זמן תינוק

עכשיו אני חיה בזמן תינוק. זמן תינוק הוא זמן אחר. כל השעות שוות בעיניו, למרות שאינן שוות בעינינו. נעים לקום בבוקר ולקחת תינוק לידיים, אבל בבוקר אין שלוה, כי יש כל כך הרבה לעשות, לסדר ולנקות ולקנות ולבשל ולהוציא את הכלב ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, וקשה עם תינוק על הידיים, אז לא נסדר ולא ננקה ולא נבשל, אבל מה נאכל? ולהוציא את הכלב מוכרחים, וכל הזמן באיחור, כי צריך לחתל ולהחליף ולסדר ולנקות ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, אז אולי נניח אותו במיטה, אבל במיטה הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. כל התינוקות רוצים על הידיים. לבד במיטה זה עצוב. אז הוא על הידיים. אל תבכה, עוד מעט אמא תחזור. הנה אמא חזרה, למה אתה בוכה? מה כואב לך? תמיד משהו כואב. אבל על הידיים כואב פחות. הנה הכלב רוצה ללקק אותך, כי אתה תינוק מתוק.

ובלילה, בלילה כבר לא צריך לעשות דבר. ממילא אין כוח. את מה שלא הספקנו, נדחה כבר למחר, וממילא עייפים, אז שוקעים בכורסה עם תינוק על הידיים, תינוק חם, מכווץ וקמוץ אגרופים, או דוקא פשוט רגליים. יושבים בחושך ומקשיבים. בפינת רחוב הבעש"ט ושדרות ירושלים עובדים. משאית גדולה עומדת בצומת, צפצופים קצובים. כבר אחרי חצות. מי ששיחק מזלו ונרדם כבר איננו שומע. אולי הצפצופים חודרים לחלומותיו. מי שטרם נרדם כבר לא יירדם במהרה. עכשיו אפשר להתמסר לתינוק, לכבות את האור, להרגיש את גופו החם נצמד אלינו. מסכנים האנשים שעובדים עכשיו ברחוב. מתי הם ישנים? אולי לפנות בוקר כשהם שבים הביתה והאור כבר עולה הם עולים על מיטתם. עכשיו הם עובדים. שומעים את הכלים הכבדים, את המשאיות. מכונית בודדת חולפת. מחפשת את דרכה. טוב שאנחנו בבית. בשדרה להקת עטלפים הומה. או אולי אלה עורבים? מפחיד לעבור מתחתיהם. ברחוב יפת כבר סגרו את כל החנויות ובתי הקפה. השכנים ממול כבר הוציאו את הנרגילות הלוהטות כדי שיתקררו ויכבו על הדשא. עוד מעט הם יכניסו אותן למתחם שבנו לעצמם בין שני שיכונים וינעלו את שער העץ וילכו הביתה. בקרוב ילכו כולם לישון, התרנגולים והתרנגולות עם אפרוחיהן שכבר הפכו לפרגיות אבל עודם רצים אחרי אמם בשורה, החתולים של יפו שהם רזים, לא כמו החתולים השמנים של רחביה, שמאכילים אותם בלי סוף מלבד הזבל שהם לוקחים בעצמם. אם התינוק נרדם חזק אפשר להניח אותו במיטה, ולנסות להירדם, אבל דוקא אז באות המחשבות, המחשבות שאין להן סוף, מחשבות בלתי מוזמנות, שמכעיסות. אולי צריך היה להשהות עוד רגע את התינוק בידיים, לנשום נשימות עמוקות, להקשיב לזמזום היתושים, לקרקור התרנגולות, הצפצופים מן המכונות פסקו, אפשר ללכת לישון, לילה טוב.    

מה עצבן אותי באיכילוב

בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.

אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.

ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.  

תינוק צא!

עכשיו אני מחכה שייוולד לי עוד נכד. לא כל כך האמנתי שייוולד לי עוד נכד, אבל עכשיו הוא עומד להיוולד בכל יום, ואני מחכה ומחכה, שהטלפון יצלצל ויזמינו אותי לפגישה איתו. אתמול הקשבנו חצי שעה ללב שלו, לב חזק ובריא, דופק ודופק, כמו פטיש קטן. אמרנו לו תינוק, תצא כבר, רוצים לראות אותך. אבל הוא מתבצר ובועט חזק מאד. כל כך חזק הוא בועט שאפשר לראות את הרגליים שלו זזות. אבל בינתיים, טוב לו בפנים ולא מתחשק לו לצאת לעולם. אנחנו מספרות לו רק דברים טובים, לפתות אותו לצאת. קנינו לו מיטה ושידה ובגדים, בגווני צהוב ואפור ותכלת, כי הוא בן. בחנויות של תינוקות מאד מקפידים על תכלת לבנים וורוד לבנות, צבעים רכים, שלא יפחד מהעולם. לא סיפרנו לו שחום גיהנום בחוץ, והיו המון שריפות ועוד אין ממשלה, ושכשתהיה ממשלה, היא תהיה כנראה גרועה עוד יותר מהנוכחית, למרות שאת זה קשה לדמיין. לתינוק זה לא מעניין. אבל באוכל הוא מתעניין. אתמול שרון אכלה סופגניה קטנה מזוגגת, ומיד הוא התחיל לקפוץ. באופן כללי הוא מעדיף מתוק. מיד דימיינתי אותנו יושבות בבית הקפה עם התינוק בעגלה. בכל מקום נחמד שאני הולכת אליו אני חושבת: אולי בפעם הבאה אבוא כבר עם התינוק בעגלה, וכולם יבואו לראות כמה הוא יפה ויחייכו אליו. מאד כיף לטייל עם תינוק, ואני מאד אוהבת להיות סבתא, אבל התינוק טוב לו בפנים. שרון חושבת: אולי הוא כבר יישאר בפנים וכל החיים תהיה לה בטן ענקית. אבל אי אפשר להישאר בפנים, למרות שזה מאד נוח, יש תאריך פינוי אחרון והוא כבר מתקרב, צריך לארוז ולצאת לעולם הגדול, אבל כמו בבוקר שרוצים עוד קצת להתפנק במיטה, לפני שקמים ומתחילים את היום, שלפעמים הוא מתיש וגוזל את כל הכוחות, התינוק רוצה עוד קצת להתכרבל בפנים, לשחות קצת הנה והנה, לנמנם בתוך המים, כמו הנופשים שנרדמים בג'קוזי, כי מאד נעים לנמנם בתוך מים, במיוחד בחום הזה, ששורף את הכול, ואצלו בפנים הכל מוגן ובטוח, והטמפרטורה קבועה, ולא צריך בגדים וחיתולים ואפשר תמיד להסתובב יחף. זה גם חסכוני וגם נוח. אנחנו אומרות לו: כדאי לך לצאת, המון אנשים רוצים לפגוש אותך אישית, ולדבר איתך בארבע עיניים, כבר יש תור ארוך של ממתינים. אבל הוא עוד שוקל מתי לקיים את הפגישה, בבוקר או בערב, ובינתיים הפגישה קצת נדחית, והוא לא יודע כמה אנשים מחכים לו כבר שייצא, כמה הם כבר קצרי-רוח, בשבילו שום דבר לא בוער, ואין סיבה למהר, הכל יכול לחכות, והרחם נראה לו מקום די מגניב, גם אם צפוף קצת, מה שעושה חשק למתוח את הרגליים ועוד לבעוט, כמו במטוס של אלעל, שאם מותחים את הרגליים בועטים למי שמלפנים בגב. אבל אולי הוא סתם נהנה לשכשך במים, כמו כשיושבים על שפת נחל, ומתבטלים בכיף ומסתכלים בעלים שנושרים מהעצים אל תוך המים ואיך הם צפים על פני המים במורד הזרם. מעניין על מה התינוק מסתכל, ואיך הוא מקשיב לפעימות לב אמו והלב הקטן שלו פועם בקצב כפול מהר מהר ואולי הערב ואולי מחר ואולי מחרתיים הוא בוודאי יוולד ויבכה, כי אף אחד לא אוהב לעבור דירה, זה נורא מעייף ונורא קשה, ואומרים שכל החיים מתגעגעים לחזור, אבל למרות הכל אנחנו מבקשות ממנו: תינוק צא!    

דין לא רוצה לישון

              לבתי ניצן שחוגגת היום יום הולדת ראשון בתור אמא

הנכד הקטן שלי דין לא רוצה לישון. אמא שלו כבר מותשת ואבא שלו נרדם. גם דין עייף. הוא משפשף את העיניים. את עין שמאל ביד שמאל ואת עין ימין ביד ימין. רגע הוא מחייך ורגע צורח. משהו כואב לו. אולי עוד מעט יצמחו לו שיניים. הוא עייף אבל הוא לא נרדם. אמא שלו מקפיצה אותו על הברכיים, מנדנדת אותו על הידיים, אבל דין לא רוצה לישון.

אני רוצה לחבק אותו, לנשק אותו, להרים אותו על הידיים ולטייל איתו בחדר עד שהוא יירדם. אבל דין רחוק מאד באנגליה ואני בירושלים. אני מחייכת אליו בסקייפ והוא מחייך אליי בחזרה. אי אפשר לעמוד בפני החיוך שלו. דינדין, אני אומרת לו, אל תעשה צרות לאמא, לך לישון. אני שרה לו שירים שכבר שכחתי ועכשיו אני נזכרת בהם מחדש: עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן. הגרון שלי ניחר. פעם יכולתי לשיר בקלות ועכשיו הקול חורק. אני בונה באצבעות בית, כסא, שולחן. דין מסתכל ומשפשף את העין. הוא עייף, אני אומרת. כן, הוא עייף, אמא שלו אומרת, אבל הוא לא נרדם.

אולי נשים אותו במיטה ונדליק לו את המנורה שמפזרת על פני התקרה כוכבים ירוקים ואדומים. אולי הוא יביט בכוכבים הנעים על הקיר עד שיירדם. אבל, לא, הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. הוא לא בוכה, הוא צורח. הוא צורח חזק. אולי זה סימן שהוא עייף. בוודאי שהוא עייף. הוא שוב משפשף את העין. אולי עוד מעט הוא יירדם בכל זאת. אולי הוא צורח כי הוא כבר כל כך עייף ותיכף הוא יירדם.

דין לא נרדם. אולי נביא את הכדור הורוד ונשב עליו, זה מרגיע אותו. אולי נקפוץ מעלה מטה על הכדור הורוד הגדול שאפשר לשבת עליו. דין אוהב את הכדור הורוד. אבל הוא לא נרדם.

אולי כואבות לו השיניים שעוד לא יצאו. אולי נביא לו מוצץ. הוא זורק את המוצץ. אולי נביא לו נשכן מגומי שנעים לו לנשוך ופחות יכאבו לו השיניים שטרם בקעו. הוא אוהב את זה. את הנשכן. יופי, הוא נרגע. לא, הוא שוב צורח. משהו כואב לו ומפריע לו להירדם.

אולי הוא רעב. לא, הוא לא רעב. הוא לא רוצה לאכול והוא לא רוצה לישון. הוא רוצה שאמא תחזיק אותו על הידיים. כל הזמן. ביום ובלילה. לאמא אין כוח. היא רוצה מאד לישון. אבל דין לא רוצה לישון.

אולי נשים אותו במיטת ההורים שיישן עם אבא? לא, אמא שלו מתחלחלת: אולי אבא יתהפך וימחץ אותו. אבל דין הוא תינוק שמנמן וחזק, מי ימחץ אותו? טוב, אולי עוד מעט הוא יירדם בכל זאת.

הנה יאנוש החתול הגיע. הוא מיילל. גם הוא רוצה על הידיים, אבל דין תפס לו את המקום והוא מקנא. אולי כשדין ילך לישון יהיה זמן לשחק קצת עם יאנוש. אבל דין לא רוצה לישון, והזמן חומק ובורח. השעון מתקתק והמחוגים נעים, חשכת הלילה מעמיקה, הגשם יורד. ודין לא רוצה לישון.

אמא עוצמת עיניים וחולמת שדין נרדם וישן בשלוה במיטה, ואמא פנויה לעשות את מלאכתה. אמא חולמת שהבית שקט ורגוע ואין קול בכי, רק דממה. אבל דין שוב צועק. דין לא רוצה לישון.

סבתא שרה לשפן יש בית בין עצי הזית בית לו ירוק ירוק תחת כרוב מתוק מתוק. המלים נשלפות ממדפי המוח, היכן שאופסנו שלושים שנה. דין מחייך לסבתא. אולי כשסבתא תגיד זו הגברת שפנפנית דין יעצום עיניים ויירדם, אבל לא, דין לא רוצה לישון.

סבתא נזכרת באמא של דין כשהיתה תינוקת ולא רצתה לישון, וסבתא היתה עייפה עייפה ואמא לא רצתה לישון. סבתא חושבת שכשדין יהיה גדול, אמא תספר לו איך היא ישבה בלילות ונדנדה אותו על הידיים, כי דין לא רצה לישון. אבל עכשיו דין עוד תינוק ואמא עייפה מאד וגם סבתא כבר עייפה, המסך מהבהב והשעון מתקתק, ודין לא רוצה לישון.

דברים גדולים ודברים קטנים

שתי קריקטורות ראיתי על לידת בתם של קרלה ברוני וניקולא סרקוזי: ב"ניו יורק טיימס" נראה סרקוזי מודיע בטלפון שכשיגמור להציל את אירופה מהמשבר יקנה קצת חיתולים, וב"הארץ", בקריקטורה של עמוס בידרמן, גם כן סרקוזי דיבר בטלפון והודיע בשמחה למרקל שישבה לידו: "היא עשתה קקי!" אנחנו אמורים לצחוק מזה כי לנהל מדינה גדולה זה דבר גדול וחשוב, ולטפל בתינוק זה דבר קל ערך, זה אומר שמתעסקים בקקי וחיתולים ואלה דברים ברמה נמוכה, אלה לא דברים חשובים והם לא מקנים לך חשיבות כשאתה מתעסק בהם, ולכן כשמערבבים ניהול מדינה עם טיפול בתינוק זה אמור נורא להצחיק. עכשיו ראיתי אצל לונדון וקירשנבאום פרופסור שהמציא חומר כימי שמפרק צואה, וכל הזמן הם התבדחו על זה שהוא מתעסק בקקי, במקום להתעסק למשל בנשק אטומי, שזה כנראה מה שפרופסורים צריכים לעשות, למרות שלי באופן אישי נראה הרבה יותר דחוף לטפל בפינוי צואה מאשר בייצור נשק אטומי, אבל זה כמובן מהזווית הלא חשובה שלי. ההנחה היא שמי שמתעסק בדברים חשובים צריך לעשות רק דברים חשובים, ולטפל בתינוק זה לא דבר חשוב, כי זה לטפל בקקי ובחיתולים וכו', לחייך, ולהגיד משפטים פשוטים. או אם להיות לגמרי כנים, אלה דברים שנשים אמורות להתעסק בהם, לא גברים ומכיוון שלא מערבבים דברים חשובים ודברים לא חשובים, עדיף שנשים לא יתעסקו בדברים חשובים, כדי שלא יהיה ערבוב בין חשוב ולא חשוב, אלא אם כן הן נשים חשובות, ואז כמו שאמרה אשת ראש הממשלה, היא לא צריכה לשטוף כלים כי היא פסיכולוגית. יש לה אנשים שיעשו בשבילה כאלה דברים. ואז שמעון פרס אמר שאשתו עושה כלים והוא עושה כלים וגם גברת ראש הממשלה יכולה לעשות כלים כי אין אצלנו אדונים ומשרתים. נזכרתי בזה אתמול כששמעון פרס היה אצל משפחת שליט וחשבתי שהוא בן-אדם משכמו ומעלה, והוא תמיד יהיה בן-אדם משכמו ומעלה, גם אם הוא יעשה כלים או יחליף חיתול לנינים. אני מאד אסירת תודה לפרס שהוא תמך בשחרור מחבלים כדי להציל את חייו של גלעד שליט, ושהוא יודע להיות אנושי כלפיי אנשים שכל כך סובלים, ואני חושבת שאלה שאומרים שהיה צריך לתת לגלעד למות, ובעצם כל אלה שמתנגדים לעיסקה בעצם לזה הם מתכוונים, ואני חושבת שהם גם רשעים וגם מטומטמים, למרות שהם חושבים שהם רציונלים וחכמים ולא נכנעים לרגש ומאד גבריים, ובעצם הדבר שהכי בולט אצל כל אלה שמתנגדים לעיסקה זה שהם שונאים ערבים, ושנאה היא בדיוק רגש כמו רחמים ואהבה, היא לא יותר רציונלית, היא רק יותר דוחה. להיות חסר רחמים זה אולי נחשב גברי אבל זה לא בהכרח רציונלי ובדרך כלל זה ממש לא חכם, ולא מראה בהכרח שאתה מתאים לטפל בענייני מדינה ובדברים חשובים. כי מי שמטפל בדברים חשובים כדאי מאד שיהיו לו גם רגשות וגם רחמים, וכדאי מאד שהוא יידע איך זה לטפל בתינוק, כי זה בהחלט יכול לתת לבן-אדם כמה כלים לטפל גם באנשים מבוגרים. גנדי למשל התעסק הרבה בטוויה, כדי לומר שאין כזה דבר דברים חשובים ולא חשובים, כי כשמפרידים בין דברים חשובים ולא חשובים, מפרידים בעצם בין אנשים חשובים, אלה שלא מטפלים בתינוקות, לא של עצמם ובוודאי לא של אחרים, לבין אלה שמטפלים בתינוקות, שלא אמורים לעשות דברים חשובים ברמה גבוהה, כמו שפרופסור אחד אמר לי לפני הרבה מאד שנים: "יש לך ילדות לטפל בהן אז מה את כבר תעשי? גם אם תסכמי את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה." הוא לא היה יוצא דופן. היו אחרים שאמרו דברים דומים. כי איך את יכולה גם להחליף חיתולים לתינוק וגם לעשות מחקר בהיסטוריה, שלא לדבר על לנהל משהו? זה נראה לו ממש סתירה. זהו, שרציתי להגיד שאפשר למרבה הפלא גם לטפל בתינוקות ולהחליף חיתולים וגם לעשות מחקר בהיסטוריה. העיסוק בגידול ילדים איננו משבש את הפעילות המוחית, גם לא אצל נשים. אני מאד מקוה שיותר ויותר גברים ונשים יעשו דברים לא חשובים כמו גידול תינוקות, כדי שיותר ויותר גברים ונשים יוכלו לעשות גם דברים חשובים, ואני מקוה שיותר ויותר גברים ונשים יתעסקו גם בדברים הלא חשובים, כדי שהם ידעו להיות יותר אנושיים.