מאז שקראתי את הכתבה הזאת היא איננה חדלה להטריד אותי. איכשהו לא שמתי אליה לב בזמן אמיתי, כשפורסמה ב"דה-מארקר" ב-27 במרס האחרון, רק לאחרונה, כשמיינתי עיתונים ישנים למיחזור, נתקלתי בכתבתה של הילה רז, על הופעתו של עו"ד אביגדור פלדמן בכנס עורכי-הדין הצעירים באילת, שבה דיבר על אכזבתו מפסק-הדין במשפט קצב:
עו"ד פלדמן לא הסתפק בתיאור תחושותיו, שזו זכותו המלאה, אלא ניצל את הבמה שניתנה לו שוב, שוב ושוב מקבל עו"ד אביגדור פלדמן במה למלחמתו בקרבנות האונס של לקוחותיו, והאחריות לכך מוטלת גם על מי שנותנים לו את הבמה הזאת, כדי להקריא מכתב שכתבה א' ממשרד התיירות לקצב, מכתב שבית המשפט אסר על פירסומו. לטענת עו"ד פלדמן זהו מכתב אהבה שנכתב מרצון, ולא כפי שבית המשפט קבע, שזהו מכתב שקצב דרש ממנה לכתוב כדי להשתמש בו כאליבי לאשמתו באונס כפול.
עו"ד פלדמן הקריא איפוא את המכתב לעורכי הדין הצעירים. הוא לא הראה להם אותו, כי המקור נמצא בבית המשפט, הוא הקריא להם את תוכנו. הקראה איננה פעולה נייטרלית, אלא פרשנות: המכתב הכתוב מקבל קול, מקבל ליווי מוסיקלי, והליווי המוסיקלי הזה תואם את פרשנותו של המקריא.
ומה שמעניין כשקוראים את הכרעת הדין המלאה, הוא שעו"ד פלדמן תמיד בוחר להציג את הראיות לחוש אחר מזה שהמקור פנה אליו: את המכתב שנכתב לעין הקורא הוא מקריא באוזני השומעים, ואת ההקלטה שהקליט, כפי שהתברר בבית המשפט, מקורבו של משה קצב, אורי יואלי, הגיש עו"ד פלדמן ליועץ המשפטי כתמליל, כך שלא ניתן היה להבין מהתמליל מי הדובר. בית המשפט מתח על כך ביקורת בהכרעת הדין שאביא להלן.
בעצם אינני מדייקת – עו"ד פלדמן כבר הציע את מכתבה של א' ממשרד התיירות גם לעיני הצופים. זה היה כשציטט ממנו על גב חולצתו, כפי שכתבה על כך טלי ליפקין-שחק בזמנו:
קישור לכתבתה של טלי-ליפקין-שחק ב"מעריב" מיום 28 בספטמבר 2007:
בזמנו הופיעה לצד הכתבה תמונת חולצתו של אביגדור פלדמן. כשעל גבו הציטוט, ולמיטב זיכרוני גם ציור של לב, שנועד להבהיר לצופה בדיוק מה המשמעות שמייחס עו"ד פלדמן למכתב, שמא המלים עצמן לא תעשינה את העבודה. כעת לא מצאתי את התמונה, ואני מבינה שהסיבה לכך היא איסור הפירסום של המכתב שהובא ככל הנראה לידיעת עורכי "מעריב" שהחליטו, בניגוד לעו"ד פלדמן, לציית להחלטת בית המשפט והסירו את התמונה. אני זוכרת רקע לבן ולב ורוד לצד הציטוט, ובדרך כלל הזיכרון החזותי שלי הוא זיכרון טוב. עניין הלב המצויר לצד הציטוט חשוב לי במיוחד, מפני שבית המשפט, שקיבל לידיו את המכתב המקורי שסומן כמכתב השנה טובה ת/109, דן בהכרעת הדין ארוכות במכתב הזה, ואחד הדברים שציין בית המשפט הוא מראהו החיצוני של המכתב, שאינו תואם את הפרשנות של עו"ד פלדמן. כך נאמר בחלק ה', עמ' 174, להכרעת הדין המלאה, שאני מצטטת ממנו משום שמדובר בנוסח שהותר לפירסום, במחיקות מסוימות שקבעו השופטים כדי להגן על הקרבנות:
"לו נתכוונה א' לכתוב מיוזמתה מכתב אהבה לנאשם, בוודאי היתה טורחת ומקפידה לכתוב אותו על נייר מכתבים מעוטר ומסוגנן, כראוי למכתב אהבה, ולא על גבי נייר פוליו צהוב ופשוט שנהוג להשתמש בו כציוד משרדי. גם ביטויי האהבה היו אמורים להיות ביטויי אהבה האופייניים לאהבת אשה לגבר, ולא ביטויים שמביעים כניעה ונאמנות מופגנת, או ביטויים המביעים אהבה אבהית. מן הסתם, מכתב אהבה כזה, גם היה מוצא לו "אכסניה" נאה בדמות מעטפה הולמת מעוטרת בפרחים או ברמזי אהבה אחרים, ולא היה נמצא "עירום ועריה". העובדה שהמכתב נכתב על גבי דף פוליו צהוב, המשמש בדרך כלל כנייר טיוטא משרדי, מחזקת את דברי א' כי המכתב במתכונתו ובצורתו הנוכחית לא היה "עשוי וגמור עד הסוף", והיא הראתה אותו לנאשם לבקשתו רק כדי שייראה אם לכך התכוון, שאז הנאשם נטל אותו ושם אותו בתיקו."
בפיסקה זו לא הזכירו השופטים את העובדה שנזכרה קודם לכן בעמ' 168 להכרעת הדין: המכתב לא היה ממוען לאיש. הוא היה רק טקסט חסר נמען ובלתי חתום על דף פוליו צהוב המשמש בדרך כלל כנייר טיוטא משרדי, בכתב ידה של א', והוא נשמר באחת המגירות של בית הנשיא.
מאחר שמראהו של המכתב התאים לגירסתה של א' בעדותה בבית המשפט יותר מעדותו של משה קצב, האמין בית המשפט לעדותה לגבי נסיבות כתיבת המכתב כפי שניתנה בבית המשפט:
אני רק זוכרת שהוא אמר לי תכתבי לי שנה טובה... תכתבי שאת אוהבת אותי, תכתבי, תכתבי, ואני כל הזמן ככה בראש שלי אמרתי, אני לא אכתוב ולא שום דבר, וגם יש לי כאילו הרבה עבודה. עכשיו כל פעם בין הפגישות שנכנסתי, אז הוא שאל אותי, נו כתבת לי, נו את, כאילו תסיימי עם זה, תכתבי את זה ואני כל הזמן אני לא רציתי, ואז הוא התחיל ללחוץ עלי ואז התחלתי לכתוב, בהנחה כנראה שאני לא אתן לו את זה. וכל פעם, ואני מדברת על אותו יום, כל פעם שנכנסתי אליו בין הפגישות, אז הוא שאל אותי, נו כתבת, נו כתבת, תכתבי שאת אוהבת אותי ולקראת סוף היום, אמרתי לו שלא גמרתי את זה, כי לא רציתי לתת לו את זה. אז הוא אמר לי טוב, תביאי לי לראות מה, שאני יביא לו לראות מה כתבתי. ואז אני זוכרת זה היה סוף יום העבודה שלו, והוא עמד ממש בקצה השולחן, התיק שלו כבר היה על השולחן ואני הבאתי לו את המכתב והוא קרא ואמרתי לו, לא, לא תיתן לי, תיתן לי לגמור את זה, להעתיק את זה... להעתיק את זה כאילו לדף יותר יפה, זה סתם התחמקות, כי אני לא רציתי לתת לו את זה. כי עובדה שגם לא כתבתי למי, אם הייתי רוצה לתת לו את זה, אז הייתי כותבת לשר והייתי כותבת מא' והייתי כותבת תאריך,... הייתי מוצאת דף יותר יפה לתת שנה טובה. ואז הוא אמר לא זה בסדר, והוא קיפל את זה והכניס את זה לתיק ואני ניסיתי ככה להגיד לו, לא תביא לי את זה. אז הוא אמר לי לא, לא, והוא ממש לקח את זה ושם את זה בתיק שלו וזהו.
גם בנוגע לתוכנו של המכתב לא קיבל בית המשפט את פרשנותו של עו"ד פלדמן, וכך נימק בעזרת ציטוטים ממכתבה של א':
"שנה שתדע שיש מישהו שבאמת דואג לך ואוהב אותך
באהבה אמיתית ופשוטה בלי שום תמורות.
שנה שתבין שיש מישהו שנאמן לך בנאמנות מוחלטת
ואתה יכול לתת בו אמון מלא, 100%."
חרף השימוש במלה "אהבה" ב-ת/109, אין בו לטעמנו, ביטוי לאהבת אשה לגבר. הביטויים הולמים יותר אהבת בת לאביה, או אהבת בת חסות לפטרונה למשל:
"שנה שתמשיך להיות אבהי ודואג
שנה שחושיך יהיו חדים יותר לגבי אנשים
שנה שתקשיב למי שבאמת רוצה את טובתך
שיהיה לך נחת מהסובבים אותך."
לא התעלמנו ממלות אהבה אחרות המופיעות במכתב, אך קריאתו ברצף על הנושאים הנכללים בו, איחולי בריאות, איחולי הצלחה לילדים, הצהרת נאמנות מוחלטת, אינם הולמים את הגדרת המכתב כ"מכתב אהבה" המופנה מ-א' לנאשם. מכל מקום, אין בו, גם לא בעקיפין, כל סממן ארוטי או כמיהה וגעגועים.
הגדרתו של ת/109 כמכתב "כנוע" שנועד לרצות את הנאשם, על גילויי הנאמנות, הכניעה וההתרפסות שבו, בנסיבות אלה - הולמת יותר מהגדרתו כ"מכתב אהבה".
עיון בהכרעת הדין המלאה זורע אור על משמעות מעשיו של עו"ד אביגדור פלדמן, מעבר להפרת צו בית המשפט לאיסור פירסומו של המכתב, שהוא עצמו הגיש כראיה מרכזית לחפותו של קצב מאשמת שני מעשי אונס של א' ממשרד התיירות. מה ניסה עו"ד פלדמן להשיג בהדפסת ציטוט מהמכתב על חולצתו, לצד הלב הורוד, שלא היה במקור, או בהקראת המכתב בקולו בכנס עורכי-הדין הצעירים? עו"ד פלדמן, שעשה הכל כדי לנהל את המשפט מחוץ לבית המשפט, ניסה בהופעות האלה בציבור להעלים את נייר הטיוטה המשרדי הצהוב, את העדר שם הנמען והחתימה, את כל מה שמעיד בחיצוניותו על טיבו האמיתי של המכתב הזה, שבית המשפט האמין לנאנסת שנדרשה לכתוב אותו, ולא כתבה אותו ביוזמתה, ושקצב ביקש ממנה להראות לו מה הצליחה לכתוב בהתאם לבקשתו, וכשנחה דעתו מן הטיוטה שכתבה, נטל אותה ממנה ושמר אותה. גם השאלה מדוע וכיצד נשמרה אצל קצב אותה טיוטת מכתב נטולת נמען וחתימה על נייר משרדי צהוב העסיקה את בית המשפט.
וכך העיד קצב כאשר נשאל על כך:
"באתי למשרד לפני השנה החדשה וזה היה על השולחן שלי, היא הניחה את זה על השולחן שלי. אני מצאתי את זה בתיק האישי. היא תייקה אותו בתיק האישי שלי. יש לי ממשרד התיירות תיק אישי. תיק אישי של מכתבים וזה היה מתויק בתיק שלי. ... אני עכשיו, בעקבות השאלה שלכם חיפשתי בתיק האישי שלי, חומרים של משרד... חיפשתי במשרד התיירות אם יש לי שם, מצאתי את זה. ... באה, הניחה על השולחן ויצאה... אחר כך היא... בתיק האישי יש גם מכתבים אישיים שאתה מקבל, יש גם תלושי משכורת, זה היה מונח בתיק האישי. כשעזבתי את משרד התיירות לקחתי את התיק האישי." (ת/11, עמ' 14).
בית המשפט דחה את גירסתו של קצב בעניין זה מהנימוקים שפירט כדלהלן:
אף שהנאשם טען כי א' היא זו שתייקה את ת/109 בתיק האישי שלו, זו לא עומתה עם גירסה זו במהלך עדותה בבית המשפט, כשהימנעות זו מהצגת גרסת הנאשם לא', מעמידה בספק את גרסתו, מה גם שת/109 נמצא ללא חורי תיוק, והימצאותו, על פי גרסת הנאשם, בתיקייה מפלסטיק בתוך קלסר משרדי רגיל, שלטענתו הוא תיקו האישי, כשעל קלסר זה הכיתוב "צביקה טיפולים מיוחדים" ולא "תיק אישי", אינה מתיישבת עם פעולת תיוק של מנהלת לשכה קפדנית למסמך שהיה כה חשוב לה.
הדעת נותנת שלו א' רצתה "לתייק" מסמך זה, הוא היה מתויק עם חורי תיוק ונשמר בתוך קלסר שעליו, מן הסתם, יופיע כיתוב "מסמכים אישיים" או "אישי", או כיתוב דומה, ולא יהא מונח בתיקייה מפלסטיק בתוך קלסר שעליו הכיתוב "צביקה – טיפולים מיוחדים" שהנאשם טוען כי מדובר בתיקו האישי.
... לו רצתה א' להביע אהבתה לנאשם בכתב, מדוע סברה כי ראוי שמסמך כזה יישמר בתוך קלסר בלשכת הנאשם, תחת השם "צביקה טיפולים מיוחדים", כאשר הנאשם עצמו העיד כי לא ידע כי המכתב מתוייק שם ונתקל בו באקראי, רק עם התפוצצות הפרשה. ואם תאמר שהמכתב הוא מכתב אהבה שנכתב במסגרת "רומן אהבים" בינה לבין הנאשם, האם סביר והגיוני שא' תרצה לשמרו כך שישמש כעקבה מפלילה מאחוריה, המעידה על רומן אסור בין גבר נשוי לאשה רווקה.
לדעתנו ל-א' לא היה כל אינטרס בשימורו ושמירתו של מכתב זה ומבחינתה, די היה בהצגתו בפני הנאשם כדי להשיג מטרת כתיבתו – לרצות הנאשם. שמירתו ומציאתו דוקא על ידי הנאשם, מצביעות על זהות יוזם כתיבת המכתב.
ועוד מדברי בית המשפט:
עדותה של א' לפיה ביקש ממנה הנאשם לכתוב את המכתב ת/109, מקבלת חיזוק משמעותי מנוהגו המוכח של הנאשם לבקש מעובדיו, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים המקורבים אליו, שיכתבו לו מכתבים.
עדות לדברים אלה מצא בית המשפט בין השאר בדברי המתלוננת ל' ואביה:
ל' סיפרה כי לאחר חקירתה במשטרה ביום 8.10.06, חדלה מלהגיע לעבודתה, במסגרת חופשה בתשלום עד להתפטרותה מעבודתה בבית הנשיא בחודש מרץ 2007. כאשר הגיעה להגיש את מכתב ההתפטרות לסמנכ"ל בית הנשיא, משה מזרחי, הציע האחרון כי תכתוב מכתב תודה לנשיא והגם שהשיבה בחיוב, לא היתה לה כל כוונה לעשות כן, משידעה, מפירסומים בעיתונות, כי בידי הנאשם מכתבי תודה ממתלוננות אחרות (עמ' 111).
על פי עדות אביה של ל':
לאחר של' עזבה את העבודה ושהתה בחו"ל [בעקבות ההטרדה, ע.פ.] [אביה] נפגש עם משה מזרחי, סמנכ"ל בית הנשיא, בעניין הפיצויים שהגיעו לבתו, ואז אמר לו זה האחרון "אני חושב שזה היה מאד יפה ומאד נאה, אם ל' היתה כותבת מכתב הוקרה, מכתב תודה לנשיא" (עמ' 513 לפרוטוקול). בתגובה השיב למזרחי כי אם ל' תשאל אותו הוא ימליץ לה שלא לכתוב מכתב הוקרה שכן "כולם יודעים מה הרקע שהיא עזבה" (עמ' 514 לפרוטוקול).
על פי כתבתה של הילה רז תקף פלדמן גם את קביעת השופטים כי שיחות מוקלטות בין מקורבו של קצב אורי יואלי לבין אחת המתלוננות שהוגשו לבית המשפט כראיה היו קלטות מבושלות. "השיחות הללו אינן שלמות, בחלקן חסרה התחלה או סוף. אבל הבאנו מומחה שקבע שבחומר אין בישולים ותוספות וזה רציף ומקורי", אמר פלדמן. לדבריו, "ברגע שחלק מהטיעונים לא מקבל התייחסות אלא נזרק לפח כראיות בלתי קבילות – זה לא כישלון מקצועי, אלא עלבון."
כתבתה של הילה רז מביאה אך ורק את דבריו של עו"ד פלדמן, יקיר התקשורת. שום תגובות לא הובאו לדבריו אלה. בית המשפט מנוע מלהגיב, ואין כל עדות בכתבה לכך שתגובת המתלוננות התבקשה בכלל.
בית המשפט הקדיש להקלטות דיון ארוך ומפורט. נביא כאן רק את עיקרי הדברים, שאינם נוגעים רק למשפט קצב, אלא ליסודותיהם של דיני הראיות, שבהם תלויה תקינותו של המשפט.
אנו עוסקים בפרק ט"ז להכרעת הדין, סעיף ב: קבילות הדיסק נ/54.
הדיסק נ/54 שעליו מצויים שבעה קטעי השיחות הוגש על ידי ההגנה, בכפוף להוכחת קבילותו במהלך המשפט.
בטרם נדון בעניין קבילות נ/54, נסקור את העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
א. גם ההגנה לא חולקת על כך כי השיחות המוקלטות על נ/54 הינן קטעי שיחות: "הקטעים כשלעצמם אינם שלמים, לעתים נקצץ ראשם ולעתים נקצץ זנבם וברור לחלוטין גם מתוכנן וגם מן העדויות הרלוונטיות כי מקבץ שיחות זה אינו כל השיחות שהתקיימו בין יואלי ל-א'." (סיכומי ההגנה, עמ' 12).
ב. כעולה מן העדויות, בין יואלי ובין א' התנהלו עשרות שיחות, וכל שנשמר הוא רק אותם שבעה קטעי שיחות, כפי שמאשר ב"כ הנאשם: "מוסכם על הכל כי מדובר בשיחות שאינן מייצגות את מכלול השיחות עם יואלי, ואפשר רק להוסיף ולומר, כי הן מדגם קטן של שיחות א' עם יואלי בהסתמך על פלטי הטלפונים." (סיכומי ההגנה, עמ' 53, פסקה 166).
ג. אין חולק כי סליל/סלילי קלטת המקור אינם בנמצא – יואלי העיד כי את השיחות הקליט באמצעות טייפ מנהלים קטן, על קלטות מיני, וכי את קלטות המיני המקוריות מסר לנאשם בשנת כהונתו הראשונה כנשיא, קרי: בשנת 2000. קלטות המיני נעלמו מעבר לים.
ד. כעולה מהודעת יואלי (ת/234, עמ' 2 שו' 21) השיחות שהוקלטו הן מתחילת כהונתו של הנאשם כנשיא, בהתאמה לעדות א' שהעידה כי השיחות בינה לבין יואלי בענייני סידור העבודה התנהלו בתחילת תקופת כהונתו של הנאשם כנשיא.
ה. אין חולק על כך כי כל מה שמונח בפני בית המשפט היום הינו דיסק נ/54 שהועתק מדיסק שהנאשם הביא למשרדו של עו"ד פלדמן, (ראה עדותו של עו"ד שץ בעמ' 7392-7387). במלים אחרות, הדיסק נ/54 שמצוי בפני בית המשפט הינו ראיה משנית שהועתקה מראיה משנית.
ו. בפני בית המשפט לא הובאה כל עדות מפי מי שביצע את העתקת סלילי ההקלטה לדיסק ממנו הועתק נ/54. כל שהובא בפני בית המשפט הינו עדותו של אחי הנאשם, מר יורם קצב, לפיה העתקת הקלטות לדיסק נעשתה בחנות למוצרי צילום ברומניה, כשתהליך ההעתקה נעשה שלא בנוכחותו ולפיה הקלטות עצמן אבדו בניכר.
ששה כללים מצטברים קבעה הפסיקה, שרק בהתקיימם יקבל בית המשפט הקלטה כראייה קבילה במובן זה, שניתן לסמוך על תוכנה שהינו אמת, ואלו הם:
1) כי המכשיר או האמצעי האחר ששימש להקלטה פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו.
2) שאדם שטיפל בהקלטה ידע את מלאכתו.
3) שההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים.
4) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות.
5) זיהויים של המדברים שקולותיהם נקלטו.
6) שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר, ללא כפיה או פיתוי.
(ע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה כרך י"ג(2) 1205 (1959).
...
הנטל להוכחת ששת התנאים המצטברים הנ"ל מוטל על כתפי מי שמבקש להגיש ולהסתמך על ראיה שמקורה בהקלטה.
לטעמנו, הנטל לא הורם כלל, כפי שננמק להלן.
בית המשפט ירד לפרטי פרטים בדיונו בהקלטה, אך כבר מקריאת הדברים שהובאו כנ"ל בפתיח לדיון, הדברים שאין לגביהם מחלוקת – העובדה שלא הוגשו לבית המשפט הקלטות המקוריות על תוכנן המלא, אלא מבחר ציטוטים מוקלטים מתוכן, שאף הם הועברו מן הדיסק המקורי לדיסק נוסף, הופכת את הראיה לבלתי קבילה על פי העקרונות הבסיסיים ביותר של עבודת בתי המשפט, שאיננה מיוחדת דוקא להקלטות. לא רק משפטנים, אלא כל מי שנזקק אי פעם לערכאות, יודע שאם ברצונך להסתמך על אמירה מסוימת שנאמרה או נכתבה, עליך להציג בפני בית המשפט את הטקסט המלא בהקשרו המלא, ואינך יכול לבחור להציג לבית המשפט רק את הציטוטים שנוחים לך כשהם מוצאים מהקשרם. בית המשפט שסירב לקבל את הדיסק של קצב, שלטענת ההגנה הקלטות המקוריות מהן הועתק ושוב הועתק אבדו ברומניה, נהג איפוא בהתאם לדיני הראיות הבסיסיים ביותר, ולולא סירב להכיר בקבילות דיסק נ/54 כראיה, היה מפר את עקרונות היסוד של תקינות ההליך המשפטי.
ולהלן עוד מדברי בית המשפט בדיונו בקבילות הדיסק נ/45 כראיה:
אין בפנינו איפוא כל הוכחה, אף לא ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי מי שעשה את ההעתקה מקלטות המיני לדיסק, עשה זאת "אחד לאחד" מבלי בישול, עריכה, השמטה או מחיקה. די אם נצביע לצורך ההמחשה על חיתוך המעלה חשד כבד לעריכה ו"בישול" בקטעי שיחות 4 ו-6, כאשר ניתן לזהות בבירור מתוך שמיעת קטעים אלה, וללא כל היעזרות במכשיר מקצועי, קיומה של השמעה חוזרת של קטע שיחה והפסקה ברציפותה, כאשר ניתן להבחין בנקל כי מאן דהוא חתך את אותו קטע של השיחה והמשיכה מנקודה אחרת.
ולהלן מסקנת בית המשפט:
בין כך ובין כך, לא מתקיים בדיסק נ/54 התנאי הרביעי מתוך ששת התנאים שהצטברותם חובה לצורך קבלת הדיסק כראייה קבילה לאמיתות תוכנה, קרי, לא הוכח "שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות", ומשכך אינו יכול להתקבל כראיה.
מדוע צריך איפוא עו"ד פלדמן להיעלב מכך שבית המשפט עמד על כך שללא קלטות המקור אין הוא יכול לקבל את קטעי השיחות החתוכים כראיה? דבר זה הרי מתבקש מדיני הראיות הידועים היטב לעו"ד פלדמן, ואין בכך שום עלבון לסניגור.
אני מרשה לעצמי להעלות השערה שעו"ד פלדמן נעלב לא מפסילת הדיסק כראיה, אלא מהדברים שכתב בית המשפט לאחר מכן, והם נוגעים ישירות להתנהלותו של עו"ד פלדמן למול היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט אמנם מיקד את ביקורתו המפורשת בנאשם ובמקורבו אורי יואלי, שהוא זה שהקליט את שיחות הטלפון שערך עם א' מבית הנשיא, מבלי שהיה מסוגל לספק לבית המשפט מניע ברור ועקבי להקלטה מוזרה זו. אבל הדברים בהחלט זורעים אור, ולא אור מחמיא במיוחד, על התנהלותו של עו"ד פלדמן, כמובן בשירות מרשו, למול היועץ המשפטי לממשלה, התנהלות שיש בה עניין רב לציבור, שהרי מדובר בהליך שהינו פריוילגיה של המיוחסים, ונאשם רגיל איננו זוכה בו.
וכך כותב בית המשפט:
הגם שהדיסק נ/54 לא התקבל כראיה יש לקיומו ולמועד חשיפתו ערך משני, ושלא במפתיע, הוא אינו פועל לטובת הנאשם.
אף שהנאשם בעת חקירתו במשטרה דחה את ההאשמות שהוטחו בו בטענה כי מדובר בעלילה ש-א' מעלילה עליו, על רקע פיטוריה ואי הסכמתו לקבלה לעבודה בבית הנשיא, הוא לא ציין כלל את קלטות יואלי ואת תוכנן. הנאשם תירץ שתיקה זו בשכחה:
"שאלה: במהלך החקירה דיברנו על הסיפור של א'. והדבר הזה לא צץ ועלה?
תשובה: שכחתי מהם, לא ידעתי עליהם, שכחתי פשוט. אני לא ייחסתי לזה שום חשיבות, עברו שש-שבע שנים, לא זכרתי. תשמע, אתה נמצא בתקופה הכי סוערת בחיים שלך," (ת/17, תמליל ההודעה מיום 27.11.2008, עמ' 15).
"שיכחה" זו שפקדה את הנאשם, פקדה גם את יואלי, שנשאל אף הוא אותה שאלה:
"שאלה: מדוע לא סיפרת בחקירתך על ההקלטות למרות שסיפרת על רצונה של א' לעבוד בבית הנשיא ועל שיחותיך עימה באותה תקופה?
תשובה: שכחתי מההקלטות לגמרי. אם הייתי זוכר הייתי אומר לך." (ת/234 עמ' 8 שו' 208).
העובדה שגם קצב וגם מקורבו יואלי נמנעו בעת חקירתם במשטרה לספר על ההקלטות שיותר מאוחר הוצגו לבית המשפט כראייה מרכזית של ההגנה, הטרידה מאד את בית המשפט. בית המשפט דחה את טענת השיכחה וסבר שמדובר בהסתרה מכוונת, כפי שהסביר זאת בית המשפט:
במהלך השימוע שהתקיים בחודש מאי 2007 אמר עו"ד פלדמן את הדברים הבאים:
"יש חומר נוסף בידינו שלא נחשוף בשלב זה. יש לנו הקלטה של שיחה של א' כשהתמנה הנשיא להיות נשיא שבו א' מפצירה באיש ביניים שהנשיא יואיל לקבל אותה לעבודה כרל"שית שלו בלשכת הנשיא." (ת/186א, עמ' 10).
הנאשם העיד בחקירתו הראשית, כי האזין לתוכן קלטות יואלי בינואר-פברואר 2007, כך שברור שהנאשם ידע על עובדת קיומן של הקלטות יואלי לפני חקירתו ב-ת/15 שהתקיימה ב-29.3.2007, כך שלא שיכחה היתה כאן אלא הסתרה והטעיה מכוונת.
להסתרת הקלטות מפני המשטרה, בנוסף לבעייתיות שנובעת מעצם ההקלטה ושמירתן במשך שש שנים, היו סיבות נוספות:
האחת – חשיפת ההקלטה בצורת אותו דיסק נ/54, תוך זיהוי קולות הדוברים, להבדיל מתמליל השיחות, היתה גורמת לחשיפת זהותו של יואלי כמי שעמד מאחורי ביצוע ההקלטות, שעה שידועה מעורבותו העמוקה גם בעניינה של המתלוננת א' מבית הנשיא כשליחו של הנאשם, והיתה מצריכה את הנאשם ובאי כוחו להסביר מעורבות נוספת זו של יואלי גם בעניינה של א' [ממשרד התיירות, ע.פ.], ובכך לאבד את ציביונה האקראי. במלים אחרות, חשיפת הקלטות גופן, בין קלטת המקור ובין הדיסק נ/54, להבדיל מהתמליל הכתוב (האילם) שהציגו ב"כ הנאשם בפני היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו במעמד השימוע, עלולה היתה להחליש ולפגוע בעמדתו של הנאשם וביכולת המיקוח שלו.
השנייה – התמלול הכתוב לא העלה כל חשד לעריכה או לחיתוך, להבדיל מהאזנה לדיסק שעשויה היתה לגלות באופן מיידי כי בפני המאזין קלטת ערוכה. היועץ המשפטי ונציגיו שניהלו השימוע, יצאו מתוך הנחה מוטעית כי מדובר בראיה כשרה, שהרי הוצג להם רק התמליל הכתוב, וזו בדיוק המטרה שביקש הנאשם להשיג בהסתרת הדיסק ובהצגת תמלולו בלבד.
זו אף זו בונות טפח נוסף באמינות המפוקפקת שהנאשם בנה לעצמו במו ידיו.
נדמה לי כי האדם הסביר אנוס להבין מדברים אלה של בית המשפט שהצגת התימלול הפונה לחוש הראייה, במקום ההקלטה המקורית שפונה לחוש השמיעה, גרמה להטעיית היועץ המשפטי, ונדמה לי שהאדם הסביר אנוס להבין, שלמרות שהגינוי בניתוח דברים זה מופנה לנאשם לבדו, יש בכך אמירה לא פשוטה על אופן התנהלותו של עו"ד פלדמן ועמיתיו למול היועץ המשפטי לממשלה, אופן התנהלות שהיה בו לדעת בית המשפט משום הטעיה.
ובכן את תוכן המכתב שנכתב על נייר טיוטה משרדי צהוב ללא נמען וללא חתימה, ציטט עו"ד פלדמן על חולצתו במקרה אחד, ובמקרה אחר הקריאו בקולו בניגוד לצו בית המשפט האוסר את פירסומו ובכך העניק לו את הטון המתאים לפרשנותו, ואילו את ההקלטה העדיף דוקא להציג ליועץ המשפטי לממשלה ולנציגיו כתמליל אילם. בית המשפט אמר את דברו על שיטת הפעולה הזו של עו"ד פלדמן, ואם עו"ד פלדמן נעלב מדברי בית המשפט, ראוי הוא שישנה את דרכיו, ויחדל לנצל את פירסומו ומעמדו הציבורי והתקשורתי כדי לפגוע באופן בלתי הוגן וכפי שאמרה בצדק טלי ליפקין-שחק, גם ברישעות רבה, בקרבנותיו של לקוחו. ואם עו"ד פלדמן איננו מבין זאת, צריכות רשויות המדינה להבהיר לו זאת. תפקידה של המדינה הוא בראש וראשונה להגן על הקרבנות, גם ואולי בעיקר, אם הנאשם כיהן בעבר כנשיא המדינה.
