ליאור שליין רצה ילד

 

ליאור שליין רצה ילד, והוא רצה שהילד יהיה שלו. זה מה שרוצים רוב האנשים. אבל ליאור שליין התחתן עם מירב מיכאלי שהיתה כבר מבוגרת ולא הצליחה להרות. במקרה כזה יש לאנשים כמה אפשרויות, שאף אחת מהן איננה קלה: לוותר בצער על ילדים, לאמץ ילד, להביא ילד לעולם עם אשה אחרת שהיא אמו של הילד, או לקנות ילד בכסף. ליאור שליין ומירב מיכאלי בחרו באפשרות האחרונה. הם מצאו אשה אמריקאית שהיתה מעוניינת להרות וללדת ילד כדי למכור אותו, והיא הרתה וילדה את בנם בעבור תשלום.

זה הסיפור בתמצית, ויש למרבה הצער הרבה מאד אנשים כמו ליאור שליין ומירב מיכאלי, שלא יכולים להביא ילדים לעולם בגלל גיל מבוגר או בעיה רפואית, אבל יש להם מספיק כסף לקנות ילד אפילו באמריקה, ששם ילדים נמכרים במחיר המירבי והטיפול הרפואי באיכות גבוהה. המיוחד בזוג שליין-מיכאלי הוא שהוא קומיקאי שמותח ביקורת על כל העולם ואשתו, והיא פוליטיקאית פמיניסטית שדיברה בעבר, בצדק רב, נגד פונדקאות, שכך קוראים לשימוש ברחמה של אשה תמורת כסף כדי להביא לעולם ילד שיימסר למי ששילם תמורתו, כלומר שהשימוש ברחם האם הוא שירות בתשלום, והילד הוא סחורה. במדינות מתוקנות הפונדקאות אסורה, וגם במדינות פחות מתוקנות יש יותר ויותר מודעות לסכנות שבפרקטיקה הזו, והן מטילות עליה הגבלות, בניגוד למצב הפרוץ לחלוטין ששרר תחילה במדינות כמו הודו, נפאל, תאילנד וגיאורגיה, שעקב עוניין היו מעצמות פונדקאות לשירות אזרחי המערב בעלי הממון.

מכיוון שליאור שליין הוא קומיקאי ומירב מיכאלי היא פוליטיקאית פמיניסטית שהתנגדה בעבר לפונדקאות, אנו נידונים להררי צביעות והיתממות שמנסים ליפות את העסקה המסחרית שלה היו שותפים. ליאור שליין מספר שהם פגשו את האשה שהרתה עבורם בביתה והתלוצצו עמה ועם בעלה, וראו שאין במעשה שלהם שום ניצול, אלא מדובר באנשים רגילים.

יכול להיות שבמקרה שלהם האשה שהרתה עבורם איננה שרויה במצוקה כלכלית. זה לא משנה את העובדה שהיא הרתה וילדה עבורם ילד תמורת כסף, ולכן העובדה שלכאורה לא היה כאן שום ניצול אלא בחירה מושכלת של האשה להרות וללדת ילד תמורת תשלום, איננה הופכת את העסקה למוסרית. מירב מיכאלי כתבה בפוסט שפירסמה שהאשה הזו רצתה לעזור לאנשים וגם לעזור בפרנסת משפחתה. לו רצתה רק לעזור לאנשים לא היתה צריכה לקחת כסף עבור השירות. מכיוון שהרתה וילדה תמורת תשלום, העניין המהותי הוא שהתקיימה כאן עסקה מסחרית, והשאלה היא אם העסקה הזו היא מוסרית.

והנה דוקא המקרה של שליין ומיכאלי מדגים כמה העסקה הזו מסוכנת ועד כמה היא איננה מוסרית. האשה נאלצה לעבור טיפולי פוריות שתמיד כרוכה בהם סכנה לבריאות האשה, ובאמצע ההריון היא נאלצה להתאשפז עקב בעיה בהריון ונשקפה סכנה לבריאותה ולבריאת העובר. למרבה המזל הרופאים הצליחו לטפל ביולדת ובילד בהצלחה, אבל הילד נולד כפג ובילה כמה שבועות בפגיה.

לו היו כל הרופאים נאמנים לשבועת היפוקרטס, שאוסרת עליהם בראש וראשונה להזיק למטופליהם, שום רופא לא היה מסכים לחולל הריון מסוכן אצל אשה בריאה עבור עסקה מסחרית. רופאים אמורים לדאוג לבריאותם של מטופליהם ולבצע רק פעולות שתורמות לבריאותם. הם אינם אמורים לבצע פעולות רפואיות שמסכנות את בריאות האשה ושלומה לצורך עסקה מסחרית. אבל העולם איננו מוסרי והכסף מסובב את גלגלי העולם. יש ביקוש לילדים, יש היצע, והכסף מתווך בין הביקוש וההיצע כמו בכל עסקה מסחרית, רק שבמקרה זה המסחר הוא בילדים, וגופן של נשים הוא כלי השירות, כאילו היו אינקובטור מהלך.

ליאור שליין סיפר לבן שני כיצד חשש שבגלל מה שקרה לאשה שהרתה את בנו יוולד לו ילד פגוע, והוא רצה ילד שיממש את הפוטנציאל שלו. גם זה נכון לגבי כל ההורים, ובכל זאת הורים שנולדים להם ילדים כדרך הטבע, יודעים שהילד יכול להיוולד פגוע, ושמבחנם כהורים הוא קודם כל ביכולתם לקבל את הילד ולאהוב אותו כפי שהינו, גם אם הוא נכה או פגוע בצורה כזו או אחרת. משום מה להורים שקונים ילדים יש תמיד ילדים מושלמים. ליאור שליין אמר שהוא מכיר אנשים שמגדלים ילד נכה ובן שני אמר "כמוני, זה נורא מפחיד" זה היה הרגע היחיד בראיון שבו לבי החסיר פעימה, וזה היה בגלל בן שני שמגדל באהבה ילד נכה, כי הוא לא קנה את בנו אלא הוליד אותו וקיבל אותו כפי שהינו, כי זו מהותה של הורות. גם בהליכי פונדקאות נולדים כמובן לפעמים ילדים פגועים. פעם נחשף מקרה כזה של ילד פונדקאות שנולד מפגר, וההורים ששילמו עבורו לא רצו אותו, כי הם שילמו כסף והם רצו סחורה מושלמת. אבל ילדים אינם סחורה וכשהם באים לעולם צריך לקבל אותם ולאהוב אותם כפי שהינם, ויש משהו מאד פגום בעיני בהורים שמצפים לקבל ילד מושלם תמורת כספם.

כששמעתי את ליאור שליין מדבר וכל מה שהוא אמר נשמע לי כמו ניסיון לקושש אהדה, חשבתי כל הזמן על טל פרידמן שאשתו לא הצליחה להרות והם אימצו שני ילדים ממוצא אתיופי, בן בריא וגם בת פגועה וחולה. ואז אשתו הרתה פתאם וילדה בן שגדל יחד עם אחיו המאומצים, וטל פרידמן הקדיש פרק יפהפה בסדרה שלו על אבהות לבתו הפגועה, וחשבתי על כל אלה שהתפעלו מאד מליאור שליין שמטפל בילד שלו וחשבתי על טל פרידמן שלא מתיימר להיות פמיניסט, רק להיות אבא לא מושלם לילדיו שאינם מושלמים וחשבתי על האלוף דורון אלמוג שגידל באהבה גדולה ילד פגוע מאד ואמר שחברה נמדדת ביחסה לחלשים וחשבתי שאני לא מצליחה להתפעל במיוחד מליאור שליין גם אם הוא אבא טוב לאורי שלו ואני לא מצליחה להתפעל בכלל ממירב מיכאלי שהיא בסך הכל בורגנית מבוגרת ואמידה שקנתה ילד בכסף כדי שבעלה הצעיר יהיה מרוצה. זה לא שאני חושבת שצריך לתקוף אותם, כי הרבה אנשים שלא יכולים להביא לעולם ילד נוהגים בדיוק כמותם וקונים לעצמם ילד שהוא תמיד יפה ומושלם והם לא גרועים יותר מרוב האנשים במצבם, אבל ממש אין צורך להתפעל מהם במיוחד וממש אין צורך להאדיר אותם.  

בן שני מתעד את הצייר אלי שמיר

 

אלי שמיר גר בכפר יהושע שהוא נולד בו ובכל מקום כותבים שהוא מצייר את נופי העמק, שזה נכון. הוא מצייר ציורים גדולי ממדים של נוף העמק. הוא מותח את הבדים בעצמו, ואז מחלק אותם לריבועים קטנים ומצייר בתוך כל ריבוע קטן את החלק שלו בנוף. זה קצת דומה לעבודה של מודדים או ציירי מפות, וזה כמובן בכלל לא דומה. אלי אומר שהוא רק מטביע כתמים על הבד, רק מצייר במכחול עוד ועוד כתמים, ואז יוצא מכל הכתמים ציור, שנראה כמו הנוף, אבל שום צילום של הנוף האמיתי ואפילו מבט ישיר בנוף איננו דומה לציור של אלי, כי בציור אלי מטביע את נשמתו על הדף ואי אפשר ללכוד את הנשמה של אלי בצילומים. בכל מקום כותבים שאלי שמיר הוא ציור נופים, אבל בעצם הוא מצייר כל הזמן דיוקנאות. זאת אומרת, הוא מצייר נופים אבל הוא מצייר גם דיוקנאות ודיוקנאות בתוך נופים. כשהבמאי בן שני בא אליו הוא צייר אותו. דרך הציור הוא נוגע באנשים, ואז אפשר לראות בציורים גם את הנשמה של האנשים שאלי שמיר מצייר. הכי הרבה הוא מצייר את עצמו, לפעמים הוא מצייר את עצמו מלפנים ואז הדיוקן שלו מתבונן בצופים, ולפעמים הוא מצייר את עצמו מאחור מביט בנוף. הוא אוהב לצייר את האנשים בשדה הפתוח. גם האנשים הם חלק מן הנוף. היו לו שלוש תלמידות ערביות והוא רצה לצייר אותן, והן רצו שהוא יצייר אותן מציירות והוא צייר אותן מציירות בתוך שדה של שיבולים זהובות בשלות. הוא רצה להגיד להן משהו, כי הוא גר בכפר יהושע בעמק יזרעאל. שם הוא נולד ושם הוא חי. הוא לא חי שם כל החיים. היה זמן שהוא חי בירושלים ולימד בבצלאל, והוא חי גם בארצות הברית, אבל בעשר השנים שהבמאי בן שני תיעד אותו הוא חי בעמק יזרעאל, בכפר יהושע שסבא שלו היה ממייסדיו ואבא שלו המשיך לעבוד שם את האדמה וגם הוא היה אמור להיות עובד אדמה והוא נהיה צייר. הוא הרגיש אשם שהוא נהיה צייר ולא עובד אדמה. הוא בן אדם שמרגיש אשמה על הרבה דברים. למשל שפעם היו בעמק יזרעאל הרבה כפרים פלשתיניים, אבל היהודים לקחו מהם את האדמה ועכשיו היהודים מעבדים את האדמה בעמק יזרעאל, שהוא אחד המקומות הפוריים בארץ. אלי שמיר לא אומר את הדברים האלה, שהוא מרגיש אשמה כלפי הפלשתינים שגירשו אותם מהאדמה שלהם. הוא מזמין את התלמידות הערביות שלו מבצלאל ומצייר אותן מציירות בשדה של שיבולים זהובות שקרוב לבית שלו. הוא אומר שהוא מספר את הסיפור הציוני שלו והן מספרות את הסיפור שלהן. אחת מהן שרה בערבית שיר אהבה של גבר לאשה. זה נשמע כמו שיר ישן. אולי התלמידות הערביות האלה הן צאצאיות של אנשים שגרו בעמק ועיבדו בו את האדמה, אבל רוב הסיכויים שהן ממקום אחר. אלי שמיר חוזר ואומר שהן מספרות את הסיפור שלהן, אבל יותר נכון שהוא רוצה לשמוע את הסיפור שלהן, או שהוא רוצה לדעת איך הסיפור שלו משתקף בעיניהן. זה משהו שמטריד אותו איך הערבים רואים את הציונות. לא ברמת הלאום אלא ברמת הפרט. איך צעירה ערבייה רואה את ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, שהוא חלק ממנה, דור שלישי למייסדים, והוא מצייר את הנוף אבל אומר שהוא לא בועל את הנוף, רק מצייר אותו. הוא משתדל להתבונן על הנוף מבחוץ, להישאר במידה מסוימת זר, אבל זה בלתי אפשרי, כי מכיוון שהוא מצייר את הנוף הנשמה שלו צרורה בנוף והנוף צרור בנשמתו.

אלי חולה בפרקינסון. הוא שונא את המחלה הזאת, מנסה להילחם בה, אבל המחלה מתגברת. הוא נאלץ להפסיק ללמד בבצלאל, והוא מורה שאוהב ללמד, הוא מאד קשור לתלמידים שלו כי הוא מסתכל להם לתוך הנשמה כשהם מציירים וכשהוא מצייר אותם, אבל הנסיעות מכפר יהושע לירושלים קשות לו מדי. אבל לצייר הוא ממשיך. אשתו אומרת שאין יום שהוא לא הולך לסטודיו לצייר. בכל יום הוא הולך לסטודיו לצייר, והוא עומד ומצייר כל היום, למרות שהוא חולה, והוא מנסה כל הזמן להתגבר על המחלה, כמה שהוא יכול. המחלה היא כמו מפלצת שנלחמת בו כל הזמן. לפעמים הוא נלחם בה ולפעמים הוא בוכה בגלל המחלה. הוא אומר שהמחלה בכלל לא פגעה בציור שלו והוא ממשיך לצייר.

יש הרבה דברים מיוחדים בציור של אלי שמיר. הוא אף פעם לא צייר לפי אופנות, רק בסגנון האישי שלו בשיטה שלו, והסגנון שלו מאד מיוחד לו, אבל יש עוד דבר בציורים שלו, שהם נמשכים עד האופק. הציור מתחיל קרוב לצופה אבל נמשך עד האופק, וכשמביטים בציור מביטים מאד רחוק, עד קו האופק. אלי שמיר טרוד הרבה בשאלה של גבולות המבט וגבולות הציור, אבל בעצם לציורים שלו אין גבולות כי הם נמשכים עד האופק לתוך האופק, אין להם גבול חוץ מגבול המבט, והצופה יכול לטבוע בהם כמו בים שאין לו סוף.

את הציור של אלי "שיר ערש לעמק" שבו רואים חבורת זמר ונגן אקורדיון יושבים בשדה חרוש תלמים תלמים ראיתי פעם בעבר כשעוד לא ידעתי מיהו. אני לא מצליחה להיזכר איפה ראיתי אותו. חשבתי שיש בציור משהו מאד אירוני, כמעט סוריאליסטי. גם האנשים ששרים בעמק שרים בתוך בניין ולא בשדה חרוש עד האופק. אבל אלי רצה לצייר את האנשים בתוך הנוף שהם קצת הולכים לאיבוד בו, כי השדה גדול והאנשים בחזית התמונה יחסית קטנים. אולי אלי חושב שהאנשים בעמק שרובנו חושבים שהם מאד שורשיים ומושרשים, הם בעצם בכלל לא במקומם. אולי הוא חושב שהצעירות הערביות שלמדו אצלו בבצלאל יותר שייכות לשם ויותר טבעיות שם, למרות שבכלל לא בטוח שהן צעירות כפריות. אולי הן בכלל עירוניות, אבל הסיפור שלהן הוא סיפור ילידי, והסיפור היהודי הוא סיפור של תלישות, גם כשנאחזים בעמק יזרעאל, והשדה הוא שדה חרוש שאולי יניב ואולי לא. כשחורשים שדה חורשים בדמעה ולא יודעים אם ברינה יקצורו, כי אולי השדה מעדיף להניב לבעליו הראשונים. אולי להם השיבולים מאירות פנים ומזהיבות. והדור השלישי שנאחז בעמק ונולד בו, למרות שהעמק הוא נוף מולדתו היחיד, עדיין הוא יכול רק לקוות שהשדה יאמץ אותו לחיקו ויניב לו שיבולים.

 

סרטו של בן שני "שיר ערש לעמק" על הצייר אלי שמיר השתתף בפסטיבל דוקאביב ומשודר בהוט 8.