"האונס של ריסי טיילור" בפסטיבל הסרטים בירושלים

סיפור האונס של ריסי טיילור בשנת 1944 איננו סיפור שמוביל לקתרזיס. למרות שריסי דיברה, וזיהתה את תוקפיה, לא העמידו אותם לדין ולא הענישו אותם. למרות שהפעילים לזכויות השחורים, ובפרט רוזה פארקס שהתפרסמה בשל סירובה לעבור לאחורי האוטובוס, אבל היתה פעילה ותיקה לזכויות שחורים וטיפלה במיוחד בנשים שחורות שנאנסו על ידי לבנים, התערבו ולחצו והשיגו שימוע נוסף, השורה התחתונה היתה זהה: התוקפים של ריסי טיילור, ששבו אותה באיומי רובה ואנסו אותה בזה אחר זה, שבעה צעירים לבנים, הבוגר ביניהם חייל בן שמונה עשרה, הוא זה שאיים עליה ברובה, והצעיר ביניהם בן ארבע-עשרה, הוא היחיד שלא אנס אותה, ששת האחרים אנסו אותה והתעללו בה במשך שעות, ואחר כך היא לא יכלה עוד להרות וללדת, נותרה לה רק בתה היחידה שלימים נהרגה בתאונת דרכים, והותירה גם כן אחריה בת יחידה, מעולם לא הועמדו לדין. החיים של ריסי היו נוראים, אבל היא האריכה ימים עד גיל 97, ובשנת 2010 פירסמה דניאל מקגוויר את ספרה "בקצה האפל של הרחוב" על האונס של נשים שחורות והתנועה לזכויות האזרח. זה קרה שנתיים אחרי שברק אובמה נבחר לנשיא, ובשנת 2011 התנצל בית המחוקקים של אלבמה בפני ריסי טיילור על כך שלא נעשה עמה צדק, וריסי טיילור האריכה ימים כדי לקבל את ההתנצלות הזאת. אלה היו ימיו של ברק אובמה, ונדמה היה שנפתח לשחורים בארצות הברית עידן חדש, והספר של דניאל מקגוויר והסרט התיעודי של ננסי בוירסקי, והרעש שהם חוללו,  נראים לי כמו תוצר של עידן אובמה, אבל שמונה השנים האלה עברו, ועכשיו יש נשיא שמאיים כל הזמן לפעול נגד העדפה מתקנת של שחורים, וקורא לזה גזענות נגד לבנים, ואני חושבת אם ימי אובמה כנשיא, שגם בהם שוטרים התנכלו לשחורים וירו בהם למוות שלא בצדק, האם הם היו תור זהב קצר לשחורים שלא יחזור, והאם עכשיו ארצות הברית, שתמיד היתה מדינה נוראה, תהיה טראמפלנד עוד לזמן רב, וכל העולם יהפוך למקום נורא, ובמיוחד לשחורים ולנשים, שהנשיא הנוכחי של ארצות הברית חושב שהן רק צעצועים להנאתו.

בימיו של אובמה גם התפרסם הספר Hidden Figures שעל פיו נעשה סרט באותו שם שנקרא בעברית "מאחורי המספרים" והוא היה סרט יותר אופטימי, שסיפר על המתמטיקאיות השחורות שערכו את החישובים בפרוייקט החלל לפני שהשתמשו לכך במחשבים, כמו קתרין ג'ונסון שחישבה את מסלול הטיסה של ג'ון גלן, וברק אובמה העניק לה מדליה וגם קראו בניין על שמה בפרוייקט החלל. לסרט "מאחורי המספרים" היה סוף אופטימי, בביטול ההפרדה בין שחורים ללבנים ובטיסה המוצלחת של ג'ון גלן, אבל במציאות כשעברו בפרוייקט החלל לשימוש במחשבים כל הנשים האלה פוטרו ממשרתן בפרוייקט החלל, והתרומה שלהן נשכחה למשך שנים רבות. ועדיין פרוייקט החלל היה בועה מאושרת לשחורים, לעומת אבוויל באלבמה, ששם חיו ריסי טיילור ומשפחתה, ושם שבו אותה הלבנים באיומי רובה ואנסו אותה וציפו שהיא תשתוק ולא תעז לספר מה עשו לה, אבל ריסי טיילור דיברה, והיא לא זכתה לצדק, רק ניסו לשרוף לה את הבית והיא נמלטה עם בעלה ובתה לבית אביה, ויותר מאוחר עזבה בכלל את אבוויל וחיה בפלורידה, שהיא מדינה יותר טובה מאלבמה, ויותר סובלנית. בכל זאת האחיות והאח של ריסי נשארו באבוויל כל החיים, והם החזירו לשם את ריסי כשהזדקנה מאד ומצבה הבריאותי הידרדר. ריסי היתה הבת הבכורה במשפחה ואמה נפטרה כשאחיה היו קטנים ואחיה הצעיר היה עדיין תינוק, והיא גידלה אותם כמו אמא. הבילוי היחיד שלה היה ללכת לכנסיה, וכשהיא חזרה מהכנסיה עם חברתה האנסים שבו אותה באיומי רובה ולקחו אותה במכוניתם ליער. אחר כך הם אמרו שהיא היתה זונה ושהם התנהגו אליה מאד יפה והכל היה בהסכמה והם נתנו לה כסף. אבל אחד מהם סיפר את האמת, שחטפו אותה באיומי רובה ושהיא כל הזמן בכתה והתחננה שיתנו לה לחזור לתינוקת שלה. כל הגברים שאונסים נשים בכל העולם אומרים אחר כך שהנאנסת היתה זונה ושהם היו צדיקים. אחיה של ריסי סיפר שאבותיהם היו עבדים של משפחת השריף של אבוויל לואי קורביט, שגם סידר שלא יעמידו לדין את האנסים, וגם הרביץ לרוזה פארקס שבאה לדבר עם ריסי והוציא אותה בכוח מהבית שלהם והשליך אותה על הקרקע. אבל רוזה פארקס חזרה לשם למרות שהשריף שוב הרביץ לה. אחר כך כשהסיפור התפרסם גם הוא שיקר. מבחינת השריף המשפחה של ריסי נשארה משפחה של עבדים שחורים שמותר לעשות להם הכל, כולל לאנוס את הנשים שלהם. רוב הלבנים שהקיפו את המשפחה של ריסי חשבו עליהם בתור עבדים שחורים שמותר לעשות להם הכל מבלי להיענש.

אני לא כל כך מבינה למה האח והאחיות של ריסי נשארו באבוויל לחיות עם האנשים שהתעללו באחותם. למה הם לא עזבו כמו ריסי למקום יותר נעים כמו פלורידה. רציתי שישאלו אותם למה הם נשארו. רציתי לדעת איך נראו החיים שלהם בעיירה במשך כל השנים, אבל הסרט עוסק באונס ובעדויות על האונס ובהליכים המשפטיים שהסתיימו ללא העמדה לדין בכלל של האנסים, שאפילו לא נעצרו, למרות שגם ריסי וגם החברה שהיתה איתה זיהו לפחות חלק מהם. הן הכירו אותם היטב, כי הם היו בעצם שכנים מהבתים הסמוכים, וזה עוד יותר הפליא אותי שהם נשארו לחיות בעיירה עם כאלה שכנים. אולי לא היתה להם ברירה. אחותה של ריסי רצתה להאמין שלפחות חלק מהאנסים שלה נהרגו בצורה טראגית ולמצוא בכך נחמה שלפחות אלהים עשה עם ריסי צדק, אבל לא ברור אם זה באמת נכון, כי אחיה של ריסי מספר שהשריף סיפר להם על שני אנסים שנהרגו בדמי ימיהם ואחר כך הוא גילה שזה לא היה נכון. הסרט לא ממש אומר מה היה נכון ומה לא, רק נותן לצופה להבין בעצמו את השקרים.

אני לא יודעת אם הוגן להשוות בין אונס של נשים בחברות חופשיות לאונס של ריסי טיילור שהוא אונס אכזרי במיוחד של אשה שחורה שמתייחסים אליה כאילו היא בכלל לא בן אדם, אבל בכל זאת אני חושבת שיש דברים דומים בין אנסים בכל העולם, שחושבים שנשים הן חפץ ואחרי שאונסים אותן אומרים שהן זונות ושהן בכלל רצו את זה ותמיד שוכחים את הרובה שאיים להרוג אותן, את האלימות והאדישות הגמורה לסבל של הנשים. בכל אונס יש דה-הומניזציה של האשה, אבל דה-הומניזציה של נשים היא חלק מדרך המחשבה המקובלת בחברה, כמו במקרה של פונדקאות, שאנשים בכלל לא מבינים מה לא בסדר בניצול של נשים, כי לנצל נשים בצורה מזעזעת נראה להם לגמרי נורמלי. האנס הכי בוגר שהיה בן שמונה-עשרה אמר לריסי שתתנהג כאילו היא עם בעלה וזאת בעצם לא היתה אמירה עליה אלא על עצמו, שכאילו הוא, שאונס אשה באכזריות באיומי רובה, הוא כמו בעל ששוכב עם אשתו, כאילו זאת זכותו החוקית לאנוס אותה, ובכל העדויות של האנסים הם תיארו כמה הם התחשבו בה. לא משנה כמה בן אדם הוא מפלצת, תמיד הוא יתאר את עצמו בתור בן-אדם למופת ויכפיש את הקורבן שלו, במיוחד כשהקורבן זאת אשה. כל כך קל לאנשים, ואפילו לנשים, כי הן חלק מהחברה, לשכוח שאשה היא בן אדם שמרגיש וסובל, ומאד קשה לאנשים וגם לנשים להזדהות עם הסבל שלה. ריסי טיילור, שהיתה כבר זקנה וחולה כשעשו את הסרט, כמעט איננה מדברת בסרט. היא רק אומרת שהמון נשים נאנסו, ושלאיש לא היה אכפת מהסבל שלה.        

פרפרים שמעבר לים

בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.

גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.

מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.

בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.

מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.       

סטירת לחי

עכשיו נתניהו משתגע ומבטל פגישות עם ראשי ממשלה של מדינות ואפילו של מעצמות חשובות שישראל זקוקה להן יותר משהן זקוקות לה, ואני, לא נעים להודות, די משועשעת. לא, אני לא חושבת כמו חגי אלעד וגדעון לוי, שהחלטת האו"ם שההתנחלויות אינן חוקיות טובה לישראל, וגם מאד לא אהבתי שזהבה גלאון ביקשה מהאמריקאים לא להטיל וטו, כאילו הם צריכים עצות ממנה, וכאילו מפלגת מר"ץ חייבת תמיד להראות כמה היא נגד מדינת ישראל, כדי להסיר את החשש המדאיג שהיא תקבל פעם יותר מחמישה מנדטים. אבל בסופו של דבר החלטת האו"ם היא יותר סטירת לחי מאשר אלה בראש, כלומר היא כואבת ומשפילה, שלזה היא נועדה, אבל היא לא באמת מזיקה לישראל. לו רצה אובמה להזיק לישראל באמת, היה מתנהג אחרת בשמונה שנות כהונתו, אבל בסך הכל הוא די עזר לישראל ונזהר מלפגוע בה באמת, ולכן אני ממש לא מקבלת את התיזה של אנשי ימין כעוסים, שאובמה חיכה שמונה שנים בכיליון עיניים לישורת האחרונה בכהונתו, כדי לפגוע בישראל. הוא ממש לא. ואני גם מאמינה שתחילה הוא לא התכוון לפגוע בישראל לפני עזיבתו את הבית הלבן, ואני גם מאמינה שלאחר שהוא הצליח להעביר את הסכם הגרעין עם איראן בקונגרס, כבר פחות היה אכפת לו מהמאבק של נתניהו בהסכם הזה, ואני לא מאמינה שעל זה הוא רצה לנקום. הדבר היחיד שאובמה רצה לדעתי, זה למחוק לאנשי הימין הישראלי את החיוך מדושן העונג שמרוח להם על הפרצוף מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות. בחירתו של דונלד טראמפ היא אירוע מאד מכאיב ומפחיד עבור אובמה, שחושש מאד לכל הישגיו, בעיקר במדיניות הפנים האמריקנית, כמו ביטוח הבריאות שהנהיג, שטראמפ מאיים למוטט ולמחוק, ושלכן הוא ורעייתו התגייסו בכל כוחם לסייע להילארי קלינטון להיבחר, ובחירתו של טראמפ היא מכה מאד קשה גם בשבילם אישית. אילו לאנשי הימין הישראלים היה קצת שכל במוח, במקום רישעות טהורה, הם היו יושבים בשקט וממתינים לכניסתו של טראמפ לתפקיד, בתקוה שהוא באמת יעזור להם כפי שהוא מבטיח, שזה ממש לא בטוח. אבל לחבורת הילדים המופרעים הקרויה הבית היהודי, אצה הדרך להכריז שעם בחירתו של טראמפ תם רעיון המדינה הפלשתינית, וכיוצא בזה הכרזות מסוג זה, כאילו טראמפ, שיש לו חתן יהודי ועורכי-דין יהודים, אבל גם לא מעט מעריצים שמצדיעים במועל-יד, עם כל המשתמע מכך, הוא חבר נוסף בבית היהודי. הוא ממש לא, ואחרי שהוא יעביר את שגרירות ארצות-הברית לירושלים, הוא בהחלט צפוי להקים עוד שגרירות במוקטעה. גם הותיקן הכיר אחרי הסכמי אוסלו במדינת ישראל, כדי להכיר בו זמנית במדינה פלשתינית, ולא משום סיבה אחרת. אני מאמינה שמה שגרם למימשל אובמה שלא להטיל וטו נגד ההחלטה האנטי-ישראלית, ואולי אפילו ליזום אותה, איננו איזה תיכנון מוקדם של שנים להעביר לפני סיום כהונתו החלטה נגד התנחלויות, אלא העובדה שהימין הישראלי לא חדל לחגוג את בחירתו של טראמפ ואת תבוסתה של המפלגה הדמוקרטית, שתמיד היתה אוהדת ליהודים ותומכת נאמנה בישראל, גם בימי אובמה. את חגיגות הצהלה האלה, והתרת הרסן בימין, כולל דחיית פינוי עמונה וחוק ההסדרה והדיבורים על מות המדינה הפלשתינית, ודרישות לסיפוח חלקים מיהודה ושומרון לישראל ואפילו לגירוש התושבים הערבים, התקשה אובמה לסבול, והוא החליט למחוק לימין בישראל את החיוך הזדוני מהפנים בסטירת לחי, שלא באמת הזיקה לישראל, רק תקעה סיכה בבלוני חגיגות הנה דונלד בא, והשמחה רבה, כי גם נשיא ארצות-הברית הוא בסך הכל בן-אדם, ומאד לא נעים לו שצוחקים לו בפרצוף דוקא כשהוא מוכה, וניצחונו של טראמפ הוא מכה מאד גדולה לאובמה, וכאמור לו היתה לאנשי הימין הישראלי טיפת שכל במוח, במקום רישעות ושנאה, הם היו כובשים את יצרם ומחכים בסבלנות עד שטראמפ ייכנס לתפקידו רשמית, אבל אין להם שכל, אין להם טיפת שכל, ועכשיו הם חטפו סטירה שמחקה להם את החיוך הזדוני מהפרצוף, וזה לא נעים, אבל גם לא כל כך נורא.   

אובמה וכמה מטובי ידידיו

אתם אהבתם את הבדיחה של אובמה כשהוא אמר לברברה סטרייסנד "לא ידעתי שאת יהודיה, ברברה"? כי אותי הבדיחה הזאת בכלל לא הצחיקה וגם די הרגיזה, ולא ממש הבנתי מה הוא רוצה לומר בזה, מה אמור להצחיק בזה? לי זה נשמע כמו הגזענים שאומרים על אנשים כהי-עור "לא שמתי לב שהוא שחור", וצוחקים מזה, כי העור הכהה של מישהו אמור כביכול להיות תכונה מאד מהותית ומאד בולטת, יותר מכל התכונות האחרות שלו, ואצל אנשים שמספרים בדיחות כאלה היחס לאדם באמת נקבע לפי צבע העור שלו. ומה בולט ביהדות של ברברה סטרייסנד? האף? והיא באמת גילמה בסרטים שפירסמו אותה את הקומיקאית היהודיה פאני ברייס ב"Funny girl" ואת אשתו היהודיה, וכמובן הקומוניסטית, של רוברט רדפורד ב"כך היינו" ואת ינטל כמובן, שזה סרט לגמרי שלה שהיא גם הפיקה ועיצבה בדמותה, ודוקא לא אהבתי בו כל כך את השירים אלא את המשחק העדין שלה, שבו היא מעצבת אשה מחופשת לגבר בלי ליצור קריקטורה, שזה מאד לא קל, כשחושבים על סרטים אחרים שבהם שחקנים שמתחפשים למין השני יוצרים לרוב קריקטורה מגוחכת, ולא דמות אמינה שנוגעת ללב כמו ינטל, גם בתור אשה וגם בתור גבר. בטקס שבו סיפר את הבדיחה הזאת חילק אובמה את אות הנשיא ליהודים מפורסמים שתמכו בו ואספו כספים למערכות הבחירות שלו, כמובן אלה יהודים בעלי הישגים חשובים בתחום התרבות שבוודאי ראויים לשבח על הישגיהם, היו שם גם סטיבן שפילברג ויצחק פרלמן, ובנאומים שלו אובמה ניסה להיות משעשע ולעקוץ אותם קלות, למשל הוא הזכיר שפרלמן אמר שהצליל האהוב עליו הוא צליל בצל מטוגן במחבת, וגם בצל מטוגן קשור בתודעה לאוכל יהודי, אבל לפחות זה לא בוטה כמו לומר "לא ידעתי שאת יהודיה, ברברה", כאילו להיות יהודי שגם מבטא באמנותו את היהדות שלו, זה מקביל לאיש שמן שאוהב יותר מדי לאכול, שזה לא פשע, אבל תכונה קצת מביכה ונלעגת. להיות יהודי שלא מסוה את יהדותו, אלא מקדיש לה את אמנותו וגם אוהב את ישראל בטבעיות ובחום בלי להשתמש באהבה הזאת כאליבי להפגנת עוינות לישראל, כל זה קצת משעשע את אובמה, למרות שהוא מוקיר את התמיכה שהוא קיבל מברברה סטרייסנד ואולי הוא אפילו מחבב אותה אישית, היא אשה מאד סימפטית ולא יהירה, אבל נדמה שהוא היה מעדיף שהיא לא תהיה יהודיה, או לפחות שלא תפגין את יהדותה באופן בולט כל כך, מבלי לחוש שום מבוכה או הסתייגות מיהדותה כפי שחשים יהודים מפורסמים אחרים.

ומה שעצוב זה שאובמה, שכמה מטובי ידידיו הם יהודים, איננו רוצה באמת לפגוע ביהודים, בוודאי לא בצורה שנחשבת לאנטישמית, ובכל זאת זה פשוט יוצא ממנו, היחס הבעייתי שלו ליהודים, והרבה פעמים דוקא כשהוא מנסה להיות נחמד ליהודים זה יוצא, כי אנטישמיות איננה דוקא שנאה ליהודים, יש המון אנטישמים שאוהבים יהודים, כי היהודים הם חכמים ומצליחים, לא ככה? ויש להם הרבה כסף, לא ככה? רק חבל שהם ככה מבליטים את זה שהם יהודים, שהיהדות שלהם בולטת להם מהפרצוף כמו האף שלהם, וחבל שהם לא מוותרים על ברית-מילה ובמקום זה מקצרים קצת את האף הארוך שלהם, שחייב לבלוט להם מהפרצוף. אנטישמיות איננה דוקא שנאה ליהודים, לפעמים אנטישמים דוקא משבחים ומהללים את היהודים, אבל תפיסת היהדות שלהם היא תמיד תפיסה אנטישמית. קשה להם לקבל את הלאומיות היהודית, קשה להם לקבל את הדת היהודית וביטוייה, הם לא תמיד נגד היהודים אבל הם תמיד נגד היהדות, ומפריע להם כשהיא בולטת מדי, כי אפילו האנטישמים שאינם מאשימים את היהודים ברצח אלהים, כפי שזה כתוב בברית החדשה, "דמו עלינו ועל בנינו", אינם סולחים ליהודים על זה שהם לא התנצרו, על זה שמעולם לא הכירו באלוהותו של ישו, על זה שבעצם קיומם הם ממשיכים לערער על תוקפה של הדוגמה הנוצרית ולהציב לה אלטרנטיבה שבעל כורחה מתפלמסת עמה, וקשה לאנטישמים במיוחד לקבל את הציונות ואת מדינת ישראל, שבניגוד לנצרות ששוללת את הלאומיות היהודית, כי עם ישראל האמיתי הוא לטענתה הכנסיה הנוצרית, מעלות על נס את הלאומיות היהודית. קשה למצוא אצל אובמה התייחסות לציונות כאל התנועה הלאומית של העם היהודי, או התייחסות למדינת ישראל כאל מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. בשבילו, כמו בשביל כל האנטישמים, מדינת ישראל היא פיצוי על השואה, מעשה חסד שנעשה עם היהודים כנגד אסונם, ולא מימוש זכותם הטבעית וההיסטורית, ולכן כשהוא מדבר על מדינת ישראל הוא לא מדבר על הציונות אלא על השואה, וישראל איננה קשורה בתודעתו לתיאודור הרצל אלא לאדולף היטלר, שיש גם יהודים, במיוחד יהודים אמריקאים, שהתפיסה הזו רצויה להם, כי היא חוסכת מהם את האתגר שבהתמודדות עם הלאומיות היהודית המדוכאת שלהם עצמם בחיים האמריקאים, שיש בהם מימוש רחב מאד של היהודים כפרטים, אבל מימוש מוגבל מאד של היהודים כעם. וזה מעורר מחשבה גם על היהודים שתמכו בלהט באובמה, אפילו מול הילארי קלינטון, שהרקע המתודיסטי שלה נוח יותר לקבל את הלאומיות היהודית, ולא במקרה בתה נישאה ליהודי, לא במקרה שואלים תמיד בסקרים המרגיזים כשלעצמם האם היית מקבל חתן יהודי לבתך, על אותם יהודים שהרגישו חובה לתמוך באובמה מול הילארי קלינטון, כי הילארי מייצגת לכאורה את הדרום הלבן – זה כמובן רק דימוי של זוג עורכי-הדין החלקלקים מארקנסו, כי בני הזוג קלינטון אינם בני עשירים, והם טיפסו למעלה בכוח כישרונם ושאפתנותם – ואילו אובמה מייצג לכאורה את הנרדפים והעשוקים והמודרים בחברה האמריקאית, ובתמיכה בו מבטאים תומכיו היהודים לא רק רגשי אשמה ומחויבות כלפי השחורים בארצות-הברית, שיהודים תמיד בלטו בין הלוחמים למען זכויותיהם, אלא משהו עמוק יותר, שהיהודים בארצות-הברית, עם כל הצלחתם, חשים היטב: שמעמדם האמיתי בחברה האמריקאית קרוב בשבריריותו ובזרותו יותר לזה של השחורים מאשר לזה של הלבנים.   

מדוע התאכזבתי מנאום נתניהו באו"ם

הבעיה שלי עם נאום נתניהו היום באו"ם היא קודם כל העובדה, שנתניהו תיאר בין פשעי איראן את תמיכתה במשטרו של אסאד, כשהוא מכוון כנראה לאוזני קהלו הנאמן ביותר – האוונגליסטים הרפובליקאים בארצות-הברית, שבמקרה זה תומכים בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד ולהחליף את השלטון בסוריה. ואילו אני חושבת שולדימיר פוטין צודק, ושהדרך היחידה לעצור את האיום של דאע"ש, שהוא כרגע האיום הכי מפחיד ומחריד בעיניי, על המזרח התיכון וכמובן גם על ישראל, היא להחזיר את שליטתו של בשאר אל-אסאד בסוריה, שזה מה שפוטין מנסה לעשות עכשיו, ואיראן והחיזבאללה משתפים איתו פעולה בכך, ואני מאמינה שזה לטובת ישראל, ואני חשה שאינני היחידה שחושבת כך. אני חושבת שבשלב זה פוטין הרבה יותר קרוב לישראל, מה שהופך באופן פרדוקסלי גם את איראן ואת אסאד לקרובים יותר לישראל ולאינטרסים שלה, מאשר ברק אובמה, שמדבר ביוהרה בלתי נתפסת על כך שאסאד צריך ללכת, למרות שלא ברור מי שמו להחליף את המשטר בסוריה, ומה שגרוע יותר, לא ברור מה התחליף לאסאד שאובמה מציע, בהנחה שאיננו מתכוון להעביר את סוריה לידי דאע"ש או אפילו אירגון איסלמי מתון יותר. למה הביאה דרישתו של אובמה ממובארק לפרוש כבר ראינו. אפשר היה לכבד את גישתו של אובמה לו היתה עקבית, אבל היא איננה עקבית: כאשר המשטר האיראני ירה במתנגדיו ברחובות אובמה שתק, ובהזדמנות אחרת גינה את נתניהו כמי ששואף להחליף את המשטר באיראן, דבר שלדעת אובמה איננו עולה על הדעת. מדוע חושב אובמה שמותר לו לדרוש את סילוקם של מובארק ואסאד, אבל אסור בשום אופן להחליף את משטר האייטולות באיראן? אין לי תשובה לכך, ואינני רואה במדיניותו של אובמה במזרח התיכון לא היגיון מעשי ולא עקביות אידיאולוגית. לכאורה מנסה אובמה להסיק מסקנות מההתערבות הכושלת בעיראק, אבל לא ברור מדוע מסקנתו היא לנסות לשנות את המשטר בסוריה, בעזרת התערבות כושלת נוספת, שמזכירה את הסיוע שהעניקה ארצות-הברית לתומכי אל-קעידה בלוב להפיל את קדאפי, סיוע שהסתיים ברצח השגריר האמריקני בלוב. מבחינה חוקית דוקא העזרה של פוטין לאסאד היא מוצדקת יותר: הוא מסייע למשטר המוכר בסוריה, וזאת התנהגות חוקית יותר מקריאתו של אובמה לסלק את אסאד, שמאד לא ברור מה הבסיס החוקי או המוסרי שלה. הרי אסאד לא תקף את ארצות-הברית, ובשונה מסדאם חוסיין, גם לא תקף מדינות אחרות. הוא רק מנסה לשמר את שלטונו. ישנה אמנם מסורת פילוסופית שמצדיקה הפלה של רודנים, אבל ההצדקה הזו מתייחסת לנתיניו של הרודן, לא למעצמות זרות שמחליטות מי רצוי להן ומי לא, ומחליטות בצורה שרירותית לגמרי, מבלי לתת את הדעת על התוצאות, ומבלי לשלם את המחיר שמשלמים תושבי המדינות הנפגעות. כבר בראשית מלחמת האזרחים בסוריה הזהירו אנשי דת נוצריים מפני השתלטות גורמים איסלמיים על המדינה, וטענו שאסאד הוא המחסום היחיד בפני השתלטות כזו, ואלה אנשים שחיים בסוריה ויודעים על מה הם מדברים.

ואני מודה שאכן קיויתי שבשיחה בין נתניהו לבין פוטין דובר גם על עתידה של סוריה, והובעה הבנה ישראלית למאמציה של רוסיה לשמר את שלטונו של אסאד ולייצב את האיזור, קודם כל במטרה לעצור את הטרור האיסלמי, שרוסיה לא פחות מישראל רואה בו איום גדול על ביטחונה שלה. אני מאמינה שהאינטרס הישראלי מחייב הסכמה בשתיקה לפעילותה של רוסיה לשמר את שלטון אסאד, ולפיכך גם בשיתוף הפעולה בין איראן לרוסיה לאותה מטרה. כמובן שראש ממשלת ישראל צריך להעלות בפני פוטין את הסכנות הנשקפות לישראל מפעילות איראנית בסוריה ובלבנון ולדרוש שהסיוע לאסאד לא יהפוך בשום אופן למתקפה על ישראל מצד סוריה או מצד חיזבאללה. אבל יהיה זה טירוף מצד ישראל לתמוך בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד, וחס וחלילה לדחוף את סוריה לזרועות אל-קעידה ודאע"ש, כפי שעשתה ארצות-הברית בלוב.

נכון שבאופן עקרוני אני מעדיפה את הברוטאליות של רוסיה על הברוטאליות הלא פחותה של ארצות-הברית, מהסיבה שרוסיה ישרה יותר: היא פועלת בגלוי להבטיח את האינטרסים שלה. ארצות-הברית הורסת ארצות שלא פגעו בה מעולם: למשל יוגוסלביה, למשל עיראק, משאירה אחריה נחילי דם וחורבן, ומנסה לכפר על כך בהתחסדות בלתי פוסקת. זה כמובן נכון גם לגבי נתניהו, שמכריז ללא הרף על הושטת יד לשלום, אבל ממשיך בהתנחלויות. בכך אני מתייחסת לחלק הנאום שבו חזר נתניהו וקרא לאבו-מאזן לחזור למשא ומתן והאשים את הפלשתינים בסירוב לדון עמו כאילו לא היה זה הוא שדיבר, ולא מזמן, על כך שכעת אי אפשר להסכים להקמת מדינה פלשתינית, כי היא מיד תהפוך למדינה של דאע"ש וחמאס, אירגונים שדוקא נלחמים זה בזה.  

למרות ההצהרות המתלהמות נגד ישראל מצד מנהיגים איראניים, בעיקר חמינאי, שבוודאי לא נעים לשמוע אותן, אני מאמינה שאיראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלת שלטונו של אסאד בסוריה ובמניעת התפשטותו של דאע"ש. בכלל, כפי שעולה מהתבטאויותיהם של א-סיסי והמלך עבדאללה מירדן, יש כיום מידה רבה של תמימות דעים בעולם הערבי מהו סדר העדיפויות, או במלים אחרות, בראש וראשונה מעוניינים מנהיגי המדינות הערביות, מתונים וקיצוניים כאחד, בשימור שלטונו של אסאד ובהפסקת הטירוף של דאע"ש, שלעומתו מחווירים פשעי הרודנויות הערביות הגרועות ביותר. המצב הזה דוקא ממתן לדעתי את האיומים על ישראל, גם מצד איראן. אנחנו אולי בראש התעמולה האיראנית, אבל איראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלתו של אסאד ובמציאות הקשה באיזור מאשר במימוש איומיה להשמיד את ישראל, שספק אם יש לה בכלל יכולת לכך.

לא מצאתי בנאומו של נתניהו שום התייחסות למצב הנוכחי. זה היה נאום שיכול היה לשאת מבלי לשנות בו מלה גם לפני שנה או שנתיים או שלוש ואולי יותר מכך, וזה עצוב, כי זה אומר שראש ממשלתנו איננו משנה את הערכת המצב וההתנהלות שלו לפי הנסיבות, שהוא איננו מעריך מחדש את מדיניותו, על הישגיה וכישלונותיה, ומתאים אותה למצב, אלא נשאר תקוע בעידן אחר, כשהוא פונה שוב ושוב – ואני חולקת על דברי פרשנים שנתניהו דיבר לציבור בישראל, לדעתי הוא דיבר לציבור האמריקאי שאוהד אותו, לאוונגליסטים הרפובליקאים, כפי שכבר ציינתי, שמהם מגיעה עיקר התמיכה הפוליטית בו בארצות-הברית. אבל לא היתה בנאומו שום בשורה, לא לעולם הרחב, וגם לא לתושבי ישראל.