פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.

 

 

 

פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

מניה הלוי / הלינו אותי לילה

 

זה ספרון קטן ודק של ספריית תרמיל שדפיו הצהיבו מיושן. הוא יצא לאור באפריל 1968, לפני 58 שנים, מהדורה לצבא במחיר חמישים אגורות. קיבלתי אותו מעזבונה של חברה שהלכה לעולמה, וכדי שלא ייזרק לרחוב, וכשקראתי אותו מצאתי פעמיים דפים דבוקים שלא הופרדו, כלומר, אני הראשונה שקוראת בו. את שמה של מניה הלוי הכרתי כשחקנית, אבל לא ידעתי שהיתה גם סופרת. בעצם כתבה רק שני ספרים, שניהם אוטוביוגרפיים, הספר הזה ולאחריו את "את אמא של אילן?"

יש עדינות גדולה בספר הזה. ככל שהסיפורים נוראים, הם מצוירים במכחול דק, מתבוננים בבני האדם שמסביב במין שקט, למרות שהמוות רוחש סביב, ואין רגע של מנוח. הוא נפתח בסצינה כמעט אידילית: שלושה ילדים מבשלים את תפוחי האדמה האחרונים שלהם, ובאופן לא צפוי מצטרפים לארוחתם שני יתומים אורחים, והם חולקים את ארוחתם שווה בשווה. הילדים חיים לבדם וכדי להתקיים גונבים אוכל בשוק - הוריהם נלקחו מהם. בהמשך הסיפור נלמד מה עלה בגורלם, ככל הנראה. במהרה תאבד המספרת גם את שני אחיה, ותיוותר לבדה בעולם. היא תימלט מרכבת המוות, ותחל במסע נדודים בפולין הכבושה, מסתירה ככל יכולתה את יהדותה, ומציעה את שירותיה כעוזרת, מטפלת, רועה, לאיכרים בכפרים ובעיירות, ופוגשת דמויות שונות ומשונות, מי שחומלים עליה ומסייעים לה מטוב לב, ומי שמנצלים, מכים, מתעללים. בסצינה שנשמעת דמיונית לחלוטין היא פוגשת את אביה, כנראה בפעם האחרונה, ושוב נפרדת ממנו, כנראה לתמיד. היא תמשיך לנדוד, לרעוב, לסבול, עד שתסתיים המלחמה, ומבלי לדבר על כך, היא תהפוך מילדה רגישה ומפוחדת לשורדת נחושה ונועזת, שנלחמת על חייה ללא חת, ואינה מניחה לאיש לסכן את הישרדותה.

מניה הלוי מצליחה לא רק לספר את סיפור השואה שלה, אלא לשרטט תוך כדי כך את דיוקנה של פולין בימי המלחמה: את שדות תפוחי האדמה המלבלבים ואת המישורים המושלגים, הנחלים והיערות, את האיכרים הגסים, הרודים בעובדיהם ומכים את נשותיהם, את שונאי היהודים, ששמחים לאידם, מקללים ובוזזים אותם בעת צרתם, את רודפי הבצע, המוכנים לעזור ליהודי תמורת כספו, וממהרים לשלח אותו בהזדמנות הראשונה, את הילדה המשכנעת אותה להתנצר, ואת הכומר, שאולי מרחם ואולי רק מנסה להיפטר מצרה, ואת החיילים הנאצים, אלה שהורגים יהודים בטירוף ואלה שמוכנים לרחם ולהעלים עין, לפחות לרגע גורלי אחד. גלריה של בני אדם במיטבם או במירעם, ילדים מרושעים ללא שמץ תמימות, או כאלה שהתבגרו בטרם עת ומפליאים לתפקד.

חבל שהספר היפה והנורא הזה, שנבלע בנשימה אחת, יישכח. אולי יימצא מי שיוציאו מחדש, מי שינגיש אותו לתלמידי תיכון וקוראים חדשים. הוא ראוי כל כך לקריאה, ולא רק משום שחובה לזכור.

 

מניה הלוי / הלינו אותי לילה, ספריית תרמיל, ספריית פועלים, ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, 106 עמ'.

 

יום השואה תשפ"ו

האחו הקטן

 

עד כמה אפשר להאמין לסיפוריהם של נאצים קשישים, ובפרט כאשר אינם מסתפקים בעובדות, שאותן אפשר לעתים להצליב ולבדוק, אלא משרטטים מניעים נפשיים וכוונות, שרק בוחן כליות ולב יכול לעמוד על אמיתותם? מבחינה זו סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד-שלום "האחו הקטן" הוא אתגר רציני לצופה היהודי, ובפרט אם כבר רכש ידע מסוים על השואה ומחולליה.

במרכז הסרט עומדת דמותה של ונדלגרד פון-שטאדן, שהתפרסמה בגרמניה בסוף שנות השבעים, כאשר ספרה האוטוביוגרפי "לילה על העמק: נעורים מוקדמים בגרמניה", הפך לרב-מכר. (הספר תורגם לעברית והתפרסם בשנת 1986 בהוצאת מסדה בשם "אפלה על העמק"). בספר היא מגוללת סיפור על מחנה ריכוז קטן, מחנה Wiesengrund, (בגרמנית "אדמת אחו", או "כר-מרעה"), שהוקם ליד החווה המשפחתית במחוז באדן-וירטמברג, על אדמות שהופקעו מהמשפחה, והכיל אסירים רוסים, פולנים ויהודים. לדבריה מצבם של האסירים היהודים המורעבים זיעזע את אמה, אירמגרד פון נויראט, והאם ביקשה מאנשי האס-אס להקצות כמה עשרות מהאסירים לעבודה בחווה המשפחתית, שם העסיקה אותם בעבודות קלות יחסית וסיפקה להם מזון וכך הצילה את חייהם. ניצולים יהודים ששרדו אכן אישרו את אמיתות הסיפור: אירמגרד פון נויראת, אמה של ונדלגרד, אכן העסיקה אותם בחווה בעבודות לא קשות, וסיפקה להם מזון, ואף הגנה עליהם מאנשי האס-אס.

ונדלגרד טוענת בסרט בכנות רבה, שאמה והיא יכלו לסייע לאסירים יהודים ולהצילם מהשמדה, מפני שאביה, הברון ארנסט פון-נויראט, היה אחיו של קונסטנטין פון-נויראט. קונסטנטין פון-נויראט התמנה לשר החוץ של גרמניה על ידי פרנץ פון-פאפן בשנת 1932, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, המשיך להחזיק בתפקיד, ושירת בנאמנות את ניסיונו של היטלר להעניק מכובדות מסוימת לשלטונו, בכך ששר החוץ שלו לא היה חבר המפלגה הנאצית. בינואר 1937 החליט היטלר לצרף את כל השרים למפלגה הנאצית, ופון-נויראט לא התנגד לכך ולא התפטר, ואף קיבל דרגת ייצוג באס-אס. באותו זמן ביטא פון-נויראט התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (לצד מדינה ערבית-פלשתינית) על פי הצעת ועדת פיל, מאחר שהיא עשויה לחזק את "היהדות העולמית", וסבר שיש לתמוך בערבים, כמשקל נגד ליהודים. להצעת החלוקה וגם להתנגדות הגרמנית לא היו באותם ימים תוצאות מעשיות.

בוועידה בנובמבר 1937 שבה הציג היטלר את תכניות המלחמה שלו, היה קונסטנטין פון-נויראט בין המתנגדים למלחמה, ומאוחר יותר פוטר מתפקיד שר-החוץ והוחלף ביואכים פון-ריבנטרופ, אך המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלתו של היטלר.

לאורך כל הסרט מוצג פון-נויראט כ"שר החוץ הראשון של היטלר", ולא נאמרת מלה על תפקידו לאחר פרוץ המלחמה, התפקיד שלגביו הואשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה: במרץ 1939, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, וההפרדה בין סלובקיה בראשות משתף הפעולה יוזף טיסו לבין צ'כיה, שכונתה על פי המינוח הנאצי "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה", מונה פון-נויראט למושל הפרוטקטורט, והחל בדיכוי ההתנגדות הצ'כית לשלטון. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לריינהרד היידריך המפלצתי, שהציף את צ'כיה בדם עד שנרצח בידי המחתרת הצ'כית ביוני 1942 והוחלף בקורט דליגֶה, שהורה על טבח תושבי לידיצה, כל זאת כאשר פון-נויראט ממשיך לכהן כפרוטקטור עד שנת 1943. במשפטי נירנברג התגונן פון-נויראט בטענה שרוב סמכויותיו הועברו להיידריך ואחר כך לדליגה, ולכן יש לו אחריות מופחתת לפשעי הנאצים בצ'כיה. לכן נידון לחמש-עשרה שנים בכלא בלבד ולאחר שמונה שנים בכלא שוחרר בשנת 1954 בשל מצבו הבריאותי, פרש לאחוזה המשפחתית ונפטר שם שנתיים אחר כך. הסרט מטשטש את העובדה שהחווה שוונדלגרד חיה בה כיום, היא זו שהדוד קונסטנטין פון-נויראט חי בה עד מותו. לא ברור האם דודה רכש את החווה שהוריה מכרו בשנות החמישים, לאחר שוונדלגרד פיתחה קריירה מצליחה במשרד החוץ הגרמני, שבמהלכה שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון והכירה שם את בעלה ברנט פון שטאדן, שלו נישאה בשנת 1961, ואחיה היחיד שב מן המלחמה עם פגיעת ראש קשה, או מה שהגיוני יותר, שמדובר בחווה בקרבת מקום שהיתה שייכת לו עוד בימי המלחמה, כי ונדלגרד מספרת בסרט שרצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו בעניין האסירים, מכאן שהתגורר בקרבת מקום לאחוזה של הוריה. אבל בסרט היא מראה חצר מסוימת שלא ברור היכן היא ממוקמת ואומרת שבדיוק שם אמה בישלה תפוחי אדמה לאסירים היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה וזללו אותם כמו חיות.  

ונדלגרד מתייחסת בסרט לישיבתו של פון-נויראט בכלא שפנדאו לפשעי מלחמה, אך לא לפשעים שבהם הואשם ובכלל אין שום התייחסות בסרט לימיו של פון-נויראט בצ'כיה, אף לא ברמז. בסרט טוענת ונדלגרד שדודה בכלל לא היה נאצי, אלא רק "טיפש ושמרן". הוא אכן לא היה מראשוני המפלגה הנאצית, אבל אין שום ספק לגבי כהונתו רבת השנים בשירותו של היטלר, ולגבי הצטרפותו והשתלבותו הן במפלגה הנאצית והן במימשל הנאצי, כולל מעורבותו בפשעי המשטר הנאצי בצ'כיה.

הפער בין פון-נויראט הידוע לנו מההיסטוריה המתועדת היטב, לבין תיאוריו של פון-נויראט בסרטם של פיינגלרנט וסעד-שלום מפיה של ונדלגרד, מעורר לפחות אי-נוחות. הסרט עוקב אחר ונדלגרד כאשר היא באמצע שנות התשעים שלה, עדיין חזקה גופנית – היא מתוארת לרוב כשהיא עובדת בחווה המשפחתית: גוזמת עצים, חוטבת עצים להסקה, וכמובן צלולה וחדה, אם וסבתא סמכותית אבל ידידותית ומרשימה. יותר מאי-נוחות: יחסה של ונדלגרד לדודה מעורר שאלה קשה לגבי אמינות עדותה על המתרחש בחווה בתקופת השואה: האם אמה אכן ביקשה לשלוח אליה אסירים לעבודה כדי להצילם, או כדי לנצלם, כפי שעשו גרמנים רבים בעלי מעמד, ובקשותיהם נענו. הרי היא עצמה העידה שגם אסירים פולנים ורוסים עבדו בחווה וסירבו לעבוד יחד עם היהודים. דברים אלה אינם סותרים את העובדה שהעבודות הקלות בחווה והמזון שקיבלו שם הצילו את חיי האסירים היהודים, שהוקירו את אירמגרד פון-נויראט על מחוות של אנושיות שעמדו בהחלט בניגוד ליחס שהורגלו אליו מהנאצים. אי אפשר להקל ראש במחוות של אנושיות על רקע ההשמדה הנאצית, אבל האם המשפחה אכן ראויה להוקרה מיוחדת? הרי אירמגרד לא היתה מתנגדת למשטר הנאצי: היא היתה חברה בארגון הנשים הנאצי, הרצתה לנערות מ"אחוות הנערות הגרמניות", המקבילה של ההיטלר יוגנד, והקצתה בביתה מקום למטה ההיטלר יוגנד באיזור. למרות זאת תיארה אותה ונדלגרד בספרה כמרקסיסטית – כבר בגיליון "קומנטרי" מינואר 1982, הביעה סוזן זיידנר אדלר את ספקותיה לגבי תיאור זה של האם. על עצמה מעידה ונדלגרד שהתפעלה מהיטלר כשפגשה אותו כילדה, והיא גם מציגה בהתלהבות את תמונותיה בחברתו. לזכותה יש לומר שהיא מציגה באותה התלהבות את תמונותיה עם נשיאים אמריקאים, כאשר שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון.

ונדלגרד מספרת גם על הרומן שלה עם אחד האסירים היהודים שרצה לשאתה לאשה, אך הוריה שכנעו אותה שזה לא ראוי, ואהובה היהודי היגר לארצות הברית. דווקא אחד היהודים שאמה של ונדלגרד סייעה להם, מספר על הרומן בין ונדלגרד לאסיר היהודי כהוכחה לרוחה החופשית של ונדלגרד, אבל היו נאצים לא מעטים שנישאו ליהודיות לפני שהדבר נאסר רשמית, והיו קצינים נאצים שהתאהבו באסירות יהודיות או ניהלו איתן רומן, והדבר אינו מעיד בהכרח על התנגדות לנאציזם, או על העדר אנטישמיות. אינגה, בתה העצובה של ונדלגרד, שבשום אופן איננה מוכנה להתגורר בחווה שאמה רוצה להוריש לה, ושרוחו של הדוד הנאצי עדיין שורה עליה, סבורה שסבתה היא זו ששילחה את האהוב היהודי לאמריקה, ושבדיוק באותה צורה שילחה אמה את אהובתה הישראלית של אינגה ללונדון בעוד שאינגה נשארה בגרמניה, פרשה שהסרט איננו מרחיב בה – בכלל החלק הישראלי בחייה של אינגה נותר מעורפל למדי, והסרט גם איננו עוסק בעבודתה כקולנוענית ומרצה לתקשורת מוערכת בגרמניה, מה שהופך את שאיפת אמה להופכה לחוואית למגוחכת למדי. אינגה רואה את עצמה כדור שני לנאצים, כמקבילה לדור השני לשואה. למרות העצב האמיתי של אינגה, שיש בה הרבה יותר כנות ולדעתי גם הרבה יותר עומק רגשי מאשר בוונדלגרד, נראית לי ההשוואה לדור השני לשואה מקוממת. ונדלגרד אולי הזדעזעה ממראה האסירים היהודים וממות רבים מהם בסמוך לבית ילדותה, אבל היו לה חיים נוחים וטובים במשך מאה שנותיה, ואינגה כנראה סבלה לא מעט מאמה הסמכותית, שהתאמצה כל חייה להשאיר אותה בקרבתה, אבל טראומת שואה זה לא.

שמונים ושבע שנים לליל הבדולח

 

היום מלאו שמונים ושבע שנים לליל הבדולח, ואפילו לא מזכירים את התאריך הזה, שהגרמנים השתדלו מאד למחוק והפילו את חומת ברלין ביום הזה, כדי לסמן שהשואה נמחקה ונשכחה עם איחוד גרמניה. אבל השואה לא נמחקה ולא נשכחה. לא רק גרמנים מנסים למחוק את זכר השואה. גם בישראל יש אנשים שמנסים למחוק אותה. לא במקרה נתניהו אמר שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, שהמופתי נתן לו את הרעיון, ואנגלה מרקל היתה צריכה ללמד אותו היסטוריה. לא במקרה מעריץ נלהב של נתניהו הכריז שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים יהודים, ולא במקרה אנשים שהתנגדו להפגנות נגד הממשלה צעקו לנו שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. הגרמנים רוצים למחוק את זכר השואה, וגם נתניהו רוצה למחוק את זכר השואה, כדי שלא תהיינה לאנשים אסוציאציות. מאז שממשלת האסון עלתה לשלטון, יש לי כל הזמן אסוציאציות, למרות שתמיד הזהרתי אנשים לא להגיד שהיהודים מתנהגים כמו נאצים, כי היסטוריונים צריכים לדייק, אבל בשלוש השנים האחרונות אני מתחלחלת כל הזמן מהמחשבות שעולות בי, כשסמוטריץ' אמר לשרוף את חווארה, ובאמת מתנחלים שרפו את חווארה, הציתו בתים על יושביהם, וחשבתי על ליל הבדולח, ובכל פעם שאני קוראת על המתנחלים שתוקפים כפרים פלשתינים ביהודה ושומרון ומגרשים את תושביהם באלימות, ואף אחד איננו מגן עליהם ואיננו עוצר את המתנחלים הפורעים, אני שוב חושבת על ליל הבדולח וכל הפרעות ביהודים עוד לפני השואה. וכשראיתי את שרי הציונות הדתית יושבים ומתכננים כמה עזתים הם יגרשו בכל יום, חשבתי על ועידת ואנזה. כמובן שכל הדיון הזה היה מגוחך. ישראל מדינה קטנה ומוגבלת בכוחה, ולא יכולה לבצע את הדברים הנוראים שממשלת הזוועות מתכננת, אבל מצליחה לעשות דברים מספיק רעים, להרוג עשרות אלפי אנשים חפים מפשע, כמו שרצחו גם את שלושת החטופים ששחררו את עצמם, ככה רצחו המון עזתים חפים מפשע בלי שום סיבה. זה לא כמו השואה וזה לא רצח עם, כי רצח עם הוא רצח של מיליונים, אבל זה פשע מלחמה, וזה מספיק גרוע, וזה נורא ששרים בממשלת ישראל והתומכים שלהם, אומרים ועושים דברים שגורמים לחשוב על השואה ועל זה שיש יהודים שמעריצים את הנאצים ורוצים לחקות אותם, ואלה אנשים שיושבים בממשלה. וכשהשרים האלה שמעו שהמשטרה הצבאית חוקרת ועוצרת את החיילים שהתעללו בשדה תימן בעציר פלשתיני, ובכלל התעללו בעצירים פלשתינים דרך קבע, השרים האלה באו למנוע את המעצר והחקירה וההעמדה לדין, והנהיגו את תומכיהם לאיים על חיי השוטרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים והפרקליטה הצבאית הראשית ועכשיו הם רוצים להעמיד אותה לדין. אתמול ראיתי שוב את התחקיר של רוני זינגר ב"כאן" על ההתעללות בעציר הפלשתיני. הדבר הכי מזעזע שם זו עצם ההקמה של "כוח מאה", שגייס מתנחלים שבאו במטרה להכות פלשתינים מכות רצח ולהתעלל בהם, ולא אנשים שמתאימים לטפל בכלואים שזו עבודה שדורשת הרבה איפוק והרבה אחריות. מה פתאם מקימים יחידה כזו, שבמקום שהצבא יבחר אנשים לפי התאמתם, מזמינים אנשים שהמניע שלהם הוא להתעלל בפלשתינים ולהפעיל עליהם אלימות מחרידה? ורק אחרי שהם חצו את כל הגבולות פירקו סופסוף את היחידה הזאת. גם בגרמניה כשאפשרו לאנשים להתנדב לשירות, גילו שהרבה ניאו-נאצים התנדבו לשרת בצבא, כדי לממש בצבא את המטרות שלהם. שירות בצבא צריך להיות מבוסס על אנשים שמודעים לאחריות שלהם, ולא על אנשים שמחפשים לגיטימציה להתנהג באלימות. כשאיתמר בן-גביר רצה להתגייס לצבא סירבו לגייס אותו ובצדק, כי זה מה שאיתמר בן-גביר רוצה, להפוך את ישראל למדינה שבה דם ערבים מותר, ומי שנזרק לכלא זה מי שמנסה לאכוף את החוק על אלימות נגד פלשתינים. אם ישימו את הפצ"רית בכלא, זה לא יהיה בגלל הדלפת חומר חקירה ולא בגלל שהיא שיקרה לבג"ץ, אלא בגלל שהיא הורתה לחקור ולהעמיד לדין חיילים שהתעללו בפלשתינים. לכן גם אם המשפט נגד הפצ"רית ייראה לגמרי חוקי, הוא יהיה משפט נפשע, כמו המשפטים בגרמניה הנאצית, כי המטרה האמיתית שלו תהיה להתיר את דמם של הפלשתינים ולהעניש את מי שמנסה למנוע התרת דם של פלשתינים, כי מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית רוצות להפוך רצח של פלשתינים והתעללות בפלשתינים למעשים חוקיים ולגיטימים, ואי אפשר לחשוב על המפלגות האלה ועל מעשיהן בלי לחשוב על גרמניה הנאצית, ועל אותו נאצי בכיר שהזדעזע מזה שגרמנים ששירתו באושוויץ גנבו חפצי ערך של יהודים במקום למסור אותם לגסטאפו, אבל שזה שרצחו אנשים בתאי הגזים לא הפריע לו בכלל, זה נראה לו לגמרי נכון ונורמלי. וזה שבן-גביר אחראי על המשטרה, וכמו שהוא יכול לסכל אכיפת חוק על רוצחי פלשתינים, הוא יכול להתיר את דמם של מתנגדי הממשלה, כמו שהוא פעל בזמנו יחד עם נתניהו להתיר את דמו של יצחק רבין, זה לא יכול לגרום לאנשים להפסיק לחשוב על גרמניה הנאצית כשהם צופים במעשי המתנחלים ובחיילים שבמקום להגן על יהודים מתעללים בפלשתינים ולא נענשים, גם אם למרבה המזל ישראל מדינה קטנה ומוגבלת בכוחה ולא מעצמה מפלצתית כמו גרמניה הנאצית, ובישראל יש מספיק אנשים שיוצאים לרחובות נגד ממשלת הזוועות ולא רוצים שישראל תהיה מדינה כזאת, שמתירה את דמם של ערבים ושל מתנגדי הממשלה, והאנשים האלה לא יוותרו עד שהממשלה הזאת שהרסה לנו את המדינה תיזרק מהשלטון, וצה"ל יחזור להיות צבא הגנה לישראל ולא צבא שמפקיר ישראלים ורוצח פלשתינים חפים מפשע. היום יום טוב לחשוב על כל הדברים האלה, ולהבין שאנשים שגאים בהיטלר ומקווים שהמתנגדים שלהם יישרפו וימותו, לא צריכים להיות בשלטון, לא בשום מדינה ובמיוחד לא במדינת ישראל, שקמה אחרי השואה כדי שלא תקרה יותר שואה, לא ליהודים וגם לא לאחרים.    

השואה כמכוננת זהות

 

"יהודים רעים", מחזה שכתב היהודי האמריקני ג'ושוע הרמון, הוא מחזה שנון ומצחיק שמועלה כעת בתיאטרון החאן בבימויה של תמר קינן. (המחזה כבר הועלה בישראל בעבר בבימויו של עמרי ניצן). במחזה משחקים כרמל נצר, גל זק, אנה פוגטש ואיתי שור, כולם מצוינים. המחזה מתרחש בדירה ניו-יורקית שבה מתקבצים שלושה בני דודים, שני אחים שונים מאד באופיים, ובת דודתם, כולם יהודים אמריקנים, וחברתו הנוצריה של האח הבכור. בן הדוד הנוח באופיו ג'ונה מתגורר בדירה, שנמצאת באותו בניין שבו מתגוררים הוריו, ואליו מצטרפת בת דודתו הטרחנית דיאנה, או דפנה בשמה העברי, שהגיעה לדירה עם ג'ונה אחרי הלוויית סבם ניצול השואה, ומאוחר יותר מצטרפים אליהם בן הדוד הבכור ליאם וחברתו מלודי, שמגיעים מאתר הסקי שבו שהו, לאחר שהחמיצו את הלוויית הסב.

דיאנה-דפנה וליאם מייצגים במחזה שני סטריאוטיפים של יהודים אמריקנים חילונים, וזה בעצם העניין שאליו אני רוצה להתייחס ברשימתי זו. דפנה ביקרה בישראל, ולטענתה – שאיננה זוכה לאמון רב מצד קרוביה, היא התארסה שם לחייל ישראלי בשם גלעד ובכוונתה לעלות לישראל ולהינשא לו. אבל מה שחשוב במחזה הוא שכוונתה של דפנה לעלות לישראל נתפסת בעיניה כביטוי לזהותה היהודית, שלדעתה היא חזקה יותר מזהותם היהודית של בני דודיה. מלבד זיקתה לישראל, אין בזהותה היהודית של דפנה שום מרכיב יהודי אמריקני – היא איננה חברה בקהילת בית כנסת, ואיננה קשורה לשום גוף יהודי אמריקני. המרכיב היהודי היחיד בזהותה שאיננו קשור לישראל, הוא אהבתה לסבה ניצול השואה, שהיא מקוה לקבל שרשרת ח"י שלו שהצליח להחביא ולשמור ברשותו בשואה ולהביא איתו לארצות הברית, שם הציע אותה לכלתו במקום טבעת.

בן הדוד הבכור ליאם מייצג סטריאוטיפ שני של יהודי אמריקני: אין לו זיקה לישראל, והוא גם איננו מאמין בזיקתה של דפנה לישראל. ליאם מתנגד לציונות ויש לו ביקורת על ישראל, שהוא מציג לחבריו הלא יהודים תוך הדגשת העובדה שהוא יהודי, כלומר זהותו היהודית משמשת אותו כדי להכשיר את ביקורתו על ישראל והסתייגותו ממנה. הוא רואה את עצמו כאדם אוניברסלי, ובכך הוא רואה ביטוי גם ליהדותו וגם לאמריקניות שלו. המרכיב היהודי המובהק היחיד בזהותו של ליאם הוא הזדהותו עם סבו ניצול השואה. הוא כבר הצליח להשיג לעצמו את שרשרת הח"י של סבו, שבת דודתו דפנה כה נכספת לקבל, וחלומו הוא להציע לחברתו הנוצריה מלודי נישואים באמצעות שרשרת הח"י, כפי שסבו הציע נישואים לסבתו.

החלק הזה בעלילה הוא אולי החלק המופרך ביותר – מדוע שצעיר יהודי שזיקתו ליהדותו רופפת, יחפוץ להציע לחברתו הנוצריה נישואים באמצעות חפץ שמזהה אותו כנכדו של ניצול שואה? אבל דוקא המופרכות מדגישה את הסמליות של הזיקה לסב ניצול השואה ולאירוע השואה בכלל: העבר השואתי, שלמעשה מושלך כאן על כל יהדות אמריקה, למרות שרובה הגיעה לארצות הברית לפני השואה, והתפקיד שמילאה בהצלת קרוביה הנשרפים באירופה שרוי במחלוקת, השואה מתוייגת בתרבות היהודית-אמריקנית בעשורים האחרונים כמכוננת זהות, כמרכיב חשוב בזהותם של יהודי אמריקה: הם צאצאים לניצולי שואה. הזהות הזו פחות חשובה במגרש הפנים-יהודי, ויותר חשובה במגרש הכל-אמריקני, שבו עבר קורבני, כמו עברם העבדותי של השחורים בארצות הברית, או נרדפותן של קבוצות פרוטסטנטיות באירופה שגרמה להן להגר לארצות הברית, הוא מכונן זהות קהילתית. ככל שמתחזקת בשיח האמריקני קורבנות עבר כמכוננת זהות, כך מתחזקת הזיקה לעבר השואתי כמכוננת זהות בקרב יהודי ארצות הברית, והיא עומדת ביחס הפוך להיחלשות מעמדן של הדת והתרבות היהודית כמכוננות זהות. הזיכרון המשותף היחיד לבני הדודים, ברגע של חיבור ביניהם, הוא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שבה קלקלו הסבים את קיבתם: קיבה שהורגלה לגפילטע פיש ולא לסושי. זה הזיכרון המשותף שגורם להם לגעות בצחוק ולהניח לרגע למחלוקות ביניהם: לא ליל סדר משותף, לא מסיבת חנוכה, לא מצעד יום העצמאות שמקיימים יהודי אמריקה, אלא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שמבליטה בעצם את המרחק בינם לבין סביהם היהודים, שגדלו בתרבות אחרת, ולא רק תרבות אוכל אחרת.

גם זיקתה של דפנה לישראל היא זיקה שמבוססת על פנטסיית נישואים לחייל ישראלי גיבור – היא חוזרת ומדגישה שארוסה גלעד הוא לוחם – למרות היותה סטודנטית, זיקתה לישראל איננה מבוססת על עניין ביצירתם של עמוס עוז או יהודה עמיחי – שאוניברסיטת ייל טרחה לרכוש את עזבונו, מן הסתם מתוך מחשבה על סטודנטים כדיאנה-דפנה. היא מוכיחה את בן-דודה ליאם על כך שהוא בוחר בבנות זוג נוצריות מטומטמות במקום למצוא כאלה שתהווינה עבורו אתגר אינטלקטואלי, אבל הפנטסיה הישראלית שלה מזכירה יותר את זו של חאנשי – בסדרה הנועזת של עליזה חנוביץ' – להזדווג עם צוות שלם של טנק ישראלי, שמסתיימת בהימלטות ממה שמסתמן כסכנה לאירוע אונס קבוצתי.

  בסוף המחזה מתברר כי גם בן הדוד המופנם מבסס את זהותו היהודית על זיקה לעברו השואתי של סבו, ובכך מושלמת התחושה שאימוץ זכרון השואה כמכונן זהות מרכזי של יהדות אמריקה, נועד למלא ריקנות גדולה, שהיחלשות הזהות הדתית, והניתוק מתרבות יהודית שתססה בעבר בעברית או ביידיש, ובכלל ההיחלשות של הקהילתיות היהודית-אמריקנית שהתפתחה סביב בתי כנסת וארגוני צדקה יהודיים. עכשיו יהודי אמריקה הם צאצאיהם של ניצולי השואה, גם אם ברוב המקרים אבותיהם הגיעו לארצות הברית הרבה לפני השואה, וזיקתם לישראל או לאמריקה מאופיינת בפנטסיות המיניות המועדפות עליהם – אלה הכמהים, כמו פורטנוי של פיליפ רות, לנוצריה הבלונדינית, או אלה הכמהות לסקס-אפיל של לובש המדים הישראלי השזוף, שמשדר יותר מרמז לאלימות.  

מפקירי חטופים בטקס יום השואה

 

אתמול דילגתי על נאומי הפוליטיקאים בטקס הדלקת המשואות ב"יד ושם" וצפיתי רק בניצולי השואה ובדבריהם, אבל בעודם מספרים על יסוריהם וסבלם בשואה ועל אובדן בני משפחתם שנרצחו, שוטטה המצלמה שוב ושוב אל פניו של בצלאל סמוטריץ', זה שלא כל כך חשוב לו להחזיר את החטופים, וכן חשוב לו להגיד את זה בבוטות למשפחותיהם האומללות ולסובב את הסכין בליבם, וכמובן הכי חשוב לו לכבוש את רצועת עזה ולהקים בה התנחלויות, שלא ברור מי בכלל ירצה לגור בהתנחלויות בעזה – כרגע יש למדינת ישראל בעיה קשה להשיב ליישובי עוטף עזה וגבול לבנון את האנשים שהתגוררו בהם לפני טבח ה-7 באוקטובר, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא ייסורי התופת שעוברים החטופים בעזה, שלא משוחררים לחופשי בגלל סמוטריץ' ובן-גביר ונתניהו, שמדי פעם המצלמה נחה גם על פניו - עוד לא ידעתי שהוא איחר מאד לטקס ולכן הכל התעכב, ואולי חבל שהוא בכלל בא לטקס הזה, שהיה עדיף שיתנהל בלעדיו ובלי השקרים וההסתה האינסופיים שלו, שכל נאום שלו מנוצל רק לכך. אחר כך שמעתי בחדשות הלילה שנתניהו גם אמר שנחזיר את החטופים, וזה היה בלתי נסבל לשמוע אותו אומר את זה, כשכולם יודעים שאין שום מניעה להפסיק מיד את המלחמה ולהשיב את כל החטופים, ושנתניהו עצמו חתם על עסקה בשלושה שלבים לסיום המלחמה, והפר אותה כדי להמשיך את המלחמה ולשמר את ממשלת הזוועות שלו. חשבתי רק כמה זה צבוע לשבת בטקס יום השואה ולהעמיד פנים שאכפת לך מסבל של אנשים, ובה בעת להפקיר את החטופים לעינויים ולמוות רק למען אשליית מיטוט החמאס וסיפוח עזה של סמוטריץ' וחבריו, שמייצגים פחות משלושה אחוז מאזרחי ישראל אבל חורצים גורל אנשים לחיים ולמוות כאילו היו אלהים או לפחות ד"ר מנגלה שהצביע באצבעו ימינה ושמאלה וכך שלח אנשים למוות בעינויים  - או לעינויים שסופם לא ידוע. כל הזמן שואלים אם מותר להשוות לשואה כאילו צריך רשות בשביל זה. אם אנשים בבארי ובניר עוז הרגישו שהם בשואה כשהבעירו להם את הבית וחנקו אותם בעשן עם הוריהם וילדיהם ובני זוגם ואף אחד לא בא להציל אותם, עדיף שאף אחד לא יטיף להם מוסר אם הם מרגישים שהם עברו שואה, בייחוד לא אלה שהיו אמורים להגן עליהם ולהציל אותם והכזיבו, כדאי שישתקו ולא יטיפו מוסר, ושלא ידברו גבוהה גבוהה על לקחים מהשואה. הלקחים היחידים מהשואה הם שהיא יכלה לקרות, ומכיוון שכך היא עלולה גם לקרות שוב. ויש עוד לקח שיש לו משמעות מיוחדת עכשיו, לאחר שהקשבנו לחטופים ששבו, והוא שגם אנשים שעברו גהינום – אם בשואה ואם בטבח החמאס ובשבי, מצליחים לשמור על האנושיות שלהם ולחשוב על הזולת לפני שהם חושבים על עצמם, דבר שההנהגה המפלצתית שלנו לא מסוגלת, ורק מציפה אותנו באינספור שקרים, ים של שקרים, שהיא פועלת להשיב את החטופים בזמן שהיא פועלת רק להפקיר אותם. מה חושבים אנשים כמו סמוטריץ' ונתניהו כשהם מקשיבים לסיפורים של ניצולי השואה? איך אפשר בכלל להאמין להם שאכפת להם מניצולי השואה, כשכולנו רואים ושומעים שלא אכפת להם בכלל מהחטופים בעזה, שזה קורה עכשיו והם יכלו להפסיק את זה ולהציל את האנשים האלה, שלמעלה מארבעים מתוכם מתו בשבי בגלל טרפוד העסקאות בידי נתניהו וחברי ממשלתו, שבן-גביר אפילו התגאה בזה, כי פשיסטים חושבים שלהיות אכזרי ונעדר אנושיות ולהפקיר אנשים למוות זו מעלה שצריך להתגאות בה. לו רק עמד נתניהו במילתו וקיים כלשונו את ההסכם שחתם עליו והפסיק את המלחמה ונסוג מרצועת עזה, כל החטופים כבר יכלו להיות בבית, ומה זה עוזר שהוא אומר שהחמאס הם כמו הנאצים, אם הוא עצמו אפשר להם לקבל כסף ששימש אותם גם לטרור ולא הגן על תושבי העוטף מפניהם ועכשיו מפקיר לעינוייהם ורציחותיהם את החטופים. יותר טוב שכל הממשלה הארורה הזאת לא תבוא לטקסים של יום השואה ובייחוד יותר טוב שלא יגידו כלום, שרק ישתקו.

   

יום השואה לאחר הטבח

 

יום השואה. מזג האוויר קודר. שלושה לוחמים צעירים נהרגו אתמול במלחמה חסרת התוחלת שהיום מתרחבת לרפיח ותמשיך את מסע המוות. גשם שוטף. בראשי מתרוצצות השורות של עמיחי: גשם יורד על פני רעי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים שאינם מכסים עוד. ברחוב הרטוב מגשם פרושים מחסומים וגדרות. שוב חסמו את רחוב עזה סביב ביתו של נתניהו. גם ביום השואה נתניהו מסתגר מפני אזרחיו. בשבוע שעבר הסתננו שמועות על עסקת חטופים והוא מיהר להכריז שבכל מקרה ניכנס לרפיח ולא נפסיק את המלחמה, ומאחר שחשש שלא יהיה די בכך כדי לסכל את העסקה, דאג גם לסגור את משרדי רשת אל-ג'זירה הקטארית, בתקוה שקטאר תפרוש מהתיווך לעסקה. כעת הוא חושש מפני משפחות החטופים שבהן הוא מתעלל מאז הטבח. מיד סימן את משפחות החטופים כאויב שמסכן את שרידותו בשלטון. לא רק בגלל הצורך לסיים את המלחמה כדי להשיב את החטופים, אלא קודם כל מפני שהם מנכיחים את המחדל, את הכישלון, את ההפקרה הבלתי נתפסת. הם מראה פני עליבותו של הדיקטטור המגלומן, ולכן אין גבול לרשעות כלפיהם. חמאס מצדו דאג לירות פצצות מרגמה שהרגו את שלושת החיילים הצעירים ופצעו עוד רבים. יותר ויותר מצטיירים נתניהו וסינוואר כשותפים, שדואגים בצוותא לשפוך את דם עמיהם כדי לשרוד בשלטון בכל מחיר. גם אלימות המשטרה גוברת מיום ליום, מיום ליום מתעצמת הדיקטטורה. כשהחליטו שהמחסומים אינם חוסמים די הצורך הגביהו את הגדרות וקיבעו אותן. החיים בין מחסומים וגדרות משפיעים על הנפש במידה שקשה לתאר. לפעמים קשה לנשום. מה חשים השבויים בעזה. כמה מהם עוד חיים. כמה מהם מעונים, מורעבים, אינם רואים אור שמש. איילת נחמיאס-ורבין מזכירה את משפחת ביבס מסלוניקי. האם משפחת ביבס החטופה עוד בחיים והאם יזכו עוד לשוב ולהתאחד. האם נחזור להיות מי שהיינו לפני הטבח. כל מי שמדבר על השואה מדבר על הטבח וכל מי שמדבר על הטבח מדבר על השואה. האנשים מעוטף עזה שמרגישים שעברה עליהם שואה מדברים מלבם. מה יכול היסטוריון לומר לאנשים שמדברים מלבם, שמרגישים שעברו שואה. אחת מהם אפילו אמרה שהטבח כואב לה יותר כי זה קרה במדינת ישראל, ובמדינת ישראל אסור שיהודים יופקרו בצורה כזו. ניצול שואה אחר שניצל גם מן הטבח אמר שבשואה שעבר בצרפת לא נכנסו אליו הביתה כמו בטבח. כמובן שהנאצים בשואה פרצו להרבה בתים וירו באנשים מיד או לקחו אותם להשמדה. השופט אהרון ברק סיפר אתמול איך אנשי הגסטאפו פרצו לבתים בקובנה וחטפו את הילדים להשמדה, והוא ניצל בנס, ובנס הוברח אל מחוץ לגטו, לבתי אכרים צדיקים שהסתירו את משפחתו והצילו את חייהם. מאז מציקה לו השאלה אם במצב דומה היה מסכן את חיי משפחתו כדי להציל אנשים אחרים. האם הייתי מסכנת את חיי משפחתי כדי להציל אנשים אחרים? האם אני אמיצה די הצורך? האם יש בכלל ערך למה שאדם חושב על עצמו בזמנים כתיקונם? כשמחבלים חדרו לביתה של סמדר הרן ולקחו עמהם את בעלה ובתה ורצחו אותם היא התחבאה עם בתה הקטנה בבוידם וחנקה אותה למוות. הוריה היו ניצולי שואה והיא אמרה שהיא הרגישה בשואה כמו הוריה. אני שפטתי אותה לחומרה, אבל היו אנשים שהצדיקו אותה. בשואה היו מקרים של אנשים שחנקו את ילדיהם כדי שבכיים של הילדים לא יסגיר אותם לידי הנאצים. אני מקוה שלא היו הרבה מקרים כאלה, אבל אני יודעת שהיו. בעוטף עזה אנשים לא חנקו את הילדים שלהם, רק הרגיעו אותם. אולי היום האנשים טובים יותר משהיו, ההורים מסורים יותר לילדיהם מכפי שהיו פעם. אבל היו משפחות שנשרפו ונחנקו למוות בממ"ד. האם אפשר להטיף להם שלא להשוות לשואה? אם הקרבנות מרגישים שיש דימיון, מי יכול לערער על תחושותיהם? והרי החמאס ככל הפונדמנטליזם האיסלמי מעריץ את הנאצים וקורא בהתלהבות את הספרות הנאצית. את היסודות הנוצריים בנאציזם אין המוסלמים יכולים לחקות, אבל דווקא את האכזריות חסרת המעצורים כלפי יהודים, ואת הדמוניזציה של היהודים, את התאווה להשמדת יהודים הם מאמצים בקלות. האם אפשר להבחין בבירור בין האכזריות הנאצית לבין האכזריות החמאסית? אהרון ברק ביקש שלא נשווה את הטבח לשואה, שלא נאמר שכל טבח באנשים הוא שואה, כדי שלא נגמד את רצח המיליונים. אבל לא בטוח שאפשר. אולי עוד צריך לחכות, לקבל פרספקטיבה. קשה לשפוט את ההיסטוריה בזמן אמת. את השואה אנחנו לומדים ולומדים ועדיין מתקשים להכיל, גם אחרי שמונים שנה. את החריצים שחרץ בנו הטבח עדיין איננו מבינים. האם אני מסוגלת להפריד בין המועקות שאני חשה, בין השבר מהמחדל וההפקרה, בין הזעזוע מיחס הממשלה ותומכי נתניהו לחטופים ולמשפחותיהם, בין המצוקה והמועקה שגורמים לי המגורים מול ביתו של נתניהו, בין הגדרות, המחסומים, השוטרים, מכוניות השרד האימתניות, הנוכחות המבעיתה של בני הזוג מול המקום שהוא ביתי כבר ארבעים שנה, שהם משתלטים עליו ונוהגים בו כצבא כובש, בוודאי לא כמו שלטון דמוקרטי. והאכזבה והבעתה גם מהשלטון וגם מהאנשים שאינם יוצאים לרחובות, שאינם נלחמים בכל כוחם בדיקטטורה המתהדקת, שאפילו מגינים עליה ותומכים בה, ואובדן האמונה במין האנושי, באחוות אדם, בשותפות. האם רק הכלב הוא ידידו של האדם, ומלבדו אין איש ואין דבר?

 

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.   

דוד אלבחרי ז"ל

 

באיחור נודע לי על מותו של הסופר היהודי-סרבי דוד אלבחרי ב-30 ביולי, והידיעה הזו הציפה אותי בצער עמוק, כאילו הכרתי אותו אישית. היה משהו בכתיבתו של אלבחרי שגרם לי להרגיש כאילו הכרתיו אישית. מוזר לי שהוא נפטר רק כמה שבועות אחרי דינה קטן בן-ציון, שתרגמה כמה מספריו לעברית, בין הסופרים הסרבים הרבים שתרגמה לעברית, למרות שהיה צעיר ממנה ביותר מעשור. משפחתו הודיעה שנפטר לאחר מחלה ארוכה. זה הזכיר לי משהו שכתב, נדמה לי בספרו "גץ ומאייר", ספרו האהוב עלי ביותר והמופלא ביותר בעיני, שמתאר שני נאצים שמדי בוקר דחסו למשאית שלהם יהודים מבלגרד, גברים, נשים וטף, והסיעו אותם ברחובות בלגרד במשאית שצינור הגזים שלה הוליך לתא המטען והרעיל את הנוסעים, שבסוף היום הושלכו גופותיהם מן המשאית. אם אינני טועה בספר הזה מזכיר אלבחרי שבמהלך בדיקה רפואית נשאל על מחלות של בני משפחתו, והשיב: "רובם מתו מהרעלה". זו היתה אמירה נוראה וברגע הראשון צחקתי ממנה. יש הרבה ציניות ב"גץ ומאייר", אולי רק כך אפשר לכתוב על אנשים שהעבודה שלהם זה לרצוח אנשים יום אחר יום באופן שמפתה לדבר על הבנאליות של הרוע, למרות שאין שום דבר בנאלי ברצח ואין שום דבר בנאלי ברוע. על כל הספרים של אלבחרי משוך חוט של מלאנכוליה. אינני יודעת אם מלאנכוליה היא מאפיין של יהודים. אולי כן. דיוקנו של אלבחרי נראה לי מאד יהודי, למרות שאמו היתה סרבית שהתגיירה כשנישאה לבעלה הראשון שנרצח במלחמה, ואחרי המלחמה איבדה את שני בניה בתאונה, ואז נישאה שוב ליהודי, אביו של אלבחרי, שאף הוא איבד את אשתו וילדיו במלחמה, ונולדו להם בת ובן. אחותו של אלבחרי חיה בישראל, ולכן ביקר לעתים קרובות בישראל, ואביו חלה ומת בישראל – על כך הוא סיפר בספרו הקטן והעצוב "צינק". זה גרם לי לתהות מדוע כשהחליט לעזוב את יוגוסלביה בימי מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים, מדוע לא בא לישראל, אלא הרחיק לקנדה, ששם תמיד הרגיש מהגר, נווד, זר, למרות שליטתו בשפה האנגלית שממנה תרגם לסרבית כמה יצירות מופת. אולי מאחר שנמלט מארץ שנהרסה במלחמה לא רצה לחיות בארץ שיש בה מלחמות ולא רצה שילדיו ישרתו בצבא וייאלצו להילחם, לכן נסע לארץ שאין בה מלחמה ושלא היה מסוגל להרגיש אליה שייכות, ובסופו של דבר שב לבלגרד בשנות חייו האחרונות ושם נפטר ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה זמן רב ולא מהרעלה, אבל כל ימיו חי את גורל הקהילה היהודית של יוגוסלביה, שהנאצים רצחו באובססיביות יוצאת דופן אפילו עבורם. הוא כתב על מותם של הוריו יותר משכתב על חייהם – על חייהם כתב מנקודת הראות של מותם, כך לפחות הרגשתי אני. היצירה שלו היתה מצבה ליהדות יוגוסלביה, ובהכרח התגבשה כדיון באופיו של הרוע הנאצי, הוא דיבר על הרוצחים הנאצים כמי שעורך מחקר ומתעד. אולי בגלל הטון הציני והענייני לכאורה קראו לו סופר פוסט-מודרני שאף פעם לא הבנתי בדיוק למה מתכוונים באמירה הזאת. לי עצמי מוזר לחשוב על דוד אלבחרי כעל סופר פוסט-מודרני. תמיד חשבתי שהוא סופר ריאליסטי להחריד. מה יותר ריאליסטי ויותר מחריד מתיאור של רצח יהודי בלגרד במשאיות המוות, שהיו יעילות דיין לרצוח קהילה קטנה בסך הכל. תמיד חשבתי שהרצח הכמעט טוטאלי של יהודי יוגוסלביה המעטים והמפוזרים על פני הארץ כולה הוא עדות מחרידה במיוחד לאובססיביות הנאצית, כי מדוע לטרוח כל כך לרצוח קהילה קטנה ומפוזרת שבכל עיר גדולה בפולין יש קהילה יהודית גדולה פי כמה מכל יהדות יוגוסלביה. נדמה לי שבאותו הקשר של מות קרוביו הוא אמר על עצמו שהוא עץ יבש. זאת לא היתה אמירה על עצמו כי היו לו ילדים ונכדים, אבל הוא דיבר על יהדות יוגוסלביה שנרצחה, ושמלחמת האזרחים חיסלה את המעט שנותר ממנה. בסופו של דבר שב לבלגרד, כי סופר חי קודם כל בשפתו וקשה לו להיות אזרח העולם, גם אם הוא מכיר וחי בשפות אחרות ובספרויות אחרות, בסופו של דבר הוא חי בשפתו וההגירה לסופרים כמוה כהוצאת דג מהמים, קשה לסופר לנשום בשפה שאיננה שפת כתיבתו. כמובן לא הכרתי את דוד אלבחרי אישית, אז את מה שאני כותבת עליו אני יודעת ממה שכתבו אחרים או ממה שכתב בעצמו או ממה שאני משערת לעצמי. שאלתי את דינה קטן בן-ציון הרבה שאלות על דוד אלבחרי, שהיא כמובן הכירה אישית, והיא סיפרה לי מעט דברים, אולי מפני שהיתה דיסקרטית ואולי מפני שלא ידעה לענות. הייתי רוצה לפגוש אותו פעם ולשאול אותו על כל הדברים שסיקרנו אותי: האם היה רוצה שתישאר ביוגוסלביה או בסרביה לפחות קהילה יהודית גדולה ותוססת? האם זה היה מנחם אותו במידה מסוימת על הקהילה שנשמדה? האם הוא מצטער שבימי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה עלו רבים ממעט היהודים שנותרו בה לישראל? ואיך הוא רואה את זהותו היהודית ואת זהותו הסרבית - הוא דיבר הרבה על שאלות של זהות, אבל יותר באופן כללי, פחות לגבי הזהויות הספציפיות שלו. נדמה לי שהוא חש שבני הדור השני לשואה הם במידה מסוימת מתים בחייהם, כאילו מראש נולדו עם חלק מת בגופם, חלק שמת עם קרוביהם המתים אבל נגזר עליהם לשאת אותו בגופם כל חייהם. זו איננה כתיבה פוסט-מודרנית אלא כתיבה טראומטית של אנשים שנושאים איתם טראומה בין-דורית, שהיא כל כך ממשית שאפשר כמעט לגעת בה ולמשש אותה, והיא כואבת גם למי שנושא אותה וגם למי שנוגע בה, ואולי לכן כואב לי במיוחד על דוד אלבחרי שקראתי שמת ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה שנים, והסבל היה חלק בלתי נפרד מאישיותו ומכתיבתו והמחלה היתה עוד התגלמות של משא הסבל שלו ואני מקוה שאנשים ימשיכו לקרוא את הספרים שלו ובייחוד את גץ ומאייר שהוא ספר שאין כמותו בעולם.  

אין קשר לשואה

 

האירוויזיון הוא קרקע נוחה לקלישאות: הוא אירוע בינלאומי שלהקות זמרים מיוצגות בו על פי לאומיותן, וחבר שופטים שיושב בבירת כל אחת מהמדינות מעניק בו ניקוד לשירים שהציגו מדינות אחרות, ובכל עת שאנשים מיוצגים על פי לאומיותם, ההתייחסות אליהם מתקשה להתנער מסטריאוטיפים לאומיים, אלו שיש לעמים על עצמם, ואלו שיש לעמים אחרים עליהם. זהו גם אירוע תקשורתי ממדרגה ראשונה, שבו מוסיקאים וזמרים, לרוב צעירים, מוקפים עיתונאים וכלי תקשורת ונדרשים לספק תגובות לעניינים שונים ומשונים כאילו היו מנהיגים או פוליטיקאים מדופלמים, הרבה מעבר ליכולתם של מי שמתמחים בשירה ובריקוד להנאת ההמונים ולא בייצוג מדינה באו"ם.

ההצבעה המקצועית באירוויזיון, של השופטים בכל מדינה, מכיוון שהיא נעשית על ידי נציגי לאום כלפי נציגי לאום, מקבלת איפוא לא פעם אופי פוליטי, וכבר התבשרנו על קרע עמוק וזועם בין הקפריסאים לבין בני עמם היוונים, עקב ארבע הנקודות בלבד שהעניקו היוונים לשיר הקפריסאי, במקום הנוהג המסורתי ההדדי להעניק שתים עשרה נקודות זו לזו, מה שהחמיר עוד יותר את העלבון של אי עלייתו של השיר היווני לגמר, והזכייה השוודית עוררה מיד דיבור על הצבעתן של המדינות הסקנדינביות זו לזו. כל אלה אינם זוכים ליותר מהרמת גבה מחויכת, למרות שהם בהחלט פוגעים בקיומה של תחרות הוגנת שבה רק המוסיקה מדברת. אבל יותר קשה להתייחס לדברים בביטול כשגם זכרון השואה נגרר לעניין.

יחסי ישראל עם פולין הורעו מאד בעשור האחרון עקב עלייתה לשלטון בשנת 2015 של מפלגת "חוק וצדק" הימנית לאומנית, שפגעה קשות באופיה הדמוקרטי של פולין ובחירויות האזרח, ובמיוחד יצאה למלחמה נגד חוקרי השואה, שחשפו את מה שהיה ידוע היטב מזה שנים רבות: שהפולנים, שבעצמם נמצאו תחת כיבוש גרמני אכזרי ומדכא, הירבו להסגיר יהודים לשלטון הנאצי, ובמקרים מסוימים גם רצחו יהודים בעצמם, ושמצילי היהודים שפולין מרבה להתפאר בהם היו מעטים, ונאלצו בעצמם להיזהר ממלשינים בני עמם. ממשלת חוק וצדק העבירה חוקים שמענישים חוקרי שואה על חשיפת מעורבות של פולנים ברצח יהודים כמי שמכפישים את העם הפולני. כמו כן הועברו חוקים שמקשים על ישראלים לתבוע רכוש יהודי שהוחרם בשואה. כל אלה העכירו את היחסים בין ישראל לפולין ועוררו דיון ער בדבר התנהגותם של הפולנים בשואה, וככל דיון היסטורי שהופך המוני, במהרה הוצף הדיון בקלישאות שמטשטשות את המציאות ההיסטורית בהקשרים חסרי השחר שהן יוצרות.

כזו היתה התבטאותה של נועה קירל לגבי 12 הנקודות שהעניק לה חבר השופטים הפולני. הפולנים נתנו לנו 12 נקודות, היא אמרה, ואם חושבים על זה שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה... יותר מאוחר הזכיר גם גיא פינס את פולין, שלדבריו "אנחנו מקשרים יותר עם השואה".

חבר השופטים הפולני, שמורכב מן הסתם ממביני דבר במוסיקה, אמנם מייצג רשמית את פולין, אבל לא את ממשלת פולין ולא בהכרח את טעמו המוסיקלי של העם הפולני, כפי שחבר השופטים הישראלי איננו מייצג את ממשלת ישראל וגם לא את טעמו המוסיקלי של הציבור הישראלי: חבר השופטים הישראלי העניק 12 נקודות לשוודיה, ואילו הציבור הישראלי העניק לשוודיה רק ארבע נקודות ו-12 נקודות לפינלנד. לכן העובדה שחבר השופטים הפולני העניק לישראל 12 נקודות היא חסרת כל משמעות במישור היחסים הפוליטיים בין שתי המדינות או בין שני העמים. ייתכן שהמוסיקאים בחבר השופטים בכלל מתנגדים לממשלתם השמרנית והדכאנית ולמדיניותה הנוצרית המתנגדת להפלות וללהט"בים.

אבל מה שצורם עוד יותר הוא הקישור של פולין לשואה, כאילו פולין אחראית לשואת היהודים. את השואה הגו, תיכננו וביצעו הגרמנים, ומחנות השמדה גרמנים קיימים בכל אירופה וכמובן בגרמניה עצמה למשל בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן, אם להזכיר כמה מהנוראים שבהם. עם זאת, עקב גודל האוכלוסיה היהודית בפולין הכבושה בידי הנאצים, כשלושה וחצי מיליון יהודים, בנו הגרמנים בפולין כמה ממחנות הריכוז הגדולים ביותר כמו בלזץ, חלמנו וטרבלינקה, ובראש כולם אושוויץ-בירקנאו, צבר מחנות ריכוז מפלצתיים שהפך לסמלה המובהק של השמדת היהודים הקרויה בפינו השואה. פולנים הלשינו, פולנים עשקו ואפילו רצחו יהודים, אבל את מיזם ההשמדה הגו ויצרו הגרמנים והם אלה שנושאים באחריות העליונה לו. אם צריך לקשר מדינה כלשהי לשואה, הרי זו גרמניה ולא פולין, בעצמה קורבן הנאצים שכמיליון וחצי מבניה נרצחו בידיהם – הפולנים אוהבים כמובן לנפח את המספר אפילו לששה מיליון מטעמים מובנים ומקוממים ביותר, אבל אין הדבר מפחית מסבלם הקשה מהכיבוש הנאצי.

לעובדה העצובה שבני משפחת קירל, כמו רבים מבני משפחתי הפולנית וכמו יהודי פולין בכללם נרצחו בשואה בהמוניהם על זקניהם, נשותיהם וטפם, יש מעט קשר לפולין, והרבה קשר לגרמניה. ל-12 הנקודות שהעניק חבר השופטים הפולני לישראל עבור שירה של נועה קירל, ומן הסתם עבור הביצוע המעולה, אין, ממש אין, שום קשר לשואה, ועדיף להשאיר את השואה מחוץ לעניין.

וכן, גרמניה ואוסטריה לא העניקו לישראל אפילו נקודה אחת. האם זה קשור לשואה? אינני יודעת. אני מעדיפה לדון בשואה בהקשרים אחרים. 12 נקודות העניקו לישראל איטליה, אזרביג'ן, ארמניה, פולין וצרפת. האם אלו בהכרח מדינות שאוהבות יהודים? בואו לא נרחיק לכת.  

הסבתא של חיים אתגר

 

השנה חיכיתי בהתרגשות למשדר "זיכרון בסלון" בערוץ 12 שהתקיים בבית הנשיא והשתתף בו גם חיים אתגר, שסיפר על סבתו לאה אמיליה יודקובסקי, שהתגוררה עשרות שנים בדירה מתחתיי. כל השכנים בבניין ידעו שהיא ניצולת שואה, אבל רובם לא ידעו מה בדיוק עבר עליה. שכנה אחת אמרה לי שהיא חושבת  שמיכאל, אביו של חיים, הוא ילד מאומץ, והשכנה שהתגוררה דלת לידה והכירה אותה טוב מאחרים, זהבה ברש, סיפרה לי שגברת יודקובסקי – כך קראנו לה תמיד - עמדה יחד עם אמה – לא הבנתי בדיוק האם זה היה בכניסה למחנה השמדה או במקום אחר, והחזיקה ילד שהיא ניסתה להסתיר מהנאצים, אבל שוטר אחד – זהבה ברש אמרה שוטר, אבל אולי זה היה איש גסטאפו, סוג של שוטר – שלף את הילד ולקח אותו ממנה אל מותו. באותה הזדמנות שאלתי את זהבה ברש אם מיכאל, הבן של גברת יודקובסקי, הוא ילד מאומץ, והיא אמרה שלא, שהוא בן ביולוגי שלה, ואז חשבתי שאולי הוא נולד כבר אחרי המלחמה. רציתי מאד לדעת מה עבר על גברת יודקובסקי במלחמה, כי מעולם לא העזתי לשאול אותה על המלחמה. עכשיו אני מצטערת כמובן שלא שאלתי אותה אף פעם, ולא כתבתי את הסיפור שלה, אבל זה כבר מאוחר מדי, ורק חיכיתי לשמוע מה חיים אתגר, הנכד שלה, יספר.

חיים סיפר שלסבתו היו שני ילדים, סטפן ומיכאל, שהיו איתם יחד בגטו, וכשלקחו אותם מהגטו היא ובעלה החליטו להתפצל, בתקוה שכך יגדלו סיכוייהם להישאר בחיים, אבל בעלה, הסבא שלו, נרצח, וסבתו ואמה לקחו את סטפן והשאירו את מיכאל בדירה מתחת לשמיכות, כי הוא היה חלש, והן לא האמינו שישרוד, כי חשבו שהם יוצאים למסע. חיים אמר שכולם מתו, הסבתא רבתא שלו וסטפן הקטן, אבל סבתו אמיליה הצליחה לברוח והגיעה לידידים, וביקשה שהם יחפשו את מיכאל שנשאר בגטו. חבר אחד הלך ולא מצא דבר ואמר שהכל הרוס בגטו ואין איש, אבל חבר נוסף מצא את מיכאל מייבב מתחת לשמיכות, והוא נראה כמו שלד, והביא אותו לאמיליה. חיים סיפר גם שסבתו החליטה לחיות ונישאה מחדש. אני לא ידעתי שבעלה הראשון נרצח בידי הנאצים, ושאדון יודקובסקי היה בעלה השני. הוא היה אדם מאד שקט ונוח לבריות. אני זוכרת את יום מותו. הם הלכו לסידורים בעיר והוא חש ברע ואז הם חזרו הביתה והוא התמוטט ומת, וכשבאתי לנחם אותה היא אמרה שהוא מת כל כך מהר והיא לא הספיקה לומר לו מלה, להיפרד ממנו, זה מאד הציק לה, ועכשיו כששמעתי את הסיפור של חיים הבנתי שגם מבעלה הראשון היא לא הספיקה להיפרד – היא חשבה שהוא יינצל, אבל הוא נרצח, וחוץ ממיכאל לא נותר לה איש בעולם, כי אמה ובעלה וסטפן הקטן נרצחו בידי הנאצים, ורק מיכאל נשאר, דווקא בגלל שזנחו אותו בגטו הנטוש, ומצאו אותו יותר מאוחר, ובעצם זה נס שהוא בכלל נשאר בחיים.

חיים לא סיפר איך היא שרדה את המלחמה ועוד עם ילד קטן. כנראה אנשים טובים החביאו אותם, ואולי היא השתמשה בזהות בדויה. מה שכן זכרתי שהיא תמיד דיברה עם זהבה ברש בפולנית. היא דיברה פולנית טובה והעדיפה לדבר פולנית בניגוד ליהודים הגליצאים כמו זהבה ברש וכמו סבי וסבתי, שהעדיפו לדבר יידיש ושלטו בגרמנית ואפילו באוקראינית הרבה יותר טוב מאשר בפולנית. גברת יודקובסקי היתה גם אשה משכילה, עורכת דין, אבל אינני יודעת אם למדה משפטים עוד בפולניה, או כאן בישראל. נדמה לי שהיא היתה עורכת-דין כבר בפולניה, ואולי ההשכלה שלה והשליטה שלה בפולנית עזרו לה לשרוד את המלחמה עם מיכאל הקטן ולעלות לישראל.

מי שאהבה מאד לדבר על אמיליה יודקובסקי היתה הספרית נינט, שהיתה לה מספרה קטנה ברחוב עזה 34. זה היה בניין ישן ויפה אבל הרסו אותו ובנו במקומו בניין חדש וגדול בן שבע קומות ועדיין לא סיימו לבנות. נינט תמיד סיפרה על חיים אתגר שסבתא אמיליה הביאה אותו להסתפר בתור ילד קטן והוא היה מאד קטן, אז נינט הניחה קרש על הכסא והושיבה אותו על הקרש, וכך היא סיפרה אותו. נינט סיפרה לי שגברת יודקובסקי היתה עורכת דין של בנק הפועלים. נינט אמרה שלא היה לגברת יודקובסקי מזל, שפעם היא נסעה עם בעלה לנופש במלון, ובלילה ההסקה התקלקלה ורצפת החדר התמלאה בשמן רותח שנזל מהרדיאטור, וגברת יודקובסקי ירדה מהמיטה בחושך ונכוותה קשה ברגליים. נינט אמרה שהיא היתה הרבה זמן רתוקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה, כי גברת יודקובסקי תמיד הקפידה לסדר ולצבוע את השיער אפילו כשהיתה רתוקה למיטה. נינט ריחמה על גברת יודקובסקי שסופסוף יצאה עם בעלה לנופש ובמקום להנות נכוותה, אבל היא אמרה שאחר כך היא תבעה את המלון חבל על הזמן, והם שילמו לה פיצויים. בכל פעם שגברת יודקובסקי היתה רתוקה למיטה ולא יכלה להגיע למספרה, נינט באה אליה הביתה עם כל הציוד שלה וטיפלה לה בשיער בבית, והיא מאד העריצה אותה וגם את חיים אתגר. נינט המשיכה לעבוד במספרה עד שלקתה בשבץ ולא יכלה להמשיך לעבוד, ואז הגברת יודקובסקי כבר לא היתה בחיים, למרות שהאריכה ימים עד גיל מאה ושתיים.

אבל על מה שקרה לגברת יודקובסקי בשואה נינט לא ידעה דבר. היא דיברה רק על השנים שבהן גברת יודקובסקי כבר היתה סבתא לשלושה נכדים. חיים סיפר הכל מאד בקצרה ותהיתי אם הוא היה צריך לקצר בגלל השידור, או שחלק מהסיפור שלו חתכו בשידור, או אולי הוא לא יודע יותר. האם הוא יודע את הסיפור על סטפן, שהוציאו אותו בכוח מידי אמו, והיא התאבלה עליו כל החיים. ואיך דווקא הבן מיכאל שנועד למות, הוא זה שנשאר בחיים, דווקא מפני שננטש, וסטפן החזק יותר, שאמו וסבתו לקחו אותו איתן, כי חשבו שהוא חזק יותר וישרוד, הוא זה שנרצח בסופו של דבר.

ומה חשב אביו של חיים על כך שננטש למות, ורק כשאמו הבינה שאיבדה את כל משפחתה ואין לה עוד איש בעולם, ביקשה מהחברים שיביאו לה אותו. אולי שאלות כאלה אסור לשאול. איזה בחירות אנשים עשו בזמנים ההם, ואיך הכל קרה הפוך בסופו של דבר.

אולי אני צריכה לשאול את חיים מה עוד הוא יודע, אם הוא יודע מעבר למה שסיפר. ואולי הוא לא יודע. אמיליה יודקובסקי כבר לא בחיים וגם בנה מיכאל שניצל בסופו של דבר ועלה איתה לישראל כבר איננו בחיים, והרבה דברים על מה שקרה בשואה כבר לא נדע לעולם.                                                                                                                                

האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

 

יום השואה תשפ"ג

את המכתב שאני מתרגמת כאן, שלח האזרח הוינאי אוטו קונץ למפקד הנאצי של וינה, ששבועות ספורים קודם לכן נכנס אליה הצבא הגרמני וסיפח את אוסטריה לגרמניה. אינני יודעת פרטים נוספים על האיש, למעט מה שהוא מספר על עצמו במכתבו.

 

וינה, 27.4.1938

 

מפקד האזור הנכבד מאד!

 

כנאציונלסוציאליסט, שבמשך שנים פעלתי במחתרת  - מאחר שהייתי ועודני מועסק בחברת ייצור יהודית, ולכן בהכרח הייתי צפוי שוב ושוב לפיטורים – ברצוני להסב את תשומת לבך, מפקד אזור נכבד, להתרחשויות בעירנו, שבלתי אפשרי שהן תואמות את רגישותך הנאציונלסוציאליסטית.

באחד הערבים האחרונים הלכתי עם המעסיק שלי דרך רחוב טאבור [רחוב ארוך ברובע השני של וינה, שבו התגוררו יהודים רבים, ע.פ.]. שם, לפני עסקים יהודים בבירור, עמדו יהודים עם שלטים בידיהם שעליהם הכתובת "ארים אינם קונים אצל יהודים". אחד מנושאי השלטים, שבלט לעיני בגילו המבוגר ובזקנו הלבן, צוין על ידי מעסיקי ללא כל ספק כד"ר טגליכט, הרב הראשי של וינה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם? האמן לי, מפקד אזור מאד נכבד, שלמשמע הערתו זו של מעסיקי לא יכולתי להימנע מרגש פנימי של בושה.

בהמשך פגשתי יחידה של אנשי פלוגות הסער [הכותב מבלבל כנראה בין הגסטאפו לפלוגות הסער], שהובילו כמה יהודים אזוקים יחדיו. על שאלתי קיבלתי את התשובה, שיהודים אלה מנוצלים לעבודות קרצוף. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביום ראשון נאסרו יהודים ללא הבחנה בשדרה הראשית של הפראטר (אתר טיולים ובילוי). הובלו לכר דשא ואולצו לערוך שם תרגילי צבא. לאחר שאלה הסתיימו, הם אולצו לפשוט את ידיהם ולקבל, כל אחד ואחד, כמה מכות במקלות הגומי שהמפלגה הנאציונלסוציאליסטית כה גינתה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

סיפרתי לך, מפקד אזור מאד נכבד, רק כמה מקרים קיצוניים מבין הרבים שדווחו לי משורות עמיתי שהתרברבו בהם. מכיוון שאני כעת, יחד עם אלפים רבים של נאציונלסוציאליסטים הגונים, דוחה בתוקף גמור מעשים כאלה, אני רואה מחובתי, מיד לאחר שנתקלתי בהם בוינה, ליידע אותך, מפקד אזור נכבד מאד, על המצבים שהתהוו כאן. אם תרצה לעשות דבר מה נוסף, אבקש ממך לנסוע במכוניתך דרך רחוב ולנשטיין, הרחוב הראשי של הרובע ה-20, ולהתבונן שם בחלונות הראווה. אני חוסך מעצמי למתוח ביקורת על ההליכים האלה, ורק רוצה לציין במפורש, שהסוחרים הנוגעים בדבר נאלצו לשלם עד מאה שילינג עבור צביעת החלונות. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביכולתי להבטיחך, מפקד אזור נכבד מאד, שמעשים חסרי רסן כאלה של תנועתנו לא יביאו מצטרפים חדשים, אלא לגמרי להיפך, יזיקו נזק משמעותי.

כאשר קראתי בעיתון על המינוי שלך, היתה לי תחושה משמחת, לדעת שבידיך התנועה תזכה לארגון קפדני, ולכן אני מבקש ממך, להביא קץ מהיר למעשים חסרי רסן אלה של הזמן האחרון, למען כבודה של התנועה הנאציונלסוציאליסטית.

בברכה גרמנית,

אוטו קונץ.

 

המכתב נמצא ב Algemeines Verwaltungsarchiv בוינה (AVA ) ופורסם בקובץ התעודות של הנס ספריאן והנס ויטק "ואיש לא עמד לצדנו", תיעוד לאנטישמיות יומיומית בוינה, 1938, הוצאת פיקוס, 1988.

ns Safrian, Hans Witek. Und Keiner War Dabei, Dokumente des alltaglichen Antisemitismus in Wien 1938, Picus Verlag, 1988