אליס מונרו וההתעללות המינית בבתה

 

אליס מונרו היא אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, וכתבתי כאן לא פעם על ספריה וסיפוריה. כשבתה אנדריאה סקינר סיפרה שבעלה השני של מונרו עשה בה מעשים מגונים מאז שהיתה בת תשע, שהיא סיפרה על כך לאמה כשהיתה בת עשרים, ושאמה לא גילתה כלפיה חמלה והעדיפה להישאר עם בעלה ולהגן עליו מאשר להתחשב ברגשותיה של בתה, הצטערתי, אבל לא הופתעתי. כפי שאיריס לעאל מציינת נכונה במאמר שהקדישה לפרשה במוסף "הארץ" האחרון (27.9.24), כל מי שקרא נכוחה את סיפוריה של מונרו – ואני קראתי את כל ארבעה-עשר הכרכים המקוריים של כתביה – יכול היה להבין שבחייה של מונרו נוכח אופל עמוק ומאיים, שאיננו מדובר. כמו גיבורת אחד מסיפוריה שנכנסת לדירת שכניה ומגלה ששניהם נורו למוות, אבל לרוגזם ותמיהתם של קרוביה וכל סובביה ממשיכה בחיי היומיום השגרתיים שלה כאילו לא אירע דבר.

מה שהניע אותי תחילה לכתוב היתה אחת התגובות לגילוי שאמרה: "עוד דמות מוסרית הוכתמה". רציתי לכתוב שמונרו מעולם לא היתה דמות מוסרית, ומעולם לא הציגה את עצמה כדמות מוסרית. ההיפך מכך. היא ראתה בעצמה בת גרועה, רעיה בוגדנית ואם גרועה. אפשר גם להצמיד את המלה "בוגדנית" לכל תפקידיה המשפחתיים. היא גדלה בעוני בחוות שועלי הכסף של אביה ליד עיירה קטנטנה באונטריו, וכבר בהיותה נערה ציפו ממנה לטפל באמה החולה בטרשת נפוצה, והיא העדיפה להימלט לבית סבתה בעיירה, שם יכלה להיות פשוט ילדה. באוניברסיטה הכירה את בעלה הראשון, בן למשפחה אמידה מקולומביה הבריטית, בקצה השני של קנדה, ועם נישואיה עברה עמו לקולומביה הבריטית, מרחק רב מאמה החולה, וחשה, כנראה לא בלי צדק, שנמלטה מהטיפול באמה החולה. באחד מסיפוריה היא מעמתת בין שתי אחיות, שהאחת נשארה עם הוריה וטיפלה בהם, והאחרת עזבה למקום מרוחק, וכשהיא חוזרת לביקור אחותה מטיחה בה האשמות על התנכרותה להורים. המוטיב של הבת שעזבה את אמה החולה חוזר ברבים מסיפוריה של מונרו, כמו בסיפורה של ג'ולייט, שלימים בתה מנתקת איתה כל קשר. אלמודובר העביר את הסיפור לספרד ויצר עליו סרט קיטשי ונעדר כל הבנה לסיפוריה של מונרו, שהם סיפורים נוצריים מאד, נצרות פרסביטריאנית של דטרמיניזם אכזרי של חטא ועונש, שאינו מותיר לאדם כל סיכוי להיאבק בגורלו.

מונרו הודתה שבגדה בבעלה, כמו רבות מדמויותיה, שנואפות בקלילות ובטבעיות, ועם גירושיה קיבל בעלה את המשמורת על שלוש בנותיהם. היא שבה לאונטריו והוא זה שגידל אותן. הן נהגו לבקר אותה בחופשות הקיץ שלהן, אבל היא לא גידלה אותן, וככל הנראה הסידור הזה לא היה מנוגד לרצונה להתמסר לכתיבה, מלבד העובדה שלאחר גירושיה לא יכלה לכלכל את הבנות בעצמה.

מונרו שמחה להינשא מחדש ולחיות עם בעלה השני, לכן עצמה את עיניה לנוכח מעשיו. רוב הילדות שסבלו מהתעללות מינית מצד אביהן, הביולוגי או החורג, סבלו גם מהתעלמות מצד האם. התעללות מינית בילדות מתרחשת כאשר האם או שני ההורים מתנכרים לבת. כמו כל התעללות, גם התעללות מינית מתחילה בניכור מצד ההורים. לאליס מונרו מעולם לא היה קשר חם או רציף עם בנותיה. הן היו אורחות לחופשה. לפעמים התקשתה להיפרד מהן, לפעמים הצטערה שאיננה מגדלת אותן, אבל תמיד העדיפה להתמסר לכתיבה מאשר לתפקד כאם, והיתה הראשונה להודות בכך. יחד עם זאת חשבה שהחיים אינם הוגנים כלפי נשים, ושהציפיה מהן להיות כל חייהן מטפלות – בהוריהן, בבעליהן, בילדיהן – היא ציפיה מדכאת ולא הוגנת.

אין לי עניין להגן על אליס מונרו. אם מישהו מרגיש שאינו מסוגל לקרוא אותה יותר, זו זכותו. לי עצמי אין יחס עקבי ליוצרים שחייהם אינם מוסריים, וגם לא לאנשים בכלל שחייהם אינם מוסריים. זה תלוי ברגשותי כלפיהם, או כלפי יצירתם, ואני חושבת שלכל אדם או קורא יש זכות לבחור כרצונו לקרוא את הסופרים שהוא מעוניין בהם. מבחינה זו אין הבדל בין יוצרים לבין אנשים אחרים. יש לי חברים שחטאו ונותרו חבריי, ויש כאלה שלא הייתי מסוגלת להמשיך להיות חברתם. זה עניין לכל אדם להחליט על פי טעמו. קריאה שדורשת מאנשים להחרים יוצרים מסיבות כאלה או אחרות כמדיניות, איננה נראית לי ראויה. יש סיבות רבות לקרוא יצירות ספרות, וקריאה איננה מחייבת ואיננה יוצרת בהכרח הזדהות עם היצירה או עם הסופר.

מה שהפריע לי במאמרה של לעאל היא טענתה שהסופר והאדם אינם אחד. הסופר והאדם הם בהחלט אחד, ואין הבדל בין תפיסתו של סופר את עצמו לתפיסתו של כל אדם את עצמו. רבים הם האנשים שתופסים את עצמם אחרת לגמרי מכפי שהינם במציאות או מכפי שאחרים רואים אותם. זה טבע האדם שרוצה לקשוט את עצמו, ואין לכך כל קשר לכתיבת ספרות.

סופרים שונאים שקוראים ופרשנים מחברים את סיפוריהם לביוגרפיה שלהם, מהסיבה הפשוטה שהקוראים והפרשנים אינם יודעים מה באמת חשב הסופר, ולכן הם נוטים לייחס את כוונותיהם של הסופרים לפרט כזה או אחר שידוע להם על הסופר, ובכך הם לרוב טועים, וזה די מעצבן. מישהי למשל היתה משוכנעת שקראתי לבלוג שלי "ענת פרי בזכות עצמה", בגלל שהתגרשתי. אבל התגרשתי יותר מעשרים שנה קודם לכן, ולבלוג קראתי "ענת פרי בזכות עצמה" מפני שקודם ניהלתי בלוגים בפלטפורמות של אנשים פרטיים שהתייחסו אליי כאילו הם עושים לי טובה, וכשהתוודעתי לגוגלבלוגר הבנתי שממש לא עשו לי טובה ושהבלוג שלי קיים בזכותי ולא בזכותם, וזה מה שרציתי לבטא בבחירת השם לבלוג. חוץ מזה, גם כשהייתי נשואה לא חשבתי שאני קיימת בזכות בעלי, ממש לא. לא ממש התרגזתי על האשה הזאת, שבסך הכל דיברה איתי בטלפון, אבל נדמה לי שההבנה השגויה שלה מדגימה יפה כיצד אנשים משתמשים בפרט אישי שידוע להם על הסופר כדי לייחס לדבריו משמעות שלא התכוון אליה כלל, וזה דבר די מעצבן, במיוחד כשזה נעשה בנחרצות בלתי מתפשרת ולא בלי התנשאות. גם האמירה של איריס לעאל שכעת תפרש אחרת סיפורים של מונרו לפי המידע החדש מעצבנת. ההתעללות המינית של בעלה השני בבתה מפתה לפרש סיפורים כמתייחסים אליה, אבל ככל אדם שנוטה להדחיק את מה שאיננו רוצה להכיר בו, כפי שמונרו נהגה כל חייה, ספק אם התייחסה בסיפוריה להתעללות המינית של בעלה השני בבתה כפי שאנו אנוסים לחשוב על כך היום כשאנו קוראים בסיפוריה, על האופל הכבד הרוחש בהם. כל קורא כידוע כותב מחדש את הספרים שהוא קורא על פי ניסיון חייו שלו, אבל רצוי שיהיה מודע לכך שהבנתו שלו איננה משקפת בהכרח נכונה את כוונתו של הסופר.

 

ספרות תחת השפעה

 

כבר זמן רב אני רוצה לכתוב את הרשימה הזאת, אבל התלבטתי אם כדאי לכתוב על התופעה הזו או שעדיף פשוט להתעלם ממנה, למרות שאני פוגשת בה שוב ושוב, בכל פעם בצורה אחרת, גם בספרות וגם בקולנוע. מה שעורר אותי הפעם הוא ראיון של גילי איזיקוביץ במוסף גלריה של "הארץ" בסוף השבוע האחרון (3 ביוני 2022) עם הסופרת נעה ידלין שהוציאה לאור ספר חדש, ובו הזכירה המראיינת את ספרה המצליח "שטוקהולם", שעובד לסדרת טלויזיה מצליחה: "כשיצא "שטוקהולם" סיפרה [נעה ידלין] שההשראה לסיפור הגיעה ממבט באמה ובחבריה, שנדמה היה שחווים גיל התבגרות שני."

וזה מה שעצבן אותי, הטענה שמדובר ברעיון מקורי של נעה ידלין שצמח מהתבוננות באמה ובחבריה. אמנם לא קראתי את הספר "שטוקהולם" וראיתי רק פרק אחד מהסדרה ולא רציתי להמשיך לצפות. אבל לא איכות הספר או הסדרה היא העניין כאן, אלא שמרגע ששמעתי את עלילת הספר, ואחר כך הסדרה – פמפמו אותה בלי סוף – היה ברור לי שמדובר בעיבוד לסרטו המאד מצליח של קירק ג'ונס – הוא כתב את התסריט וגם ביים, בתקציב דל ובעזרת ידידים טובים ושחקנים מעולים שהסכימו לשכר מופחת – "להעיר את נד", שמספר על קשיש אירי מכפר נידח שזכה בפרס הלוטו האירי ומרוב התרגשות לקה בהתקף לב ומת, וחבריו ובהמשך בני הכפר כולו מסתירים את דבר מותו ומציגים במקומו מתחזה שיגבה את כספי הפרס ויחלקם בין בני הכפר העניים. יש מרשעת זקנה אחת שמנסה להכשיל את המזימה אבל לשמחת כולם היא נהרגת בתאונה והכל מסתדר, ויש גם סוד נוסף מלבד מותו של נד שיכול היה לשנות את העלילה, אבל הוא ממשיך להישמר בסוד.

הסרט "להעיר את נד" היה להיט ענק בכל העולם וגם בישראל צפו בו רבים, ולא הבנתי איך איש לא הזכיר את הדמיון של שטוקהולם לסיפורו של קירק ג'ונס, לפחות ברעיון הכללי, אם לא בפרטי העלילה.

בישראל כידוע רחמנים בני רחמנים. אפילו אילנה ברנשטיין, שהיה ברור שבתפקידה כעורכת בהוצאת "בבל" קיבלה מידי המתרגמת איילה בן-פורת את תרגום ספרה של הסופרת הצרפתיה ורוניק אולמי, שברנשטיין סירבה להוציא לאור ופרסמה מאוחר יותר ספר בשם "מחר ניסע ללונה פארק" שכמה וכמה קוראים מלומדים פסקו שהוא מועתק מספרה של אולמי, ואריאנה מלמד אף טענה שזו פעם שנייה שברנשטיין העתיקה את יצירתה של סופרת אחרת, בכל זאת קמו לברנשטיין שלל מגינים ותומכים שהתפלפלו על השפעה והשראה ועמלו להלבין את הגניבה הספרותית. כעת יצא תרגום ספרה של אולמי בהוצאת כרמל ואני מקוה שבכך ייעשה צדק גם עם הסופרת וגם עם המתרגמת. ליוצרים מגיע קרדיט על יצירתם ואפילו אם מדובר ברעיון בלבד. מותר גם לעבד יצירה, תוך כדי שמעבירים את הסיפור מארץ לארץ ועורכים בו שינויים, ובלבד שהעיבוד נעשה ברשות היוצר המקורי ושניתן לו קרדיט ראוי על יצירתו. אחרת זו פשוט גניבה. הגניבה הזו חמורה יותר ככל שהיוצר המקורי ידוע פחות. כשברכט כתב על "שווייק במלחמת העולם השנייה", גם ירוסלאב האשק וגם החייל האמיץ שווייק כבר היו מזמן איקונות תרבותיות, והמחזה של ברכט היה סוג של מחווה. אבל קירק ג'ונס וגם ורוניק אולמי אינם כה מפורסמים, הם בני זמננו, והעוול שנגרם להם בכך שאחרים שואלים את רעיונותיהם וסיפוריהם ומציגים אותם כיצירה מקורית ורעיון מקורי שלהם הוא עוול גדול.

כבר לפני שנים חשתי כך כשצפיתי בטלויזיה בסרטו של דניאל וקסמן "בר-מצוה" עם אורי גבריאל, והבנתי שאני רואה רימייק לסרטו של קן לואץ' "גשם של אבנים". בסרט של לואץ' ניסה שרברב בריטי עני לממן לבתו טכס קומוניון מפואר בכנסיה שהיה הרבה למעלה מאמצעיו, ולשם כך לווה כספים ונקלע למצוקה, גנב ושחט כבשה כדי למכור את בשרה – בגרסה הישראלית מדובר בזגג מקרית-שמונה שגונב דגים מבריכות דגים בקיבוץ שכן כדי לממן בר-מצוה מפוארת לבנו. לאחר תלאות כאלה ואחרות הדברים מסתדרים לשרברב הבריטי כשהמלוה בריבית נהרג בתאונה – הסיפור עניין אותי מאחר שהתבסס על סיפור אנטישמי רב גרסאות שבו המלווה בריבית היהודי הרשע – לואץ' השמיט מסרטו את זהותו הדתית של המלווה בריבית – מת מידי שמיים וכל העניים הנוצרים האומללים ניצלים. בגרסתו של וקסמן הסוף פחות אכזרי – קריית-שמונה מופגזת, שמשות רבות מתנפצות, ולזגג יש עבודה רבה שמאפשרת לו לממן את בר-המצוה של בנו. למותר לציין שלא היה שום ציון בסרט לכך שהוא מבוסס על סרט של קן לואץ', במקרה זה במאי ידוע מאד, אם כי סרטו המסוים הזה איננו מהידועים ביותר ובישראל פחות הצליח. בראיון שנערך עמו אמר המראיין לדניאל וקסמן ש"בר מצוה" איננו סרט אופייני לו, וחשבתי לעצמי, נכון, זה סרט של קן לואץ', שהסרטים שלו מאד נוצריים, אם כי בארץ לא תמיד שמים לכך לב. והעניין הוא שלא היתה שום בעיה עם העיבוד של וקסמן לו רק טרח להעניק לקן לואץ' קרדיט ראוי על סרטו.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם זהו כשל אישי של יוצרים מסוימים, או שיש משהו גנוב ומעתיקני בכל התרבות והיצירה הישראלית שלנו, שמזכיר לי את הסרטים המצרים שצפינו בהם בזמנו בערבי שבתות, שהתרחשו במצרים ושיקפו לכאורה את התרבות המצרית, אבל רבים מהם שרטטו עלילות ידועות ומוכרות מהספרות והקולנוע העולמיים. ואני גם שואלת את עצמי אם הגניבות מתאפשרות מפני שבישראל הדבר החשוב ביותר הוא אם אתה מקושר היטב ויש לך חסידים ותומכים, ואז אתה יכול לגנוב את יצירתם של אחרים ואיש לא יבוא אליך בטענות.

גם את ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" לא רציתי לקרוא, למרות שהיא מזכירה את השפעתה של אליס מונרו עליה ובתי שקראה את ספרה אמרה שהיא אף מצטטת אותה. הספר שלה כמובן איננו העתקה, אבל חשתי שהוא מין פולמוס אינטלקטואלי עם אליס מונרו ועם שרשרת הסיפורים העוסקים בגיבורה ג'ולייט וביחסיה עם אמה ועם בתה, שאף העניקו השראה לסרטו של פדרו אלמודובר "חולייטה". מונרו רקמה את הסיפורים האלה מתוך הכאבים הגדולים של חייה, שמעסיקים אותה גם ברבים מסיפוריה האחרים: אמה חלתה עוד בילדותה בטרשת נפוצה, והכל ציפו ממנה לטפל בה, אבל היא נמלטה מאמה החולה בכל הזדמנות, תחילה לבית סבתה, וכשהתבגרה נישאה לתושב קולומביה הבריטית בקצה השני של קנדה – היא גדלה במזרח קנדה ליד אגם יורון – והתרחקה מאמה החולה כמרחק יבשת. מאוחר יותר התגרשה מבעלה ובנותיה נשארו אצלו, והיא שבה מזרחה לעיירת הולדתה, דבר שגרר התרחקות בלתי נמנעת בינה לבין בנותיה, התרחקות שמונרו חוותה כעונש על התרחקותה מאמה. מן החיים האלה ויסורי הנפש האלה, הרוויים באשמה ובתודעה עמוקה של שכר ועונש, שעוברים ביצירתה של מונרו כחוט השני, היא טוותה את סיפוריה המטלטלים, שלפחות אחת מחברותי, שאף לה בת יחידה, סיפרה לי שסיפורן של ג'ולייט ובתה היה לה לסיוט שעינה אותה זמן רב. מותר כמובן לסופר להתרשם מיצירתו של סופר אחר וליצור יצירה משלו מתוך עימות ופולמוס עם היצירה האחרת, אבל אני, שאליס מונרו, שאיננה דומה לי כלל לא באישיותה ולא בסיפור חייה, קרובה ללבי במיוחד, לא יכולתי לשאת אפילו את ההשפעה המותרת הזו, כי הרגשתי שכשסופר כותב מתוך צער חייו ומתוך כאבו העמוק ויסורי נפשו, יש בסיפורים איזו אמת, שסופר אחר שלא חוה את הדברים בגופו והם אינם נובעים מנפשו, איננו יכול להגיע אליה, ולכן עצם הניסיון לספר סיפור, גם אם הוא מקורי לגמרי, אבל נהגה ונולד מתוך סיפורו של סופר אחר שכתב מדם לבו, יש בו משום התנכרות לאמת שמתוכה צומחת הספרות, והספרות שצומחת מתוך האמת האישית של הסופר היא היחידה שאני רוצה לקרוא.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לאחרונה פרצו לבלוג וחסמו את כל העוקבים שלי. אני כמובן לא חסמתי איש אך אינני מצליחה לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

אליס מונרו / הנערה הקבצנית

עכשיו סיימתי לקרוא את "הנערה הקבצנית"  The Beggar Maid של אליס מונרו, שנושא את כותרת המישנה "סיפורים על פלו ורוז", אבל הוא בעצם רומן, הרומן הכי שלם שאליס מונרו כתבה, ומוזר לי שמתייחסים אליה כאל סופרת שכתבה רק רומן אחד, "חיי ילדות ונשים", שגם עליו אליס מונרו אמרה תמיד שהוא לא רומן אלא קובץ סיפורים על אותם אנשים, ואולי היא התכוונה שכך יתייחסו גם ל"נערה הקבצנית", כאל קובץ סיפורים על פלו ורוז, ולא כאל רומן, אבל אי אפשר לכתוב ברצינות על הקובץ הזה ולהעמיד פנים שאין כאן רומן שלם, כי פשוט יש. גם אין כאן שתי דמויות שוות בערכן, כי הגיבורה היא רוז, שהרומן מתאר די ברציפות את חייה מאז שהיתה ילדה בפרבר עוני עלוב במיוחד של עיירה עלובה לכשעצמה, ובשונה מ"חיי ילדות ונשים" שמסתיים כשהגיבורה מגיעה לבגרות, "הנערה הקבצנית" מתאר את חייה של רוז גם כאשה מבוגרת, את נישואיה הבעייתיים לבן העשירים פטריק שהכירה בקולג' וכדי להינשא עזבו שניהם את לימודיהם, דבר שלא היטיב עמהם, את גירושיה מפטריק לאחר עשור ואת ניסיונותיה לטפח קריירה עצמאית משלה, שמרחיקים אותה לא רק מבעלה לשעבר אלא גם מבתה היחידה, סיפורים שמזכירים מכמה בחינות את דמותה של ג'ולייט בשלושה סיפורים בקובץ "בריחה", ולמרות שהקובץ "בריחה" התפרסם שנים רבות אחרי "הנערה הקבצנית", נדמה ששלושת הסיפורים על ג'ולייט שפוגשים את הגיבורה בשלוש נקודות שונות: היכרות והתאהבות, ביקור אצל הוריה עם בתה התינוקת, והיעלמות בתה לאחר שהגיעה לבגרות. הם גירסה מוקדמת ל"נערה הקבצנית", וכולם מבוססים על חייה של מונרו עצמה. אבל הסיפורים על ג'ולייט מנסים להתרחק יותר מחייה האמיתיים של אליס מונרו: התאהבות בין נערה לגבר מבוגר ונשוי שמתאלמן, זוגיות ללא נישואים שיוצרת קרע בינה להוריה, מות בעלה והקרע בינה לבין בתה, שכמו משכפל את הקרע בינה לבין הוריה ומחמיר אותו לכלל ניתוק גמור. לשלושת הסיפורים קראה מונרו "סיכוי", "בקרוב", ו"שתיקה", שמות שהקשר שלהם לסיפורים איננו ברור מאליו, והם מביעים את התקוה ואת חידלונה, התקוה לאהבה שעבורה מוותרים בקלות על כל השאר, רק כדי לוותר בסופו של דבר על האהבה. כמו מונרו עצמה וכמו רוז שהיא "הנערה הקבצנית", נעה גם ג'ולייט בין ילדות ונעורים בסביבה הכפרית של אונטריו, שבה גדלה מונרו, לבין החוף המערבי של קנדה, משם מגיעים הגברים, המאהבים, הבעלים, ההפכים הגמורים של גיבורותיה האינטלקטואליות בנות –העניים, והתנועה בין ונקובר לטורונטו וסביבתן, על ההבדלים הגיאוגרפיים, האקלימיים והאנושיים ביניהן, ממלאת תפקיד מרכזי בסיפורים. מונרו תמיד מודעת מאד לנוף הפיזי והאנושי של חייה וכתיבתה, ולאופן שבו מטביעים הנוף והאקלים את חותמם על האנשים .

דמותה של פלו, אמה החורגת של רוז, מופיעה בעיקר בפרקים הראשונים והאחרונים של הספר, כאשר רוז הילדה חיה בפרבר העוני מערב הנראטי של העיירה הדימיונית הנראטי עם אביה החולה שנפטר בהיותה נערה, ועם אשתו השנייה פלו שבאה לטפל ברוז התינוקת לאחר שאמה, שאותה לא זכתה רוז להכיר, מתה בפתאומיות. פלו, שבעצמה התייתמה מאמה בגיל שתים-עשרה ואביה מסר אותה למשפחה עשירה שניצלה אותה כמשרתת, התחתנה לדבריה עם אביה של רוז מתוך רחמים על התינוקת היתומה. למעשה פלו היא האם היחידה שרוז מכירה, והיא אשה בעלת יוזמה שמנהלת חנות קטנה לפרנסתם וממשיכה לטפל ברוז ובבנה שלה לאחר מות אביהם. יחסיה של רוז עם פלו אמביוולנטיים, ולא בגלל שאיננה אמה האמיתית, שהרי רוז לא הכירה אם אחרת מלבדה, אלא מפני שהן מאד שונות זו מזו: פלו, בעצמה יתומה מנעוריה, היא אשה פקחית וממולחת, אבל בורה ונעדרת יומרות, ואילו רוז שואפת מנעוריה ללמוד ולגלות את העולם, היא תלמידה שקדנית ומצטיינת, זוכה בפרסים ובמילגות, ובעזרת מילגה יוצאת ללמוד בקולג', ששם היא מכירה את פטריק, בן לבעלי רשת בתי-כלבו, שמתאהב בה נואשות. היא עצמה יודעת שהנישואים עמו לא ייטיבו עמה, אבל איננה מסוגלת לדחות, לא את אהבתו, ולא את ההתפעלות של כל מודעיה מכך שבת עניים מרודים כמותה תפסה בעל עשיר. היא תשלם ביוקר על ההצלחה המפוקפקת הזאת. לו נותרה ענייה מלכתחילה, לא היה אכפת הדבר לאיש, אבל העובדה שזכתה בעושר וויתרה עליו מרצונה, מזכה אותה בבוז, שאפילו הקריירה שלה ככוכבת סדרת טלויזיה איננה יכולה לסלק כליל.

הפרקים הראשונים והאחרונים שמתרחשים בהנראטי, ושבהם יש מקום נרחב לפלו וליחסיה הלא פשוטים עם רוז, הם בעיני הטובים והיפים ביותר בספר, אבל הפרק שהדהים אותי ביותר היה זה שהעניק את שמו לספר במהדורתו האמריקנית: "הנערה הקבצנית", דימוי שתורם פטריק לתיאור יחסיו עם רוז. כאשר רוז אומרת לו שהם באים משני עולמות שונים, פטריק אומר שהוא שמח שהיא ענייה, כי היא כמו הנערה הקבצנית, זו מהתמונה "המלך קופטואה והנערה הקבצנית". רוז לא ידעה על מה הוא מדבר, אבל מצאה את התמונה אחר כך בספר אמנות. גם אני לא ידעתי על מה הוא דיבר, אבל מצאתי את התמונה באינטרנט. תמונה מדהימה. צייר אותה האמן הבריטי מהמאה התשע-עשרה אדוארד ברן-ג'ונס, שעבד על גירסאות שונות שלה במשך עשרים שנה וסיים אותה בשנת 1884, והיא מבוססת על בלדה אנגלית עתיקה שהשפיעה מאד על הספרות האנגלית, והספרות הקנדית היא ענף של הספרות האנגלית הרבה יותר מהספרות האמריקנית, שהושפעה ממקורות אחרים ורחקה מצור מחצבתה. מה שמיוחד בתמונה "המלך קופטואה והנערה הקבצנית" הוא שהנערה הקבצנית היא הדמות הגבוהה יותר בתמונה, היא יושבת במעלה גרם מדרגות, והמלך קופטואה המעריץ אותה יושב למרגלותיה ומביט אליה מלמטה למעלה, והדמות של הנערה הקבצנית בתמונה מחברת גוף חושני מאד לפנים שמביעות צניעות ומבוכה. הגוף מכוסה בשמלה דקה מאד, שדרכה נראים מערומי חמוקיה של הנערה הקבצנית, וזה לכאורה מתאים לאגדה, שבה הנערה הקבצנית איננה לבושה די הצורך בגלל עוניה, אבל השמלה הכמעט שקופה חושפת את גופה בכל הדרו. בסיפור המלך משקיף תחילה על הקבצנית מהחלון, ואז הוא מביט עליה מלמעלה ומתאהב בה מיד, והיא אהובתו הראשונה והיחידה שהוא נושא לאשה וחי עמה באושר ועושר ואפילו המות איננו מפריד ביניהם, כי הם נקברים בקבר אחד. בתמונה הקבצנית היא זו שיושבת במעלה המדרגות והמלך יושב מתחתיה, נושא את עיניו אליה ואל חמוקיה המבצבצים מבעד לשמלתה הדקה השקופה.

כמה יהיר ואטום יכול גבר צעיר להיות כדי לומר לאהובתו בת-העניים שהם כמו המלך קופטואה והנערה הקבצנית. אליס מונרו איננה הראשונה שהשתמשה בסיפור הזה, שבאגדה יש לו סוף טוב, כדי לתאר הכל חוץ מסוף טוב. היא לא היתה הראשונה בספרות הבריטית לעשות כן. רק בסיפור המקורי זכתה הנערה הקבצנית לסוף טוב.

קודם לכן, כשרוז חשבה שתזדקק לעבודה, אולי בקפטריה של הקולג', היא דימיינה את גופה הרחב במדי הקפטריה, שלא היו מחמיאים לגזרתה, חשבה שאצל גברים עוני וחכמה יכולים להשתלב, אבל אצל נשים לא, אצל נשים העוני מושך רק אם הוא משולב בזנותיות מתוקה, בטיפשות. חכמה אצל נשים איננה מושכת אם איננה משולבת באלגנטיות, חכמה אצל נשים היא פריוילגיה של בנות המעמד הגבוה. אשה נושאת ספרים תיראה טוב יותר בלבוש מהודר, בחדר מרוהט בקפידה, לא בבגדי משרתת, לא במדי עובדות הקפיטריה מאחורי הדלפק. ולרוז היה אכפת כיצד נראתה בעיני זולתה. זו היתה מגרעתה. בכך נפלה מפלו ששנאה כל יומרה, שמעולם לא התלבשה בהידור. רוז היתה שאפתנית, מכירה בערך עצמה. בניגוד לנערה הקבצנית, היא מעולם לא חשבה שפטריק עשה עמה חסד. היתה קרובה יותר לחשוב את ההיפך מכך, שהיא זו שניאותה להושיט לו את ידה.

בעצם במקור נקרא הספר על שם הפרק האחרון "מי את חושבת שאת?", שאלה דברי המורה הקשוחה הטי מילטון לתלמידתה הצעירה רוז. במקור קראה אליס מונרו לספר בשם הזה, שהזכיר לגיבורתו את הצלחתה היחסית לעומת בני עיירתה האחרים, כמו גם את יחסיות הצלחתה. רק בארצות-הברית הופיע הספר בשם "הנערה הקבצנית". זה שם מוצלח דוקא בגלל המסר האירוני של הסיפור. כראוי לאמריקנים הוא הופך את הסיפור לסיפור מוסר: החיים כניסיון להיגאל בעזרת ההשכלה מן העוני, שמתגלגל בהתעשרות דרך נישואים, שעליה משלמים ביוקר ולבסוף חוזרים להיות עניים, ולומדים להסתדר עם מה שיש. הרומנים של אליס מונרו, במסורת הרומנים הנשיים הבריטים, עוסקים במעמדות, בעשירים ועניים, בעלייה וירידה בסולם החברתי, כפי שכבר כתבתי על הקובץ "סודות גלויים" שגם הוא מוצג כאוסף סיפורים, אבל דן בעלייתה ובשקיעתה של משפחת עשירי העיירה, בעלי בית החרושת שבו עובדים רוב תושביה, הדמויות של אליס מונרו מעלות בזיכרון את אלה של ג'יין אוסטן. העוני מאיים עליהן תמיד, והאהבה נועדה להצילן בראש וראשונה מן העוני, רק כדי ללמדן שהן זקוקות לאהבה שאיננה תלויה בדבר, אבל זו נשארת בעיקר ברמת האידיאה. כמו ג'יין אוסטן חושפת מונרו את נפשן של גיבורותיה ללא רחמים וללא בושה.

אבל בראש וראשונה מונרו כותבת בהשראת חייה שלה, החמצותיה שלה. הנישואים הראשונים האומללים, הקושי לתפקד כאם, הבגידות, המאהבים המאכזבים, כולם מופיעים ברומן בהרחבה. אפילו יהודי ניצול שואה, סיימון, מופיע ביניהם. נדמה לי שזו הפעם היחידה שאליס מונרו מזכירה יהודים. הם לא היו חלק מחיי העיירה הקטנה שבה גדלה. כנראה פגשה אותם לראשונה בטורונטו, זו שתמיד תישאר עבורה הכרך הגדול, שבו מתוודעים להוויות העולם. הקוטב המנוגד להנראטי העלובה. מקומם של המצליחים ושל ההצלחה. בסופו של הספר רוז, שנעה מהנראטי לוונקובר וחזרה, מתגוררת בטורונטו. זו דמותה הגיאוגרפית של ההצלחה.

בראשית הספר רוז גדלה במערב הנראטי כילדה מרדנית, מתחכמת, שחוטפת מכות רצח על יוהרתה, ובסופו היא מבקרת בהנראטי כאשה מבוגרת כדי לטפל בפלו הקשישה, ובוחנת את גורלה לעומת חבר ילדות שנשר מן הלימודים, התגייס לצי ושירת בו שנים רבות עד שנפצע קשה מאד ושב לעיירה פגוע וחולה. רק כחוט השערה בין הצלחה לכישלון, היא חושבת, רק כחוט השערה.

ונדמה לי שכך חושבת כלת פרס נובל אליס מונרו גם על חייה שלה.

Alice Munro, The beggar Maid ( Who do you think you are?), Vintage Books, 2004

הספר כנראה טרם תורגם לעברית, אבל בזמנו נמסר לי כי הזכויות לכל ספריה של מונרו נמכרו להוצאת כינרת, ובוודאי גם ספר זה יתורגם לעברית בקרוב.

אליס מונרו וכישלונות חינוכיים

עכשיו אני קוראת את "הנערה הקבצנית" The Beggar Maid. זה הקובץ האחרון של אליס מונרו שאני קוראת. את כל האחרים כבר קראתי ואני לא יודעת מה אעשה כשייגמרו לי הסיפורים שלה, הבודדים שדילגתי עליהם, לא יותר מאחד לקובץ. ואז אולי אתחיל לקרוא את הסיפורים מחדש. אחד כבר קראתי פעמיים כי כל כך אהבתי אותו. הוא בקובץ "הירחים של כוכב שבתאי" והוא נקרא "גברת קרוס וגברת קיד". הוא מספר על שתי זקנות שמכירות עוד מגן הילדים ונפגשות בבית אבות, ומבלות את זמנן ביחד עד שאחת מהן מקבלת על עצמה פרוייקט חינוכי שנראה בתחילה מבטיח אבל בסופו של דבר נכשל קשות, ולמרות שנראה שהחברות ביניהן נסדקה, בסופו של דבר היא עומדת במבחן. זה סיפור על הטוב שבאדם ולכן כל כך אהבתי אותו, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא אופייני לאליס מונרו, שחוקרת הרבה יותר את הרוע האנושי מאשר את הטוב. ובכל זאת אני לא יכולה להפסיק לקרוא אותה ואת כל סיפורי הרצח והאלימות שלה, שכמו שג'ונתן פרנזן כבר ציין, אף פעם לא תופסים בהם את הרוצח. הפשע אצלה די משתלם.

את פשר שמו של הקובץ "הנערה הקבצנית" אני עוד לא יודעת, כי הסיפור שנקרא בשם זה הוא באמצע הספר, ובינתיים קראתי רק את שני הסיפורים הראשונים, ששניהם עוסקים בחינוך קצת בעייתי, כלומר באלימות כלפי ילדים, בעצם כלפי ילדות, שכנראה יש משמעות לכך שהן בנות ולא בנים: בסיפור הראשון יש מכות ובשני אלימות בבית-ספר, וגם אונס של ילדה נכה או מפגרת, לא ממש ברור, בבית הספר, לעיני התלמידים. בעתיד הילדה הזאת תיאנס שוב ושוב, תיכנס להריון שוב ושוב, ולבסוף תמות מדלקת ריאות, או כך לפחות יגידו. זה לא הסיפור כאן, זה רק הרקע לסיפור. גם בסיפור הראשון יש מישהו שמוכה למות ואומרים שהוא מת מדלקת ריאות. דלקת ריאות היתה כנראה כיסוי טוב לרצח, כי פעם, לפני האנטיביוטיקה, המון אנשים מתו מדלקת-ריאות.

חשבתי שמוזר שקראתי דוקא היום את הסיפור השני שנקרא Privilege, כי בבוקר קראתי בגלריה על הסרט "עמק" של הבמאית סופי ארטוס, שעבדה שנה כמורה בבית ספר לילדים בעייתיים, ועל הניסיון הזה, שהשפיע עליה מאד קשה בחיים, היא ביססה את הסרט. אני לא יודעת אם יהיה לי אומץ לראות את הסרט הזה, אבל חשבתי כל הבוקר על התקופה שהייתי מורה חיילת, התקופה הראשונה, כשעבדתי בבית ספר איזורי בגליל שהיו בו ילדים ממושבים ונשלחתי להיות מחנכת של הכיתה המיוחדת, שהיו בה ילדים בכל הגילאים עם כל הבעיות האפשריות, ואף לא אחד מהמורים וגם המנהל לא רצו ללמד את הכיתה הזאת. דיברתי עם המורה הקודמת שעזבה באמצע השנה כי היא לא יכלה לסבול יותר. היא היתה אשה גדולה מאד, שמנה מאד ויפה מאד, שישבה בכסא גדול ואמרה לי תלכי מחר למנהל ותגידי לו שבשום אופן את לא לוקחת את הכיתה הזאת. תסתכלי עלי ותסתכלי עלייך, היא אמרה לי. הגובה שלי אף פעם לא היה הרבה מעל מטר וחצי, ובאותם ימים הייתי גם רזה מאד, אחרי שתי התקפות פראטיפוס שכמעט חיסלו אותי. נראיתי כעלה נידף לעומתה, והיא אמרה תסתכלי עליך ותסתכלי עלי, ואני לא יכולתי להתמודד איתם, ואני בוגרת סמינר. אני לעומתה סיימתי רק קורס מורות של חודשיים בצבא, אבל הייתי חיילת, ולא רציתי לעשות בעיות, אז נכנסתי לכיתה וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. עוד הייתי צעירה מאד והיה לי המון רצון לתקן את העולם.

לא היו בכיתה בעיות אלימות קשות ומפחידות כמו בסרט "עמק" ובסיפור "פריוילגיה" של אליס מונרו. היו רק המון הפרעות וקשיי ריכוז, והיה קושי עצום ללמד, והיו תלמידים שהתגרו בי בלי הפסקה. אחד שאני זוכרת במיוחד, ילד שבלט דוקא בניקיונו האישי, בלבושו הנקי והמסודר, שאמרו לי וגם נוכחתי בעצמי מאוחר יותר שזה היה מיוחד לו, שבביתו ובמשפחתו דוקא שלטו אי הסדר והליכלוך וההזנחה, נעמד פעם בכיתה ואמר: "תני לי סטירה, מורתי, תני לי סטירה". נתתי לו סטירה עזה ולרגע הוא נדהם ואז השתתק. אחר כך שמעתי אותו מתגאה בי לפני חברים מכיתה מקבילה: "תיזהר ממנה, זאת יכולה לתת לך סטירה בלי שתרגיש." זאת היתה המחמאה היחידה שקיבלתי במשך אותה שנה. מבין המורים הצעירים – רובם היו צעירים בתחילת דרכם המקצועית שהגיעו מרחוק - היה רק מורה אחד שמצאתי איתו שפה משותפת. גם הוא מצא את עצמו מכה תלמידים מחוסר ברירה. שנאנו את עצמנו. רצינו להיות יאנוש קורצ'אק אבל בפועל היינו כל מה שלא רצינו להיות. בסוף השנה ביקשתי בכל מחיר לעבור משם. לא רציתי לזכור משם כלום, אבל אני זוכרת המון, גם אחרי יותר מארבעים שנה, וכנראה אזכור כל חיי. לא רק את הילדים המופרעים והמפריעים. גם כמה בנות שקטות, בעלות קלסתר פנים מובס, שנצמדו אליי, ייחלו למעט חום. אני חושבת הרבה מה עלה בגורלן ואלו נשים הן צמחו להיות, אבל מעולם לא היו לי הכוח והאומץ לחפש ולראות. לא שבתי לשם מעולם.

אליס מונרו מתארת משחק אחד שהבנות בבית הספר הזה, ששכן בצד הגרוע של העיירה, שיחקו בו, משחק לוויה. אחת הנערות הגדולות והנחשבות היתה שוכבת כמתה, והנערות האחרות היו עורכות טקס לוויה, שרות הימנון אֵבֶל ומכסות אותה בפרחי העונה. זה היה משחק שהן שיחקו באביב, כשהשלג נמס והפרחים פורחים. אני מנסה לאמץ את זיכרוני אבל אני משוכנעת שמעולם לא נתקלתי במשחק בנות כזה בישראל. אולי מפני שאצלנו הלוויות אינן אסתטיות כל כך, הגופות נעטפות בתכריכים ומכוסות בבד ונישאות על אלונקה ומושלכות לבור ללא ארון. טקס קבורה אכזרי. הנוצרים מלבישים נערות מתות במיטב בגדיהן, בשמלות מפוארות, מאפרים אותן ומקשטים בפרחים. זה מה שדיבר כנראה ללב הנערות, השמלות היפות והאיפור והפרחים. את משמעות המות טרם הבינו, טרם תפסו.

הכמיהה הזאת ליופי, לניקיון, במקומות ששולטים בהם הכיעור והעזובה, זה מה שמפליא וגם מכאיב. רק דבר אחד יפה, מספרת מונרו, היה באותו בית ספר: תמונות צבעוניות של ציפורים קנדיות שמישהו תלה גבוה מעל הלוח, וכך נשמרו במקום שכל דבר בו חובל ונקרע, הרכוש והגוף. ציפורים קנדיות שאינני מכירה, הסתכלתי באינטרנט כדי לראות כיצד הן ניראות: נקר אדום-ראש, שונה מהנקרים המוכרים לי, עוד ציפור צהובה שהזכירה לי בולבול, אבל אולי היא ממין אחר, עורבני כחול שיפה בהרבה מבן דודו העורב ואווז קנדי דק צואר שראשו וצוארו שחורים. זה הזכיר לי את הפוסטר של ציור טיטוס של רמברנדט שתליתי על קיר דירתי במקום השירות הבא שלי, בבית שאן, וכל מי שביקר בדירתי הסתכל בו בהתרגשות. הוא תלוי עד היום בסלון דירתי ויקר ללבי מאד. כשביקרתי בבתי הספר של בנותי הצטערתי תמיד אם היו מכוערים. תמיד נדמה לי שליופי יש כוח מאלף, שיופי גורם לילדים המופרעים ביותר להירגע ולהתבונן. אבל אולי אני רק משלה את עצמי, כמו שחשבתי אז שדי ברצון טוב ועבודה קשה כדי לחנך ילדים שהחיים התאכזרו אליהם? פעם באסיפת הורים בבית הספר של בתי הבכורה – כמה שנאתי את האסיפות האלה שבהן צריך לשבת על כסאות של ילדים ולהקשיב למורה – פעם הרמתי את ידי ואמרתי שבית הספר נראה כל כך רע, ואני מבינה שאין הרבה כסף, אבל אפשר לפחות לתלות במסדרונות ציורים של ילדים. המורה אמרה שהם מדברים על זה וינסו לשפר. היו הורים שתמכו אבל נדמה לי שהרוב חשבו שאני משונה שדוקא זה אכפת לי, הכיעור שבו הילדים נמצאים כל היום ולומדים. כשנולדו לי בנות משלי כבר לא כל כך רציתי להיות יאנוש קורצ'אק, רק אם לבנותי. בבית תליתי את הציורים שלהן על הקיר.

אליס מונרו / ידידת נעורי

כשהייתי אצל ניצן בקיימברידג' קניתי שם את קבצי הסיפורים של אליס מונרו שלא השגתי בארץ, ארבעה קבצים שעוד היו חסרים לי, ומיד התחלתי לקרוא את הקובץ "ידידת נעוריי", שנדמה לי שהוא מהיפים ביותר, אם כי כבר כמה פעמים, כשסיימתי קובץ סיפורים של אליס מונרו, חשבתי שהוא היפה ביותר: הירחים של יופיטר, אהבתה של אשה טובה, ואולי גם אחרים. ברוב הקבצים יש איזשהו קשר בין הסיפורים, למרות שלא אמור להיות, ובקובץ הזה רובם עוסקים בבגידות בין בני זוג, למרות שאני אהבתי במיוחד דוקא את אלה שעוסקים באהבות לא ממומשות, שזה נושא יותר קרוב ללבי, כמו הסיפור הנפלא Meneseteung שזה אמור להיות שמה של עיירת ספר נידחת בקנדה במאה ה-19, כאילו שיחזור של סיפור ממאה קודמת, על משוררת רווקה שמשתגעת בגלל אירוע שמערער אותה, או אולי בלי קשר אליו, ואהבתי גם את סיפורו של הגבר עקור העין שמאוהב שנים רבות באשה יפהפיה שמאוהבת באחר, אבל לא מסוגל לאהוב אותה כשהיא מצדה חושקת בו. יש משהו יפה באהבות לא ממומשות, שהחיים לא יכולים לקלקל אותן כפי שהם מקלקלים את האהבות הממומשות, שבאלה עוסקים רוב הסיפורים בספר, באהבות שמומשו בשנות החמישים בנישואים והתקלקלו בשנות השבעים מסיבות שהן לא תמיד ברורות, אולי הבגידות קילקלו אותם ואולי הם היו מקולקלים מקודם. הבגידות הן מאד סתמיות. הן לא בגידות של התאהבות גדולה, המאהבים יכולים להיות מכוערים ומטופשים בהרבה מבני הזוג, והדבר היחיד שבאמת מוצא חן בהם הוא שהם מחוץ לנישואים, מחוץ למועקת הנישואים שהתקלקלו, לא בהכרח ברור למה, ולא ברור אם הנישואים נראו כמו רמאות עוד לפני הבגידה או בגללה.

בספר הזה יותר מבאחרים חשבתי על אליס מונרו הרעיה, שהתגרשה מבעלה הראשון שיחד איתו היא ניהלה חנות ספרים, והתחתנה עם בעלה השני, שאיתו היא חיה עד מותו, וכשהיא דיברה על הגירושים האלה הם נשמעו כל כך סתמיים, היא אפילו אמרה: "מה לעשות, כולם התגרשו אז", כאילו זו היתה מין אופנה, כמו תסרוקת או חצאית שכולם לבשו, וכשהיא סיפרה על פגישתה עם בעלה השני, שהכירה אותו הרבה שנים לפני שנפגשו מחדש, היא אמרה שהחליטו להתחתן כשהיו שיכורים, כאילו נישאו רק בגלל שהשתכרו. בשבילי שהנישואים שלי היו נוראים והגירושים קשים, זה נראה מאד גחמני לדבר ככה על גירושים, ולפעמים אני נאחזת בסיפורים כמו זה שבו סיפרה שבעלה התנשא על הדודות שלה ולעג להן, שאני לא יודעת אם זה קרה באמת או רק בסיפור, אבל אני חושבת שאולי היו בנישואים הראשונים שלה דברים שהיא סבלה מהם אבל לא אמרה לעצמה בפירוש שבגללם היא כבר לא רוצה את הבעל הזה, ואולי גם עם בעל שהוא לא ממש גרוע אפשר להרגיש מדוכאת, לא מדוכאת מלשון דיכאון אלא מלשון דיכוי, למרות שגם הדבר הראשון בדרך כלל בא במקביל. אולי עם הבעל שהכיר אותך כשהיית מאד צעירה ועוד לא הספקת לבנות לך חיים ומוניטין, אולי עם הבעל הזה קשה לך לממש את מי שאת באמת רוצה להיות, אולי מישהו שהכיר אותך מהתיכון או משנה א' באוניברסיטה רוצה שתישארי שם כל החיים, ואת מוכרחה לעזוב אותו בשביל שתוכלי לגדול. כמובן ההתלבטות הזאת נחסכת ממי שבעלה עוזב אותה מרצונו, למרות שעם גברים שבוגדים לא תמיד ברור מה הם באמת רוצים, לפעמים נדמה שהם רוצים לעזוב ולפעמים נדמה שהם פשוט רוצים לחיות עם שתי נשים, ושאף אחת מהן לא תתלונן, ונדמה לי שבעלי רצה שאני ארדוף אחריו, היתה לו פנטסיה שארדוף אחריו ואתחנן שיישאר איתי והוא יתנה לי תנאים, אולי ידרוש שאפסיק בתמורה את הלימודים, והוא מאד התפלא שרציתי שהוא יסתלק ובכלל לא רציתי שהוא יישאר, ורק רציתי להמשיך את הלימודים. כשבאתי לאוניברסיטה אמרו כל הזמן שהנשים באות לשם כדי לתפוס חתן, והתפלאו שהנשים נלחמו להמשיך ללמוד כשכבר היו להן בעל וילדים. ובעלי אמר שאני אלך לחוג בישול וכאלה דברים, אבל מה פתאם שאלמד לתואר שני בהיסטוריה. לפעמים נדמה לי שהוא עזב רק בגלל התקוה שזה ימנע ממני להמשיך בלימודים.

יש בקובץ הזה "ידידת נעורי" סיפור אחד שחשבתי שאליס מונרו כתבה אותו ממש על עצמה. קוראים לו Differently, אני אוהבת את השם הזה "אַחֶרֶת"', אבל בעברית הוא דו-משמעי, בעברית הוא יכול להיות תואר הפועל וגם תואר השם, כמו אשה אחרת, אבל באנגלית הוא רק תואר הפועל, והגיבורה ג'ורג'יה אומרת שאילו אנשים חשבו על זה שהם ימותו, הם היו צריכים להתנהג אחרת, אבל היא לא רוצה לומר איך אחרת, היא רק אומרת "אַחֶרֶת", כלומר differently. היא אומרת את זה אולי על החברה שלה מיה שמתה, ואולי היא מתכוונת לזה שמיה בגדה בבעלה וגם בג'ורג'יה, כשניהלה רומן עם המאהב של ג'ורג'יה, למרות שהרומן היה סתמי, או אולי נהיה פחות סתמי כשג'ורג'יה באמת התאהבה בו. ג'ורג'יה חשבה שהחיים של מיה היו אוסף של רמאויות, נישואים ללא אהבה, אפילו בגידות ללא אהבה, ושאולי בגלל זה מיה מתה. ג'ורג'יה לא רוצה לחיות חיים של רמאות, והיא מספרת לבעלה על בגידתה בו ומתגרשת ממנו, אבל ממרחק השנים לא בטוח שצדקה, לא בטוח שהיתה צריכה להתגרש, לא בטוח שיותר טוב לה עם המאהב החדש. שום דבר לא בטוח. למי שהנישואים שלו היו נוראים באמת והגירושים היו קרש הצלה שנאחזים בו ולא רוצים להרפות ממנו בגלל נוראות הנישואים, גירושים כאלה שלא ברור מדוע ולמה נשמעים לפעמים כמו פינוק או גחמה, כי אומללות בנישואים היא לא דבר שקל להבין או להסביר.      

הסיבה שחשבתי שבדמות של ג'ורג'יה במיוחד אליס מונרו מתארת את עצמה היתה העובדה שג'ורג'יה עובדת בסיפור הזה בחנות ספרים ואוהבת מאד את העבודה שלה, והאנשים אוהבים לבוא ולשתות איתה תה פטל ולדבר איתה על ספרים, ומיה מקנאה בה ואומרת לג'ורג'יה שיש לה סלון, והיא היתה רוצה סלון כזה, והיתה רוצה שתהיה לה מישרה, אפילו מישרה בחנות שמוכרים סתם דברים, לאו דוקא ספרים, אבל מיה לא מסוגלת להחזיק בשום מישרה ואפילו לא לנהל את משק הבית בלי עזרה. מיה עובדת בלהיות מיוחדת ולגרום לגברים להתאהב בה, ואולי זה מה שבסוף הורג אותה. קשה לעבוד בלהיות מיוחדת ואני לא הייתי יכולה לעבוד בזה, אבל אני לא בטוחה אם הייתי טובה בלעבוד בחנות ספרים, למרות שכשאני באה לחנות של סטימצקי ברחוב יפו לקחת את העיתונים בגרמנית, ואני מדברת עם הנשים שעובדות שם והן נשים מאד דומות לי, אני חושבת אולי הייתי יכולה לעבוד בחנות ספרים, ואם הייתי מסתדרת עם הקופה, כי אני לא טובה בכאלה דברים. הייתי אוהבת לדבר עם הלקוחות על ספרים ואולי היו לקוחות שהיו באים בגללי לחנות, אבל לא הייתי רוצה שיתחילו איתי כי זה יותר מדי מפחיד, וזאת אחת הסיבות שאני לא אוהבת לעבוד בשום מקום שבאים אליו גברים, אם כי אולי זה בגלל האדנות שבה גברים מתנהגים לנשים, כאילו בכל עבודה, לא חשוב איזו, הנשים הן המשרתות שלהם, בלי קשר לכישורים ואפילו לגיל שלהן. מיה קצת לועגת לעבודה של ג'ורג'יה, למרות שהיא עצמה לא היתה מסוגלת לעשות אותה, ואולי בגלל זה שהיא לא היתה מסוגלת לעשות אותה, וזה מעצבן את ג'ורג'יה, מעצבן שמישהו שלא טוב כמוך במשהו לועג לך, כאילו זה שהוא לא טוב במשהו שאתה מעולה בו מעניק לו יתרון עליך. אולי מזה כבר אפשר להבין שהחברות שלהן תיגמר במוקדם או במאוחר, עוד לפני שמיה פיתתה את המאהב של ג'ורג'יה.

אליס מונרו מתארת את חנות הספרים הזאת כחנות בסגנון ישן ארוכה וצרה, עם דלת שמשני צדיה חלונות ראוה, חנות פשוטה כזאת, ואני חושבת אם ככה נראתה החנות שלה ושל בעלה, ואם ג'ורג'יה זאת היא, ואם גם היא בגדה בבעלה סתם ככה ואחר כך היתה מוכרחה לספר לו ולהתגרש ממנו, כדי לא לחיות במירמה, אבל סיפורים לא מוכרחים להיות אמיתיים ובוודאי לא מדויקים, למרות שלי תמיד קשה להמציא סיפורים ודברים שלא באמת קרו, ותמיד יש לי יותר רצון לספר על מה שבאמת קרה, אבל אולי ממילא כשמנסים לספר על משהו שקרה לא תמיד מצליחים להיות מדויקים, בגלל הזיכרון שמשתבש ובגלל שעם חלוף הזמן דברים נשכחים, ובגלל שאפילו כשדברים קורים לך עצמך אתה לא תמיד מבין מה קורה לך ולמה דברים קורים. כשג'ורגיה קיבלה את המישרה היה קיץ והקיץ היה חם במיוחד והיא קנתה לה שמלות קצרות שנקשרות בצוואר וחושפות את הכתפיים והרגליים והגב, והיא נראתה כמו נערה, ולא ברור אם הלקוחות באו כי היה להם נעים לדבר איתה על ספרים, או כי הם אהבו לקנות ספרים מאשה צעירה ודי חשופה, והיה קל להם, במיוחד לגברים, לדמיין עליה דימיונות, וזה גם מה שבאמת קרה. האם ג'ורג'יה קנתה לה שמלות כאלה כי הקיץ היה חם במיוחד, או מפני שהיא כבר תיכננה לנהל רומן, וניסתה להיראות מפתה, והאם היא מצאה לה עבודה בחנות ספרים כי בעלה יצא עם חבריו למסע השיט השנתי שלו, כי הוא שירת בחיל הים ויצא עם חבריו לשעבר בכל קיץ למסע, ולא ברור אם ג'ורג'יה שנאה שהוא עוזב אותה לבד עם הילדים בימי הקיץ, או בעצם שמחה שיש לה הזדמנות להיות ברשות עצמה, ולעבוד בחנות הספרים, ואולי לנהל רומן. האם נשים מנהלות רומן כשהן מתכננות מראש לנהל רומן, או שזה פשוט משהו שקורה להן בלי כוונה. נדמה לי שלאנשים שמנהלים רומנים מחוץ לנישואים תמיד יש איזו התכוונות מוקדמת לנהל רומן, ואלה שאין להם התכוונות כזאת, זה לא ממש משנה כמה הזדמנויות יש להם, הם לא ינהלו רומן מחוץ לנישואים, והם לא ילבשו לעבודה שמלה חושפנית מדי, ולא יסירו את טבעת הנישואים מהיד כמו שהרבה גברים נשואים עושים. ויש כמובן גם אלה שגם כשהרומן נקרה על דרכם הם לא באמת מסוגלים לנהל אותו. אלה האנשים שתמיד מסקרנים אותי הכי הרבה, אלה שבעיקר חיים בדימיון, כי האהבות הדימיוניות תמיד הרבה יותר מספקות ולא מתקלקלות כמו האהבות שמתממשות, ומשום מה תמיד נדמה לי שהרומנים מחוץ לנישואים, שאמורים להיות הכי רומנטיים, הם הגרועים והמאכזבים ביותר, למרות שאינני יודעת זאת מניסיון. תמיד נדמה שאנשים שבוגדים בבני הזוג בוגדים בהם עם מישהו שהם לא היו חושבים בכלל לנהל איתו רומן או להתחתן איתו אילו היו לבדם, ורק העובדה שהם כבר נשואים הופכת אותו לבן זוג מתאים. אנשים שמנהלים רומן מחוץ לנישואים הם הכי פחות בררנים, אולי מפני שהם לא מעלים בכלל בדעתם לאן יכול להוביל אותם רומן, בוודאי הם לא מעלים בדעתם עד כמה הם יהרסו לעצמם את הנישואים, מבלי יכולת תיקון, ורק שנים אחר כך הם יחשבו לעצמם שאולי כל זה היה לגמרי לגמרי טיפשי. אבל אני לא יודעת למה אליס מונרו התכוונה בכך שאילו האמנו שנמות היינו מתנהגים אחרת. האם אנשים שמאמינים שהם ימותו בוגדים פחות או יותר? אינני יודעת. איך זה בכלל קשור לאמונה במות, או אולי היא בכלל התכוונה למשהו אחר. אני חושבת שזה סיפור קצת עצוב למרות שהוא לא העציב אותי כמו סיפורים אחרים. כנראה שלא הייתי יכולה לעבוד בחנות ספרים וגם לא לנהל רומן, אבל אולי אלה דברים שיכלו לקרות לי ולא קרו, ואולי זה בכלל לא אומר שום דבר.