בביתו הישן של אחי המת

בביתו הישן של אחי המת

אין סימני חיים.

את חבלי הכביסה בחזית המרפסות

הסירו.

אפילו עציצים אינם פורחים שם. אפילו לא קקטוס.

שנים רבות לפני שמת

כבר לא היה זה ביתו של אחי.

גם הבית שמת בו לא היה שלו,

אבל הוא שמח להיות שם,

כאילו זכה לנופש אחרון

לפני מותו.

הבית הושאל לו כדי שיגסוס

תחילה שעון בכורסה הגדולה –

גם היא הושאלה,

אחר כך גסס במיטה לא שלו.

אנשים עברו לידו, אכלו לידו,

כאילו כבר מת,

לפעמים הפכוהו מצד לצד

זה הכאיב לו.

למרפסת מעולם לא יצא

לא הביט בחיים המהלכים בחוץ

רק בשעון

שתיקתק את רגעיו האחרונים.

עכשיו הוא מת, ואני מתפללת רק

למות במיטתי.

הקנצלרית וראש הממשלה והפרופסורית וכתבי קפקא

אתמול אמרו בחדשות שאנגלה מרקל תבוא היום לישראל להיפגש עם נתניהו ותקבל גם תואר ד"ר כבוד באוניברסיטת חיפה, וחשבתי אם האנשים שיעניקו לה את התואר באוניברסיטת חיפה הם האנשים שסילקו את אחי מהמרכז לתולדות גרמניה באוניברסיטה שהוא היה ממקימיו ומנהליו ותפסו את מקומו, כי הגרמנים לא שבעו נחת מהספר שלו "אשמה, סבל וזיכרון" שתיאר את הדרכים הרבות שבהן הם מגמדים את זיכרון השואה ומציגים את עצמם כקורבנות, והעדיפו שינהלו את המרכז אנשים שמחניפים להם ולא אנשים שמותחים עליהם ביקורת, והיום האנשים האלה, שתפסו את מקומו של אחי, שאחר כך חלה ומת, יחלו את פניה של אנגלה מרקל והם יחניפו לה והיא תחמיא להם ותיתן להם כסף כדי שימשיכו להחניף לגרמניה ולא לומר עליה את האמת, ולפני זה אנגלה מרקל תיפגש עם נתניהו והם ידברו על הצוללות שנתניהו קנה ממנה במיליארדים, ואני תוהה מה הוא קיבל מהגרמנים בתמורה לביטול המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון למכירת צוללות לישראל לטובת הגרמנים, אבל אולי לעולם לא נדע, כי הגרמנים תמיד משלמים הרבה כסף כדי להשתיק אמיתות לא נעימות ולרוב זה די מצליח להם, כי רוב האנשים מעדיפים לקבל כסף מאשר לומר את האמת ולסבול מנחת זרועם של הגרמנים, וככה רוב האנשים מחניפים להם ובמיוחד היהודים שסבלו מהם הכי הרבה מחניפים להם. בן-גוריון היה הראשון שהתחיל בחנופה לגרמנים ואמר שהם גרמניה אחרת, ואחי אפילו הצדיק אותו שהוא קיבל מגרמניה כסף שמאד הועיל למדינת ישראל הצעירה והענייה, ומאז ישראל כבר השמינה והתעשרה, אבל החנופה עולה בקו ישר עם הכסף, רק שכבר לא לגמרי ברור מי משלם למי, הרי אזרחי ישראל משלמים מיליארדים על הצוללות הגרמניות, ובכל זאת כתבו בעיתונות הגרמנית שהם עושים לנו טובה, בגלל המחויבות הגרמנית לקיומה של מדינת ישראל, כאילו המיליארדים שישראל משלמת על צוללות אינם מפרנסים בגרמניה עיר שלמה. היוונים שהם עם גאה דוקא קראו למרקל גברת היטלר ואני לא חושבת שהזמינו אותה לקבל תואר ד"ר כבוד, אבל היהודים רק מתחנפים ומי שלא ירדפו אותו עד מות. אחי כבר יותר מארבע שנים מת והחנפנים מאריכים ימים.

לפני שהיא הגיעה אנגלה מרקל דאגה לפרסם שהיא לא מרשה לנתניהו להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ועל כך החניפה לה עמירה הס בעיתון "הארץ". אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל שלמרות שהמפלגה שלה מלאה נאצים זקנים, שאחד מהם שבינתיים כבר מת קנה חלק נכבד ממניות עיתון "הארץ", ואז היא בירכה אותו על כך ואמרה שהוא איש נפלא, למרות שהוא היה זקן מרושע עם דיעות נאציות שאמר שחבל שלא שלחו אותנו למדגסקר, אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל ובעולם כמה היא דואגת לפלשתינים ובעצם כמעט שמאלנית, ועיתון "הארץ" שהחבר של אנגלה מרקל קנה את מניותיו בעשרים וששה מיליון אירו לגמרי מסכים, ולכן לפני כל מערכת בחירות גדעון לוי, שהוא כתב הארץ האהוב ביותר על הגרמנים, בגלל שהוא כותב שהיהודים הם כמו הנאצים, שזה הדבר שגרמנים הכי אוהבים לקרוא ולשמוע, ולפני כל מערכת בחירות גדעון לוי מסביר שעדיף שנתניהו ייבחר, כי השמאל לא מספיק טוב, ובאמת נתניהו נבחר כל הזמן מחדש וזה ממש מזל בשביל אנגלה מרקל, כי אם נתניהו לא ייבחר מה יהיה עם הצוללות. אמנם אם נתניהו ייבחר ושוב ייבחר ושוב ייבחר זה לא ממש יעזור לפלשתינים, אבל מכיוון שכולם כבר יודעים כמה אנגלה מרקל דואגת לפלשתינים זה כבר לא משנה, ואי אפשר להפחית בחשיבות עסקת הצוללות שמפרנסת עיר שלמה בגרמניה ואם נתניהו לא ייבחר זה עלול לסכן מאד את עסקת הצוללות, לכן עדיף שנתניהו ייבחר וגדעון לוי יכתוב שעדיף שנתניהו ייבחר כי השמאל לא מספיק טוב בשבילו ושישראל היא כמו גרמניה הנאצית. הקנייה של מניות הארץ היתה עיסקה מאד טובה לגרמנים, ולא סתם אנגלה מרקל היתה כל כך מאושרת ואמרה למו"ל אלפרד נוון-דומונט שקנה את מניות "הארץ" שהוא איש נפלא. ומכיוון שנתניהו, כך אומרים, מתכוון ללכת בתחילת 2019 לבחירות, ולהיבחר לעוד ארבע שנים, שבהן תסופקנה לישראל עוד צוללות, אנגלה מרקל הגיעה, לא סמוך מדי לבחירות, כדי שלא ילעיזו, אבל סמוך מספיק, ונתניהו בהחלט מעריך את גודל המחוה עד כדי כך שאולי במסיבת העיתונאים עם מרקל הוא אפילו יענה על שאלות של עיתונאים ישראלים. וזה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים לפני כמה שנים שבה הודיע נתניהו שממשלת גרמניה תממן לספריה הלאומית פרויקטים, וזה היה באמצע המשפט שבו תבעה הספריה הלאומית לקבל את העזבון שמכס ברוד הוריש לה בצוואתו, שכלולים בו גם כתבי יד של פרנץ קפקא שהמאהבת של מכס ברוד טרם הספיקה להבריח מהארץ ולמכור לארכיון הספרות הגרמני כאילו במכירות פומביות חשאיות אבל בעצם בעסקאות סגורות מראש שנועדו לגזול ולשדוד את מדינת ישראל, שזה מה שבדרך כלל הגרמנים עושים בזמן שהם מסבירים כמה הם דואגים לישראל. ארכיון הספרות הגרמני התחיל בשוד הזה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה וממשיך בו עד היום, למרות שבית המשפט הישראלי קבע בשלוש ערכאות שהעזבון מגיע לספריה הלאומית כמו שכתוב במפורש בצוואה של מכס ברוד. אני בזמנו כתבתי ללשכת נתניהו שהמימון הגרמני לספריה הלאומית זה שוחד להטות משפט, אבל כמובן שלא קיבלתי שום תשובה, ובעצם לאורך כל עבודתי בהתנדבות עבור הספריה הלאומית בערכאה הראשונה של המשפט הזה וגם אחר כך הרגשתי שמישהו מאד מלמעלה תומך בעמדת הגרמנים ולא בעמדת הספריה, למרות שהוא לא יכול להודות בכך בפומבי, ומנהל הספריה בעצמו אמר לי שאין שום סיכוי לנצח במשפט, ואני שהכרתי את התיק יותר מכל אדם אחר וגם מצאתי בארכיונים בארץ ובחו"ל לא מעט מסמכים, אמרתי לו שלספריה יש תביעה מאד חזקה, שכך חשבו גם שלוש ערכאות של שופטים, אבל באופן קצת מפתיע דוקא מנהל הספריה לא ציפה ולדעתי גם לא רצה בנצחון הזה, שאולי מנע מהספריה קבלת בונוס נוסף של מיליונים מגרמניה, שזה כמובן לא שוחד להטות משפט אלא כפרת עוונות וכיו"ב. ולמה נזכרתי בכל זה? לא רק בגלל מסיבת העיתונאים שבה אולי נתניהו יסכים לענות גם לשאלות עיתונאים ישראלים ולא רק לשאלות מחניפות של עיתונאים אמריקאים, שבזה נתניהו לגמרי מתאים לחברתו הגרמנית: שניהם מחבבים חנופה ולא ביקורת, ואת זה כמובן לא קשה להבין. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אתמול, בצירוף מקרים מדהים לביקורה של אנגלה מרקל, הודיע השר  יריב לוין שהוא מציע למנות לוועדה המייעצת למינוי בכירים את הפרופ' טליה איינהורן, והיום בנה ישראל איינהורן התפטר מתפקידו כיועץ בכיר לניו מדיה של השר אביגדור ליברמן, כדי שלא להכשיל את מינויה של אמו עקב ניגוד עניינים לכאורה של השר ליברמן שצפוי להציג לוועדה את מועמדו לרמטכ"ל. פרופ' איינהורן היא חוקרת בכירה במחלקה לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטת אריאל, ועל פי כתבתו של יהונתן ליס הבוקר ב"הארץ", היא פירסמה בעבר מאמרים שבהם טענה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש על פי המשפט הבינלאומי, ובשנת 2004 חתמה על גילוי דעת עליו היו חתומים גם אביו ואחיו של נתניהו, ובו קריאה לחיילי צה"ל ולשוטרים לא להשתתף בפינוי התנחלויות משום שגירוש ועקירה הם פשע לאומי ופשע נגד האנושות. הבן המתפטר אמר לחדשות ערוץ 2 שכל מי שמכיר את אמו יודע שדיעותיה הן מקצועיות בלבד ואף אחד איננו יכול להשפיע עליה, ואני כמובן לא אערער על דבריו ואשאיר את השיפוט לקוראים עד כמה דיעותיה של הפרופ' איינהורן הן דיעות מקצועיות טהורות. ואיך זה קשור להכרזה של נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית ולכתבי היד המבוקשים של פרנץ קפקא שהארכיון הפדרלי של ממשלת גרמניה שדד במשך עשרות שנים ממדינת ישראל? ובכן ממאמר שפירסם הכתב הילו גלזר במוסף "הארץ" מיום ה-17 בפברואר 2017, ובו ריאיין והביא את גרסתה של חוה הופה, בתה של אהובת מכס ברוד אסתר הופה, (שהלכה לא מזמן לעולמה), שטענה לבעלות על עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא, שאת חלקם מכרו היא ואמה לגרמנים במיליונים רבים והתכוונו למכור לארכיון הספרות הגרמני את כל הנותר במיליונים רבים נוספים, וכך הוא מספר במאמרו:

"מן הזווית המשפטית היתה זו פרופ' טליה איינהורן מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל שמתחה ביקורת נוקבת על הכרעת הדין, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "הון משפחתי", המשתרע על פני 65 עמודים. מנתחת איינהורן בדקדקנות את מצבור הסוגיות שנידונו בכל אחת מן הערכאות. איינהורן... תמהה למשל מדוע לא ניתן משקל הוגן להסתייגות המופיעה בצוואתו של ברוד, שלפיה עזבונו יימסר לגנזך ציבורי "במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה בחייה לא הוציאה אותם מידיה בדרך אחרת" (איינהורן הסתמכה על תרגום שונה מזה שנידון בבית המשפט).... לסיכום כותבת איינהורן כי "ניכר עד כמה ביקשו השופטים לשמר את אוצרות התרבות של העם היהודי בספריה הלאומית בירושלים", וקובעת ש"כדי להגשים מטרה זו, הם היו מוכנים לכופף את סדרי הדין וגם את הדין המהותי". חוה הופה אמרה להילו גלזר שחשה שהפרופ' איינהורן ממש מדברת מגרונה, ואין ספק שכך הדבר.

אני שלא השתמשתי בתרגום (זה המצוטט אצל הילו גלזר מטעם הפרופ' איינהורן, לעניות דעתי כלל אינו אפשרי), אלא קראתי את המסמכים במקורם הגרמני, את חלקם איתרתי בעצמי בארכיונים בארץ ובחו"ל ואת חלקם תרגמתי עבור בית המשפט, כמו גם רבים אחרים, שאת חלקם פירסמתי ברשימות רבות בבלוג תחת התגיות פרנץ קפקא ומכס ברוד שהקוראים מוזמנים לעיין בהן, לא אחלוק כמובן על המקצועיות הטהורה של הפרופ' איינהורן בעניין עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו, שאינה נופלת כמובן מהמקצועיות הטהורה שבה הביעה את דעתה על מעמד השטחים וההתנחלויות, כמו שבנימין נתניהו הצהיר על המימון הגרמני לספריה הלאומית באופן לגמרי טהור ומקצועי, וקנה מגרמניה צוללות באופן לגמרי טהור ומקצועי, וכמובן שהמינוי של הפרופ' איינהורן בצמידות לביקורה של אנגלה מרקל, כמו מאמרה בזכות משפחת הופה ומכירת הנכסים לגרמנים, כמו ההכרזה בזמנו מפי בנימין נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית בעיצומו של המשפט שבו תבע ארכיון הספרות הפדרלי של גרמניה את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו לעצמו, כמובן שכל זה הוא מקריות טהורה, או מקצועיות טהורה, כמו קניית הצוללות מצמד התאגידים הנאצים תיסנקרופ כולו על טהרת המוסר והמקצועיות שמאפיינים הן את ראש ממשלת ישראל והן את הקנצלרית הגרמניה, שכעת מתענגים לא רחוק מביתי על ארוחת הערב, ומחר יצאו ליד ושם ואחר כך לאוניברסיטת חיפה לקבל תואר ד"ר כבוד, ואחי כבר מת יותר מארבע שנים ואולי הוא בכלל לא היה מרוצה ממה שכתבתי כאן, אבל כבר אין לי את מי לשאול, ולכן אני כותבת על דעת עצמי, ואולי אני היחידה בארץ והיחידה בעולם שמקשיבה לחדשות האלה וחשה בחילה עזה וגועל אינסופי מכל המעורבים, אבל עד שגם אני אמות, אשמור לעצמי את הזכות להתבונן בחיבוק הישראלי גרמני הזה ולהרגיש בחילה.  

חלום על אחי

כשנרדמתי בשבת בצהרים חלמתי על אחי, חלמתי שבאתי להרצאה וגם הוא היה שם ועבר על פני והחלפנו כמה מלות ברכה ואז הוא הלך לשבת בצד עם החברים שהוא בא איתם שאני לא היכרתי אותם, ואני נשארתי לעמוד במקום ואחר כך קרו דברים אחרים שלא קשורים לאחי ובסוף עמדתי במטבח שאינני מכירה ובישלתי כרובית עם תפוחי אדמה ותפוחי האדמה היו זהובים ומתובלים בפפריקה אדומה. גם אני וגם אחי היינו הרבה יותר צעירים בחלום מכפי שהיינו כשהוא מת, וגם בחלום היה חורף כי אחי לבש מעיל. אחר כך ניסיתי להבין איפה היה האודיטוריום שבו היתה ההרצאה ואיפה היה המטבח שבישלתי בו אבל לא הצלחתי לקשר את המקומות מהחלום לשום דבר שאני מכירה מהחיים. אסתי אמרה שאני אבוא לראות את הדירה שבה היא חיה עם אחי ונסענו לשם אחרי שביקרנו בקבר שלו, כי עוד מעט היא עוברת משם. היא הראתה לי תמונות של אמא שלה שנפטרה לא כל כך מזמן בשיבה טובה, ישבה לה וסרגה לה בכורסה ובלילה הרגישה לא כל כך טוב ופשוט מתה, בלי לסבול. צריך הרבה מזל למות ככה. אחי סבל כל כך הרבה והמות שלו היה כל כך נורא. דיברנו על העבודה של אחי ואסתי אמרה תארי לך מה עוד הוא היה עושה, ואני חושבת אולי אם משהו היה שונה הוא לא היה מת מסרטן, אבל אני לא יודעת אם אחי היה יכול לשנות משהו בחיים שלו, כי הוא תמיד עשה את מה שהוא הכי רצה לעשות, ודוקא אני, שאת רוב הדברים שעשיתי בחיים עשיתי מחוסר ברירה, אני עדיין שורדת. אין בזה כל כך היגיון. בדירה של אסתי יש מרפסת שקופה עם מעקה מלוחות של זכוכית, ואפשר לראות את העמק מתחת כאילו עפים מעליו, ואושר בהתחלה פחד מהמרפסת הזאת, שכשמביטים ממנה למטה נדמה שנופלים, אבל אחי בטח היה צוחק מהמחשבות האלה שלי. בדרך לשם אסתי הראתה לי את המקומות שבהם השתוללה לפני שנה השריפה וכמה בתים של חברים שלה שנשרפו, והבנתי שהלהבות היו ממש קרובות לבית שלה, אבל למרבה המזל לא הגיעו אליו. שריפה זה דבר מאד מאד מפחיד, גם אם היא פוגעת רק ברכוש, וקשה לי אפילו לדמיין איך הייתי מרגישה אם היו נשרפים לי כל הספרים, ומזל שאת מה שכותבים אפשר לשמור עכשיו בענן וזה כמו הביטוי של חז"ל שאני מאד מאד אוהבת, גווילים נשרפים ואותיות פורחות. הדירה של אסתי דוקא הזכירה לי את סבתא שפרה, כי יש לה מכונת תפירה של זינגר כמו שהיתה לסבתא בחדר השינה וגם תיבת כלי תפירה מעץ כמו שהיתה לסבתא, שאהבתי לפתוח אותה ולהוציא את כל הכפתורים שסבתא גזרה מכל הבגדים הבלויים שהיא זרקה ולשחק בהם. במיוחד אהבתי את כפתורי הזכוכית השקופים שנראו לי כמו אבנים יקרות. לנסוע לחיפה זה תמיד מאד מכאיב כי נזכרים או בדברים שרוצים לשכוח או בדברים שרוצים לזכור ובאנשים שכבר מתים. כשירדנו מהאוטובוס בתחנת חוף הכרמל נכנסתי עם אושר לשירותים והוא לא רצה להיכנס איתי לתא הקטן, אז רק החזקתי ברצועה שלו מתחת לדלת והוא נשאר מעבר לדלת הסגורה. ואז כשרציתי לשטוף ידיים עמדה שם אשה לא צעירה עם שיער צבוע לבלונדיני וצעקה עלי צעקות נוראות תעופי מכאן עם הכלב הגדול הזה, את עושה מעשי כישוף עם הכלב ואמרתי לה שהיא צריכה פסיכיאטר. אני די בטוחה שהיא אמרה כישוף, אבל אולי היא אמרה משהו אחר, כי אני לא שומעת טוב, וכל האירוע היה כל כך מוזר ולא נעים, ושמחתי לצאת משם ובדיוק אסתי באה באוטו האדום שלה לקחת אותנו, ואושר מיד נכנס למקום שלו מאחור כי הוא כבר רגיל, ונסענו לקבר של אחי שהוא מול שדה פתוח שבכל פעם שותלים בו משהו אחר, והפעם ראינו בו עצים קטנים, שחשבתי שאולי אלה לימונים, ואסתי חשבה שאולי זה מטע אבוקדו. זה נראה מאד יפה ואני חושבת שאחי היה אוהב את כל הדברים ששותלים. חשבתי שזה מוזר שדוקא הדברים שקרו במציאות היו מאד מאד משונים, ודוקא הדברים שקרו לי בחלום היו לגמרי רגילים, כמו שהייתי הולכת להרצאה במכון ון-ליר שאנשים קוראים לו בצחוק מתנ"ס רחביה ואחי גם היה בא לשם לפעמים וגם הירצה שם כמה פעמים, וניסיתי לחשוב אם האודיטוריום בחלום היה בון-ליר אבל לא נראה לי, נראה לי שהוא היה במקום אחר אבל בישראל, כי כולם דיברו שם עברית. עכשיו שאני יכולה לפגוש את אחי רק בחלומות החלומות נהיו מאד חשובים, ואני צריכה לחשוב עליהם טוב טוב ולנסות לזכור ולהבין את כל הפרטים.    

דגים כתומים

כשאחי נטה למות

הוא ביקש מחברה

שתצייר לו תקוה

והיא ציירה לו

דגים כתומים שטים בים כחול.

אחר כך אחי מת, למרות שמאד רצה לחיות

והדגים הכתומים המשיכו לשוט בים הכחול.

לפעמים אני תוהה היכן הדגים הכתומים

והקמע שהבאתי לאחי כשנטה למות.

זה היה קמע זהב עם עין כחולה וחמש אצבעות

ואחי כל כך רצה לחיות.

אבל אחי מת

והדגים הכתומים המשיכו לשוט בים הכחול.

לפעמים אני חושבת שאילו מתי אני

היה לי פחות אכפת מעצמי.

אבל אולי זו יוהרה של מי שנותר לחיות.

אינני יודעת מה חש הנוטה למות

וכשאדע זה יהיה כנראה מאוחר מדי להבין.

יש אנשים שיודעים להגיד מלים יפות על המות

או יודעים לצייר דגים כתומים שטים בים כחול.

אני מרגישה שהמלים טפשיות מול המות

אני מרגישה שאין מה להגיד מול המות

אני מרגישה טיפשה מול המות

אני מרגישה שאינני יודעת דבר

אני מדמיינת דגים כתומים שטים בים כחול.

זיגמר גבריאל ומדיניות גרמניה בישראל

לקח הרבה זמן עד שקיבלתי את העיתונים מגרמניה, אז אני מתרגמת רק עכשיו:

די צייט, גיליון 18, 27 באפריל 2017

ידידים זרים

סירובו של בנימין נתניהו לפגוש את שר החוץ הגרמני, מראה שממשלת ישראל מנהיגה את ארצה בחברה בינלאומית אפלה

מאת מיכאל תוּמַן

שר החוץ הישראלי הותיר את שר החוץ הגרמני לעמוד לפני הדלת. בנימין נתניהו, בתפקידו הראשי ראש הממשלה, סירב לפגוש את זיגמר גבריאל בעת ביקורו הראשון בישראל. גבריאל לא רצה "לעשות מזה דרמה", אבל אמר שזה היה "צעד ראוי לציון". בהחלט. סירוב זה חורג באופן רדיקלי מהמסגרת, שהיתה נהוגה במשך 52 שנות היחסים הדיפלומטיים. יש מתח בין ישראל לגרמניה.

נתניהו התנהג בדומה לאותן ממשלות שמתעלמות בהפגנתיות מצורה מסוימת של המדיניות הגרמנית. יותר ויותר מדינות אוסרות על מפגש עם האופוזיציה ומכנות זאת "התערבות בעניינים פנימיים", עד כה רק מדינות אוטוריטריות מתחו את הגבול הזה. כעת גם ישראל. בזמנים קשים אלה טווח התימרון של המדיניות הגרמנית מצומצם.

נתניהו סירב לפגישה עם גבריאל, מכיוון שביקר גם שני ארגונים לא ממשלתיים, שמבקרים את מדיניות ישראל. מדובר ב"בצלם" ו"שוברים שתיקה". ארגונים אלה אוספים תיעוד להפרות זכויות אדם של שני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלשתיני. הם מותחים ביקורת חריפה על בניית ההתנחלויות הישראליות. בישראל הם נחשבים לפיכך לאקטיביסטים שמכפישים את ארצם. הממשלה פועלת נגדם באמצעות חקיקה. אבל בגרמניה ובאירופה הם נמנים על חוג שותפי השיח המוכרים. הם מקבלים מימון מהאיחוד האירופי. נשיא גרמניה לשעבר יואכים גאוק פגש את חבריהם בעת ביקורו בישראל בשנת 2012. באותה שנה הציג בית וילי בראנדט בברלין תערוכת צילומים של שוברים שתיקה.

אך מאחורי סירובו של נתניהו עומד יותר מכך. זה נוגע למנהג הראוי של שרי החוץ הגרמנים להיפגש לא רק עם ראשי מדינות ושרי חוץ, אלא גם עם האופוזיציה, נציגי החברה האזרחית, אמנים. למדיניות חוץ יש מישורים רבים. קרנות, עמותות, מכון גיתה וכנסיות תומכים בשותפיהם בחו"ל בכסף ובסיוע ארגוני. קרנות מפלגתיות משחקות תפקיד חשוב. עקרון היסוד הוא שמדובר ביחסים בין העמים ולא רק בין הנהגות פוליטיות.

מדיניות החוץ הרב-שכבתית הגרמנית הזו מותקפת כבר זמן רב על ידי מדינות כמו רוסיה, מצרים או סין, לאחרונה גם על ידי תורכיה. כפי שהממשלות שולטות בעמיהן, הן רוצות להציב את היחסים בין אנשים תחת חסותן. קרנות וארגונים בלתי ממשלתיים בחו"ל נתקלים לכן בקשיים. שותפיהם המקומיים מוטרדים. מדובר בעצם בהחנקת החירות. האוטוריטרים היו מעדיפים שרק השגרירים ישבו לשולחן, עם דגלונים ועוגיות. כמו פעם בגוש המזרחי.

בנימין נתניהו שנבחר באופן דמוקרטי, מנהיג את ארצו בחברה אפלה. מבחינה פוליטית פנימית כוונתו להחניק ארגונים בלתי ממשלתיים ביקורתיים. בכך שדחה את גבריאל, הוא רוצה להפוך את העמותות לאסורות במגע. שאיש לא יראה עוד, כדי שלא לקלקל יחסים עם נתניהו. זוהי הפחדה, אבל יותר מכך: נתניהו תוקף חלק חשוב ממדיניות החוץ הגרמנית. זה בנפשנו.

גבריאל חזר על המשפט של מרקל, שביטחון ישראל שייך לטעם קיומה של המדינה הגרמנית. זה עומד בעינו. אבל שתי המדינות שוב אינן חושבות באותה צורה. אם בעניין מדיניות ההתנחלויות, או פתרון שתי המדינות לסכסוך במזרח התיכון, או המדיניות כלפי סוריה או איראן – או היחס בין חירות למלחמה בטרור. בכך אין הרבה התאמה. לאחרונה ביטלה מרקל עקב מדיניות ההתנחלויות התיעצויות ממשלתיות. כאשר נשיא גרמניה פרנק-ולטר שטיינמאייר יבקר בישראל [כעת, ע.פ.] , שוב יהיו ההתנחלויות והארגונים הלא-ממשלתיים נקודת מחלוקת.

מרגיע שישראל וגרמניה תמימות דעים בשיפוטן על העבר והפשעים הגרמניים נגד היהודים. זיגמר גבריאל הדגיש זאת בעת ביקורו באתר הזיכרון ביד ושם.

אבל באשר להווה ולעתיד, מתרחקות שתי המדינות באופן מדאיג זו מזו.     

סוף המאמר

מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, בכל פעם שאני קוראת נזיפה גרמנית לדמוקרטיה הישראלית, אני נזכרת במכתבו של דובר שגרירות גרמניה, שדרש מעיתון "הארץ" שלא לפרסם את מאמריי על האנטישמיות הגרמנית, שבעקבות זאת חדל העיתון לפרסם את מאמריי, וגם בנציגה של קרן מינרווה של משרד החינוך הגרמני, שדרשה מפרופסור באוניברסיטת תל-אביב שלא לפרסם את המחקר שהזמין ממני על הימין הקיצוני באוסטריה, כי כתבתי בו על קשרי הימין הקיצוני באוסטריה עם אנשי ימין גרמנים ועל ההשפעה העמוקה שנודעת לימין הגרמני על הימין הקיצוני באוסטריה, והנציגה של קרן מינרווה של משרד החינוך הגרמני כתבה בראש המחקר שלי "מה הקשר בין גרמניה לאוסטריה?", ובכך שלחה את מחקרי לפח (זה לא היה נורא, הוא התפרסם במקום אחר). על כל מיני דברים כאלה אני חושבת, ויש עוד ועוד, אבל לא אפרט את כל תולדות המאמץ הגרמני להשתיק אותי, שחלק מהקוראים מודעים לו, רק אציין עוד שהגרמנים דאגו לסלק את אחי המנוח, הפרופסור גלעד מרגלית ז"ל, מהמכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממקימיו וממנהליו והחליפו אותו בפרופסור נוח יותר לגרמנים, וזה היה כעונש על ספרו של אחי על תרבות הזיכרון המפוקפקת בגרמניה, שמנסה ליצור הקבלה בין סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה לסבלם של היהודים מידי הגרמנים. זה לא תרם לבריאותו של אחי שחלה בסרטן קטלני ומת לפני שנתיים וחצי, ועד עכשיו לא תירגמו את הספר שלו לגרמנית, כי בגרמניה יותר מתעניינים בתיעוד על פשעי מלחמה של יהודים, שלצורך זה הם מממנים את "בצלם" ואת "שוברים שתיקה", ובאמת כשנתניהו מנסה למנוע מהגרמנים להיפגש עם "בצלם" ו"שוברים שתיקה", הוא תוקף את המרכיב הכי חשוב במדיניות הגרמנית כלפי ישראל והיסוד הכי חשוב של התרבות הגרמנית אחרי השואה, שזה להשוות את ישראל לנאצים, שלצורך זה גרמניה מעוניינת מאד לתעד פשעי מלחמה ישראלים או כל דבר שאפשר להציג תחת הכותרת "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים אותנו", שלכך נועדה תערוכת שוברים שתיקה בברלין. לי באופן אישי לא היה אכפת אם נתניהו כן היה נפגש עם זיגמר גבריאל, או עם כל גרמני אחר, שנפגש עם שוברים שתיקה ובצלם או לא נפגש, כי ממילא אני רואה בקשרי ישראל וגרמניה אילוץ שישראל חייבת להסכין איתו, כי גרמניה היא המדינה הכי גדולה והכי חזקה באירופה, ואחת המעצמות החזקות בעולם, ולכן ישראל שהיא מדינה קטנה חייבת להיות איתה בקשר, אם כי לעניות דעתי לא צריכים לקנות מהם צוללות, או כל כלי נשק אחר, שראוי לעניות דעתי לקנות מעמים שהתנגדו לנאצים, ולא מעמים שרצחו ששה מיליון יהודים, ולעניות דעתי מישהו שרצח את העם שלך הוא לא חבר שלך, גם אם הוא יגיד שהוא כן ואתה תיאלץ להסכים איתו מרוב פחד שהוא ירצח אותך שוב. לעניות דעתי אם מדינאים גרמנים מבקרים בישראל הם צריכים להיפגש עם ניצולי שואה קשישים ולדבר איתם, ולא עם ארגונים שמאשימים את ישראל בפשעי מלחמה, שבעיני זאת חוצפה של הגרמנים, מה גם שהמניע היחיד שלהם בפגישות האלה הוא אנטישמיות והכחשת השואה ולא שום דבר אחר שהם טוענים. נכון שהם תמיד הולכים ליד ושם ומסתכלים שם על תמונות וכל מיני מוצגים. אני מאד מעריכה את יד ושם ואני הולכת לשם הרבה, אבל זה מוזיאון, מוסד שאוצר מוצגים דוממים מהעבר, וכל עוד יש ניצולים חיים ראוי שמדינאים גרמנים ייפגשו וישוחחו איתם, ואני מכירה לא מעט ניצולים שהם אמנם אנשים קשישים אבל יש להם הרבה מה לומר, והייתי יותר מתרשמת מכל הדיבורים היפים של המדינאים הגרמנים שמבקרים בישראל אם הם היו נפגשים עם ניצולי שואה, ושואלים אותם מה הם מרגישים, במקום להקדיש את ביקורם בישראל לקידום הכחשת השואה, אחרי שהם יוצאים ידי חובת עברם בביקור ביד ושם ורצים להיפגש עם ארגונים שהם מממנים ומעודדים כדי להציג את ישראל כפושעת מלחמה, שעל ידי כך הגרמנים מרגישים יותר נוח עם הרצח של ששה מיליון יהודים. כמובן הייתי מעדיפה שגם נתניהו לא יצטרף למכחישי השואה ויכחיש שהיטלר הגה את רעיון השמדת היהודים כדי להרשיע את שנואי נפשו הערבים בפשעי הגרמנים, שמזה אני עדיין בהלם, ולא יודעת איך להתמודד עם זה. כל היחסים בין ישראל לגרמניה הם יחסים שדומים יותר לזנות או לאונס, יחסים משפילים מטבעם שמחייבים את היהודים להגיד כל הזמן כמה הרוצחים של העם שלנו, שעסוקים בכל דרך אפשרית בלהשוות אותנו לנאצים כדי לטהר את עצמם, הם בעצם החברים הכי טובים שלנו, כאילו מישהו שרצח ששה מיליון יהודים יכול להיות חבר של יהודים, וכאילו היינו טורחים להיות איתם בקשר לולא היו חזקים ועשירים כל כך ומממנים המון גופים בישראל, כמובן את אלה שמקדמים את האינטרסים שלהם, ובתנאי שמסלקים אנשים כמוני וכמו אחי המנוח, שלא מפגינים מספיק ידידות לגרמניה, ולא מוכנים לזכות את הגרמנים ולהרשיע את ישראל, כי דמוקרטיה גרמנית זה למתוח ביקורת על ישראל, אבל בשום פנים ואופן לא למתוח ביקורת על גרמניה, ואם אתם מצפים שמישהו בגרמניה יביע אולי פעם דיעה אחרת, ולא יתיישר עם העמדה הגרמנית הרישמית, אתם ממש מגזימים, כי בגרמניה הדמוקרטיה מתבטאת בכך שכולם חושבים ואומרים בדיוק אותו הדבר, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בישראל, כמו שביטאה את זה גרמניה אחת שחיה בישראל: "בגרמניה הימין והשמאל, כולם בעד מר"ץ". ואני רוצה להזכיר כאן את שני ספריו החשובים ביותר של אחי ז"ל, בתקוה שבין הקוראים יש מי שקראו אותם, או מי שיחפשו ויקראו אותם, כי אחי כבר לא בחיים ויש מי שמעוניין להשכיח אותו ואת עבודתו:

גלעד מרגלית, "גרמניה האחרת" והצוענים, יחסם של הגרמנים אחרי 1945 לרדיפת הצוענים ברייך השלישי, הוצאת מגנס, ירושלים תשנ"ט

גלעד מרגלית, אשמה, סבל וזיכרון, גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת חיפה, תשס"ז, 2007  

וראו גם רשימתי הפצצת דרזדן בזיכרון הגרמני   

הפצצת דרזדן בזיכרון הגרמני

היום, ה-4 בינואר, הוא יום הולדתו של אחי המנוח, הפרופסור גלעד מרגלית ז"ל. אחד ממחקריו החשובים ביותר של אחי עסק בניסיון הגרמני להפחית מאשמת השואה על ידי האדרת סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, מחקר שעיקרו הובא בספרו "אשמה, סבל וזיכרון, גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה", שהתפרסם בשנת 2007 בהוצאת אוניברסיטת חיפה. בספרו עסק אחי בהרחבה במיתוס של דרזדן, ובעיקר בהשפעת המלחמה הקרה על התפשטות המיתוס, והשימוש בו עד ימינו אלה. לפני כמעט שנתיים התפרסם ב"די צייט" מאמרו של הפרופסור דיטמר זיס, שמתאר את שורשיו הנאציים של מיתוס דרזדן, והוא משתלב במחקרו של אחי. אני מביאה כאן תרגום של המאמר בכמה קיצורים.  

די צייט, 13 בפברואר 2015, גיליון 7.

פצצות על המערב

עד היום מעצבת התעמולה הנאצית את זכר חורבן דרזדן לפני 70 שנה

מאת דיטמר זיס, פרופסור להיסטוריה חדשה באוניברסיטת אוגסבורג

שבעה ימים ושמונה לילות בערה העיר. תושביה נשרפו, נהרגו, הורעלו. חומותיה הקורסות קברו תחתיהן 135,000 מתים, 75,000 יותר מאשר בהירושימה. "סדום בסכסוניה", הכתיר "דר שפיגל" בשנת 1963 את כתבתו על ספרו החדש של ההיסטוריון הבריטי דיוויד אירווינג, שבו תוארה "נפילת דרזדן" ב-13 וב-14 בפברואר 1945. היקף החורבן היה תנ"כי, "פעולת טרור סתמית", במלים אחרות: הקרבנות האמיתיים של מלחמת העולם השנייה הם הגרמנים.

ספרו של אירווינג, שנודע לימים כמכחיש שואה, עשה כותרות בגרמניה כמו גם באנגליה. הוא נתפס כמספק הוכחות לכך ש"פירנצה על האלבה" חסרת-המגן נפלה קורבן לברבריות של בעלות הברית ולאסטרטגיה רצחנית של מלחמת אוויר. אירוינג גם הצביע על האשמים: ארתור האריס, מפקד חיל האוויר המלכותי, וראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל.

העובדה שגם בריטי טוען את מה שרבים בגרמניה היו תמיד משוכנעים בו, הלהיבה את הציבור הגרמני. גם ב"די צייט" הופיעה בספטמבר 1964 – בעוד משפט אושוויץ מתנהל מזה כשנה – כתבה לרגל תרגום ספרו של אירוינג לגרמנית מאת מרגרט הופמן, שפסקה: "רצח ההמונים הגדול ביותר בתולדות האנושות, שהתרחש במהלך יום אחד, הוא לא זה שסבלו תושבי הירושימה, כפי שמניחים כמעט אוטומטית, אלא זה של תושבי דרזדן". דרזדן הוצגה יותר מכל עיר אחרת כסמל לחוסר הטעם שבמלחמה ולאסטרטגיה הצבאית המפוקפקת מבחינה מוסרית של בעלות הברית.

זיכרונות מלחמת האוויר מעולם לא היו בגרמניה "טאבו", כפי שטוענים לעתים כה קרובות, לא במזרח ולא במערב. להיפך: החוויות במרתפים ובבונקרים, מראה הרחובות הבוערים, היו לעתים קרובות החוויות היחידות מן הרייך השלישי שנדונו ברצון, בגלוי ובפירוט בחוג המשפחה. מאז 1945 משל בכיפה הסיפור על לידתן מחדש של הערים הגרמניות, שקוממו את עצמן מתוך ההריסות. במערב-ברלין, בהמבורג, קלן, הנובר ובערים רבות אחרות, התהוו בחורבות הכנסיות אתרי זיכרון בולטים,

בנוסף לכך עיצבה המלחמה הקרה את התיאור: בעוד שבמערב-גרמניה התחשבו לפחות רשמית בבנות-הברית המערביות, במזרח אימצו ללא עכבות את הטרמינולוגיה הנאצית ודיברו על "מתקפות הטרור האנגלו-אמריקניות". מאז שנות התשעים ניתן להבחין כיצד הדיבור על מלחמת-האוויר כ"טאבו" וכ"חור בזיכרון" נקשר לטענה על קורבנות המלחמה הגרמניים שלכאורה "נשכחו" ולתלונה על פשעי מלחמה של בעלות הברית. הדבר נכון במיוחד לגבי דרזדן.

אין הרבה מחלוקת לגבי האירוע עצמו. ההתקפה נעשתה במודעות מלאה לכך שתיפגענה מטרות אזרחיות ומספר רב של פליטים. דרזדן היתה עבור בעלות הברית מטרה צבאית חשובה בשלבי המלחמה האחרונים: עיר מבוצרת שלא נפגעה, צומת תחבורה אסטרטגי לחניית כוחות ולהגנה על הבירה ברלין.

ההפצצה הבריטית לא נבדלה במהותה ממתקפות אחרות. הפצצת הערים הגרמניות, ביניהן גם לייפציג וחמניץ, נועדה לחסום הובלת דלק, לפגוע בתשתיות של הרייך וליצור כאוס, ומטרות אזרחיות נכללו בכך.

המפציצים הבריטים טסו בליל ה-14 בפברואר 1945 והטילו על העיר בשני גלים 2646 טון פצצות. בניגוד לטענות לא השתמשו בפצצות זרחן ולא בגיחות עומק להרג אנשים. ההרס היה גדול: כנסיות בארוק, בתי אזרחים וארמונות, 75,000 דירות מתוך 220,000 נהרסו. מספר האנשים שנהרגו נותר זמן רב במחלוקת קשה. רק בשנת 2010 בדקה ועדת היסטוריונים מטעם העיר את כל המקורות והגיעה למסקנה שמספר הקורבנות המקסימלי הוא 25,000 נפש.

הפצצת דרזדן מאפילה עד היום על הפצצת ערים שניזוקו קשה יותר כמו וירצבורג ופורצהיים. גם הן נחרבו בשבועות האחרונים למלחמה, כשלא היה עוד ספק בניצחון בעלות הברית. את מקומה המיוחד בזיכרון הקולקטיבי חייבת דרזדן לתעמולה הנאצית. בינואר 1945 פתח המיניסטריון של גבלס במערכה גדולה אחרונה. כדי לגייס נשים וילדים, נכים וקשישים, אך גם כמסר לעולם, תיאר מיניסטריון התעמולה את הרייך השלישי כקורבן של תכניות השמדה עתידיות ארוכות טווח של בנות הברית. לכך התאימה ההתקפה על דרזדן בדיוק. כבר ב-15 בפברואר הפיץ משרד החדשות הגרמני בהוראת גבלס את הפרשנות התואמת: "מתקפת הטרור" נגד עיר הבארוק הינה ההוכחה האחרונה לכך, שבעלות הברית אינן תוקפות מטרות צבאיות, אלא חפצות להשמיד את הגרמנים.

בעוד שאמצעי התקשורת הבריטים לא הקדישו לכך תשומת לב מיוחדת, במקומות אחרים התפשטו החדשות מהר. קודם כל בעיתונות השבדית הנייטרלית, הופיעו דיווחים יזומים של התעמולה הנאצית, שסיפקו מידע על היקף ההרס. מדובר שם על "קורבנות בחיי אדם שלא נודעו כמותם", על טרגדיה של עיר, על מצוקת הפליטים ועל מספר כמעט אינסופי של הרוגים. העיתון "סוונסקה מורגנבלאדט" דיווח ב-17 בפברואר בהסתמך על "מקורות מהימנים", על מאה אלף מתים. כשניים וחצי מיליון איש שהו בדרזדן בזמן המתקפה.

עיתונים אחרים, גם בארצות-הברית, אימצו מספרים אלה. דרזדן שוב לא הופיעה כמתקפה צבאית אחת מרבות, אלא כהתגלמות אלימות נטולת-מידה של בעלות הברית. ב-27 בפברואר הודיע העיתון "סוונסקה דאגבלאדט" לבסוף, שמספר המתים קרוב יותר למאתיים אלף מאשר למאה אלף, מספר שזכה מאז לתפוצה רחבה.

בעלות הברית עצמן שיחקו לידיו של גבלס: ב-16 בפברואר דיווחה סוכנות הידיעות אי-פי על מסיבת עיתונאים במטה הראשי של כוחות הפלישה של בעלות-הברית, לכאורה אימץ מישהו אחרי המתקפה על דרזדן אסטרטגיה חדשה, שמכאן ואילך הוחלט על "מתקפות טרור מכוונות על מרכזי אוכלוסין גרמנים", ושימוש חסר-אבחנה בכל האמצעים שעומדים לרשותם.   

אמנם בעלות הברית ניסו לעצור את הדיווח הכוזב, אך הוא כבר התפשט בעולם, והוכיח כביכול את מה שגבלס טען חזור ושוב ביתר קדרות. רוברט לי, ראש חזית העבודה הגרמנית, זעם: בעיתון הברלינאי "דר אנגריף" הוא הסית נגד מתקפת האוויר שפתחו בה "שכירי היהודים", שהפכה את מחצית האומה לחסרי בית והחריבה את "היהלום שבכתר", שכיית האמנות השלווה דרזדן. ובדיוק ברוחו של היטלר ניסה לי להפוך את החורבן למועיל למהפכה הנאצית: בעקבות החורבן יש צורך לבטל את כל המוסכמות האזרחיות, כל הגבולות וכל ההגנות, ולהתנפל במלוא העוצמה על מחרחרי המלחמה היהודים-בולשביקים.

בשבועון הברלינאי "הרייך" הופיע ב-4 במרץ תחת הכותרת "המות בדרזדן" מאמר מאת רודולף שפארינג, שניתח את המתקפה ותיאר אותה כחד-פעמית. שפארינג לא הציב במרכז את מות הגיבורים, כפי שהתעמולה הנאצית עשתה זמן כה רב, אלא את השאיפה האישית והנכונות לעזרה של "קהילת העם", שלמרות האסון של דרזדן או דוקא בגללו, מגלה דבקות רבה יותר מאי פעם. המתקפה מוכיחה מה קורה, כאשר התרבות המערבית מתמסרת להרס עצמי. דרזדן, הסמל, "נאמנת נכסי הכלל של המערב" הושמדה, ונפלה קורבן לציניות ולאלימות של מלחמת האוויר האנגלו-אמריקנית.

באופן כזה הפכה דרזדן בתוך מספר שבועות לסמל ניהול המלחמה הנפשע כביכול של בעלות-הברית, מין "עירבון מוסרי" שהמשטר הנאצי רצה לנצל לא רק בחודשי הסבל האחרונים של המלחמה, אלא גם בפולמוס הבלתי נמנע לאחר המלחמה על האשמה במלחמה ובפשעים שבוצעו בה.

רבים ממוטיבים אלה חזרו לאחר 1945 ולמרבה הצער גם היום הם לא נעלמו. כך קשרה עצמה מדיניות הזיכרון של מזרח-גרמניה באופנים רבים לתעמולה הנאצית. בשנים 1946 ו-1947 עוד דיברו פקידים קומוניסטים על שותפותם של הגרמנים במלחמת האוויר ורק אז התלוננו על מות חפים מפשע בעיר. עם החרפת המאבק בין שתי הגרמניות נעלמו הנימות של ביקורת עצמית גרמנית. יותר ויותר דובר על "פשעי בעלות-הברית", נטען שמלחמת האוויר הסירה את המסוה מעל האימפריאליזם המערבי. שוב דיברו על דרזדן "חסרת-המגן", שהופצצה כי המערב שאף להרוס את הטריטוריה העתידית של הסובייטים, וכך למנוע את בניית הסוציאליזם. דרזדן הפכה להיסטוריה של סבל עירוני ובה בעת לאגדה סוציאליסטית של גבורה ובנין מחדש. כמו כן היא איפשרה את תיאור ההפצצה כ"פשע אימפריאליסטי-פשיסטי", לצורך ביקורת על מגמות הרסטורציה של מערב-גרמניה. במקום ההיסטורי, ובתולדות הנאציזם בסכסוניה, לא התעניין כמעט איש: דרזדן המשיכה להיחשב ל"קורבן חף מפשע".

ב-14 בפברואר 1982 צוין לראשונה בטקס כנסייתי בעיר גורל היהודים (ב-Annenkirche). כעת עמד במרכז תפיסתן של הכנסיות במזרח ובמערב מושג ה"פיוס", פיוס במיוחד עם ערים שנהרסו בידי הגרמנים, כמו קובנטרי. ההתיחסות היתה בעיקר לחוסר התוחלת שבמלחמה. שאלת האשמה הודחקה והתפוגגה בתוך השיח על שלום ומחילה.

גם אחרי 1989 נותרה דרזדן לתושביה כעיר שלגורלה אין אח ורע. מי שדיבר על דרזדן יכול היה כעת להתנגד למלחמה בעיראק ובה בעת לזכור את הגרמנים כקורבנות של מלחמת העולם השנייה.

במרתון הזיכרון בשנת 1995 היה זה הנשיא רומן הרצוג, שניסח בדרזדן את ההשקפה הממלכתית החדשה: לא התחשבנות ותלונות, אלא צער בלבד. הרצוג לא דיבר על המקום ההיסטורי, אלא על ההתנגדות למלחמה בתור שכזו. כפי שציין ההיסטוריון [הישראלי] דן דינר בהקשר אחר, היתה זו "אנתרופולוגיזציה של הסבל", שאיננו מכאיב יותר לאיש, ולכן איננו רלוונטי.

עם הזמן התפתחו יוזמות לשלב את הזיכרון היהודי והנאצי של העיר. בהיסטוריה הנאצית של דרזדן מיעטו לטפל. מסוף שנות התשעים צועד בעיר הימין הקיצוני "נגד שואת ההפצצות".

סוף המאמר

המונח "שואת ההפצצות" מוביל אותי לעמוד 133 בספרו הנ"ל של אחי, שם הזכיר את אותו ציטוט מכתבתה של הופמן ב"די צייט" שגם זיס מצטט. ואחי ממשיך וכותב:

"בשנת 1965, לרגל יום השנה העשרים להפצצה, הופיע מאמר ארוך בעיתון הליברלי "זידדויטשה צייטונג, שכותרתו "מדוע נגזר על דרזדן לגווע?" לדברי הכותב "הטבח הנורא ביותר לא אירע בהירושימה, אף לא בנגסקי, אלא בדרזדן." המאמר מלווה בטבלת ההפצצות הקשות ביותר במלחמת העולם השנייה. בראש הטבלה – דרזדן, עם 130,000 חללי הפצצות [נתון מומצא שנלקח מספרו של מכחיש השואה דיוויד אירווינג.] אחריה טוקיו (84,000 הרוגים), הירושימה (71,000 הרוגים), המבורג (43,000 הרוגים) ונגסקי (36,000 הרוגים). בצד המאמר תצלום שריפת גופות של חללי ההפצצה במרכז דרזדן. ככל הידוע לי זה תצלום ראשון מסוגו שהתפרסם בעיתונות ברפובליקה הפדרלית. התצלום התפרסם גם בספרו של אירווינג. הבחירה בו מצביעה, לדעתי, על קיומו של מרכיב סמוי מובנה בסוגיית דרזדן. תצלומי ערימות הגוויות שהתפרסמו בתקשורת בגרמניה המערבית במהלך המלחמה הקרה היו ברגיל תצלומי גופות של יהודים. הם שהיו לייצוג החזותי של אושוויץ – ההשמדה המתועשת של בני אדם בידי הנאצים – כזוועה ייחודית בתולדות האדם.

הצגת תמונה זהה, לכאורה, של ערימת גוויות של גברים, נשים וילדים גרמנים שהרגו בעלות הברית, מתריסה, תוך שימוש בייצוג שנקשר לשואה במובהק – כי גם האנגלים והאמריקאים אחראים למעשי זוועה דומים נגד אזרחים גרמנים תמימים. מטרתה היא לערער את ההכרה שחלחלה בהדרגה אל התודעה הקיבוצית הגרמנית מאז 1945, כי פשעי הנאצים חורגים ממקרים רווחים של הרג אזרחים במהלך מלחמה. תכליתה לקעקע את תחושת האחריות הקיבוצית לזוועה ייחודית, שגברה בציבור הגרמני מסוף שנות החמישים."

ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שספר הכחשת השואה של דיוויד אירווינג תורגם לגרמנית מיד לאחר צאתו לאור וזכה שם להתלהבות כללית, ועד היום הוא מעצב את הזיכרון הגרמני. ספרו של אחי, למרות שהוא ועבודתו מוכרים היטב בקרב ההיסטוריונים הגרמנים, לא תורגם לגרמנית עד היום.

ועוד הערה: רוברט לי, ראש אירגון חזית העבודה הגרמנית, כביכול הסתדרות העובדים הגרמנית של המפלגה הנאצית, ותועמלן נאצי ממדרגה ראשונה, הוא זה שאחראי לצי הספינות Kraft durch Freude (עוצמה מתוך שמחה), שלכאורה נועד לספק שיט תענוגות לפועלים, ולמעשה נועד לעקוף את האמברגו על אספקת נשק וסיוע לספרד הפשיסטית, ובאמצעותו הושטו לאי מדיירה הטייסים הגרמנים שהפציצו את גרניקה וגם פונו באמצעותו לאחר ההפצצות חזרה לגרמניה. בספרו "בהילוך סרטן", שהיה רב-מכר אדיר בגרמניה, תיאר גינתר גראס את רוברט לי וצי הספינות שלו כמופת של סוציאליזם ודאגה לפשוטי העם, עוד דוגמה להתמדתה של התעמולה הנאצית בשיח הגרמני עד ימינו - על כך ברשימותי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", ו"הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס".