לזכור ולשכוח

 

חמותי מדי כבר בת תשעים ושבע. היא כבר מבולבלת. תמיד רציתי לראיין אותה על הזוועות שעברה בשואה, במחנה טרנסניסטריה ברומניה ובצעדת המוות למוגילב (מוהילוב), שם הצליחה לשרוד אצל אוקראינית שהעסיקה אותה בניקיון והרשתה לה, ולאחיה ואחותה הקטנים ממנה, לישון אצלה במרתף, וגם נתנה למדי אוכל לה ולאחיה. מדי היתה אובססיבית לניקיון, וביתה היה תמיד מסודר ומבהיק בניקיונו. מיד כשסיימנו לשתות מהכוסות, היתה לוקחת אותן לכיור וממרקת אותן עד שהבריקו. היא לא סבלה שום דבר שנוטה להתפזר. למשל את האגורות זרקה לזבל, והתפלאה כשאמרנו לה שאסור לזרוק לזבל כסף, אפילו קל ערך, אבל אפשר לאסוף אותו בשקית ולהביא אותו לבנק כדי להמיר אותו במטבעות גדולים יותר. היא רק הגיבה בתנועת יד מבטלת, ואם אמרנו לה שלא תזרוק משהו לזבל, אמרה: אז תקחו את זה בשבילכם. גם כשהבאתי לה במתנה כלי או עציץ פורח, אמרה: מה אני צריכה את זה? קחי את זה לעצמך. גם אוכל היא זרקה לפח, אוכל טוב. רוב ניצולי השואה שהכרתי אגרו אוכל ולא זרקו פירור. גם סבי וסבתי שעלו מפולין בשנת 1936 ולא חוו את השואה על בשרם, לא זרקו אף פעם אוכל. כשסבתא שפרה עברה ליד פח זבל וראתה כיכר לחם, או אפילו פרוסת לחם זרוקה, היא כעסה ואמרה לי שכשגוי בפולניה היה רואה לחם זרוק הוא היה מרים אותו ומנשק אותו. אז עוד הייתי ילדה ולא ידעתי שהלחם הוא בשרו של ישו והוא קדוש. תמיד האשימו יהודים בגניבת לחם קודש מהכנסיה ובחילול גופו של ישו. היו מוציאים אותם להורג על העבירה הזו, של גניבת לחם הקודש, אלא אם כן הסכימו להתנצר. סבתא שפרה אף פעם לא זרקה לחם ישן, אלא ריככה אותו במים עד שהפך לעיסה, הוסיפה ביצים וחלב והכינה פשטידה, שבאמצעה מרחה ריבת שזיפים. זו היתה פשטידה טעימה. עד שבגרנו חשבנו שפשטידה זה שם למזון ממוחזר. סבתא ואמא תמיד הכינו פשטידות מאוכל ישן שלא רצו לזרוק, ואחי ואני היינו מאד מופתעים בבגרותנו כשגילינו שיש אנשים שקונים את מיטב הירקות והגבינות כדי להכין מהם פשטידה טרייה. סבתא ציפורה לא הכינה פשטידות כי את הלחם הישן נתנה לאכול לברבורים שגידלה בלול בחצר, אבל את השאריות מחלות השבת ייבשה וטחנה לפירורים, שבהם מילאה את הדגים הממולאים שלה, ששמעם יצא לתהילה. אפילו את גולדברג מהמסעדה של בנימינה -אז היתה רק אחת כזו, ליד תחנת הרכבת, שמעתי אומר לסבתא ציפורה, כשהזמין אותה לאכול את הטשולענט שלו, שהיא לא מכינה טשולענט, היא מכינה דגים, והוא אמר את זה בהרבה הערכה. אבא שלי, שסבתא ציפורה הכריחה אותו בכל בוקר לאכול שמנת, שאותה היה מקיא כשיצא מחצר הבית, היה פשוט אוכל את הלחם הישן עד שנגמר, גם אם היה בבית לחם טרי, ואחי היה אומר שאנחנו תמיד אוכלים לחם או ישן או עתיק. כל בני משפחתי שהצליחו לחמוק מן השואה לא זרקו לחם, אבל חמותי מדי ששרדה את טרנסניסטריה ואת מסע המוות למוגילב והסתתרה שם עד לשחרור, זרקה לחם ואוכל בלי שום בעיה, ובקושי מנעתי ממנה לזרוק עוגות טעימות ויפות שאפתה. אז תאכלי אותן את, היא אמרה, או שאמרה תקחי אותן, אני לא רוצה לאכול. היא כל כך פחדה להתפתות לאכול ולהשמין חלילה. היא לא היתה רזה מדי, אבל גם לא שמנה. ואני לא הבנתי איך היא יכולה לזרוק עוגות טעימות שאפתה בעצמה. היא אהבה לאפות, וגם בבית האבות המשיכה לאפות כשעוד הרגישה טוב, ותמיד כשבתי שרון באה לבקר אותה, ציידה אותה בעוגות ועוגיות ששרון היתה מביאה אחר כך למשרד, ועמיתיה היו אוכלים מהן ברצון.

תמיד רציתי לראיין את מדי על הזוועות שעברה בשואה אבל אף פעם לא ממש הצלחתי, וכנראה כבר לא אצליח. מדי אף פעם לא רצתה לזכור ולא רצתה לדבר על הזכרונות. הרבה פעמים כששאלתי אותה על המלחמה היא אמרה שהיא משתדלת לשכוח, אם לא מזכירים לה. היא לא רצתה לדבר על השואה ולא רצתה שיזכירו לה. היא הניחה לחמי אמיל לספר שוב ושוב על מחנה העבודה שהיה בו תשעה חודשים, על מרק השעועית שהשומרים הרומנים גנבו ממנו את השעועית ושמו במקומה אבנים שחורות קטנות שאותן הגישו לאסירים לאכול, ובלילה היכו אותם מכות רצח, סתם ככה, להנאה. אמיל אמר שמדי סבלה הרבה יותר ממנו, אבל היא שרדה הכל. מדי אף פעם לא הבינה איך היא שרדה ואיך היא כל כך האריכה ימים, אחרי שאחיה ואחותה הצעירים מתו ממחלות בשנות החמישים לחייהם, והם סבלו הרבה פחות ממני, היא אמרה.

קראתי היום שוב בספרה של יוליה שקודובה "שלוש שנים ללא שם" שכתבתי עליו כאן. יוליה הצליחה לשרוד שלוש שנים באושוויץ, ועבדה במחלקה הפוליטית באושוויץ, שעסקה בתיעוד המתים. רק חלק מהמתים תיעדו, כי המתים היו רבים מכדי שיספיקו לתעד את כולם וגם לא היה בכך טעם. בעצם תיעדו לצרכי רמאות, אם אני מבינה נכון. כשהיו עוד לאסירים קרובי משפחה שאלו עליהם, שלחו להם הודעות שהם הועברו למחנה אחר, או מתו ממחלה כזו או אחרת, אבל בעצם כולם נרצחו. היתה לנאצים המון בירוקרטיה של מוות, וכולה היתה כתובה בשפה נאצית. לרצח של יהודים הם קראו "טיפול מיוחד", שזה בגרמנית sonder behandlung. האותיות SB הופיעו על המסמכים ופירושן היה השמדה בגז. ולימדו אותן צופן מיוחד כדי להסתיר את מספרי המתים המרובים. באביב 1944 הגז אוזל ואת האסירים שורפים חיים. משליכים ילדים אל הלהבות. פעם בשובן מן העבודה במשרד הן רואות משאית עמוסה ילדים קטנים, ויודעות שזה יומם האחרון. מראה הילדים הקטנים שובר את האסירות היהודיות. למותם של אנשים בוגרים, אפילו למחשבה על מותן שלהן, כבר התרגלו. אבל ממראה הילדים הקטנים המובלים אל מותם הן מתקשות להתאושש.

גם יוליה שקודובה מספרת על מכות: "ידו של קריסטן מוכנה תמיד להנחתת מכה. בצעידה רגילה נמשכת ההליכה לבניין המטה בין עשר לחמש-עשרה דקות, אך בנוכחותו של קריסטן עלינו לעשותה בחמש דקות. אם במקרה באה מולנו שיירת גברים, קריסטן חובט בנו על ימין ועל שמאל, ללא כל סיבה. קריסטן הוא תוצר נאמן של ההיטלריוגנד [תנועת הנוער הנאצית, ע.פ.]: צמא דם, גס רוח, מאמין באלוהותו של הפיהרר ובשלטונו של הרייך השלישי באירופה כולה, ולא פחות מכך בחשיבותו שלו בבריאה העולמית הזאת. הוא מפעיל את כוחו על בני אדם חסרי מגן שאיבדו צלם אנוש. הם נתונים בידיו לשבט או לחסד."

כשמעבירים את העובדות לבלוק חדש היא פוגשת טיפוסים אחרים של אנשי אס-אס:

"בחדר הראשון יושב איש אס-אס שמראהו תמים. בהביטי עליו, אני שואלת את עצמי: מה לו ולאס-אס? הוא בחור טוב, לבטח לא יזיק הרבה. זהו איש האס-אס פלורשיץ, אשר על אף פניו החפות מרוע הורג מדי יום בירי לפחות עשרים אסירים בעוון בגידה במולדת או עבירה אחרת. הוא עושה זאת במלוא השלווה. הבחורות מכבסות את כפפותיו המוכתמות בדם טרי. עליהן לעשות זאת לפני שהדם יתייבש. הוא אדם מנומס, ובקבלו את כפפותיו הנקיות אומר יפה תודה".

(יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, יד ושם וידיעות אחרונות, 2022, תרגם מסלובקית אברי פישר)

מדי סיפרה לי מעט על האוקראינית שהסתירה אותה ואת אחיה. אף פעם לא סיפרה על הנאצים, לא תיארה איש מהם. איזה מין נאצים פגשה בטרנסניסטריה, במסע המוות? האם מישהו מהם היה אי פעם חביב אל היהודיה הצעירה, היפה, הבהירה וכחולת העיניים, רק בת שבע-עשרה או שמונה-עשרה, או שרק רדו בה והיכו אותה? מדי לא רוצה לזכור ולא מספרת. האם באושוויץ היו אנשי האס-אס המרושעים ביותר, או שכאלה היו בכל מקום?

אני מנסה להבין את השותקים מתוך דבריהם של המדברים והכותבים. אבל את הרוב הדברים איננו יודעים וגם לא נדע. אולי מדי כבר ממילא איננה זוכרת את מה שכל כך רצתה לשכוח. אולי בסופו של דבר היא הצליחה לשכוח, כדי למצוא לנפשה מנוחה.   

יום השואה הבינלאומי, 27 בינואר 2023

יוליה שקודובה / שלוש שנים ללא שם

 

במרס 1942, בהיותה בת 27 שנים, נקרעה יוליה פלדי, מורה לשפות בתיכון, מחייה השלווים בעיירה לבוצ'ה בסלובקיה, ונשלחה לאושוויץ. המשלוח כלל אלף נשים צעירות, ומחנה אושוויץ היה עדיין בשלבי הקמה. מיד עם הגעתן הן נדרשו להתפשט מכל בגדיהן, ראשן גולח והן הולבשו במדים רוסיים ישנים וקבקבים. כל אחת סומנה במספר שהוצמד למדים, ומעתה ואילך זוהתה במספר זה. כמה חודשים אחר כך יקעקעו את המספר על זרוען, בנוהל שיהפוך לנוהל קבוע מיד עם הגעת האסירים, אבל תהליך הדה-הומניזציה של היהודים החל כבר מן הטרנספורטים הראשונים, עם הפשטת האסירים מבגדיהם וגילוח ראשם, במאמץ לגזול מהם צלם אנוש, השלב הראשון בדרך להשמדה.  

את זכרונותיה כתבה יוליה בשנות החמישים, אבל עוצמתו של ספרה, שקשה להניחו מהיד, היא ביכולתה לשמר את תחושות התדהמה והאימה שחשו היא וחברותיה בזמן אמיתי, כאשר טיבו של המקום שאליו הגיעו הולך ונחשף לפניהן בהדרגה. הן מגלות ש"היציאה לעבודה" איננה לשם עבודה אלא לשם התעללות: מצעידים אותן בקור, בבוץ, בגשם, בשלג, כדי להעביר לבנים מיד ליד מפה לשם ומשם לפה, מעמידים אותן שעות על רגליהן במסדרים, מכים אותן ללא הרף ובלי שום סיבה, ומרעיבים אותן. הלכלוך שאינן יכולות להסיר מגופן הופך במהרה לעינוי בפני עצמו. עם הזמן מגיעה לאוזניהן השמועה על המתה בגז, שהופכת מוחשית יותר ויותר, כשריח הקרמטוריום עולה באפן.

יוליה יכלה בקלות לסיים את חייה בעבודות הפרך בשדות שמחוץ למחנה, בצעדות הארוכות ברגליים יחפות ופצועות שהביאו לקריסתן ומותן של הנשים, אבל היא היתה בת מזל. בת עירה סידרה לה עבודה משרדית. בתחילה העבודה הזו מטילה עליה אימה: היא מחייבת להימצא כל היום בהשגחה צמודה של אנשי אס-אס, אבל במהרה היא מבינה שהעבודה המשרדית הזו הצילה את חייה.

העובדות במשרדי האס-אס זוכות למקלחת ולמיטה נקייה, מאחר שאנשי האס-אס חוששים שאם תהיינה מלוכלכות כמו האסירות האחרות במחנה, תדבקנה אותן בכינים. הפחד הזה של אנשי האס-אס להידבק בכינים ובמחלות יציל את עובדות המשרדים פעם נוספת, כאשר הן תישלחנה לתופת של בירקנאו, ותגלנה שיש מקום גרוע מאושוויץ. האסירות משכנעות את הממונים עליהן שאם תישארנה בבירקנאו תידבקנה בכינים ובמחלות שיסכנו את אנשי האס-אס, ואלה משתכנעים ומסדרים להן מקומות לינה במטה האס-אס במחנה. הימים הספורים שבילו בבירקנאו מבהירים להן כמה בנות מזל הן, ומצד שני ממלאים אותן ברגשי אשמה כלפי חברות וקרובות שנמצאות בגיהנום של בירקנאו, ורובן אינן שורדות.

יוליה שמועסקת במשרד ברישום האספקה למחסן המרכזי של האס-אס, מתוודעת לנשים המועסקות במחלקה הפוליטית, זו שמתעדת את השמדת היהודים, ומכינה רשימות של אסירים שהושמדו. ההיכרות הזו תציל את חייה של יוליה פעם נוספת. כאשר יחליטו לקצץ בכוח האדם במשרדים ולשלוח אותה וחברות נוספות שוב לבירקנאו למות בטוח, היא מצליחה למצוא עבודה משרדית חדשה במחלקה הפוליטית, וכעת גם היא מכינה רשימות של נרצחים, ושוב במזל היא מתמנה לתעד את הלידות במחנה, תפקיד שמזכה אותה ביחס חביב אפילו מאיש האס-אס הנורא ביותר.

ההישרדות במחנה מצטיירת לא רק כפרי הגורל. הדבר האחרון שאפשר לומר על הנשים הסובבות את יוליה הוא שהן פסיביות. ההיפך הגמור מכך: הן עסוקות כל הזמן במאמץ להציל את עצמן ואת חברותיהן, לנחם אותן ולעודד אותן. לא תמיד זה מצליח. הן מתמודדות כל העת עם מותן הנורא של חברות וקרובות שגורלן לא שפר עליהן, ועם רגש האשמה שהדבר מעורר בהן. בין השורות אנו מבינים שיוליה חולמת כל העת לפגוש את אהובה אחרי המלחמה. אבל היא עתידה לגלות שהוא לא שרד.

מאבק ההישרדות הוא בלתי פוסק, ההשמדה אורבת כל העת. גם התקרבות הרוסים איננה פוטרת מחרדת המוות. מחנה אושוויץ מפונה והנשים נשלחות בצעדת מוות למחנה זכסנהאוזן, ומשם ברכבת למחנה ראוונסבריק. יוליה מותשת ואיננה מאמינה שתשרוד. כמו שורדי שואה רבים, החודשים שלפני השחרור הם הנוראים ביותר עבורה. אבל החברות אינן מניחות לה למות ונושאות אותה עימן למלכוב. גרמניה קורסת ויוליה ניצלת. חוזרת לשאת שם ולהיות שוב אדם.

יוליה פלדי התישבה בברטיסלבה ונישאה ליוליוס שקודה. היא לימדה שפות באוניברסיטה של ברטיסלבה ותרגמה ספרים לסלובקית. ילדים לא נולדו לה. באפריל 1971 שמה קץ לחייה. מה הכריע את יוליה ששרדה זוועות כה רבות? סיוטי הזכרונות, או רגשי האשמה על כך שהיתה אחת מבנות המזל הבודדות ששרדו את התופת?  

פרופ' חנה יבלונקה, שאמה, הרופאה רבת-הפעלים ד"ר ויולה טורק, היתה חברת ילדות של יוליה, יזמה את התרגום וכתבה מבוא לספר. גם מי שהרבה לקרוא על השואה ימצא את עצמו מרותק לסיפורה עתיר התהפוכות של יוליה, לדמויות שמקיפות אותה, החברות רבות התושיה שמצליחות להציל זו את זו, האסיר הפולני שמתידד איתה ומסייע לה ולחברותיה, ואפילו אנשי האס-אס שמתגלים לעתים ברשעותם ורצחנותם המפלצתית, ולעתים דוקא כבני אדם עלובים, עצלים ופחדנים, שמעדיפים לשרת במחנה המוות כדי לפטור את עצמם משירות בחזית. גם בגיהנום שיצרו בני אדם משחקת הקומדיה האנושית.

 

יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, תרגם מסלובקית אברי פישר,

יד ושם, ידיעות אחרונות, 2022

 

84 שנים לליל הבדולח  

 

 

אין צורך לנסוע לפולין

 

ביטול מסעות בני הנוער לפולין גורם לי תחושת הקלה, ואני מקוה שהוא יישאר בעינו. תמיד חשבתי שזו מעמסה רגשית גדולה מדי לבני נוער רגישים – ואני מניחה שרבים מהמשתתפים במסעות הם דווקא אלה שרגישים יותר – ושאין צורך לבקר במחנה ריכוז כדי ללמוד על השואה ולהתחבר לסיפורי הניצולים – עדיף להקשיב לסיפורי הניצולים מפיהם ולשוחח עמם, וזה עדיין אפשרי, וגם כאשר ילכו כולם לעולמם עדיין יישאר עמנו התיעוד, הסרטים, ראיונות הוידיאו, הספרים, היומנים, העדויות, המוצגים במוזיאונים כמו יד שם, לוחמי הגיטאות, יד מרדכי, התיעוד ההיסטורי, שמאפשרים להתעמק ולהבין יותר מאשר ביקור בשרידים הפיזיים של המחנות. אבל הדברים שהכי הפריעו לי בנסיעות לפולין אינם התוכן הלימודי שלהם, אלא החמדנות והסחטנות של אותן חברות מסחריות שהפכו את הנסיעות לעסק מניב וכל מעייניהן בהגדלת רווחיהן המופקעים תוך ניצול ציני של הרגישות הציבורית והרצון הטוב של ההורים וילדיהם. בתי הבכורה מאד רצתה לצאת למסע הזה. היא אמרה שסבא וסבתא – ניצול עבודת כפייה וניצולת טרנסניסטריה ששרדו רק בזכות העובדה שחוו את הזוועות בהיותם בני 18-17, כשעדיין עמד להם כוחם לשרוד את הסבל, החולי והרעב הקיצוני – ישמחו שהיא נוסעת, ובזה היא צדקה, ההזדהות שלה עם הסבל שעברו ריגשה אותם מאד, והנחתי לה לנסוע. המעמסה הרגשית אכן היתה לה קשה, כפי שחששתי, אבל היו גם דברים אחרים: המארגנים לא טרחו לספק לילדים אוכל כשר, וילדים רבים כמעט לא אכלו, אלא כשהגיעו לעיר גדולה שהיתה בה מסעדה כשרה. אוכל כשר יקר הרבה יותר, בוודאי בחו"ל, אבל זה לדעתי המינימום שנדרש מחברה שמארגנת מסעות לבני נוער, ובישראל ישנם ילדים שומרי כשרות גם בבתי ספר חילוניים. בתי אמרה שגם האוכל שהיה היה מגעיל. היא היתה בין אלה שכמעט ולא אכלו במשך המסע כולו, ויחד עם לוח הזמנים המתיש והמעיק, והנסיעה ברצף ממחנה ריכוז אחד למשנהו, המסע היה עבורה חוויה קשה. העלות היתה כמובן גבוהה באופן בלתי סביר למדינה שבאותם ימים היתה המשכורת הממוצעת בה כמאה דולר, והמארגנים בחוצפתם אף המליצו להורים לצייד את ילדיהם בסכום נוסף של כשלוש מאות וחמישים דולר, שבאותם ימים הספיק למחיה של שלושה חודשים בפולין – מן הסתם היה להם מקור הכנסה נוסף מעסקים בפולין שאליהם כיוונו את הילדים בשעת הפנויות. כל זה הגעיל אותי כל כך, בנוסף לעובדה שמראש לא כל הילדים יכלו להשתתף אלא מעטים בלבד, מסיבת כלכליות ואחרות, וחשבתי שהעובדה הזו לבדה איננה חינוכית. לימוד השואה צריך להיות משותף לכל ילדי בתי הספר, והדרך היחידה האפשרית לכך היא לימוד השואה בישראל בעזרת מפגשים עם ניצולים, ביקור במוזיאונים, קריאה מודרכת וצפייה מודרכת בסרטים.

בהתחלה אפילו הזדהיתי עם כעסם של הפולנים: הרי איש איננו שולח בני נוער לביקור בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן ומחנות ריכוז אחרים בגרמניה במשך שבוע ימים, והיתה אמת בטענת הפולנים שלפולין באים לבקר במחנות ולגרמניה הישראלים נוסעים לבלות. מצד שני מובן מדוע התמקדו הביקורים במחנות במחנה אושוויץ-בירקנאו, הגדול במחנות, שבו נרצחו למיטב ידיעתנו כמיליון וחצי יהודים, ושחזיתו עם כתובת "העבודה משחררת" הפכה סמל לא רק למחנות הריכוז כולם אלא בכלל לרוע ולרצחנות של המשטר הנאצי כלפי היהודים. אבל ככל שנקפו השנים והאירועים התברר לי שהפולנים אינם חרדים לאמת ההיסטורית אלא מנסים לסלף אותה בעצמם ולנכס לעצמם את שואת היהודים בשלל דרכים מקוממות: הם ניסו להציב באושוויץ צלבים ולהקים שם כנסיה, הם טענו שמיליוני פולנים נרצחו במחנה, דבר שכלל איננו אמת: הרוב המוחלט של הנרצחים באושוויץ היו יהודים, ואמנם נרצחו במחנה גם פולנים, אבל הם היו מיעוט קטן מהנרצחים בו. הפולנים ניסו גם לנפח את מספר הנספים הפולנים במלחמה – כמיליון וחצי על פי ההערכות המבוססות יותר, וטוענים כי שלושה מיליון פולנים  נרצחו בידי הנאצים, מספר שהוא כנראה כפול מהמספר האמיתי, כדי לטעון שהנאצים רצחו מספר שוה של יהודים ופולנים, כאשר בפועל נרצחה כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפולין באופן שיטתי ולעתים גם בשיתוף פעולה של פולנים, ושיא הכחשת השואה הפולנית היא הטענה שהם מפיצים ש"הנאצים רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מנסים לנכס לעצמם, לא בלי הצלחה, את המספר ששה מיליון המזוהה עם שואת היהודים, כאשר הם מצרפים יחד את המספר המנופח של נספים פולנים ואת שלושת מיליוני יהודי פולין שנרצחו בשואה, כאילו היהודים נרצחו בתור אזרחים פולנים, בזמן שתחת המשטר הנאצי בפולין לא היו ליהודים לא זכויות אזרח ולא זכויות אדם, והם נרדפו ונרצחו רק בשל יהדותם ולא משום סיבה אחרת – איש לא התעניין בכך שלפני הכיבוש הנאצי היו אזרחים פולנים, לא הנאצים וגם לא הפולנים. בנוסף לכל אלה ישנן אינספור התבטאויות אנטישמיות של בכירים פולנים ושל היסטוריונים פולנים מקורבים לממסד, שמנסים להסביר את האנטישמיות הפולנית בטענה – השקרית והאנטישמית לכשעצמה – שהיהודים תמכו בכיבוש הסובייטי ועזרו לרוסים הבולשביקים להתעלל בפולנים. היהודים כמובן סבלו מהכיבוש הרוסי לא פחות מהפולנים, וחלקם אף סברו תחילה בתמימותם שהגרמנים ינהגו בהם טוב מהרוסים. עם השנים איבדתי כל אמון ביושרתם של הפולנים ובאפשרות לשתף איתם פעולה במחקר היסטורי אובייקטיבי, עניין שבעצמו גרם לי להסתייג מהנסיעות של בני נוער לפולין. אני עצמי מעולם לא נסעתי לא לפולין ולא לאוקראינה, גם לא לטיול שורשים – ידעתי שרוב שרידיו של הקיום היהודי התוסס בפולין במשך מאות שנים, ובפרט בעיירות המוצא של משפחתי בסטניסלבוב ומונסטרז'יסקה (כיום באוקראינה), נמחו מעל פני האדמה, ושלעשרות, אולי מאות בני משפחתי שנטבחו בידי הנאצים, אין קבר שאוכל לבקר בו, ואת זכרו של אבי סבתי אברהם משה מרפלד שהנאצים רצחו במכות של קתות רוביהם בראשו, וזכר סבי ובני משפחתי האחרים שאת שמם לא ידעתי, אני מעדיפה להעלות כאן – כמה אירוני שגם ברשת אני סובלת ללא הרף מהתנכלויות של גורמים גרמנים ממסדיים, שאינם משתנים – ולא במסעות לפולין או לאוקראינה, למרות שההפגזות הרוסיות האכזריות על הערים שבהן חיו בני משפחתי מאות שנים מחרידות אותי עד עמקי נפשי. בימים האלה קשה שלא לחשוב כמה רע העולם וכמה מרושעים בני האדם, וגם בישראל צריך להתמודד יומיום עם רוע אינסופי, שנאה והסתה וחוסר אנושיות. לנסוע לפולין אין צורך. מי שרוצה ללמוד על השואה ילמד עליה בכל מקום, ומי שלבו אטום ומרושע, הנסיעה לאושוויץ לא תועיל לו דבר.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

השקר היותר גרוע של פולין

אני עדיין בהלם מהחוק שאושר אתמול בפולין, ערב יום השואה הבינלאומי, שאוסר לדבר על שיתוף פעולה של הפולנים עם הנאצים ברצח היהודים או על רצח יהודים על ידי פולנים בזמן הכיבוש הנאצי, לפעמים גם ביוזמה עצמאית של פולנים ולא בהוראת שלטונות הכיבוש. הרצון לאסור על עיסוק ודיון בפשעי הפולנים בזמן הכיבוש הנאצי באיום של מאסר, מזעזע בתוקפנות ובחוסר הבושה שמאפיינים אותו. אבל הסתרת פשעיהם של פולנים בזמן השואה, והיחס המכוער מצד פולנים רבים ליהודים הנרדפים – עולה לנגד עיני מראה הנהג הפולני שסיפר לקלוד לנצמן בסרטו "שואה" כיצד סימן ליהודים האומללים בקרונות הרכבת לטרבלינקה סימן של שחיטה על צווארו – היא רק חלק מניסיון סילוף ושיכתוב מקיף בהרבה, שבאמצעותו מנסים הפולנים, לא בלי הצלחה, לא רק להסתיר פרקים אפלים בהיסטוריה שלהם, אלא הרבה יותר מכך – לנכס לעצמם את אסונם של היהודים באמצעות שיווק של מסכת שקרים שרבים, גם אנשים מלומדים בישראל, קונים ללא ביקורת וחוזרים על השקר שמפיצות ממשלות פולין כבר שנים בניסוח הבא: "במלחמה נרצחו ששה מיליון אזרחים פולנים". כל כך נשתרש השקר הנאלח הזה, שגם אצל מלומדים ועיתונאים ישראלים אני קוראת מדי פעם שבשואה נרצחו ששה מיליון יהודים ו"ששה מיליון אזרחים פולניים", שכוללים כמובן למעלה משלושה מיליון יהודים פולנים שנרצחו בשואה, ואני תוהה אם הכותבים כך מודעים לכך, שקודם כל הם סופרים פעמיים את היהודים שנרצחו בשואה, פעם כ"אזרחים פולנים" ופעם כיהודים, שזו הספירה הנכונה, כי היהודים נרצחו כיהודים, לא כ"אזרחים פולנים", שכן איבדו את זכויות האזרח וגם את זכויות האדם שלהם עם הכיבוש הנאצי, ודבר שני, שגם אם מתייחסים לרצח של כשלושה וחצי מיליון של יהודי פולין כאל "רצח אזרחים פולנים", עדיין לא נרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", והמספר הזה לא רק שהוא ממציא קטגוריה שאיננה קיימת, כי הנאצים לא רצחו אזרחים פולנים באשר הם אזרחים פולנים – הם רצחו יהודים ומסתירי יהודים והם רצחו גם קומוניסטים ומתנגדים פוליטיים – שלושה מיליון נרצחים פולנים הוא מספר מומצא שנועד להציג תמונה מסולפת, כאילו מספר הקורבנות הפולניים במלחמה זהה למספר הקורבנות היהודיים, דבר שאין לו שחר. ההערכות המבוססות יותר לגבי מספר הקורבנות הפולניים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי פולנים שנרצחו במלחמה, מאתיים אלף מתוכם במרד הפולני שפרץ כאשר הצבא האדום כבר התקרב מאד לבירה ורשה. במשך כל השנים ניסו הפולנים לטעון שבאושוויץ נרצחו ארבע וחצי מיליון איש ושלושה מיליון מתוכם היו פולנים, במטרה לטעון שמספר הפולנים שנרצחו שוה למספר היהודים שנרצחו, אבל מידע מבוסס יותר מצביע על כך שבאושוויץ נרצחו כמיליון וחצי איש, כמעט כולם יהודים. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות של הכנסייה הקתולית בפולין להציב באושוויץ צלבים ואפילו לבנות שם כנסיה, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי, שכך מנסים הפולנים וגם הכנסיה הקתולית להציג את השואה: כרצח של קדושים נוצריים באשר הם נוצרים, למרות שבפועל היתה הכנסיה הקתולית בת בריתו של המשטר הנאצי, וכרתה עמו כבר ביולי 1933 את הסכם הקונקורדט שהעניק לה חופש דת בתמורה להסכמתה בשתיקה לרצח היהודים, על ידי מי שיהיה לימים האפיפיור פיוס השנים-עשר. גם לו נרצחו בשואה שלושה מיליון פולנים, דבר שכלל איננו נכון, אי אפשר היה ליצור הקבלה בין גורל יהדות פולין שנמחתה מעל פני האדמה כמעט ללא שריד ופליט, לבין גורל הפולנים, שרבים מהם נרצחו, אבל רוב מתיהם נהרגו במלחמה, וזה שונה מאד מבית החרושת השיטתי לרצח יהודים שניהלו הנאצים על אדמת פולין. פולין לא רק אוסרת ומאיימת על מי שחושף מעורבות פולנים ברצח יהודים ובהסגרתם לנאצים, אלא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים על ידי מסכת שקרים של ניפוח מספר הפולנים שנהרגו במלחמה, לאו דוקא נרצחו, לכפול ממספרו האמיתי, וחיבורו למספר היהודים הפולנים שנרצחו ברצח יזום למטרת השמדת העם היהודי ליצירת קטגוריה מומצאת של "אזרחים פולנים" שלא היתה קיימת כלל מבחינת הנאצים, שהפרידו לחלוטין בין הפולנים לבין היהודים שנכלאו בגטאות, ואת אלה מהם שלא גוועו בגטאות מרעב ומחלות, רצחו ביריות או בתאי הגזים. הנאצים אמנם בזו לכל העמים הסלאבים, ורצחו באכזריות פולנים שהתנגדו לכיבוש הנאצי או הסתירו יהודים על כל בני משפחותיהם, אבל לא היתה להם שום תכנית ושום כוונה להשמיד את העם הפולני כפי שהתכוונו למחות את העם היהודי מעל פני האדמה, וכל ניסיון פולני ליצור הקבלה בין גורל הפולנים לגורל היהודים, ובמיוחד על ידי האמירה השקרית והמתחכמת שהנאצים "רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", במטרה לנכס לפולנים את גורל היהודים, הוא צורה שפלה במיוחד של הכחשת השואה.

תומס גניאלקה ועדותו על אושוויץ

תומס גניאלקה Gnielka נפטר מסרטן בשנת 1965 בגיל 36 והותיר אחריו אלמנה וחמישה ילדים. הוא היה כתב ועורך ב"פרנקפורטר רונדשאו", וגם חבר ב"קבוצת 47". בשנת 1952, במיפגש שבו הקריא פאול צלאן לפני חברי הקבוצה את "פוגת המות" שלו, הקריא גם תומס גניאלקה בן ה-24 קטע מרומן שהתחיל לכתוב ומעולם לא סיים. הרומן התבסס על השירות הצבאי שגויס לבצע כנער, יחד עם כל כיתתו, במחנה אושוויץ, שם הורו להם מפקדיהם להתרחק מן האסירים היהודיים, שתוארו להם כפושעים מסוכנים. תומס וחבריו מיהרו להבין שהדבר איננו בדיוק כך.

"ראשיהם מגולחים וכולם צועדים את אותם צעדים. כאשר הם מניחים את רגליהם נשמע רעש. הם הולכים לאט. זה נראה כאילו כולם סוחבים על כתפיהם שקים של תפוחי אדמה, אבל כתפיהם ריקות ומשוכות לפנים... לרבים יש כתמים על עור הראש החשוף, שמנצנצים בלובנם. אני חש ברע."

ועוד קטע:

"אני יושב על הבמה, מעשן ומביט בהם. זה עם משקפי הקרן עובד קרוב אליי, וכמו האחרים הסיר את מעילו. גוף כמו של פגר, אני נאלץ לחשוב. מהזרועות נותרו רק גידים..."

לאחר פינוי המחנה על ידי הגרמנים ב-24 בינואר 1945, שלושה ימים לפני בואו של הצבא הרוסי, נכנס אליו גניאלקה עם הקצין האחראי עליהם. הוא מתאר:

"אנחנו הולכים למקום לפני הסככה, היכן שהעורבים תמיד מצטופפים ונועצים סביב את מקוריהם במשהו שאיננו יכולים לראות. כשאנו מתקרבים הם חסרי מנוחה".

הוא ממשיך לתאר כיצד הקצין נעצר, מסתובב, ומורה לו לחזור לרכב. אבל הוא מבחין שבמקום בו מצטופפים העורבים ונועצים את מקוריהם סביב, יש בור מלא גוויות.      

כעת התפרסם הטקסט שהותיר אחריו גניאלקה בלוויית מסמכים ומאמרים שפירסם על אושוויץ. הוא היה אחד האנשים שהביאו לפתיחת מה שכונה "משפט אושוויץ השני", (כדי להבדילו ממשפט אושוויץ שהתקיים בפולין בשנת 1947 ובעקבותיו ניתלה מפקד מחנה אושוויץ רודולף הס). בשנת 1959 קיבל גניאלקה מניצול מחנה אושוויץ אמיל וולקן מסמכים שהאחרון הציל במאי 1945 מבניין האס-אס הבוער בברסלאו, לאחר כיבוש העיר בידי הצבא האדום, ושמר אצלו כמזכרת. המסמכים הכילו תיעוד על הוצאה להורג בידי אנשי אס-אס של אסירים שברחו מן המחנה, שמות אנשי האס-אס שהרגו את האסירים הופיעו במסמכים. גניאלקה העביר את המסמכים לתובע (היהודי) פריץ באואר, והם שימשו עדות במשפט, שחלק מן הנאשמים נידונו בו למאסר עולם וחלק לשנות מאסר ספורות. רבים מהם שוחררו בטרם ריצו את מלוא עונשם. איש לא הוצא להורג במשפט אושוויץ השני, כי גרמניה ביטלה את עונש המוות ומעולם לא הוציאה להורג רוצחים נאצים, כדי שיהיה ברור שהפשע היחיד שגרמנים מוציאים עליו להורג הוא היותך יהודי. גם בגרמניה יודעים שמשפט אושוויץ השני היה פארסה. לדעתי לא היו מקיימים אותו כלל לולא חטיפתו ומשפטו של אייכמן בישראל, שאילץ את גרמניה להראות שגם היא מעמידה פושעים נאצים לדין, ולו כדי להגן עליהם מפני העמדתם לדין בארצות אחרות. כל זה לא משנה כמובן לגבי חשיבות עדותו של גניאלקה ומאמציו להשיג עדויות נגד פושעים נאצים ולהעמידם לדין. לאחרונה נעשה בגרמניה סרט על גניאלקה שנקרא "בלבירינט השתיקה", ומתאר את מאמציו להביא פושעים נאציים לדין, דבר שהגרמנים לא היו מעוניינים בו. בניגוד גמור לטענתו השקרית והאנטישמית של גינתר גראס, שנפטר השבוע, גרמניה לא עסקה אחרי המלחמה בפשעיה נגד היהודים והזניחה את העיסוק בסבלה שלה. גרמניה עסקה אחרי המלחמה בסבלה שלה, האמיתי והמומצא, כפי שהיא מרבה לעסוק גם כיום בעיקר בסבלה שלה, האמיתי והמומצא, ויחסה לקורבנותיה היהודים נותר אנטישמי כשהיה. תומס גניאלקה היה ראוי להפוך לסמל ההתמודדות של גרמניה עם עברה, אבל הוא בעצם נשכח עד לשנה האחרונה, כאשר ילדיו דאגו לפרסם את כתביו ולהשיבו לזיכרון. גרמניה מספידה בימים אלה את גינתר גראס כאילו היה איש רוח דגול, אבל הוא היה בעיקר תועמלן נאצי, שהפיץ תעמולה נאצית במסוה של ספרות ושירה. גניאלקה ראוי להיזכר לשבח, אבל הסיפור על מסירת המסמכים שלו שהביאה לפתיחת משפטי אושוויץ השניים מוזר: האם חסרו לממשלת גרמניה עדויות ומסמכים על פשעי אושוויץ, שנזקקה לאותם ניירות שאסף במקרה יהודי ניצול אושוויץ מבניין האס-אס הבוער בברסלאו? ניסיתי לחפש מידע על אמיל וולקן, אבל לא מצאתי דבר, מלבד הסיפור על המסמכים שמצא. מדוע לא עשה דבר עם המסמכים במשך השנים, עד שמסר אותם לגניאלקה? גניאלקה אמר שוולקן רק שמר את המסמכים למזכרת, אבל זה לא משכנע. מסמכי אס-אס אינם מזכרת שניצול שואה יהודי רוצה לשמור. וולקן בוודאי הבין היטב את משמעות המסמכים שאסף, אבל משהו עצר אותו במשך שנים מלפרסם אותם או למסור אותם למישהו. הם לא נגעו אליו אישית, הם נגעו לפושעים הנאצים, שאולי חלק מהם הכיר אישית כשהיה אסיר באושוויץ. האם מישהו שאל אותו על כך? כל כך הרבה פרטים שהיו צריכים לכאורה להיות ידועים לוטים בחשיכה, ונדמה שכבר אין את מי לשאול, צריך רק לקוות שהמסמכים יצופו ויספרו את סיפורם של מי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. אני מאד מקוה שיתרגמו את כתביו של גניאלקה לעברית, ותתווסף לנו עוד פיסת עדות, של נער גרמני שהתבונן באסירי אושוויץ וגם דיבר עם כמה מהם ונוכח שאינם פושעים מסוכנים אלא יהודים משכילים, למשל פרופסור לאמנות שפגש במחנה, ופשעם היחיד הוא היותם יהודים, שבגרמניה זה הגדול בפשעים, ועל הפשע הזה של היותך יהודי אין לגרמנים סליחה ומחילה.

Thomas Gnielka: Als Kindersoldat in Auschwitz. Die Geschichte einer Klasse, Europaeische Verlagsanstalt, Hamburg 2014

אהבת תיאו קראנץ לביאטה היהודיה

היום מלאו שבעים וחמש שנה לליל הבדולח. השבוע מלאו גם שבעים שנה לשילוחה של ביאטה קראנץ לאושוויץ, שם נרצחה ב-3 בינואר 1944. ב-21 באוקטובר האחרון, שנים רבות לאחר מותו, הוכר בעלה תיאו קראנץ ב"יד ושם" כחסיד אומות העולם, שהציל את בני משפחת אשתו, אך אותה עצמה לא הצליח להציל. אני מביאה כאן את סיפור אהבתם של ביאטה היהודיה ותיאו הגרמני והדרך שבה קטעו הרוע והרצחנות הגרמניים אהבה תמה זו, כפי שהדברים התפרסמו בכתבתו של ההיסטוריון אנדריאס קוסרט ב"די צייט".

די צייט, 17 באוקטובר 2013, מס' 43

אל אשר תלכי

סיפורה של מודעת אבל קטנה ואהבה גדולה בימי שנאה

מאת אנדריאס קוסֶרט

לייפציג, ינואר 1944, מודעת אבל בעיתון Leipziger Neuesten Nachrichten (ידיעות אחרונות של לייפציג):

באופן טראגי הגיעו לקצם, זמן רב בטרם עת, חייה המלאים אהבה ומסירות בלתי נלאית של אשתי היקרה, אמא, סבתא, חותנת, כלה, גיסה ודודה טובה

ביאטה קראנץ

לבית אדלר

נולדה 3.6.01, נפטרה 3.1.1944

בשם כל הנותרים אחריה בכאב לב שאין מלים לבטא

תיאו קראנץ

לייפציג, רחוב צשוכרשה 86 כניסה ב' מימין.

מלים שרומזות למוות בלתי צפוי בטרם עת, אך כאן משמעותן פשע נגד האנושות. הן מודיעות בגרמניה הנאצית על מות ביאטה קראנץ שנרצחה באושוויץ. חתום עליהן תיאו קראנץ, פועל בניין מלייפציג. מודעת אבל פשוטה בגודל המקובל אז, אבל שורות אלה הן יותר מאשר הבעת צער אישי, הן זעקה של אדם כנגד רוצחי אשתו.

זה היה סופה הנורא של אהבה גדולה, שהחלה באוגוסט 1933 במקרה. תיאו קראנץ פירסם מודעה שבה חיפש בת לוויה לחתונת אחותו לוטה. למודעה זו ענתה ביאטה אדלר, גרושה צעירה מבית בורגני. לאחר פגישתם הראשונה הם מתאהבים. שנה מאוחר יותר, ב-10 באוקטובר 1934, נישאים ביאטה ותיאו בעיר מולדתם לייפציג, בת הבורגנים והפועל הלא מקצועי, היהודיה והפרוטסטנט. זה דורש אומץ. הם מעזים לעשות זאת בדיוק בזמן שבו השלטון החדש דוחק בכל ה"ארים" להתגרש מבני זוגם היהודים. כמה משרדי נישואין בלייפציג מסרבים לבקשתם, על פי ההיגיון הנאצי הם חיים ב"נישואי תערובת מועדפים". זה מעניק לביאטה הגנה מסוימת, אבל לא מציל אותה מנידוי. בצניעות רבה, בשני חדרים בשכירות מישנה ברחוב דרזדנר בלייפציג הם חיים את אושרם.

עד הסוף, עד מותו בשנת 1980, נותרה ביאטה מרכז הכובד בקיומו של תיאו. על כך מעידים זיכרונותיו שחיבר בשנות השבעים עבור עצמו ועבור בתו החורגת ליאוני. הם כוללים זיכרונות ומחשבות מלווים בציוריו וצילומיו.

תיאו נולד בשנת 1897 בקירבת הלברשטאדט. לאחר שהפסיק התלמדות אצל אופה, עבד כפועל בניין. בשנת 1914 התנדב לצבא: בשדות הטבח של צרפת למד לשנוא את המלחמה וערק. לאחר 1918 אהד את הסוציאל-דמוקרטים, לתקופת מה גם את הקומוניסטים, ותמיד נשאר נוצרי אוונגלי.

בלייפציג הם נישאו גם בכנסייה, ביולי 1935, ביאטה בחרה לצטט את הפסוקים מספר רות: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וְאֱלֹהַיְךְ אֱלֹהָי." [בנוסח הגרמני הדברים יכולים להישמע גם כמתייחסים לגבר, אל אשר תלך אלך. ע.פ.] היא ממירה את דתה מרצונה החופשי, אבל דבקה במסורת היהודית, כפי שתיאו זוכר: "בערב שבת היא הציבה את הפמוטים שקיבלה מאמה והדליקה שני נרות, היא ניצבה לפני הנרות כשראשה מכוסה במטפחת, כיסתה את פניה בידיה והתפללה חרש".

בכל מקום כבר נוכח הטרור: תחילה חרם ונידוי, לבסוף ליל הבדולח. בימים נוראים אלה מנסה תיאו להעניק לאשתו חיים נורמליים ככל האפשר. הוא חוסך עבור טיולים קטנים, שיכולים להביא מזור. פעם הם נוסעים לקולברג בחוף הים הבלטי (כיום בפולין), פעם ליער טורינגיה ולהרי אֶרץ (בגבול הצ'כי). באוקטובר 1939 מפתיע תיאו את אשתו בטיול לוינה, ומציב תנאי, שביאטה תתעלם מכל שלטי ההסתה נגד יהודים ותנסה להינות מהחופשה.

תיאו אינו חש פחד. במסיבה עם חבריו לעבודה באחד במאי 1936 שמסתיימת בריקודים, מאיימות עליו עמיתות מקורבות למפלגה הנאצית בשערוריה, אם יביא את אשתו. כמו תמיד מופיע תיאו עם ביאטה ומספר לאיש פלוגות הסער הנוכח במקום על האיום. האיש מופתע: "איננו נמצאים כאן ביום המפלגה" הוא אומר, "הגברות לא היו צריכות לדבר כך", והוא מזמין את ביאטה לריקוד.

תיאו מעורר כעס שוב ושוב ומאבד שוב ושוב מישרות בשל עמידתו ללא פשרות לצד אשתו. הוא רושם בדקדקנות מה מתרחש סביבו. בשיט עם ביאטה בקיץ 1942 לדירנברג, מקום רחצה קטן ליד לייפציג, הם עוברים על פני שני מחנות צריפים. מאחורי גדרות תיל גוועים ברעב עובדות כפייה ושבויי-מלחמה מברית-המועצות. תיאו מתמלא חמלה ומשליך טבק מעבר לגדר המחנה. "השבויים ממשיכים ללכת במעגל וקורצים לנו בתודה. בכמה מעט אפשר לגרום לאנשים קצת שמחה."

כמובן שמגיעות אליהם גם ידיעות על רצח ההמונים במזרח. "איך זה היה אז", הוא נזכר מאוחר יותר, "כאשר קונרד אופיץ קפץ אלינו לרחוב דרזדנר לביקור לא מתוכנן מאתר הבנייה בצ'נסטוחובה? לשאלתי איזה כוח עבודה עומד לרשותם באותו אתר בנייה, זאת תשובתו: "אנחנו מעסיקים יהודים ממחנה הריכוז, אבל רק ששה שבועות בערך, אז הם הולכים לתנור." למשמע סוף התשובה, ביאטה והוא קפאו כקרח.

מנישואיה הראשונים היתה לביאטה בת, ליאוני, שנחשפה ישירות לרדיפה. ליאוני עבדה כמורת עזר בבית היתומים אוורבאך בברלין שהיה שייך לקרן יהודית. שם הכירה בשנת 1940 ליאוני בת התשע-עשרה את המתלמד היהודי וולטר פרנקנשטיין. הם התאהבו ונישאו בשנת 1942, כשהגירושים כבר נמשכו זמן ניכר. בינואר 1943 נולד בנם אורי. זמן קצר אחר כך החלה "פעולת בית-החרושת", גירושם של אחרוני היהודים מברלין. בדרך לנקודת האיסוף החליט הזוג הצעיר עם התינוק להיעלם ויצאו ללייפציג. מאז מרץ 1943 מצאו כולם מחסה אצל ביאטה ותיאו ברחוב דרזדנר.

הסכנה ארבה תמיד. לייפציג קטנה מברלין, קשה היה לשמור בה על אלמוניותם של המסתתרים. אבל חברים סייעו לקראנץ להגן על המשפחה הצעירה. הוא אירגן מצרכים וחיפש דרכי מילוט. חלק מהזמן שבו ליאוני וולטר לברלין, ואז שוב ללייפציג, ובחלקו הסתתרו אצל קרוביו של תיאו במחוז הַארץ.

באוגוסט 1943 הלשינו על ביאטה. כשעמדה בתור בסניף הדואר עמדה באותו תור מכרה שהכירה את מוצאה היהודי של ביאטה והבחינה שבפנקס בנק הדואר שלה חסר השם "שרה" שכל יהודיה נצטוותה להוסיף לשמה ודיווחה על ה"עבירה".

ביאטה נעצרה עקב "ניסיון הסתרה של הגזע היהודי". ללא משפט [איזו הערה מיתממת של ההיסטוריון הגרמני, כאילו היה צורך במשפט כדי לרצוח יהודים בגרמניה הנאצית, ע.פ.] היא נאסרה לכמעט חודשיים בכלא של לייפציג. תיאו ניסה שוב ושוב לפגוש אותה, לדבר עימה, לשחרר אותה – לשוא. ב-6 בנובמבר 1943 היא נשלחה לאושוויץ.

זה היה סתיו מאוחר. מאחת הסוהרות נודעו לתיאו מועד השילוח ורציף הרכבת. הוא המתין במעבר תת-קרקעי בתחנת-הרכבת בלייפציג. אחד השומרים התיר לו להיפרד. "רק דבר אחד עניין אותי", כתב מאוחר יותר, "שאוכל ללוותה בעיניי. התקרבתי ככל שיכולתי, אבל השומרים מנעו ממני להתקרב יותר". כפי שהבחין בה, היא הבחינה בו, "בין הצופים האדישים, שכנראה התכוונו לנסוע ברכבת שעמדה בצדו האחר של הרציף הכפול". כשעלתה במדרגות הקרון "היא הסתובבה שוב למעלה וחייכה ונפנפה לי לשלום עוד פעם אחרונה. המחוה הזו תלווה אותי עד יומי האחרון."  
    

"שיש דבר כזה, אתה יודע למה אני מתכוון"

לתיאו נודע יעד הרכבת: אושוויץ. ביאטה אפילו הצליחה לשלוח לו עוד שתי הודעות מהמחנה. אחת מלאת תקוה, השנייה שהיא לא תשרוד. תיאו לא יכול היה לסבול זאת יותר. הוא החליט לנסוע לאושוויץ ולעזור לביאטה. בערב סילווסטר 1943 הוא נסע ברכבת עם חבילת מצרכים גדולה לביאטה. הכל לשוא. בשער המחנה הוא נהדף בגסות ונאלץ לקחת את המצרכים חזרה.

לאחר זמן ארוך של המתנה מיואשת הגיע אליו הודעה מאושוויץ ש"ב-3 בינואר 1944 נפטרה רעייתך בבית החולים המקומי כתוצאה מכשל לבבי. הגופה נשרפה בקרמטוריום הממלכתי." מאוחר יותר הגיעה תעודת הפטירה. איך באמת מתה אשתו לא נודע לו מעולם.

בצערו הוא פירסם את המודעה בעיתון – פרובוקציה שלא נשמעה כמותה: בגרמניה הנאצית מודיע בן זוג אבל במודעה את דבר רצח אשתו. עוצרת נשימה ההשתתפות בצער שזוכה לה האלמן מצד שכנים, מכרים, עמיתים וחברים. כולם מכירים את סיפורה של ביאטה קראנץ. וגם אם לא נמצא במכתבי הניחומים רמז מפורש לכך, נראים סימנים של אנושיות בלתי נתפסת תחת משטר בלתי אנושי.

הכותבים הם אנשים פשוטים. חבר לעבודה כותב ב-29 בינואר 1944: "ברגע הראשון הייתי לגמרי חסר מלים. שיש דבר כזה. אתה יודע למה אני מתכוון. תיאו יקר, זה גורם לי צער מחריד, שאיבדת את אשתך היקרה, שהיתה כל עולמך, כפי שהיכרתי אותה. חסר-ניחומים מה שכולנו צריכים לסבול."

גם משפחת שניידר כותבת לו: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעוֹת עוֹלָם, דברים ל"ג, כ"ז [בגרמנית תורגם הפסוק במשמעות "מחסה אצל האל העתיק ובין עניי עולם" ייתכן שהיתה לכותבים כוונה לרמוז להמשך הפסוק "ויגרש מפניך אויב ויאמר:השמד", ע.פ.] בצער רב שמענו על פטירתה המרה של רעייתך הנכבדה. האל יעמוד לצדך ולצד אהוביך וקרבתו תנחמך." משפחת שניידר נמנתה על מעגל הנוצרים שסייעו לספק מצרכים בסתר למשפחת פרנקנשטיין, משפחת בתה של ביאטה ליאוני, במחבוא.

במכתב מיולי 1944 מזכירה שכנה את המצב הכללי ואת צערה שלה על בנה שנפל במלחמה זמן קצר קודם: "נקוה שיבוא סוף במהרה. גם בני הטוב איבד את חייו הצעירים. הוא לא הספיק בכלל לחיות. בשביל מה מגדלים בחור כזה לתפארת, בכמה צער ומצוקות זה עולה, ובמכה אחת הכל נגמר, מה שבנית בתשע-עשרה שנה. את התשובה לכך אשמור לעצמי. כעת, תיאו יקר! אני רוצה לבטא בפניך את השתתפותי בצערך העמוק על האובדן הקשה של אשתך האהובה. לנחם אותך אי אפשר בכלל, כי אני רואה את זה אצלי. בבקשה ספר לי יותר על ביאטה והיכן היא קבורה, כדי שאוכל להניח פרחים על קברה. השאר בעל-פה." השכנה איננה יודעת על השילוחים או איננה רוצה לכתוב על כך, מה שאולי נרמז מהמלים "השאר בעל-פה".

ב-3 ביוני 1944 חל יום הולדתה של ביאטה. תיאו פרש מפה לבנה על השולחן וקישט אותה בדגניות ופרגים. לכך הוסיף כרטיס: "ביום ההולדת הראשון לאחר שהלכת ממני, אני מעלה את זיכרך בכאב! אני מאחל לך שתמצאי מנוחה! ואני מעניק לך עם זר פרחי השדה הפשוטים האלה את לבי השבור. אני רוצה לבקש ממך, אשתי האהובה, שתסלחי לי על כל הצער שהוספתי לך! אני מברך אותך עד פגישתנו השמחה!"

בשנת 1960 קיבל 195.25 מארק עבור "כל החרפה, כל הצער"

כבר ב-3 בדצמבר 1943, זמן קצר לאחר גירושה של ביאטה קראנץ, נחרבה הדירה ברחוב דרזדנר בהפצצה. ברשימותיו מאוחר יותר מדגיש קראנץ, עד כמה לא היה אכפת לו מאובדן זה, לבד מן המזכרות מאשתו ששמר תמיד במזודה חסינת-אש.

הוא עקר לבית אמו ברחוב צשׁוֹכֶרשֶׁה. לאחר רצח אשתו נותרה דאגתו לילדים. הודות לעזרתו של תיאו ואחרים שסייעו להם בברלין שרדו ליאוני וולטר פרנקנשטיין וילדיהם, אורי יליד 1943 ומיכאל יליד 1944, את המשטר הנאצי והתיישבו מאוחר יותר בשוודיה. עבור משפחת פרנקנשטיין נשאר תיאו קראנץ תמיד אבא וסבא.

תחילה המשיך תיאו להתגורר בלייפציג. המפלגה הקומוניסטית של מזרח-גרמניה הציעה ל"אנטיפשיסט" מישרת מורה, אבל במהרה פיטרה אותו עקב סטיות אידיאולוגיות. שוב הועסק כפועל שחור, כעת בסדנה של רשות הרכבות. כאשר ב-17 ביוני 1953 יצאו אנשים לרחובות גם בלייפציג (בהתקוממות נגד המשטר הקומוניסטי המזרח-גרמני שדוכאה באכזריות), צייר תיאו כרזות. לאחר דיכוי ההתקוממות הוא עבר למערב. הוא נשא לאשה מכרה מלייפציג. הוא הגיע למחנה פליטים במערב ברלין ומשם לדורטמונד, ולבסוף התיישב עם רעייתו בעיירה איבַּך-פַּאלֶנבֶּרג ליד אאכן. מאז 1959 נהגו לבלות את הקיץ עם משפחתה של ליאוני בשוודיה. יחד עם ליאוני פרנקנשטיין הגיש קראנץ בשנת 1959 תביעת פיצויים על מעצר ורצח הרעיה והאם. עבור "נזקי אובדן חירות וקידום מקצועי" קיבל שנה מאוחר יותר 195.25 מארק. תיאו כתב לרשויות בכעס: "במשך שתים-עשרה שנה רשאי היה כל זב-חוטם לכנות אותי חזיר יהודי בגלל נישואיי. שתים-עשרה שנה היינו חשופים לכל האפליות, שאיש איננו רוצה כיום להודות בהן. בקיצור, את כל החרפה וכל הצער חושבים שאפשר לגלם ב-195.25 מארק."

רק ברשימותיו הפרטיות ביטא תיאו קראנץ את זעמו. הוא אסף דיווחים על משפטים נגד אנשי מחנות הריכוז ואנשי אס-אס. שיחרורם של הנאצים הזקנים הכעיס אותו: "אז דניץ (קרל דניץ, אדמירל הצי הגרמני במשטר הנאצי, על פי בחירתו של היטלר מילא דניץ את מקומו כנשיא גרמניה מאז התאבדות היטלר ועד הכניעה) התבטל עשר שנים ועכשיו חי בוילה עם גימלה של 4000 מארק לחודש וכך מתמודד עם העבר שלו, שבו הוא הזהיר את העם הגרמני מפני היהודים." גם אחר הקריירה של אלברט שפאר אחרי המלחמה עקב קראנץ בשאט-נפש: "בתא הוא כתב את הזיכרונות שלו. עכשיו הוא חוגג איתם רב-מכר." ההיתממות של בני דורו מרגיזה אותו: "שאף אחד לא יבוא אליי עם התירוץ העלוב שזה היה היטלר, שהוא עצמו לא ידע על כך מאומה, לא רצה ולא ראה."

באיבך-פאלנברג חי תיאו קראנץ בבית דירות זול עד למותו בשנת 1980.    

מורי דב קולקה וקין הגדול

הוא חשב שאיננו יודעים את סיפור חייו, אבל כן ידענו. ידענו שבהיותו ילד הוא הגיע לטרזינשטאט ומשם לאושוויץ, ידענו שהיה במחנה המשפחות עם אמו שנספתה אחר כך ושלאחר מכן היה עם אביו והצליח לשרוד את אושוויץ. ידענו שאפילו כשהמלחמה הסתיימה הוא היה עדיין ילד. לא ידענו שאמו מתה לאחר שילדה תינוק שנרצח. את זה למדתי כעת מספרו. גם לו נודע הדבר לאחר שנים מפי חברתה של אמו. הוא זכר את אמו הולכת ממנו בשמלת קיץ קלה, אפורה, ולא מסבה את ראשה לאחור, לא מנפנפת לו לשלום, רק הולכת ישר אל האופק, בעצם אל מותה, למרות שבטרם מותה הספיקה עוד לחוות צעדת מוות ולידת תינוק שנרצח ומחלה קשה. השאלה מדוע לא הסבה את ראשה אליו, לא ניפנפה בידה, לא שלחה נשיקה באוויר, אפילו לא סימנה סימן כלשהו, עינתה אותו שנים. אני מניחה שניסתה להסתיר את דמעותיה. הרי גם היא ידעה שהסיכוי שייפגשו שוב בחיים איננו גדול.

לנו הוא אמר שזה לא רלוונטי, שהניסיון האישי איננו רלוונטי. לפני מספר שנים בשיחה עם אדם נוסף הזכרתי את העובדה שהיה באושוויץ, והוא שוב כעס ואמר שזה לא רלוונטי. כל הזמן פחד שיגידו שכתיבת ההיסטוריה שלו מוטה בשל רגשות, בשל הניסיון האישי. אמר שהיסטוריון צריך להתייחס לכל הנושאים באופן בלתי אישי ובאותה צורה. במיוחד פחד שהגרמנים יגידו שכתיבת ההיסטוריה שלו מוטה בגלל הניסיון האישי. כאילו המשיך לעמוד כל חייו לשיפוטם של הגרמנים. כאילו מבחינה מסוימת נשאר באושוויץ כל חייו, בספר הזה הוא מודה בכך, משוה את עצמו לפרומתיאוס הכבול ומיד מסתייג מן ההשוואה. לכן תמיד הקפיד להסתמך בכתיבתו על מסמכים כתובים, אף פעם לא על הזיכרון. מדוע האמין שמסמכים כתובים בהכרח אמיתיים יותר מן הזיכרון המסופר? האם מסמכים אינם משקרים? היה לו צורך להיאחז במסמכים לא כדי לדעת, כי ידע מבשרו, לא כדי להבין, כי הבין בתודעתו, היה לו צורך במסמכים כדי להוכיח כל העת שאיננו מסתמך על הזיכרון האישי ועל הניסיון האישי ועל מראה עיניים ומשמע אזניים ומגע ידיו שניכוו מן הגדר החשמלית שבדרך נס לא הביאה למותו, לבד מכך שנאלץ להסתתר מאנשי האס-אס כדי שלא יבחינו בידיו הפצועות וישלחוהו למשרפות. וגם כעת הוא כותב במבוא לספרו: "זו אינה עדות היסטורית, ואף לא זיכרונות אוטוביוגרפיים, אלא התבוננות של אדם בסוף שנות החמישים והשישים לחייו בקטעי הזיכרון והדימיון שנותרו מעולמו התוהה של הילד בן העשר והאחת-עשרה שהייתי אז." אבל בעל כורחו זו עדות היסטורית וגם זיכרונות אוטוביוגרפיים. גם החלומות שהוא רושם מתעדים זיכרונות, מתעדים מציאות שנחרתה במוחו ומלווה אותו כל חייו. הוא מחלק את המוות לסוגים – המוות הגדול בתאי הגזים, לבו וסמלו של "הפיתרון הסופי לשאלת היהודים". בספר איננו מזכיר זאת, אבל כבר לפני שנים אמר לי שאיננו אוהב את המלה "שואה". זו מלה מליצית מדי. הוא אומר "רצח היהודים". ואחרי שאמר לי זאת חשבתי שהמלה "שואה" נשמעת ריקה לעומת המלים הכאילו יומיומיות "רצח היהודים". כמה גדול כוחו של התיאור הפשוט יותר מכל מליצה. אני כמובן משתמשת במלה "שואה", אבל מאז גם אני משתדלת להשתמש יותר במלים הפשוטות והחותכות "רצח היהודים". פתאם כשאמר לי את הדברים ברחוב לאחר הרצאה שבה נפגשנו במקרה, כשעמד להיכנס למכוניתו, כבר אחז בידו בידית הדלת ופתח אותה, ואז אמר "אני לא אוהב להשתמש במלה שואה. אני אומר רצח היהודים", ופתאם קלטתי שהרבה יותר קל לומר שואה מלומר רצח היהודים, שאפשר להבין את המלה שואה גם כלשון נקייה לרצח היהודים. וגם הויכוח על המלה שואה ועל המלה הלועזית היוונית במקורה Holocaust שמשמעותה קורבן עולה, משמעות לגמרי זרה לאופן שבו אנחנו חושבים על רצח ששת המיליונים, והויכוח על השימוש במלה הוא בעצם ויכוח על שימוש בסמל או שמא במליצה, ובעצם מדובר על רצח היהודים, כמה עדיף היה לדבוק במונח הזה רצח היהודים כלשונו. אולי בגלל המלה הזו לא רצה ללכת לסרטו של קלוד לנצמן "שואה". בספר הוא מספר רק שלא רצה לראות את הסרט, אבל שגם סרטים אחרים העוסקים בשואה איננו רוצה לראות. כשניסה לקרוא ספרי עדות של אחרים, ואפילו אלה שנחשבים למעולים במיוחד, לא חש אלא ניכור. הוא מסוגל אך ורק לתעות בזיכרונותיו שלו. זה איננו מדויק כמובן – הוא כן קורא שירה על השואה, הוא מרבה לצטט דברי שירה, אולי מפני שהשירה מסתפקת בהבעת רגשות, איננה מנסה לשחזר מציאות. גם ספרו הזה פיוטי להפליא. ספק אם יחוש מוחמא מכך.   

הוא מבחין בין המוות הגדול במשרפות - המוות השיטתי, החוקי, התעשייתי, אם כי במלה "תעשייתי" איננו משתמש, אומר פעם "מפעל" ושם אותו במרכאות, היכרנו את ה"מפעל" הזה - לבין המוות הקטן, כמו ההתחשמלות מן הגדר, המוות הבודד, הכמעט אקראי, למרות שבמחשבה שנייה גם המוות הקטן הוא חלק מן המוות הגדול – מחשבה שהוא איננו מעלה. הוא מבחינתו טעם רק את טעמו של המוות הקטן. אחרים חוו את המוות הגדול. הוא רק צפה בהם, בצלליותיהם עוברות על פני התנורים, טורים של לובשי שחורים יורדים אל המשרפות, שוב ושוב הוא מדבר על "לובשי שחורים" וגם על צלליות, טורי צלליות. כפי שהיושבים במערה של אפלטון ראו רק טורי צלליות. הוא איננו מזכיר את משל המערה של אפלטון, זו האסוציאציה שלי בלבד. אבל הוא מתאר כיצד היושבים במחנה המשפחות לדוגמא שהכינו הנאצים באושוויץ למקרה שאנשי הצלב האדום יבקשו להמשיך מטרזינשטאט לשם, כיצד הם צפו כל העת בטורי לובשי השחורים שירדו אל המשרפות והמתינו לתורם שלהם, בעוד הם עצמם חווים רק את המות הקטן, זה שאירע באקראי מעת לעת, למשל התחשמלות מן הגדר, כפי שאירע לו עצמו, למרבה המזל מבלי לגרום למותו. והוא מחפש בזיכרונו מקרים של התעללות ואכזריות ומוצא כמה מהם. את הפרק הזה היה לי הכי קשה לקרוא. עוד לפני שקראתי את התיאורים עצמם הרגשתי פחד גדול, כמעט רציתי להפסיק לקרוא.

היה שם אסיר שאנשי האס-אס היכו במקלותיהם, הכאה פומבית לעיני כל האסירים, על ראשו הקרח, והוא הילד ראה איך בכל הכאה מופיע על ראשו במקום ההכאה כתם אדום ואיך הדם ניגר על פניו. הסיפור הזה מתקשר לי לסיפור ששמעתי מפי סבתי, על חזן בעירם סטניסלבוב, שאנשי האס-אס הפשיטו מבגדיו באמצע הרחוב והכריחוהו לשיר בעודם מכים אותו למוות בקתות רוביהם ונהנים מאד. אחרי שנים סיפר לי אחי שהסיפור הוא על אבי סבתי. כשאחי סיפר לי את הדברים סבי וסבתי כבר לא היו בחיים ולא היה לי את מי לשאול האמנם כך. כשסבתי סיפרה לי את הסיפור, כשהייתי נערה, היא לא אמרה שמדובר באביה, היא אמרה "החזן", סיפרה שעשו את זה לחזן. אינני יודעת אם אביה היה חזן. מה שאני זוכרת במיוחד מסיפורה של סבתי הוא שהנאצים צחקו מאד בזמן שהם היכו את החזן העירום והמזמר למוות. אחרי שנים נרעשתי לשמוע את הרצאתו של חונא שמרוק על ריקוד "מה יפית" שהכריחו את היהודים לרקוד בעוד הגויים לועגים להם ולעתים גם מכים, אפילו למוות. שמרוק הקריא קטע מסיפור, נדמה לי של ישראל ראבון, סיפור שלא הצלחתי למצוא אחר כך, ועדיין לא היכרתי את סיפור "היהודי בקוצים" של האחים גרים. קולקה לא מספר אם הנאצים צחקו כשהיכו את האסיר במקלותיהם על ראשו, רק אומר שזה היה כמו משחק או שעשוע, ולא לגמרי ברור אם הנאצים היו משועשעים, או שכך הוא פירש כילד את המתרחש לנגד עיניו. אחר כך הוא מספר שכפתו את האסיר למיתקן ענישה והילקו אותו, והוא עצמו היה צריך לספור את המלקות. לי היה קשה במיוחד לקרוא את תיאור הקשירה, קשירת הרגליים למטה, מתיחת הידיים וקשירתן למיתקן ואז ההלקאה, כי התמונה הזו מזכירה לי איך תוארו עינוייו של ישו בספרות הגרמנית, למשל באותו ספר אימתני של משורר הרומנטיקה קלמנס ברנטאנו בעל הכותרת הארוכה: "סבלו המר של אדוננו ישו על פי חזיונותיה של אנה קתרינה אמריך המנוחה, נזירה אוגוסטינית ממנזר אגנטנברג בדילמן, שנפטרה ב-9 בפברואר 1824, לצד מתוה חייה של חסידה זו" ששימש כתסריט לסרטו של מל גיבסון "הפסיון של ישו" ובו מתוארות סצינות גראפיות ארוכות של התעללות בישו. דב קולקה נזכר בטקס העונשין שראה באושוויץ כשקרא את "מושבת העונשין" של קפקא, תחושתו בקריאת הסיפור הזכירה לו את התחושה שחש כי מדובר באיזו מערכת צדק סגורה שממשיכה לפעול מעצמה, למרות שאלו היו ימיו האחרונים של מחנה אושוויץ, בכל זאת מערכת הצדק המוזר על פי תפיסתו הסגורה של המחנה המשיכה לפעול, והקורבן כאילו הסכים לכך, כאילו שיתף פעולה מרצון, והפך בעיני הילד הצופה לחלק מן המערכת. המחשבה הזו על הצדק שבתפיסת המערכת הנאצית את עצמה גרמה לי לחשוב על מה שאני מרבה לחשוב עליו כבר שנים, שמבחינת הגרמנים כל רצח היהודים היה סוג של צדק נוסח "היהודי בקוצים", ענישת היהודים על רצח אלהים-ישו, מותם כנגד מותו, דמם כנגד דמו, סבלם כנגד סבלו, מתוך אמונה מוצקה שצדק הם עושים עם רוצחי האלהים, ולכן גם אינם מתחרטים עליו באמת. רצח היהודים בידי הגרמנים נתפס בחברה הנוצרית לדעתי כעשיית צדק נוצרית, ודברים אלה נאמרו דוקא בהקשר לסרטו של גיבסון. לכן אושוויץ מתחילה בעיניי בברית החדשה. גם מורי דב קולקה חושב שהאנטישמיות הנאצית התבססה על האנטישמיות הנוצרית, אבל נדמה לי שאצלי הקשר הזה פשוט וחזק יותר מאשר בתפיסתו שלו. את הזיכרון הזה של הילד שדב קולקה מצא את מקבילתו בסיפורו של קפקא אני מוצאת במיתוס הנוצרי ובספרים הנוצריים ובפרט באלה הגרמניים, כמו ספרו הזה של ברנטאנו שממנו שאב גיבסון את עלילת סרטו, ספר שתיאוריו כה מטורפים וגם כה מדברים לנפש הנוצרית שטופת הפסיונים. המלים "מחנות עונשין" Straflager למחנות ההשמדה מופיעות בתכתובת בין הנאצים לצלב האדום שקולקה מתאר בנספח, המונח היה מקובל על הנאצים והוא עדיין מקובל בחוגים נאצים בגרמניה ובאוסטריה. מבחינתם של הנאצים היהודים באו על עונשם הצודק והתחושה הזו עברה גם לילד הקטן אוטו דב קולקה העומד עם כל האסירים וצופה בטקס העונשין באושוויץ. והוא שומע גם את האסירים חולמים להטביע את הגרמנים בים, הוא שומע את הקריאות לנקם, אבל כאדם בוגר הוא נמנע בתוקף מכל התחשבנות עם הגרמנים, לא מפני שהוא חושב שאינם אשמים, הוא מודע לכך ש"כל גרמני שני" כדבריו היה מעורב במעשי הפשע, אבל הוא מקפיד שלא להתחשבן עמהם, שמא יחשדו בו ברגשות אישיים שאינם רלוונטיים לטעמו למחקר ההיסטורי. או אולי יש הסבר אחר, אולי גם הוא חושב שלהעניש את הגרמנים יכול רק האלהים, לא ישו אלא אלהים שלנו, הוא חושב שאולי ידידו המשורר דן פגיס כתב את שירו "כתוב בעיפרון בקרון החתום" בעקבות סיפורו של קולקה כיצד הוא ואמו טיפסו לחלון הקרון ואמו זרקה החוצה פתקים עם כתובת דודתו שנשארה עדיין בבוהמיה, בשירו של דן פגיס חוה נוסעת בקרון עם בנה הבל, ומבקשת למסור לבנה הגדול קין – "קין הגדול" מכנה דב קולקה בספר הזה שבעיניי ולא רק בעיניי הוא הטוב שבספריו את הגרמנים, והרי זה תיאור מיתולוגי לגמרי, גם הוא חלק ממה שהוא מכנה "המיתולוגיה הפרטית שלי" שמתאימה לדבריו רק לו, או בעצם הכרחית לו, היא היחידה שהוא מוכן להיזכר באושוויץ דרכה, רק המיתולוגיה הפרטית הזו, שהיא רק חלק קטן, מבחר קטן מכתביו בנושא שנמסרו כעת לידינו, ובעצם היה ראוי שיימסרו לנו במלואם, כי העדויות האלה שדב קולקה קורא להן מיתולוגיה שאינה עדות היסטורית הן עדות חותכת וחודרת חדרי-בטן מאושוויץ של מי ששהה במחנה זמן רב במיוחד וראה ושמע הרבה, וצר לי לומר למורי דב קולקה שהתעקש כל ימיו להטיף לנו להדחיק את רגשותינו הפרטיים ואפילו את חוויותינו הפרטיות ולכתוב רק על פי המסמכים, כפי שהקפיד לעשות בעצמו, שהספר הצנוע הזה שהסכים לבסוף לפרסם בעברית הוא עדות ניצחת לעוצמתה של העדות האישית על פני המחקר ההיסטורי, דברים שמורי דב קולקה בוודאי לא ישמח לשמוע. זוהי עדות ניצחת לכך שהאנושי והרגשי והאישי והפרטי הם האמת שאין למעלה ממנה, האמת שקול זעקתה עולה השמיימה.

אוטו דב קולקה, נופים ממטרופולין המוות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2013