יולי אדלשטיין בראיון לרוני קובן

 

יולי אדלשטיין הגיע לראיון עם רוני קובן בתכניתו "פגישה" בערוץ כאן 11, על תקן הליכודניק האידיאליסט של פעם, שהודח מכהונתו כיו"ר וועדת חוץ וביטחון מאחר שסירב לקדם חוק השתמטות לחרדים, אבל ככל שהראיון נמשך, הצטיירה דמות שונה מזו שאדלשטיין ניסה להציג, ואתייחס לשני עניינים שהועלו בראיון, שבהם, בניגוד לדמות שניסה אדלשטיין להציג, הצטיירה דמות אחרת לגמרי.

העניין האחד הוא מעצרן של שלוש נשים שהניחו בבית הכנסת בו מתפלל אדלשטיין עלונים שקוראים להשבת החטופים, ומאוחר יותר נעצרו בביתן והחזקו בתחנת המשטרה אזוקות במשך תשע שעות.

"הן אומרות שהן הוחזקו תשע שעות אזוקות. אני לא הייתי מסתמך עליהן", אמר אדלשטיין, וסיפר כי אחת מהנשים האלה נכנסה לשירותים במקום העבודה של אשתו ותלתה שם מודעות עם תמונתה, ולכן איננו מאמין לדבריהן. כשסיפר על כך ניכר בו שהוא זועם על הנשים האלה. זה היה כל כך מגעיל, הוא אמר, וברור שציפה מהמראיין והצופים גם יחד לחוש גועל כלפי האשה הזו ובעצם כלפי שלוש הנשים.

רוני קובן כדרכו המשיך בשאלות שהכין מראש ולא התעכב על הנקודה, שמבחינתי לפחות, היתה מידע חדש ולא ידוע – שכאשר אדלשטיין דאג שידווחו למשטרה ששלוש הנשים פרצו כביכול לבית הכנסת באופן לא חוקי – למרות שהן פשוט נכנסו לבית הכנסת כשהיה פתוח כדי להניח שם את העלונים, כפי שנוהגים אזרחים רבים שמניחים בבתי כנסת עלונים ומודעות למיניהם, וגרם בכך למעצרן ואיזוקן למשך שעות – כבר היה לו חשבון פתוח לפחות עם אחת מהן, ולכן היה לו מניע ברור להתנקם בהן ולגרום שהמשטרה תתאנה להן ותטיל עליהן אימה כאילו היו עברייניות. והמידע הזה בהחלט סותר את הרושם שניסה ליצור בראיון ובכלל, כאילו לא היתה לו שום מעורבות במעצרן של הנשים, כי כדבריו הוא איננו נותן פקודות למשטרה. אבל המשטרה עצרה את הנשים כפורצות ומסיגות גבול, מאחר שמישהו דאג ליצור אצל המשטרה רושם כזה, והמישהו הזה יכול היה להיות רק אדלשטיין. גבאי בתי כנסת ובאי בתי כנסת רגילים לאנשים שנכנסים ומניחים עלונים שונים ומשונים בבתי הכנסת, גם אם אינם מתפללים במקום, ואינם נוהגים להזעיק את המשטרה במקרים כאלה. אם קודם לכן חשבנו שאדלשטיין התרגז רק על הנחת העלונים לשחרור החטופים בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, כעת מתברר שהיה לו מניע אחר, כעסו על מודעות – מן הסתם לשחרור החטופים – שתלתה אחת הנשים בשירותים במקום עבודתה של אשתו, עם תמונתה של אשתו.

אני מניחה שאדלשטיין רצה כבר אז להתלונן במשטרה, ואולי היתה לו סיבה מוצדקת להתלונן, על כך שפגעו באשתו רק משום שהיא נשואה לו, שהרי איננה אשת ציבור ולא בעלת תפקיד ממלכתי, ואם המודעות היו פוגעניות ומבזות, אפשר להתלונן על ביזוי ועל לשון הרע ואולי גם על הטרדה -הכל תלוי מה בדיוק היה באותן מודעות, כמה מהן נתלו, וכמה עוגמת נפש גרמו. אבל אדלשטיין לא התלונן על מה שבאמת הרגיז אותו, כנראה משום שאשתו העדיפה שלא להתלונן, כדי לא למשוך תשומת לב נוספת לעניין, ולכן ניצל את ההזדמנות שהנשים הניחו עלונים בבית הכנסת שלו, כדי להתנקם בהן, שהרי לפי עדות עצמו היה לו מניע להתנקם, ואי אפשר היה לטעות בזעמו הרב על אותן נשים. בקיצור, אינני מכירה את אותן נשים ומה בדיוק עשו, והאם נהגו שלא כראוי, אבל ברור שמעצר השווא שלהן למשך תשע שעות כשהן אזוקות, בעקבות הנחת העלונים לשחרור החטופים בבית הכנסת, היה פעולת נקם של אדלשטיין שבה ניצל לרעה את מעמדו הציבורי, שכן כפי שהעיד על עצמו בראיון עם קובן, היה לו מניע לנקום בהן, ובדבריו הוא ביקש להרשיע את הנשים שנעצרו, אבל בעצם הרשיע את עצמו.

העניין השני שעלה בראיון נוגע לכלל הציבור, והוא סירובו של אדלשטיין במרץ 2020 לציית לפסיקת בג"ץ לכנס את מליאת הכנסת ולאפשר בחירת יו"ר כנסת אחר כבקשת 61 חברי כנסת מהאופוזיציה, בעקבות תוצאות הבחירות. אדלשטיין סירב לפסיקת בג"ץ, התפטר מכהונתו והותיר את הכנסת ללא יו"ר שיוכל לכנס את המליאה, וזאת כדי לאפשר לבנימין נתניהו זמן נוסף ללחוץ על בני גנץ לפרק את סיעתו ולהצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כפי שאכן קרה לבסוף.

בראיון עם רוני קובן תיאר אדלשטיין את בג"ץ כמי שפעל נגד החוק, ואת עצמו כצדיק הדור, שפעל רק לטובת מדינת ישראל, ובזמן משבר איפשר את הקמתה של ממשלת אחדות כביכול, למעשה ממשלת ליכוד נוספת בראשות נתניהו ובשותפות עם בני גנץ המרומה והמשוטה, שנתניהו לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם איתו. את התרגיל המלוכלך שעשה אדלשטיין לטובת נתניהו והליכוד – ולא לטובת מדינת ישראל - תוך הפרת פסיקת בג"ץ, אך ורק כדי לאפשר לנתניהו לסכל את תוצאות הבחירות ולהמשיך את שלטונו ושלטון הליכוד, תיאר אדלשטיין בראיון עם קובן תוך היפוך היוצרות, כאילו בג"ץ הוא שפעל באופן לא חוקי ולא ראוי, בעוד שהוא עצמו פעל כביכול רק לטובת המדינה, שהרי לפי תפיסתו טובת המדינה וטובת נתניהו והליכוד חד הם. וכאילו לא די בכך, הוסיף אדלשטיין והלין על כך ששופטי בג"ץ לא ביקשו ממנו סליחה, על כך שהעזו לפסוק שעליו לכנס את הכנסת לבקשת 61 מחבריה, ולא לעכב את כינוסה כדי לסייע לנתניהו להישאר בשלטון.

לאור האופן שבו הצטייר אדלשטיין בראיון, כמי שמנצל את מעמדו הפוליטי, הן לקידום האינטרסים הפוליטיים של מפלגתו, והן לחיסול חשבונות עם אזרחים פרטיים שנפגע מהם, מוזר שקובן שאל אותו האם לאור הדחתו מראשות ועדת חוץ וביטחון יתמודד במפלגה אחרת או יישאר בליכוד. ברור שאדלשטיין יישאר בליכוד, שהרי הוא חולק עם מפלגתו ועם ראש מפלגתו את אותם מאפיינים: חוסר יכולת גמור להבחין בין אינטרסים מפלגתיים ואישיים לאינטרס המדינה ובלבול גמור ביניהם, ושימוש פסול במשטרה לצורך נקמנות אישית ודיכוי מתנגדים לשלטון בשיטות לא דמוקרטיות. הליכוד בראשות  נתניהו ראוי לאדלשטיין, ואדלשטיין לגמרי ראוי לליכוד בראשות נתניהו.

  

 

 

מופע ההתנערות מאשמה של יולי אדלשטיין

 

יולי אדלשטיין סירב לנהל דיון בוועדת החוץ והביטחון בנוכחות דני אלגרט שאחיו איציק חטוף בעזה, בטענה שהטלאי הצהוב שענד אלגרט ועליו מצוין תאריך הטבח ב-7 באוקטובר הוא זילות השואה וזו חציית קו אדום מבחינתו. אינני מאמינה למלה מדבריו. כבר ציינו רבים את העובדה שגם שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מופיע מאז הטבח עם טלאי צהוב על חזהו ואדלשטיין לא יצא נגדו ולא טען שארדן מוזיל את השואה. אבל הבעיה איננה רק בעשיית איפה ואיפה. הבעיה היא שאדלשטיין איננו אדם נייטרלי שזכותו לשפוט את התנהגותו של אלגרט, אלא בתפקידו כיו"ר וועדת חוץ ובטחון הוא אחד מהנושאים באחריות לטבח בשמחת תורה. הוועדה שאדלשטיין עומד בראשה היא הגורם החשוב ביותר שאמור לפקח על טיפול הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. זו הוועדה שהיתה אמורה לדון בקונספציה שהחמאס הוא נכס למדינת ישראל שעוזר לה למנוע הקמת מדינה פלשתינית מאחר שהוא מחליש את הרשות הפלשתינית, זו הוועדה שהיתה צריכה לברר מדוע הממשלה מקטינה את תקציבי כיתות הכוננות בעוטף עזה, לוקחת מהן את הנשק הארוך ומשאירה בידיהן אקדחים בלבד. זו הוועדה שהיתה צריכה לשאול מדוע הממשלה מעבירה כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון ומותירה את ישובי עוטף עזה חשופים לגמרי לתוקפנות החמאס. אבל אדלשטיין, כמו כל ממשלת נתניהו, לא פיקח על מדיניות הממשלה ולא חלק עליה, מאחר שהיה שותף למחשבות ההבל שקידמו נתניהו וסמוטריץ', לפיהן חיזוק החמאס והעברת מימון לחמאס אלו פעולות נכונות למטרת החלשת הרשות הפלשתינית. כמו כל ממשלת נתניהו וכל זרועותיה של ממשלה זו, גם אדלשטיין צריך לתת את הדין על חוסר התפקוד שלו בפיקוח על התנהלותה של הממשלה בנושא הגנת עוטף עזה וכמו שאר האחראים למחדל ההגנה על ישובי העוטף ולאסון שקרה בעקבות מחדל ההגנה העצום של הממשלה שאיפשר את האסון הנורא, גם הוא צריך להתנצל לפני קורבנות המחדל ולפנות את מקומו לטוב ממנו, ולא לחלק ציונים למשפחות החטופים, בין אם מאבקם הנואש לשחרור קרוביהם מול ממשלה שעושה הכל להכפיש ולרמוס אותם נושא חן בעיניו ובין אם לאו.

ובדיוק משום כך, משום שאדלשטיין הוא חלק מהנושאים באשמה להפקרת עוטף עזה ולאסון הנורא שקרה לתושביה עקב מחדלם הנורא, בדיוק משום כך מוצא אדלשטיין פסול באחי החטוף, לא בגלל הטלאי הצהוב, שדווקא חביב על אנשי הימין, לא רק השגריר ארדן. גם בהתנתקות הצמידו תושבים מגוש קטיף ותומכיהם לחזם טלאי כתום דומה לטלאי הצהוב שאולצו היהודים לעטות בשואה. אדלשטיין טען אמנם שבזמנו התנגד בתוקף לטלאי הכתום – יכול להיות שכך הדבר, אם כי אינני סבורה שהוא דובר אמת. לדעתי ההשוואה בין טבח שמחת תורה לשואה מרגיזה אותו לא בשל זילות השואה, אלא בגלל שהוא מדגיש את אשמתה של ממשלת נתניהו למחדל הפקרת תושבי העוטף ואי מניעת הטבח, בשל טיפוח החמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית, בשל העברת כוחות הצבא שהיו אמורים להגן על העוטף ליהודה ושומרון, בשל הפגיעה בכיתות הכוננות, בשל התנהלות שערורייתית ומופקרת שאפשרה את האסון ולא פעלה למנוע אותו או לפחות להקטין את היקפו.

ההתקפה של אדלשטיין על דני אלגרט היא התקפה לצורך התגוננות מאשמה. משפחות החטופים מותקפות השכם והערב על ידי אנשי הימין, מפני שהן מזכירות להם את המחדל הנורא של טיפוח החמאס והפקרת עוטף עזה. דווקא עיסוקי רב השנים בהכחשת השואה ובגילויי העוינות והתוקפנות בגרמניה ובאוסטריה ובמדינות נוספות ששיתפו פעולה עם הנאצים כלפי ניצולי השואה, מאפשר לי להבין את העוינות והתוקפנות של אנשי הימין כלפי משפחות החטופים וכלפי החטופים עצמם. אלה עוינות ותוקפנות של אנשים שיודעים שהם נושאים באשמה כלפי הקורבנות שמזכירים להם את אשמתם, אשמה שהם מסרבים לשאת בה ועושים הכל כדי להכחיש ולהטיל על אחרים. אבל לא ההתנתקות ולא עסקת שליט ולא הסכמי אוסלו ולא השמאל אשמים בטבח שמחת תורה. רק ההתנהלות הכושלת של נתניהו וממשלתו אשמה בטבח, ומסע ההכפשה הזדוני וחסר המעצורים נגד החטופים ומשפחותיהם, וההתנערות מחובת הממשלה להגן על כל אזרחיה, ומהאחריות הנוראה להפקרתם ולאסונם, לא תשנה את העובדה העצובה הזו. האשמה צרובה על מצחה ועל ידיה של ממשלת נתניהו ואנשיה, ושום מתקפה על הקורבנות ומשפחותיהם לא תנקה אותה מכך, היא רק תגביר את אשמתה.