ביקור מוזר

 

היום לפני הצהרים שמעתי דפיקה בדלת והכלב התחיל לנבוח וחשבתי שזה הדוור, אבל זה היה איש מבוגר ששאל אם אני ענת פרי ואם אני בת של השופט יוסף מרגלית ואמרתי לו כן, והוא אמר שהוא צריך ממני עזרה, שהוא מחפש פסק-דין שאבי נתן בשנת 1990 ואיננו נמצא בשום מקום. אמרתי לו שאבי כבר עשרים וחמש שנים איננו בחיים והוא אמר שהוא יודע. הוא אמר שהוא חיפש את אמי ואמרו לו שהיא נפטרה לאחרונה. אמרתי לו שאמי נפטרה כבר בשנת 2018. הוא חזר ואמר שאני יכולה לעזור לו, שיש בתיק הזה נסח טאבו. אמרתי לו שאני לא יכולה לעזור לו, שאין לי שום גישה. הוא אמר יש לך גישה, את בת. אמרתי לו שזאת חוצפה שהוא בא להציק לי ככה וסגרתי את הדלת. הבנתי שהוא חושב שהשופטים החזיקו בבית את התיקים שהם טיפלו בהם, וזה כמובן לא נכון – תיקים שכבר הוכרעו הוחזרו לבית המשפט ומשם עברו לארכיון ואחרי תקופה מסוימת אולי אפילו ביערו אותם, כי אי אפשר לשמור הכל. אחר כך חשבתי שאם הוא מחפש נסח טאבו הוא צריך ללכת לטאבו ששם שומרים את כל המידע מאז ימי התורכים, אבל אולי הוא רצה משהו אחר. הוא די הפחיד אותי, האיש הזה, שבא ודפק לי בדלת בכזאת תובענות, כאילו אני חייבת לו משהו. אבל חשבתי גם על זה שבאמת בתור בת היתה צריכה להיות לי גישה לדירות שאמי התגוררה בהן, אבל גיסתי והאחיינים מנעו מאיתנו להיכנס לדירות של אמי ונעלו אותן בפנינו וקברו את אמי בלעדינו, ואין לי גישה לא לדירה שאמי מתה בה ולא לבית הישן של הורי שאמי אמרה שהיא תוריש לבנותי, אבל מיד כשהיא עברה לדירה החדשה והמפוארת שלה שהיתה מותאמת לכסא גלגלים, אחת האחייניות התנחלה בבית הישן של הורי וגרה בו עד היום וביחד עם גיסתי היא זייפה צוואה שבה הם מקבלים את כל הדירות של אמי ואת כל התכולה שלהן, והשופטים אישרו את הצוואה. וחוץ מזה אמי הורישה לאחיינים גם את הדירה החדשה שלה. בצוואה המזויפת הם כתבו שאמי כביכול מורישה לנו חשבונות בנק, אבל אחרי שאישרו להם את הצוואה המזויפת התברר שהאחיינית שהתנחלה בבית הישן של הורי ולקחה אותו לעצמה, היתה שותפה של אמי בשלושת חשבונות הבנק שהיינו אמורים לרשת ואמרה לבנק לא לתת לנו את הכסף, אז נאלצנו להגיש עוד תביעה ואז קיבלנו את רוב הכסף שהיה בחשבונות, אבל חלק ממנו לא הגיע אלינו ואנחנו עוד מחכות שבית המשפט יפסוק בעניין. בדיוק השבוע דיברתי עם עורכת הדין שלנו והיא אמרה לי שהאחיינים יכלו לתת לי להיכנס לדירות ולבחור כמה דברים למזכרת, ואני הסברתי לה שהם לא יכלו לתת לי להיכנס לדירות, כי אם היתה לי גישה למגרות המסמכים של אמי, הייתי עלולה למצוא עותק מהצוואה האמיתית שלה שהיא כתבה כמובן בכתב ידה כפי שכתבה תמיד, ולכן עוד לפני שקראתי את הצוואה המזויפת שהיתה מודפסת ידעתי שהיא איננה צוואה של אמי. שנים קודם אמרתי לגיסתי שהיא יכולה לרמות את כל העולם אבל לא אותי, ובאמת את השופטים היא רימתה מאד בקלות והם גם רצו להיות מרומים, כי בשביל לבטל צוואה צריך לעבוד הרבה יותר קשה מאשר בשביל לאשר אותה. גם אם לא הייתי מוצאת עותק מהצוואה האמיתית של אמי, הייתי עלולה למצוא מסמכים שסותרים את הצוואה שגיסתי זייפה, או למצוא מסמכים על הרכוש והכספים של אמי שהיה אפשר להבין מהם שהצוואה מזויפת, לכן האחיינים לא יכלו להסתכן בזה שאכנס לדירות של אמי ואמצא דברים שיכשילו את פרוייקט ההשתלטות שלהם על רכושה של אמי שהם עבדו עליו כל כך הרבה שנים. קצת הצטערתי שלא שלחתי את האיש המוזר שדפק בדלתי לאחיינית שהתנחלה בבית הישן של הורי ומתגוררת בו, אבל חשבתי על כך מאוחר מדי.

שופטים חדשים

לפני יותר מעשרים שנה היה אבי, יוסף מרגלית, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. בשנת 1996 פרש לגימלאות, ושלושה חודשים מאוחר יותר, יום לאחר שסיים לכתוב את פסק-דינו האחרון, פגעה בו מכונית והוא נהרג במקום. חשבתי עליו הרבה השבוע כשדיברו על בחירת השופטים, ובמיוחד כשהודלפה אמירה שיוחסה לשופטים מבית המשפט העליון, שהשופט אלרון לא קורץ מהחומר של בית המשפט העליון, אמירה שהשר משה כחלון וחברת הכנסת נורית קורן שגם היא עורכת-דין ועוד הרבה אנשים חשבו שהיא מתייחסת למוצאו העיראקי של השופט אלרון ובכל מקרה טוב שמיהרו להדוף אותה, אבל אני חשבתי שאולי גם על אבי, שהיה ממוצא אשכנזי, אמרו בדיוק אותו דבר. השתייכות ואי-השתייכות הם עניינים מאד עדינים. לא תמיד יודעים להסביר על פי אלו אמות-מידה פוסקים מי שייך ומי לא, מי בחברה ומי לא, וגם שופטי בית המשפט העליון אוהבים שמי שמצטרף שייך לחבורה, לפי אותן אמות-מידה שבני החבורה תמיד יודעים לזהות, ולמי שאיננו בחבורה הן בגדר נעלם. אבי תיעב את השופט אהרון ברק והתיעוב היה ככל הנראה הדדי. אבי היה קומוניסט, בנם של איכרים פשוטים מהמושבה בנימינה, והראשון מבני משפחתו שלמד באוניברסיטה. אני מניחה שזה הפך אותו לאדם מאד שונה מאהרון ברק, שנולד בקובנה לאב עורך-דין ולאם מורה, ניצל בנס מהשמדה ועלה לארץ והיה ועודנו פרופסור למשפטים. אבי אפילו לא סיים רשמית את לימודי הכלכלה והערבית באוניברסיטה, ולמד משפטים בבית-הספר למשפטים של המנדט, ובכך הסתיימו לימודיו. אבי חשב תמיד שכשופט עליו לעזור לעניים ולחלשים נגד העשירים והחזקים. זו היתה השקפת עולמו, והוא אמר שבית-המשפט הוא שירות לציבור, וזה מה שבית המשפט צריך לעשות, לתת שירות לציבור, ולא לבקר את הכנסת והממשלה שהן נבחרות הציבור והן הריבון, בעוד שהשופטים הם ממונים ולא נבחרים. את תפיסתו המוצקה הזו שאב מתוך השקפת עולמו הקומוניסטית. לולא התפרקה מפלגת הקומוניסטים העבריים שאבי היה חבר בה מנעוריו, אפשר שהיה בוחר בקריירה פוליטית, ולא משפטית. גם כך היה לו קשה למדי עם עברו הקומוניסטי הפעיל, והוא נזקק לפרוטקציה שסידר לו דודו האהוב אליהו מרגלית, ממנהלי בנק הפועלים, אצל שר האוצר פנחס ספיר, כדי ששירות הביטחון יניח לו ולא יפסול את מועמדותו לשופט בגלל פעילותו בקומוניסטים העבריים. אחי סיפר לי שאבי ואמי המשיכו לקרוא בסתר את עיתון הקומוניסטים "קול העם" שקיבלו משכנה, ואחרי שסיימו לקרוא שרפו אותו. האמת שהסיפור הזה הצחיק אותי. אני כמובן לא ידעתי עליו דבר. אינני יכולה לומר שלא היכרתי את אבי, אבל בוודאי היו בו דברים רבים שלא היכרתי. אינני משוכנעת שאבי צדק בפולמוסו הלא-פומבי עם אהרון ברק. אולי גישתו של ברק התאימה יותר למציאות הישראלית הפרועה, אולי היתה עקבית יותר בדרכה. אינני יודעת איזה מין שופט עליון היה אבי לו זכה להיבחר לבית המשפט העליון, דבר שהיה מאד רוצה בו. סביר להניח שהיה מותח ביקורת קשה מאד על הממשלה, כמו שנוא נפשו אהרון ברק, ואולי גם יותר ממנו. אני מתקשה לדמיין את אבי משלים עם קיפוחם הנורא של עובדי הקבלן, שמאז מותו התרבו מאד. לו היה הדבר בידי אבי, לא היה מעמיד לדין את יצחק רבין או את לאה רבין, אלא מבקש מהם תשלום כופר בלבד, כזה שהושת לדבריו במקרים דומים – הקנס שהושת על רבין היה לדברי אבי חסר פרופורציות, וכל התנהלותו של אהרון ברק בעניינו של רבין נראתה לאבי זדונית. זו היתה כמובן עמדה פוליטית, וגם השקפה מוסרית: כאמור סבר אבי שאסור למערכת המשפטית לשים עצמה עליונה על נבחרי העם, ואסור לה לנקוט מהלכים שמשנים את המציאות הפוליטית, ועוד בגלל עבירות מנהליות כמו החזקת חשבון בנק אסור. אני מרשה לעצמי לנחש מה היה חושב על האף-בי-איי והמיילים של הילארי קלינטון. לאבי היתה דיעה שלילית ביותר על המימשל האמריקני ועל האף-בי-איי בפרט. כאמור הוא היה קומוניסט.

אבל אבי לא היה משלים עם גזל קרקעות מערבים, ועם הפקעת אדמות ערבים. הפקעת אדמות הכפר עין-מאהל הסמוך לנצרת, שבה כיהן שנים כשופט מחוזי בטרם עבר לבית המשפט המחוזי בחיפה, לא נתנה לו מנוח. בעין-מאהל הפקיעו להם את האדמות עד לבתים, חזר ואמר, הפקיעו להם את האדמות עד לבתים. הוא היה שופט מחוזי בנצרת ושופטים לא התבטאו בתקשורת, אבל בבית הוא זעם. האם היה שותק על כך לו היה שופט בבית המשפט העליון, או שלו ניתנה לו האפשרות לכך, היה פוסק כנגד הממשלה? אבי מעולם לא היה מאלה ש"מבינים עניין", שזו תכונתם החשובה של אלה ששייכים, שקורצו מהחומר הנכון. הוא הקשיב בעיקר ללבו, וזה בוודאי סימן אותו מחוץ לחבורה הנכונה.

אינני יודעת מה היה חושב אבי על ארבעת המינויים החדשים לבית-המשפט העליון, אבל אני מרגישה רע מאד עם הביקורת על המינויים. גם אינני מתרגשת מצהלות הניצחון של שרת המשפטים וחבריה למפלגה, שאינן שונות בעיני מצהלות הניצחון שלהם על בחירתו של דונלד טראמפ, ומופרכות באותה המידה, ולצערי הביקורת על המינויים מצד עיתון "הארץ" מאדירה את איילת שקד בלי שום סיבה. בסך הכל נבחרו ארבעה שופטים מנוסים ומוערכים. השופט ג'ורג' קרא מוערך ומקובל על כולם, והגיע הזמן שיכהנו בבית המשפט העליון שניים או שלושה שופטים ערבים כראוי לחלקם באוכלוסיה, ולא שופט יחיד, כאילו די לערבים בנציגות סמלית. נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה השופט יוסף אלרון היה מועמדם של השר משה כחלון ושל לשכת עורכי הדין, וכמו שלושת חבריו הוא שופט מנוסה. מאד מאד חשוב ששופטים שמתמנים לכהן בבית המשפט העליון יהיו בעלי ניסיון שיפוטי רב, כי בית המשפט העליון הוא קודם כל בית משפט לעירעורים, בעניינים משפטיים רבים וסבוכים שאינם מגיעים לידיעת הציבור בשל היותם תקשורתיים פחות, אבל לא פעם הרי גורל לאזרחים הנוגעים בדבר ולרבים אחרים. וכן, חשוב גם שאם ממנים שלושה שופטים יהודים חדשים לבית המשפט העליון, שיהיה ביניהם מזרחי אחד, ושתהיה ביניהם אשה. שניים מהם דתיים ואחד גר בהתנחלות וזה מפריע לעיתון "הארץ". לי זה לא מפריע בכלל. אבי הקומוניסט מתוך השקפת עולמו הקומוניסטית מצא את עצמו לא פעם בסירה אחת עם אנשי ימין. אני מאמינה בחוש הצדק של השופטים. התכונות החשובות ביותר לשופט הן חכמה, אהבת אדם, יושר והגינות, ואם אלה תכונותיו הוא יגיע לפסקי הדין הראויים. אני מלאת הערכה לשופטים האמריקנים שעוצרים באומץ רב את שרירות הלב המרושעת של דונלד טראמפ ומימשלו, ואני מאמינה בשופטי בית המשפט העליון שלנו שישפטו בצדק וברחמים, וידעו לעמוד כנגד שרירות-לב ועוולות, של הממשלה ושל הפרטים. איני מצפה מהשופטים שיסכימו עם דיעותי, אלא שיעמדו על משמר זכויותי, שלכך הם אמונים, ואני מקוה שיעשו זאת בהצלחה.

לדעת על אבי

לפני כמה חודשים אמרו לי שאוכל לבקש לעיין בתיק השירות של אבי בצה"ל במלחמת השחרור, ולפני שבוע באמת ביקשתי. אמרו לי שלוקח שלושה חודשים, ואז יזמינו אותי לקצין העיר והקצינה שאחראית תעיין בתיק יחד איתי ותגיד מה מותר לי לראות ומה מותר לי לצלם. אחרי כמה ימים התקשרה חיילת ואמרה שעליי להגיש בקשה בכתב ולהסביר מדוע אני רוצה לעיין בתיק של אבי ולשלוח להם את הבקשה בפקס. שאלתי אם אפשר לשלוח במייל והיא אמרה שלא, רק בפקס. גם במס הכנסה אמרו לי שאפשר לשלוח בקשות רק בפקס. למה לא מעבירים חוק בכנסת שכל רשות שלטונית צריכה להעמיד לרשות האזרחים כתובת אי-מייל למשלוח הודעות. מה שהיה מוזר זה שהחיילת די לחצה עליי למהר בהגשת הבקשה הזאת, מה שהיה לי די מוזר, כי מה אכפת להם אם אני אמהר או לא בהגשת הבקשה, הרי להם אין איזה אינטרס דוקא למהר. אם יש לי זכות לעיין, למה בכלל צריך לנמק את הבקשה. אם יש זכות אז יש זכות, וזה לא עסקם למה אני רוצה לעיין בתיק השירות של אבי, כאילו צריך סיבה מיוחדת כדי להתעניין באבא שלך. בכל מקרה היתה לי הרגשה כאילו מחפשים דרך להקשות עליי או סיבה לדחות את בקשתי. אני עוד לא יכולה לדעת כי עוד לא הגשתי את הבקשה אבל יש לי הרגשה כזאת. כי כשביקשתי לעיין בתיק החיילת שנראתה די מבינה בעניין לא אמרה שום דבר על בקשה מנומקת בכתב ורק אחרי כמה ימים התקשרו לבקש בקשה בכתב. נראה כאילו כל מי שמחזיק בחומרים על אבי מסתיר סוד גדול ומביך וכל זה משאיר אותי בתחושה לא נעימה כזו, כאילו הרשויות מאד מתגוננות במה שנוגע לאבי, שאמנם היה בצעירותו קומוניסט אבל מאז עברו עליו הרבה שנים של שירות בשורות המימסד כשופט, ומה כבר יכול להיות כל כך סודי בכל התיקים שלו. האמת שאת התיק הצבאי שלו ביקשתי רק כדי להשלים את התמונה. אני לא מצפה למצוא שם משהו מיוחד - אבי היה בסך הכל חייל רגלי פשוט - אולי איזו תמונה של אבי צעיר עם שערות, כי אני מכירה אותו רק קירח, הוא הקריח בגיל מאד מוקדם. בעצם אני לא יודעת למה לצפות. כשמתחילים לחפש דברים מוצאים כל מיני דברים שלא ציפית להם, ואולי מזה הרשויות כל כך מפחדות, שתמצא משהו שלא ידעת עליו והוא מאד לא נוח להם, ובכלל רשויות מטבען אוהבות להסתיר דברים ושתדע מה שפחות על הכל באופן כללי, למרות שכביכול אנחנו חיים במשטר דמוקרטי והאזרח אמור לקבל מידע כמעט על הכל, חוץ ממה שסודי במיוחד, אבל בעצם כל הזמן מסתירים, ומה שבמיוחד מסתירים זה לא מה שסודי אלא מה שמביך, את זה למדתי מדברים אחרים שחיפשתי בארכיונים של כל מיני רשויות. כל זה מזכיר לי כנס שהיה פעם על ארכיונים והיו שם הרבה היסטוריונים שהתלוננו ואמרו שארכיון קיים כדי שאנשים יעיינו בו והדמוקרטיה מחייבת את זה והיסטוריון זקן אחד אמר אבל ארכיונים היו לפני שהיו דמוקרטיות, מה שנכון כמובן. מדינות מקימות ארכיונים למען עצמן, לא למען האזרחים שלהן, אלא כדי למשול באזרחים, והן לא אוהבות שאזרחים באים ומתחילים לשאול שאלות ולחטט, ואז כמו בדיאלוג ממחזה של יוהאן נסטרוי שאני אוהבת, האזרחים חושבים בלילה על מה שהם קראו ביום, וזה דבר מסוכן לכל מימשל, אנשים שחושבים. נדמה לי שבכל מקום חוששים מאנשים ששואלים יותר מדי, מחפשים יותר מדי, חושבים יותר מדי. אנשים כאלה עם רעיונות, בשום מקום לא מחפשים אותם במיוחד. אני חושבת שאני בן אדם כזה שנחשב עושה צרות, כי תמיד אני שואלת דברים ותמיד כשאומרים לי משהו אני חושבת שאולי זה לא נכון ואולי האמת שונה ממה שאומרים. אהבתי מאד את הסרט "רומואל וז'ולייט", זה סרט צרפתי על אשה שחורת-עור שעובדת כמנקה במפעל בצרפת והמנהל מתאהב בה, אחרי שהיא מלמדת אותו כמה עובדות חיים, למשל שאנשים לא כל כך אומרים את האמת על עצמם ועל מה שהם עושים. ראיתי את הסרט הזה כמה פעמים, ואולי אני צריכה לצפות בו שוב. אני לא יודעת מה אצליח לגלות על אבי, אני רק מבינה שבעצם אני לא יודעת עליו הרבה, ואולי אף אחד לא יודע הרבה על אף אחד. נדמה לי שבסוף אצטרך ללכת לבית המשפט ולבקש שיתנו לי לעיין בכל התיקים שהרשויות שומרות על אבי. אני מנסה עדיין לדחות את הרגע הזה שאולי הוא בלתי נמנע, כי כל הקשיים שמערימים בדרכי די מעצבנים אותי וגם גורמים לי להסתקרן הרבה יותר. אני חושבת שלבן-אדם יש זכות לדעת דברים על הוריו. לפחות דברים כאלה שנרשמים בתיקי הרשויות, שמעצם הגדרתם הם לא יכולים להיות דברים פרטיים, ומה בכלל פרטי אחרי שמתים. כמובן מותר לאנשים לשמור דברים בסוד גם אחרי המות, אבל לא נראה לי הגיוני שלרשויות במדינת ישראל מותר לדעת על אבי דברים שלי אסור לדעת, במקרה שאלה אינם דברים שהם סודות מדינה. זה לא הגיוני שלפקיד באיזשהו משרד או רשות ממשלתית מותר לדעת על אבי יותר ממה שלי מותר לדעת על אבי. אני לא בדיוק יודעת אם יש זכות מוכרת כזאת באמנה או בחוק , אבל נדמה לי שלדעת דברים על ההורים שלך זה הדבר הכי טבעי והכי מובן שבן אדם רוצה לדעת, ולכן נדמה לי שלדעת דברים על ההורים שלך זה חלק מזכויות האדם, ושמי שרוצה לדעת יותר על ההורים שלו לא צריך לתת לאף אחד הסברים.

לסיכום השנה

עכשיו כששנת 2013 עומדת להסתיים וחייבים לסכם אותה, אני חושבת על כך שהשנה הזאת בכלל לא היתה דומה בשום דבר לשנה שחשבתי שתהיה לי ולמה שחשבתי שאעשה. ציפיתי שתהיה לי שנה שקטה מאד בלי שום אירועים דרמטיים, אבל הכל השתנה כשהתגלתה מחלתו הקשה של אחי, ושנת 2013 הפכה לאחת השנים הקשות והדרמטיות בחיינו. כשאדם קרוב חולה במחלה קטלנית, זה משנה את חייהם של האנשים מסביבו וגורם להם לחשוב על דברים שהם לא חשבו עליהם קודם וגם לעשות דברים שהם לא חשבו לעשות. ראשית כל המחשבות שלי השתנו. אני חושבת כל הזמן על אחי, על החיים שלו, על החיים שלנו, על החיים בכלל, ואני יודעת שאחי כל הזמן מונה את הימים והחודשים מאז שהתגלתה מחלתו, כאילו הוא מביט בשעון החול של חייו, וגם מפני שזה קו השבר של חייו, שהיו חיים מאד יפים, נדמה לי שכך הם היו, בוודאי שאחי רצה מאד להמשיך בהם עוד שנים רבות והיו לו הרבה תכניות. עכשיו הוא רק מבקש להישאר בחיים כמה שאפשר, בעיקר כדי להיות עם ילדיו ונכדתו, שזה הדבר החשוב לו ביותר, המשפחה. לפעמים כשאני מספרת לאנשים על מחלתו הם אומרים רק שלא יסבול וזה קצת מרגיז אותי, כי אחי מוכן לסבול הרבה בשביל להאריך את החיים והוא נלחם על כל יום, ואני רוצה שהוא יחיה, ולא רק שהוא לא יסבול. והכי קשה שקשה לו לדבר ולפעמים גם להקשיב אין לו כוח, ואני רוצה מאד לספר לו דברים, לפעמים ממש בוער בי משהו לספר לו ואני לא יכולה, כי אין לו כוח והוא ישן או נח או סתם אין לו כוח לדבר כי זה מאד מאמץ אותו. בגלל אחי התחלתי לחקור השנה את עברו של אבא שלנו והתחלתי בזה גם למען אחי. קודם לכן לא חשבתי שאעשה את זה. גם לא חשבתי שיש כל כך הרבה דברים שאינני יודעת על אבי ושהוא מעולם לא סיפר לי. אחי סיפר לי שאבינו היה חבר ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" ובסוף שנות החמישים שירות הביטחון חקר אותו בגלל זה, דבר שכבר ידעתי מקודם, אבל לא ידעתי פרטים, אחי גם נתן לי מאמרים של אבי בעיתון הקומוניסטים העבריים "אחדות". אחר כך ביקשתי עזרה מכתבת "הארץ" דליה קרפל שכתבה על שמחה צברי ואחר כך על פרופסור יוסף אגסי, ששניהם גם כן היו חברים באיגוד הקומוניסטים העבריים, והיא קישרה אותי לאנשים אחרים, ביניהם גם לפרופסור יואב גלבר שאמר שיש חומר בארכיון ההגנה וככה התחלתי למצוא מסמכים על הפעילות של אבא שלי ב"איגוד הקומוניסטים העבריים". בהתחלה אחי מאד התעניין בזה ונהנה לשמוע על הדברים שמצאתי, וזה דחף אותי להמשיך בכך, אבל אחר כך אחי הרגיש רע ואמר שאין לו יותר כוח לזה. אני ממשיכה למצוא דברים ואני כל כך רוצה לספר לו אותם, אבל לרוב הוא לא מרגיש מספיק טוב בשביל זה. אתמול שוב הייתי בארכיון ההגנה ולגמרי במקרה מצאתי עוד מסמך שבו נזכר אבי. זה היה דו"ח של הבולשת הבריטית על בעלי התפקידים באיגוד. את התאריך לא יכולתי לקרוא, אולי זו היתה שנת 1944, אבל אינני בטוחה בזה, אבל אבי היה השלישי ברשימת בעלי התפקידים. היה כתוב: "יוסף מרגלית: ראש המחלקה הערבית". אני לא יודעת מה באמת היתה משמעות התפקיד הזה בפועל, אם היתה באמת מחלקה ערבית באיגוד הקומוניסטים העבריים, אבל אני מבינה עכשיו שאבי לא היה רק צעיר שנסחף כמו שחשבתי אלא אחד מן המנהיגים, וזה משנה מאד את כל מה שחשבתי. התואר הזה, "ראש המחלקה הערבית" ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" בוודאי מאד הפחיד את אנשי שירות הביטחון, כשהם חקרו אודותיו וגם חקרו אותו. התרגשתי מאד מהגילוי הזה, וכל כך רציתי לספר על כך לאחי, אבל הוא איננו עונה לטלפון, ואני יודעת שכבר כמה ימים הרגיש רע, ואני רק רוצה שהוא ירגיש טוב וידבר איתי. ביום ששי הוא היה שמח כל כך, כי אחייניתי רוני הודיעה שהיא עומדת להתחתן, ואחי היה כל כך מאושר גם שבתו מתחתנת, וגם שהוא זוכה לחוות את זה. כשהוא אמר לי שהוא כל כך שמח שהוא זוכה לכך רציתי יותר לבכות מלשמוח, וראיתי שהשמחה נתנה לו הרבה כוח. אמרתי לו שהוא יזכה להרבה שמחות ואני מאמינה בזה, כי כשיש משפחה גדולה יש הרבה שמחות. בשבת תהיה לאחי יום הולדת ואני מקוה מאד שהיא תהיה שמחה ושאחי יוכל לדבר איתי ואני אוכל לספר לו דברים ושלמרות הכל שנת 2014 תהיה לנו שנה טובה, וגם לכולכם.

פגישה עם יהודית בובר-אגסי

אתמול נפגשתי עם בני הזוג יוסף אגסי ויהודית בובר-אגסי כדי לדבר איתם על איגוד הקומוניסטים העבריים שהיו חברים פעילים בו יחד עם אבי, ולאחר קום המדינה, כשאיבדו את אמונם בקומוניזם, ביקשו לפרקו, דבר שלדברי יוסף אגסי הכעיס מאד את אבי, יוסף מרגלית, שקרא לו בוגד, כי לדעת אבי פירוק האיגוד שכבר היה באותה עת מפלגה היה בגידה במעמד הפועלים. מאז ועד יום מותו סירב אבי לדבר איתו. אבי עדיין האמין בלהט בברית-המועצות ובקומוניזם. מי יודע עד מתי. אחי אמר לי שבבוידעם של הוריי ספונה אנציקלופדיה רוסית משנות החמישים, ושהם קראו בסתר את "קול העם" ושרפו אותו לאחר מכן, סיפורים שלא היכרתי כלל, אבל זכרתי שלאחר התמוטטות ברית-המועצות והמשטרים הקומוניסטים עברה מחשבה בראשי שאבי מתקשה לעכל זאת, כך התרשמתי מהשיחות איתו אז. אני זוכרת שדיברתי עם אחי על כך והוא אמר לי אז בוודאי, הוא לא האמין שזה יתמוטט בקלות כזו. האם אבי המשיך להאמין בקומוניזם, ובדיקטטורה של הפרולטריון, שבאמצע שנות החמישים כבר אי אפשר היה להתעלם עוד מפשעיה הנוראים? האם האמין בלב שלם, או בלב חצוי, שיש עוד סיכוי לדמוקרטיה קומוניסטית? לאיזשהו משטר קומוניסטי?

אני מדברת עם יהודית על מילנה יסנסקה, ידידתו ואהובתו של פרנץ קפקא, שבמחנה הריכוז הנורא רוונסבריק פגשה את אמה של יהודית, מרגרטה בובר-נוימן, והשתיים היו לידידות נפש. על ידידותה עם מילנה, שמתה במחנה, כתבה מרגרטה תחילה בקצרה, ואחר כך הקדישה לה ספר שלם "מילנה", שיהודית השאילה לי ואני קוראת בו כעת והוא מאד מחיה בעיני את דמותן של מילנה ושל מרגרטה ואת חייהן במחנה הריכוז רוונסבריק, וגם קפקא מוזכר בספר, אבל דמותו כאילו מעומעמת שם, כי סיפור הידידות במחנה הריכוז חזק מכל. מרגרטה בובר-נוימן, קומוניסטית גרמניה שנישאה תחילה לרפאל בובר, בנו של מרטין בובר, וילדה את שתי בנותיהם ברברה ויהודית, נישאה בשנית לאחר גירושיה מרפאל בובר לקומוניסט היהודי-גרמני היינץ נוימן, והגיעה איתו למוסקבה, שם עבדו שניהם עבור המפלגה הקומוניסטית, אבל חינו של נוימן, שהתנגד לשיתוף הפעולה הסובייטי עם הנאצים, סר בעיני סטלין, והוא נאסר ונרצח בכלא הסובייטי, ואילו מרגרטה נאסרה ונמסרה באוגוסט 1940 לידי מי שהיו באותה עת בני ברית של ברית-המועצות – גרמניה הנאצית. היא נמסרה לידי הגסטאפו שלאחר תקופת מאסר וחקירה העביר אותה למחנה הריכוז רוונסבריק, שם חיה חמש שנים עד תום המלחמה. על הקורות אותה כתבה מרגרטה בובר-נוימן את ספרה "אסירה אצל סטלין והיטלר" שהיכה גלים ותורגם לשפות רבות.

מסוף שנת 1937 ועד אחרי מלחמת-העולם לא ראתה יהודית את אמה. לאחר המלחמה נסעה לאירופה עם סבה וסבתה מרטין בובר ורעייתו, שלאחר גירושי הוריה קיבלו משמורת על נכדותיהם ועלו איתן לארץ, ורק אז פגשה את אמה ושמעה את סיפורה. האם סיפורה של אמך השפיע על החלטתך לפרק את המפלגה? אני שואלת. יהודית אומרת שכבר בטרם פגישתה עם אמה היו לה ספקות, ושגם אחרי הפגישה עם אמה לקח לה עוד כמה חודשים להגיע להחלטה. כיצד התייחס מרטין בובר לפעילותה הקומוניסטית? הוא נתן לה לקרוא ספרים על פשעי הקומוניסטים, אבל באותה עת לא היתה לכך השפעה עליה, לדעתה בגלל היותה בגיל הנעורים. לי נדמה שהמפגש עם אמה וידיעת קורותיה הן ששברו את אמונתה הקומוניסטית של יהודית יותר מכל דבר אחר.

יהודית איננה זוכרת היטב את אבי. אני שוכחת לשאול אם סיפרה לחברים באיגוד את סיפורה של אמה, האם אבי שמע זאת? אבל אפשר לשמוע ולא להאמין.

זה היה גורלה של מרגרטה במחנה רוונסבריק. הקומוניסטיות הגרמניות שהיו כלואות שם יחד איתה וידעו על סיפורו של בעלה הדיסידנט נוימן ועל סיפורה שלה, טענו שהיא מפיצה שקרים ודיבה על ברית-המועצות והחרימו אותה. גם על מילנה איימו שתפסיק להתראות איתה, אבל מילנה, שהיתה בעצמה קומוניסטית במשך תקופה מסוימת והתפכחה במהרה, האמינה לסיפוריה של מרגרטה והעדיפה את ידידותן. אבל האם שנאת הקומוניסטיות למרגרטה נבעה רק מאמונה לוהטת בקומוניזם, או משנאה למי שנישאה לשני בעלים יהודיים והתנגדה לשיתוף הפעולה בין ברית-המועצות לנאצים? לצד מי היו הקומוניסטים הגרמנים? האם בסתר לבם הזדהו עם הנאציזם ויחסו ליהודים? בעקבות טקס זיכרון לאסירות המחנה שאליו הוזמנה, ושהאסירות היהודיות לא הוזכרו בו כלל. החליטה יהודית לערוך מחקר על האסירות היהודיות ברוונסבריק, שעד אז לא התעניין איש בגורלן. המחקר הניב את ספרה: "האסירות היהודיות של רוונסבריק" בהוצאת מאגנס, 2011. כשמצאתי את הספר במקרה בשבוע הספר, לא שמעתי עליו קודם לכן, חשבתי קודם כל על מילנה יסנסקה ועל אמה של יהודית, שעל פגישתן ברוונסבריק כבר ידעתי ממאמר שפירסמה מרגרטה בכתב-העת הוינאי פורום שערך הסופר פרידריך תורברג בוינה משנת 1954 ואילך וכתבו בו רבים מאלה שגלו מגרמניה, כמו תיאודור אדורנו וחנה ארנדט ומכס ברוד שתיווך בעניין פירסום מאמרה של מרגרטה בכתב-העת. אבל מספרה של יהודית בובר על האסירות היהודיות ברוונסבריק אני יודעת כעת שהנאצים הפרידו הפרדה גמורה בין האסירות היהודיות במחנה לבין האסירות הלא יהודיות. מילנה ומרגרטה היו אסירות פוליטיות במחנה של הלא יהודיות, שהיו בו גם זונות וצועניות, שהנאצים הגדירו כ"א-סוציאליות".

מה ידע אבי על שיתוף-הפעולה בין סטלין להיטלר, מתי ידע, ומה חשב על כך? אני יכולה רק לתהות. אולי חשב שזו רק תעמולה עוינת. הרי גם ברית-המועצות טענה ללא הרף אחרי המלחמה שאין הבדל בין מעצמות המערב לבין הנאצים. אחי חוזר ומזכיר לי, ששיתוף-הפעולה בין ברית המועצות למעצמות המערב היה קצר-יומין. לא עבר זמן רב מאז סיום מלחמת-העולם ועד שהמתיחות בין ברית-המועצות למעצמות המערב הידרדרה למלחמה הקרה. ואולי המקקארתיזם בארצות-הברית והוצאתם להורג של בני הזוג רוזנברג הפכה את המשך האמונה בקומוניזם לקלה יותר עבור אבי. בני הזוג אגסי כבר היו במקום אחר, אבל אבי עוד דבק באמונתו בקומוניזם, אני משערת כך. אינני יכולה אלא לשער.

   

התכתבות בנוגע לתיקי אבי בגנזך

להלנה שלום,

אני מבקשת בכל זאת לעיין בתיקים הנוגעים לאבי יוסף מרגלית מכהונתו כפרקליט ושופט משנות החמישים, ואם אין הרבה תיקים גם משנות הששים. אני מבקשת להזמין לי את התיקים לאולם הקריאה.

בברכה, ענת פרי

גנזך: העניין בטיפול נעדכנך בהמשך.

ענת שלום,

התיקים חזרו מבדיקת חשיפה אך הוחלט שהם יישארו חסויים עד 2040 מסיבות של צנעת הפרט (התיקים מכילים חומר העוסק גם באנשים אחרים).

בברכה,

הלנה וילנסקי

שירותי מחקר וקהל

ארכיון המדינה

אני: בתקוה שאני אמות עד אז?

גנזך: חלילה, אלו נהלי החשיפה ע"פ חוק הארכיונים.

אני: לא יכול להיות שחומר משנות החמישים יהיה סגור עד 2040. זה אפילו לא שבעים שנה, זה יותר משמונים שנה. אולי הלכתם לפי המסמך המאוחר בתיק, אבל צריך ללכת לפי תאריך יצירת כל מסמך ולא לפי המסמך המאוחר ביותר בתיק, כי אפשר גם לחשוף חלק מהמסמכים, ואפשר לתת לי לעיין רק במסמכים שנוגעים לאבי בלבד, כי אני מתעניינת באבי ולא באנשים אחרים, ובכל מקרה לסגור עד 2040 זה כמו לומר לי תמותי ולא תראי את התיק וזאת בעצם המשמעות, גם אם מנסחים אותה בלשון משרדית.

בברכה, ענת פרי

ענת שלום,

פרק הזמן של 70 מסיבות של צנעת הפרט שנה נמדד מהתאריך המאוחר ביותר בתיק. רק מפקיד החומר (בית המשפט) יכול להתיר עיון בחומר לפני תום מועד החיסיון.

במידה וניתן היתר החומר נפתח לכלל הציבור.

בברכה,

שירותי מחקר וקהל

ארכיון המדינה

בהמשך למייל הקודם-המפקיד הוא הנהלת בתי המשפט. הבעיה היא שבתיק ישנם פרטים הנוגעים גם לאנשים אחרים.

בברכה,

שירותי מחקר וקהל

ארכיון המדינה

אני מבקשת להתיר לי לעיין במסמכים מתוך התיק משנות החמישים שנוגעים לאבי בלבד. אני לא מבקשת לראות את התיק כולו.

אתם בוודאי יכולים להוציא לי מתוך התיק מסמכים בודדים שנוגעים לאבי בלבד. ולאפשר לי לעיין בהם, ואין דין בן משפחה מקירבה ראשונה כדין כל אדם. הרי גם במסמכים רפואיים מתירים לבני משפחה לעיין במקרה הצורך מבלי לפתוח את התיק לציבור, ואתם גם יכולים לצלם לי מסמכים ולהשחיר פרטים שאסור לי לראות. אפשר למצוא הרבה פיתרונות אם תגלו רצון טוב, כי כאן יש עניין משפחתי שיש לו חשיבות לבני המשפחה ואני מבקשת שתתחשבו בזה.

בברכה, ענת פרי

לעובדי משרד המשפטים שלום,

אני בתו של השופט המנוח יוסף מרגלית, שהיה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה ונפטר בשנת 1996.

פניתי לגנזך המדינה וביקשתי מטעמים משפחתיים לעיין בתיקי שירות של אבי משנות החמישים, כאשר היה פרקליט ושופט שלום בחדרה. נאמר לי שהתיקים חסויים לעוד שנים רבות, אבל שאם הנהלת בתי המשפט תיתן לי רשות לעיין בתיקים יאפשרו לי בגנזך לעיין בהם.

אני מבקשת את עזרתכם והסכמתכם לאפשר לי לעיין בתיקים. אני מבקשת בשמי ובשם אחי הפרופ' גלעד מרגלית מאוניברסיטת חיפה שכעת חולה מאד.

בתודה, ענת פרי

גב' ענת פרי שלום,

 מאשרת קבלת פנייתך לתיבת פניות הציבור של מערכת בתי המשפט.

 העברתי הפנייה לגורם המקצועי בהנהלת בתי המשפט המטפל בשופטים על מנת לנסות לסייע לך.

 אנו נשוב אליך בהקדם האפשרי.

גב' ענת פרי שלום,

לאחר בדיקה להלן התייחסותנו:

מדובר במידע אישי ורגיש ביותר שנמסר לנו כמעסיק ושנאסף על ידנו מכוח תפקידנו.

אנא פני ישירות ללשכה המשפטית בהנהלת בתי המשפט, במכתב המסביר את הצורך בעיון בתיקים, פירוט החומר הדרוש לך ומדוע לדעתך יש לתת לך לעיין בו.

בנוסף, נודה אם תצרפי את התשובה הכתובה שקיבלת מגנזך המדינה (אם ישנה).

אנו מודים לך על פנייתך ובמידת הצורך את מוזמנת לשוב ולפנות אלינו. 

בברכה, נעמי

נעמי ורדי, סגנית המבקרת הפנימית, הנהלת בתי המשפט

אשוב ואפנה.