חברתי שאכנה אותה כאן בשם דינה, למדה בחו"ל ונישאה שם, חיה שם כמה שנים עם בעלה ללא פרי בטן, ואז התגרשה ממנו ושבה ארצה. היא רצתה להכיר בן זוג יהודי, ולא ממש הצליחה, ואז הדהימה אותי כשאמרה שאם אין לה בעל, לפחות שיהיה לה ילד, כי היא מרגישה שלא מעריכים אותה, ואם יהיה לה ילד, היחס אליה ישתנה.

אני הייתי גרושה עם שתי בנות, וחשבתי שהיא הוזה. אמרתי לה שלא יולדים ילד כדי לפתור בעיות, כי ילד יוצר בעיות חדשות. היא כעסה עלי, והתחילה בטיפולים.

ערב אחד התקשרה, סיפרה שיש לה כאבי תופת, שהבטן נפוחה מזריקות ההורמונים, שמצבה בכי רע.

אמרתי לה שהיא חייבת להפסיק להזריק את ההורמונים, שהיא מסכנת את חייה, ואסור לה לסכן את חייה, כי קודם כל, עם ילד או בלי ילד, קודם כל היא חייבת לשמור על בריאותה.

היא כעסה עלי והפסיקה לדבר איתי. התקשרה רק חודשים אחרי שנולד לה בן. בשנותיו הראשונות, כמו הרבה פעוטות, היה חולה הרבה, ואולי יותר מאחרים. היה לה מאד קשה. היא רצתה לבוא לגור איתי, אך לא הסכמתי. בסופו של דבר היא עברה לגור עם אביה ואחותה. מאז היא חיה בשביל הילד. הוא גדל להיות נער בריא, יפה וחכם, והיא רווה ממנו רוב נחת. בדרך אגב סיפרה לי שעברה עוד טיפולים ולא יצא מכך שום דבר. לפי חשבוני כשעברה את הטיפולים הנוספים כבר היתה הרבה מעבר לגיל ארבעים. היא לא סיפרה ואני לא שאלתי פרטים מעבר לכך. עכשיו כשקראתי את ספרה של שרית מגן חשבתי שלא זו בלבד שעם ההיסטוריה הרפואית של דינה, עם האופן שבו הגיבה להורמונים בטיפולים שהביאו למרבה המזל ללידת בנה, אסור היה לרופאים לסכן אותה בטיפולים נוספים, לסכן שוב את בריאותה וחייה בגירוי יתר של השחלות, שעלול לגרום לא רק לכאבים נוראים אלא אפילו למות, והיא הורה יחיד לבנה. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שהרופאים שטיפלו בה ידעו את מה ששרית מגן מספרת בספרה, שסיכוייה של דינה להרות שוב בגילה היו אפסיים, פחות מאחוז. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שסיכנו את חייה לחינם. והיא עברה את כל הסבל הזה באמונה שיהיה לה ילד נוסף, אבל הם, הרופאים, ידעו היטב שלא יהיה לה ילד נוסף, ושהפגיעה בבריאותה עלולה להיות בלתי הפיכה.

כשדינה סיפרה לי, כבדרך אגב, שעברה טיפולים נוספים ולא יצא מזה כלום, כבר לא אמרתי דבר. שתקתי כאילו אוזני התחרשה.

*

היום כבר יש לא מעט נשים גיניקולוגיות, אבל לפחות בספרה של שרית מגן נדמה שהגיניקולוגים, לפחות אלה שעוסקים בטיפולי פוריות ובהפריות מבחנה, כולם גברים. הם כולם גברים, והמטופלות כולן נשים. נשים פגועות, נשים נואשות, נשים שמוכנות לכל, נשים שמתחננות לקבל עוד ועוד טיפולים חסרי סיכוי, גם אם תשלמנה מכיסן הון תועפות, והן אכן משלמות הון תועפות, לרופאים שהופכים מיליונרים מנשים שלעולם לעולם לעולם לא תוכלנה להביא לעולם ילד בריא וחי, אבל הן מנסות ומנסות ומנסות. לפעמים זה נגמר בכריתת רחם, או בסרטן או במות. זה פחות מטריד את הרופאים. מה שכן מטריד אותם, הנושא לדיון וויכוח, הוא שהטיפולים חסרי התוחלת בנשים מבוגרות או פגועות מכדי להרות ולשאת את ההריון עד ללידת ילד בריא, מורידות את ממוצע ההצלחות שלהם, שנמדדות באחוזי לידת ילדים בריאים. באחוזי ההצלחה ישראל היא בין המפגרות בארצות המערב, מה שמובן מאליו אם מראש מעניקים טיפולים מרובים חסרי תוחלת לנשים מבוגרות או פגועות מדי. אם קיוינו שסבלן המיותר של המוני נשים, והנזקים הבריאותיים והנפשיים הנוראים שנגרמים להן, יניעו את הרופאים למחשבה שנייה על התרנגולת שמטילה להם ביצי זהב אבל לא מולידה ילדים, הרי לא. אבל ירידת אחוזי ההצלחה בטיפולים האינסופיים בישראל בכל זאת פוגעת ביוקרתם, וזה מעורר בכמה מהם מחשבה שנייה. לא הרבה יותר ממחשבה.

*

את האשה שאכנה כאן גלית היכרתי מאז ילדותה ואהבתי מאד. היא היתה חכמה, עדינה ומופנמת, הקדישה את חייה לאמנות, ולא התחתנה. אחרי גיל ארבעים והרבה טיפולים הביאה לעולם ילדה והיתה מאושרת מאד. אמרו לה שיש לילדה פגם בלב, אבל לא אמרו לה שהפגם מסכן את חייה. עוד בטרם מלאו לה שנה לקתה הילדה בדום לב ומתה. אולי מכוונה טובה אמרה לה הרופאה שתתחיל מיד שוב בטיפולי הפריה. למרבה המזל היא לא קיבלה את ההצעה. בגיל שבו היתה אז הסיכוי להרות הוא פחות מאחוז. כדי לנחם אותה אמרו לה שהיא גיבורה, והיא אמרה שהיא לא גיבורה. אף אחד לא היה גיבור. הוריה היו שבורים. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם. לא יכולתי להפסיק לחשוב שאולי דום הלב של הילדה היה קשור בכך שהיתה ילדת מבחנה.

עכשיו אני יודעת שסביר מאד שכן. מספרה של שרית מגן למדתי שלתינוקות מהפריית מבחנה סיכוי גבוה במובהק לסבול ממומים בלב וגם ממומים קשים אחרים. זה היה פחות חמור לו השתמשו בהפריית מבחנה רק במקרים שבהם אין ברירה אחרת, למשל במקרים שבהם חצוצרת הרחם סתומה ומונעת מעבר ביציות מהשחלה לרחם.

אבל בישראל הפריות מבחנה מוצעות גם לנשים שרוצות להרות ללא בן זוג, לרווקות, ללסביות. האם מסבירים להן שבכך שבחרו לוותר על הריון טבעי, הן מעלות במידה משמעותית את הסיכון ללידת ילד בעל מום, כולל מומים קשים, מסכני חיים? האם הן יודעות שבגלל שבחרו בהפריה חוץ-גופית העלו את סיכוייהן להיות אמהות שכולות?

כנראה שלא. ביום חמישי, כשאני מסיימת לקרוא את הספר, אני קוראת בעיתון "הארץ" כתבה של עידו אפרתי שכותרתה: "שיא במספר טיפולי ההפריה החוץ-גופית בישראל: עלייה של 45% בתוך שנתיים". כותרת המישנה: "לפי הנתונים שפורסמו אתמול, ב-2016 בוצעו יותר מ-37 אלף טיפולים, אף שסיכויי הצלחתן נמוכים יותר, כשליש מהמטופלות בנות יותר מארבעים". לפני שנתיים המליצה האגודה הישראלית לחקר הפוריות לרופאים להימנע מביצוע טיפולי פוריות כשהסיכוי להיכנס להריון שיסתיים בלידה הוא פחות מאחוז, שכן אלה טיפולי סרק שנוטעים תקוות שוא אצל הזוגות הכמהים לילדים.

לפי הכותרת לא נראה שההמלצה נשאה פרי.

שרית מגן, ילד משלך, מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל, כנרת זמורה ביתן, 

 2017

שרית מגן באתר סלונה

ראיון בישראל היום

רק בריאות

ספרו החביב ביותר של משה כהן-גיל "הישראלים שביקשו לרפא את העולם", על ארבעה מהבולטים שבמרפאים האלטרנטיביים בישראל, עורר בי להפתעתי פרץ אדיר של נוסטלגיה. במיוחד סיפוריהם של משה פלדנקרייז ומרדכי נצח. עד לקריאת הספר לא ידעתי כלל שפלדנקרייז היה בעצם מהנדס ופיזיקאי, ועבד עם הזוג אירן קירי, בתם של מארי ופייר קירי, ובעלה פרדריק ז'וליו. גם הזוג ז'וליו-קירי זכו בפרס נובל על ייצורם של יסודות רדיואקטיביים חדשים. זהו רק פרט אחד, אולי לא החשוב ביותר, במסכת חייו הסוערים, שהצית את דימיוני. ישנם הרבה דברים אחרים, למשל שבשנות העשרים אימן את לוחמי ההגנה להילחם באויב ללא נשק בעזרת אמנויות הלחימה היפניות. אני, כמו כל מי שגדל בישראל בשנות החמישים והששים, היכרתי את דמותו של פלדנקרייז מיומני הקולנוע ומצילומי העיתונות, כמי שלימד את בן-גוריון לעמוד על הראש. מראם של בן-גוריון ופלדנקרייז עומדים על הראש היה בוודאי אחת התמונות המפורסמות מאותם ימים, והקריקטוריסט זאב המשיך לצייר את בן- גוריון עומד על ראשו, לבוש בגד ים שחור, וזו דמותו של בן-גוריון בקריקטורות שזכורה לי ביותר. אינני יודעת אם היתה זו השפעתו של פלדנקרייז שגרמה לאבי לעמוד על ראשו על שפת הים. הוא היה מסוגל לעמוד על ראשו זמן רב, וזכור לי ששמו של פלדנקרייז הוזכר רבות בביתנו, אבל מעולם לא עלה בדעתי לשאול את אבי ממי למד לעמוד על ראשו ומתי החל בכך, ועכשיו כבר אין את מי לשאול. לימים כשהתחלתי לעסוק ביוגה, הבנתי שעמידה על הראש היא אחד התרגילים החשובים ביותר ביוגה. אבל ספרו של משה כהן-גיל איננו מזכיר את תורת היוגה, שחדרה לארץ מאוחר יותר, בשנות השבעים, יחד עם הערצת היוגה מהרישי ושירי החיפושיות, או להיפך. אולי אין זה פלא שמי שהביאו לישראל לראשונה את אמנויות הגוף המזרחיות היו עולי גרמניה: התרבות הגרמנית גילתה עניין עמוק בתרבויות המזרחיות בגלל האמונה הגזענית במוצאם הארי של הגרמנים, שגרם להם להתעניין בתרבויות מונגוליה והודו, וכך, זמן רב לפני שהביטלס נסעו ליוגה מהרישי ובשורת העידן החדש החלה להתפשט בעולם, הגיעה לישראל הבשורה האסיאתית דרך גרמניה.

ספרו של משה כהן-גיל ממעט לעסוק בהשפעות תרבותיות ומתמקד באישיותם ובתולדות חייהם של ארבעת האישים שהוא מתאר, שכולם הפכו למרפאים במישרה מלאה רק בשנות החמישים לחייהם, והיו אנשים פדנטים מאד, פנאטיים מאד וקשים לבריות. את ביתו של מרדכי נצח במשמר-השבעה עם השם נצח צבוע לבן באותיות ענקיות על גג הרעפים האדום של הבית אני זוכרת מילדותי, וזכור לי שתהיתי על השלט ושאלתי את הוריי על דיירי הבית, ואז שמעתי על טבעונות, שעדיין היתה זרה למשפחתי. שנים אחר כך חדל גם אבי לאכול בשר אבל אכל מדי יום דגים שאמי נאלצה להכין תמיד בדרך השמרנית שאהב. כאשר ניסתה לגוון את המתכונים והכינה דגים חריפים בנוסח מרוקאי וכיו"ב, סירב לאכול. אבי קיוה לנצח את החולי ולהאריך ימים, אבל בסופו של דבר, כשמלאו לו שבעים שנה נהרג אבי בתאונה, ובכך כמעט והגשים את הפתגם הרוסי שמי שאיננו מעשן ואיננו שותה מת בריא. רק כמעט – בניתוח שלאחר המות נתגלה שעבר התקף לב שלא ידענו עליו כלל. נראה שהעמידה על ראשו ואכילתו הסגפנית של אבי חיזקו בעיקר את כוח הסבל הידוע שלו, שלא פעם הדהים אותנו. מתי וכיצד עבר את התקף הלב שהתגלה רק לאחר מותו איננו יודעים, משום שבאורח האופייני לו לא התלונן מעולם על כאבים או מצוקה נשימתית. הוא חי ומת כשהוא עומד על רגליו, ונדמה לי שזה הדבר העיקרי המשותף למטפלים השונים – לאו דוקא הצלחת האבחונים והטיפולים, אלא הגברת היכולת לשאת את החיים וכאביהם, שללא ספק יש לה ערך טיפולי. בכל אופן בביתי הירבו לדבר על הד"ר נצח, שחשב שיחיה לנצח, כך אמרה אמי לא בלי שמחה לאיד, אך סירב לקבל טיפול לסרטן ומת בשנת 1969, בהיותו בן 67 שנים בלבד. אמי שסלדה כל ימיה מכל דבר בריא, טבעוני או ספורטיבי, עדיין חיה, אמנם בכסא גלגלים אבל בצלילות דעת. גם היא, למרות שנעזרה תמיד ברופאים והקפידה לבלוע תרופות, העדיפה לרפא את עצמה בעזרת בקבוקי וודקה וסליבוביץ', שתמיד הוכיחו את עצמם כטובה בתרופות. אבל את שיטות הריפוי העצמי שלה שמרה בסתר ומעולם לא עשתה להן שם.

כל משפחתי, וגם אנכי, שומרת מסורת שכמותי, כמובן בכלל זה, סבלה מדלקת פרקים כרונית שהתפרצה מדי פעם בהתקפי כאבים עזים. כשחוליות הגב של אמי גרמו לה כאבי תופת וכמעט שיתוק, לקח אותה אבי לבייגלמאכר בחדרה, שטיפל באנשים במסאז'ים וכוסות רוח. אמי היתה שבה כשגבה מכוסה בסימני כוסות הרוח, אבל טיפוליו של הבייגלמאכר השיבו אותה לאיתנה. לולא התעקשותו של אבי אינני מאמינה שהיתה מגיעה אל הבייגלמאכר. גם אחי זכה לטיפוליו וסיפר נפלאות על גסות רוחו העסיסית. אני פחדתי ללכת אליו ובסופו של דבר נשלחתי לאוסתיאופתית ידועה שעזרה לי מאד וגם אמרה שעמוד שדרתי עקום ותפוס כי אני הולכת כפופה מדי ועלי להרים את ראשי ולהזדקף. הבנתי מה היא אומרת ופרצתי בבכי. בית הוריי לא היה מקום שילדים יכולים להלך בו זקוף.

מאז עברו שנים רבות. למדתי לטפל בעצמי בעזרת תרגילי יוגה ותרופות סבתא שלמדתי ואספתי בשקדנות, לגמתי אינספור כוסות תה עם ברנדי ודבש, אבל נזקקתי הרבה פעמים לאנטיביוטיקה מהרופא כדי להתמודד עם דלקות הגרון החוזרות. לא הקפדתי ללכת זקוף, כי למדתי מניסיוני שכיפוף הגב בצורה נכונה יכול להגן על עמוד השדרה שלי יותר מהליכה זקופה. אני קוראת לזה הלקח היהודי שלי, ללמוד לזקוף את הרוח, אבל לכופף את הגב. אני מוכנה לקבל עצות מכולם, אבל ממעטת בהליכה לרופאים וגם למרפאים למיניהם ומסרבת לבדיקות וחיטוטים בגופי. כשכואב לי הראש אינני בולעת כדורים אלא שוכבת לישון. לרוב די בכך לפתור את הבעיה. אני תורמת את העצה הזאת לכל המעוניין בחינם: תישנו הרבה, זו התרופה הטובה ביותר. ותלכו הרבה ברגל, ותהיו שמחים, כי הצער ושברון-הלב הם גורמי המחלות הגדולים ביותר. כדי להימנע מהם צריך כמובן הרבה מזל וחסדי שמיים, ולכן הטובה והמועילה שבפרקטיקות הרפואיות היא לבקש רחמים ולהתפלל.      

משה כהן-גיל, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, פלדנקרייז, פאולה, נצח, הופה, הוצאת כתר