המשך לפוסטים "גלן גולד של תומס ברנרד"
ו"עם תומס ברנרד בוינה"
"דוקא לחור, לאיזור המחריד ההוא, שבו הקתוליות בעצם מסריחה לשמיים."
(מתוך "האובד")
אילו קראתי את "האובד" של תומס ברנרד שנים קודם לכן, לא הייתי מייחסת שום משמעות לכך שגופתו של וורטהיימר, אחרי שהורדה מן העץ שעליו תלה את עצמו, נלקחה לעיר חוּר Chur, ושההלוויה של וורטהיימר התקיימה בעיר חוּר וששם הוא נקבר, בעיר חוּר שבשוויץ. אבל עכשיו, בשנתי החמישים ואחת, השם חוּר העביר בי צמרמורת, כי רק שנה קודם לכן, כמה שבועות לאחר יום הולדתי החמישים, שבקושי נתתי עליו את דעתי, גיליתי שבעיר חוּר, שספק אם שמעתי קודם לכן את שמה, התקיימו משפטו ומאסרו של הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר, שירה למות בנאצי וילהלם גוסטלוף, מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ. חור היתה עיר המחוז של קנטון גראובינדן, שבו נמצאה גם עיר בתי המרפא לחולי שחפת דאבוס, שבה התרפאה רעייתו של תומס מאן, ובה הוא הגה את כתיבת ספרו הגדול "הר הקסמים", ואליה נשלח גם פקיד הבנק חולה הריאות וילהלם גוסטלוף להתרפא, ושם הפך למנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ, ושם רצח אותו הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר בלילו של הרביעי בפברואר 1936, בימי האולימפיאדה במינכן. חור היתה עיר המחוז ולכן נשלח אליה דוד פרנקפורטר למאסר ומשפט ונידון בה לשמונה עשרה שנות מאסר, אך בתום המלחמה, כשסרה מעל שוויץ ומעל העולם כולו אימת הנאצים, שוחרר דוד פרנקפורטר ועלה לישראל, ובה חי באלמוניות צנועה את חייו. חור היתה עיר המחוז ולכן נשלחה אליה גופתו של וורטהיימר לאחר שהורדה מן העץ שעליו תלה את עצמו, ושם הובאה לקבורה. לפיכך נסע גם המספר ב"האובד" לעיר חור שבשוויץ כדי להשתתף בקבורת חברו וורטהיימר.
"את פורארלברג תמיד שנאתי, כמו את שוויץ, שבה הטמטום מרגיש בבית, כפי שאבי תמיד אמר, בנקודה זו לא חלקתי עליו. את חור הכרתי מביקורים רבים עם ההורים, כאשר בעצם התכוונו לנסוע לסן-מוריץ ולנו בחור, תמיד באותו מלון, שהסריח מתה מנטה ובו הכירו את אבי ונתנו לו עשרים אחוז הנחה, כי הוא שמר אמונים למלון במשך יותר מארבעים שנה. זה היה מה שמכנים מלון טוב באמצע העיר, כבר איני זוכר איך קראו לו, אולי "אל השמש", אם אינני טועה, למרות ששכן במקום הכי חשוך בעיר. במרתפי היין של חור הגישו את היין הגרוע ביותר ואת הנקניקים חסרי הטעם ביותר. אבי אכל איתנו תמיד ארוחת ערב במלון, הזמין משהו קטן כמו שאומרים וכינה את חור "תחנת ביניים נעימה", דבר שלא הבנתי מעולם, כי אני תמיד חשתי שחור איננה נעימה באופן מיוחד. בדיוק כמו אנשי זלצבורג, היו אנשי חור שנואים עלי עוד יותר בטמטום ההרים הגבוהים שלהם. תמיד חוויתי זאת כעונש, לנסוע לסן מוריץ עם ההורים, לפעמים רק עם אבי, לחנות בחור, להתאכסן במלון חסר-הניחומים הזה, שחלונותיו פונים לסמטה צרה ולחה המגיעה עד לקומה השנייה. בחור מעולם לא ישנתי, חשבתי אני, רק שכבתי תמיד מלא יאוש. חור היא בעצם המקום המדכא ביותר, שראיתי אי פעם, אפילו זלצבורג אינה כה מדכאת ומכה בחולי ללא מוצא כמו חור. ואנשי חור הינם בהתאם. בחור יכול בן-אדם, אפילו אם הוא נשאר שם רק לילה אחד, להיהרס לכל ימי חייו."
(תומס ברנרד, "האובד")
סיפור הילדות המוזר הזה אמור להסביר גם מדוע נמלט המספר מחור מיד לאחר הקבורה וחזר לוינה, אך באמצע הדרך החליט לרדת מן הרכבת ולנסוע לבית הקיץ של וורטהיימר בכפר טרייך, שם קיוה לפתור את תעלומת מותו. אבל ברור שזה עוד תירוץ, או עוד סיפור שיכול להיות כך, ויכול להיות אחרת. דמות האב היא ללא ספק תיאור אותנטי של הסבא יוהנס פרוימביכלר, שגידל באהבה גדולה את תומס הקטן, בנה של בתו מחוץ לנישואין, ועודד אותו לשוא לטפח קריירה של כנר, "יותר מתוך עוז רוחו מאשר מתוך אמצעיו" כפי שכתב בזמנו אוגוסטינוס על אביו. כך הפכה חור, מקום שולי לגמרי בסיפורו של ברנרד, למקום חשוב למדי, בזכות הסיפור על זכרונות הילדות, ועבורי היא הפכה חשובה עוד יותר, בגלל פרשת רצח גוסטלוף שלא היתה לה שום נגיעה קלה שבקלות לסיפורו של תומס ברנרד, ושמה של חור נקשר כעת בתודעתי בהתאבדותו הספרותית של וורטהיימר, שאולי קדמה לה התאבדות אמיתית של יהודי אמיתי, כשם שהיתה קשורה במשפטו ומאסרו של דוד פרנקפורטר ובאותה פרשה שהטרידה אותי במשך ימים רבים.
*
רק בשנת אלפיים ושתיים נודע לי שדוד פרנקפורטר ירה למות בנאצי גוסטלוף. לפני זה לא היה לי מושג שהיה דבר כזה, ולא היכרתי לא את שמו של פרנקפורטר ולא את שמו של גוסטלוף ולא ידעתי דבר וחצי דבר על האירוע עצמו וספק אם הייתי לומדת על כך אי פעם לולא פירסם גינתר גראס בשנת אלפיים ושתיים את ספרו "בהילוך סרטן", שעורר סערה גדולה בגרמניה, ונמכר כבר בשנת יציאתו לאור ביותר מעשר מהדורות.
הגרמנים טענו ש"בהילוך סרטן" מספר סופסוף על הסבל הגרמני. הסבל של הגרמנים בספר של גינתר גראס הוא הטבעתה בטורפדו רוסי של הספינה וילהלם גוסטלוף, שנקראה על שם הנאצי וילהלם גוסטלוף שהסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר ירה בו, במימי הים הבלטי בשלושים בינואר 1945, שהיה יום השנה השנים-עשר לעליית הנאצים לשלטון ויום הולדתו החמישים של וילהלם גוסטלוף, ולפיכך היה תאריך רב משמעות מכל הבחינות.
ראו רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס"
אחרי שקראתי כל מה שהגרמנים אמרו על "בהילוך סרטן" קראתי את הספר וראיתי שהוא לא בדיוק סיפור על סבל של גרמנים, הוא בעיקר סיפור על נער אחד בשם קוני שהזדהה עם הנאצים ורצח נער אחר שהזדהה עם היהודים וקרא לעצמו דוד פרנקפורטר, למרות שבעצם הוא היה גרמני וקראו לו וולפגנג שטרמפלין. קוני רצח אותו בדיוק בארבע יריות כמו שדוד פרנקפורטר ירה בגוסטלוף בדיוק ארבע יריות שפגעו בגוסטלוף בדיוק ארבע פעמים, וככה גינתר גראס מחופש לנער נאצי נקם את נקמתו של וילהלם גוסטלוף שדוד פרנקפורטר היהודי ירה בו למוות. כמובן שגינתר גראס בכלל איננו אנטישמי, כי הנער שנרצח הוא לא באמת יהודי, הוא רק גרמני שמתחזה ליהודי, כדי שהנער הנאצי יוכל לרצוח אותו בתור יהודי. ומי שבאמת אשם ברצח זה לא הנער הנאצי, אלא אבא שלו שלא אהב את הנאצים וכתב מאמרים על אושוויץ במקום לכתוב על ההטבעה של הוילהלם גוסטלוף, שזאת השואה האמיתית. כשקראתי את "בהילוך סרטן" חשבתי שגינתר גראס התחפש לנער נאצי כדי לנקום את דמו של הנאצי וילהלם גוסטלוף. רק כמה שבועות אחרי יום הולדתי החמישים התפרסמה האוטוביוגרפיה של גינתר גראס, והתברר לי שגינתר גראס לא התחפש לנער נאצי אלא היה נער נאצי, וכזה הוא נשאר ויישאר מן הסתם עד יומו האחרון.
מלכתחילה ידעתי שיש משהו מפוקפק בספר של גראס, אבל לא יכולתי בדיוק לשים את האצבע. הרגשתי שהדמות של פרנקפורטר בספר היא דמות דוחה של מעשן בשרשרת, ככה גראס קרא לו כל הזמן המעשן בשרשרת. אחר כך קראתי מאמר של פרדיננד פון-שיראך, הנכד של שר הנוער הנאצי בלדור פון-שיראך, שכתב שהנאצים מאד התנגדו לעישון ומי שמעשן נראה להם מאד רע, בניגוד לנער הניאו-נאצי שגראס מאד הזדהה איתו, ואחרי שנודע לי שהוא שירת בוואפן-אס-אס גם התחלתי להבין למה. חשבתי שהמפתח לפענוח ספרו של גראס היא דמותו של פרנקפורטר, שהיה כמובן היהודי היחיד בספר. כל השאר היו גרמנים, והדמות הכי מפוקפקת מתוכם היה אבי הנער הרוצח שהוא ליברל שכותב על אושוויץ. אותו גראס הכי שנא בספר, אחרי פרנקפורטר. אחר כך מצאתי בספרייה הלאומית בירושלים את הספרים של התועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה עם מוטו מהנאומים של היטלר, שקהילת וינה אספה בזמן הנאצים, ואחרי המלחמה הביאו אותם לישראל. דיוורגה כתב שני ספרים על רצח גוסטלוף, שהיו כמובן מלאים שנאה לפרנקפורטר, כי נאצים אמורים להרוג יהודים אבל לא להיפך. כשהתחלתי לקרוא בספרים של דיוורגה הרבה דברים נשמעו לי מוכרים ולאט לאט הבנתי שגינתר גראס כתב את ספרו על פי ספר התעמולה של דיוורגה "יהודי ירה", שהיה ברשותו כנראה מאז שהוא היה קטן, וכנראה בגלל זה אהבו כל כך בגרמניה את הספר.
חיפשתי פרטים על פרנקפורטר ואז התברר לי שהתפרסמה אוטוביוגרפיה שלו "ראשון הלוחמים בנאצים", למעשה ביוגרפיה שהמשורר הירושלמי שלום בן-חורין כתב מפיו. הספר שמצאתי בספריה הלאומית היה בעברית, אבל היה ברור שקדם לו כתב יד בגרמנית, אם כי לא ידעתי אם פרנקפורטר כתב את המקור בגרמנית או שלום בן חורין.
התחלתי לחפש את כתב היד המקורי בגרמנית. לא מצאתי אותו בארכיונים ולכן הנחתי שאמצא אותו אצל ילדיו של פרנקפורטר משה ומרים, אבל לא ידעתי איך אמצא אותם, כי השמות שלהם הם שמות נפוצים, ולא היה לי קצה חוט.
*
ואז מצאתי את ספרו של אבי גרפינקל "אמונה עיוורת" שמתחיל בקו תשע שמתעקל מרחוב בנימין מטודלה לרחוב עזה, בצומת שמרוחקת רק כמה מטרים מביתי. כל היום קראתי את הספר ולא הנחתי אותו מידי עד שהגעתי לסופו. זה היה אחד הספרים המעטים בעברית שאהבתי בכל לבי, שהיה כתוב בלי רשעות ובלי קלישאות וירושלים שלו היתה יפהפיה ורומנטית והחרדים היו בני אדם אמיתיים, דברים שקשה למצוא אצל סופרים ישראלים, ומאד הצטערתי שבסוף הוא נגמר. אחרי שקראתי את הספר מאד רציתי לדבר איתו ויצרתי איתו קשר דרך ההוצאה. דיברתי איתו בטלפון ומיד הבנתי שאסור לי לשאול יותר מדי על הספר, למרות שרציתי מאד לשאול אותו איפה גרת ברחביה, ומה עשית בירושלים, וגם הרבה שאלות יותר אישיות, אבל מיד חשתי שהוא נבוך ואז נזכרתי שכמה שנים קודם קראתי במוסף "ספרים" ביקורת שלו על הספר של גינתר גראס, ושם הוא סיפר כמה דברים על דוד פרנקפורטר שלא ידעתי, ונשמעו לי כדברים מתוך היכרות אישית.
אבי אמר שבאמת אמא שלו היתה בצבא עם הבת של פרנקפורטר והיא ידעה את שם בעלה ואז פתחתי את ספר הטלפונים והתחלתי להתקשר לאנשים זרים רק לפי השם וזאת היתה חוויה מוזרה ומביכה מאין כמוה, למרות שהאנשים היו מאד נחמדים אליי, ואשה אחת אפילו אמרה לי שזה הרבה יותר נעים מרוב שיחות הטלפון שמנסים למכור לך דברים שאתה לא צריך. אחרי שמישהו אמר לי בטעות שהבת של פרנקפורטר נפטרה ובסוף התברר שזו אשה אחרת באותו שם החלטתי לחדול מכך, ולא ידעתי מה לעשות הלאה.
*
בראש השנה אמא באה אלינו לחג וישנה במיטה שלי, ובבוקר היא השכימה לקום והשתעממה והתחילה לקרוא כל מיני דברים שהיו מונחים לי במיטה, ביניהם גם את טיוטת המאמר על הספר של גינתר גראס שמסתמך על מקורות נאציים. ואז היא נזכרה שלפני הרבה שנים כשהיתה בביקור בגרמניה, היא פגשה את אחיו הבכור של פרנקפורטר, שעבד למיטב זכרונה במשרד החוץ. אבל במשרד החוץ לא ידעו דבר על עובד לשעבר בשם אלפונס פרנקפורטר, שזה השם היחיד שידעתי.
לא נותר לי אלא לחקור את גימלאי משרד החוץ, ואחד מהם אמר לי שאחיו של פרנקפורטר היה שליח ההסתדרות בבון ועיברת את שמו לפארן ובכל מקרה כבר שנים אינו בין החיים, אבל כשסיפרתי לו על הביוגרפיה ששלום בן-חורין כתב, הוא מיד שאל: שלום בן-חורין, הסופר הירושלמי? כן, אמרתי לו. אני מכיר את אשתו, אמר האיש, והערב אפגוש אותה.
ככה היכרתי את אביטל בן-חורין, אלמנתו של שלום בן-חורין, שגרה בביתם הישן בשכונת רוממה בין הספרים והמחקרים של בעלה, וסיפרה לי על ירושלים של שנות הארבעים, ועל מרטין בובר ולודוויג שטראוס ואלזה לסקר-שילר ומכס ברוד שאת כולם היא הכירה אישית, ועל מכס ברוד היא אמרה שלא היה עוד אדם טוב לב כמוהו.
אביטל סיפרה לי שבעלה כתב את הסיפור מפיו של פרנקפורטר, וגם נתנה לי תמונה של שניהם עובדים על הביוגרפיה.שלום בן חורין נראה קצת בוהמי עם תלתליו הארוכים ופרנקפורטר לעומתו נראה מאד מסודר ואפילו מרובע, וקשה מאד היה לחבר את מראהו עם סערות הנפש של הסטודנט הצעיר שקנה אקדח וירה למוות במנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף.
אביטל בן-חורין ישבה בחולצת הקטיפה הסגולה שלה על כורסת הקטיפה האדומה בין הספרים והמסמכים שהיא סידרה כדי לשלוח אותם לגרמניה, כי היא לא האמינה שמישהו בישראל יתעניין בהם. בתוך הבית היו כלואים חייו ונשמתו של המשורר שלום בן-חורין, או פרידריך רוזנטל כפי שנקרא במקור, שאהב את ישראל אבל כמו כל הייקים נשאר קצת זר, למרות שהיה ציוני ועלה לישראל מרצונו ולא נמלט ממנה אחרי המלחמה כמו שטפן צוויג ולא חזר למות באירופה כמו ליאו פרוץ. בכל זאת הוא נותר מעט זר לישראלים, ואביטל רצתה למסור את עזבונו לגרמניה לספרייה גרמנית שתשמור על החומר ושם הסטודנטים יטפלו בכל הספרים והמחקרים והמסמכים. אני לא אמרתי כלום אבל נשבר לי הלב לראות את הספרייה של שלום בן-חורין מתכוננת לנסוע לגרמניה שלא על מנת לחזור, וגם הסיפור של דוד פרנקפורטר ראשון הלוחמים בנאצים שהוא סיפר לשלום בן-חורין בגרמנית ושלום בן-חורין כתב בגרמנית, ואחר כך מישהו תירגם לעברית מליצית וחתם בשם בדוי, ככל הנראה. אביטל צילמה לי את הטקסט בגרמנית שהיה כתוב במכונת כתיבה על דפים גדולים, ואני לקחתי אותו הביתה כמו שלוקחים תינוק וחיבקתי אותו בשתי הידיים ושמתי אותו לידי במיטה. אחרי שהספרייה של שלום בן-חורין וכל מסמכיו יסעו לגרמניה, זה כל מה שיישאר.
*
סיפרתי לאביטל בן-חורין איך מצאתי אותה בעזרת שורת צירופי מקרים, ואז ראיתי על הכורסה בצד ספר סגול עם תמונה של אבן גדולה ועליה ורד שלפי המסורת הנוצרית הוא חבצלת השרון שמסמלת את ישו וגם את סבלו של ישו, ועל הספר כתוב "אבן היהודים – סופה של אגדה". לרגע נעתקה נשימתי, ולקחתי את הספר ליד. את יודעת, אמרתי לאביטל, בדיוק עכשיו אני עוסקת בסיפור של אבן היהודים. אני לא יודעת איך, אמרה אביטל, הספר הזה פשוט נכנס לי ליד. הייתי מאושרת וגם נתקפתי אימה בגלל ריבוי צירופי המקרים.
את סיפורה של אבן היהודים הכרתי אז רק בגרסתם של האחים גרים, שהופיעה בספרם "אגדות גרמניות", שידוע מאד בגרמניה אבל בארצות אחרות הרבה פחות ידוע מספר המעשיות לילדים ולבית שלהם שאומרים שהוא נמכר הכי הרבה אחרי התנ"ך. שתי עלילות דם מופיעות בספר הזה, "אגדות גרמניות", בזו אחר זו, בראשונה, אגדה מספר 353, הקורבן הוא בן, ובשנייה, אגדה מספר 354, הקורבן היא בת. היו המון עלילות דם גרמניות, והאחים גרים בחרו דוקא בשתי אלה לכלול אותן בספרם כשתי אגדות ייצוגיות שבראשונה נרצח בן ובשנייה נרצחת בת. ניסיתי להבין למה האחים גרים בחרו דוקא בשתי עלילות הדם האלה ולא באחרות, כי האחים גרים בעצמם אף פעם לא הסבירו למה הם עשו דברים כך ולא אחרת, או למען הדיוק הם הסבירו המון הסברים, אך ככל שקראתי את הסבריהם הבנתי שרובם חסרי שחר ומרחיקים עדות.
סיפור אבן היהודים, הידוע גם כעלילת הדם של רין, או כפסיון של הילד אנדרלה מרין, עניין אותי במיוחד, מפני שהופיעו בו שלוש טיפות דם שנוטפות על יד האם, ומיד הוא הזכיר לי את שלוש טיפות הדם שנטפו מיד אמה של שלגיה על השלג, ובישרו את לידת שלגיה וגם את מות האם וגם את שלוש המיתות שמהן תקום שלגיה לתחייה כמו הקדושים הנוצריים באגדות העתיקות.
וזו היתה גירסתם של האחים גרים לסיפור אבן היהודים:
בשנת 1462קרה הדבר בטירול בכפר רין, שכמה יהודים גרמו לאיכר עני באמצעות ממון רב לתת להם את בנו הקטן. הם לקחו אותו עמם ליער ועינו אותו שם למות באורח מזעזע על אבן גדולה, שקרויה מאז אבן היהודים. את הגופה המחוררת הם תלו לאחר מכן על עץ ליבנה שעמד על גשר לא רחוק משם. כאשר התרחש הרצח, עבדה אמו של הילד בשדה. פתאם עלה במחשבתה בנה ומבלי דעת מדוע חשה פחד גדול, ושלוש טיפות דם טרי נפלו על ידה. בלב חרד מיהרה לביתה וביקשה את בנה. בעלה משך אותה לחדר,
הודה במעשיו ורצה להראות לה את הממון הנאה שישחרר אותם מן העוני, אך זה הפך כולו לנשורת עלים. האב יצא מדעתו ונעצב עד מות, אך האם יצאה החוצה וחיפשה את בנה הקט, וכאשר מצאה אותו תלוי על העץ, הורידה אותו משם בדמעות חמות ונשאה אותו לכנסייה שבכפר רין. עדיין הוא מוטל שם והעם חושבו לילד קדוש. גם אבן היהודים הובאה לשם. על פי הסיפור כרת רועה את העץ שעליו ניתלה הילד, אך כשרצה לשאתו הביתה, שבר את רגלו ומת.
ידעתי שהילד המת בעלילת הדם מסמל תמיד את דמותו של הצלוב - הבן הנרצח בידי היהודים, ושלוש טיפות הדם הנופלות, שמספרן מתייחס כמובן לשילוש הקדוש, מסמלות את מות הקדושים של הילד וגם מעידות עליו. עץ הליבנה, Birkenbaum, בריוז'קה ברוסית, שקרוי בלטינית Betulla, ולפיכך כנראה, וגם בשל לובן פרחיו, נקשר לבתולה הקדושה, מסמל כאן גם את הצלב אך גם את תפקידה האמהי של מריה כאם האלוהים, בהקבלה לאמו של הילד שנרצח בידי היהודים ומשול לישו – בגירסאות אחרות נקראת גם אמו של הילד הנרצח מריה, ובניגוד לגירסת האחים גרים, בסיפור המקורי הילד הוא יתום מאביו, וסנדקו המוכר אותו הוא דודה של האם. העץ הוא הצלב שעליו נתלה הקדוש המעונה והוא גם גופה של מריה החובק אותו. לכן גם הרועה שכורת את העץ נענש במיתה.
לפני לידתה של שלגיה תפרה אמה ליד החלון ונדקרה מן המחט. שלוש טיפות דם נפלו מידה של האם על השלג הלבן.
"היה זה באמצע החורף, ופתיתי השלג צנחו כנוצות מן השמים מטה, ושם ישבה מלכה ליד חלון שמסגרת עץ הבנה שחור לו ותפרה. ובעודה תופרת כך ומתבוננת בשלג, דקרה את אצבעה במחט, ושלוש טיפות דם צנחו על השלג. ומכיוון שהאדום נראה כה יפה על פני השלג הצח, חשבה לעצמה: "בן לו היה לי צח כשלג, אדום כדם ושחור כעץ ההבנה במסגרת החלון". מיד אחר כך ילדה תינוקת, שהיתה צחה כשלג, אדומה כדם ושערה שחור כהבנה, ולכן נקרא שמה שלגיה. וכאשר נולדה התינוקת, מתה המלכה."
שלוש טיפות הדם קשרו בחוט השני בין סיפור "אבן היהודים" לבין סיפור שלגיה.
ראו גם רשימתי "עלילת הדם של רין וסיפורי האחים גרים"
*
לעלילות הדם היו חיים ארוכים שהשתרעו על פני מאות שנים. לרוב התקשיתי לעקוב אחר תולדותיהן של עלילות דם על כל גלגוליהן.
כשכתבתי על פעילותם של ספקי צבא יהודים בהונגריה נתקלתי בעלילת הדם של טירנא, שאז נחשבה לחלק מממלכת הונגריה, אבל היום נמצאת בסלובקיה. טירנא היתה עיר גרמנית ומרכז כנסייתי חשוב, ועל סמך עלילת הדם הותר לה למנוע כניסת יהודים לעיר אפילו לצורך קניות. כשתפסו אנשי טירנא יהודים בשטחם הם זרקו אותם לכלא ואפילו רצו להוציא אותם להורג. אבל אחרי שהכתר ההבסבורגי כבש את הונגריה מהתורכים בסוף המאה השבע-עשרה, הקימו בקרבת טירנא מחסני תבואה גדולים על נהר הואג, שמהם שלחו את הדגן בספינות על פני נהר הואג שנשפך אל הדנובה דרומה להונגריה אל יחידות הצבא שהגנו על הונגריה מהתורכים, וספקי הצבא היהודים – רוב ספקי הצבא היו יהודים – רצו לקנות בטירנא תבואה, כדי להשיט אותה על פני נהר הואג ונהר הדנובה אל החיילים בהונגריה, ואנשי טירנא כל הזמן התנכלו להם ולא נתנו להם לקנות תבואה לצבא. זה כבר מאד עיצבן את מפקדי הצבא וגם את הקיסר והוא שם קץ לפריוילגיה של טירנא לסלק יהודים בגלל הסיפור שפעם היהודים רצחו בטירנא ילד כדי לשתות את דמו.
אבל גורל עלילת הדם של רין היה אחר, למרות שהיתה זו אחת המשונות שבעלילות הדם, מפני שאיש לא שמע על אשמת רצח או משפט של יהודים ברין בשנת 1462, שבה כביכול נרצח הפעוט אנדרלה מרין. תאריך הרצח כביכול, ה-12 ביולי 1462, הופיע בחלומו של הרופא היפוליט גוארינוני (1654-1571), שנשא לו אשה מן הכפר רין בטירול, והקדיש את חייו לטיפוח עלילת הדם של רין, סביב האבן הקרויה אבן היהודים, שעליה כביכול עונה הפעוט אנדרלה למוות. לגוארינוני היה ניסיון קודם בנושא: הוא הגיע לרין מטרנטו, שם ספר לא פחות מ-5812 פצעים בגופו של הילד סימונינו שנרצח כביכול בידי יהודים. כאשר מדברים על סימונינו מטרנטו מדברים לרוב על עלילת דם באיטליה, מפני שהיום טרנטו נמצאת באיטליה, ושוכחים שטרנטו איננה חלק מאיטליה אלא מטירול, וטירול הקתולית הפנטית היתה אחד המעוזים הגדולים של עלילות הדם.
בגופתו של אנדרלה ששרידיה כביכול הוצאו מן הקבר מצא גוארינוני רק עשרים חורים, ממצא צנוע לעומת 5812 החורים שמצא בגופתו של סימונינו מטרנטו, אבל כבר ב-1621 החלו להציג ברין את סיפור עינויו של אנדרלה על אבן היהודים, ובשנת 1660 החלו בבניית כנסיית "שלוש טיפות הדם" ליד אבן היהודים, כנסייה שהפכה למרכז פולחן הילד הקדוש אנדרלה מרין, ונקראה על שם שלוש טיפות הדם שהן זכר לשילוש הקדוש וגם לדמו השפוך של ישו שכל הקדושים הם גלגוליו.
עלילת הדם של אנדרלה מרין היתה מאד פופולרית גם במאה העשרים. הנאצים מאד אהבו אותה והירבו להציג אותה, אבל גם אחרי התקופה הנאצית המשיכו ההצגות והפולחן של הילד מרין, ובקושי רב הושם להם קץ במסגרת אירועי חמישים השנה לליל הבדולח בשנת 1989, כאשר היהודים איימו להחרים את אירועי הזיכרון לליל הבדולח אם לא יופסק פולחן הילד אנדרלה ברין.
את כל הדברים האלה ורבים אחרים למדתי מהספר הסגול הקטן שמצאתי על הכורסה בביתה של אביטל בן-חורין, במיוחד ממאמריהם של המלומדים מיכאל לנגר וורנר קונצמן בספר הקטן הזה ששלום בן-חורין קיבל במתנה ואני לא מצאתי אותו בשום ספרייה שהכרתי. אבל לפעמים כשאתה זקוק מאד לספר מסוים, הספר מוצא אותך, מעשה נסים.
*
בגלל עיסוקו של גוארינוני בחורי הפצעים שמתי את לבי לעיסוק המוגזם משהו של גינתר גראס בחורי הפצעים של וילהלם גוסטלוף, וכמשקל נגד בחורי הפצעים של הנער וולפגנג שטרמפלין המתחזה לדוד פרנקפורטר שהנער הנאצי קוני, שהוא ככל הנראה התגלמותו של הנער הנאצי גינתר גראס, רצח כנקמה על רצח גוסטלוף. מאחר שגראס הקפיד לקרוא לגוסטלוף בעקבות הנאצים Blutzeuge, כלומר קדוש מעונה, מרטיר, לא יכולתי שלא לחשוב על ניחוח עלילת הדם שעולה מן הסיפור כולו.
מן הספר הסגול הקטן למדתי גם על עיסוקם הרב של הנאצים בעלילות הדם ועל כך ש"דר שטירמר" הקדיש לנושא בשנת 1934 גיליון מיוחד. הלכתי ליד ושם לחפש את הגיליון המיוחד של "דר שטירמר" על עלילות הדם ולא מצאתי, אבל מצאתי הרבה סיפורי עלילות דם אחרים. "דר שטירמר" הוא עיתון מאד מאד מעניין וקראתי את הגליונות שלו בעיון רב. נוכחתי שאפילו יותר מעלילות דם יש ב"דר שטירמר" כתבות על חילול הגזע, כלומר על קשרי אהבה בין יהודים לגרמנים שמחללים את הגזע הארי. בכל גיליון היו כמה כתבות על חילול הגזע ולפעמים זו היתה הכתבה הראשית ואז יוליוס שטרייכר המו"ל של "דר שטירמר" התכבד לכתוב בעצמו בסגנונו המיוחד. הגרמניות היו גדולות וצהובות ויפהפיות והיהודים מכוערים ומעוותים להחריד, כדי שכולם יבינו כמה הגזע הארי מתחלל.
מצאתי ב"דר שטירמר" גם סקופ על דוד פרנקפורטר: בגיליון 2 מינואר 1938 היתה כתבה שגילתה כי כשדוד פרנקפורטר נעצר גילו שיש לו שתי מחלות מין קשות – גם עגבת וגם זיבה. אמנם הסקופ המרעיש הזה אינו מופיע כלל במסמכים, כותב "דר שטירמר", אבל זה כדי שלא לבייש את הורי הרוצח. "דר שטירמר" גילה את האמת: "בן הרב דוד פרנקפורטר" כפי שהם אוהבים לקרוא לו, היה מחלל גזע, שהדביק במחלותיו נשים אריות רבות בעיר ברן בשוויץ! מי יודע כמה נשים הרג פרנקפורטר ביחסי המין הפרועים שלו, מקונן "דר שטירמר". והוא עוד טען שהוא רוצח פוליטי!
*
כשהתחלתי לעבוד במשפט עזבון מכס ברוד, כבר היה עזבונו של שלום בן-חורין בגרמניה, ואביטל, שלא יכלה לסבול את חדרו הריק, עברה להתגורר בבית אבות. היא אמרה בעלי בקושי מת וכבר הם התקשרו. היא התכוונה לארכיון הספרות הגרמני שביקש לקבל את עזבונו ובאמת קיבל אותו. בעזבון הזה היו הרבה מאד מכתבים לשלום בן-חורין ממכס ברוד. אולי היו כתובים בהם דברים על עזבונו של מכס ברוד וכתבי קפקא בעזבונו. כבר לא יכולתי לדעת כי הם כבר היו בגרמניה ולא יכולתי לראות אותם. כשהם התקשרו בפעם הראשונה אביטל אמרה להם שעוד מוקדם לה מדי, אבל כמה שנים אחר כך היא נתנה להם לקחת את העיזבון. מלכתחילה מאד הצטערתי שהעיזבון ייסע לגרמניה, אבל רק מאוחר יותר, כשהבנתי שאולי הדבר שהכי משך את הגרמנים בעזבון בן-חורין היו המכתבים ממכס ברוד, התרגזתי מאד. אילו יכולתי לראות את הנולד הייתי מבקשת מאביטל שתצלם לי גם את מכתבי מכס ברוד לבעלה, אבל לא יכולתי לראות את הנולד. שאלתי את אביטל אם היא זוכרת מה היה כתוב בהם, אבל כבר חלפו שנים רבות והיא כבר לא יכלה לזכור.
זו היתה כבר הפעם השנייה שלבי נשבר בגלל דברים שנוסעים מישראל לגרמניה. הפעם הראשונה היתה כשחוקר אחד מבוואריה, טיפוס חלקלק בחליפה לבנה ושיער משוח, התגאה בפני שקיבל תמונה של בית קברות יהודי בבוואריה לפני המלחמה מידיה של ייקית קשישה, ולקח אותה איתו לגרמניה. רציתי לצעוק שזה לא הוגן אבל שתקתי. עבדתי באותם ימים בארכיון שהיו בו תמונות של בתי כנסת בגרמניה שנשרפו בליל הבדולח ואפילו תכניות של בתי כנסת שניבנו או רק תוכננו להיבנות לפני המלחמה. אחרי המלחמה נשארו רק התמונות.
חיים באר אמר שכתב את ספרו על ספרים שנוסעים לגרמניה ומיד ראיתי לפני את אביטל בן-חורין יושבת בחולצת קטיפה סגולה על כורסת קטיפה אדומה בספרייה הישנה של בעלה שמדפיה כמעט נשמטים מן הקירות מחמת הכובד ומחזירה לחיים משוררים וסופרים שמתו מזמן. כשראיתי את ספרו של באר קניתי אותו מיד בלי לחשוב כי תמיד אהבתי מאד את חיים באר ואחר כך קראתי מעט ולא רציתי להמשיך. כשהתחלתי לקרוא את התיאור של המיליונר זוסמן, שמיד סר ממני החשק לשמוע עליו, נזכרתי בחוקר הגרמני עם התמונה של בית הקברות היהודי בכיס. מוזר איך דמות שמיד גורמת לך לחשוב שאין בן-אדם כזה, שלא יכול להיות בן-אדם כזה, דוקא מזכירה לך בן-אדם אמיתי, מישהו שאתה שונא.
הרבה יותר מדי פרטים ואסוציאציות מלומדות היו בספר של חיים באר, כאילו רצה ללמד את הקורא יותר מאשר לספר, וסופר לא צריך ללמד את הקורא דבר, לא היסטוריה ולא גיאוגרפיה ולא איך לבטא שמות של מקומות בהונגרית. סופר צריך רק לספר את הסיפור שלו ולצעוק את הכאב שלו. אלא אם כן הוא כותב מתוך שאננות ושובע, שאז עדיף שלא יכתוב כלל.
בספר של חיים באר המספר ניהל רומן עם אשה גרמניה.
בכל ספר על יהודים וגרמנים צריך להיות רומן שמסמל את הפיוס. הרומן צריך לתקן את השואה. בגלל שהיטלר לא הירשה לערבב דם יהודי וגרמני, עכשיו כשהיהודים מתפייסים עם הגרמנים, מוכרחים רומן שיסמל את הפיוס. אפילו בספר "הברלינאי האחרון" של יורם קניוק שכתב כל כך בכנות על היחסים המטורפים בין יהודים לגרמנים יש בסוף פיוס – יהודי וגרמניה שבעלה עקר מולידים בן שעולה לישראל ונהרג. סיפור מחליא ופורנוגרפי שנדבק לקצה הספר כמו עלוקה. קראתי לו הפורנוגרפיה של הפיוס.
רציתי לדבר בכנס על הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס, אבל הנושא הבהיל את כולם ולא רצו שאבוא.
נשארתי לבדי בבית עם הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס וחשבתי על העיתונאית מ"ידיעות אחרונות" שהאכילה את קורט וולדהיים בסחוג חריף, וככה היא נקמה כמובן את מותם של ששה מיליון יהודים. זאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי על הפארסה של הנקמה. חשבתי עליה שנית כשיורם קניוק סיפר על הזוג הישראלי שהחליט שהוא נאצי זקן והבחורה רצתה ליפול עליו כאילו בטעות ולהכאיב לו.
הרבה אנשים חשבו שהספר של יורם קניוק תיעודי, כמו שחשבו שבאמת הפלגתי על הדנובה בספינה עתיקה. יותר קל לחשוב שהספר תיעודי, כי אז לא צריכים לחשוב מה הסופר רצה לומר. מניחים שהסופר הוא מצלמה. הסופר הוא לא מצלמה. הוא במאי.
*
הסיפור שבו בחר קניוק לסיים את ספרו סיפר על היהודי קורט, שאיכר גרמני הסתיר אותו במלחמה. האכר הגרמני לא יכול היה להוליד וביקש מקורט לעבר את אשתו, וצפה בהם בשעת מעשה. אחר כך מסר את קורט לגסטאפו. קורט שרד את אושוויץ ונשא ניצולה שאיבדה את בעלה ובנה. הם עלו לישראל וחיו בקיבוץ. נולד להם בן. הבן נהרג בידי מחבלים יחד עם עוד שלושה צעירים. אחרי שנים נסע קורט לחפש את בנו האחר שהוליד בגרמניה, והתברר לו כי הבן הזה עבד כמתנדב בקיבוץ ונהרג בידי המחבלים יחד עם בנו השני. האכר התאבד לאחר שהבן נהרג, וקורט ניהל כעת רומן עם אשתו. בתה של האשה מאב אחר אמרה לעצמה: שניהם ניצולים מאותה טרגדיה שאני לא יכולה לתפוס.
הסוף הזה הוא צורה מסוימת של פיוס, כתב קניוק מיד לאחר שסיפר את סיפורו האיום. הוא לא העלה על דעתו שזה סיפור פורנוגרפי, וגם לא העלה על דעתו שהוא עצמו הוא זה שאינו מבין את הטרגדיה של ניצולי השואה, והוא עצמו הוא זה שמרגיש כל הזמן אשם, וגם כועס, כי איש אינו אוהב להרגיש אשם.
הכל בסיפור מעוות: היהודי שמקיים יחסים עם אשת איש כשבעלה צופה בהם, והאשה מסכימה לא רק לשכב עם זר, אלא בנוכחות בעלה, וברקע תעמולת הזוועה הנאצית על יהודים מפלצתיים ששוכבים עם נשים גרמניות תמות ומחללים את הגזע הגרמני. אחר כך הבעל צריך להתאבד בגלל מות הבן שלא היה בנו הביולוגי, כי האשה צריכה להיות פנויה לשובו של היהודי, ובעצם כי יורם קניוק היה מוכרח לתאר את היחסים בין יהודים וגרמנים כיחסים סוטים, מעוותים, פורנוגרפיים. אסור היה שיהיה בהם משהו נורמלי. וגם הבנים היו צריכים למות, כמו הבן של דוד ובת-שבע. ילדים מיחסים אסורים צריכים למות, או להיות מעוותים בעצמם.
*
עבור גב' גלית פרץ,
הצעה להרצאה בכנס "עולמו ויצירתו של יורם קניוק"
ענת פרי: הברלינאי האחרון מאת יורם קניוק – בין הפארסה של הנקמה לבין הפורנוגרפיה של הפיוס
כמעט בפתיחת הספר מתאר יורם קניוק מפגש בעת נסיעה ברכבת בגרמניה עם זוג צעירים ישראלים שחושדים בו כי הוא נאצי זקן ומחליטים לנקום בו. קניוק אינו חושף את זהותו האמיתית ומניח לצעירה "לנקום בו" על השואה בדרך שהופכת את ה"נקמה" לבדיחה, ובכך הוא מבצע בעצם מעשה חינוכי מודע, מבלי שברור לקורא האם ביקש להעניש את הצעירים הישראלים על כך שזיהו אותו כנאצי או על משאלת הנקמה האוילית שלהם, או על עצם אוילותה של הנקמה שבה בחרו. התיאור הקודם לכך על טעותו שלו עצמו לגבי זוג גרמנים קשישים מעלה את השאלה האם בהניחו לצעירים לנקום בו לא ביקש להעניש גם את עצמו על השאיפה הבלתי נשלטת לחשוף את זהותם של הנאצים. הספר מסתיים בסיפור בדוי ומופרך כליל על יהודי שמפרה בזרעו אשה גרמניה שבעלה אימפוטנט, ומוליד לה בן. לימים ימות הבן יחד עם בנו מאשה יהודיה, והיהודי ישוב לזרועותיה של אם בנו הגרמניה. הסיפור שקניוק מבקש לשאת באמצעותו מסר של פיוס הוא Schundroman, ספרות זולה מופרכת וכמעט פורנוגרפית. מות הבנים חוזר למוטיב מות בנם של דוד ובת-שבע – מות הילד מיחסים אסורים.
בספרו נוגע קניוק, ספק במודע ספק שלא במודע, בשניים מן הדימויים האנטישמיים המרכזיים: היהודי הנוקם והיהודי סוטה-המין המאיים על האשה הנוצרית התמה. דימויים אלה מילאו תפקיד מרכזי הן באנטישמיות הנוצרית, הן בתפיסת היהודי אצל הנאצים, והם ממשיכים למלא תפקיד מרכזי בתפיסת היהודי אחרי השואה, כפי שאפשר לראות למשל מספריה של הלגה הירש, מהתיחסותו של הסופר גינתר אוהנמוס לפיליפ רות, התיחסותה של הסופרת קארן דובה למישל פרידמן, התיחסותו של מתיאס מטושק ב"שפיגל" לאלפרידה ילינק ולפיליפ רות, ורבים רבים אחרים. אלא שאצל יורם קניוק מתהפכים הדימויים על פיהם: דמותם המאיימת של היהודים הנוקמים הופכת לפארסה, ואילו האיום המיני של היהודי הופך לאקט של פיוס. בכך מהפך קניוק על פיהם לא רק את הסטריאוטיפים האנטישמיים של היהודי הנפוצים בגרמניה, אלא גם את הדימויים הישראליים: היהודי הגאה שנוקם את נקמת אחיו בור וילדותי, ואילו היהודי בעל האון המיני אינו אלא מסכן. אך גם דימויים אלה חותרים תחת עצמם, כי משחק הזהויות של קניוק מביא את אקט הנקמה לשיא אוילותו, ומעניק לאקט הפיוס באמצעות האיחוד המיני אופי קיטשי ופורנוגרפי – אם הנקמה היא פארסה, הרי הפיוס הוא טלנובלה גרועה, ומות הבנים כמתכון לפיוס הוא טרגדיה הנמצאת על גבול הפארסה. כך נעלמת כליל מתיאור הפורנוגרפיה של הפיוס הביקורת הארסית שמצויה למשל בשירו של אבידן "לרחוץ את המכונית ולהחנות מול כסית", והפורנוגרפיה של הפיוס הופכת לתמונת הראי של הפארסה של הנקמה – שתיהן מתרחשות בעצם בזירה הפנים-יהודית, ויותר משהן נוגעות ליחסים בין היהודים והגרמנים הן נוגעות לתחושת האשמה של היהודים שאינם מסוגלים להתנתק מגרמניה. כל מגע מיני בסיפור בין היהודי לגרמניה, המסמל את יחסי היהודים והגרמנים, כרוך בעצם בהעלמת זהות, בסוד, בשקר או בבגידה, ומתקיים על גופותיהם של המתים. הפורנוגרפיה מאפשרת את הפיוס, אך גם הופכת את הרוצח וקורבנו לשותפים לפשע.
באופן פרדוקסלי תחושת האשמה היהודית על המשיכה לגרמניה, שחלה עליה התפיסה היהודית המסורתית של ה"תועבה", האסורה והמושכת עד אין קץ, הופכת את גרמניה למאיימת יותר עבור היהודי, שאין לו מנוח מהשאלה האם העומד מולו הוא נאצי ומה אופי יחסיו עם רוצחי עמו. אבל השאלה הלאומית הכללית מסתבכת אצל קניוק, ולא רק אצלו, בשל מעמדו הרגשי הסבוך כבן לאב יליד גרמניה, כך שהנסיעה לגרמניה היא ספק בגידה באב ספק אקט מוחלט של נאמנות, כניסה לנעלי האב. ההליכה בשבילים שסלל האב אינה מעשה נוסטלגי – קניוק מתקשה לנטוש את הניסיון לתקן את המעוות, לחנך את הגרמנים, לבקש סוג של פיצוי או נקמה, שהופכים אף אותו לאווילי בתכלית, כשהוא מודע לגמרי לאווילות של התנהגותו הבלתי נסבלת עבור סביבתו, אך גם עבורו עצמו.
הגיחוך והכעס של קניוק כאחד מבקשים להתמודד עם המצוקה הלא פתורה של אי היכולת לקיום יחסים נורמליים עם גרמניה וגם אי היכולת להינתק ממנה. הצלחתו הגדולה של הספר בישראל, שמעידה על נגיעתו במצוקה שרבים מהישראלים מתמודדים אתה מבלי שהיא עולה לשיח הציבורי הצבוע על יחסי ידידות חמים כביכול בין גרמניה לישראל, וגם האיום שהפיל על הגרמנים שחשו היטב בחתרנות של הספר כנגד תפיסתם האפולוגטית את יחסי היהודים והגרמנים, שניהם אינם מפתיעים.
גלית ענתה בנימוס רב שהצעתי נדחתה משום שלא התאימה לתכנית הכללית של הכנס.
*
הייתי בטוחה שכללתי בהצעת המחקר שלי את "שירתתי את מלך אנגליה" של בוהומיל הראבאל, אבל מסתבר שלא הזכרתי אותו. אולי נזכרתי בו רק אחר כך. אינני זוכרת אם הביטוי "הפורנוגרפיה של הפיוס" עלה בדעתי בעקבות הקריאה בברלינאי האחרון, או שנים רבות קודם, כשגיליתי את הוצאת "גוונים", שאחר כך גם הוצאתי בה את ספריי, וקראתי בתרגומה של רות בונדי את ספרו של הראבאל על המלצר הצ'כי נמוך הקומה שהתאהב נואשות בליזה, מורה להתעמלות גרמניה:
"... ואני הייתי שלו ושקט, שכבתי נבול, וראיתי איך היא באצבעות זריזות קורעת את שארית ענפי האשוחית, כפי שעושים ציידים אחרי שירו בחיית ציד, וראיתי איך היא מכסה את בטני, את כל האיבר הנבול שלי, בענפים זעירים, ואחר כך היא הרימה אותי מעט בידיה וליטפה אותי במפשעה עד שקיבלתי אט-אט זיקפה וכל הענפים התרוממו פתאום ומתוכם הזדקר הפין שלי שצמח כל העת, מזיז הצידה את ענפי האשוחית, אבל ליזה סידרה בלשונה את הענפים סביבו ואחר-כך הרימה את הראש ותקעה את כל האיבר שלי לפיה, עד אי-שם לגרונה, רציתי לדחוק אותה הצידה, אבל היא הפילה אותי, דחפה את ידי הצידה, ואני הבטתי לתקרה ונתתי לה לעשות אתי כרצונה. מעולם לא הייתי מעלה על הדעת שיכלה להיות אלימה ופרועה כל כך, כמעט באכזריות, בחבטות ובתנועות ראש חזקות, מצצה אותי עד ללשד העצמות, מבלי להזיז הצידה את ענפי המחט, שפצעו את פיה עד זוב דם, נראה שכך מנהג הגרמנים... כמעט שפחדתי מליזה..."
איני יכולה לדעת זאת, לצערי, אך משהו בלבי אומר לי שהצ'כית של הראבאל גסה ועממית הרבה יותר מן העברית הכל כך נקייה של רות בונדי העדינה, שאפילו הזין הוא אצלה פין, כמו בספר הדרכה למתבגרים. אבל אפילו בלשון הנקייה הזו של התרגום עולה הניחוח הפורנוגרפי של המקור, האונס הגרמני האלים בידי האשה דוקא של הגבר הצ'כי הקטן, שנכנע ומניח לאשה מטילת האימה שכמעט בולעת את אברו "לעשות אתי כרצונה". אם התיאור הזה מזכיר לכם סטאלג, אין זה מקרה כלל: הפורנוגרפיה הצ'כית של הפיוס דומה מאד לזו היהודית, ובאה מאותו המקום עצמו: כמו היהודים גם הצ'כים הם קורבנותיה של גרמניה, וכמו היהודים הם קשורים ואחוזים בתרבות הגרמנית ומתקשים קושי רב להינתק ממנה. כמו היהודים הם מפחדים גם מפני הניתוק וגם מפני המגע, כמו אצל היהודים נמצאת בתודעתם תורת הגזע הנאצית שראתה גם בסלאבים גזע נחות שמזהם את הדם הגרמני, וכמו אצל היהודים מעידה גם הפורנוגרפיה הצ'כית של הפיוס גם על תהומות נפשם של הקורבנות, אך גם על אופיה של הפגנת הידידות הגרמנית כלפי הקורבנות שיש בה תמיד מרכיב מאד אלים ותוקפני, שמעורר את כל פחדיהם לא פחות מאלימות גלויה. במאזן האימה הזה אין אנשים פרטיים – המלצר הקטן הנאנס הוא צ'כיה, וליזה היא גרמניה האונסת.
וכשחושבים מה אומר הסיפור הזה על תהומות הנפש, קשה שלא לחשוב על רעייתו ואהבת חייו של הראבאל, אלישקה הצעירה ממנו בשנים רבות, שהיתה בת לגרמנים מחבל הסודטים. אלישקה שהיא היא היתה המלצרית הקטנה וכאובת הרגליים בחיים האמיתיים. כמה מהפכים ומערבלים הסופרים בסיפוריהם את המציאות, אבל המיתוס תמיד חזק מהם, משתלט על סיפוריהם ועושה בהם כבתוך שלו.
"ושעה שבפראג כיתות יורים הוציאו להורג, וכך גם בברנו ובבתי-דין אחרים שהיתה להם הסמכות לגזור גזר דין מוות מיידי, עמדתי אני עירום בפני רופא, שהרים לי בעזרת מקל את איבר המין שלי ואחר-כך ציוה עליי להסתובב ובעזרת המקל הסתכל בפי הטבעת שלי ואחר כך שקל ביד את האשכים שלי והכתיב בקול את מה שראה ומה שמישש ומה שקבע, ואחר כך ביקש ממני לאונן קצת ולהביא לו מעט זרע לשם בדיקה מדעית, כי במקרה – כפי שאמר לי בגרמנית האגרלנדית האיומה, שאמנם לא הבנתי אותה, אך תפסתי היטב מה שהוא רוצה להביע בשאט נפש – שאיזה צ'כי מחורבן רוצה לשאת לאשה גרמנייה, חייבת הטיפה הסרוחה שלו להיות שווה לפחות כפליים מזרע החצרן האחרון במלון האחרון בעיר אגר, והוסיף, שבין כה וכה ריר היריקה שתירק לי גרמנייה בפרצוף תהיה עבורה השפלה ועבורי כבוד... ובאותו רגע ראיתי לנגד עיניי את הידיעות בעיתונים, שהגרמנים יורים בצ'כים, שעה שאני משחק לי כאן עם האיבר שלי כדי שאהיה ראוי לשאת גרמנייה לאשה. פתאום נפלה עלי אימה, ששם נערכות הוצאות להורג ואני עומד כאן בפני רופא עם הזין ביד ולא מסוגל להגיע לזיקפה..."
הפעם רות בונדי התחילה את הקטע עם "איבר מין" ו"אשכים", אבל בסופו נאלצה אפילו היא לכתוב "זין".
כנראה שהראבאל השתמש במקום זה במלה גסה במיוחד.
ליזה מנגנת כל השבוע את וגנר, מאזינה לזיגפריד וללוהנגרין, ומחליטה לקרוא לתינוק שיוולד זיגפריד. זיגפריד הוא תינוק מפגר שתוקע כל העת מסמרים ברצפה וצוחק בהפצצות. ליזה שמסתובבת עם מזוודה של בולי דואר שאספה מבתי יהודים שנרצחו נהרגת בהפצצה כזו וזיגפריד צוחק ותוקע מסמרים ברצפה. גם כאן הזיווג האסור מסתיים בלידת ילד מפלצתי ובמוות מפלצתי של בת הזוג.
בוהומיל הראבאל ואלישקה שלו חיו באושר רב עד מותה של אלישקה. לא היו להם ילדים. את אהבת האב שלו השקיע הראבאל בחתולים ובציפורים.
*
עד שקראתי את רשימותיה האוטוביוגרפיות של רות בונדי "שברים שלמים", לא חשבתי על הלכלוך, רק על הרעב, הקור, היסורים והמוות. רות בונדי סיפרה שהרעב הפריע לה פחות מהזוהמה, שהסיוט שנותר לה מאושוויץ אינו הרעב אלא המחראות המכוסות צואה.
בזכרונותיה מימי המלחמה סיפרה ג'ני לבל כיצד אילצו הנאצים את אמה לנקות מחראות ללא כפפות, אך לאמה לא היה אכפת כלל.
כעת, כשפתחו לחוקרים את הארכיון בבאד ארולסן – כיצד הניחו לגרמנים לסגור את הארכיון במשך ששים שנה כדי לגונן על הפושעים הנאצים שלהם שיחיו וימותו בשלוה, עוד שאלה ללא תשובה – סיפר ניצול אושוויץ כיצד השליכו יהודי גוסס לתעלה שאליה היו משתינים.
הצורך הנאצי לגולל את היהודים בהפרשות ויונתן גפן שכותב על היהודים שאוהבים לחרבן במטוס, במיוחד מעל גרמניה. הפארסה של הנקמה.
ששים שנה מנעו הגרמנים את פתיחת באד ארולסן ואיש לא מחה. ששים שנה סירבו לשלם שליש מסכום הפיצויים שהתחייבו עליו, בטענה שזה הוא חלקה של מזרח גרמניה.
אבל מזרח גרמניה קטנה הרבה משליש וגם ענייה בהרבה.
ולניצולים שביקשו פיצויים עשו מבחן בגרמנית. תנאי גרמני לקבלת פיצויים – ידיעת גרמנית. הרי מי שאינו יודע גרמנית חייו ממילא אינם ראויים, ורציחתו אינה פשע כלל.
חמי המנוח שהיה במחנה עבודת כפייה שרק בודדים שרדו ממנו, קיבל פיצוי בסך ארבעה מרק גרמני ליום. אחי סיפר לי שזה היה הסכום שהאס-אס העריך כעלות עבודתם של האסירים. זה הסכום שגרמניה שילמה להם כפיצויים – עלות שכרם לפי הערכת האס-אס, ובלי שום ריבית והצמדה.
*
בסרט של ארי ליבסקר על הסטאלגים דיבר גבר אחד קצת ביריון שאמר שהוא אוהב לזיין גרמניות כי ככה הוא מתנקם. זה היה שילוב מיוחד של הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס.
לידי ישבה בפרצוף חמור מרצה פמיניסטית למשפטים והזדעזעה.
אמרתי לה שהסרט הזה הוא בשבילי – פורנוגרפיה, היא אמרה - לא, אמרתי, נוסטלגיה. ראיתי אותה מתפלצת. אף פעם היא לא קראה סטאלג, או פאני היל, או ביל קרטר, או פטריק קים.
חשבתי שאין ישראלי בגילנו שאינו מגחך כשאומרים לו הייתי כלבתו של קולונל שולץ. אבל היא נותרה חמורת סבר ומדי פעם הזדעזעה וכיסתה את עיניה בכפות ידיה המטופחות.
אחרי הסרט ראיתי את הפרופסורית מהאוניברסיטה שתמיד יושבת ראש בכינוסים שמכון גיתה מארגן ומטיפה ליהודים איך צריך לדבר על השואה ובסוף תמיד מסבירה שהשואה צריכה ללמד אותנו לא לשנוא את הגרמנים אלא את היהודים שעושים פשעים לפלשתינים. במכון גיתה נורא אוהבים את הפרופסורית הזאת. ראיתי אותה הולכת לבמאי של הסרט על הסטאלגים ומודה לו שהוא מתח ביקורת על התופעה המזעזעת של הסיפורים של קצטניק ושל הסטאלגים.
אט אט הרגשתי איך הצביעות וההתחסדות מעבות את האוויר ומעוררות בי בחילה. אם כבר מוכרחים להזדיין עם גרמנים, לפחות תחסכו מאיתנו את הפורנוגרפיה של הפיוס. לפחות שזו תהיה נקמה. תזיינו גרמניות בתור נקמה. זה עדיף על זה שתיתנו לגרמנים לזיין אתכם וגם לזיין לכם ולנו את השכל. שיהיה סטאלג, שתהיה פורנוגרפיה, שתיכנסו בנאציות עד העצם. האם השואה היתה כל כך מעודנת, שצריך לכתוב עליה בעידון, ולספר עליה בעידון, ולגלות המון רגישות, למה בדיוק? יוליוס שטרייכר יתמוטט בגלל רגישות יתר? גבלס יזדעזע מהבוטות? אתם צוחקים עלינו? למה בדיוק צריך לכתוב על השואה באיפוק ובטוב טעם? האם צקצוק הלשון המתחסד הזה על יהודים שלא מדברים יפה על השואה איננו מחמיץ קצת את עצם העניין? או אולי מטה אותו בכוונת מכוון? שיהיו נאציות סאדיסטיות עם ציצים ענקיים ושיער בלונדיני גולש ושוט, שיהיה כבר גועל נפש אמיתי, במקום לשכשך במימי אייכמן באגם ואנזה ולהטביע את הפיתרון הסופי ביין אלזסי ונופת צופים. איך אפשר לכתוב ספרים אמיתיים עם כל כך הרבה קלישאות מתחסדות. לפחות הסטאלגים היו גועל נפש גדול מהחיים, בישראל העצובה של ילדותנו, ששתקו בה המתים ושתקו בה הניצולים וגם החיים שתקו בלי סוף. ישראל שלא דיברה ולא הזכירה, אנשים שנשאו את מתיהם כמו חרפה עד שהוכרעו אפיים ארצה.
לעזאזל עם השילוש הקדוש של גרמנים יהודים פלשתינים ועם כנסים של מכון גיתה. שיהיו יהודים מול נאצים, כמו שבאמת היה, כמו שבאמת עדיין. שיהיו יהודים נועזים מזיינים נאציות לוהטות. שהיהודים המכוערים מ"דר שטירמר" שכל הזמן מזהמים נשים אריות צהובות וטהורות גזע יהפכו לגברים מסוקסים שמזיינים נאציות עם שוט ומועכים את שדיהן האדירים. הסטאלגים של ישראל הקטנה. משהו אמיתי. רגע לפני שגריר גרמניה מכון גיתה קרן יוהאן האקנקרויצל וקרן פרידריך בראונה קוצל מאמרים של שגריר גרמניה בהארץ מאמרים של ראש מכון גיתה בהארץ נאום של מנהל הקרן צחות לשון עם צלב הקרס רגע לפני השילומים רגע לפני הניחומים רגע לפני הסיכומים רגע לפני גרמניה אחרת כשהיא מוכרת גועל נפש שכולו תמימות של ילדים שמנבלים את הפה בסתר. גועל נפש שקוראים מתחת לשולחן, במקום מלגת שהייה בגרמניה ווילה על אגם ואנזה וערב הקראה בברלין וגרמנים מתחסדים ורומן עם עורכת ספרים ענוגה שמסמל את הפיוס ופרופסורית שמסבירה שהדיון בשואה מתייחס בעצם לפלשתינים.
שתהיה פורנוגרפיה שנראית כמו פורנוגרפיה, ולא מתחזה לספרות.