חייהם אינם הפקר

אולי הפעם היה מן החיוב ברשעות הפנאטית, או הפנאטיות המרושעת, של ברוך מרזל, שחשף בפנינו כי תלמידי המכינה הקדם צבאית בני ציון, שעשרה מהם נספו בשטפון בנחל צפית, ביקרו אצלו, והוא חשב שהם נחמדים מאד, אבל כמובן שהבנות אינן מתאימות לשירות צבאי, וראיה לדבר שנסחפו בשטפון אל מותן ולא נצלו. ולא יכולתי שלא להיזכר למקרא הדברים במבחן המים, שנהגו לערוך בימים עברו לנשים החשודות בכישוף, שנזרקו לנהרות כדי לבדוק האם תטבענה, שאז הפסדנו אשה הגונה, או שמה יצופו על פני המים, שאז מכשפות הן ויש לשורפן חיים. אין לנשים, ואפילו נערות צעירות ותמימות, רווח והצלה, לא מן המרזלים, (וגם לא מן הברקים, שבקרב מבזי הנשים נוהגים כמבזי נשים). אבל בזכות דבריו של מרזל נפתח לנו חלון לאותה פעילות של המכינה הקדם-צבאית, שרק מחמאות הועתרו עליה, וכופרים בעיקר כמוני תהו, מדוע צה"ל, שיש לו מערך הכשרה וחינוך אדיר להשלמת השכלה והכשרה לענפי השירות הנדרשים, נזקק למכינות קדם-צבאיות שתקציבן מגיע ממשרד הביטחון וממשרד החינוך גם יחד. ובכן, לא רק כדי לצאת למסעות התאבדות בנחלי מדבר יהודה בימי גשם ושטפונות, אלא גם  כדי לפגוש למשל את ברוך מרזל, בריון מורשע המתמחה בשנאת ערבים, נשים והומוסקסואלים, ערכים חשובים מאד בארץ המתנחלים, כדי שאם ישרתו בשטחים, בחברון למשל, ידעו כמו אלאור אזריה, שהמפקד העליון שלהם איננו גדי איזנקוט, אלא ברוך מרזל, כפי שהצטייר מתחקיר "עובדה" על פרשת אלאור אזריה. ודאי יאמרו לנו שיש עוד מגוון פעילויות עשיר במכינות, וגם מעשים טובים הם מרבים לעשות, אלא שמסגרות התנדבות לעזרה בקהילה אינן חסרות, ואין לשם כך צורך במערך של למעלה מחמישים מכינות קדם-צבאיות, שחלקן הן ישיבות תיכוניות שבכך עוד יש היגיון, גם אם עדיין קשה להבין מדוע משמשות המכינות האלה במה לביזוי נשים והומוסקסואלים ברוח דברי מרזל ובמפגן דומה של עדינות נפש וטעם טוב. קשה היה להחמיץ גם את החיפזון שבו קמו דוברי המתנחלים להגן על המכינות הקדם-צבאיות, ולהטיף לנו לא להיות שיפוטיים. אותם האנשים שלאחר כל פיגוע ממהרים להכריז שהשמאלנים אשמים, שתומכי הסכם אוסלו מכונים בפיהם פושעי אוסלו, ושתומכי ההתנתקות לדעתם, כפי שביטא אותה למשל ח"כ מוטי יוגב הידוע כעולה בדי-ניין, ראויים למות בפיגועים, וכמובן הם ממהרים להכריז שכל פיגוע הוא הוכחה לכך שחייבים לבנות עוד התנחלויות ועוד בתים בהתנחלויות, ולגרש ערבים, או להרוג ערבים, פתאם נתקפו בפייסנות מופלגת, והכריזו מעל כל במה שאסור לשפוט, וששיפוטיות היא דבר רע, וגם הזרימו אוטובוסים של בני נוער לעצרת זיכרון בכיכר רבין, להם יש כסף להביא אנשים באוטובוסים לכיכר רבין או לביקורים בהתנחלויות או לקלפי, ובלבד שלא יפגע המפעל הקדוש של המכינות הקדם-צבאיות, שבמסגרתו מוזמנים צעירים דתיים וגם חילוניים להיפגש עם אישים כמו ברוך מרזל או לשמוע דברי הסתה נגד כל אויביהם, הנשים, ההומוסקסואלים, מתנגדי ארץ ישראל השלמה וכל מי שאיננו מתלהב ממודל הגבריות של ברוך מרזל  או יגאל לווינשטיין.

וכמה בולט הדי-אן-איי המתנחלי הזה באופן שבו הובלו הצעירים הנותנים את אמונם במדריכיהם אל מותם בשיטפון: בפתח נחל צאלים הציבה המשטרה מחסומים, אז הם לא שבו אחורה, אלא פנו ויצאו לנחל צפית, ששם לא הציבה המשטרה מחסומים, ממש כמו שמקימים התנחלות לא חוקית בשטחים: עוקפים את מחסומי המשטרה ועולים להתנחלות מדרך אחרת, שהרי מדובר בפעולה קדושה, שלא החוק ולא המשטרה ימנעום ממנה. וכפי שסיפר אחד מהנערים הניצולים לכתב הטלויזיה, אמרו להם שהם חייבים לצאת מן הנחל עד השעה שלוש, כי אז יבוא שיטפון. והם לא שאלו מה יקרה אם השיטפון יקדים, וככל הנראה גם מדריכיהם לא שאלו את עצמם את השאלה המתבקשת מה יקרה אם השיטפון יקדים והם יהיו עדיין בתוך הנחל. והשיטפון, חצוף שכמותו, הקדים ולקח איתו את הנערות שבחייהן שיחקו המארגנים פוקר מות: שהרי מדברי הנער התם הזה ברור מעל לכל ספק שהמארגנים ידעו גם ידעו שהשיטפון צפוי, ושהם מכניסים את הנערים, ובעיקר את הנערות שהלכו בקרקעית האפיק, למלכודת מות, שרק מזל טוב או נס יצילן ממנו. הם בוודאי לא רצו בתוצאה הנוראה, אבל גרמו אותה במעשים של טירוף והפקרות שמתנוסס מעליהם דגל שחור של זילות חיי אדם. ההחמרה לחקירת עבירת הריגה לא הפתיעה אותי: מן הרגע הראשון חשתי שסיכון חיים כה חמור של חיי בני נוער צעירים, בידיעה מלאה ששטפון גבה את חייהם של שני בני נוער ביום הקודם, ושהשיטפון צפוי ואפילו זמנו ידוע: בשעה שלוש, חמור בהרבה מגרימת מות ברשלנות, שכן לא רשלנות יש כאן אלא הפקרות זדונית, בלתי נתפסת כמעט, שכן המוח איננו קולט מה דחיפות יש בטיול של בני נוער שחייבים להוציאו לפועל בזמן סערה חריגה בנוראותה, גם לו הסכנה היתה פחותה בהרבה. וחייבים להיות שיפוטיים, כי לא להיות שיפוטיים פירושו להסכין עם זילות נוראה של חיי אדם, פירושו לשכוח שבצלם אלהים ברא את האדם, ושחייהם של עשרה בני נוער צעירים שנתנו את אמונם במפקירי חייהם, חייהם שנגזלו מהם באבם, אינם הפקר.

עוד לא מאוחר לסלק את מרזל

אתמול קיבלנו הוכחה חיה למה שקורה כשלאומנות אלימה מרגישה שהדמוקרטיה מגינה עליה. ישנה דיעה תמימה כזו, שאם יניחו לתנועות לאומניות אלימות להתמודד בבחירות דמוקרטיות, זה ימתן וירסן אותן, ויגרום להן לנהוג על פי החוק וכללי המוסר המקובלים. ישנה דיעה כזו, למרות שהמציאות, גם בישראל, ואין צורך להזכיר שגם בעמים, מוכיחה שוב ושוב את ההיפך. לאומנות אלימה ניזונה מקרקע גידול של שלילת הזולת, שלילת האנושיות שלו ושלילת זכותו לבטא את שונותו, ולכן איננה יכולה להשתתף במשחק הדמוקרטי, שכולו מבוסס על הכרה בקיום האנושי של הזולת ובזכותו להיות שונה ולבטא את שונותו.

אין זה מקרה שהלאומנות האלימה משתלבת בדיכוין של נשים ובשלילת זכותן לפעול במרחב הציבורי ולייצג את עצמן. האשה היא הזולת המובהק ביותר, השונות שלה לעומת הגבר היא השונות הבסיסית ביותר שנתפסת כנחותה. מי שכל תפיסת עולמו מבוססת על חוסר יכולת להכיר בשיוויון בין בני אדם שונים, יתקשה להכיר בשיוויון האשה, ויסרב להכיר בזכותן של נשים לפעול במרחב הציבורי ולהתבטא בו.

לא במקרה הפכה חנין זועבי למושא ולמוקד של האלימות הלאומנית, למרות שחברי כנסת ערבים גברים אמרו לא פעם דברים דומים ועשו מעשים מקוממים אף יותר, כמו הצדעה במועל יד כלפי חברי כנסת יהודים והשוואות אינסופיות בין ישראל לנאצים ובין הפלשתינים ליהודים בשואה, ביקור במדינות ערב ונשיאת נאומים בטלויזיות ערביות זרות כנגד ישראל בזמן מלחמה ועוד ועוד. גם אם לא פעם ננקטה אלימות כלפי חברי כנסת ערבים –  לרוב מצד אותם אנשי כ"ך שתקפו אתמול את חנין זועבי, מעולם לא הופנתה אלימות כה רבה וקשה וממושכת כנגד חבר כנסת ערבי שהוא גבר, ומעולם לא נעשה ניסיון כה שיטתי ועקבי לשלול לגיטימיות ולהרחיק כלפי חבר כנסת ערבי שהוא גבר, ואין זה מקרה.

חנין זועבי סובלת מאלימות גם מפני שמעשיה ודבריה מקוממים ישראלים רבים, אבל בראש וראשונה היא סובלת מאלימות מפני שהיא אשה. לא שהעובדה שהיא ערביה איננה ממלאת תפקיד מרכזי בתוקפנות ובאלימות כלפיה. היותה ערביה בהחלט ממלאת תפקיד, אבל היותה אשה ממלאת תפקיד משמעותי בהרבה, וזה ניכר בהתבטאויות כלפיה, בהתייחסות ללבושה המודרני, להיותה רווקה, לעניינים שכאשר מדובר בגבר הם נחשבים לבלתי רלוונטיים. מהאלימות שחנין זועבי סובלת ממנה סבלו גם חברות כנסת ופעילות פוליטיות יהודיות, כמו יעל דיין ששפכו עליה תה רותח, והעובדה שיעל דיין תמיד התנהלה באיפוק ובעדינות לא מנעה זאת. במשך השנים הייתי עדה לאלימות של אנשי כ"ך – תמיד אותם אנשי כ"ך, אותם פרצופים מוכרים משנים, בכל פעם באדרת אחרת, כעת מופיע אחד מביריוניהם המוכרים כעורך-דין של חבריו -  כלפי הנשים בשחור וכלפי הצועדים במצעדי הגאווה, ותמיד שילבה האלימות שלהם לאומנות, שנאת נשים ושנאת וביזוי השונה. גם חברת הכנסת מירי רגב, שבעצמה מבטאת לא פעם אלימות לאומנית, וקראה כלפי חנין זועבי בערבית "לכי לעזה, בוגדת", סובלת בעצמה מאותה שנאת נשים, שהופכת אותה למושא ללעג וקלס יותר מאשר את כל חבריה הגברים, שאינם מתבטאים באופן שונה בהרבה. חבל שחברת-הכנסת רגב איננה מבינה זאת, שבהשתתפות שלה בתוקפנות כלפי חנין זועבי, היא פוגעת גם בעצמה.

נשים צריכות לקום ולהתקומם נגד תוקפיה של זועבי ולהגן עליה, מפני שהאלימות נגד זועבי היא יותר מכל דבר אחר אלימות נגד נשים. ותנועת כ"ך, למי שלא הספיקו לו מעשי חבריה בעבר, היא תנועה שהדמוקרטיה חייבת לאסור על פעילותה ולמנוע ממנה להתמודד לכנסת, מפני שמדובר באנשים מסוכנים, שמקבלים את ההיתר לפעול כמפלגה ולהתמודד לכנסת, כהתרת רסן לאלימות חסרת המעצורים שלהם. עדיין לא מאוחר לעתור לבית המשפט שנית, לאור אירועי אתמול, ולדרוש את פסילתם של אנשי כ"ך מהתמודדות לכנסת. אבוי לנו אם אנשים אלה ישבו בכנסת ישראל וייהנו מחסינות.