ההתעללות בעצירי המשט לעזה

 

קשה היה לקרוא את תיאוריהם של משתתפי המשט לעזה על ההתעללות בהם בזמן מעצרם בישראל, וקשה עוד יותר לדעת, שכל אחת מההתנהגויות הנפשעות שתיארו, כבר קרתה בעבר תחת משטרו הרודני של נתניהו, וחלקן מופעלות באופן שיטתי, למרות שאינן חוקיות ושבתי המשפט אסרו עליהן, ובכל זאת המשטרה ממשיכה בהן, כמו הפשטת מפגינים שנעצרו לא פעם במעצר בלתי חוקי ונערך עליהם חיפוש בעירום כאמצעי ענישה והשפלה, כולל בנשים שהפגינו הפגנות חוקיות נגד שרים וח"כים, וראוי לציין במיוחד את ההתעללות במפגינים נגד יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שבעת כהונתו כשר לבטחון פנים עודד את המשטרה להפעיל אלימות כלפי המפגינים נגד הממשלה וטען שלא חייבים לקיים את פסיקות בג"ץ, ובכך כבר סלל את הדרך להתפרעויות של איתמר בן-גביר, וכעת ממשיך לנצל את קשריו במשטרה כדי לפגוע במפגינים נגדו. כבר במשטרה בפיקוד אוחנה ניתן עידוד לשוטרים אלימים ומופרעים לבטא את אלימותם ומופרעותם, בשירות הדיקטטורה של נתניהו, ובן-גביר העלה עוד יותר את רף ההתעללות ואף הציב את עצמו כפרזנטור של המשטרה המתעללת, תחת דגל ישראל גדל ממדים שהוא אוהב לנפנף בו, במיוחד כאשר הוא עושה מעשים נתעבים. גם הרעבת העצורים מהמשט מתאימה לגמרי ל"מדיניות של בן-גביר" להרעיב עצירים ואסירים ערבים ומתנגדי ממשלה, בשונה מיחסם המיטיב של בן-גביר ואנשי מפלגתו לרוצחי ערבים ולפורעים בכפרים הערביים, שלרוב אינם נענשים כלל או מקבלים יחס מועדף. ואין פלא כמובן שתחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ' – בן-גביר הועצמו והתרבו פרעות המתנחלים בפלשתינים, שככל שהן מתרבות כך מתמעטות החקירות והענישה נגד הפורעים.

גם המעשים החמורים ביותר שתיארו עצירי המשט, כמו החדרת אקדח לפי הטבעת, מזכירים מאד את מעשי "כוח מאה", שמראש הורכב מאנשים בלתי ראויים שהתנדבו לאייש את הכוח במטרה להתעלל בעצירים פלשתינים, והחדירו מקל או סכין לפי הטבעת של עציר, וכאשר הגיעו אנשי המשטרה הצבאית לחקור אותם התנפלו עליהם חברי כנסת ושרים נפשעים ממפלגותיהם של  בן-גביר וסמוטריץ', יחד עם אספסוף של תומכיהם, ומנעו את מעצרם וחקירתם של אנשי כוח מאה שהתעללו בעצירים, שלימים אף הוחזרו לשירות, ולכך אחראית גם העיתונאית הנתעבת איילה חסון שמזמן חדלה לתפקד כעיתונאית והפכה לזרוע תעמולה נפשעת של רודנות נתניהו. לימים שוחרר העציר שנפגע לעזה כתירוץ לסגירת התיק "בהיעדר ראיות", למרות שהיה מספיק תיעוד, כולל מהרופאים שטיפלו בעציר שהגיע לבית-חולים בסכנת חיים בגלל פשעי כוח מאה, וממצלמות האבטחה בכלא. ואסור לשכוח שהפצ"רית נעצרה והואשמה לכאורה בהדלפה לא חוקית, אבל למעשה נעצרה, הואשמה והודחה, כפעולת ענישה והפחדה על כך שניסתה בכלל להעמיד לדין את פושעי כוח מאה שהתעללו בעציר. מה הפלא שהעדר ענישה על התעללות כה חמורה בעציר גרם לכך שגם עצירי המשט, שביניהם היו אירופים ממדינות רבות, כולל פוליטיקאים ועיתונאים, זכו ליחס דומה לזה שהעניקו אנשי כוח מאה ואנשי משטרה ושב"ס אחרים לעצירים פלשתינים? הרי איש מהם לא נענש על הפשעים שביצעו נגד עצירים ואסירים, ומדוע איפוא שיחדלו מהתנהגויות כאלה, שהעבריין המורשע בתפקיד שר מהלל ומשבח ומתגמל עליהן בקידום? וגם רימוני הלם נזרקו על משתתפי המשט, כמו נגד המפגינים בתל-אביב בעידוד השר, וכמו מפגינים נגד הממשלה אף הם הוכו מכות נמרצות, חלקם נפצעו, לחלקם נשברו צלעות. תודה לאל שלאיש מהם לא נקטעה האוזן כפי שקרה למפגין בתל-אביב מרימון הלם, שבעקבותיו קיבל קצין המשטרה שבחים וקידום מהשר, וקצין משטרה אחר, שהיכה באגרוף בפניו של נער בן שמונה-עשרה שקל היה להבחין בתצלומו שפיו מלא דם, זכה אפילו להגנתו של עו"ד עופר ברטל, שמנצל לא פעם את השתתפותו הקבועה בתכניתו של רפי רשף כדי להגן על לקוחותיו. זהו פרצופה של מדינת ישראל תחת שלטון נתניהו-סמוטריץ'- בן-גביר, והיחס למשתתפי המשט רק חשף אותו בפני העולם כולו. התבטאויות מסתייגות של נתניהו ושר החוץ גדעון סער לא תעזורנה ליפות את המצב: מי שמינה את בן-גביר ועצם עיניים למול אלימות המשטרה ושב"ס בהנהגתו, אל יתפלא שכך בדיוק מתגלה לעין כל פרצופה של המדינה.

לעצור את הדיקטטור

 

הדבר שהכי מאפיין את הליכוד של נתניהו זו הזחיחות והיוהרה. "שנה אחת הספיקה" הם כתבו על שלט הבחירות שנצבע על אוטובוסים, עם תמונות של לפיד ובנט וגנץ ומנסור עבאס. ולי זה דוקא לא הספיק בכלל, רק התחלתי לנשום קצת אוויר צח אחרי שתים עשרה שנות דיקטטורה רצופות של נתניהו ועדתו וצמרמורת אוחזת בי למחשבה שהדיקטטור יחזור ושוב יתמלאו רחובות השכונה בשוטרים שיעצרו אנשים שיפגינו נגד נתניהו ויכו אותם מכות נמרצות ואחר כך יאשימו אותם בתקיפת שוטר. בשום מקום בארץ לא חוו את הדיקטטורה כמונו, השכנים של נתניהו שלא בטובתם. ועכשיו כשהבחירות קרבות, והופכת מוחשית האפשרות שהדיקטטורה תחזור עם ניידות משטרה ומג"ב בכל פינה ושוטרים שעוצרים אנשים ברחוב ופקחים שקיבלו הוראה להתנכל למפגינים, לחפש תירוצים לעצור אותם, להכות אותם, להטיל עליהם קנסות, ומכיוון שדיקטטורים רואים בכל אדם סכנה, יעצרו ויכו ויקנסו גם סתם הולכי רגל שיעברו לתומם ברחוב, כי כאלה הם פני הדיקטטורה, והרי כבר כעת כשאינם בשלטון הם מכים את יריביהם בכל מקום ומתגאים בכך, ומאיימים כל העת שידרסו אותנו וירמסו אותנו ולא ישאירו מאיתנו מאום, ומיד מתבכיינים ושואלים למה אנחנו כל כך שונאים אותם, הרי הם הבטיחו לדרוס ולחסל אותנו, ואיך יכול להיות שאנחנו מתעבים אותם כל כך, האם ההבטחה לדרוס אותנו לא מעוררת בנו אהבה כלפיהם? כי את הדיקטטור צריך לאהוב ולסגוד לו, הדיקטטור רוצה אהבה. ולדיקטטור ברור שהוא ממש מציאה, ולא ייתכן שאין מתגעגעים אליו, לא ייתכן שאפילו בעדת החנפים ומלחכי פנכתו לא מעטים הם המייחלים לתבוסתו. אבל גרועים מכולם מי שקשרו את גורלם בגורלו, והפכו לכלבי התקיפה בשירותו. "אם יאיר לפיד יכול להיות ראש ממשלה, גיחך שר האסון במירון המלא מעצמו. אם אמיר אוחנה יכול להיות שר משפטים או שר לבטחון פנים, יאיר לפיד יכול לקבל את פרס נובל לשלום. כמה עלובות היו עדויותיהם בוועדת החקירה לאסון מירון, אוחנה הזחוח ונתניהו המיתמם, שלא ראה ולא שמע ולא ידע דבר, ואיננו אחראי לדבר. האנשים האלה שכל עניינם בעצמם רוצים לשלוט במדינה. לא לנהל אותה, כי לנהל אינם מסוגלים, אבל לשלוט בה, לחרוץ את גורלם של אנשים שמעניינים אותם כקליפת השום. וכעת כשהבחירות מתקרבות, התכונה בביתו של נתניהו ברחוב עזה הנמצא מול ביתי גדולה. יאיר לפיד מתגורר גם הוא במעלה רחוב עזה, אבל איננו חשים בו, ואילו נתניהו חולש על חיינו. השוטרים עוצרים אותנו כשמכוניתו עומדת לצאת מחניון הבית שמולנו וכשהיא חוזרת אליו. ואפילו בתוך הבית אני שומעת את השיירה נוסעת וחוזרת, תמיד באיזו בהילות, כאילו קרה אסון, ואולי באמת עומד לקרות אסון, ואנחנו הקורבנות.

לו רק אפשר היה לכלוא את הדיקטטור בביתו כמו באי בודד. כל יציאה שלו מעוררת חלחלה. ראשי ממשלה התחלפו לפניו, איש לא נהג כמוהו. עד שהגיע והשתלט על חלק נכבד מרחובות בלפור וסמולנסקין, ידענו שאנחנו שכנים של ראש הממשלה, אבל חיינו היו שגרתיים ואיש לא גזל את חירותנו. ליד בית אגיון פעל בשלוה הקונסרבטוריון למוסיקה, וילדים ונערים יצאו ונכנסו בו, נושאים עמהם את כלי הנגינה הגדולים לעתים מן המנגן, קלרינט וטרומבון וצ'לו, והקטנטנים המנגנים בכינורות ציפו בסבלנות לשיעורם. כמה שמחה היתה במקום הזה עד שהגיע נתניהו וכפה עצמו על חיינו הר כגיגית. תמיד בשיירת רכבים, תמיד בקול תרועה, תמיד מפריע את מנוחת השכנים, ביום ובלילה, וצופרי שיירת המכוניות שלו מכריזים: אני פה, ולא אתן לכם להתעלם מנוכחותי. שוב ושוב הן עוברות בקול תרועה. לו הייתי יודעת לצלם סרטים הייתי מצלמת את השיירה הזו הנוסעת וחוזרת אנה ואנה, נוכחות מדכאת של שלטון דכאני שצופר את קיומו כדי שלא נוכל לשכוח ממנו אפילו לשנייה. במעלה רחוב עזה, במורד רחוב עזה, ושוב מסתובבים וחוזרים שוב ושוב עד צאת הנשמה. מיום ליום התרבו הגדרות והסורגים והרחובות שלפנים היו פתוחים והומי אדם נסגרו בפני תושבי השכונה, וכוסו בוילונות ענק שחורים ואטומים, ואוי למי שעוצר לתומו בסמוך להם לשוחח עם מכר: מיד יקפצו עליו המאבטחים וירעימו: מה אתה עושה כאן, וישחק לו מזלו אם יניחו לו להמשיך בדרכו.

והנפש מסרבת לקבל שזו בכלל אפשרות. שהדיקטטור ישוב וינהל את המדינה לבדו, שהרי הממשלה והכנסת היו רק חותמת גומי מבחינתו. ככל שקרב יום הבחירות נופלת עלי אימה למחשבה שהדיקטטור ישוב ויטיל סגרים ומגבלות תנועה ויהרוס פרנסות וחיים בהינף יד כי מה שרצוי לדיקטטור הוא החוק, רק הוא לבדו התנין הגדול היושב בתוך יאוריו, אני ואפסי עוד. לא יכול להיות, לא יכול להיות שהסיוט הזה יחזור, צריך לעצור אותו בגופנו. עוד אפשר לעצור אותו. מוכרחים לעצור אותו. מוכרחים.

 

נתניהו מסית לרצח שמאלנים

 

הערב שמעתי בחדשות שדברי רוצחו של פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג עוררו סערה, ואולי לא היה מקום לתת לו במה בכלי תקשורת מרכזי להסית לרצח המפגינים נגד נתניהו, אבל מה שבאמת צריך להרעיד את אמות הספים הוא הסרטון שבו נראה ונשמע אדם קורא באוזני נתניהו בעת ביקורו ברמלה, ממש לתוך אוזנו: "מוות לשמאלנים" ונתניהו ממשיך ללכת זחוח ואיננו מפנה אפילו את ראשו. אמנם ראיתי אותו מהגב בלבד, אבל תחושתי היתה שהוא חייך למשמע הדברים, שאחר כך דאג מי שדאג למחוק אותם מסרטון ביקורו ברמלה שפורסם בחשבון הפייסבוק הרשמי שלו, אך לרוע מזלו של נתניהו היה מי שצילם את הדברים כפי שהתרחשו באמת והביאם לידיעת הציבור. האדישות, אם לא זחיחות ושביעות-רצון למשמע הקריאה "מוות לשמאלנים" באוזניו, לא מנעו מנתניהו להכריז אחר כך שהוא תמיד מגנה אלימות. אבל האמת היא שלא רק שאיננו מגנה אלימות, אלא הוא מלבה ומעודד אלימות נגד שמאלנים, אם באמצעות נושא כליו אמיר אוחנה שעודד את המשטרה לנהוג נגד המפגינים באלימות, ואם באמצעות אנשי לה-פמיליה ודומיהם שהתגלו כמיליציה הפרטית שלו, ולא היתה לו שום מלה רעה לומר לא על קריאותיהם "אני שונא את הערבים" ולא על איומיהם על חיי השמאלנים. האיש שעלה לשלטון על גוויתו של יצחק רבין, ממשיך לעודד את חסידיו לרצח שמאלנים. הרי האוהד המסור שצעק באוזניו "מוות לשמאלנים" לא היה מעז להוציא מפיו את הדברים, לולא ידע שינעמו לאוזני ראש הממשלה. וגם רוצחו של אמיל גרינצוויג לא היה מעז לדבר כפי שדיבר, לולא ידע שראש הממשלה עומד מאחוריו, או מלפניו, ובשני המקרים איומי הרצח על השמאלנים רצויים לו.

כדי לחפות על ההסתה וליבוי היצרים נגד המפגינים נגדו, שהרי הגדרת השמאל של נתניהו רחבה בהרבה מגודלו האמיתי של השמאל בישראל וכוללת את כל יריביו ומתנגדיו, טווה נתניהו סיפורים על איומי רצח נגדו כביכול. הוא אפילו גילה כמה חשבונות פייסבוק מזויפים שבהם קראו אנשים בלתי-קיימים לרצוח אותו, והמשטרה אפילו תפסה ליד מעונו חסר-בית לוקה בנפשו עם שני תערי גילוח – שבפי נתניהו הפכו ל"סכינים", ואפילו מצאו בכליו אקדח פלסטיק, ודיווחו על כך בחדשות, כאילו היה מדובר בנשק אמיתי. הניסיון הבלתי פוסק של נתניהו לתאר ניסיונות כביכול לרצוח אותו מפחידים אותי בפני עצמם, כי נתניהו תמיד משליך על אחרים את מזימותיו שלו, ואני חרדה שהוא מנסה להכין את הקרקע לרצח של שמאלנים, שאותו ינסה להצדיק בטענה שהשמאל הוא זה שמאיים על חייו. רוב הרוצחים בהסטוריה הציגו את קרבנותיהם כמי שאיימו עליהם כביכול, כדי להצדיק את רצח קרבנותיהם כהגנה עצמית. אבל איש בשמאל, או במה שנתניהו מכנה "שמאל" איננו מעוניין ברצח נתניהו. מתנגדי נתניהו רק שואפים לסיים את שלטון הטרור רב השנים שלו בהתפטרותו ובפרישתו מהחיים הפוליטיים. לא מעטים מביניהם אפילו מוכנים לוותר על העמדתו לדין, ובלבד שיתפטר ובכך תינצל מדינת ישראל משלטונו שהפך לשלטון בלתי דמוקרטי שמנסה למנוע מאזרחים ערבים להצביע בבחירות באמצעות הטרדה והפחדה, ובאמצעים דומים מנסה, ללא הצלחה רבה בינתיים, למנוע ממתנגדיו למחות ולהפגין נגדו. מי שיגיע למאהל המחאה ליד טרה-סנטה בשעות השקטות שבין ההפגנות, יוכל לראות כמה המפגינים נגד נתניהו שקטים, בעוד שבמתחם הריק למדי שהקים הליכוד ליד שער הכניסה למתחם המעון, פועל כמעט תמיד רמקול שמשדר בקולי קולות הקלטות של נאומים ושירים או הכרזות תמיכה בנתניהו, שמחרישות את אוזני המפגינים נגדו. בשבוע שעבר עברתי שם  בטיול עם הכלב ושמעתי איך נער מבין המפגינים נגד נתניהו ביקש מאנשי הליכוד להנמיך את הקול, והם אמרו לו שזה לא הם: ליד המשדר ישב אדם שכנראה קיבל תשלום להשמיע את ההקלטות בקול שיחריש את אוזני המפגינים נגד נתניהו, מה שלא הפריע לנושא כליו של נתניהו אמיר אוחנה לטעון שמאהל המחאה מפריע לשכנים. אני עוברת שם ומתבוננת, ואני נמצאת קרוב, אבל לא בתוך ההפגנות, שהן המקום של האמיצים. אתמול הייתי קרובה במיוחד, בגן הג'ירפה, שמעתי את התופים והקריאות "הון שלטון עולם תחתון", שאין מדויקות מהן, כשחושבים על לה פמיליה ושאר מעריצי נתניהו, וצפיתי במפגינים שהתפזרו לאיטם. ומה שהכי מדהים, שהמפגינים האלה, שמסכנים את חייהם שבוע אחר שבוע, כי איש איננו מטיל ספק בכך שיש בין אנשי הימין מי שמוכנים לרצוח אנשי שמאל, הרי רצח אמיל גרינצוויג ורצח יצחק רבין כל כך השתלמו להם, הם מפגינים שמחים. הם עוטים תחפושות צבעוניות ונושאים שלטים משעשעים, הם מתקשטים בלבבות ופרחים, ומתחפשים לדמויות קומיקס וחייזרים, כי כפי שכתב אחד מהם בצדק "עדיף חיזר מחזיר". הם מאוימים והם צוחקים, ולא מתוך תמימות, ולא מתוך ביטחון שיצליחו, רק מפני שהם רואים שהם אינם בודדים במערכה, ומפני שהם יודעים באיזו רשעות הם נלחמים, וכמה שהם צודקים.

יורים כדי להרוג

הזעזוע מהריגתו של הצעיר האוטיסט איאד אלחלאק מתמקד בכך שמדובר באדם חסר-אונים שהבנתו כשל ילד, שמובן שזה מזעזע, אבל מזעזע לא פחות שאדם חף מפשע מתויג כמחבל מסוכן ויורים בו למוות, ששני הדברים מזעזעים: איך מגדירים מישהו כל כך בקלות כ"מחבל מסוכן" ומתירים את דמו, מפני שנבהל וברח? האם העובדה שמישהו בורח מהשוטרים היא סיבה לתייג אותו כמחבל מסוכן להתיר את דמו? ולמה הורגים? האם אי אפשר לעצור אנשים, בוודאי כאלה שאינם תוקפים את השוטרים אלא בורחים מהם, האם אי אפשר לעצור אותם בדרכים אחרות, מלבד ירי למוות? מדוע השוטרים הורגים כל כך הרבה חפים מפשע? ואלה לא רק ערבים, ולא רק שחורים. כבר כמה פעמים נורו למוות אנשים שהמשטרה נקראה לעצור אותם, לא רק ערבים ויוצאי אתיופיה. בחדרה אם אינני טועה נורה בחור שניסה לשדוד בנק, אך לא בשעת השוד אלא כשנמלט לבית הוריו. המקרה נחקר, אבל אם אינני טועה השוטרים לא הועמדו לדין, למרות שהתברר שהבחור סבל מבעיות נפשיות. יום אחד נורו במחסום אח ואחות בטענה שהיו מחבלים, ואחר כך התברר שכנראה אין שחר לטענה. אינני זוכרת את שמותיהם אבל אני חושבת על המוות הנורא הזה במחסום של אח ואחות, ועל אמם, שביום אחד איבדה את עולמה. זו היתה תקופת פיגועים ואיש לא מחה על ההרג הזה שככל הנראה היה בטעות ולא היתה לו שום סיבה. המשטרה יורה בכדי להרוג, גם כשיש לה ברירה. אין הסבר אחר, וזה הדבר שנורא, שהורגים אנשים חפים מפשע רק בגלל שהם מעוררים חשד, ודוקא כשהם בורחים ולא כאשר הם תוקפים. גדי אייזנקוט אמר שלא היה רוצה שיירו למוות בילדה בת שלוש עשרה עם מספריים, וגם עליו איימו ברצח. כי כל אזרח נושא אקדח הוא שוטר וקצין מבחינת עצמו, וכך נהרגו לא מעט אנשים שבמקרה היו שם, אנשים טובים וחיילים שבזמן פיגוע היו לאסונם בקו האש של גיבור כלשהו בעיני עצמו שירה בהם למוות, ולרוב היורים לא הועמדו לדין, כי מעודדים את האזרחים, כפי שמעודדים את השוטרים, לא רק למנוע פיגועים, אלא גם נוזפים בהם כאשר המחבל נשאר בחיים. המסר שעובר הוא: כדאי שהמחבל ייהרג, גם אם אפשר לעצור אותו מבלי להורגו. ולא חושבים על כך שכאשר מתירים את דמם של מחבלים ללא הבחנה, התוצאה היא שהורגים גם את מי שרק נחשד כמחבל, ולעתים בטעות נוראה. ואיך אפשר לשכוח את העובד הזר שהוכה למוות ונורה בתחנה המרכזית בבאר שבע. מי ימנה את כל הקורבנות הללו לא רק של טעות ופחד, אלא של דפוס החשיבה המצמרר שהשתלט על ישראל בברכת השלטון, שמחבלים חייבים למות. ועוד לא אמרנו אלאור אזריה.

וזה הדבר הנורא ביותר, שהמסר היורד מהשלטון הוא שהריגת המחבל איננה אמצעי למנוע פיגוע ולהציל אנשים, אלא מטרה לעצמה, למען יראו וייראו, שזו למשל צורת החשיבה של אנשים כמו השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, שדוקא בימים שבהם הרג חסר הצדקה בידי שוטרים עלה לכותרות בארץ ובעולם, הלך להתחבק עם עבריינים אלימים שתוקפים מהגרים מאפריקה ואת כל מי שעוזר להם והכריז שמי שיתקוף שוטרים דמו בראשו. מי שהתחבק עם שפי פז תייג את עצמו כידיד הגזענים והאלימים, וכמבחין בין דם לדם. זה היה מסר מאד ברור, שהודעה, לאחר מותו של איאד אלחאלק, שהמשטרה תשנה את מדיניותה כלפי בעלי מוגבלויות, לא יכלה למחוק אותו. כמו אצל אדונו ומורו, גם אצל אמיר אוחנה, אין לא חוקים ולא עקרונות כלליים. ישנם רק אלה משלנו שאינם כפופים לחוק ומותר להם הכל, ואסור להעמידם לדין, ואלה שאינם משלנו, שדמם מותר. ומה הטעם להכריז שהמשטרה תגלה יתר רגישות לבעלי מוגבלויות? הרי השוטר איננו יודע בזמן אמת במי הוא יורה למוות. אם המסר שמקבלים השוטרים הוא שעדיף להרוג חפים מפשע מאשר להניח למחבל לחמוק ממוות, הם יירו גם בבעלי מוגבלויות, גם בחסרי ישע. מי שרוצה למנוע הרג מיותר צריך להבהיר לשוטרים שעדיף להניח לפושע או מחבל לחמוק מאשר להרוג חפים מפשע. הריגתו של איאד אלחלאק ושל כל האומללים כמותו היתה נמנעת אילו קיבלו השוטרים הוראה להניח למי שבורח, ובשום מקרה לא לירות בו כשחייהם אינם בסכנה, ואדם בורח שאיננו תוקף איננו מסוכן. רק במי שתוקף ומסכן חיים מותר לירות למוות, ורק כאשר אין ברירה אחרת. זה החוק וזו גם ההלכה. רק מי שמותקף רשאי לירות, וגם אז ביד או ברגל, לא בראש או בלב, והדברים האלה היו צריכים להיאמר בצורה ברורה ומחייבת, כי לרחם בדיעבד על צעיר אוטיסט שנהרג זה קל, אבל כל עוד אין משנים את האווירה, את הדיבורים על כך שאסור שהמחבל ייצא חי, גם אם לא היה שום צורך להורגו לצורך הגנה והצלת חיים, כל עוד מתייחסים להימלטות והישארות בחיים של מחבל כאל דבר גרוע יותר מהרג של חפים מפשע, לא מונעים את הקורבנות חסרי הישע שכבר היו וגם לא את הקורבן הבא.

שוחד מרמה והפרת אמונים

בספטמבר 2010, לפני כמעט עשור, עמד השר צחי הנגבי למשפט על מינויים פוליטיים רבים שמינה, חלקם למשרות פיקטיביות. בית המשפט זיכה אותו מחלק מהאישומים, אך הרשיע אותו במתן עדות שקר. בטרם מתן גזר-הדין במשפט, בנימין נתניהו, שהיה אז ראש הממשלה, הגיש לבית המשפט מכתב ובו ביקש שלא להטיל קלון על הנגבי, כי "המדינה תהא נשכרת אם לח"כ הנגבי יתאפשר להוסיף ולמלא בה תפקידים ציבוריים". ועוד כתב נתניהו: "ח"כ הנגבי כיהן בממשלתי הראשונה כשר הבריאות וכשר המשפטים, ומילא בהצלחה תפקידים רגישים אלה." מכתבו של נתניהו די יבש, מפרט את התפקידים שמילא הנגבי, ומציין רק דבר אחד יוצא דופן: צחי הנגבי עמד בראש ועדת חוץ וביטחון מטעמה של מפלגת קדימה, שעזב למענה את הליכוד בעקבות אריאל שרון. כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה מטעם הליכוד בשנת 2009, הוא השאיר את צחי הנגבי בראש ועדת החוץ והביטחון, למרות שנהוג שבראש ועדה זו עומד נציג המפלגה השלטת. נתניהו תמיד הרחיק לראות. ביולי 2012 שב צחי הנגבי לשורות הליכוד, והתבלט בעיקר בהגנה על נתניהו ועל זכותו להמשיך לכהן כראש ממשלה למרות החקירות והאישומים נגדו.

מכתבו של נתניהו בזכותו של הנגבי עורר ביקורת. עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון אמר: "ראש הממשלה אמור להיות מגדלור המגן בחירוף נפש על שלטון החוק, אלא שכעת הוא נותן את ידו להגנה על אדם ששיקר במצח נחושה". גם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל גינה את תמיכתו של נתניהו בצחי הנגבי: "אם בעיני ראש הממשלה בשקר ובעדות שקר אין קלון – מהן הנורמות שהממשלה מובילה?" (מתוך כתבתו של תומר זרחין ב"הארץ", 15 בספטמבר 2010). האם אנשים חביבים אלה לא ידעו שכבר בשנת 1999 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בפרשת הקבלן עמדי שעשה עבורו שירותים פרטיים שונים על חשבון מדינת ישראל, וכן על כך שבני הזוג נתניהו השאירו ברשותם מתנות שקיבל נתניהו במסגרת תפקידו כראש ממשלה, במקום למוסרן לרשות המדינה כנדרש בחוק. האשמות שבהן המליצה המשטרה להעמיד לדין את נתניהו: שוחד, מרמה, הפרת אמונים. אבל היועץ המשפטי הרחום וחנון אליקים רובינשטיין, מאוחר יותר שופט בית המשפט העליון, החליט שלא להגיש נגד נתניהו כתב אישום ופטר אותו בפירסום "דו"ח ציבורי" שמתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו, ושלא עניין איש. "ראש הממשלה אמור להיות מגדלור המגן בחירוף נפש על שלטון החוק"? הרשו לי לגחך. מהן הנורמות שהממשלה מובילה? הרי הן לפניכן. מאז 2009 ממשלת נתניהו היא ממשלת יד רוחצת יד, ומלבד הנגבי מכהנים בה גם אריה דרעי, יעקב ליצמן, והיה גם חיים כץ שזכה לחסינות הכנסת, ורק מזל רע מנע מדוד ביטן לכהן בה גם. אני תוהה מה היה אומר בית המשפט אילו נדרש להתייחס לא רק לניסיונו של נתניהו להשתמש בכהונתו כראש ממשלה כדי להימלט מאימת הדין, אלא לאיומים על חייו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מטעם הקבוצה המסתורית "מחזקים את נתניהו" – מחזקים מול רשויות החוק ובתי המשפט כמובן, שקשה להניח שתחת השר החדש לביטחון פנים יחקרו ברצינות רבה מדי. כאשר ביקשו עיתונאים מנתניהו לגנות את האיומים על מנדלבליט הוא ענה בכעס: "לא ראיתי שהתרעמו ככה על האיומים על חייו של בני", וסירב לגנות את האיומים על חיי מנדלבליט. הרשוני לנחש שהוא לא ייחקר על קשר אפשרי בינו לבין קבוצת "מחזקים את נתניהו" ולמעורבות אפשרית מצדו באיומים על חיי מנדלבליט. נתניהו מעולם לא נחקר על חלקו בהסתה לרצח רבין, ולמה שייחקר על חלקו בהסתה לרצח מנדלבליט? נקוה שבמקרה הזה לפחות מאבטחי השב"כ יעשו את עבודתם ביתר יעילות והצלחה, כי מן המשרד בראשות בובת נתניהו אמיר אוחנה לא תצמח לנו ישועה.

ובכן אמיר אוחנה הוא שר, וצחי הנגבי הוא שר. מזאב אלקין נלקח התיק להגנת הסביבה וניתנו לו שברירי תיקים שנקרעו ממשרדים אחרים. האם זה עונש על כך שסר חינו בבלפור מסיבות מסתוריות, או על כך שהיה השר היחיד שסירב להצביע עם שחר על המתוה ליציאה ממשבר הקורונה, שנתניהו כבר הודיע עליו בנאום לתקשורת, ורק אחר כך הביא אותו לישיבת הממשלה? מצד שני גם צחי הנגבי, שיחסיו עם נתניהו מבוססים כאמור על עקרון יד רוחצת יד, הוא לרוב שר בלי תיק, או לכל היותר יו"ר ועדות חשובות בכנסת. כדי לקבל משרד כמו ביטחון הפנים צריך לפחות להטריד עד מפתח נגד נתניהו בפירסום אסור, ולנסות להדיח את היועץ המשפטי לממשלה, שלא למד מאליקים רובינשטיין איך צריך לנהוג יועץ משפטי לממשלה בתיקי נתניהו וקיבל את המלצת המשטרה והגיש כתב אישום באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, וביום ראשון ייפתח המשפט. אפשר כמובן להתייאש מהסקירה ההיסטורית הצנועה הזו, אבל אפשר גם להתמלא הערכה לנחישותם ואומץ לבם של אנשי משטרה ופרקליטים, ובראשם רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט שנבחרו בקפידה למטרה מסוימת אבל לא נאחזו פיק ברכיים ולא הפרו אמונים. בניגוד לעו"ד אליעד שרגא שממשיך להתפלא על כך שנתניהו עדיין מכהן בתפקידו, אני דוקא מתמלאת תקוה מכך שביום ראשון הקרוב, העשרים וארבעה במאי 2020, באיחור של למעלה מעשרים שנה, יעמוד נתניהו סופסוף לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. ידיעת ההיסטוריה לא נועדה לייאש אותנו, אלא ההיפך הגמור מכך: ללמד אותנו להעריך כראוי את האירועים שאנו חווים.

  

אמיר אוחנה שר הליקוקים

עד לפני זמן קצר לא היה לי שום דבר נגד אמיר אוחנה, חוץ מזה שהחלפתי ערוץ בטלויזיה כשהוא הופיע, אבל כך אני עושה גם כשמופיע מיקי זוהר, או דוד אמסלם, או מירי רגב, או כמובן נתניהו בעצמו שמבחינתי שמעתי אותו מספיק ואין לי שום צורך לשמוע אותו עוד פעם, וממש לא אכפת לי מה הוא חושב על השמאל, שאני גאה להשתייך אליו. השמצות ועלבונות מפי חלאת אדם כמו נתניהו הם אות כבוד ולא בושה. אפילו חשבתי שאמיר אוחנה מאד תורם למעמד ההומוסקסואלים בישראל בכך שהוא משכנע את כולם שבניגוד לקריקטורה הטלויזיונית של האוחצ'ה התל-אביבית הלבושה ורוד, מתחנחנת ומצביעה למר"ץ, רוב ההומוסקסואלים הם ממש כמו רוב הגברים הישראלים, חזירים שוביניסטים לאומנים וגסי-רוח, שאוהבים לנפנף באקדח הצמוד, להתנהג בגזענות לערבים ובחזירות לנשים, שקיימות מבחינתם רק כדי ללדת להם ילדים אבל רק במעמד של שפחה, וכמובן מצביעים רק לימין. אוחנה הוא ממש הגבר גבר הישראלי האולטימטיבי, והבוז לחוק ולמשפט והשקפת עולם עבריינית שרואה ברשויות החוק איום על חופש הפעולה שלו ולא מגן מפני אלימות ופגיעה בזכויות, שכך רואים את מערכת המשפט אנשים שאינם חברים של ראש הממשלה ובנו והחיים שלהם לא פעם מאוימים על ידי האוחנות למיניהם. כששמעתי את אמיר אוחנה מסביר בתכנית בוקר ש"כנופיית שלטון החוק" רודפת את הפוליטיקאים הנבחרים ותופרת להם תיקים, כבר לא יכולתי לשאת את הזוהמה המבחילה שיוצאת מפיו של מי שהפך למלחך הפנכה מספר אחת של ראש הממשלה. ואין טעם למנות כאן את כל מה שעשה בית המשפט העליון למען ההומוסקסואלים, כפי שעשה עדו באום ב"דה מארקר", ולהראות עד כמה אנשים כמו אמיר אוחנה חייבים לבית המשפט תודה. אמיר אוחנה מכיר תודה רק לראש הממשלה, שעמו יש לו יחסי תן וקח, כלומר תן חנופה וקח את משרד המשפטים, תן ליקוקים וקח ממתקים, אבל כשחנופה היא כל כך שקופה, וכולם מודעים לה ולשכרה, היא הופכת מהר מאד לבדיחה, ובמקום שמשרד המשפטים ירומם את אוחנה, אוחנה מוריד את משרת שר המשפטים למדמנה שבה הוא שוחה וממימיה הוא שותה, ואנשים אחרים פשוט שומרים מרחק. למשל יריב לוין, שיש לו התנגדות אידיאולוגית לאקטיביזם שיפוטי, והיה המועמד המועדף על נתניהו לשר המשפטים, סירב לקחת את המישרה הנכבדת על עצמו, בגלל המגבלות המוטלות על שר בממשלת מעבר שלא יכול לבצע שינויים משמעותיים והפעילות שלו מאד מוגבלת בעיקר לשמירת הקיים, אבל לדעתי גם מפני שאדם שיש לו קצת כבוד עצמי ועמדות עקרוניות, לא היה רוצה שיגידו שנתניהו מינה אותו בתור בובה מטעמו, כדי לפגוע במערכת המשפט ולשרת את האינטרסים של נתניהו עתיר כתבי האישום. זה לא כבוד גדול לאדם שיש מאחוריו פעילות פוליטית אידיאולוגית להיראות בציבור כבובה על חוט בשירות עניינו של נאשם בפלילים, ובאמת יריב לוין סירב למישרה שנחשבה תמיד לפסגת שאיפותיו בפוליטיקה, ואני מוקירה אותו על כך. ואילו אוחנה מעורר בי רק בחילה, כי מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע אנושות לא רק במערכת המשפטית שלא תמיד מצליחה לעשות צדק, אבל מניסיוני מאד משתדלת לעשות צדק. מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע לא רק במערכת המשפטית, אלא קודם כל בכנסת ישראל, כנסת נבחרי הציבור, שהיא הרשות המחוקקת, ושלטון החוק הוא שלטונה. כי החוק משרת דוקא את האזרחים הפשוטים, אלה שאין להם כוח שלטוני ואין להם גישה לכוח שלטוני, אלה שהם חלשים מכדי לכפות על אחרים לכבד אותם ואת זכויותיהם. עליהם בית המשפט מגן מפני התעמרות השלטון ובעלי הכוח, על אלה שאינם יכולים להתקשר לאנשים באמצע הלילה ולצוות עליהם לקום ממיטתם ולרוץ להביא לראש הממשלה ולרעייתו קרטון חלב או קצף גילוח. שלטון החוק הוא זה שעוצר בעד האדונים להתעמר במשרתיהם, והוא מגינם של החלשים והעשוקים, ומי שבז לו יכול רק לבזות את המישרה הנכבדת הזו, שכבודה איננו יכול לכבד את מי שהכריז על עצמו שהוא אויב שלטון החוק ושוטם מערכת המשפט.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

רואים ורוד

זה מאד מסוכן, אמרה יעל דיין בפנים חמורות. הדבר המאד מסוכן לדידה הוא שיש אנשי ימין שמגלים סובלנות כלפי הומוסקסואלים, ולדבריה משתמשים בזה כדי להצדיק את מדיניות הימין, וזה מאד מסוכן. אני חושבת שמסוכן זה שיש אנשים שמסוגלים לרצוח הומוסקסואלים, בסכין או ברובה. מבחינתי זה מה שמסוכן, ורק לפני שנה נרצחה נערה, שירה בנקי בת שש עשרה שנים בלבד, במצעד הגאוה. זה שבליכוד יש ח"כ הומוסקסואל – שאנשי שמאל אינם חדלים לתקוף אותו, וזה שמירי רגב באה למצעד הגאוה ותומכת בקהילה ההומוסקסואלית, זה דוקא דבר מאד שמח מבחינתי, מאד מאד שמח. רק בשנים האחרונות תמיכה בהומוסקסואלים בימין הפוליטי היא דבר שעולה בכלל על הדעת. רק לפני כמה שנים איימו המתנחלים להצטרף לאנשי כ"ך בירושלים כדי לסכל את מצעד הגאוה. לפני פחות מעשור עוד הלכו בשורות המצעד רק אנשי מר"ץ וחד"ש, אפילו למפלגת העבודה לא היתה נוכחות. שלי יחימוביץ' היתה הראשונה ממפלגת העבודה שבאה למצעד כשנבחרה לראשות מפלגת העבודה. ועדיין לא היו אנשי ימין במצעד, עד לרצח בבר-נוער, שעד היום, שבע שנים מאוחר יותר, הרוצח שם טרם נתפס, והמשטרה כפי שהדברים נראים לי לצערי מעולם לא רצתה לתפוס את הרוצח. כל מה שעניין את המשטרה זה להאשים את ההומוסקסואלים ברצח עצמם. יותר משטרחה המשטרה לחפש את הרוצח, היא טרחה להפיץ באמצעות כתבי המשטרה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים, שלא ייתכן אחרת. כשלא הצליחה לטפול את אשמת הרצח על הומוסקסואל, ניסתה המשטרה תסריט אחר: להפליל את מנהל הבר-נוער, לטעון בעזרת עד מדינה מפוקפק שהרצח היה נקמה על אונס קטין בידי מנהל הבר-נוער, עדות שקר שלדעתי אף לא מלה אחת בה היתה רעיון של עד המדינה, אלא כולה עדות שהותאמה לשאיפה שהביעו אנשי המשטרה להאשים את ההומוסקסואלים ברצח בבר-נוער, להראות שזה בכלל לא פשע שנאה, שההומוסקסואלים הם סוטים מסוכנים לציבור שקיבלו את מה שהגיע להם. עדי מדינה מתמחים בהתאמת עדויות שקר למה שרוצים השוטרים לשמוע. גם השבוע אנשי המשטרה, אלה שלא מנעו מישי שליסל להגיע למצעד הגאוה, לרצוח את שירה בנקי ולפצוע אנשים נוספים, עשור לאחר ניסיון הרצח הראשון שלו, רדפו  אחרי חגי פליסיאן שהופלל בעדות שקר ברצח, אבל הם לא עושים זאת בגללו, אלא בגלל שאול גנון, מנהל הבר-נוער. הם עדיין לא ויתרו על שאיפתם להפליל את ההומוסקסואלים ברצח עצמם. היו להם עדויות של הנוכחים, נמצא להם כלי הרצח, אבל את הרוצח הם לא תפסו כי לא חיפשו את הרוצח. הם חיפשו לרצוח את תדמיתם של ההומוסקסואלים ולהשלים בכך את מלאכתו של הרוצח. עם כל זה צריכים ההומוסקסואלים להתמודד עדיין. עם משטרה הומופובית שלא רק שאיננה מגינה כראוי על ההומוסקסואלים, אלא מוכנה לכל מעשה שיפלות כדי לפגוע בהם, ועם שליסלים וחבריהם לדיעה. גם במצעדים שהסתיימו בשלום היו מי שזרקו פצצות סירחון ותלו שלטים עם פסוקים מהתורה הקוראים להמית על משכב זכר. זה היה מפחיד, וזה מה שנראה לי מסוכן, ועדיין מסוכן. אבל בכל זאת יש שינוי בתודעה שאי אפשר לטעות בו, ויש חבר כנסת בליכוד שהוא הומוסקסואל מוצהר ושרה מהליכוד שתומכת בהומוסקסואלים, ואפילו במגזר החרדי היחס משתנה, אנשים מגלים יותר הבנה וסובלנות, וזה דבר מאד שמח בשבילי. מסוכן בשבילי אלה אנשים שבאים לבית הדין הצבאי כדי לתמוך בחייל שירה למות במחבל פצוע, ושרים "מדינה של קוקסינלים", ואיתם נמצא גם מי שאולי לא שר איתם אבל התמנה זמן קצר לאחר מכן לשר הביטחון, ואני לא יכולה לתת לו שום יום של חסד, כי יש דברים שאינני יכולה לגלות כלפיהם סלחנות. הוא בחר לבוא לשם ולחבור לאנשים ששרו "מדינה של קוקסינלים", אולי הוא לא שר איתם אבל הוא בחר להזדהות עם האנשים שמושגי הגבריות שלהם זה להרוג מחבלים גם כשהם שוכבים על הרצפה ירויים ופצועים קשה ולא נשקפת מהם סכנה, שזה מנוגד גם להלכה, כי על פי דין רודף, שלמרבה הצער לא חילונים ולא דתיים מכירים די הצורך, צריך לעצור רודף רק באיבר מאיבריו ולא בנפש, ובכל מקרה אסור להרוג אפילו רודף אלא לשם הצלת חיים, כי המצוה היא להציל נרדף ובשום אופן לא להרוג רודף, שאם אין בכך כורח זו שפיכות דמים, אבל האנשים שצעקו "מדינה של קוקסינלים" אינם מתעניינים במיוחד בהלכה או במוסר. גם עם זה צריכים ההומוסקסואלים להתמודד, עם אנשים שאלה מושגי הגבריות שלהם, וההומוסקסואלים מייצגים עבורם את מה שאיננו תואם את מושגי הגבריות האלה. זה מה שמסוכן. זה שחל שינוי בתודעה שהביא לכך שהיום גם אנשי ימין מוכנים לקבל את ההומוסקסואלים ולדאוג לזכויותיהם, זה בשום אופן לא מסוכן, זה דבר מבורך, ומשמח מאד בשבילי לראות את אמיר אוחנה ומירי רגב במצעד הגאוה מאשר את אותם הפרצופים שראינו בכל שנה מעבר לגדרות של מצעד הגאוה, בדיוק אותם הפרצופים של אותם האנשים שצעקו ליד בית הדין הצבאי "מדינה של קוקסינלים" בנוכחות שר הביטחון הנכנס שאני אינני יכולה לחוש ביטחון עם אדם כמותו, כי תמיד האמנתי בדברי חז"ל אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה, וראיתי מי הם החברים שלו. עוד מעט יהיה המצעד העצוב בירושלים, שאיננו גדול ושמח כמו המצעד בתל אביב, וגם הרבה יותר מפחיד, כי לפני עשור נדקרו אנשים ולפני שנה נרצחה נערה, וזה מה שבאמת מסוכן. הלואי שיבואו הרבה אנשי ימין למצעד בירושלים והלואי שכולם יתייחסו בכבוד ובאהבה להומוסקסואלים, גם אלה שתומכים בארץ ישראל השלמה ובמתנחלים. אני מאמינה שמי שלומד לגלות סובלנות ואנושיות להומוסקסואלים, ילמד גם לגלות אנושיות כלפי אנשים אחרים. אני מאמינה בחינוך ובשינוי תודעה שסובלנות מביאה עם הזמן, ואני מאמינה באלה שבאים למצעד הגאוה, מכל המפלגות, ומסוכנים בעיני הם אלה שצועקים מדינה של קוקסינלים, ומי שאיננו מסוגל להבדיל בין השניים, או שואף שפרצופו של הימין ייראה כמו פרצופם של האחרונים, אולי איננו מסוכן, אבל הוא גם לא חכם גדול.  

לתקוף את אמיר אוחנה

יום שלישי האחרון הוכרז כיום זכויות הקהילה הגאה, ולכבוד יום זכויות הקהילה הגאה חברי כנסת מהאופוזיציה הגישו כל מיני הצעות חוק לטובת הקהילה הגאה שלא היה להן סיכוי לעבור, ואחרי שכל ההצעות נפלו, כי חברי הכנסת שהגישו אותן לא באמת התכוונו להעביר אותן, ולכן גם לא עשו מאמצים שחברי כנסת צריכים לעשות כשהם באמת רוצים להעביר חוק, שזה לגייס תמיכה לחוק ולגבש רוב שיצביע בעדו, שזה אומר לשתף פעולה בין מפלגות ובין האופוזיציה והקואליציה סביב חוקים שאפשר להעביר ולגבש רוב בכנסת כדי להעביר אותם, ולא סתם להניח על שולחן הכנסת הצעות חוק שאין להן סיכוי ולעשות פרצוף צדקני כשהן נופלות. לקינוח יום זכויות הקהילה הגאה החליטו חברי הכנסת מהאופוזיציה, במיוחד אלה ממפלגת העבודה וממר"ץ, לתקוף את חבר הכנסת אמיר אוחנה מהליכוד, שהוא הומוסקסואל, וכדי שלא להפר את המשמעת הקואליציונית שהורתה להצביע נגד ההצעות שחברי הכנסת מהאופוזיציה הגישו, הוא התקזז ונעדר מההצבעות על ההצעות לטובת הקהילה הגאה שהיה ברור שהן יפלו. למה בדיוק תקפו חברי הכנסת מהעבודה וממר"ץ את אמיר אוחנה? מפני שהוא הומוסקסואל ליכודניק, וחברי הכנסת מהעבודה וממר"ץ חושבים שלתקוף הומוסקסואל שהוא ליכודניק זה יותר נאור מאשר לתקוף ליכודניק בגלל שהוא הומוסקסואל, אבל זה לא. זה בדיוק הומופובי ומגעיל כמו ההתקפות של חברי כנסת חרדים על הומוסקסואלים, רק יותר צבוע, כי החרדים לפחות מאמינים במה שהם אומרים. מי שמאמין בשיוויון להומוסקסואלים, צריך לראות בתמיכה בזכויות של הומוסקסואלים עניין כלל חברתי, ולא עניין של הומוסקסואלים, וזה שחבר הכנסת אמיר אוחנה הומוסקסואל זה לא מחייב אותו לתמוך בהצעות של חברי כנסת מהאופוזיציה למען הומוסקסואלים יותר משזה מחייב כל חבר כנסת אחר לתמוך בהן, ואם חברי הכנסת מהעבודה וממר"ץ ומהתנועה ומיש עתיד כל כך רצו להעביר חוקים למען הומוסקסואלים, במקום לעשות הצגה של הגשת כמה הצעות חוק חסרות סיכוי, הם היו צריכים להתאחד יחד ולשתף פעולה עם חברי כנסת מהקואליציה ולגבש הצעת חוק אחת משותפת שהממשלה תסכים לפחות לאפשר בה חופש הצבעה, ושיהיה אפשר להעביר אותה ולעשות באמת משהו למען הקהילה ההומוסקסואלית בישראל. אבל הם לא רצו לשתף פעולה ולעשות משהו שיצליח, הם רצו בעיקר להיראות כמי שפועלים למען הקהילה הגאה, אבל לא מצליחים בגלל הממשלה, ואז לתקוף את חבר הכנסת אמיר אוחנה שהוא הומוסקסואל וראש תא ההומוסקסואלים בליכוד, וזה מאד מרגיז אנשים בשמאל שיותר הומוסקסואלים, ממש כמו יותר הטרוסקסואלים, מעדיפים להצביע לליכוד מאשר למפלגות השמאל, ולא חושבים שבגלל שהם הומוסקסואלים הם צריכים להצביע דוקא למר"ץ, שהיתה המפלגה הראשונה שפעלה למען זכויות הומוסקסואלים והרבה זמן היתה המפלגה היחידה שפעלה למענם, ולפיכך אנשי מר"ץ ציפו שההומוסקסואלים יצביעו דוקא למר"ץ, וזה לא קרה, מהסיבה שהומוסקסואלים הם ממש אנשים רגילים, שממש דומים לשאר הישראלים, וגם ההעדפות הפוליטיות שלהם דומות לאלה של שאר הישראלים, כלומר שבערך רבע מתוכם, כמו רבע מהציבור הכללי, תומכים בליכוד, ושמחים מאד שיש בליכוד תא פעיל של הומוסקסואלים ושיש חבר כנסת שפעיל למען זכויות הומוסקסואלים במסגרת הליכוד, ושראש הממשלה תומך בו. עד לפני כמה שנים זה לא היה אפשרי, לא רק בליכוד, אלא גם במפלגת העבודה, וחבר הכנסת איציק שמולי חיכה הרבה זמן עד שהוא יצא מהארון פומבית, ואנשים שמסתירים את זהותם המינית לא עושים את זה בגלל שהם פחדנים אלא בגלל שהסביבה פוגעת בהם, גם כשהיא מתחזה לסביבה סובלנית, ולראיה שחברי הכנסת מהאופוזיציה לא תקפו את בנימין נתניהו על כך שהוא סירב לתמוך בחקיקה למען הומוסקסואלים אלא תקפו את אמיר אוחנה, שבגלל שהוא הומוסקסואל נראה להם יותר פגיע למתקפה כזאת, ובדיוק בגלל זה ההתקפה עליו כל כך מכוערת ומקוממת. למרבה הצער הרבה אנשים שמתיימרים לתמוך בהומוסקסואלים רוצים רק לעשות מהם הון פוליטי, וכשמתברר להם שההומוסקסואלים רק רוצים להיות כמו כולם, ומצביעים לאותו ראש ממשלה ששאר הישראלים מעדיפים, כי למרבה הפלא הם אזרחים כמו כולם, ויש להם עוד בעיות חוץ מזה שהם הומוסקסואלים, ובעיקר יש להם דיעות ואמונות רגילות כמו לשאר האזרחים, מאחר שהם גדלו במשפחות של אזרחים מכל המגזרים, ולא רק במשפחות של שמאלנים שמצביעים למר"ץ. מי שאכפת לו מהומוסקסואלים צריך לשמוח שיש גם בליכוד תא פעיל של הומוסקסואלים ויש חבר כנסת הומוסקסואל, ומי שרוצה לעזור לקהילה צריך לנסות לשתף פעולה בין מפלגות ובין קואליציה ואופוזיציה כדי שהצעות למען הומוסקסואלים באמת יעברו. היה הרבה יותר יפה אם במקום להזמין חברי כנסת להגיש סתם הצעות שלא יעברו ואחר כך להעליב חבר כנסת הומוסקסואל שלא תמך בהן בגלל משמעת סיעתית, היו משתפים פעולה חברי כנסת מכל המפלגות כדי להעביר הצעת חוק אחת שאפשר היה לגבש לה רוב והיא היתה עוברת באמת. זה אולי לא היה מאפשר לתקוף הומוסקסואל בגלל שהוא ליכודניק, או לתקוף ליכודניק בגלל שהוא הומוסקסואל, ולנסות לגרוף מזה הון פוליטי, אבל זה היה הרבה יותר עוזר לקהילה ההומוסקסואלית אם הכנסת היתה מפגינה מסר משותף של תמיכה רחבה בהומוסקסואלים, במקום להותיר את מי שאכפת לו מהקהילה עם תחושה חמוצה שלאף אחד לא באמת אכפת מההומוסקסואלים, שרק השנה חוו רצח נוסף במצעד הגאוה, אלא אם כן אפשר לגרוף איזה רווח פוליטי על גבם.