ראיון עצוב עם אימרה קרטס

לפני שבועיים הלך לעולמו הסופר אימרה קרטס, שספריו עסקו בעיקר בחוויותיו ותובנותיו ממאסרו במחנות הריכוז הנאצים, מאז היותו נער בן חמש-עשרה ועד סוף המלחמה. ספרו הידוע ביותר הוא "ללא גורל", שמבוסס על חוויותיו אלה, והתפרסם בהוצאת עם עובד בתרגומה של מרים אלגזי. למרבה הצער רק חלק מספריו וכתביו תורגמו לעברית.

לפני שנתיים וחצי העניק קרטס ראיון לכתבת די צייט איריס ראדיש. כשקראתי בזמנו את הראיון מיד רציתי לתרגם אותו לעברית, אבל לבסוף ויתרתי על כך – חלק מדבריו נראו לי תמוהים, מרגיזים, או סרי טעם. זה ראיון שקשה לעיכול גם לגרמנים וגם ליהודים. עכשיו כשהלך לעולמו החלטתי בכל זאת לתרגם את הראיון, מפני שהוא מעניין, מפני שהוא נותן ביטוי לייחודו של הנאציזם, מפי מי שחוה אותו על בשרו, ומתנגד בתוקף לראות בו תופעה שכיחה או נורמלית, ומפני שהוא משרטט את דיוקנו של קרטס מפיו שלו, כדרכו, מבלי לרחם לא על קוראיו ולא על עצמו.

די צייט גיליון 38, 12 בספטמבר 2013

"הייתי ליצן שואה"

חתן פרס נובל ההונגרי אימרה קרטס עורך בשיחה עם איריס ראדיש חשבון צלול ומר של חייו כסופר וכניצול-אושוויץ

אימרה קרטס הוא בן 84 וסובל מפרקינסון. בעשור האחרון הוא חי בברלין.

אימרה קרטס: את עדיין זוכרת? ביקרת אותי בערך לפני עשרים שנה בדירת החדר הקטנה ברחוב טֶרֶק. היית המבקרת הראשונה שלי מהמערב. 42 שנים חייתי בדירה ההיא.

ראדיש: שם היכרנו. נדמה לי שלפני 17 שנה. מיטה, שולחן כתיבה, כורסת קריאה, הכל בחדר קטן. ממתי אתה חי פה, בדירה הגדולה והיפה הזאת?

קרטס: רק מאז שקוראים אותי במערב.

ראדיש: בשנים האחרונות עמדה הדירה לרוב ריקה. העדפת לחיות ברחוב מאינֶקֶה  בברלין. כיצד אפשרי הדבר ליהודי הונגרי, שבגיל 15 נשלח לאושוויץ, שבירת הרייך הפכה עבורו למחוז געגועים?

קרטס: כן, כיצד יכולתי לחיות יחד עם גרמנים? אבל הרבה יותר מפליא, איך בכלל יכולתי לחיות קודם יחד עם הונגרים. את התקופה הנאצית חוויתי בהונגריה, כאן נשאתי את הטלאי הצהוב, כאן הייתי בגטו, כאן עצרו אותי השוטרים ההונגרים.

ראדיש: גרמניה היא עבורך ארץ הרוח, התרבות.

קרטס: את כל החינוך שלי רכשתי בגרמנית. קראתי גרמנית.

ראדיש: הפילוסוף היהודי ולדימיר ינקלביץ' לא פתח יותר אחרי אושוויץ שום ספר גרמני, לא שמע יותר מוסיקה גרמנית.

קרטס: אני לא יכול להבין את זה, איך אדם משכיל יכול לסרב לאהוב את התרבות הגרמנית.

ראדיש: גם אתה אמרת פעם, שאושוויץ היתה לא למרות התרבות הגרמנית אלא בגללה.

קרטס: לא, חייבים להבדיל. הרעיון הלאומי של גרמניה הגדולה נוצר בקיסרות הבסבורג. האוסטרים מאד ממולחים, הם שיכנעו את העולם שבטהובן היה אוסטרי והיטלר גרמני. מעולם לא ראיתי בשואה מלחמה גרמנית-יהודית, אלא טכניקה של שיטה טוטאליטרית.

ראדיש: עבורך אוסטרו-הונגריה אחראית לרייך השלישי יותר מגרמניה? זו צורת הסתכלות יוצאת דופן.

קרטס: מכאן את לְמֵדָה כמה האוסטרים ממולחים.

ראדיש: לאחרונה שבת לבודפשט. כיצד אתה חש במולדתך?

קרטס: גרוע. יש לי פרקינסון. אחרת לעולם לא הייתי חוזר.

ראדיש: ביומניך מהעשור האחרון אתה שופט את עצמך בחומרה. שוב ושוב אתה מענה את עצמך בגינוי: אני חי את החיים הלא נכונים.

קרטס: מי יודע, אלו חיים אפשר היה לחיות.

ראדיש: אתה כותב שהיו בחייך רק שבע שנים מאושרות.

קרטס: אלה היו השנים משנת 1982 עד שנת 1989. בשנים האלה הייתי מאוהב, נעול, רק עבדתי. אלה היו חיים מאד יפים. הייתי תמיד מיואש. אף פעם לא היה לי מספיק כסף. לא היה לי רישיון נהיגה. הייתי בטוח שלעולם לא אוכל לקבל מכונית. זה היה עולמו המחריד של קאדאר.

ראדיש: מאוחר יותר התגוררת במלונות פאר, נסעת בכל העולם. למרות זאת היו שנות העוני והדיכוי שיא אושרך.

קרטס: בשנים האלה גיליתי את הספר הצהוב הקטן של קאמי, "הזר", שקניתי בשנים-עשר פורינט. זה היה בסיסי, קשה לי להסביר זאת, אבל בזה מצאתי את האושר שמתהוה מתוך הסבל. דרך קאמי למדתי להכיר את עצמי.

ראדיש: האם החיים תחת משטר קאדאר היטיבו עם הכתיבה?

קרטס: כן, בכל מקרה. נמצאתי במנוסה מהספרות הרשמית. ביליתי את רוב זמני בבריכת השחייה. השכנים שלי חשבו שאני מאמן שחייה.

ראדיש: בשנת 2002 זכית בפרס נובל, הפרס הספרותי הראשי, כפי שכינית אותו. כעת אתה כותב ביומנך: הפרס חיסל אותי.

קרטס: אני מתבייש, אבל כך זה באמת היה. הדבר דומה לגבי כל חתן פרס נובל שלוקח אותו ברצינות. גם קאמי חש לאחר קבלת פרס נובל שהוא מחוסל.

ראדיש: האם אפשר להתייאש ממיליון אירו?

קרטס: כשאת מביטה בי כעת את רואה מה יוצא מזה (צוחק).

ראדיש: לאחר קבלת פרס נובל לא היית מסוגל להסתכל לעצמך בפנים. אתה מכנה את עצמך שחקן שמחקה חיקוי גרוע את הסופר קרטס.

קרטס: נהייתי חברת מניות. מותג. המותג קרטס.

ראדיש: אינך אוהב לא את עצמך, לא את שמך ולא את חייך. זה המון.

קרטס: אני שונא את שמי. קרטס זה ניסיון חסר-אונים להסוות שם יהודי. לכן מעולם לא רציתי להשתייך למישהו. מעולם לא רציתי ילד. מעולם לא רציתי דירה כמו זו שאני יושב בה כעת.

ראדיש: ברור ששכחת שאתה אחד הסופרים הכי משמעותיים בספרות האירופית אחרי המלחמה.

קרטס: אותי הספרות לא מעניינת. ספרות היא עניין משני בחשיבותו.

ראדיש: מעולם לא היה חשוב לך ליצור ספרות גדולה?

קרטס: היה חשוב לי רק למצוא את השפה לטוטאליטריות, שפה שמראה איך אדם נטחן במנגנון ואיך זה משנה את האדם כל כך שאיננו מכיר עוד את עצמו ואת חייו. האדם המתפקד הולך לאיבוד. מעולם לא רציתי להיעשות סופר גדול. תמיד רק רציתי להבין למה האנשים הם כאלה.

ראדיש: לא עניין אותך לכתוב רומן טוב, לספר סיפור טוב?

קרטס: בכלל לא. כבר סיפרו את כל הסיפורים. זה אולי נשמע מוזר, אבל כל עבודתי עוסקת באדם המתפקד של המאה העשרים. לא הייתי צריך לקרוא את חנה ארנדט. כבר ידעתי הכל על הבנאליות של הרוע.

ראדיש: היריב הגדול שלך בספרות השואה היה הסופר הספרדי חורחה סמפרון שנפטר לפני שנתיים. אהבת את הרומנים שלו?

קרטס: באותו זמן שבו הופיע "הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט, הופיע "הטיול הגדול" של סמפרון, ונוכחתי כמה זה גרוע. מאוחר יותר פגשתי את סמפרון בפריס בקפה דה פלור, אדם נפלא. אינני רוצה לומר עליו מלה רעה.

ראדיש: מה לא מצא חן בעיניך ב"טיול הגדול"?

קרטס: סמפרון מנתח למשל את אילזה קוך. היא היתה מזכירה בבית חרושת לטבק, ומהיום למחר הפכה לאשתו של מפקד בוכנואלד, רחצה ביין מדירה והיה לה בחדר דירתה אהיל מעור אדם. עבור סמפרון היא תליינית, אבל לפסיכולוגיה הזאת אין מה לחפש ברומנים. טוטאליטריות משנה את האדם. הוא שוכח מיהו בעצם.

ראדיש: זה הנושא הגדול של חייך: הגמישות הכמעט אינסופית של האדם.

קרטס: בחייה האזרחיים למדה אילזה קוך שאסור לרצוח. וברגע שהיא היתה בבוכנואלד, לימדו אותה שרצח זו מעלה.

ראדיש: ובכלים המסורתיים של הריאליזם הפסיכולוגי אי אפשר לתאר את השינוי של המזכירה קוך למפקדת מחנה-הריכוז קוך?

קרטס: בדיוק. לא רציתי לעשות מהפכה בספרות, אבל זה הגילוי שלי.

ראדיש: מאין הקיצוניות שלך? האם מלכתחילה היית כל כך קיצוני?

קרטס: לא. כאדם צעיר כתבתי מחזות קומיים, הייתי עיתונאי בעיתונים סוציאליסטים וחשבתי שזה מוביל אותי לאמנות, אבל זה לא היה נכון.

ראדיש: מה הפך אותך לאמן?

קרטס: רגע אקזיסטנציאליסטי יחיד. הייתי בן 25. עד אז סיפרתי על אושוויץ רק אנקדוטות. יום אחד התבהר לי פתאם: אינני פשוט אדם ששרד את אושוויץ, אלא חויתי היסטוריה אדירה, ואת זה אני מוכרח לתפוס. משנייה אחת למשנה הפכתי לאדם שונה לגמרי.

ראדיש: אתה חייב את כל חייך כסופר לרגע יחיד? האם קרה לך משהו כזה גם מאוחר יותר?

קרטס: לא, רגע כזה יש רק פעם אחת. וזה היה אלמנטרי ולא ניתן להסבר. אלה רגעים כפי שחווים אנשים קדושים. זה לא קורה כל יום. אבל פעם אחת בחיים אדם חייב להבין היכן הוא חי ושהוא חי.

ראדיש: והרגע הזה היתוה ייעוד לכתוב?

קרטס: כן. אבל לו הייתי נגר, או מוסיקאי, הייתי חייב לבטא זאת בצורות האלה. אבל מכיוון שתמיד כתבתי – ובעצמי אינני יודע מדוע, אולי מפני שאחד מחברי לכיתה, שישב לידי, תמיד כתב שירים, היתה לי הכתיבה טבעית.

ראדיש: אז עשית הכל בחייך נכון ומילאת את ייעודך למופת.   

קרטס: השגיאה היחידה שלי שלא הוריתי בזמן על מותי. כעת כבר אינני יכול לשנות זאת.

ראדיש: כבר אין רגעים שבהם שוה לך לחיות?

קרטס: אני מאמין שכבר חויתי את כל הרגעים שלי, זה גמור, ואני עדיין פה.

ראדיש: על מה בחייך אתה גאה?

קרטס: שהבנתי את האדם המתפקד הזה. בכך אני באמת גאה. ויש גם דברים שמאד ריגשו אותי. הייתי פעם בפאפה, עיר הונגרית, לאחר שאנשי צלב החץ קרעו את ספריי. הכנסיה היתה מלאה שם, וכשנכנסתי עם רעייתי כולם נעמדו ושרו המנון כנסייתי.

ראדיש: המנון כנסייתי נוצרי?

קרטס: כן, למה? אני לא יהודי. אני לא שייך לזה.

ראדיש: בשני העשורים האחרונים היית גיבור של תרבות הזיכרון הגרמנית, דובר מבוקש בימי זיכרון, שורד אושוויץ מהולל. כעת לומד העולם מיומניך שחשת כל הזמן כ"ליצן שואה".

קרטס: זה הכיוון.

ראדיש: האם האזכרות בגרמניה הפכו קצת לתעשיית שואה?

קרטס: לא קצת, לגמרי.

ראדיש: אנדרטת השואה בברלין היא אתר פיקניק לתיירים.

קרטס: כן, זה מאד בלתי נעים. הוזמנתי לבוכנואלד, ראיתי שם אנשים צולעים בבגדי פסים. סר טעם.

ראדיש: ואתה חלק מעסקי הזיכרון האלה?

קרטס: עושים באנשים מה שרוצים.

ראדיש: יכולת לסרב.

קרטס: גם מלחמת העולם השנייה לא היתה חייבת להתרחש.

ראדיש: אתה ממלא את תפקיד העד וסובל מזה.

קרטס: אני קיבלתי את פרס הנובל לספרות רק מפני שרצו לתת פרס לספרות העדות. הזמינו אותי קודם לכן לשטוקהולם לשאת נאום, אבל בעצם רצו לדעת אם אני דמות מתקבלת על הדעת או שאני אוכל את הביצה המקושקשת שלי בידיים. אין הרבה מה לעשות נגד זה. אדם הוא חסר אונים נגד הכוחות האלה. רק בשבעים שנה לועידת-ואנזה הלכתי ברצון לוילה ואנזה.

ראדיש: מדוע?

קרטס: בכל זאת זו קריירה, מאושוויץ עד למקום שבו עמד גרינג. תארי לך את זה!

ראדיש: האם תעשיית הזיכרון לקחה ממך את הסיפור שלך?

קרטס: לי מספיק שיש כמה אנשים שהבינו את הסיפור שלי.

ראדיש: ובסך הכל...

קרטס: היו לי חיים מופלאים. קודם הייתי אסיר באושוויץ, אחר כך קיבלתי את אותות ההצטיינות האזרחיים הגרמניים הגבוהים ביותר, זה משעשע ובלתי מובן. אבל מותר לי להיות מאד ישר וכן? זה מספיק. היה לי הכל, כל מה שרציתי, נדמה לי שגם אינני רוצה לכתוב יותר. אני עוד מסדר את היומנים הישנים, זה מבדר אותי. אבל כשאני חושב על הלילות האלה פה... יש מלה שנקראת אהבה. עם זה הייתי ברצון מתחיל משהו חדש. אבל במה אני אמור לכתוב? הידיים שלי לא רוצות עוד. אני מאד עייף.     

וכעת נמצאה לו מנוחה נכונה.

יגאל שוורץ / מקהלה הונגרית

רק לאחרונה אצרתי כח לקרוא את הספר הזה, שבעצם רציתי לקרוא אותו מאז שיצא, וכל הזמן כשקראתי אותו חשבתי דוקא על "שש נפשות מחפשות מחבר" של לואיג'י פיראנדלו, מחזה שמאד זיעזע אותי, ובייחוד הרגע הזה שבו נאמר לאם "תצעקי כמו בחיים", והיא זועקת את קוצר ידה של האמנות לבטא את זוועת החיים וצער העולם. ומעניין שיגאל שוורץ קרא לספר "מקהלה הונגרית", ובכך הוא התכוון בעצם לכך שכל ארבעת בני המשפחה מדברים מתוכו, ולא רק הוא לבדו, ארבע נפשות שמחפשות מחבר לספר את סיפורן הנורא, והסיפור צריך להיות הסיפור של כולן, כמו במחזה, כולן צריכות לעמוד על הבמה ולספר, ומראש הוא מסרב, או מוותר, על זכותו של המחבר לספר סיפור שכולו כתוב מנקודת מבטו שלו, ואין כאן תרגיל ספרותי שבו מתפצל קולו של המחבר לכמה קולות המייצגים דמויות שונות, כי הדמויות הן אנשים אמיתיים, וקולן הוא הקול שהשמיעו לו מלידתו ושנטבע בתוכו, שממשיך לדבר אליו, להציק לו, לענות אותו. הוא האחרון מביניהם שבא לעולם והוא האחרון שנשאר בו לספר, את סיפורו ואת סיפורם.

ובכל זאת הקולות העולים מתוכו של בני משפחתו המתים כבר אינם רק קולותיהם של בני משפחתו בחייהם, אלא קולות לבו שלו שמטרידים אותו כל חייו, קול האב המת שנוזף בו שאיננו מסוגל לעשות מאומה, שאפילו הספר שכתב איננו עומד בזכות עצמו, אלא נתלה בסיפורה של רות אלמוג, הסיפור שכתבה רות אלמוג ברשותו על סמך הדברים שסיפר לה הוא עצמו על ילדותו ומשפחתו וחייו, "גמדים על הפיג'מה", שרצונה לכתוב סיפור מחייו ריגש אותו בתחילה, אבל אחר כך הטריד אותו מאד, כי הפך לסיפורה של רות אלמוג, כפי שרות אלמוג ראתה וסיפרה אותו, וכבר היה לו קשה לחיות עם הסיפור כפי שקם לתחיה בעיניה, הוא חש צורך עמוק לחזור וליטול את סיפורו לעצמו, אבל את הסיפור הזה הוא בונה כניתוח ספרותי של סיפורה של רות אלמוג, כל סיפורו נכתב כמעין אחרית-דבר מתארכת לסיפורה של רות אלמוג, וקול אביו המגנה אותו על כך שהוא תלוי בסיפורה של אלמוג הוא גם קולו שלו שמציק לו, מדוע איננו מסוגל לכתוב את סיפורו באופן עצמאי, כסיפורו שלו.

אבל הקורא דוקא יוצא נשכר מהעימות הבלתי אפשרי הזה בין הספרות והחיים, בין האמת לבין עיצובה האמנותי, כי כמו אצל פיראנדלו, דוקא מתוך העימות הזה, עולה זעקת החיים בכל עוצמתה, שהאמנות, טובה וחזקה ככל שהינה, מתקשה לחקות, אבל גם הכתיבה הדוקומנטרית מתקשה לחקות, כי גם הכתיבה הדוקומנטרית, ששוורץ מצטיין בה בכל עבודתו, היא סוג של אמנות, גם אם אין בה אותו זיקוק מרכיבי הסיפור שאין בו שום מלה מיותרת וכל מלה בו טעונה מטען כבד מנשוא, כפי שקורה בכתיבתה של רות אלמוג. קנאתו של שוורץ בסופרת, כאבו על כך שלא היה מסוגל או לא עלה בדעתו מלכתחילה לספר את סיפורו בעצמו, הקושי שלו להתנתק מתפקידו כמבקר וחוקר ספרות, ומן המעמד שהעניק לו התפקיד הזה בחייו, כולם מרכיבים בספר עתיר הרגשות – המובעים כל העת באיפוק ובטעם טוב, יש לומר, איפוק וטעם טוב שאינם מנותקים מתחושתו של הכותב שחייו עלו יפה, למרות הכל עלו יפה, והוא חוזר ותמה על המעשה הספרותי, שבו האירועים החוזרים ונישנים מגולמים בסיפורה של אלמוג באירוע אחד, שדוקא בבדידותו ובאי חזרתו מעצים את הטראומה, והוא מתקומם וגם תמה על האופן שבו סיפורה מזקק ומעצים את הנורא והייחודי, בעוד שהחיים בשלל אירועיהם הפעוטים מפצים ומרככים את זוועותיהם, כי האב המתעלל בילדיו שאמם נטשה אצלו, גם מכין להם מאכלים אהובים, מעצב לבנו כריכים זעירים בדמות חיילים, והאם הנוטשת ושבה, נוטשת ושבה, מתעקשת ללמד את בנה לנגן בכינור, כפי שהתחנכו בני טובים בבודפשט ששם נולדה וגדלה עד שהכיבוש הנאצי טרף את חייה. האופן שבו האמנות מזקקת מתוך המציאות את החשוב ביותר ומתנערת מכל הטפל מדהים את החוקר שבו, אבל מטריד אותו כמי שהסיפור הוא סיפורו, וכל סטייה שסוטה הסיפור מהמציאות מטרידה אותו, החל משערה הבלונדיני של אמו, השיער הבלונדיני שהורישה גם לאחותו הבכורה והמיוסרת נעמי שמתה בטרם עת, והוא משוכנע שסבלה הביא למחלתה ולמותה המוקדם, ולפיכך הוא כותב את סיפורו גם מתוך רגשי אשמה, רגשי אשמה של הבן המועדף, האהוב על אמו, זה שסבל אבל פחות, זה שזכה לחיות ולא הועלה לעולה. בסיפורה של אלמוג שערה של האם שחור, ניגוד לפניה הצחורים. בסיפור נקראת אמו בשם בדוי. כל השינויים האלה, שאינם מהותיים, מטרידים אותו לא פחות מהשינויים המהותיים. תוי הפנים שהורישו לנו הורינו הם בשר מבשרנו, הם המראות הראשונים שנטבעו ונחתמו בתודעתנו, שוורץ מבקש להשיב לאמו את פניה, הפנים שירש ממנה, את יופיה שלה שעבורו הוא מהותי בדיוק כפי שהיה, יופי בלונדיני, ואולי היופי הבלונדיני הזה, שהרטיט גם את לבו של קצין נאצי שאמו משכה את עיניו בצעדת המות ביופיה ובשירתה והוא לדבריה הציל את חייה, השיער הבלונדיני שהורישה גם לו והפך אותו למחמל עינה ומחמל עינם של מבוגרים אחרים שמילאו, חלקית מאד, את מקום הוריו בחסרונם, השיער הבלונדיני שחוזר גם בסיפוריהן של ניצולות שואה אחרות כהרבה יותר מצבע שיער, כסם חיים, הוא מהותי גם לדידו של יגאל שוורץ. הוא מתקומם על האם שחורת השיער בסיפורה של אלמוג. אמו שלו היתה בלונדינית, וזו עובדה מהותית בסיפורה של ניצולת שואה, ולכן גם בסיפורו זוהי עובדה מהותית, עובדה שלסופר אסור לשנות. כי אמו, בהיותה בת ארבע-עשרה שנים בלבד, הלכה בצעדת המות, אבל בסיפוריה שלה היא הלכה ושרה, ולא חדלה לשיר גם כשחברתה נרצחה לידה, והקצין הנאצי רצה אותה והציל אותה. הצעדה מופיעה בסיפורה של אלמוג רק לרגע, נזכרת במענה לשון של האם הכועסת, אבל שוורץ זוכר אותה כסיפור חוזר על עצמו שיש בו יסודות רעים, אבל סופו אגדה, או כך נדמה לו, קשה לו מאד להאמין בסיפור הקצין הנאצי שאמו מספרת כסיפור הצלה, הוא יודע מחברתה של אמו שהיתה אף היא בצעדה שאמו נאנסה, אבל אינו מעז לשאול אותה על האונס. הוא איננו יודע מהו הסיפור האמיתי. האם הקצין הנאצי אכן הציל את אמו, כיצד הציל אותה, האם היה זה סיפור של אונס וניצול, או של התאהבות והצלה, או הכל כאחד. שברירי סיפורה של אמו נותרים שברירי סיפור שהוא מנסה להשלים כחוקר מתוך צילומים שמצא, מקריאת מחקרים היסטוריים. אבל את סיפורה של אמו כפי שחוותה אותו היא עצמה איננו יכול לדייק או להכחיש או לאשר. הוא נשאר סיפור, ספק מציאות שעולה על כל דימיון, ספק אגדה שאמו השורדת סיפרה לעצמה. וכך התעמתותו עם סיפורה של אלמוג איננה רק עימות בין סיפור וחיים, היא גם עימות עם סיפורה של אמו לאור יחסה כלפיו ואישיותה, עימות בין זעם של בן נטוש לרחמים של בן בוגר, עימות בין מה שמתקבל על הדעת למה שאיננו מתקבל על הדעת, ובכל זאת אפשר שהוא האמת לאמיתה.

והוא מפחד משלג. שלג מעורר בו אימה, כאילו כל אותם זיכרונות הצעדה הנוראה בשלג, שבה נלקחו מן היהודים בגדיהם החמים והם הלכו וקפאו בשלג, כאילו כל מה שנעדר מסיפוריה של אמו נעור והתפרץ בתודעתו שלו, כאילו עברו אליו בירושה גם הזיכרונות שבתת-המודע, כאילו נכתב לו בגנים גם התת-מודע של הוריו, ואולי באמת כך היה. ואולי דוקא ההיפך, אולי משום שגדל באור השמש של שפלת הארץ הוא נרתע ממה שאיננו חלק מנוף נעוריו, ממה שהוא חלק מנוף נעוריהם ונוף אימתם של הוריו, אבל שוב, נוף נעוריהם של הוריו הוא זירת התרחשותה של השואה.

וגם שמה של האם הוא מהותי לדידו, כי הוא חלק מהוויית הבורגנות היהודית של בודפשט שאליה השתייכה, בורגנות יהודית מתבוללת שנטמעה בתרבות ההונגרית, שגרמה לה לחוש כל חייה שאיננה זוכה לחיים שהגיעו לה, חיי צעירה עירונית שלמדה לנגן בכינור, שאהבה להתלבש בבגדים נאים, לנעול נעלי עקב, להבליט את נשיותה, לפלרטט עם גברים למגינת לבו של בעלה, שחלמה לחיות במרכזה של עיר ולשבת בבתי קפה, אבל חיה בחורבה נטושה ומבודדת בפרדס, שמגידול ושיווק פירותיו הוציא בעלה את פרנסתו ופרנסת משפחתו, בעלה שהיה רק "רומני טיפש", בן למשפחה דתית מטרנסילבניה, שמחמדי העיר הגדולה בודפשט היו זרים לו, שבחייו בפרדס הוא לא מצא שמחה רבה, אבל מצא כנראה סוג של נחמה.  

בסיפורה "גמדים על הפיג'מה" יצרה אלמוג ניגוד בין אב יליד הארץ, לבין אם ניצולת שואה, בעצם ניצולת אושוויץ, ניצולת מנגלה, כפי שנחרתו הדברים בתודעתנו הקולקטיבית, אבל במציאות, חוזר שוורץ ומדגיש, גם אביו היה ניצול שואה. אמנם אמו סבלה והתענתה יותר, אבל שני הוריו היו ניצולי שואה, ואולי המושג איננו מתאים, כי שניהם היו פצועי שואה, חבולי שואה, הכל חוץ מניצולים, אולי אפשר אפילו לומר: מטורפי שואה. בענותם עינו את ילדיהם, האם שחזרה ונטשה אותם דוקא בקטנותם, בהיותם ילדים שזקוקים לאמם מאד, האב באלימות והתעללות, התעללות ואלימות. כמו במשפחות רבות היתה זו הבת, אחותו, שספגה את רוב ההתעללות, וגם נאלצה, במהלך העדרויותיה החוזרות ונישנות של האם, לגדל את אחיה הקטן בעצמה, לאהוב ולטפל בו כאם, אותו אח קטן שקינאה כל כך בהיותו אהוב על אמו, ושני הילדים האלה, ככל שהיו ביניהם מתחים כמו בין כל אח ואחות, אחזו זה בזה, דבקו זה בזה כאילו היו לבדם בעולם, ומהרבה בחינות, כאלה היו. 

וישנו הדפוס החוזר מדור לדור, שחוזר ומטריד: גם אחותו נטשה את בנה אצלו ונסעה, גם הוא חוזר ועוזב את נשותיו, והשאלה המנקרת על מה שעובר בירושה ובתורשה, לבד מן השיער הבלונדיני, על החזרה הספק כופה ספק כפויה על דפוסי התנהגותם של ההורים, כמו קללה נמשכת מדור לדור שבה משוחזרים מדור לדור גם אימי השואה וכל הזוועות האחרות: אחות האם הפעוטה שירדה למרתף בית הסב ומתה, הרבה לפני השואה, הילדה הקטנה שנרצחה בסביבת מגוריהם, הרבה אחריה. האם קל מדי לקשר הכל לשואה? האם אפשר אחרת? האם מי שראה בנעוריו אנשים נרצחים לידו יוכל שלא לשוב לשם בכל עת שייחשף למות? שוורץ טוען שלא הכל בגלל אימי השואה, שגם לפניה היו הוריו כבשים שחורות במשפחתם, זה הקו היחיד המקשר ביניהם, ששניהם היו כבשים שחורות מרדניות במשפחותיהם, אבל הוא מעלה גם שאלות קשות, האם בשל היותם כבשים שחורות במשפחותיהם הופקרו יותר לאימי השואה, אולי אפילו הוקרבו כדי להציל את בני המשפחה המקובלים יותר. האם גם בני משפחתה הלא אוהבים של אמו אשמים בגורלה? האם מי שהוקרב בידי משפחתו יקריב בבוא העת את ילדיו? ומה פשר קרבתה של האם דוקא לאמו של בעלה באמריקה שבנה מסרב לראותה, ודוקא היא נוסעת אליה לחודש ושבה רק אחרי שנה? זהו סיפור משפחתי שבור שחוריו השחורים גדולים יותר מרקמת הידוע לאשורו, שכמו בכל סיפור שואה גורלו של הפרט בתוכו, ככל שהוא נשזר בגורל עמו, עדיין הוא יחיד ומיוחד, ולכן סיפורו השבור של כל פרט ופרט הוא רב חשיבות בתוך הרקמה החסרה שלעולם לא תושלם, ורק פצעיה המדממים מדור לדור הם לגמרי אמיתיים ואינם מעלים ארוכה.   

היום יום השואה הבינלאומי, 71 שנה לשיחרור אושוויץ

ראיון של יגאל שוורץ לנרי ליבנה