דרעי בממשלה ושאר הפרות של פסקי בג"ץ

 

דיברו הרבה על המתקפה של דרעי על הרמטכ"ל, בזמן שהוא עצמו יושב בישיבות קבינט ושולח את הלא-חרדים להילחם ואפילו למות, בעודו מתגאה בנכדיו העריקים. משום מה לא הזכירו את העובדה שדרעי מנוע בכלל מלכהן כשר בממשלה מתוקף פסק-דין של בג"ץ, וזאת בעקבות הסדר טיעון שנערך עימו בעקבות הרשעתו בשנת 2022 בעבירות מס, והקלה בעונשו ממאסר בפועל למאסר על תנאי, בעקבות התחייבות שנתן לשופט לפרוש מן החיים הפוליטיים, התחייבות שהתכחש לה לאחר הבחירות האחרונות, כאשר ביקש להצטרף לממשלת הטבח, אך בג"ץ חייב אותו לכבד את דבריו, מכיוון שבזכותם זכה להקלה בעונשו.

כיצד איפוא יושב דרעי בישיבות ממשלה ובישיבות קבינט כביכול היה שר בכיר? נתניהו "מזמין" אותו לישיבות. לנתניהו יש אכן סמכות לזמן לישיבות ממשלה בעלי תפקידים שעשויים לתרום לישיבה, אבל דרעי נמצא שם בגלל הקשר הפוליטי בינו לבין נתניהו, והמחויבות ההדדית ביניהם לתמוך איש ברעהו, שמעמידה לרשות נתניהו את המנדטים של ש"ס, שבלעדיהם לא היתה לו ממשלה.

רבים הזדעזעו חהכרזת הממשלה שלא תכבד את פסק הדין של בג"ץ לגבי מועצת הרשות השנייה, כאילו מדובר בפסק-הדין הראשון שהממשלה איננה מקיימת. אבל בפועל הממשלה איננה מצייתת לפסקי הדין של בג"ץ  לאורך כל הקדנציה שלה, והפיכת דרעי לנוכח קבוע בישיבות הממשלה הוא אולי ההפרה הממושכת והקבועה ביותר של פסקי הדין של בג"ץ, ושל רוח פסקי הדין. אדם שנקבע שאיננו ראוי לכהן כשר בשל עבירות פליליות, ובשל הבטחתו לבית המשפט שבכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים, למעשה מכהן כשר לכל דבר, יושב בישיבות ממשלה וקבינט, ונוכחותו בהן הפכה לכה מובנת מאליה עד שאיש אינו מציין שמדובר בהפרת פסק-דין של בג"ץ. כל נוכחות של דרעי בישיבת ממשלה או קבינט היא יריקה בפרצופו של בג"ץ.

כמובן שזה איננו המקרה היחיד: הממשלה המשיכה להתנכל ליועצת המשפטית לממשלה ולהתעלם מחוות-דעתה גם לפני החוק הדיקטטורי שהעבירה השבוע, ובכך כמובן הפרה את החלטת בג"ץ שהיועצת ממשיכה בתפקידה, ולממשלה אין סמכות להדיח אותה. איתמר בן-גביר ממשיך להתערב בעבודת המשטרה ומונע קידום של קצינים שאינם לרוחו, וכמובן יריב לוין נמנע ממילוי תפקידו ואיננו מכנס את הוועדה למינוי שופטים, כדי שלא תוכל למנות שופטים שאינם לרוחו. הממשלה ומשרתה הנרצע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה אינם מכירים בבחירתו של יצחק עמית לנשיא העליון ומפיצים שקר מכוער ש"עמית בחר את עצמו". עמית כמובן נבחר כחוק בוועדה לבחירת שופטים ועל פי המסורת של מינוי השופט הוותיק ביותר בעליון לנשיא, אך מאחר שיריב לוין חפץ במינוי שופט אחר, הוא מסרב להכיר בבחירה וטוען ש"עמית בחר את עצמו", שזו עלילה. ולסיום, נתניהו גם איננו ממהר להורות לכנסת להצביע מחדש על מינוי מבקר המדינה, לאחר שבדרך פלא כמה חברי כנסת מהליכוד צילמו את עצמם, בניגוד לחוק המחייב חשאיות בהצבעה, מצביעים עבור ראבילו, כמצוות נתניהו, וטוענים שלבג""ץ אין סמכות לבטל את ההצבעה שמפרה את החוק שחוקקה הכנסת. לבג"ץ דווקא יש סמכות לחייב את הכנסת לנהוג על פי החוקים שהכנסת חוקקה. אבל כשמדובר בממשלה של עבריינים ופושעים, קצרה ידו של בג"ץ מלגרום לה לשוב מסורה.

האיום על היועצים המשפטיים

 

היום ערכה ממשלת הדיקטטורה והפוגרום התנפלות מאורגנת על היועצת המשפטית לממשלה ועוזריה בניסיון להטיל אימה על מערכת האכיפה, כדי לדחוף אותה לדכא את המחאה, שהממשלה מודיעה כבר שבועות שהיא דועכת, אבל לצערם של שרי הדיקטטורה המחאה לא דועכת, היא אפילו מתגברת, בוודאי כשהממשלה ממשיכה לקדם את החקיקה, כפי שלדעתי תיכננה מראש לעשות עד סוף מושב הקיץ, בתירוץ כזה או אחר: הרי לרגע לא התכוונו בקואליציה לכנס את הוועדה למינוי שופטים ולמנות שופטים, אלא אם כן העבריין המושחת והמשחית אפי נוה, חביבם של אנשי הקואליציה, היה נבחר לראשות לשכת עורכי הדין וממשיך לשתף איתם פעולה בהשחתת ובהרס מערכת המשפט, מה שלא קרה. עכשיו ממשלת הדיקטטורה והפוגרום מנסה לפרק את לשכת עורכי הדין, וגם בזה היא לא תצליח, כי אם הממשלה תקים לשכת עורכי דין פוליטית בסגנון סובייטי, לא יהיו בה הרבה חברים. עורכי הדין הם ציבור חזק מאד, והממשלה לא תוכל לדרוך עליהם כפי שהיא מקוה ורוצה.

נתניהו נלחם על ביטול עילת הסבירות מסיבה אחת: אריה דרעי לוחץ לחזור לממשלה, ונתניהו מקוה שביטול עילת הסבירות יאפשר לעקוף את פסילתו של דרעי לכהונת שר, מה שבכלל לא בטוח שיקרה. לכן נתניהו מכין במקביל פיצויים אחרים לדרעי: מינוי מקורבו לראשות עיריית טבריה, על חשבון מועמדים של הליכוד כמו עו"ד שני אילוז, ומינוי אחיו של דרעי לרב ראשי, וכך מתנהלת הממשלה כמו בעיירה יהודית בגולה – בפולין או במרוקו, הסגנון היה דומה למדי. אין לכך כמובן שום קשר ודמיון להתנהלות של ממשל דמוקרטי במדינה מסודרת, שבו אמורים להתמנות למשרות ציבוריות חשובות כמו רב ראשי – שמכהן גם כראש בית הדין הגדול, כלומר שזו גם משרה שיפוטית בכירה – על פי כישורים וניסיון, ולא על פי קשרים. במלים אחרות, נתניהו משחית את המערכת המוניציפלית ואת בתי הדין הרבניים, כדי לרצות עבריין בכיר שהוא זקוק לתמיכתו הפוליטית.

היכן היתה האופוזיציה כאשר הועברו חוקי ההשחתה לטובת אינטרסים פרסונליים של אריה דרעי? היא לא היתה במליאה בהרכב מלא ולא נלחמה. המחאה ועוצמתה האזרחית היא דבר משמח ומחזק, אבל היא מבליטה עוד יותר את חולשתה ורפיסותה של האופוזיציה, שראשיה נראים כמי שמפקירים את עמדותיהם, בזמן שהיו צריכים להילחם בכל הכוח נגד כל חקיקה מושחתת של ממשלת הפוגרום, שמרבית החוקים שהיא מעבירה הם חוקים מושחתים לטובת אינטרסים אישיים, החל ממימון בתיו הפרטיים של נתניהו שהוגדרו כמשכנות רשמיים של ראש הממשלה על חשבון אוצר המדינה, המשך בהגדלה שערורייתית של תקציב ההוצאות שלו ושל רעייתו והמשך בשורת חוקי דרעי הנ"ל, שבאמצעותם מבטלים עקרונות יסוד של משטר דמוקרטי כדי לרצות עבריינים מיוחסים. שוב זועקת השבריריות של הדמוקרטיה הישראלית, שהקואליציה הנוכחית מאיימת על קיומה ומערערת אותה בכל יום. האנשים שיוצאים לרחובות, ואני ביניהם, מרגישים שהם נלחמים על חייהם מול גל ענק של שחיתות ורוע שמאיים להטביע את כולנו. אבל ראשי האופוזיציה מתנהלים כאילו הם מעבירים את ימיהם במשרד מנומנם עם הפסקות ארוכות של קפה וקרואסון.

ברור שהממשלה מבינה שהמחאה איננה דועכת ומבקשת לדכא אותה באלימות. המחאה היא המגן היחיד כעת של המערכת המשפטית ולהיפך: המערכת המשפטית היא המגן היחיד של המוחים, שהממשלה מבקשת לדכא באלימות. אולי פעולות המחאה צריכות להיות מופנות בצורה ברורה יותר להגנת היועצים המשפטיים המותקפים, שבאומץ רב מנסים לשמור על אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל למול ממשלה שכל מושג דמוקרטי זר לה. אולי גם יאיר לפיד שקרא לגלי בהרב-מיארה לא להתפטר, צריך לעשות יותר מכך: למשל להעלות חוק שיאסור איומים על יועצים משפטיים והסתה נגדם, חוק שהממשלה בוודאי תפיל, אבל תהיה משמעות סמלית והצהרתית לעצם ההעלאה שלו, ולכך שהאופוזיציה כולה כאיש אחד תצביע בעדו, ותיתן בכך ביטוי חזק יותר לרצונה לשמור על ישראל כמדינת חוק וכדמוקרטיה, למול ממשלה שעושה הכל להרוס את אופיה הדמוקרטי של המדינה.

 

הכל אישי

 

לא היתה לי עמדה נחרצת לגבי קיום השיחות בבית הנשיא. לא ידעתי אם הן יועילו או יזיקו או סתם לא ישנו דבר. כשמקיימים שיחות, אפילו עם גורמים בעייתיים כמו הממשלה הנוכחית, לפעמים יוצא מזה משהו טוב למרות הציפיות הנמוכות, אז חשבתי שאולי כן כדאי לקיים שיחות. אבל כששמעתי שקרובים להסכמה על פגיעה במעמד היועצים המשפטיים הייתי די מזועזעת – דוקא על זה להסכים, לפגוע בשומרי הסף החשובים ביותר והמותקפים ביותר, כי הם בקו הראשון של שלטון החוק, עוד לפני השופטים, שאליהם מגיעים רק אלה שיכולים ושמתעקשים. עכשיו אני חושבת – עדיין איננו יודעים בדיוק לאלו הסכמות הגיעו, או רצו להגיע, אבל הדברים שאמר ליברמן, שההסכמה העיקרית תהיה להחזיר את דרעי לממשלה, כלומר לבטל פסק דין של בית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים ששלל את חזרתו לממשלה, קשה לי לעכל את זה. אמנם מדובר לכאורה בעניין אישי של עבריין ספציפי שהוא גם ראש מפלגה שנמצאת בקואליציה, אבל מרגע שמדובר בביטול למעשה של פסק דין של בית המשפט העליון ועוד בהרכב מיוחד של 11 שופטים, המשמעות איננה שולית, כי אם אפשר לבטל פסק דין של בית המשפט לגבי אריה דרעי, ולא בדרך המוסדרת בחוק של חנינה, שבכל מקרה ספק אם דרעי, עבריין סדרתי, היה עומד בקריטריונים של מועמדים לחנינה, מה לגבי עקרון השוויון בפני החוק? ומה לגבי שמירת טוהר המידות של אנשי ציבור ומניעת שחיתות? אבל לפני הכל, כמה עלובה ה"רפורמה המשפטית" הזו, שבסך הכל נועדה למלט שני פוליטיקאים מושחתים, אריה דרעי ובנימין נתניהו, מאימת הדין, תוך ניצול מעמדם הפוליטי ובחירתם השקרית לכנסת, כי הם נבחרו לכנסת בהבטחה לדאוג לעניים ובכלל לאזרחים הפשוטים, להוריד את יוקר המחיה ולהפחית את הטרור והפשע, בזמן שכוונתם האמיתית היתה לחזור לשלטון כדי להשתמש בו לרסק את מערכת המשפט ולמלט את נפשם מאימת הדין. כלומר, לולא השחיתות של נתניהו ודרעי שהובילה אותם להיות נאשמים בפלילים, ובמקרה של דרעי גם להיות מורשע בדין יותר מפעם אחת, כל המהפכה המשפטית לא היתה באה לעולם, וכל ההתקפות המכוערות על השופטים לא נועדו אלא למלט מהדין את הפושעים היותר מיוחסים, אלה שנמצאים בשלטון ומנצלים אותו לא כדי להיטיב עם הציבור אלא כדי לנצל את העוצמה השלטונית לצבירת טובות הנאה אישיות. אמנם אי אפשר להעמיד לדין פוליטיקאים על רמאות וגניבת דעת, אבל מאד מוגזם לראות בבחירה כזו בחירה דמוקרטית. בתי שרון אמרה לי שברור שזו היתה המטרה ומה אני מתפלאת, ובכל זאת ציפיתי שלפחות יעמידו פנים שהרפורמה המשפטית, כפי שמכנים אותה הוגיה, היא יותר מחבל הצלה לדרעי ונתניהו מהאופי העברייני הבלתי נשלט שלהם. אבל היא פשוט לא. היא תחבולה שקופה של פושעים ולא שום דבר יותר מזה. אמרו תמיד על יריב לוין שהוא אידיאולוג ולא נהנתן. אולי באמת בניגוד לנתניהו, אין לו עניין בסיגרים ושמפניות, ואשתו לא מבקשת צמיד תואם לשרשרת, אבל בכתבה גדולה שהילו גלזר הקדיש לו במוסף "הארץ" לפני כמה שבועות היה רק עניין אחד: שנאה חולנית לערבים ורצון אינסופי לפגוע בהם, מאז שהיה תלמיד תיכון ועד היום. שנאה גזענית איננה אידיאולוגיה, היא רק דעה קדומה שממלאת את מוחו של לוין ומניעה אותו באש שנאה בוערת, וככל השונאים הפנאטים, הוא איננו מוכן להביא בחשבון נזקים או מגבלות של פעולותיו, והוא אדם מסוכן. ואלה אכן מרכיביה של ה"רפורמה המשפטית": גזענות חסרת רסן, עבריינות ותחבולות של עבריינים. וזה מה שמטריד אותי לגבי השיחות בבית הנשיא: על מה אפשר להסכים כאן? על לגיטימציה לגזענות? על שחיתות אין קץ? על טובות הנאה  לעבריינים? על פושעים בממשלה? ולמה בכלל השיחות האלה חשאיות? הרי זה עניין ציבורי, ועצם קיום השיחות הוא תוצאה של מחאה ציבורית עזה והן הכי מעניינו של הציבור, אז איך אפשר להסתיר אותן מעין הציבור ולהתייחס אליהן כאל סוד מדינה, כאילו דנו שם במדיניות הגרעין הישראלית ולא בחקיקה בעלת השפעה מכרעת על אופי המשטר. אולי בעצם עדיף שלא להסכים לדבר ושהממשלה הגרועה בתולדות ישראל תעשה כטוב בעיניה ותשבור את הראש בקיר, ואנחנו נמשיך להפגין ולצעוק, עד שתיפול הממשלה במהרה בימינו בקרוב.

תיקונים נדרשים

 

טוב עשה אבי חימי שהתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, ובכלל, הצעתו של יריב לווין להפסיק את חברותם של נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים איננה החלק הגרוע בהצעתו. עורכי דין פעילים שמופיעים בבית המשפט, אינם צריכים לעסוק במינוי שופטים, ושופטים אינם צריכים להיות תלויים בעורכי דין שמופיעים בפניהם, שהשפעתם על קידום השופטים עלולה לגרום להטיית דין מודעת או לא מודעת. זאת גם בהתעלם מהתנהגותם של אפי נווה ואבי חימי שהכתימו בהתנהגותם את לשכת עורכי הדין, ולכך נוספה התנהגותו הפסולה של עו"ד אייל בסרגליק כלפי משפחתו האומללה של יורי וולקוב. מצד שני בולטים בהיעדרם מוועדת המינויים משפטנים מן האקדמיה, שיכלו להוסיף לוועדה למינוי שופטים גם מומחיות בתחום וגם שיקול דעת שאיננו תלוי עניין. לא יזיק גם שימוע בכנסת למועמדים לשיפוט. ספק אם אשה בלתי ראויה לשיפוט כמו אתי כרייף היתה עוברת שימוע כזה בהצלחה. בסופו של דבר הערובה הטובה ביותר למניעת שחיתות היא חשיפה מירבית לעין הציבורית.

הרבה אמירות אלימות ומיותרות נשמעות במהלך המאבק הקשה שהוטלנו לתוכו, כשמצד הממשלה מובילים אותו אנשים גסי רוח, המתנהלים בתוקפנות ונקמנות, ומעוררים למרבה הצער תגובות בהתאם. האמירה המעצבנת מכולן נאמרת דווקא על ידי המנסים להרגיע ולגשר: "כמובן שדרושים תיקונים במערכת המשפט", כאילו נטילת סמכויות מבתי המשפט ומן היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה היא סוג של תיקון. לא כל מה שמכנים רפורמה או תיקון הוא אכן רפורמה או תיקון.

תיקון שכן מתבקש הוא להסדיר בחקיקה את היחסים בין בתי המשפט לממשלה ולכנסת, מפני שהם אינם מוסדרים דיים, ושורש הרע הוא העדר חוקה בישראל שתגן על זכויות יסוד של האזרחים ותמנע מכל הרשויות לנצל את סמכותן לרעה. גם באנגליה, שממנה שאלה מדינת ישראל את שיטת המשפט שלה, אין חוקה, אבל יש מסורת חזקה כיצד להתנהל שהנבחרים מכבדים. באנגליה ראשי ממשלה וחברי פרלמנט שמפסידים בבחירות או נתפסים בהתנהגות בלתי הולמת מתפטרים. טוני בלייר, ראש ממשלה אהוב, התפטר כשנוכח שהצטרפותו למלחמה בעיראק גרמה לציבור הבריטי להפנות לו עורף. דייויד קמרון, שזכה ברוב מוחלט בבחירות, התפטר אחרי שבמשאל עם נדחתה עמדתו להישאר באירופה, ורוב קטן של הבריטים הכריע במשאל בעד עזיבת האיחוד, צעד שגרם לבריטניה נזק כלכלי רב וכיום מעורר צער וחרטה. ליז טראס התפטרה אחרי חודש וחצי בלבד בראשות ממשלת בריטניה, משום שמדיניותה הכלכלית – שממנה הזהירו אותה רבים – דרדרה את ערך הליש"ט ופגעה אנושות בחסכונות של הציבור, ובוריס ג'ונסון, שגם הוא נבחר ברוב מוחלט, אולץ להתפטר לאחר שנתפס שוב ושוב בהתנהגות בלתי הולמת ובשקרים, במיוחד בהפרת תקנות הקורונה שהוא עצמו הטיל על העם הבריטי. ג'ונסון ניסה בזמנו להשבית את הפרלמנט כדי שלא ידון בברקזיט, אך בית המשפט העליון בבריטניה אילץ אותו להניח לפרלמנט לפעול, שהרי העם הוא הריבון והפרלמנט הוא נציג העם האחראי על הממשלה ולא להיפך. בנוסף לכך בבריטניה, כאשר בית המשפט או בית הלורדים "ממליצים" לבטל חוק לא ראוי או לשנות אותו, הפרלמנט מיד מציית להם, כי הקוד הבריטי הוא ש"המלצה" היא בעצם צו מנומס שיש לכבד. בישראל כידוע שר שהורשע שלוש פעמים בעבירות שפוגעות בציבור – העלמת מס היא גניבת כספו של הציבור, וחמורה במיוחד כשמבצע אותה שר – מסרב לפרוש גם כאשר בית המשפט העליון פוסל את מינויו ומנסה לכפות את המשך כהונתו, בטענה שבוחרי מפלגתו בחרו בו, שמכוח בחירה זו הוא חושב שזכותו לכפות את שררתו על כל הציבור, שמרביתו, לפחות על פי הסקרים, איננו חפץ בו כלל. בבריטניה שום ראש ממשלה שהתובע הכללי היה מורה לו להימנע מעיסוק בבתי המשפט לא היה חולם לומר, כמו נתניהו, שהייעוץ איננו מקובל עליו, ולהפר ברגל גסה הסדר ניגוד עניינים שרק מכוחו הכשיר אותו בג"ץ לכהן כראש ממשלה, למרות שמתנהל נגדו משפט על עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. כמובן בבריטניה די היה בפרסום החשד לעבירות כאלה כדי להביא להתפטרות ראש הממשלה מתפקידו. בבריטניה שום ראש ממשלה או שר לא היה מעלה על דעתו להודיע שמאחר שמפלגתו נבחרה לשלטון הוא מתכוון לסגור את ה-BBC. השידור הציבורי הוא רכוש הציבור, לא רכוש הממשלה, ותהא הממשלה הנבחרת אשר תהא, מחובתה להגן עליו ולטפח אותו, ואין היא רשאית לסגור אותו. לממשלות בריטניה זה ברור כשמש. לממשלת ישראל ממש לא.

גם עילת הסבירות הגיעה משיטת המשפט הבריטית, שיטה שכמו כל ההתנהלות הבריטית מבוססת על התפיסה שיש דברים ראויים ודברים בלתי ראויים. למשל בלתי ראוי, ולכן בלתי סביר, ששר שהורשע שלוש פעמים בעבירות של שחיתות והעלמת מס ימשיך לכהן כשר. לאריה דרעי זה דווקא נראה סביר לגמרי שמי שניצל את כהונתו לצורך פגיעה בציבור למען טובתו הפרטית ימשיך לכהן באותה כהונה. בתרבות הישראלית חוצפה חסרת מעצורים וניצול סמכות לרעה נראים כדבר סביר בתכלית, ולכן צריך חקיקה ברורה מה כן ומה לא, ואי אפשר להשאיר דברים להגיון ולטעם הטוב, כי שניהם מדירים את רגליהם מישראל.

מאחר שהזכרתי את ליז טראס שכיהנה בראשות ממשלת בריטניה חודש וחצי בלבד, מאחר שסירבה להאזין לאזהרות הכלכלנים בדבר הסכנה הנשקפת מתכניתה הכלכלית, והתרסקה יחד עם התכנית, כדאי שגם נתניהו ישים לב לאזהרות הכלכלנים, למרות שבישראל זה סביר לגמרי שראש ממשלה שריסק את הכלכלה ימשיך בתפקידו ויגנה את כל מי שיקרא להתפטרותו כמי שמנסה לבצע הפיכה, שהרי אין אמירה חביבה יותר על ראש הממשלה שעלה לשלטון על גופת יריבו הפוליטי. מ"שלטון מחליפים בקלפי", עניין שנשכח ממנו לגמרי כשהסית נגד רבין.     

אינני טוענת חלילה שנתניהו ודרעי אינם מתבססים על שום עיקרון. הם דווקא מחזיקים בעקרון הייצוג: מי שנבחר לייצג צריך לדעתם להחזיק בתפקידו בכל מחיר, והבחירה לדעתם גוברת על פסיקת בית המשפט העליון שאיננו נבחר ואיננו מייצג. אפשר לקבל אפילו עיקרון מרחיק לכת כזה, אם מיישמים אותו בעקביות, אבל יריב לווין מתכחש לחלוטין לעקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הוא דורש שבוועדה למינוי שופטים יהיה לקואליציה רוב מוחלט, ולאופוזיציה רק נציג אחד. אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרו אחר , והבחירה בנתניהו ודרעי מבטלת אפילו הרשעה או פסילה של בית משפט, אי אפשר לשכוח לגמרי את עקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הרי לאופוזיציה יש 56 מנדטים, ולקואליציה 64. שני המספרים הם כפולות של המספר 8 וקל מאד לחשב את היחס ביניהם שהוא 8:7. כלומר, אם הוועדה למינוי שופטים מונה שמונה נציגים מהקואליציה, היא חייבת למנות גם 7 נציגים מהאופוזיציה, כי אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרון אחר, הוא צריך להיות עקבי. אי אפשר לתקוף את בית המשפט העליון על כך שאין בו די שופטים מזרחיים (שאלת תם – מי אשם בכך אחרי שנים ארוכות של שלטון הליכוד וש"ס?), ובה בעת למנוע מהאופוזיציה ייצוג הולם בוועדה למינוי שופטים. זו צריכה להיות הדרישה הראשונה של המתנגדים לרפורמה: נציגות הולמת לאופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. אי אפשר לבחור עקרונות לפי הנוחיות. יהא העיקרון אשר יהא, הוא צריך להיות כללי ולחול על הכל ועל כולם. וזאת גם מבלי שהתייחסנו לכמעט שבעה מנדטים של אנשי שמאל כמוני שבתוקף אחוז חסימה שרירותי לחלוטין נותרו מחוץ לכנסת. לי אין חברה בשווי שני מיליארד בבורסה ואין לי לאן ללכת. אני נשארת פה ואני אלחם על זכותי לייצוג הולם בכנסת, לכך שקולי יישמע ולכך שהממשלה הנבחרת, עם כל הכבוד לבוחריה, לא תוכל לרמוס אותי ואת חברי בגלל רוב מקרי שהשיגה ולמען אינטרסים פסולים.

 

דרעי ומסכנים אחרים

 

איציק סודרי, לשעבר דובר ש"ס, נעמד מול המצלמה ונשא את נאום הקורבן: "שלשלתי מעטפה של ש"ס בקלפי, ולקחו אותה, וירקו עליה, וקרעו אותה". כי על פתק ש"ס שלו היה כתוב באור הלבנה שדרעי ימונה לשר הפנים והבריאות גם יחד, והנה סוכלה תקוותו. כמה עמלו אנשי ש"ס לשכנע שפסילתו של דרעי מכהונת שר היא פסילתם של מצביעי ש"ס, ואני חשבתי על פעיל ש"ס שדפק לפני הבחירות על דלתי והביא לי מעטפת תעמולה ובתוכה מעין כרטיס שעליו כתוב שליברמן ולפיד מונעים חלוקת כרטיסי מזון לנזקקים, ואילו דרעי ישיב לפעילות את הכרטיסים שחולקו למקבלי הקצבאות בימי הקורונה, לקניית מצרכי מזון בשלוש מאות ₪. הוא לא הבטיח חלילה את הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי שעל זכאיהן אני נמנית בתוקף גילי ומיעוט הכנסותי, אבל השתמש במאגר הנתונים של הביטוח הלאומי לצורך תעמולת בחירות, שעל פי התוצאות כנראה הצליחה מאד. באיזו זכות השתמשה ש"ס במאגר הנתונים של הביטוח הלאומי והפרה את פרטיותם של מקבלי הקצבאות? זה היה כל כך מגעיל ודוחה, אבל מי יגן על מקבלי הקצבאות מידו הארוכה של אריה דרעי, האיש שהתיידד עם בנו של עובדיה יוסף ובנה מן ההיכרות בת המזל קריירה אדירה. בגיל עשרים ותשע כבר מונה לשר, וגם הרשעתו בקבלת שוחד והשנתיים שבילה בכלא לא עצרו אותו מלשוב לממשלה.

דרעי הורשע בקבלת שוחד מישיבת "לב בנים" ובכך שדאג שיועברו לישיבה תקציבים ממשלתיים שיועדו למטרות אחרות. במה חטאו אזרחי ישראל שיש להמליך עליהם שר מושחת שנוטל מכספי משלמי המסים ומעביר אותם לגופים חרדיים מקורבים אליו, שמשלמים לו שוחד? אם מצביעי ש"ס חפצו בו ובחרו בו לייצגם, הרי הוא מייצג אותם בכנסת, אבל מה חטאם של כלל אזרחי ישראל שלא בחרו בו. מדוע שיישב במשרדי הפנים והבריאות האמורים לדאוג לכולנו אדם ששחיתותו אמנותו? מדוע אנו שומעים בכל אמצעי התקשורת את יללותיהם של אנשי ש"ס, ולא את זעקת הציבור שכספו נגנב בידי דרעי ואנשיו? הרי על הציבור הזה הגנו שופטי בג"ץ, על הציבור שכספי משרד הדתות וכספי עיריית ירושלים, מהערים העניות בארץ, נוצלו בידי דרעי ומקורביו. האם רק לובשי המותגים של הש"ס המתחזים לעניים, בעוד שעושרם מנקר עיניים, זכאים לחמלה, או שקודם להם הציבור העני באמת, שיש בו יוצאי מרוקו ויוצאי אתיופיה, וגם לא מעט עולים מרוסיה ומאוקראינה שתמיד נרמסו בידי אנשי ש"ס שהסיתו נגדם וכינו אותם גויים? האם תרמה ש"ס משהו לציבוריות הישראלית מלבד שחיתות, מותגי כשרות שמעשירים את מקורביה, הדרת נשים ושנאת אשכנזים והומוסקסואלים? אפילו את בני בריתם כיו"ר הכנסת אמיר אוחנה שהגיע לבית דרעי כדי לכבדו ולהביע את אהדתו, ביזו אנשי ש"ס בצעקות בשל היותו הומוסקסואל. עם דרעי בראשותם או עם אלי ישי, תמיד התבלטה מפלגתם ברשעותה ובהסתה נגד זרים, נגד עולים, נגד ערבים, נגד הומוסקסואלים, שלא לדבר על הדרת הנשים שקידמו תמיד. מדוע אמור מישהו לחוש חמלה כלפי סוכני השנאה האלה, המציגים עצמם כמסכנים ונרדפים, בעוד שכל מעייניהם נתונים לרדיפת אחרים?

וישנם גם אלה שמוצאים צדק בטענה שבבית המשפט העליון מכהנים בעיקר אשכנזים. ובכן מי מנע מנבחרי מפלגת ש"ס שהיו בשלטון שנים כה רבות לעודד את בחירתם של שופטים מזרחיים? חברת הכנסת מהליכוד נורית קורן נלחמה עבור קידומם של שופטים מזרחיים, בעוד שרת המשפטים איילת שקד ובן בריתה העבריין אפי נוה בתפקידו כראש לשכת עורכי הדין קידמו את מינוים של שופטים המזוהים עם שמרנות וימניות, כמו השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין שאיילת שקד הרחיקה לארצות הברית כדי להביאו משם לבית המשפט העליון, ועל כך היתה גאוותה. אכן שלושתם אשכנזים, אבל ממשלת נתניהו, שבה ישבה גם ש"ס, קידמה את מינוים בשצף קצף. והנה השופטים האלה שתויגו כשמרנים ובוזו על לא עוול בכפם במסר סמוי שמשרתי ממשלות הימין הם, הם אלה שחרה להם יותר מכל השקר של דרעי לבית משפט השלום שאישר את עסקת הטיעון המקלה והמיטיבה עמו, כאילו בכוונתו לפרוש מן החיים הפוליטיים, וכבר למחרת אישור העסקה, כפי שציינה השופטת וילנר, הודיע שישוב לחיים הפוליטיים, שמהם הבטיח לפרוש כדי לקדם את אישור עסקת הטיעון. על מה מלין הימין? על כך ששופטים אינם אוהבים שמשקרים לבית המשפט? האם יוסיפו למה שהם מכנים "רפורמה משפטית" ואינו אלא ביטול הפיקוח המשפטי על הממשלה לרעת הציבור, שאיננו רוצה שכספי המסים שלו ייגנבו בידי מקורבים לצלחת, האם יוסיפו לכך חוק שמותר לשקר לבית המשפט ולהונות את השופטים?  

ואין מעזים לומר ברוך שפטרנו, ואין מעזים לקוות שדרעי ייצא סופסוף מחיינו ויפרוש לביתו, שהרי אין גבול לבכיינותו ולתעלוליו, וככל הנראה עוד נכונו לו עלילות.  

בית המשפט העליון בעניין דרעי

 

אתמול הקשבתי לרוב הדיון בבית המשפט העליון בעניין דרעי, שהיה מעניין מאד, וגם קראתי בעיתון תחזיות שחורות על שינוי המשטר בישראל וחיסול בית המשפט העליון, וזה לא שאני חושבת שיריב לוין ודרעי ונתניהו לא רוצים להרוס את מערכת המשפט – הם בוודאי רוצים, אבל למרות הבריונות והחוצפה ואינספור התככים שלהם, לא בטוח שיהיה להם כל כך קל לחסל את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט בכלל. העתירות שנדונו בבג"ץ דרעי נגעו לכמה שאלות: האם תיקון חוק היסוד שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר הוא חוקתי, האם סביר למנות את דרעי לשר, האם מותר או צריך להביא בחשבון עבירות קודמות שלו, ומה משמעות הסדר הטיעון בעניין עבירות המס של דרעי, והאם דרעי התחייב כחלק מהסדר הטיעון לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא לחזור לכהן כשר חודשים ספורים לאחר שפרש מהכנסת כחלק מהסדר הטיעון, ובכך מנע דיון והחלטה בשאלה האם היה במעשיו קלון ולכן הוא מנוע מלכהן כשר.  

בעיתונים כתבו הרבה על כך שפסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות יהפכו את פסק הדין בעניין דרעי לאקדמי, וזה ממש לא נכון. פסקת ההתגברות תאפשר לכנסת לחוקק מחדש ברוב של 61 חוק שבית המשפט העליון ביטל. זאת אומרת שאם בית המשפט העליון יבטל את מה שקרוי חוק דרעי, כלומר התיקון שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר, ומגביל את האיסור למאסר בפועל, פסקת ההתגברות תאפשר לחוקק אותו מחדש. אמנם השופט עופר גרוסקופף אמר שהתיקון בעייתי, כי הוא בא בעצם לבטל תוצאה של פסק דין פלילי, והיה גם ויכוח אם התיקון פרסונלי או יכול להיחשב לתיקון כללי שחל על כולם. אבל השאלה הזו שפסקת ההתגברות, אם תיחקק, יכולה להיות רלוונטית לה, כנראה לא תהיה רלוונטית מהסיבה הפשוטה שעלתה מהערה של השופט והמשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, שאמר שיכול להיות שדרעי פסול מסיבות אחרות, ואין שום צורך לבית המשפט העליון להתערב בחוק יסוד, דבר שבית המשפט מעולם לא עשה וכלל איננו מעוניין לעשות.

זאת תהיה כנראה הדרך שבה ילכו השופטים: הם יפסלו את דרעי מסיבות אחרות, ולא יתערבו בתיקון לחוק היסוד. גם לא בטוח שהם יפעלו על פי עילת הסבירות שלוין רוצה לבטל.

עיקר השאלות וההערות של השופטים בדיון נגעו לשני נושאים: האחד הוא האם דרעי התחייב במסגרת עיסקת הטיעון שבית משפט השלום אישר לפרוש לצמיתות או לתקופה ארוכה מאד מהחיים הפוליטיים, ובזכות ההבטחה הזו אושרה לו עסקת הטיעון, כך שעסקת הטיעון אושרה בעצם במרמה על סמך הבטחה שדרעי נסוג מלקיים. פרקליטו של דרעי עו"ד נבות תל-צור טען שהיתה אי הבנה קשה: שדרעי לא התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא רימה את בית המשפט, ולא אושרה לו עסקת הטיעון בשל המרמה הזו, אבל השופטים אמרו שאם השופט הבין שדרעי מתחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים לצמיתות, כנראה שדרעי הטעה אותו, ובכל אופן אם נוכח שהשופט חושב כך בטעות היה עליו להעיר על כך לשופט, שהוא איננו מתכוון לפרוש. לרוע מזלו של דרעי השופט שאישר את עסקת הטיעון בעבירות המס של דרעי גם כתב שדרעי פורש מהחיים הפוליטיים וגם אמר את זה בקול רם והוקלט, ולכן רוב הסיכויים שהרכב השופטים הדן בכשירותו של דרעי לשמש שר יחשוב שדרעי הונה את השופט שדן בעבירות המס שלו והשיג הסדר טיעון במרמה, ובכל מקרה הוא כן התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים וכך עליו לעשות. אם זו תהיה קביעת בית המשפט העליון, שום פסקת התגברות לא תעזור לדרעי, כי פסקת התגברות יכולה לאפשר לחוקק מחדש חוק שבית המשפט ביטל, אבל היא לא יכולה לבטל קביעה שדרעי שיקר לבית המשפט.

העניין השני שהשופטים עמדו עליו הוא שדרעי בהודעת ההתפטרות שלו מהכנסת מנע דיון בשאלת הקלון, ואם הוא רוצה לחזור ולכהן כשר, עליו לפנות על פי הנוהל ליו"ר ועדת הבחירות השופט יצחק עמית שיקבע האם אין בעבירות שבהן הודה במסגרת עסקת הטיעון קלון. דרעי כמובן ניסה להימנע מהפנייה הזו, אבל יש סיכוי גדול שהשופטים יחייבו אותו לפנות לשופט יצחק עמית, ואם השופט עמית יקבע שיש במעשיו של דרעי קלון ואינו יכול לכהן כשר, לא יעזרו לו לא פסקת ההתגברות ולא ביטול עילת הסבירות – ששניהם עדיין לא קרו ולא בטוח שיקרו וגם אם יקרו כנראה לא יעזרו לדרעי או לנתניהו אם יורשע, כי הכנסת לא יכולה לבטל פסק דין פלילי. השופטת דפנה ברק-ארז הגיבה גם לטיעון שדרעי נבחר בקולות רבים, טיעון שעולה גם לגבי נתניהו, ושאלה עד כמה הבחירה יכולה לבטל הליך פלילי, וזה דבר שגם אני חושבת עליו הרבה: איזה מין טיעון זה שרבים בחרו בו? ואם מיליון אנשים יבחרו ביגאל עמיר, אז צריך לשחרר אותו מהכלא ולמנות אותו לשר? אם הבחירה פוטרת מעבירות שחיתות וממון, אולי היא פוטרת גם מאונס ורצח? מה זה בכלל רלוונטי שהרבה אנשים בוחרים מישהו לשלטון, אם הוא פושע? הרי גם יריב לוין לא יעביר חוק שמותר לגנוב או לשקר לבית המשפט. יריב לוין ובנימין נתניהו נוהגים בבריונות, אבל השופטים חכמים מהם, וימצאו את הדרך הנכונה לפסול את דרעי מלכהן כשר, דבר שכל אדם הגון מבין שזו איננה רק שאלה משפטית אלא שאלה מוסרית. במדינה מתוקנת אדם שהורשע בעבירות ממון ושחיתות לא ראוי לכהן כשר או כראש ממשלה, והיה מכובד יותר אילו נאשמים ובוודאי מורשעים היו פורשים מרצונם, כפי שמקובל למשל בבריטניה, ולא נתלים בפלפולים משפטיים של יועציהם ופרקליטיהם, כדי לחמוק ממתן הדין על עבירותיהם ופשעיהם, וליטול לעצמם סמכויות על רשויות המס שאותן הונו ועל רשויות החוק שדנו בעניינם.

אריה דרעי איננו מקופח

בילדותי ונעורי בשנות החמישים והששים בסביבת גידולי הפולנית בחיפה, הביטוי ששמעתי הכי הרבה היה "פרענק פארך", שכבר בהיותי ילדה התקוממתי עליו מאד, אולי מפני שגם אני, למרות פולניותי המוכחת ועיני הכחולות, ספגתי לא מעט התעללות במשפחתי ומחוצה לה, ולכן אני ממש לא מתפלאת שאנשים מעדות המזרח מלאים עד היום כעס ותחושת עלבון, ולא רוצים להצביע למפלגות שמאל שמזוהות אצלם עם העלבון והדיכוי – לא בהכרח בצדק, כי נתניהו ורעייתו הרבה יותר גזענים מהמנהיגים הנוכחיים של מפלגת העבודה, ואין להם שום כבוד לאנשים עובדים מכל עדה שהיא, אבל אני יכולה להבין שאחרי כל העלבונות וההשפלות שאנשים מעדות המזרח ספגו בישראל, הם לא מוכנים לסלוח. צפיתי בעניין רב בסדרה של דוד דרעי, שהרבה מהעניינים שנדונו בה, כמו השלכת העולים החדשים שזה עתה ירדו מהאניה במדבר, החרמת דרכונים (שנדמה לי שלא הוזכרה בסדרה) ומניעת עבודה ודיור ממי שביקש לעזוב את עיירות הפיתוח, המעקב המשטרתי אחרי פעילים מזרחיים, במיוחד לאחר אירועי ואדי סאליב, וההסללה לחינוך מקצועי ברמה נמוכה ללא בגרות ותוך ניצול התלמידים כפועלים שחורים – כל אלה היו ידועים לי ממחקרים שפורסמו בעבר, וגם עלו לא פעם בשיח הציבורי, כמו נושא החינוך המקצועי שסילבן שלום, אז שר בממשלה, הגיב כלפיו כעל ניסיון מחודש להסללת מזרחיים למקצועות מעוטי הכנסה, וגם הסופרת המנוחה רונית מטלון חזרה וסיפרה כיצד ניסו למנוע ממנה ללמוד במגמה עיונית ולכוונה ללימוד מקצוע ללא בגרות, והיא נאלצה לעבור בית ספר כדי ללמוד לימודים עיוניים שיאפשרו לה ללמוד באוניברסיטה. הדבר שהכי אהבתי בסדרה של דרעי הוא העימות בין המסמכים ההיסטוריים לאנשי עיירות הפיתוח היום, שרבים מהם חשים שעד היום הם משלמים מחיר וסובלים מתוצאות המדיניות הגזענית, הדכאנית והמפלה. גם בסיום הקרנת הפרק האחרון בערוץ "רשת" אתמול היה מעניין מאד לשמוע את הנשים מעיירות הפיתוח, שפצעי האפליה פתוחים ומדממים אצלן, וזאת בעיני החשיבות הכי גדולה של הסדרה, להראות עד כמה הפצע עדיין פתוח וכואב ומעצב את החברה הישראלית של היום. אבל היה אורח אחד באולפן שנוכחותו ודבריו הרתיחו אותי, וזה אריה דרעי, שעכשיו מקפידים לקרוא לו אריה מכלוף דרעי, שהוא לא בדיוק ילד מעיירת פיתוח, ולא בדיוק מקופח: הוא גדל בבת-ים, התחנך בחינוך חרדי, לא שירת בצבא למעט שירות מקוצר של שלושה חודשים כשכבר היה בכיר בתנועת ש"ס, ומונה לשר הפנים בגיל 29. הקריירה של דרעי היתה המהירה והמזהירה ביותר בתולדות מדינת ישראל, והיא נקטעה בגלל הרשעתו בלקיחת שוחד ובמעשים מפוקפקים אחרים, וגם ישיבתו בכלא היוותה מבחינתו רק פסק-זמן שלאחריו שב למשרתו הקודמת, דבר שלא קרה במדינת ישראל לשום פוליטיקאי אשכנזי שהורשע בפלילים: שום אשכנזי לא העלה על דעתו לדרוש להחזיר את אברהם הירשזון למשרת שר האוצר או לכל משרת שר שהיא, ואם לאהוד אולמרט הנאלח עוד יש מעריצים שחולמים על שובו לפוליטיקה, הרי רבים יותר הנרתעים ממנו וחשים קבס מהראיונות חסרי הבושה שלו, שמוקדשים כולם לחיסול חשבונות ולהתנערות מכל אשמה ומכל אחריות למעשיו, גם אלה שכל עם ישראל שמע במו אוזניו בקלטות המזעזעות של שולה זקן. דרעי, כמו אולמרט וכמו נתניהו, הוא פוליטיקאי חסר מצפון וחסר בושה, אבל מקבל הנחות מופלגות, מכיוון שהוא יליד מרוקו ומנפנף ללא הרף במוצאו המרוקאי, וגם מייחס את האשמתו והרשעתו בפלילים למוצאו המרוקאי, ובכך הוא משלים, יחד עם אולמרט ונתניהו, את שלישיית "הנרדפים", שלושה פוליטיקאים רודפי בצע, נהנתנים ומושחתים, שרוצים להתנער מאשמתם בטענות מופרכות על רדיפה כביכול נגדם, כאשר ההיפך הוא הנכון: שלושתם נהנו מהנחות מופלגות במחיר ששילמו על מעשיהם, שאילולא מעמדם הציבורי לא היו יכולים לחלום על היחס הסלחני וטובות ההנאה הציבוריות ששלושתם נהנים מהם למרות שחיתותם המוכחת.

להביא את אריה דרעי לדיון לצד אנשי ירוחם שקופחו בעבר ועדיין מקופחים, זה מעשה של זיהום השיח, וגרוע מכך. לא רק מעשי השחיתות שדרעי מעולם לא הכיר באחריותו להם הופכים אותו לבלתי ראוי לדבר על אפליה. מאז שמפלגת ש"ס הגיעה לשלטון, היא השתמשה בכוחה אך ורק כדי להתעלל בחלשים: שרי המפלגה ירדו ועדיין יורדים לחייהם של עולי ברית המועצות לשעבר, הם ניהלו מדיניות מרושעת למנוע מאפריקאים מקלט בישראל ובעצם הימים האלה אריה דרעי מנהל את גירוש האפריקאים האכזרי מישראל למדינות שכלל אינם מכירים. אנשי ש"ס היו שותפים גם לאפליית עולי אתיופיה, והם מדכאים ומפלים נשים ומונעים מהן לכהן כחברות כנסת וכשרות מטעם מפלגתם בטיעונים דתיים כביכול. כשאריה דרעי מדבר על אפליה והסללה, על זלזול בכישוריהם הרוחניים של ילדי מזרחיים ועל קיפוחם, הוא טובל ושרץ בידו. מי שהזמין את אריה דרעי לאולפן לרכב על סיפור קיפוחם של עולי מרוקו, עשה מעשה מכוער.

העולים ממרוקו סבלו מביזוי, מגזענות, מאפליה, מהתעמרות השלטון. אבל לא כל מי שעלה ממרוקו סבל באותה המידה, כפי שלא כל מי שעלה ממזרח אירופה זכה למעמד פריבילגי. סופסוף סלאח שבתי המיתולוגי שהעניק את שמו גם לסדרה של דרעי הוא יצירתו של אפרים קישון, ניצול השואה מהונגריה, שישב עם סלאח המרוקאי באותה מעברה. עצם ההשתייכות למגזר חברתי מסוים איננה הופכת אותך אוטומטית למקופח או לפריבילגי. גם המצב האינדיווידואלי וסיפור החיים האינדיווידואלי קובע. כשבני הדור השני והשלישי של עולי ברית המועצות משנות התשעים יתחילו להשמיע את קולם, וזה כבר קורה, כשילדי האפריקאים יגדלו ויבואו חשבון עם הממסד הישראלי, דרעי יהיה בין היושבים על ספסל הנאשמים הציבורי, והמוצא המרוקאי אולי ישמש לו תירוץ, כפי ששימש לו תירוץ לכל מעשיו, אבל לא יועיל לו לשכך את זעמם של מי שנפגעו ממנו ועדיין נפגעים.        

עימות מעציב בערוץ 2

תחילה צפיתי בעימות בין מנהיגי המפלגות בערוץ 2 ברפרוף, והדבר הבולט ביותר היתה השנאה שרשף אביגדור ליברמן כלפי הערבים. חשבתי שהרבה מהדברים שאמר לא היו ראויים להישמע באולפן טלויזיה, ושליברמן הוא האדם הראשון שצריך להיפסל כמועמד לכנסת, ולמרות זאת הוא מכהן כשר חוץ ודורש לכהן כשר ביטחון, וכל מלה שלו מעוררת חלחלה, ומה שהוא דורש במפורש זה להפיל את החמאס ולהוציא מחבלים להורג, אבל כנראה שהוא רוצה לגרש את כל הערבים או אולי להרוג אותם, כי כשאיימן עודה אמר שהערבים הם עשרים אחוז מאזרחי המדינה הוא אמר בינתיים, בינתיים, ונדמה לי שלא שאלו אותו למה בדיוק הוא התכוון, או שאולי החמצתי משהו.

בגלל הזעזוע שלי מליברמן, שמצליח לזעזע אותי בכל פעם מחדש, למרות שחשבתי שהוא כבר לא יכול להפתיע אותי, היה נדמה לי בהתחלה שכל האחרים, גם אם הם רחוקים מאד מדיעותי, הם בכל אופן אנשים יותר נסבלים. אפילו נפתלי בנט, שהמסר שהיה לו הכי חשוב להעביר זה שהוא לא ייתן לערבים אפילו סנטימטר אחד מאדמת ארץ ישראל – הוא אמר "לערבים", ולא למדינות ערב, ואני מקוה שהוא לא מתכוון לאסור על אזרחים ערבים להחזיק באדמות – אבל לעומת אביגדור ליברמן אפילו נפתלי בנט נראה בן-אדם סימפטי, שלא לדבר על כל האחרים. אבל ככל שצפיתי בעימות שוב ושוב נוכחתי שפעל עלי אפקט הניגוד, ששפטתי את כולם ביחס לליברמן, ובעצם המסרים של כל ראשי המפלגות כל כך מאכזבים ומעציבים מבחינתי. למשל יאיר לפיד, שאמר שהוא לגמרי מסכים עם אריה דרעי, כשדרעי אמר שאין סיכוי לשלום בשנתיים שלוש הקרובות, כי אין עם מי לדבר, וצריך לנצל את הזמן לטפל בפערים החברתיים. זה לא שאני מתנגדת לטיפול בפערים החברתיים, אני מאד מקוה שתקום ממשלה שתפסיק את התופעה המחפירה של העסקת עובדי קבלן בתנאי התעללות ותדאג לחולים ולזקנים ולעניים, אבל חשבתי שצריך היה לנהל שיחות עם אבו-מאזן עוד בזמן מבצע צוק איתן על הקמת מדינה פלשתינית, ושכל רגע שלא עושים את זה הוא רגע מבוזבז, ולכאורה זו היתה גם העמדה של "יש עתיד", כך לפחות דיבר יעקב פרי אחרי הבחירות הקודמות, אבל אז יאיר לפיד כרת את ברית האחים דוקא עם מפלגתו של בנט, ואמנם לאחר שנתניהו פיטר אותו כנגד רצונו מן הממשלה הוא אמר שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה יותר, אבל מאז נדמה שכל מה שהוא אומר ועושה רק מוביל אותו חזרה לממשלת נתניהו, וכמו משה כחלון שכבר אמר כמה פעמים שאין עם מי לדבר, גם יאיר לפיד וגם אריה דרעי, אינם שותפים לדרך של פשרה עם הפלשתינים, ומי שבונה עליהם להקמת ממשלת שמאל עלול מאד להתאכזב, כי יאיר לפיד אולי שונא חרדים ולא מכיר עניים, אבל מכל הבחינות האחרות הוא מרגיש לגמרי בבית עם נפתלי בנט ומשה כחלון, שהם בשר מבשרו של הליכוד, ושם המקום הטבעי שלו, ולא בממשלת שמאל.

וגם התאכזבתי מזהבה גלאון שאמנם דיברה הרבה על זה שצריך לסיים את הכיבוש ושאי אפשר לשלוט בעם אחר, אבל לא אמרה שום דבר מעשי, שצריך לדבר עם אבו-מאזן ולהגיע להסכם על נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינית, וההתנפלות שלה על נפתלי בנט בעניין היחס המחפיר של מפלגתו להומוסקסואלים נראתה לי כל כך מלאכותית, כל כך משהו שהיועצים אמרו לה לעשות כדי לעודד הומוסקסואלים להצביע למר"ץ, וכמו הדיבורים שלה על הפסקת הכיבוש הכל עסק במה לא ולא במה כן: האם מר"ץ תתמוך בנישואי הומוסקסואלים? גם על נישואים אזרחיים היא לא דיברה. הדבר המעשי היחיד שהיה לה חשוב לומר זה שהיא לא תשב בממשלת נתניהו. לי אין שום בעיה עם האפשרות שהרצוג ולבני ישבו בממשלת נתניהו. אני מעדיפה עשרת מונים את האפשרות הזאת על ממשלת נתניהו עם בנט וליברמן והחרדים, שרק המחשבה עליה מעוררת בי חלחלה, ועוד יותר אחרי העימות הזה.

וגם התאכזבתי מיצחק הרצוג שלא היה שם, כי היועצים אמרו לו לחקות את גינוני הקיסרות הדוחים של נתניהו, למרות שהיתה לו הזדמנות נהדרת לבדל את עצמו מנתניהו, ולומר לציבור שהוא בניגוד לנתניהו מרגיש מחויבות לתת לעם תשובות בעצמו, ולא לשלוח עורך-דין שידבר במקומו. ונמאס כבר מהתשדירים המפגרים שמסבירים לנו לא לשפוט אותו לפי הקול והדיבור הרך. אם זה לא מה שחשוב, אז תפסיקו לדבר על זה כל הזמן, כי זה פשוט מביך. תדברו לעניין: אם אתם מתכוונים להגיע לשלטון, תספרו לנו בבקשה מה תעשו אם תהיו בשלטון,

אנשי ערוץ 2 היו מאד נלהבים מעצמם והחמיאו המון לעצמם, ממש כמו המועמדים לבחירות שסיפרו כל הזמן כמה הם נפלאים ואולי גם האמינו לעצמם. נכון שהיה עימות די מעניין, אבל אותי הוא מאד העציב, וכמו שמודי בראון ציין מאוחר יותר, רק איימן עודה דיבר בו על תקוה ושלום. מדברי האחרים קשה היה לשאוב תקוה וקשה היה אפילו לדמיין שלום.   

כבר בחרתי

לפני כמה שבועות חזרתי עם אושר מטיול ארוך וראיתי מבעד לחלון הגדול של מסעדת אנג'ליקה היפה את אביגדור ליברמן וגדעון סער אוכלים ומדברים, רק שניהם לבדם. חשבתי שמעניין לדעת על מה הם מדברים, ורק אחרי כמה שבועות עלה בדעתי שהם דיברו על מועמדות משה ליאון לעיריית ירושלים, שאביגדור ליברמן נפגש עם גדעון סער כדי לשכנע אותו לתמוך במשה ליאון לראשות עיריית ירושלים, כי קראתי בעיתון שאביגדור ליברמן פועל לבחירתו של משה ליאון ומגייס את תמיכתם של שרי הליכוד במשה ליאון, ובאמת בעיתון ה"ארץ" הזכירו את גדעון סער בין השרים שתומכים במשה ליאון, ואחר כך הזכירו אותו שוב בין השרים שתומכים במשה ליאון, אחרי שאריה דרעי אמר דברים שמהם השתמע שיש לו עיסקה עם אביגדור ליברמן שש"ס תתמוך בבחירת משה ליאון לעיריית ירושלים ובתמורה אביגדור ליברמן יעזור לאריה דרעי לפרק את הממשלה עם לפיד ובנט ולהקים ממשלה חדשה עם ש"ס. בכל פעם שאוטובוס עירוני היפנה לי את אחוריו ראיתי שתלוי עליהם שלט "אוהבים את מרן" ולידו תמונה של שתי פיתקאות, ש"ס ומשה ליאון. מעניין מה אביגדור ליברמן הבטיח לגדעון סער בתמורה. בפוליטיקה עושים עיסקאות ויש תמיד גם מתחת לשולחן. לכאורה לא צריך להיות אכפת לי אם יפרקו את הממשלה. אני שונאת את הממשלה הזאת והייתי שונאת גם את הממשלה שאריה דרעי וליברמן התכוונו להקים אחרי שהם יפרקו את הממשלה הזאת. ובכל זאת לא בא לי שאריה דרעי יפרק את הממשלה וייכנס עם ש"ס לממשלה חדשה של הליכוד והחרדים, ובטח יזמינו גם את מפלגת העבודה להצטרף אם היא תסכים. משום מה הרעיון הזה ממש מגעיל אותי. אין לי הסבר ממש טוב לזה שזה מגעיל אותי. אולי הדחייה שמעורר בי אריה דרעי בכל מעשיו, לאו דוקא הפליליים, דוקא אלה שהם כשרים אבל נורא מסריחים, כמו הצורה שהוא משתמש במוות של עובדיה יוסף כדי לסחוט תמיכה מאנשים, שזה בטח לא הדבר הכי גרוע שהוא עשה בחיים אבל זה מגעיל. וגם הגעילו אותי הסיפורים שלו על יצחק רבין בסידרה המדוברת של אמנון לוי על השד העדתי, שכביכול רבין אמר לו דברים גזעניים, שרבין כבר לא יכול להכחיש. את הפרק הראשון ראיתי והתרגשתי, כי אמנון דיבר על ימיו באוניברסיטה וזה הזכיר לי כל מיני דברים מתקופת לימודינו המשותפים, אבל אחר כך ראיתי כל הזמן בקדימונים את דרעי, וגם נזכרתי שכבר לפני שנים אמנון לוי כתב מחזה על דרעי שבו הוא שילב דברים מסיפור חייו שלו וכבר אז הוא התראיין וסיפר על אבא שלו ועל חנות הברגים של אביו שהוא לא רצה לעבוד בה ועל מצב המזרחיים, ופתאם עלה בדעתי שאולי כל הסידרה של אמנון לוי היתה בכלל רעיון של אריה דרעי ולא של אמנון לוי בכלל, והתפקיד של אמנון לוי היה למכור את הסידרה של דרעי לאשכנזים בתור סידרה שלו, ובעצם המסר המרכזי היה שהשופטים בישראל הם אשכנזים גזענים והמורשעים הם מזרחיים דפוקים ובקיצור הוא זכאי הוא זכאי הוא זכאי, ולכן הוא צריך להיכנס לממשלה במקום לפיד ובנט ואולי גם עם מפלגת העבודה, בשביל התיקון. פתאם כל המחשבות האלה מתחברות לי יחד, ארוחת הצהרים של ליברמן וגדעון סער, והסידרה של אמנון לוי ופסק הדין הצפוי של ליברמן וההרצה של משה ליאון וזה שנתניהו מסרב להביע תמיכה בליאון, כי נתניהו מן הסתם כבר יודע מזמן מה דרעי זומם. כל הדייסה הזאת פשוט מבחילה אותי, וגם אם אני לא יכולה להיות בטוחה שכל המרכיבים שלה הם אכן כפי שנדמה לי, זה לא משנה את העובדה שכל זה מעורר בי בחילה, כל המניפולציות האלה, החל מאוהבים את מרן תתמכו בדרעי והמזרחיים דפוקים וסתם שולחים אותם לכלא כי השופטים אשכנזים גזענים וגם רבין היה  וצריך להפיל את הממשלה ולעשות ממשלה חדשה עם דרעי. כל זה כל כך הגעיל אותי שהלכתי היום מוקדם בבוקר והצבעתי בעד ניר ברקת לראשות העיר, ובעד סיעת מר"ץ והעבודה למועצה, שזה שילוב מוזר כי ברקת תומך בנתניהו והוא מאד ימני ועושה הרבה דברים שמתגרים בתושבים הערבים של ירושלים שמאד מאד מופלים לרעה, וקודם בכלל לא רציתי להצביע בשבילו, ובעצם הצבעתי היום בשבילו אפילו לא בגלל ליברמן שכל כך מפחיד אותי, אלא בגלל הגועל מאריה דרעי, שבגלל החברות איתו גם אמנון לוי התחיל להגעיל אותי, וכבר לא ראיתי את המשך הסידרה שלו אחרי הפרק הראשון ולא אכפת לי מה דרעי מספר שרבין אמר לו שאני ממילא לא מאמינה לאף מלה שלו ולא למה מזרחיים מתחתנים עם אשכנזיות לדעת יהודה שנהב, שאולי הוא יודע מידע אישי. אני באמת לא יודעת ולא אכפת לי. תמיד חשבתי שהצורה הכי טובה לחיות בכלל ובמיוחד להתחתן זה לא לחשוב יותר מדי, כי אלה שכל הזמן חושבים אף פעם לא מתחתנים ובכלל אני לא כל כך מתפעלת מהתבונה האנושית. בכל מקרה אם כבר התחתנת זה די מגעיל להגיד בדיעבד שזה היה בגלל אינטרסים ולא בגלל אהבה. בכלל אנשים שעושים דברים מתוך רגש ובלי יותר מדי לחשוב יותר מוצאים חן בעיני, ובעצם בגלל זה אני כל כך אוהבת כלבים, כי הם תמיד רוצים לעשות מה שמתחשק להם באותו רגע ולא ממש חושבים מה יקרה אחר כך ואני רוצה גם לחיות ככה. זה אמנם רעיון של ישו שאני לא ממש בקטע שלו אבל את הרעיון הזה אני דוקא מחבבת למרות שהוא בא ממנו והוא לגמרי מנוגד לחינוכי. אז זהו, הצבעתי לניר ברקת ואני מקוה שהוא ייבחר שוב ושתישאר הממשלה המחורבנת הזאת ושדרעי יצא בחוץ ואולי גם ליברמן בקרוב. הכל עשיתי מתוך רגש ואפילו לא כתבתי על זה מראש לפני הבחירות, אני רק כותבת עכשיו כשהקלפיות נסגרו ואי אפשר להאשים אותי שאני רוצה להשפיע על מישהו להצביע כמוני. אולי הייתי כן צריכה לנסות להשפיע, כמו האנשים הנלהבים האלה שהתקשרו אליי כל היום לשני הקוים שלי ושיגעו אותי ולא עזר שאמרתי להם שכבר הצבעתי בבוקר מוקדם וזהו, אין יותר מה לשכנע אותי, אבל אני לא הצבעתי מתוך איזו מישנה סדורה או הכרעה אידיאולוגית, אני הצבעתי מתוך גועל שגאה עם כל אוטובוס נוסף שהיפנה לי את אחוריו עם אוהבים את מרן תצביעו ש"ס ומשה ליאון, והצבעה כזאת אי אפשר למכור לאחרים בתור הכרעה מושכלת ומומלצת, אני רק יכולה לתאר כמה הייתי רוצה לתלות את דרעי עצמו על אחוריים של אוטובוס ולשלוח אותו לעזאזל.