אשה של בירה ואשה של יין

 

אשה של בירה כועסת: רציתי בראש השנה לטעום טעם חדש של בירה, אבל ישנם רק סוגים ישנים.

אשה של יין אומרת, אבל ראש השנה הוא חג של יין, לא חג של בירה.

אשה של בירה מתרגזת: ראש השנה זה לא פסח. אפשר לשתות בירה.

אפשר, אומרת אשה של יין. אבל שותים יין. מי ישים בחבילת שי לראש השנה בירה? ישימו יין, ואולי אדום ולבן גם יחד, כי דודי צח ואדום דגול מרבבה.

אשה של בירה מתקוממת: אפשר גם בירה. כי ראשו כתם פז קווצותיו שחורות כעורב.

אשה של יין אומרת טוב קנקן חדש מלא ישן מִיָּשָׁן שאפילו חדש אין בו. אשה של יין אומרת שיש בַּיָּשָׁן עונג שאין בחדש.

אשה של בירה מסכימה שיש תועלת גם בטעם ישן ואהוב. אבל עודנה כמהה לטעם חדש.

אשה של יין כמהה לטעם ישן, חרדה מן החדש. אשה של יין חולמת כרמים רחוקים שאליהם לא תשוב, חולמת משקה צלול שצבעו דבש, חולמת שיכרון. אשה של יין חולמת אשכולות ענבים כבדים מן הגפן, אבל אין טעם ענבים בפיה. גם לא טעם יין. אשה של יין לוגמת מים חיים. רק מים חיים, חולמת מעין מים זכים.

אשה של בירה לוגמת בירה בטעם דבש. כוסה כתם פז קווצותיה שחורות. היא טועמת טעם ישן. היא טועמת טעם חדש.

אשה של יין טועמת חלום. שפתיה יבשות.

גמזו איננו אשם

 

היום ממש ריחמתי על גמזו כששמעתי איך נתניהו מתגולל עליו שההמלצות שלו הביאו כביכול למצב הנוכחי. הרבה פעמים כעסתי על גמזו שהוא מתחנף לנתניהו ומתעסק בתדמית של נתניהו כאילו היה איש יחסי ציבור ולא רופא, אבל היום הרגשתי שנתניהו עושה לו עוול גדול. איזו המלצה של גמזו יושמה בכלל? הוא נלחם בשיניים למנוע את הנסיעות לאומן ואת החגיגה שעורכים שם חסידי ברסלב שאין לה שום קשר ליהדות, כי יהודים לא עולים בשבת וחג על קברים כי לא נוהגים בשבת וחג מנהגי אבלות, ועשרת ימי תשובה נועדו לתפילה וצדקה וחשבון נפש, ולא לחגיגות, ובכלל העלייה לקברי צדיקים היא בעייתית כי אסור לדרוש אל המתים אלא לריבונו של עולם בלבד, אבל בכל מקרה השנה, כשהורים לא פגשו את ילדיהם וילדים לא פגשו את הוריהם ואפילו בני זוג הופרדו במקרים שהאזרחויות שלהם שונות, גם החסידים יכלו לוותר על החגיגה שלהם באומן, אבל לא רק שהם לא ויתרו אלא דרשו ואיימו והכפישו את גמזו שרק ניסה לשמור על הברסלבים מהידבקות בקורונה, ונתניהו המנוול וכפוי-הטובה במקום להראות אחריות ומנהיגות, לא רק שלא העניק לגמזו גיבוי אלא הכריח אותו להסכים למתוה שאיפשר לאלפי חסידים לנסוע לאומן, ובמקום להגיד לחרדים אני עומד מאחורי האיסור לצאת לאומן ואני דורש מכם לציית, הוא נתן לחרדים להתגולל על גמזו כאילו גמזו איננו מינוי שלו, וכאילו הוא עצמו איננו צד בעניין ואין לו שום אחריות. וגם להטיל סגר על ערים חרדיות עם תחלואה גבוהה נתניהו לא הסכים, כי החרדים איימו שלא יצביעו לו והוא מיד התקפל ונכנע להם, למרות שלא נראה לי שהם היו מצביעים ליאיר לפיד אם נתניהו היה מגלה מנהיגות ומחייב אותם לציית להמלצות של גמזו. אם גמזו נכשל זה רק בגלל שנתניהו במקום לתת לגמזו גיבוי התחבא מאחוריו וכל הזמן התחנף לחרדים, ונתן לגמזו להיות השוטר הרע ובעצמו ניסה להיות השוטר הטוב על חשבון כולנו. עכשיו כל המדינה צריכה לשלם מחיר מאד כבד בגלל שנתניהו הוא עלוב נפש פחדן שרק דואג לעצמו ולא מנהיג, או ליתר דיוק המדינה לא צריכה אבל תשלם, למרות שהמומחים חושבים שלא צריך לסגור את כל המשק, כי נתניהו רוצה שיסגרו הכל ובייחוד שיפסיקו את ההפגנות. המפגינים לוקחים את זה מאד קשה כי הם יודעים שהמניעים של נתניהו הם פוליטיים, והבריאות היא רק תירוץ, אבל לדעתי האנשים שהפגינו צריכים להרגיש מאד גאים שהם הצליחו לערער כל כך את נתניהו, ואפילו אם ימנעו מהם להפגין כמה שבועות בכל זאת המחאה תמשיך ולא תדעך. לא מזמן קראתי מאמר על מאבק הנשים בארצות-הברית לזכות הצבעה ומישהו אמר שם שכשמפסיקים ללעוג לך ומתחילים לגלות כלפיך עוינות, סימן שהצלחת, וזה בדיוק מה שקרה עם  ההפגנות, שבהתחלה לעגו להן ואמרו בקושי רבע מנדט, אבל ההפגנות נמשכו ומאד הצליחו, והראו עד כמה ההתנגדות לנתניהו עזה ועיקשת, כי נתניהו מאד אהב להגיד כמה הוא רדוף אבל הוא לא רצה שתהיה לו התנגדות אמיתית, הוא רק רצה להפריח סיפורים על אויבים מדומים שאינם קיימים, אבל עכשיו הוא רואה וכל המדינה רואה כמה אנשים כועסים וכמה נמאס להם משלטון היחיד שלו שנהיה יותר ויותר אוטוריטרי כל הזמן, ומרוקן מתוכן את הממשלה והכנסת וועדות הכנסת ומנהל את המדינה כמו במדינות דיקטטוריות עם ראש המוסד וראש השב"כ שאינם חשופים לביקורת הציבור ואת שר הביטחון ושר החוץ שאינם ממפלגתו הוא כל הזמן עוקף בהתנהלות לא דמוקרטית ואפילו לא חוקית, כמו שהוא רצה לחתום על ההסכמים עם מדינות המפרץ שרק שר החוץ מוסמך לחתום עליהם ובכלל לא הביא אותם קודם לאישור הממשלה והכנסת. ועם הזמן ההסתה של נתניהו ומקורביו נגד המפגינים הלכה והתחזקה, וזה מפני שההפגנות הצליחו, אחרת הוא היה לועג להן, ועכשיו הוא אומר כמה הן מסוכנות, והן באמת מאד מסוכנות לשלטון נתניהו ומערערות את מעמדו כראש ממשלה, כשכל כך הרבה אנשים ממשיכים בעקביות להפגין נגדו למרות שהמשטרה נוהגת כלפיהם באלימות ועוצרת אותם ומטילה עליהם קנסות. הסבל של הציבור מנתניהו הוא סבל איום ונורא והנזק שהוא גורם למדינה כולה הוא מחריד, אבל ככל שהוא ירבה להתעלל באזרחים כך תתערער אחיזתו בשלטון, ככל השליטים המרושעים שמכבידים את ידם על אזרחיהם כשכסאם כבר מתנדנד ונוטה ליפול.   

גזע וגזענות

 

אילון גלעד כתב ביום ו' (18.9.20) במוסף "הארץ" על מקור המושג "גזענות" בעברית, והוא פותח בדיון במושג "גֶּזַע", שעל פי הדמיון למונחים בערבית ובארמית הוא טוען שפירוש המלה הוא "גוף העץ". אבל אין זה כלל בטוח שזה פירוש המלה גזע בתנ"ך.

רק שלוש פעמים מופיעה המלה "גֶּזַע" במקרא ותמיד בהקבלה ל"שֹׁרֶשׁ":

ישעיהו פרק י"א פסוק א':

וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה.

 

ישעיהו פרק מ' פסוק כ"ד:

אַף בַּל נִטָּעוּ, אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל-שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ, גִּזְעָם; וְגַם-נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ, וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם.

 

איוב פרק י"ד פסוק ח':

אִם-יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר, יָמוּת גִּזְעוֹ.

 

לא סביר שיקבילו גזע במובנו המודרני לשורש, שהרי אלה שני חלקים שונים לגמרי של הצמח. גזע אמור להקביל לשורש, כפי שנצר מקביל לחוטר, שניהם ענפים שצומחים מן הצמח האב ויכולים להתפתח לצמח חדש. כך "שורש" ו"גזע" שניהם חלקים של הצמח שמתוכם עולים וצומחים גבעולים וענפים. גם הביטוי "שרש ישי" שמופיע בפסוק י' בפרק י"א בישעיהו מצביע על כך שהמונחים "גזע" ו"שרש" הם מקבילים וניתנים להחלפה זה בזה. קשה גם לחשוב שעם חקלאי כבני ישראל בימי התנ"ך ישתמש בגוף העץ במשמעות של מקור ומוצא המשפחה, כי ברור לחקלאי שמן השורש מתפתח הצמח ולא מגוף העץ המכונה כיום גזע, שבעצמו עולה וצומח מן השורש.

גם התרגומים העתיקים מתרגמים "גזע" כ"שורש". בוולגטה חוזרת בתרגום פסוק זה פעמיים המלה הלטינית radix שפירושה שורש הן כתרגום ל"שֹׁרֶשׁ" והן כתרגום ל"גֶּזַע":

Et egredietur virga de radice Iesse et flos de radice eius ascendet

לאה פרנקל מציעה שהגזע הוא חלקו העליון של השורש, אולי בהשפעת התלמוד הירושלמי בבא בתרא:

דף יז, א פרק ה הלכה ב גמרא  דבי ר' ינאי אמרי הרואה את הצל זה שורש הרואה את החמה זהו גזע. ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יוסי העולה משרשיו ומגזעו זהו שורש מגזעו ולא משרשיו זהו אילן.

מדברי רבי ינאי עולה שהגזע הוא חלק צמח שנמצא מעל פני האדמה, דבר שיכול להתאים גם למונח הגזע בימינו, ואילו דברי רבי חמא מעט סתומים בעיניי, אבל עולה ממנו שהאילן עולה מן הגזע, שימוש לשון שמחזק דוקא את התחושה שאין מדובר במובן המודרני של גזע אלא בחלק הצמח שנמצא בתחתית העץ, קרוב לאדמה, ושחלק הצמח העולה מן הגזע יכול להיחשב לחלק מן השורש, אם אין כאן טעות במלה. ואולי גזע הוא פקעת, שממנה משתלשל השורש וממנה עולה הגבעול?

ומוסיף על הבלבול התלמוד הבבלי:

• דף פב, א גמרא: לי ארעא אלא אמר רב נחמן יקוץ וכן אמר רבי יוחנן יקוץ אמר רב נחמן נקיטינן דקל אין לו גזע סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל דקל דכיון דלמחפר ולשרש קאי אסוחי מסח דעתיה
• דף פב, א גמרא: מתקיף לה רב פפא והא קונה שני אילנות דלמחפר ולמשרש קיימי וקתני דיש לו גזע אלא אמר רב פפא אין לו גזע לבעל דקל לפי שאין מוציא גזע ולרב זביד קשיא מתניתין דזבין לחמש שנין

מה פירוש "דקל אין לו גזע" ו"אין לו גזע לבעל דקל לפי שאין מוציא גזע". אם במובן המודרני של גזע אנו עוסקים, בוודאי שהדקל יש לו גזע. ואם הדקל איננו מוציא גזע, הרי מדובר בחלק אחר של הצמח שאיננו קיים בדקל. ואולי גם הדקל איננו הדקל במובן שאנו משתמשים בו היום לעץ התמר.

וכל זה רלוונטי לעיסוק במונח "גזענות", משום שהמונח הגרמני לגזענות Rassismus נגזר מן המונח Rasse שמציין סוג של בעלי חיים או בני אדם, והוא מונח שמקורו ככל הנראה במלה הלטינית לשורש radix, למרות שיש החולקים על כך ומייחסים למלה מקורות אחרים. לותר מצדו תרגם את המלה "גזע" במלה הגרמנית Stamm שפירושה אכן גבעול או גזע במובן שאנו משתמשים בו היום, ואני מסכימה עם אילון גלעד שהשימוש בעברית החדשה במונח גזע בשתי המשמעויות שלו, כגוף העץ, ובהשאלה כמוצא, או כמין של חיות או בני אדם, הושפע מן הגרמנית., כפי שהזיהוי העברי המודרני של הלויתן עם היונק הימי הושפע מתרגום לותר למלה לויתן כ-Whalfish, למרות שברור מן האיזכור בישעיהו פרק כ"ז פסוק א' "על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון" שמדובר במין נחש. אפשר שדוקא הגרמנית שהיתה שגורה בפי יהודים אשכנזים השפיעה על העברית המודרנית יותר משפות שמיות קרובות.

וראו גם רשימתי "כיצד הפך ישו לפרח"

שיחות ערב ראש השנה

 

שיחות ערב ראש השנה

 

- מה שלומך בת-דודה? ומה שלום הבן-דוד?

- הבן-דוד איננו ממאי. הוא התאבד. לא היה לי לב להתקשר אלייך.

- דיברתי איתך בערב פסח. חשבתי שאתם מתאוששים.

- קיוויתי. רציתי להאמין. אבל הניתוח שנכשל, והוא התעוור. זה היה נורא. והסגר -את יודעת, עשרה חודשים הוא היה בבונקר. הם נשארו בבונקר כל החיים.

- אבל מאז היו לו חיים שלמים...

- (נאנחת)

- זה בוודאי לא קל לך אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, מגיל 14. אף פעם לא נפרדתם.

- (נאנחת) ולך יש נכד נחמד.

- יש לי שניים. אחד בן שלוש שחי באנגליה ולא ראיתי שנה, ואחד בן שנה ושלושה חודשים.

- לזה התכוונתי. עכשיו אני רוצה להגיד שלום לבן שלי.

- עכשיו אני לא יכולה לבוא –

- אני גם לא מרשה לאף אחד להיכנס.

- אבל אני אבוא לבקר אחרי הסגר. תהיו בריאים.

 

מה שלומך, דודה?

אני בסדר. איך אתם?

אנחנו גם בסדר. הייתי אצל הבת ביפו.

אז למה לא באתם לבקר אותי?

אני מפחדת לבקר עכשיו אנשים מבוגרים.

חבל. אין שום דבר. אתמול היינו שלושים אנשים והיה המון אוכל. היו כאלה פקקים שלקח לי שעה להגיע לכפר-סבא. כל דיזנגוף היה מלא מכוניות.

אני נשארת בבית. אני עושה מה שאומרים.

הסגר הזה מיותר. אין כל כך הרבה חולים. צריך לעשות סגר רק איפה שיש חולים.

אני עושה מה שאומרים.

אני כל כך כועסת. זה הכל בגלל הדתיים שביבי רוצה למצוא חן בעיניהם.

הם התומכים הכי נאמנים שלו. יש להם כוח פוליטי אז הם משתמשים בו.

בדיוק. זה מה שמרגיז אותי.

לפחות עכשיו השוק פתוח ואני יכולה לקנות דברים. בסגר הקודם היה לי נורא קשה למצוא מספיק אוכל לכלב.

פה יש הכל. לא חסר שום דבר.

בירושלים היו חסרים בסגר הרבה דברים. אולי בגלל שהמשפחות פה גדולות.

אולי. פה לא חסר שום דבר. אני יורדת לדיזנגוף סנטר ויש לי הכל.

אני מעדיפה ללכת למחנה-יהודה. זה לא ממש קרוב אבל אני יכולה להגיע ברגל.

את די רחוקה ממחנה-יהודה. אני גרתי בירושלים ארבע שנים כשאבא שלך היה סטודנט, והוא לקח אותי לטייל בכל מקום, ואז העיר העתיקה היתה בשלטון ערבי, והסתובבנו מסביב לחומה וראיתי אותם מסתכלים עלינו דרך החורים בחומה, ואבא שלך אמר לי אל תפחדי, הם לא יעשו לנו כלום, הם רק מסתכלים.

אבא שלי תמיד אמר לא לפחד, גם כשהיה מסוכן. חברה שהיתה איתו במלחמת השחרור סיפרה לי איך הוא לקח אותן, שתי בחורות, דרך הגבעות, מירושלים לקריית ענבים, וכל הדרך הן ראו הבזקים של פגזים ושמעו פגזים נופלים, ואבא שלי אמר להן אל תפחדו, לא יקרה לנו כלום, והוביל אותן בבטחה עד שהם הגיעו. אבא שלי תמיד היה לו אומץ.

וסבא שלך? את יודעת שבגיל ארבע-עשרה סבא שלך כבר החזיק רובה והתגונן נגד הרוסים?

נגד הקוזקים. היו שם קוזקים. סבא סיפר לנו תמיד איך הקוזקים היו באים לקנות מצרכים מהמכולת של סבתא בתיה.

את לא נותנת לי לדבר. סבא שלך הוא נולד באוקראינה. חמשת הילדים הראשונים נולדו באוקראינה. רק אטיה האחות הקטנה נולדה בבסרביה. סבתא בתיה היתה מבסרביה. ההורים והאחים שלה היו שם, אז היא רצתה לחזור לשם.

אני יודעת. סבא היה בן חמש-עשרה כשהם עברו לאקרמן. לפני זה הם גרו באוקראינה, ולקחו את סבתא בתיה ללדת את סבא במזחלת, כי היתה סערת שלג, וסבא נולד בשלג באמצע הדרך...

את לא נותנת לי לדבר. אבא שלי העריץ את סבא שלך, והוא עלה לארץ בגללו והוא ירד מהאניה ביפו ורצה לנסוע לבנימינה ובתחנה הוא פגש אשה שחשבה שהוא סבא שלך. היה זמן שסבא שלך ואבא שלי היו כל כך דומים שאנשים החליפו ביניהם. ואבא שלי אמר לאשה שהוא רק ירד מהאניה ביפו ורוצה לנסוע לבנימינה, אבל אין לו כסף, והיא אמרה לו אני אתן לך כסף ותחזיר לי בבית. וסבא שלך חשב שאבא שלי בא לעזור לו במאפיה. אבל אבא שלי לא קם בשלוש בלילה לעבוד במאפיה וכל הלחם נשרף, אז סבא שלך צעק עליו, ואבא שלי אמר לא באתי בשביל שתצעק עלי, אז הוא לקח את הדברים שלו ונסע לירושלים, והמופתי בנה שם את מלון אסטוריה ואבא שלי עבד שם בבניין, הוא היה איש מאד חזק, אבא שלי. ושם הוא שמע שמתארגנת קבוצה להכשרה ברחובות כדי לעלות לגבעת-ברנר, אז הוא נסע לרחובות ושם הוא פגש את אמא שלי והם עלו ביחד לגבעת ברנר, אבל שם הוא הכיר מישהו שאמר לו על עבודה ברחובות, ובגבעת-ברנר לא הירשו לו לעבוד ברחובות, אז הוא אמר שהוא עוזב, והוא אמר לאמא שלי שהוא הולך לרחובות ואם היא רוצה שתישאר בגבעת-ברנר, והיא הלכה אחריו לרחובות, ואחר כך הוא קנה את המגרש שלנו... אחר כך גם האחיות עלו לארץ. מנדל, האח הבכור, בא אחרון. הוא התחתן כבר בבסרביה, וגם הבן שלו בוריה נולד עוד בבסרביה.

היה לו רק בן אחד, נכון?

מזל. הבן הזה היה אדם הכי נורא ואבא הכי נורא.

פגשתי במקרה את הבת שלו במחנה של נוער שוחר מדע. היא היתה מאד נחמדה.

היא נחמדה מאד. היא סיימה את הטכניון והיא נסעה לאמריקה והכירה שם מישהו והתחתנה והיא חיה באמריקה ויש לה שני ילדים, ויש לה אח שגם חי באמריקה. אבל כשהיא ואחיה למדו לא היה להם בית. אבא שלהם לא הירשה להם להיכנס הביתה. אמא שלהם לא הרוויחה הרבה, והיא ביקשה שהוא ישלם שכר לימוד והוא לא רצה. הוא אמר שרק האמא תשלם. וההורים שלי היו נוסעים למנדל. האשה שלו אפתה עוגות נהדרות, והם היו אומרים צריך למדוד את המרצפות, למצוא איפה מנדל מחביא את הכסף... אבא שלי נסע למנדל ואמר לו שאתה צריך לשלם לנכדה את הלימודים, ומנדל אמר שאלתי את הבן שלי והוא אמר לא לתת כסף, שרק האמא תשלם, ואבא שלי אמר למנדל, את יודעת מנדל בא להורי לקפה ועוגה, אבא שלי פתח את הדלת ואמר לו אל תבוא הנה יותר, ויותר הוא לא בא... אבא שלי אמר שמי שלא משלם על הילדים שלו הוא לא אח בשבילו, והיתה לבוריה תימניה משעריים, אז התימניה קיבלה את כל הפרדסים והמגרשים...

אבל נראה שהילדים הסתדרו יפה גם בלי זה. הם כל כך מוכשרים...

הם מאד מוכשרים, אבל הבן דווקא כן ניסה להשיג משהו מזה אבל לא כל כך הצליח לו. הוא בא מאמריקה ונסע לבית-חולים ושם אמרו לו שאבא כבר מת אז הוא נסע לבית הקברות ובדיוק היתה שם ההלוויה שלו...

איזה סיפור.

סיפור סיפור. אני אשלח לך מה שכתבתי כשתבוא המורה שלי למחשבים ביום שלישי.

אני אשמח. שנה טובה, ושרק נהיה בריאים.

 

 

ג'וקים

 

לאחרונה הפסקתי להרוג ג'וקים. פעם כשרק הופיע אחד מהם לעיניי הייתי רודפת אחריו עם המגב ומכה בו בכל כוחי ומשליכה את גווייתו לאסלה ומורידה את המים. עכשיו אני מניחה להם לנפשם. אינני יודעת מה גרם לשינוי אצלי. אולי הזדקנתי מדי כדי לרדוף אחרי ג'וק ולהכות בו. אולי השפיע עלי המשפט שקראתי אינני זוכרת היכן, שג'וקים אינם גורמים כל רע, רק מראם דוחה אותנו שלא בטובתם. חשבתי על זה, שבאמת הם אינם עושים כל רע, הם רק פחות יפים מהחרקים שאנחנו מחבבים, כמו פרת משה רבנו או פרפרים. יום אחד ראיתי ג'וק על דופן ארון המטבח שפונה למקרר. הוא עמד שם שעות והניע את מחושיו כאילו בדק את האוויר או חיכה למשהו. חשבתי שאולי הכלב יהרוג אותו. לפעמים אני מוצאת גוויית ג'וק שכוב על גבו ונראה לי שהכלב טיפל בו. הוא טוב בציד חרקים, ויכול לבלוע זבובים במעופם. הלשון שלו ממש זריזה. אבל בג'וקים אינני בטוחה שהוא נוגע. כנראה גם כלבים נגעלים מג'וקים. אבל אם מניחים להם ופשוט מתבוננים בהם בשקט הם לא יותר גרועים מהמון חיות אחרות. לא הייתי רוצה שהם יתרבו יותר מדי, אבל בינתיים לא נראה לי שמספרם גדל מפני שהפסקתי להרוג בהם. וגם האדישות כלפיהם השרתה עלי שלוה.

מוזר איך האדישות הזאת יורדת עלי פתאום. למשל הכלבה של בעל בתי הקפה, שרודפת אחרינו כשאני מטיילת עם הכלב. היא נהגה לשחק איתו עוד כשהיה גור קטן, ועכשיו, כשהוא גדול ממנה בהרבה, הוא מתכופף אליה ומלקק אותה. היא רצה אחרינו עד לבית הנשיא או לרחוב פלמ"ח ופעם אפילו השתרכה אחרינו עד לגן העצמאות וחזרה אחרינו הביתה. פעם זה היה נורא מרגיז אותי, ממש הרגשתי מועקה כשראיתי אותה שוב רצה אחרינו, ופתאום כבר לא היה אכפת לי. אפילו נוגע ללבי לראות את הכלב מלקק אותה. אני לא יודעת למה קודם כל כך התרגזתי ועכשיו פשוט לא אכפת לי. איך זה שדברים נורא מרגיזים ופתאום מפסיקים להרגיז, וזה בכלל לא מובן למה קודם הם הרגיזו כל כך ופתאום כבר לא.

עדיין מרגיז אותי שאנשים הולכים ומדברים בטלפון הנייד תוך כדי הליכה. זה דווקא לא הפסיק להרגיז אותי. אבל אני חושבת שאם היה לי טלפון נייד הייתי יכולה לצלם בו כל מיני דברים שקורים ברחוב, ואחר כך הייתי יכולה לערוך מהם סרט. אילו הייתי צעירה הייתי הולכת ללמוד איך לצלם סרטים דוקומנטרים, והייתי מצלמת הרבה דברים שאני רואה. אולי גם את הג'וקים הייתי מצלמת. בכל פעם שהייתי רואה ג'וק הייתי מביאה במקום המגב את המצלמה ומצלמת אותו, והיה לי אוסף תמונות של ג'וקים בטלפון ואנשים היו נגעלים כשהייתי מראה אותן. ואז הייתי אומרת להם את מה שקראתי, שג'וקים כלל אינם מזיקים, ואין בהם שום דבר נורא.

אולי אנשים יחשבו שהפסקתי להרוג ג'וקים בגלל "הגלגול" של קפקא, שלגמרי הזדהה עם ג'וקים שאנשים כל כך נגעלים מהם וכל כך רוצים להרוג אותם בכלל בלי סיבה. אבל האמת היא שהמון שנים אחרי שקראתי לראשונה את הגלגול המשכתי להרוג ג'וקים בתקיפות, כאילו הם מהווים איזו סכנה נוראה. בכלל חשבתי שהגלגול של גרגור סמסא בג'וק הוא הזיה והוא מטאפורה למחלת השחפת שהפכה את קפקא לאיש שיורק המון דם שזה יכול להיחשב למגעיל וגם למישהו שאין לו לכאורה ערך בחברה האנושית, ורק רוצים להיפטר ממנו, כי בגלל המחלה הוא רק מהווה עול וצריך לטפל בו. עכשיו אני חושבת שאולי זה קשור גם לעידן הזה של הקורונה, שיש כאלה שחושבים שלא נורא אם אנשים חולים וזקנים מתים מקורונה כי הם לא כל כך מועילים לחברה, ויש כאלה שאומרים לכלוא אותם בבית שלא יצאו עד שתיעלם המחלה – זה הרי הקטע הכי דרמטי ב"גלגול", שהג'וק מתגלה לא רק לעיני המשפחה אלא לעיני שלושת האורחים שממהרים להסתלק בתיעוב. כשאחי היה חולה בסרטן קטלני היו אנשים שלא רצו לבקר אותו כדי לא להזדעזע מהמראה שלו, והם לא חשבו עליו שהיה זקוק כל כך לחברת אנשים, אלא על עצמם שהם לא יצטרכו להתמודד עם רגשות קשים. והם הפסידו, כי מהר מאד מתרגלים לזה שמישהו נהיה חולה ונכה וזה מפסיק להפריע, ואז נשארת רק החוויה האנושית של מגע בנפש האדם שחולה ונפרד מהעולם, וזאת חוויה עצובה אבל זאת גם חוויה של חסד, חסד ששורה על הנפרדים וגם על הנשארים, ונשאר איתם להמשך החיים ועוזר להם להתמודד עם החיים וגם עם המוות, והחסד הזה ניתן רק למי שלא נרתע ולא מפחד. באופן מוזר השעות שביליתי עם אחי הגוסס היו שעותינו היפות ביותר למרות שבזמן אמיתי הרבה פעמים רציתי לבכות ולא בכיתי רק בגלל שהרגשתי שאסור לצער.

אתמול אסתי החברה של אחי סיפרה לי על קרוב משפחה שלה שחולה באותה מחלה כמו אחי וזה מחזיר אליה את כל הזיכרונות מאחי, גם השמחים וגם העצובים, למרות שהמחלה של הקרוב קצת שונה או אולי התגלתה בשלב יותר מוקדם, ואולי יש לו יותר סיכויים לשרוד מאשר לאחי, אבל אסתי היתה בכלל לא אופטימית, ונזכרתי שאיחלתי לאחי שנה טובה בראש השנה כשהוא כבר היה מאד חולה, והוא בכה, וחשבתי אולי לא הייתי צריכה להגיד לו כלום, מה צריך להגיד בראש השנה לאדם שיודע שכמעט בטוח שהשנה מצבו ידרדר מאד והוא ימות? אדם שכבר איבד תקוה?

אני באמת לא יודעת מה צריך לומר במצב כזה. זה צריך להיות משהו מנחם. ראש השנה זה חג של תקוה וגם למי שאין לו תקוה צריך להגיד משהו טוב בראש השנה.

אולי רק להגיד שאוהבים אותו. זה תמיד יכול לנחם. גם מי שאין לו תקוה יכול להתנחם באהבה.

המחשבות שלי קצת מבולבלות השבוע, כי החג הזה מאד מבולבל ומבלבל. אבל אני מאחלת לכולם שימצאו בכל זאת תקוה ונחמה.

שקרים הם תוקפנות

 

כל כך הרבה פעמים שמעתי וקראתי בימים האחרונים שיש ציבור שטוף מוח שמאמין לנתניהו, שאנשים השתכנעו שתפרו לו תיקים, כאילו אם מישהו חוזר על שקר זה אומר שהוא מאמין בשקר הזה. אנשים ממציאים שקרים וחוזרים על שקרים שהמציאו אחרים, לא מפני שהם מאמינים בהם אלא מפני שזה משתלם להם ומשרת אותם. התומכים של נתניהו חוזרים על השקרים של נתניהו כי הם מעוניינים בהמשך שלטונו, ולכן הם מוכנים להמציא כל שקר ולאמץ כל שקר ולחזור על כל שקר שיכול, ולו בדוחק, לסייע לנתניהו להישאר בשלטון וכמובן לחמוק ממשפט ומהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים או בכל אשמה אחרת שמסכנת את שלטונו. נתניהו משמיע את שקריו בערוצי התקשורת המרכזיים ובזמני צפיית שיא, כדי שתומכיו יידעו מה לומר. כל נאום והצהרה של נתניהו זו שעת הדרכה איך צריך לתמוך בנתניהו ומה צריך לענות למתנגדיו. השקרים של נתניהו אינם קשורים לעיוות בתפיסת המציאות אלא לתחושת כוח של מי שנמצא בשלטון ומחזיק את המדינה כולה בגרון. אנשים שאומרים שתפרו לנתניהו תיקים הם אנשים שמכריזים שהם בשלטון והם החזקים, ולכן הם יחליטו איך לתאר את המציאות כדי שתתאים לאינטרסים שלהם ואף אחד לא ייאלץ אותם להודות במציאות שאיננה נוחה לאינטרס שלהם. להם מתאים לומר שלפני שלטון נתניהו נסעו בישראל בסוסים ועגלות ורק בזכות נתניהו יש תעשייה ומכוניות ומטוסים ורכבות, אז זה מה שהם יגידו, לא מפני שאינם יודעים שזה לא סתם שקר אלא סילוף גמור של המציאות שהוא על גבול ההזיה. הם יודעים היטב שמדובר בשקר שאם לא היה עצוב היה מגוחך, אבל השקר משרת אותם ואת רצונם בהמשך שלטון נתניהו, אז הם חוזרים עליו. הד"ר אבישי בן-חיים יודע כמו כולנו שנתניהו נכשל בשלוש מערכות בחירות בהרכבת קואליציה ושהיו לו רק חמישים ושמונה מנדטים בעדו וששים ושניים מנדטים נבחרו על ידי בוחרים שכמהו לסלק את נתניהו מראשות הממשלה. זה שהד"ר אבישי בן-חיים חוזר ואומר שהמפגינים מפגינים נגד תוצאות הבחירות, למרות שהוא יודע היטב שהמפגינים מפגינים נגד גניבת הקולות שלהם לטובת נתניהו המושחת ונגד הנבחרים שרימו והונו אותם כשבגדו בבוחריהם וחברו לנתניהו, זה לא מפני שאבישי בן-חיים טועה להאמין שנתניהו זכה בבחירות. אבישי בן-חיים יודע טוב מאד שרוב הציבור מאס בנתניהו ושאין שאיפה יותר דמוקרטית מלסלק את נתניהו שניצל את אחיזתו בשלטון כראש ממשלת מעבר כדי ללכת לשלוש מערכות בחירות שלא זכה בהן ברוב ולבסוף שיחד את מתנגדיו לתמוך בו באמצעות הבטחות שוא לרוטציה ולמישרות שרים שאת רובן כלל לא התכוון לקיים. זה שהד"ר אבישי בן-חיים אומר כל יום שהדמוקרטיה מחייבת לתמוך בנתניהו, או שנתניהו הגזען והקמצן מייצג את העדה המרוקאית, שזה בכלל בדיחה, זה מפני שהד"ר אבישי בן-חיים תומך בנתניהו כפי שהוא תומך באריה דרעי, ולכן הוא מוכן לחזור על כל שקר שיסייע לו ויפגע במתנגדיו, והוא מנסה לשחזר לגבי נתניהו את קמפיין "הוא זכאי" של דרעי שלא כל כך הצליח בזמנו אבל קנה לו הרבה חסידים וסייע לו לחזור ולכהן כשר הפנים. נכון שקצת מצחיק לתאר את האשכנזי העשיר ורב העוצמה נתניהו בתור נציג ישראל השנייה, אבל אין דבר העומד בפני הרצון. מאד קל לאבישי בן-חיים לומר דברים שקריים ונכלוליים למען נתניהו, כי הוא עובד בערוץ שקנה לבקשת נתניהו הטייקון לן בלווטניק שתומך בנתניהו וזרק מהערוץ את כל מי שהיה לא נוח לנתניהו והשאיר אנשים שמתחנפים לנתניהו בלי בושה כמו הד"ר אבישי בן-חיים. אנשים משקרים כשזה מתאים להם וכמובן כשיש להם הכוח לשקר ולא לשלם על זה שום מחיר. שקר הוא לא אקט של טעות בתום לב או אמונה תמימה. שקר הוא אקט של כוח ותוקפנות כלפי הזולת. לכן השלטון תמיד משקר יותר מהאופוזיציה, כי לשלטון יש כוח ויכולת לשקר. זה לא אומר שבאופוזיציה לא משקרים, אבל פחות יכולים להרשות לעצמם. לכן המתחסדים והמיתממים ששואלים למה מותחים ביקורת דוקא על השלטון אינם נוהגים ביושר, כי השלטון הוא זה שיכול לפגוע בנתונים למרותו. לאופוזיציה אין כוח כזה, ולכן השלטון הוא זה שאנשים הגונים מותחים עליו ביקורת, כי הוא זה שפוגע וגורם עוולות, ולא מי שבאופוזיציה. כמובן שמי שמתחנף לבעלי הכוח ולשלטון ומותח ביקורת דוקא על חסרי הכוח, רוצה להציג את עצמו כנציג החלשים והנפגעים, אבל זה מעשה נוכלות. כשהד"ר אבישי בן-חיים אומר שמגיע המון קרדיט לאלה שלא מפגינים נגד נתניהו הוא הופך את היוצרות ומציג את השלטון ומלחכי פנכתו כאמיצים ואת האנשים האמיצים שיוצאים נגד שלטון הרשע והמרמה כלא ראויים, והוא ממליץ לשבח את המתחנפים לשלטון כמוהו, ובכך משבח בעצם את עצמו. כל מי שמחניף לשלטון ומצדיק אותו מחניף בעצם לעצמו ומצדיק את עצמו, ובדיוק בגלל זה אנשים חוזרים על השקרים שנתניהו ממציא, כדי להחניף לעצמם, שתומכים בהמשך שלטונו. השקרים והחזרה עליהם הם אקט של תוקפנות כלפי מי שנלחמים למען האמת והצדק, ולכן אין שום סיבה להתייחס אליהם ולמי שמפיץ אותם בסלחנות. כל שקר שמופרח איננו תוצאה של טעות או בורות או אפילו טיפשות, אלא ביטוי של זדון נגד אנשים הגונים וישרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קהות

 

בשבועות הראשונים של הקורונה עקבתי כל הזמן אחרי מספרי הנדבקים והחולים ואחר כך המתים. כמעט התמכרתי לטבלאות הקורונה, למרות שידעתי שהתחזיות השחורות שישראל תהיה כמו איטליה וספרד מאד מאד מוגזמות. עכשיו פשוט נמאס לי מזה. זה לא שאני מזלזלת במחלה. ממש לא. אני מאד מקפידה לכסות את הפה והאף למרות שזה עינוי, ואני שומרת מרחק מאנשים ואפילו לא הסתפרתי מאז שהגיעה הקורונה בגלל הפחד להידבק, אבל אני כבר לא מסוגלת להקשיב לדיבורים על הקורונה, וכשמתחילים לדבר על זה בחדשות משהו בי נאטם, ואני לא באמת שומעת מה אומרים, כאילו כבר אין לי מקום לקורונה במוח, כמו שאני לא מסוגלת כבר לראות ולשמוע את נתניהו ואת מיקי זוהר ואת מירי רגב ואת דוד אמסלם ואת אסנת מארק וכשהם מדברים בטלויזיה אני אפילו כבר לא צריכה ללכת כי אני כבר לא רואה ולא שומעת. כאילו צומחים לי קרומים על העיניים והאוזניים ואני מרגישה מין קהות, ואין לי מושג מה אמרו ועל מה למרות שהייתי בחדר, או אולי לא הייתי, הרגליים שלי כבר הולכות מעצמן לחדר אחר או למטבח והידיים שלי עושות מעצמן משהו כמו לשטוף כלים או לטגן חביתה או להסתכל במיילים. ראיתי את "ארץ נהדרת" וצחקתי ואז חשבתי שזה בעצם עצוב. כל מה שקורה ממש עצוב. המון אנשים איבדו את פרנסתם והם מדוכאים ומיואשים ואף אחד לא יודע מה יהיה והשלטון של נתניהו נהיה בכל יום יותר דיקטטורי ועצרו את זאב אנגלמאייר וחנקו אותו והפשיטו אותו עירום כי הוא לבש את תחפושת שושקה שלו שעשויה מספוג ורוד בדמות אשה עירומה אבל היא לא נראית כמו אשה עירומה באמת, היא רק דימוי של אשה עירומה, אף אשה עירומה לא נראית ככה באמת, ואני מחבבת את שושקה ואת אנגלמאייר, ובהתחלה כשקראתי שעצרו אותו מאד צחקתי אבל אחר כך הבנתי כמה השוטרים התעללו בו ורק רציתי לבכות. אני יודעת שהקורונה מחלה מאד קשה, אבל כל הזמן מטרידה אותי המחשבה מה באמת המצב ואם נתניהו ממרר את חיינו בגלל המחלה או שהיא רק תירוץ, בגלל שהוא יודע שהרבה יותר אנשים רוצים שהוא יתפטר מאלה שרוצים שהוא יישאר והוא רוצה בכל מחיר להפסיק את ההפגנות, כי הוא יודע שעל כל אדם שיוצא מהבית להפגין למרות הקורונה והמשטרה שמתעללת במפגינים ישנם  אלפים רבים שמפחדים כמוני, ורק מתפללים שהסיוט של נתניהו והסיוט של הקורונה, שלא ברור איזה מהם גרוע יותר, ייגמרו כבר, ושיהיה אפשר להסיר את הרעלות מהפנים ולנשום קצת אוויר.

הספינה פגסוס

 

השבוע קיבלתי עוד דרישת שלום מרגשת מהילדות, כאשר יותם ראובני, בביקורת במוסף "ספרים" (28.8.20) על שיריו של דודו פלמה (כשהגענו מן הים, הוצאת עמדה) נזכר בעלייתו לארץ, כשהגיע עם אביו ואחיו לחיפה בשנת 1964 בספינה "פגסוס" שיצאה עשרה ימים קודם לכן מנאפולי, וחש בדידות ועצב. בשנת 1964 הייתי בת שמונה, והתגוררנו אז בקומת הגג ברחוב הלל 45 בחיפה, וכל מפרץ חיפה היה פרוש לפנינו ממרומי המרפסת הגדולה עם התריסולים הכחלחלים וגם מחלון חדר הילדים עם הסורג שממנו צפינו שעות על הספינות היוצאות ובעיקר הנכנסות לנמל, שפגסוס כחולת הארובה היתה מהקבועות והאהובות שבהן, יחד עם אחותה ונוס. האמנו אז שהן מגיעות מיוון, אבל הרבה יותר הגיוני שונוס, ולפיכך גם פגסוס, הגיעו מאיטליה, כפי שמציין ראובני, והן הפליגו ושבו בקביעות בין איטליה וישראל, ומה שכלל לא ידעתי אז, הביאו ארצה עולים חדשים עצובים ובודדים, כי מעטים עלו אז בשמחה לארץ, הרוב נמלטו או סולקו מארצות מוצאם, דברים שכמובן לא ממש ידעתי באותן שנים של תמימות. אינני יודעת אם יותם ראובני ימצא איזו נחמה מאוחרת בכך ששני ילדים חיפאים, בת שמונה ובן חמש, עמדו בפיג'מות בחלון חדרם וצפו בשקיקה בספינה פגסוס הנכנסת לנמל, ונפנפו לה כמו לחברה ששבה הביתה ממסע, ולמרות שנולדו בחיפה וגדלו במולדתם הם לא היו ילדים שמחים במיוחד. בכל שרתה אז אווירת נכאים, ואם עברת ברחוב בארבע אחרי הצהריים שמעת מכל הבתים את הרדיו משדר את הפינה לחיפוש קרובים, וברחוב היתה דממה, כך שאפילו הילדים המשחקים בקלאס על המדרכה דממו. הצפירות העזות של הספינות שהרעידו את העיר התחתית ונשמעו בכל הדר הכרמל היו הצליל השמח ביותר שנשמע בחיפה באותם ימים, והסירות הקטנות והמהירות של משמר החופים שהתרוצצו סביב הספינות הגדולות והובילו אותן למקומן ליד הרציף נראו כמו מקבלי פנים זריזים וחייכניים. ביום העצמאות לקחו אותנו לשיט בנמל בסירות של משמר החופים, כולנו לבושים בכחול לבן ומנפנפים בדגלונים ונרגשים מאד, ולבד מן ההפלגה בכנרת מטבריה לעין גב, זו היתה החוויה הקרובה ביותר לשיט בים שנפלה בחלקי. כשנסענו לראשונה בחיינו לחו"ל, לבקר את חברתה של אמא הדודה רוזינה בביתה ברומא, כבר הייתי בת שמונה עשרה והיה כבר ברור שלחו"ל טסים במטוס ולא מפליגים ימים ארוכים באניית נוסעים, למרות שגם האניות הפכו משוכללות יותר וההפלגה לאיטליה התקצרה לשלושה ארבעה ימים. עוד שנים המשכתי לחלום על נסיעה לאירופה באניה, ואפילו ביררתי את מסלולי האניות, רק כדי לגלות כמה בלתי מעשית ההפלגה הזו, שמגיעה מחיפה עד יוון ושם צריך להחליף נמל וספינה כדי להגיע לאיטליה. מי עוד שט בספינות כדי להגיע ליעד מסוים? ואפילו ספינות הענק שהציעו מלון צף ושיט תענוגות מסביב לעולם והתגלו כמדגרות קורונה ספק אם תחזורנה להיחשב למחוז חלומות, שלא לדבר על גורלה המר של ספינת התענוגות "קוסטה קונקורדיה" בעלת שבעה עשר הסיפונים, שרב החובל הפוחז שלה התקרב מדי לחוף טוסקנה, נתקל בשרטון שקרע והטביע את ספינתו ואז נמלט ממנה, מותיר אחריו שלושים ושניים הרוגים ועשרות פצועים. וספינה שכובה על צדה כמו לויתן ענק שגווע על החוף. גם אז חשבו שאנשים יפסיקו לשוט בספינות תענוגות וזה לא קרה, אבל הקורונה כנראה ניצחה את ענף שיט התענוגות, לפחות כך זה נראה בינתיים. אני לפחות ויתרתי על החלום לשוט, חלום שמקורו אך ורק בספרי מסעות שהייתי מכורה להם בילדותי, כמו "אי המטמון" ו"שמונים יום מסביב לעולם" וגם סיפורים אמיתיים כמו מסעות הקפטן קוק ופרדיננד מגלן וקולומבוס. מאנשים ששטו באמת שמעתי רק סיפורי זוועות על אניות. אבי סיפר תמיד על חציית הלה-מאנש שבה הקיאו הנוסעים, והוא ביניהם את נשמתם, ספינות המעפילים סיפקו בעיקר סיפורי סבל ואסונות, וקולם טויבין בספרו היפה "ברוקלין" מקדיש פרק ארוך במיוחד והרבה יותר מדי מפורט לליל סערה מסויט בספינה מאירלנד לארצות-הברית, ואפילו בכנרת אנשים טובעים למוות, למרות שכשטובלים במימיה המתוקים קשה להאמין שהדבר אפשרי. אמי מעולם לא סיפרה על מסעם מפולין לארץ-ישראל, וגם סבי וסבתי לא סיפרו דבר, אולי מפני שרבים כל כך מאלה שהשאירו מאחור נרצחו שנים ספורות אחר כך, ואולי הם חשו אשמה. כמה מעט אנחנו יודעים על הדורות הקודמים ועל העבר הקרוב, שמיעטנו לשאול עליו כשעוד היה את מי לשאול. כעת אני משוטטת באינטרנט, מחפשת מידע על אניית הקו פגסוס משנות החמישים והששים ואיני מוצאת דבר. גיליתי שכמה וכמה ספינות של הצי המלכותי הבריטי נקראו כך, הראשונה בהן היתה ספינת מפרש קטנה שהושקה בשנת 1776, השנה שבה קיבלה ארצות-הברית עצמאות, אחריה נקראו בשם זה ספינות תותחים, מיכליות, והאחרונה שנקראה כך היתה נושאת מטוסים שנבנתה עוד קודם והושקה מחדש בשם זה בשנת 1934. מצאתי גם ספינת טיולים חדשה בשם זה שנוסעת ליעדים אקזוטיים כמו איי סיישל, שבילדותי לא שמעתי על קיומם. על פגסוס וונוס, ספינות הנוסעים שצפיתי בהן מגיעות ועוגנות בנמל חיפה בילדותי לא מצאתי דבר, אבל הן עוגנות קבע בזכרוני.