יהודית הנדל / כרטיסים לסמי דייויס

 

כשקראתי על הנובלה הגנוזה של יהודית הנדל שהוציאו עכשיו לאור חשבתי מיד שהסיפור נשמע כמו הסרט של שמעון דותן "צלילה חוזרת", שראיתי לפני שנים רבות עם בעלי, כשרק יצא לאקרנים. לא כל כך אהבתי את הסרט, במיוחד לא את הבילוי הלילי של הצוללנים במועדון אחרי שהם חוזרים מהלוויה של יוחי, כשהם לגמרי משתכרים ומבלים עם נשים שפגשו במועדון שהן כנראה זונות, למרות שזה לא ממש ברור. זה היה די מגעיל, וגם בנובלה של יהודית הנדל זה די מגעיל, אבל עכשיו אני מבינה שזה מגעיל כי ככה זה התכוון להיות, מגעיל. בויקיפדיה כתוב ששמעון דותן כתב את התסריט ולא כתובה אף מלה על יהודית הנדל וזה מוזר, כי ברור שהסרט מבוסס על הנובלה, למרות שאולי הנובלה נכתבה על פי החוויות ששמעון דותן סיפר ליהודית הנדל, שהוא היה נשוי לבתה, כי הוא בעצמו שירת בחיל הים כצוללן. הייתי רוצה לדעת מה בסיפור בדוי ומה קרה באמת, למרות שזה לא צריך לשנות. הסרט הרבה יותר הרואי מהנובלה, יוחי נהרג בפעולת לחימה, בעוד שבנובלה נראה שהוא נהרג בצלילה שגרתית ביום חורף, והוא שוקע בבוץ, אולי בבוץ של נחל הקישון המזוהם שנהגו לצלול בו צלילות אימון, והבוץ הזה שיוחי שקע ומת בו מטריף את אלמנתו מירה, שכל הזמן חושבת על הבוץ ומריחה את הבוץ, למרות שלא הביאו לה את המדים של יוחי כדי שלא תראה את הבוץ שהם מזוהמים בו. בסרט בכלל לא מדברים על בוץ, למיטב זכרוני. כנראה הלכנו לצפות בו כי בעלי בעצמו היה צוללן חובב ועניין אותו לראות סרט על צוללנים, ולפני שהתחתנו הייתי נוסעת איתו ומסתכלת איך הם נכנסים למים ונעלמים בתוכם לדי הרבה זמן, למרות שהצלילות עצמן הן קצרות. זה היה מפחיד. בדיוק לפני שנה בעלי, שכבר לפני הרבה שנים התגרשתי ממנו, נהרג בתאונת צלילה. הוא המשיך לצלול כל השנים למרות שכבר היה כנראה זקן מדי, ובתי הבכורה אמרה שגם אם היו אומרים לו לא לצלול הוא לא היה מפסיק לצלול, וזה הפך את המוות שלו לבלתי נמנע. בגלל שהייתי נשואה לצוללן אני יודעת שאף פעם לא צוללים לבד, תמיד צוללים בזוגות, ואני מבינה מקריאת הנובלה שיוחי והגיבור לא היו סתם באותה יחידה, אלא היו זוג שצלל ביחד, וכשצוללים ביחד ואחד נפגע או לא מרגיש טוב השני אמור לעזור לו לעלות ולהציל אותו, לכן גיבור הסיפור מרגיש אחריות אישית למותו של יוחי, למרות שהוא לא אשם במוות הזה. הוא כל הזמן נוסע לבקר את האלמנה של יוחי מירה, ובסוף מתאהב בה ומתחתן איתה, אבל הדברים האלה רק מוזכרים בנובלה, לא מתוארים בה. מה שמתואר בה אלה המחשבות של מירה והמחשבות של הגיבור והשיחות ביניהם כשהוא בא לבקר אותה, ומביא לה הקלטה של יוחי שר, כי יוחי שר יפה והוא חושב שמירה תשמח בהקלטה, והוא לא יודע שבצד השני של סרט ההקלטה, כפי שמירה תגלה במהרה, יוחי מספר לחבריו הצוללנים על הבגידות שלו במירה ולועג לה. ואז מירה מתחילה לשמוע את הקלטת של יוחי בלי הפסקה. הגיבור הוא לא יוחי אבל הוא כמו בבואה של יוחי. גם הוא צוללן וגם הוא מתאהב במירה ומתחתן איתה ובוגד בה כמו יוחי. אולי מירה היא עקרה ואולי גם לזה יש משמעות בסיפור, למרות שזה לא נאמר, רק מסופר שהמאהבת של יוחי באה לחפש אותו בבסיס אחרי שמת והיא היתה בהריון, אז אי אפשר לא לחשוב על זה שלמירה ויוחי אין ילדים, שלמירה היה רק את יוחי ובלעדיו היא משתגעת, למרות שיוחי היה בסך הכל מנוול שבגד בה ולעג לה. אני לא חושבת שהסיפור על המאהבת ההרה היה בסרט. בסרט גם לא היתה ההופעה של סמי דייויס מסיבות מובנות, ולכן אי אפשר היה לקרוא לו בשם של הנובלה. אי אפשר לדעת אם יהודית הנדל התכוונה להמשיך את הנובלה ולספר מה קרה עם מירה ומה קרה עם המאהבת. האם אי פעם הן נפגשו, ומירה ראתה שהילד נורא דומה ליוחי. זה כבר בדמיון שלי. בנובלה הזאת, המדכאת להחריד, מירה רק חושבת על המוות של יוחי וגם על החיים של שניהם, איך היא חיכתה לו כל הזמן ופחדה לצאת מהבית כי אולי הוא יבוא והיא לא תהיה ותחמיץ אותו. יהודית הנדל טובה בלתאר נישואים שהם בעיקר החמצה ואובדן. בכל הסיפורים בספר יש בדידות ואובדן ובאף אחד מהם אין שמחה. חלק מהם קצת בוסריים ויש בהם משהו מלאכותי, אבל אהבתי את הסיפור "מיני סדקית" על אלמנה זקנה ניצולת שואה שמשוטטת בבתי קפה בתל-אביב ומוכרת מיני סדקית לפרנסתה, מאחר שבמלחמה איבדה את הכל.

זה ספר עצוב ומעציב ולמרבה הצער נורא רלוונטי. יש בו הרבה נשים שבני זוגן יוצאים למלחמה ולא תמיד חוזרים ממנה, והנשים נשארות שבורות ובודדות. הגבורה לא מעניינת את יהודית הנדל. היא כמעט מרגיזה אותה. היא סופרת של צער וגעגועים שמספרת על מה שאבד, לה ולאחרים, והספר שלה כתוב בשפה קצת מיושנת, אבל מה שקורה בו לגמרי מתאים לימים העצובים האלה, למרות שהוא נכתב לפני עשרות שנים, נדמה שכלום לא השתנה בחמישים השנים האחרונות. יש כל הזמן מלחמה כזו או אחרת, הגברים יוצאים למלחמה, הנשים מחכות ומפחדות להחמיץ אותם מבלי לדעת שהן מחמיצות אותם ממילא, שהזוגיות איננה מנצחת את הבדידות, שרגעי החסד הם מעטים וחולפים, והחיים הם עצובים, וגם קצרים מדי.

 

יהודית הנדל, כרטיסים לסמי דייויס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, גיא ארליך ערך והוסיף אחרית דבר.

יהודית מהר הטועים

כששמעתי שיהודית הנדל הלכה לעולמה, חשבתי לרגע שקראתי מספריה רק את "הר הטועים", ואחר כך נזכרתי שזה לא נכון, שקראתי גם סיפורים אחרים שלה, וקראתי את שיחות הרדיו שלה על פולין שהתפרסמו בכותרת "ליד כפרים שקטים", ועכשיו קראתי אותם שוב וחשבתי שוב כמה התיאורים שלה את מחנות הריכוז הם קשים עד כדי כך שאינני רוצה להמשיך לקרוא, וגם כשקראתי קודם את הספר באמת הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך לקרוא, אבל עכשיו קראתי הכל הכל ברצף, למרות שלפעמים התחשק לי להפסיק לקרוא. כשאני מתחילה לקרוא את יהודית הנדל לא בא לי להפסיק לקרוא, זו הכתיבה שלה ששומעים אותה מדברת אליך אישית, לא כותבת ספר שאין יודעים מי קורא אלא מדברת אליך אישית כאלו היא יושבת מולך, ומספרת לך במיוחד משהו שקרה לה אישית, כי הכתיבה שלה מאד מאד אישית ואתה בטוח שזה באמת קרה לה הכל בדיוק כמו שהיא מספרת. אבל הכי הרבה פעמים קראתי את האפילוג שלה ל"הר הטועים" שהיא קראה לו "תפוחים בדבש", שנשמע מאד אוטוביוגרפי כי היא מספרת בהתחלה שזה קרה לה כשעבדה על הספר "הר הטועים" והיתה נוסעת לשם לפעמים, היא כותבת "לְשָׁם" כאילו הר הטועים זה השם האמיתי של הר הרצל, או אולי זו קרית שאול, אני לא יודעת בדיוק, נדמה לי שזה הר הרצל שהוא באמת הר בירושלים והייתי בו הרבה פעמים אז אני יכולה לדמיין אותה בקלות מבקרת שם, והיא פוגשת שם אשה שבעלה נהרג במלחמה והיא באה לבקר אותו ביום הנישואים שלהם, ועונדת לכבודו את כל הצמידים שנהג לקנות לה בכל יום נישואים, כל אחד עם אבן טובה אחרת, ואת כל הטבעות שקנה לה, רק ביום הנישואים היא עונדת הכל ובאה לבקר את בעלה בקבר. אני לא יודעת למה הסיפור הזה נגע ללבי במיוחד. גם על ההורים השכולים שהולכים כל הזמן לנקות את הקבר ולטפל בפרחים קראתי הרבה פעמים. כשהספר יצא לא דיברו עליו הרבה, במקרה מצאתי אותו בחנות וקניתי. קראתי הרבה ספרים על שכול כי הרבה בחורים שהיכרתי נהרגו במלחמת יום הכיפורים, אבל לא הלכתי לבתי הקברות, כי לא היה מישהו ממש קרוב. אחרי הרבה שנים התברר לי שאנשים מאד התחברו לספר הזה, אבל עדיין לא דיברו עליו הרבה, אני חושבת שהיה קשה לאנשים להתמודד עם הכאב של ההורים השכולים, ויהודית הנדל כתבה רק על הכאב של ההורים השכולים. היא לא כתבה משהו שאפשר לצטט בתור לקח טוב או סיסמה. רק על ההורים השכולים שבאים לבית הקברות ומטפחים את הקברים, מנקים אותם ושותלים מעליהם צמחים ומקשטים אותם בפרחים ומשקים אותם שיצמחו יפה וירהיבו ביופיים. ואני כשקראתי את הספר לראשונה עוד לא ידעתי אז שהמתים ממשיכים לחיות איתנו, רק בצורה קצת אחרת. אחר כך אבי נהרג ואז הבנתי שהמתים, במיוחד אלה שמתו פתאם מות לא צפוי, הם לא מתים בשבילנו, הם ממשיכים לחיות איתנו. לפני זמן מה אבי טייל איתי בעמק המצלבה והסתכלנו ביחד בפרגים אדומים שפרחו בפינה אחת והיו מאד יפים. שנינו חשבנו שאלה פרחים מאד יפים ועמדנו והסתכלנו בהם ארוכות. תמיד כשאני רואה משהו שאבי אוהב, פרחים או ציורים יפים או מוסיקה יפה, הוא מאד אהב ציורים יפים ומוסיקה יפה, אני מרגישה איך הוא מתפעל ביחד איתי. אבל לקבר שלו אני לא הולכת וגם לא לקברים של הסבים והסבתות. מאז שיש לי משפחה בבתי קברות אני כבר לא אוהבת ללכת לשם, כי בבית הקברות הם יותר מדי מתים וקשה לי לדבר איתם. אני מעדיפה לטייל איתם במקומות כאלה כמו עמק המצלבה או לראות אותם בחלומות. פעם חלמתי על אבא שלי והוא לבש גופיה לבנה עם כתפיות ואת מכנסי החקי הישנים שלו שהוא לא רצה להיפרד מהם. ככה הוא היה מתלבש בבית. בעבודה הוא תמיד לבש חליפה או לפחות מכנסיים וחולצה לבנה מעומלנת ומגוהצת עם עניבה מהודקת בסיכה, וגם גלימה שחורה שהייתי לפעמים מתקנת בשבילו כשהיו בה קרעים. כשהייתי נערה אהבתי לתפור ולרקום וחשבתי שאעשה את זה כל החיים, אבל כבר שנים שלא תפרתי ולא רקמתי. הרבה אנשים אוהבים לבקר את המתים בבית הקברות כאילו הם גרים שם וזה נהיה הבית שלהם, בבית הקברות, במיוחד אם זה ילד שהם איבדו בטרם עת, לרוב במלחמה. ומלחמות יש הרבה, כל הזמן, אף פעם לא קראתי את הספרים של יהודית הנדל ביחד, אבל עכשיו קראתי יחד את "הר הטועים" ואת "ליד כפרים שקטים" שמספר על הביקורים בפולין ועל מחנות הריכוז שכמעט בלתי נסבל לקרוא את זה, את התיאורים של מחנות הריכוז, למרות שכבר קראתי תיאורים של אנשים אחרים, אבל כשקראתי את יהודית הנדל במיוחד היה לי בלתי נסבל לקרוא את זה, כל כך הכאב והאימה חזקים. ודוקא בבית הקברות בורשה היא נהנית להסתובב ולקרוא את הכתובות על הקברים הישנים, כמו דרישת שלום מהחיים הרחוקים שהיו ליהודי ורשה משכבר הימים, ושם בבית הקברות פתאם היהודים המתים של ורשה, פתאם הם כל כך חיים, ואז אמרתי לעצמי פתאם את מסתובבת עם יהודית הנדל בבתי קברות, כאילו דוקא עכשיו כשהלכה לעולמה אני מלוה אותה לבתי הקברות שהסתובבה בהם, ותמיד היא לא רוצה בכלל ללכת לשם ובכל זאת הולכת לשם ומדברת שם עם אנשים, כי כשאנשים באים לבקר את מתיהם בקברם הם מדברים עם אנשים אחרים שבאים לבקר את מתיהם בקברם, כי עם המתים אי אפשר לדבר, בכל אופן זה דיבור חד-צדדי במקצת, למרות שלפעמים אתה יכול לשמוע את המתים מדברים אליך, ואתה שומע אותם לגמרי צלול וברור. כל החיים אתה בן ואתה שומע את הוריך המתים מדברים אליך ואם היית אב או אם, כל החיים אתה שומע את הילדים צועקים אליך, אפילו כשהם כבר מתים, הקול שלהם כל הזמן אצלך באוזניים, ושלמית שהתינוקת שלה מתה לפני שלמדה לדבר אמרה שהיא לא יכולה לספר עליה שום דבר, היא רק חושבת על המגע של הגוף הקטן, גוף קטן רך של תינוקת שמתה, ואמא גם כשהתינוקת מתה היא יכולה להרגיש את מגע הגוף הרך שלה, זה מה שהבנתי כשאבא שלי נהרג שאנשים אף פעם לא מתים בשבילנו, והם יחיו איתנו עד שנמות בעצמנו. אבל יהודית הנדל כאילו מתפלאת על האנשים שהם חיים בבית הקברות והם מדברים עם המתים שלהם, ואני נזכרת בתערוכה "הכוח האחר" שהיתה אחת התערוכות הכי יפות שראיתי בחיים, והיו שם ציורים של בעלה המת צבי מאירוביץ' שתמיד קראתי להם גינות פרחים, למרות שכנראה הם לא היו גינות פרחים, אבל הורוד והצהוב היו נוזלים לתוך הירוק ותמיד ראיתי בציורים שלו גינות פרחים, גינות כאלה סבוכות עם שיחים בלתי עבירים שמתוכם מציצים פרחים, ועל יד הציורים היו קטעים מהספר שלה "הכוח האחר", והיא גם באה בעצמה לתערוכה ודיברה עם אנשים, אבל אני לא דיברתי איתה. אני כבר לא מצליחה לזכור מתי זה היה, אבל אני זוכרת את התערוכה כמו שאני זוכרת את "הר הטועים", כאילו זה הספר היחיד שלה שקראתי, והאנשים שם משקיעים את כל אהבתם לילדים בגינות שהם מטפחים על קברם, ואני תוהה אם גם היא טיפחה את הקבר של בעלה המת שתמיד דיברה עליו, ואת הקבר של בתה המתה. כמה מות בן אדם יכול לשאת, אבל ישנם אנשים שיש להם בעיקר משפחה מתה והם הולכים לבקר את המשפחה המתה שלהם בבית הקברות. ויש כאלה שזה המקום היחיד שיש להם ללכת אליו ואין להם שום מקום אחר, בבית הם רק ישנים ובבית הקברות הם חיים עם המשפחה. אולי בן אדם שחי בבית הקברות הוא קצת מת מבפנים, אבל בספר הר הטועים דוקא האמא שמסתגרת בבית מתה, ההורים שחיים בבית הקברות ממשיכים לחיות ולטפח את הקברים ולגדל צמחים ופרחים על הקברים, אולי גם זאת צורה לחיות אם הילד שלך בקבר, כי מה אנחנו כבר יודעים על החיים והמות. בן אדם נאחז בחיים שלו ובן אדם נאחז במתים שלו, כי לפעמים לחבק את המתים זו הדרך שלנו לחיות.