בְּדָמַיִךְ חֲיִי

 

יש מי שחשים אי נוחות למקרא שני הפסוקים מיחזקאל ט"ז המצוטטים בהגדה בהיפוך סדר: פסוק ז' תחילה, ופסוק ו' אחריו:

(יחזקאל ט"ז, ז): "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. (יחזקאל ט"ז ו): וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִך חֲיִי."

פרק ט"ז ביחזקאל הוא פרק בוטה מאד, שבו מתוארת ירושלים, כלומר העם היהודי, כתינוקת נטושה שהאל אוסף ומגדל, מלביש ומטפח, ובא עמה בברית (פסוק ח), כלומר נושא אותה לאשה, ומעתיר עליה מכל טוב "וַתִיפִי בִִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה" (פסוק י"ג), אך היא יוצאת לזנות, כלומר עובדת אלהים זרים, והאל מביא עליה עונש נורא. התיאור של ירושלים המייצגת את עם ישראל כאשת ה' מופיע גם אצל ירמיהו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתִָיךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"  - גם אצל ירמיהו התיאור הזה מקדים את הנבואה על ירושלים שעזבה את האל וזנתה עם אלהים אחרים, ואצל שניהם מופיעה ירושלים בדמות עם ישראל כאשה בוגדת בבעלה, הוא ה', ויוצאת לזנות.

ברוח הפרק פירשו חז"ל את האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כתיאור שמרמז לשני טכסי דמים: האחד ברית המילה, והשני זבח הפסח ומריחת דם השה על המשקוף כדי שלא תבוא על בני ישראל מכת בכורות שהכתה את מצרים: וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה': וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

שני האירועים מסמלים את הברית בין העם לאלהיו, שהנביא ממשיל לברית נישואים. חז"ל דנו יותר בנמשל מאשר במשל, ואני מניחה לנמשל ופונה אל המשל.

הייחוד בתיאור ירושלים אצל יחזקאל איננו רק בתיאור הבוטה של חטאי ירושלים, אלא בתיאור יחסי אלהים ועם ישראל מראשית ימיו של עם ישראל כיחסי אב מאמץ-בעל עם תינוקת נטושה, שגדלה להיות נערה נטושה. בכך הוא מדגיש באופן מיוחד את פגיעותו של עם ישראל, תיאור מכמיר לב שמספר לנו גם על גורלן של בנות תינוקות שניטשו, דווקא בנות, שמאחר שנולדו בנות, לא היו רצויות להוריהן, ובכך הוא מספר מבלי דעת הרבה על גורלן של נשים בימי המקרא ולא רק בימי המקרא.

" וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ."

זהו תיאור חי ונורא של תינוקת נטושה שלאחר לידתה, מן הסתם בסתר, הושלכה בשדה: לא כרת שרך – חבל הטבור נותר מחובר אליה, לא רחצוה ולא פיזרו עליה מלח כפי שנהגו בתינוקות לצורך חיטוי ולא חיתלוה בחיתולים, כלומר היא לא נעטפה בבד למען ייחם לה, אלא הושלכה בשדה למות, עודנה מגואלת בדם הלידה, ודומה כי מראה כגון זה לא היה מהנדירים, אלא שהנביא כבר ראה כמותו, ואולי יותר מפעם אחת.

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי." הדם כאן הוא דם הלידה, דם האם שהתינוקת הנטושה לא נוקתה ממנו. התיאור כאן איננו תיאור של אימוץ התינוקת: היא נותרת בשדה, אבל איננה גוועת אלא נותרת בחיים וגדלה ללא אב ואם, "כצמח השדה": "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." התינוקת העזובה נותרה בחיים וגדלה לנערה, אבל נותרה עזובה ועירומה. ורק כעת מאמץ אותה האל לחיקו:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--וַתִּהְיִי-לִי.  וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם, עַל-אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים, עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה."

התינוקת הנטושה איננה מרוחמת ונאספת אלא גדלה פרא עד ש"עתה עת דודים", עד שדם הווסת מעיד על היותה נכונה למשכב דודים. כעת פורש האל את כנפו עליה, מכסה אותה בכנף בגדו ומכסה את ערוותה המדממת, ובא איתה בברית, כלומר לוקח אותה לאשה. כעת הוא רוחץ אותה במים ושוטף את דמיה מעליה וסך את בשרה בשמן, ומלביש אותה בגדי פאר ומעטר אותה בתכשיטים, בנזם באפה וברביד על גרונה, שמקשטים את האשה וגם כובלים אותה לבעלה, שכן אלה תכשיטים שמסמלים את היות האשה שייכת לבעלה ואסורה לאחרים, במקרה זה משל לאלהים אחרים. הנערה העזובה היא כעת רכושו של בעליה, הוא המלביש והקושט אותה, ובכך הוא מסמן את שייכותה אליו.

היפוך סדר הפסוקים בהגדה של פסח יוצר תחושה שהגואל ראה את הנערה בבגרותה, בשלה לנישואין במושגי הזמן, ואז אמר לה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי", כאילו האמירה והברית נכרכו זו בזו, אבל התיאור אצל יחזקאל אכזרי בהרבה: התינוקת הנטושה גדלה נטושה ועירומה, אין לה כסות ואין לה דואג, ורק לאחר שניכרו בה סימני ההתבגרות: שדיה הפכו לשדי אשה, ערוותה התכסתה שיער ודם הווסת ניגר ממנה, בלשונו של יחזקאל "עתה עת דודים" גאל אותה ה' ובא איתה בברית, ונתן בה את סימני בעלותו: נזם באפה ורביד על גרונה. אך היא בגדה בברית ויצאה לזנות ועל כך תענש עונש נורא: ירגמוה באבן, יבתקוה בחרבות, ישרפו את בתיה באש ויעשו בה שפטים "לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת" – יבזוה בין הנשים, מאחר שזנתה תחת בעלה.

חז"ל פירשו "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כדם הברית ודם זבח הפסח הנמרח על המשקוף כדי לגונן על בתי העברים ממכת בכורות, שני טכסי דמים המסמלים את בריתו של עם ישראל עם אלהיו, אבל הדמים שמתאר יחזקאל הם דם הלידה ודם הווסת, ו"בְּדָמַיִךְ חֲיִי" הוא תיאור של חיי האשה הנולדת וגדלה כדי ללדת, באה לחיים בדמים ובאה לעִתָּה בדמים ויוצרת חיים בדמים וכך היא חיה בדמיה, וזהו כוחם של חיי האשה וגם פגיעותם הרבה. בשנה הזו שנעשו בנו שפטים וביתקונו בחרבות ושרפו את בתינו באש ועודנו מתבוססים בדמנו, אולי יותר מן ההגדה כולה נכונה לנו האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי".

 

תנים ותנין, לילית וסירנה

כשכתבתי את רשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון"

שמתי לב לחילופי הצורות "תנים" ו"תנין" בתנ"ך, כאשר לרוב ברור לקורא העברית מתי מדובר ב"תנין" ומתי מדובר ברבים של "תן".

למשל ביחזקאל, כאשר לראשונה מופיע לעינינו התנין בדמות תנין היאור, הקרוקודיל, החיה שעמה אנו מזהים את התנין גם בעברית המודרנית, נכתב "תנים" ולא תנין:

דבר ואמרת, כה אמר ה': הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני: ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת יאורך בקשקשותיך, והעליתיך מתוך יאוריך, ואת כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק:

                                                      יחזקאל כ"ט, ג-ד

וגם באיזכור הנוסף ביחזקאל ל"ב פסוק ב נכתב "תנים":

בן אדם שא קינה על פרעה מלך מצרים, ואמרת אליו כפיר גויים נדמית, ואתה כתַּנִים בַּיַמִּים, ותגח בנהרותיך ותִּדְלַח מים ברגליך ותִּרְפֹּס נהרותם.

בשני מקרים אלה, כמו ברוב איזכורי התנין בתנ"ך, תורגם תנין בתרגום השבעים בוולגטה כ"דרקון". כך למשל יחזקאל כ"ט, ג:

draco magne qui cubas in medio fluminum tuorum, et dicis meus est fluvius et ego feci memet ipsum

במגילת איכה שאנו קוראים היום, צום תשעה באב (נדחה לעשירי באב בגלל השבת), פרק ד, פסוקים ג-ד, מצוי חילוף הפוך, ולגבי רבים של "תן" במקרה זה נקבת התן, נכתב "תנין":

גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר. דבק לשון יונק אל חִכּוֹ בצמא, עוללים שאלו לחם, פורש אין להם.

וכוונת הפסוק להשוות בין עולליה הצמאים והרעבים של ירושלים שאין מי שמניק ומאכיל אותם, לבין החיות שדואגות לגוריהן.

צירוף תנים ויענים, ליתר דיוק בנות-יענה, יחדיו, מופיע גם אצל הנביאים ישעיהו ומיכה:

ישעיהו ל"ד, י"ג-ט"ו:

"ועלתה ארמנותיה סירים קמוש וחוח במבצריה, והיתה נוה תנים, חציר לבנות יענה: ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא, אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח. שמה קננה קפוז ותמלט ובקעה ודגרה בצלה..."

ותרגומו בוולגטה:

Et orientur in domibus eius spinae et urticae et paliurus in munitionibus eius et erit cubile draconum et pascua strutionum: et occurent daemonia onocentauris et pilosus clamabit alter ad alterum ibi cubavit lamia et invenit sibi requiem, ibi habuit foveam ericius et enutrivit catulos  

כלומר: תהיה למשכב דרקונים ולמרעה בנות-יענה – תנים מתורגם כאן כדרקונים, כמו התרגום הנוצרי הנפוץ ל"תנינים". ציים מתורגם כאן כ"שדים" ואילו "איים מתורגם כ"אונוקנטאורים", מעין קנטאורים שמחציתם אדם ומחציתם חמור במקום סוס. שָׂעִיר מתורגם בשם התואר pilosus שפירושו הוא שָׂעִיר כשם תואר, ללא קשר דוקא לתיש. כלומר תמונת חיות הבר של ארץ-ישראל המשתכנות בארמנות החרבים שמתאר ישעיהו, תמונה ריאליסטית לגמרי, הופכת בתרגומים הנוצריים לתמונה מיתולוגית של יצורים על-טבעיים. לכך נוספת "לילית", שהיא ככל הנראה עוף לילי, אך כאן היא מתורגמת כ-lamia, אף זו דמות מיתולוגית של מכשפה אוכלת ילדים, שמתוארת כמחציתה אשה מחציתה נחש, או כאשה כל כולה שצמוד אליה נחש או עור נחש. סביר מאד שדמותה המיתולוגית של לילית כאשת אשמדאי מקורה בחיבור הזה שיצרו התרגומים הנוצריים בין לילית – עוף לילי שמשלב ישעיהו בתיאורי החורבן שלו, לבין Lamia המיתולוגית, וכך מתוארת אף לילית באמנות – בדמותה של לאמיה.

נתבונן שוב על פסוק ג בפרק ד במגילת איכה:

גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר.

בתרגומים הנוצריים לפסוק זה לא תורגמה המלה "תנין", שמשמעותה תנים, כדרקונים, כמו בפסוקים בישעיהו ובמיכה אלא כ-lamiae, שוב אותה דמות מיתולוגית של מכשפה אוכלת ילדים שתירגמה בישעיהו את השם לילית, אבל הפעם בלשון רבים:

 Sed et lamiae nudaverunt mammam lactaverunt catulos suos, filia populi mei crudelis quasi strutio in deserto

כאמור תיאור נוסף המשלב תנים ובנות-יענה מופיע אצל מיכה פרק א, פסוק ח:

עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שילל וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה.

ותרגומו:

Super hoc plangam et ululabo vadam spoliatus et nudus faciam planctum velut draconum et luctum quasi strutionum

גם במיכה וגם בישעיהו תורגמו "תנים" כ"דרקונים", למרות שברור מן התיאור במגילת איכה שמדובר ביונק. יש שמטילים ספק שמדובר ביונק המוכר לנו כיום כתן, ואילו "יענים" או "בנות-יענה" מתורגמים כ-Strutio, בשם המלא Strutio camelus, שמה של החיה שאנו מכנים כיום יען או בת-יענה, שהיא עוף נטול-קול, דבר שאיננו מתאים לאופי החיה או העוף המתואר בתנ"ך, שקולו, כמו קול התן, קול יללה, המזכיר מספד ואֵבֶל. ואפשר שגם בת-היענה היא יונק מיילל ולאו דוקא עוף, שהרי על פי ישעיהו שמקביל "נוה תנים" ל"חציר לבנות-יענה", בת-היענה שבמקרא היא איפוא חיה ששוכנת בחציר וכנראה אוכלת חציר, ולכן לא נראה לי גם זיהויה עם עופות טורפים או דורסי לילה כדוגמת הינשוף, כפי שהציעו חוקרים, 

(ראה הצעה לזיהוי עם אוח)

זיהוי בנות-היענה עם אוחים מתבסס על פסוקים כ"א-כ"ב בפרק י"ג בישעיהו, שדומים לפסוקים שהזכרנו בפרק ל"ד:

"ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אֹחִים ושכנו שם בנות-יענה ושעירים ירקדו שם: וענה איים באלמנותיו ותנים בהיכלי עֹנֶג..."

אבל אֹחִים כאן מקביל דוקא ל"צִיִּים", ואילו בנות-יענה מקביל ל"שעירים", שהם תיישים, והפועל "ירקדו" מופיע במקרא כמתייחס לצאן כמו בתהלים קי"ד:

"ההרים רקדו כאילים גבעות כבני-צאן".

ואולי בנות-היענה הן בכלל מין של עזי-בר ובכך הן אכן מקבילות לשעירים ומתאים להן לשכון בחציר כדברי ישעיהו "חציר לבנות-יענה".

וכיצד תורגמו בתרגומים הנוצריים פסוקים כ"א-כ"ב בישעיהו י"ג?

Sed requiescent ibi bestiae et replebuntur domus eorum draconibus et habitabunt ibi strutiones et pilosi saltabunt ibi et respondebunt ibi ululae in aedibus eius et sirenae in delubris voluptatis

כלומר: "ונחו שם חיות (ציים), ומלאו בתיהם בדרקונים (אוחים), ושכנו שם בנות-יענה (במובן המודרני), ושעירים יקפצו שם, וענו ינשופים (איים) בארמנותיו (זה כנראה הכתיב הנכון ולא אלמנותיו כמו בתנ"ך שלנו) וסירנות בהיכלי עונג..."

הנה הפכו אף האוחים הקטנים לדרקונים, ואילו התנים היו לסירנות – הסירנות במיתולוגיה היוונית אינן בנות ים יפהפיות אלא יצורים שלהם ראש וחזה אשה וגוף ציפור, וכח משיכתן איננו במראן אלא בקולן המכשף. ברשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון" הבאתי דוגמאות לתרגום cetus, מפלצת מיתולוגית יוונית, הן ל"תנין" והן ל"לויתן" – מונח זה משמש כשמו המדעי של היונק הימי שאנו מכנים כיום לויתן, whale, או Wahlfisch בתרגום לותר, שהשפיע ככל הנראה על כך שחיה זו מכונה היום בעברית לויתן, למרות שמן הפסוק בישעיהו פרק כ"ז:

ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח, ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים.

אנו למדים שלויתן הוא סוג של נחש או זוחל, לא יונק ולא ימי.

חיות הבר הנפוצות, ככל הנראה, שתיארו נביאי ישראל, שלקוחות ממראה עיניהם, אך זהותן לא היתה ידועה למתרגמים ואולי גם מן היהודים נשכחה, הוחלפו בדמויות מן המיתולוגיה היוונית שיצרו תמונות פנטסטיות שאין להן כל קשר למציאות שאליה התייחסו במקור. אבל התמונות הפנטסטיות האלה שנוצרו בדימיון היווני-רומי-נוצרי והשפיעו עליו מאד, השפיעו גם על היהודים, ושבו אליהם דרך המדרש והקבלה.