יונה אלון / כך להישאר לעולם

יונה אלון כותב את הדרמה של היומיום, וקשה לכתוב את הדרמה של היומיום בארץ רדופת מלחמות, כי לפעמים מרוב המלחמות כבר לא מבחינים בדרמה של היומיום, גם כשהיא ממלאת את החיים. ויונה אלון מבחין בכל פרט ופרט, אצלו יש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, והוא איננו מחמיץ את הפרחים שפורחים ואת העלים שנושרים, את הרוח שנושבת ואת השמש שמחממת, את נעלי הבית החמות שינעימו לו את החורף ואת תיק הספרים שלו הנקרע מחמת העומס. הסוד של יונה אלון הוא למצוא את האושר בדברים הפשוטים, ובדברים הפשוטים הכי קשה להבחין, כי לרוב האנשים הדברים הפשוטים מובנים מאליהם, או אינם ראויים להתייחסות, ולכן הם מחמיצים את האושר שגורם כריך חביתה עם מלפפון חמוץ שנאכל על הדשא בגבעת רם, על שולחן שצבעו כצבע הדשא, אבל יונה אלון רואה שהשולחן ירוק כפי שהדשא ירוק, וגם הצבע הירוק של השולחן שצבעו כצבע הדשא גורם לו אושר, כי כך יכול השולחן להתמזג בסביבתו ולא להפריע אותה, כפי שהיושב אליו וסועד עליו נטמע בסביבתו כאילו היה נטוע בתוכה ומצמיח בה שורשים, ויונה אלון מוצא את האושר במה שמסביבו, במקום המוכר, שאפשר להגיע אליו ברגל. הוא אוהב לשבת במרומי הגלריה של הספריה הלאומית, זו שתמיד שנאתי לעלות אליה, בגלל המדרגות הלולייניות שפחדתי ליפול בהן, והמעקה הפרוץ שפחדתי ליפול ממנו, ופחד הגבהים שגרמה לי הגלריה הזו שנאלצתי לטפס אליה כדי למצוא את כתביהם של אבות הכנסיה שמוקמו תחת האות C, אבל לא בגלל כריסטוס אלא לגמרי במקרה, לאותיות לא היתה שום משמעות, ואני אף פעם לא זכרתי לרשום את המספר הסידורי וגם לא את פרטי המהדורות ושמות המהדירים, ידעתי רק למצוא על פי המקום בארונות ומראה הכריכות את אוגוסטינוס או את ברנאר מקלירוו, שהגעתי לשם רק בגללם, ובעצם השתדלתי לעלות אל הגלריה במדרגות שבקצה האולם, כדי לחסוך את העלייה במדרגות הלולייניות שבקדמתו, ותמיד הלכתי שם בצעדים קטנים וזהירים וכל הזמן פחדתי ליפול, ויונה אלון הגיע לשם דוקא בגלל המקום, הרבה מהספרים שקרא הביא עמו בתיקו, כדי לשבת ולקרוא אותם במרומי הגלריה הזו, ועכשיו אני מדמיינת את יונה אלון הגבוה, הרזה, הכפוף, עם התיק המתפקע מספרים, שרצועת המתכת שלו נקרעה והוא נקשר בידית הבד, מטפס במדרגות הלולייניות, שאונסות את הגבוהים להתכופף, בנעליו הגבוהות, הכבדות, ונדמה לי שאני אכן רואה אותו לנגד עיני, אבל אינני יודעת אם פגשתי אותו בספריה בימים אחרים, כשעוד הרביתי ללכת לשם, כשעוד לא חלמנו על האפשרות לקרוא את אבות הכנסיה במחשב הביתי בחדר השינה, ויונה אלון נשאר בימים האחרים האלה, וכתב בכתב יד במחברות עבות, על שולחן הספריה, גם בימים שאנשים כבר הגיעו לספריה עם המחשבים הניידים והקלידו את רשימותיהם במחשבים, הוא בא עם המחברות העבות שלו וכתב בכתב יד, דבר שכבר אינני יכולה לתאר לעצמי, והרי גם לפני המחשבים הדפסתי במכונת כתיבה, וחבל לי רק שבספר היפה הזה של יונה אלון אין צילום של עמודים בכתב ידו. חסרה לי ההתבוננות בכתב היד של יונה אלון עצמו, כי הכתב הוא ראי הנפש, ומי שקורא בספר הזה רוצה כל כך לפגוש את יונה אלון ולדבר איתו, אבל יונה אלון כבר איננו איתנו, כבר אי אפשר לדבר איתו, ואני מנסה מאד לדמיין את קולו מדבר או מקריא את מחברותיו, כמה הייתי רוצה לשבת ולקרוא בהן בכתב ידו, לדפדף בדפים, אני שסלדתי תמיד ממלאכת הכתיבה ביד ומודה בכל יום ויום למי שהמציאו את המקלדות ואת המחשבים, ופתחו לנו מרחב אחר, שבו המחברות אינן נגמרות, וקל כל כך לפתוח בו דפים חדשים, אבל הספר הזה מעורר בי תשוקה לכתב היד המקורי שהייתי רוצה לעלעל בו ללא עריכה, זו שבספר הקטן הזה היטיבה לערוך יחדיו ולהדביק זה לזה את כל הקטעים, עד שנדמה שנכתבו ברצף, למרות שכל אחד מהם משקף יום אחר של חיים, חיים של מי שבחר בַּחֵירוּת על פני הכסף, ולכן אנוס לעסוק הרבה מאד בכסף, בצורכי הקיום היומיומי המצומצם, במחשבה על כל דבר ודבר שרוכשים בכסף שמצוי בדוחק ועל כל פרוטה ופרוטה שמוציאים, כדי שיישאר זמן ויכולת לעסוק במה שהלב נמשך אליו, ולכן החיים מתחלקים בין המרכול לבין הספריה, כמייצגים מובהקים של החומר כנגד הרוח, וערכו של היום נמדד ביחס הזמן שבין השהות במרכול לשהות בספריה, כשכל הצלחה לחסוך פרוטה במרכול מתוגמלת בעוד רגע של שהות בין הספרים, ואי אפשר לברוח ממועקת המרכול הזו, שמאיימת תמיד על רגעי האושר בספריה, שכולה אושר וכל סביבתה אושר, מרגע הכניסה בשערי האוניברסיטה, וכל מעשה שמתקיים בסביבתה של הספריה הוא קיום של אושר, גם כריך החביתה שנאכל על הדשא בדרך אליה, ומי שאינם יודעים את הויתור על הכסף למען החירות לא יבינו לעולם את מאבקו של האיש הזה. שמעיד על עצמו שמעולם לא הסתכן בנסיעה למקומות מסוכנים, רק הלך מדי יום למרכול ולספריה, אבל מאז עזב את קיבוצו ובחר בחיי עיר סגפניים, בהיפוכה של התמונה הספרותית הקלישאית, שבה מייצג הכפר את הצניעות והחירות, ואילו העיר מייצגת את החומר והמותרות, הרי יונה אלון, שלא טיפס על צוקים ולא קפץ מהם, לא היסס לוותר על הקיום המובטח בקיבוץ כדי ללמוד, ועל העבודה הקבועה המספקת פרנסה בכבוד כדי להתפנות למה שאהבה נפשו, וחי על קצה הצוק החומרי, שבו מסתפקים במועט כדי להיות חופשיים, לפחות בחלקו הגדול של היום, לעיסוקים שהנפש מבקשת, לקרוא ולכתוב, לקרוא ולכתוב, לדבר עם עצמך ולדבר לאחרים, וכמו ששמחתי בספר הזה, שמחתי לקרוא שהוא ראשון לכתבים נוספים של יונה אלון שיפורסמו, ואני מצפה לקרוא מן המחברות האחרות שהותיר.

יונה אלון / כך להישאר לעולם

בעריכת אוריאל קון, הוצאת תשע נשמות

מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף

מריון היינץ היא פרופסורית לפילוסופיה תיאורטית באוניברסיטת זיגן (נורד-ריין-וסטפליה) שעוסקת בפילוסופיה תחת המשטר הנאצי. באפריל יתקיים באוניברסיטת זיגן כנס שידון בתורתו של מרטין היידגר, לאור פירסום "המחברות השחורות" שלו לפני שנה. פרופ' היינץ עיינה לאחרונה במכתבים של מרטין היידגר לאחיו פריץ, שרכש ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך מיורשיו של פריץ היידגר בנובמבר האחרון, והיא מספרת על השקפותיו של מרטין היידגר, כפי שהן מצטיירות בעיניה לאחר קריאת המקורות שנחשפו בשנה האחרונה, בשיחה עם עורך המדור הספרותי ב"די צייט" תומס אסהוייר. להלן תרגום הראיון:

די צייט, 12 במרץ 2015, גיליון 11

"הוא ראה בעצמו מהפכן"

די צייט: גב' היינץ, בנובמבר של השנה שעברה רכש ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך את מכתבי מרטין היידגר לאחיו פריץ. היתה לך הזדמנות לקרוא אותם. בראייה מחמירה, אסור היה לנו בכלל לדבר על כך, או?

היינץ: מותר לנו לדבר על כך, אבל אסור לצטט מהם: לפני כל פירסום של קטעים או אפילו פראפראזות חייבים לקבל היתר מהיורשים.

די צייט: אבל המכתבים ניקנו בכספי משלם המסים?

היינץ: כן. המכתבים גופם הם כעת רכוש ארכיון הספרות במרבאך וחייבים להנגיש אותם לציבור. אבל זכויות היוצרים אינן לפי הבעלות, כך שליורשיו של מרטין היידגר יש, כעת כמו קודם לכן, זכות להתיר או לאסור למי מותר לצטט מהם ולמי לא. זכויות היוצרים בתוקף שבעים שנה אחרי מות המחבר, כלומר לגבי כתבי היידגר עד 2046.

די צייט: אבל גם לחופש המחקר יש תוקף.

היינץ: חופש המחקר מוגבל במקרה זה לעיון. פירסום תוצאות המחקר, לעומת זאת, במידה שיש בו אסמכתאות מתוך המכתבים, מסור להסכמת המשפחה.

די צייט: אבל הפירסום הוא חלק מהותי מהמחקר.

היינץ: זה נכון. זה מאד מצער שלעתים קרובות החלטות המשפחה אינן נקבעות מתוך זווית הראייה הזו. גם אני נדרשתי לאחרונה להגיש את מאמרי המתוכנן על המכתבים בפרייבורג.

די צייט: האם היידגר הוא רק מקרה קיצוני? האם התערבויות כאלה שכיחות?

היינץ: זכויות יוצרים תקפות בכל מקום. אנחנו מכירים הגבלות גם מצד יורשים אחרים. במקרה של היידגר יש פרובוקציה מיוחדת: המחקר מתאמץ מזה עשורים לחשוף את האמת על ההתגייסות שלו לנאציונלסוציאליזם ועל ידי כך לחשוף את הטעיית הציבור על ידי היידגר עצמו. קשה לסבול שהמשפחה יכולה למנוע ואף מונעת פירסום של תוצאות כאלה.

די צייט: המשפחה חוסמת רק חיבורים מסוימים?

היינץ: מרטין היידגר ויורשיו היתנו את מסירת הכתבים לארכיון הספרות הגרמנית בכך שאפשר יהיה לעיין רק ביצירות שכבר פורסמו. אבל הסכם זה איננו תקף לגבי יצירות של היידגר שמקורותיהם אינם כלולים בעיזבון, כמו למשל המכתבים לפריץ היידגר, שנמסרו על ידי משפחתו של פריץ – בהם אפשר לעיין.

די צייט: אבל ההיסטוריון הרמן היידגר (בנו המאומץ של היידגר ומנהל עזבונו) תרם בעצמו לכך ש"המחברות השחורות" פורסמו קודם לכן.

היינץ: אכן. לכן יהא זה עקבי, כמעט ארבעים שנה לאחר מותו של היידגר, להתיר סופסוף לפתוח גם את חלקי העיזבון האחרים ולהבטיח פירסום בלתי מוגבל . זה יהיה מופת ציבורי חשוב בשנת הזיכרון השבעים לשיחרור אושוויץ.

די צייט: מה עדיין סגור לציבור?

היינץ: למיטב ידיעתי, יש קודם כל רשימות רבות, שלא נכללו ביצירות שפורסמו, כתבי יד בודדים, כמו גם הרצאות, פרוטוקולים של סמינרים, מכתבים וספריית העיון שלו.

די צייט: מה תבטיחי לעצמך בכך? הרי רעיונות היסוד של היידגר מוכרים.     

היינץ: החשוב ביותר יהיה להניח בסיס מוצק למחקר. מהדורת כל כתבי היידגר איננה תואמת את העקרונות של מהדורות ביקורתיות: אנו החוקרים מגששים באפילה. איש איננו יודע היכן נחתכו קטעים, היכן נוסף דבר מה מכתבים מקבילים או מאוחרים יותר. אין לנו בסיס אמין לחקור ולשפוט את הפילוסופיה של היידגר על פי אמות המידה המקובלות.

די צייט: מלת המפתח היא מחקר. אוניברסיטת פרייבורג רוצה להחליף את הקתדרה של היידגר בפרופסורה לפילוסופיה אנליטית של השפה. מה דעתך על כך?

היינץ: אני חושבת שצריך להיות מקום בגרמניה שבו יש מחקר ממוסד של היידגר, שיהיה ענייני, וזה אומר גם ביקורתי. לטובת פרייבורג מדברת המסורת, שאפשר לראות בה גם עול. בכל מקרה צריך להגיע למחקר ענייני, ששמירת אמות המידה הפילולוגיות הנהוגות מובנת עבורו מאליה: וזה תלוי עדיין למרבה הצער בעיקר בהסכמת המשפחה.  

די צייט: נדבר בבקשה על מכתבי מרטין היידגר לאחיו פריץ. אסור לך לצטט מהם, אבל מותר לך לומר במה הם עוסקים.

היינץ: כמובן התכתבות בין אחים היא תמיד גם התכתבות בעניינים פרטיים, ברכות ואיחולים מבית לבית וכיו"ב. אך לא זה המעניין. המכתבים שעיינתי בהם מתחילים בשלהי 1931, כלומר פחות משנה וחצי לפני עליית הנאצים. הם עדויות מאלפות לויכוחים העכשווים על מעורבות היידגר בנאציונלסוציאליזם ועל היחס בין הפילוסופיה והפוליטיקה. הם מלמדים אותנו על תקופה, שעד כה שרויה במידה רבה באפילה. עד כה פורסם רק מכתב חשוב אחד של היידגר לאחיו פריץ ממאי 1933 בכרך ה-16 של כל כתביו: במכתב הזה יעץ מרטין היידגר לאחיו, להתכונן נפשית לכניסה למפלגה, כלומר למפלגה הנאצית.

די צייט: לכאורה היה היידגר לגמרי רחוק מפוליטיקה.

היינץ: המכתבים שוב מראים, שהמיתוס של ההוגה הלא-פוליטי ורחוק מענייני העולם הזה חסר תוקף. הדמות של פילוסוף שאיננו מתעניין בפוליטיקה שעמיתיו דחפו אותו לרקטורט, וחברי מפלגה אחרים הניעו אותו להיכנס למפלגה הנאצית לטובת אוניברסיטת פרייבורג, כל זה הוא תוצאה של האופן שבו היידגר תיאר את עצמו אחרי המלחמה. הוא רצה לטהר את שמו בזמן הדה-נאציפיקציה.

די צייט: האם הוא התבטא בפני אחיו על תקופתו כרקטור?

היינץ: ההתבטאויות על כך מעטות מדי למרבה הצער. יש קטע קטן על האוניברסיטה שבו הוא מתלונן עד כמה איננה מסוגלת להתחדש. הדבר תואם את העובדה שהיידגר כרקטור הפעיל במודעות מלאה את ה-GLEICHSCHALTUNG (התאמת המוסדות לדרישות המשטר הנאצי). זה כלל איננו כפי שטען בהליכי הדה-נאציפיקציה, שרצה לשמור על הרוח הישנה של האוניברסיטה, נגד הפוליטיזציה של המחשבה והמדע שכפתה המפלגה הנאצית.

די צייט: הוא התעניין בפוליטיקה בת הזמן?

היינץ: כן, בהחלט. המכתבים הם תעודות חשובות, כי הם מראים, איזה צופה מפוכח ודק אבחנה של הפוליטיקה בת הזמן היה היידגר. הוא בבירור עקב אחרי נאומים ברדיו, גם של ברונינג (קנצלר גרמניה ממרץ 1930 עד מאי 1932), הזכיר נאומים של היטלר. היידגר תמיד היה מעודכן לגמרי. הוא קורא עיתון, הוא מאזין לרדיו, ועוקב בעניין רב אחרי ההתרחשויות בשלהי רפובליקת ויימאר.

די צייט: לכאורה הוא ישב באותם ימים בצריף שלו ביער השחור ועסק בפילוסופיה.

היינץ: אלה המיתוסים, שכעת חייבים לתקן אותם.  

די צייט: איך מתבטא היידגר לגבי היטלר?

היינץ: כבר במכתב לחג המולד 1931 הוא המליץ לאחיו להתעמת עם "מיין קאמפף" של היטלר.

די צייט: באופן ביקורתי?

היינץ: לא. ההמלצה הזאת, לייתר דיוק ה"ייחול" הזה, היה מלווה בהערכה מאד חיובית של היטלר. היידגר מעריך את היטלר כאדם שיש לו האינסטינקט הפוליטי הטוב ביותר, ושבו לבדו יש לבטוח, שיציל את המערב. היטלר היה לדידו היחיד, ששלט ברמת ההבנה וההחלטה הדרושות. המעניין בדבר הוא, שהוא כורך את המלצתו על "מיין קאמפף" בשיפוט שלילי של החלק הראשון, האוטוביוגרפי, של הספר. מכאן אפשר להסיק, שהיידגר קרא וייחס חשיבות לחלק השני, שהוא בעצם הבסיס להשקפת העולם הפוליטית של הנאציונל-סוציאליזם, ונותן מידע על הגזענות, האנטישמיות והאנטי-קומוניזם של המדינה העממית המתוכננת. אחרת לא היתה להמלצה על "מיין קאמפף" משמעות. מאוחר יותר טען היידגר, שעקב התנגדותו לתוכן של "מיין קאמפף", הוא לא קרא אותו עד הסוף. יש להטיל ספק באמיתות הטענה הזו.

די צייט: יש מלבד זאת עוד המלצות קריאה?

היינץ: כן. הוא ממליץ לאחיו על ספרים שמקורם בספקטרום הימני של המחשבה האנטי-דמוקרטית. למשל ספרו של ורנר בוימלבורג "גרמניה בשלשלאות", חיבור משנת 1931, שרוצה לשחרר את העם הגרמני המדוכא מחרפת ורסאי, שאלה ה"שלשלאות", וקורא לעם הגרמני לקחת את גורלו בידיו. פירוש הדבר שגרמניה צריכה לאמץ מדיניות רוויזיוניסטית, ולהתנער מהחובות המוטלות עליה על פי הסכם ורסאי. על הספר הזה ממליץ היידגר כחיבור מפתח, שיגלה לאחיו תובנה עמוקה על רפובליקת ויימאר ומצבה התשוש.

די צייט: האם היידגר מתבטא בחיוב על הנאציונלסוציאליזם?

היינץ: אפשר להסיק מחליפת המכתבים, שהיידגר בהחלט לקח לתשומת לבו את ההערכות השליליות של סביבתו. התבטאויות כמו: הנאצים הם מחוללי מהומות לא מחונכים וכיו"ב. הערכות שליליות כאלה מופיעות, אבל היידגר מיד מרכך אותן: היידגר חושב שצריך להשלים עם גסות-הרוח [של הנאצים], כי להיטלר אין אלטרנטיבה והוא הכרח של הרגע ההיסטורי. טענות נגד היטלר והנאצים הוא מבטל כחששות של אזרחים מפוחדים. כאשר בשנת 1932 עמד הינדנבורג שנית לבחירה, והיתה חזית רחבה של כוחות שמרניים, שלמרות חששות גדולים היו מוכנים לבחור שוב בהינדנבורג, תחת הסיסמה "הינדנבורג או היטלר", היידגר תמך בבחירת היטלר ומתח ביקורת על מאמציו של ברונינג לפעול לבחירת הינדנבורג.     

די צייט: האם היתה זו בגידתה של הפילוסופיה האזרחית?

היינץ: היידגר עצמו ראה את עצמו כמהפכן בפילוסופיה. הוא ראה את עצמו במובן מסוים כזיווגו הפילוסופי של המהפכן של תנועת העם היטלר.

די צייט: מה היתה מטרת אותה מהפכה?

היינץ: לכך יש רק רמזים מעטים במכתבים, אבל בכל זאת ברור: בהתגייסות של היידגר לנאציונלסוציאליזם מדובר מלכתחילה בפרספקטיבה היסטורית תקופתית. נפתחת מערכה של הכל או לא-כלום: שקיעה בביצת הרפובליקה הויימארית או הצלת המערב ותרבותו. לפני הכל לתת שוב תוקף למהות הגרמנית. זה הדגם הנוקשה של השיח האנטי-דמוקרטי, הלאומני, של הימין הקיצוני ברפובליקת ויימאר.

די צייט: הצלת המערב באמצעות גדודי ביריונים פשיסטים?

היינץ: כדי להבין את אהדתו של היידגר להיטלר, צריך לזכור את עיסוקו בניטשה, שהתחזק בשנים 1929-1930. באמצעות ניטשה הוא ראה את ההווה שלו לא רק במשמעות הפסימיזם התרבותי של רפובליקת ויימאר כבנאלי, רקוב, בורגני וכן הלאה. אלה היו רק הסימפטומים של ניוון עמוק יותר של האפלטוניות שהפכה לניהיליזם של המטפיסיקה המערבית. לכן היידגר מכיר במחוה כה רדיקלית. הוא מאמין שאפשר לעקור את התרבות שעיצב הדקדנס של תקופת ויימאר ושחייבים לבצע מהפכה גמורה בפילוסופיה.

די צייט: ולכן הוא רואה את הביקורת על הוולגריות של הנאצים כשטחית?

היינץ: הביקורת היא מבחינתו רגש זעיר-בורגני, שאיננו עושה צדק עם גדולתה של תכנית הנגד הרדיקלית שהיידגר עצמו מבקש. תכנית נגד זו אומרת: מי שרוצה לגבור על הדקדנס, צריך לטפל בשורשיו. הוא צריך לסלק את ההשקפה האפלטונית של האידיאלי והרציונלי המונחת בבסיסו.

די צייט: ומחשבה זו קושרת בין המכתבים לאח פריץ לבין "המחברות השחורות"?

הינץ: כל דפוס המחשבה הימני איננו רק התבטאויות של האזרח היידגר, איננו מבטא רק דיעות פרטיות על אירועי הזמן: לא, דפוסי מחשבה אלה שבים, משתנים ומקבלים תוספת ערך ב"מחברות השחורות". דרך זו של ביקורת התרבות משמשת הוכחה לתזה של כל ההיסטוריה האירופית המובילה לניהיליזם. דרושה תפנית רדיקלית, ולכן אנו חייבים - כפי שהיידגר אומר באחת מהרצאותיו על ניטשה – לסטות כביכול מן ההיסטוריה האירופית. אנו חייבים לנצח את הניגוד של האפלטוניות או האידיאליזם והניהיליזם. אנו חייבים לחזור לראשית המחשבה המערבית, חזרה לפילוסופים שלפני סוקרטס, בטרם נוסדה האפלטוניות של האידיאלי והרציונלי. זו הדרך לעתיד.

די צייט: כיצד הגיע הרדיקליות הזאת? ב"הוויה וזמן" (Sein und Zeit, ספרו הנחשב ביותר של היידגר) היידגר עוד מתייחס לפרטים.  פתאם הוא עוסק במכלול.

היינץ: אולי עלינו לקרוא שוב את "הוויה וזמן" מחדש. כי הפרשנויות שהיידגר עצמו נותן לכך במחברות השחורות, מאירות את עבודתו העיקרית באור חדש. היידגר טוען, ש"הוויה וזמן" מכיל עדיין שאריות של אפלטוניות במובן שהוא אונטולוגיה, כלומר מדע. ולדעתו משמעות הדבר שב"הוויה וזמן"המהפכני בשאלת ההוויה והגדרת הקיום (Bestimmung der Dasein) טרם נפרשו באופן עקבי. מהערכות כאלה מקבלים את הרושם, שהיידגר עצמו איננו רואה שבר בין "הוויה וזמן" לבין מחשבותיו בשנת 1933, אלא מותח ביקורת על מה שמכונה עבודתו העיקרית בגלל העדר החלטיות.

די צייט: "הוויה וזמן" איננו מהפכני דיו?

היינץ: הוא פוטר את "הוויה וזמן" מן הכוונה לספק צורה של תיאוריה. היידגר רוצה מאוחר יותר להחליף את ההיסטוריוּת של הקיום בהיסטוריה של ההוויה שקובעת את גורל העמים. הכוונה היא להביא את העם הגרמני להוויית עצמו, והוויה עצמית זו של הגרמנים צריכה להיות מוגדרת על פי יחסם המצטיין להוויה, לכן יש צורך לא רק בפיהרר, אלא גם בפילוסוף.

המושג המרכזי שמריון היינץ השתמשה בו הוא מהפכנות. המושג שעלה בדעתי היה משיחיות. מעניין עד כמה מילאה הקתוליות של מרטין היידגר תפקיד בהתמסרותו לנאציזם. אולי צריך לחזור לקרל לויט, לחיבורו על Heilgeschichte, ההיסטוריה של הגאולה, אולי צריך לומר, היסטוריה של אחרית הימים. השאלה האחרונה ששאל המראיין את פרופ' היינץ, שלא תירגמתי אותה כאן, היא מה אפשר להציל מהיידגר, אולי את ביקורתו על המיסחור. מריון היינץ סירבה לבודד חלק מתורתו של היידגר, שכביכול איננו נגוע בנאציזם. הרי ביקורתו של היידגר על המיסחור, כמו כל התפיסה הרומנטית הגרמנית המסתייגת מהמודרניות, שמופיעה כבר בשלהי המאה השמונה-עשרה, וממלאת תפקיד מרכזי ביצירתו של גיתה, היא תפיסה דתית ביסודה, וגם תפיסה מאד אנטישמית, שמציגה את היהודי כסוכן המודרנה, כהיפוכו התלוש של האיכר הגרמני השורשי. כיצד אפשר להפריד את הפילוסופיה משורשיה במחשבה הדתית, מהרקע בשתוכו היא צומחת. וכיצד אפשר היה להיתמם כל כך לגבי מעורבותו הפוליטית של היידגר במשטר הנאצים כל כך הרבה שנים, היתממות שעודנה שרירה וקיימת. כיצד שבעים שנה אחרי נפילת הרייך השלישי, עדיין רווחת כל כך בגרמניה התנגדות אידיאולוגית למודרנה, שהזינה גם את הצלחת הירוקים, מבלי להתייחס להקשרים הרומנטיים והנאצים של הערצת הטבע והעדפתו על פני האדם. אלו רק כמה מהמחשבות הרבות שעולות למקרא הדברים.

והמשך יבוא, מן הסתם.

    

מרטין היידגר כאבא

בגיליון 11 של "די צייט" ( 6 במרץ 2014) התפרסם ראיון של כתבת מדור הספרות איריס ראדיש עם הרמן היידגר, בנו המאומץ של מרטין היידגר, היסטוריון ומנהל עזבונו של מרטין היידגר, שגם טיפל שנים רבות בהוצאת כתביו לאור. גם ראיון זה, כמו הפולמוס על האנטישמיות של היידגר שכבר התייחסתי אליו בשתי רשימות, המחברות השחורות של מרטין היידגר ועוד מחברת שחורה של מרטין היידגר, מתייחס להוצאתם המתוכננת לאור החודש של המחברות השחורות של מרטין היידגר – מעין יומנים שכתב ובהם התייחס לענייני היום והעלה רעיונות שפותחו אחר כך בכתביו. הפעם אני מעדיפה להימנע מלהביע את דעתי על תוכן הראיון, והקוראים מוזמנים להסיק מסקנות בעצמם. להלן תרגום הראיון:

"הוא היה אבא טוב"

(השיחה עם בנו בן ה-93 של הפילוסוף מרטין היידגר מתקיימת בבית היידגר בשְׁטֶגֶן ליד פרייבורג, הגברת היידגר (רעייתו של הרמן) אפתה עוגת תפוחים והתערבה בשיחה בהתלהבות רבה מדי. בתוך ימים יופיעו כרכי המחברות השחורות של היידגר שכבר מראש הציתו את הויכוח על האנטישמיות של הפילוסוף. זו שבת אחר-הצהרים, בעודנו משוחחים שוקעת השמש במרחקים מאחורי גבעות היער השחור.)

די צייט: מהו הזיכרון המוקדם ביותר שיש לך מאביך?

הרמן היידגר: הזיכרונות הראשונים שלי מאבי הם שאני יושב אצלו בסלסלת האופניים ונוסע איתו לטיול. זה היה בשנת 1923.

צייט: איזה תפקיד מילא אביך במשפחה?

היידגר: הוא היה כמו שאבא צריך להיות. הוא שיחק אותנו, הלך איתנו לשחות בלאהן (יובל של הריין) ולגלוש בסקי.

צייט: אביך התבטא בהרצאותיו שהפילוסופיה חייבת לערער את כל קיומו של האדם. האם המשאלה הזו לאיכות מיוחדת של הקיום השפיעה על חיי המשפחה?

היידגר: באופן שאמא דאגה שיהיה לבעלה שקט. קבעו בדיוק, מתי בכלל מותר לילדים לשחק. לולא אמי, אבי לעולם לא היה נהיה אדם משמעותי כל כך.

גברת היידגר: מדברים מעט מדי על האשה שלצדו! היא היתה מאד דומיננטית וחילקה לכולנו פקודות. אבל היא גם דאגה לכולם.

היידגר: עד שהתירו לי פעם לצאת למחנה אהלים!

צייט: ההורים היו מאד נוקשים?

היידגר: אמא היתה מאד נוקשה. אבא היה אבא טוב.

גברת היידגר: בעצם הוא לא טיפל בשום דבר.

צייט: איך היתה האווירה במשפחה?

גברת היידגר: היתה אוירה קרירה במשפחה, כשפגשתי אותה בשנת 1949, אווירה מתוחה.

צייט: והאמא לא יכלה לרכך את האווירה?

היידגר: היא היתה מאד נוקשה. בנעוריה היא היתה בוודאי שמחה יותר, היא אהבה לרקוד, אבל אבי לא יכול היה לרקוד.

צייט: אביך ראה בביקורתיות רבה את המודרניות ואת ההתפתחות המטורפת של הטכנולוגיה. האם החרדה הזו מפני המודרניזציה השפיעה על החיים?

היידגר: לאבי לא היתה שום חרדה מפני המודרניות!

צייט: לא היית אומר שהוא ניסה להתחמק מן המודרניות בחייו הפרטיים?

גברת היידגר: מעולם לא היה לו מכשיר טלויזיה.

היידגר: היה לו כישרון לעבודת כפיים. הוא יכול היה לנסר, לחטוב עצים, לרעות בהמות. כלכלת הכסף היתה לגמרי זרה לו. לא היה לו מושג כמה הוא משתכר. אמא נתנה לו דמי כיס, כדי שאחרי ההרצאה הוא יוכל לשתות כוסית. אמי גם היתה בעלת העניין הפוליטי, היא עקבה אחרי הכל, מדיניות חוץ, מדיניות פנים, מדיניות כלכלית. היא קראה עיתון.

צייט: אביך לא קרא שום עיתון?

היידגר: בקושי. טענו שמאז שנת 1927 הוא קרא את הפֶלקִישֶר בֶאוֹבַּכטר, (יומון המפלגה הנאצית Voelkischer Beobacht), זו שטות מוחלטת.

צייט: גם מלבד זאת לא יכולת לחוש בשום אהדה של אביך לנאציונלסוציאליזם?

היידגר: אסור לשכוח, שבבחירות לרייכסטאג ביולי 1932, מרטין היידגר עדיין הצביע למפלגת הכורמים מוירטמברג. כאשר ב-29 ביולי 1932 היטלר נשא את נאום הבחירות שלו כאן בפרייבורג באיצטדיון מֶזל, אמי צעדה לשם עם שני בניה. אבי לא בא איתנו.

צייט: כיצד נודעו לו ההתרחשויות הפוליטיות?

היידגר: דרך עמיתיו הפרופסורים – היה חוג קטן שבו נפגשו פרופסורים חשובים מפרייבורג.

צייט: האם אתה זוכר שיחות פוליטיות מבית הוריך?

היידגר: כמובן. אחרי 1933 הייתי פעיל נלהב ב"נוער הגרמני" (ארגון הילדים מתחת לגיל 14 של נוער היטלר – היידגר מציין שלוש דרגות זוטרות בארגון שהחזיק בהן). מאז 1934 הוריי הפצירו בי: "אל תראה זאת כל כך בחיוב, זה לא ככה." היו לי מריבות גדולות עם הורי. הם גם יעצו לי מאוחר יותר שלא להצטרף למפלגה.

צייט: אבל ההורים בעצמם הצטרפו למפלגה בשנת 1933.

היידגר: בשנת 1933 אבי היה משוכנע, כפי שהוא כתב, ב"נפלאותה וגדולתה של ההבקעה". ולא רק הוא: בכל גרמניה אנשים היו אז בדעה, שעם מינוי היטלר בידי הינדנבורג מתחיל עידן חדש.

צייט: אבל איך קרה המיפנה המהיר שבעקבותיו התמנה היידגר בשנת 1933 לרקטור אוניברסיטת פרייבורג?

היידגר: בתור רקטור הוא סירב לתלות את מה שנקרא "פלקטים יהודים", הוא אסר על שריפת ספרים. המתחים עם המיניסטריון ועם אגודות הסטודנטים גאו. הוא הבין את טעותו והתפטר, כאשר המיניסטריון דרש את פיטוריהם של פרופסורים ראויים מבחינה מקצועית, אבל לא רצויים למיניסטריון.

צייט: במיוחד על האם אלפרידה היידגר מקובל לומר, שנותרה כל חייה נאצית מושבעת.

היידגר: אמי היתה קשורה לארגון הנשים הנאציות. גם מלכתחילה היא אהדה את התנועה יותר מאבי. אבל מאז שנת 1934 היא התייחסה בביקורתיות להיטלר ולנאציונלסוציאליזם, בדיוק כמו אבי.

צייט: במבוא למכתבי היידגר לרעייתו כותבת אחייניתך גרטרוד היידגר, שאמך היתה כל חייה "נאצית ואנטישמית".

היידגר: זהו ניסוח אומלל. אמנם לאמי היה ידיד נעורים, אבי הביולוגי פרידריך צזאר, שלצערי במשך כל חייו היו לו השקפות מאד אנטישמיות. אבל עד כמה השפעתו היתה גדולה, קשה להעריך.  אמי הלכה אתי לרופא ילדים יהודי. בחופשות היא שלחה אותי לחברים יהודים באגם שטארנברגר. אחרי מלחמת העולם השנייה היא הסתייגה בצורה הרבה יותר ברורה מאחרים במצבה.

צייט: מדוע לא פורסמו מכתביה של אמך? האם אינם קיימים?

היידגר: המכתבים קיימים, אבל ההתמודדות בעניינם איננה עניין לציבור.

צייט: ההתרשמות שמקבלים מן המכתבים שפורסמו היא שנישואיהם של הוריך היו מאד טעונים.

היידגר: אני יכול רק להתפעל, איך אמי סבלה את הבגידות של מרטין היידגר במשך כל השנים!

גברת היידגר: היא מעולם לא אמרה לנו מלה על זה.

צייט: איך הגיבו הוריך לפרוץ המלחמה?

היידגר: הוריי ראו את המלחמה מלכתחילה כאסון גדול.

צייט: האם הוריך קיוו לניצחון?

היידגר: אבי הגיב בפיכחון רב, כשרציתי לשכנע אותו איזה ניצחון מטורף השיג הורמאכט. זה לא הרשים אותו.  

צייט: האם היתה עוד הזדמנות לדבר עם אביך על רדיפת היהודים, כפי שהיא התגלתה בתקופת המלחמה?

היידגר: בפרייבורג רדיפת היהודים לא היתה גלויה. אני חייב לסתור זאת.

צייט: בשנת 1938 נשרף בית הכנסת של פרייבורג [בליל הבדולח], וב-22 באוקטובר 1940 קובצו היהודים במקומות איסוף בעיר וגורשו. האם אביך לא נוכח בכך?

היידגר: אם אבי בכלל ידע על השמדת היהודים בזמן המלחמה אינני יכול לומר לך דבר.

צייט: אתה עצמך ידעת על כך?

היידגר: אני ידעתי על כך מאז הלילה שבין 21 ל-22 ביוני 1941 כשנכנסנו לרומניה. אז נודע לי לראשונה שיהודים נרצחו. הייתי לגמרי מבועת. מאוחר יותר סיפר לי בפרייבורג חבר ותיק מהצופים שהפך לקצין אס-אס, שברוסיה יהודים נרצחים.

צייט: אבל לא סיפרת זאת לאביך?

היידגר: לא.

צייט: וכששבת הביתה מן השבי הרוסי בשנת 1947, דיברת עם אביך על השמדת היהודים?

היידגר: לא דיברנו על כך. היינו כל כך מוטרדים מגורלנו שלנו. הייתי נתון לרושמו של השבי שלנו, שבו שבויים גרמנים התפגרו במיליונים. הדור שלך, שלא היה צריך לחוות את זה, תמיד מאד נחפז עם שאלת האשמה.

צייט: השאלה מה חשב מרטין היידגר אחרי המלחמה על אשמת הנאציונלסוציאליסטים שהתגלתה, מעסיקה הרבה מאד אנשים. קשה לתאר שבחוג המשפחה לא דובר על כך.

היידגר: בבית היידגר שתקו. שאבי גם נמנע מלדבר על כך פומבית. רואים מקטע קצר במה שמכונה ההרצאה של ברמן ("מבט במה שהינו").

צייט: כיצד חווית אתה את העימות הפומבי על תפקידו של אביך במשטר הנאצי שהתרחש אחרי המלחמה?

היידגר: העימות על היידגר ושנת 1933 התרחש כבר בימי הרייך השלישי. נאום הרקטורט למשל נאסר לפירסום לאחר המהדורה השנייה. בימי המלחמה לא נמנה היידגר על המחברים, שהנייר המצוי בצמצום הועמד לרשותם. לקלוסטרמן [המו"ל של כתבי היידגר] עוד היו כמויות נייר פרטיות והוא המשיך להדפיס טקסטים של היידגר. זו היתה סיבה חשובה לכך שהוצאת קלוסטרמן קיבלה מאוחר יותר את הזכויות להוצאת כל כתבי היידגר.

צייט: כיצד אתה מעריך במבט לאחור את מעורבותו הנאצית של אביך בחודשי כהונתו כרקטור אוניברסיטת פרייבורג?

היידגר: החוקים לשיקום הסגל המקצועי כבר היו בתוקף בטרם נבחר אבי לרקטור ב-21 באפריל 1933. מיד כשהוא נבחר הוא פעל להחזיר למשרתם את אלה שהחוקים נגעו להם. כבר ב-28 באפריל 1933 בוטלה שוב הוצאתם לחופשה של ארבעה יהודים בפקולטה לפילוסופיה. גם האסיסטנט שלו חזר למשרתו. הוא גם דאג לכך שהוסרל יקבל בקיץ 33 בדרך משרדית את ההודעה, שהוא רשאי שוב להרצות.

צייט: למרות זאת נמתחה על אביך בשנת 1945 ביקורת עקב הצטרפותו למפלגה הנאצית. בשנת 1946 נאסר עליו ללמד, והאיסור בוטל רק בשנת 1949. אפשר לשער שמצב זה הוביל לדיונים משפחתיים.

היידגר: לא היתה לנו הרבה הזדמנות לדבר. גם לא נגענו בנושאים האלה שוב.

צייט: רבים ציפו להתבטאות של אביך על תפקידו ברייך השלישי. העניין הרב במחברות השחורות, שעומדות להתפרסם בימים אלה, מוכיח שאנשים מקווים לדעת על כך יותר סופסוף.

היידגר: המחברות השחורות שמתפרסמות עכשיו כוללות בהחלט התבטאויות מאד ביקורתיות על התקופה.

צייט: אבל גם התבטאויות אנטישמיות בבירור, לפחות לפי הקטעים שפורסמו עד עכשיו.

היידגר: צריך לקרוא את הקטעים בהקשר התקופתי והטקסטואלי שלהם. אינני רואה באבי אנטישמי, לא אז ולא היום.

צייט: מזה שלושים וחמש שנה אתה מוציא לאור את כתבי אביך. כיצד הגיעו הדברים לידי כך?

היידגר: כששבתי מן השבי, אמר לי אבי: "הרמן, כשאני אמות, אל תעשה דבר מלבד לחתום ולארוז את כל עזבוני ולנעול בארכיון למאה שנה."

גברת היידגר: זה היה נחמד בשבילנו!

היידגר: זו היתה בשבילי הוראה מפורשת. היו לי כבר תכניות לספרים משלי. אבל אז ביקשה ממני ההוצאה לשנות את דעתו של אבי והצלחתי בכך, אבל רק בתנאי שאני אערוך את כל כתביו. כמו חייל ותיק הצמדתי את ידי לתפרי המכנסיים והבטחתי לו זאת. מאז 1979 לא הופיע שום כרך שלא הגהתי בעצמי מן העמוד הראשון ועד האחרון בהשוואה לכתב היד המקורי. כעת חסרים עדיין 15 כרכים, ואז תושלם המהדורה עם 102 כרכים. אבל אני עצמי כבר אינני יכול להמשיך בעבודה זו. אני מעביר כעת את המקל לבני.

צייט: האם העיק עליך לפעמים להיות בנו של מרטין היידגר?

היידגר: העיק זו לשון המעטה. תמיד מדדו אותי באמת המידה של אבי.     

צייט: השם הוא עול?

היידגר: כן.

צייט: ומה היתה התביעה הגדולה ביותר בעבודת העריכה הארוכה שלך?

היידגר: ההתלבטות מה בכלל ראוי לפירסום. הרבה גם השמטתי.

צייט: זה אומר שאת יכול גם להתבונן באביך מתוך ריחוק?

היידגר: מובן מאליו. עם זאת הוא היה לדעתי ההוגה הגרמני החשוב ביותר במאה העשרים.

צייט: איזה פירסום של אביך מדבר אליך הכי הרבה?

היידגר: דרך השדה, או על סודו של מגדל הפעמונים. אני מודה בכנות שאת "הוויה וזמן" אינני מבין עד היום.

צייט: במה הוא הכי הרשים אותך?

היידגר: בנדיבות העדינה שלו כלפי העובדה שאשתו התקוממה נגדו.

צייט: איזו מין התקוממות זו היתה?

היידגר: זה היה מעשה של יאוש. אני אסיר תודה לו שאני בכלל חי.

צייט: אתה מדבר על כך שהנך פרי של ליל אהבה של אמך עם ידיד נעוריה.

היידגר: אני מדבר על כך, שהיא קיבלה מתנת אל. ידיד נעוריה שב ממלחמת העולם הראשונה והיה מיואש לגמרי, כי הוא היה מאד לאומני. למרטין היידגר נודע על ליל אהבה זה עוד באותו יום והוא אמר לאמי, שהוא יקבל את הילד כבנו שלו. אבי באמת לא הבדיל בין שני בניו במשך כל ימי חייו.

צייט: מעולם לא היו מתחים בינך לבין אחיך הביולוגי יירג, מכיוון שיירג הוא בנו הביולוגי של היידגר?

היידגר: איש לא ידע זאת. לאחי נודע הדבר רק לאחר המלחמה.

צייט: לך זה נודע הרבה קודם, בשנת 1934.

היידגר: לי בהחלט היו קשיים לעכל את זה. הכי גרוע היה שאסור היה לי לדבר על כך עם איש. גם אבא לא העלה את הנושא אפילו פעם אחת.

צייט: עד מותו של מרטין היידגר מעולם לא דיברת איתו על כך?

היידגר: מעולם לא.

צייט: אביך ציפה למותו בשלוה.

היידגר: בוקר אחד  לאחר שהתעורר אמי עוד מרחה אותו במשחה והלכה לאמבטיה. כששבה הוא נרדם בשלוה.

גברת היידגר: הוא היה בר-מזל במותו. יום קודם לכן עוד טייל בגינה. הוא ציפה למותו בשלוה. אני לא מאמינה שהוא פחד.

צייט: האם בסוף ימיו שב מרטין היידגר לאמונתו הנוצרית?

גברת היידגר: בתוך תוכו הוא נשאר תמיד קצת קתולי.

היידגר: כשהיידגר טייל עם אחיו פריץ בדרך השדה במסקירך (עיירה קטנה בבאדן-וירטמברג, מחוז הולדתם), כשהם ראו את הצלוב הם הצטלבו. את זה ראיתי במו עיניי.

צייט: התלישות המטפיזית של האדם היתה הנושא הגדול שלו. בחייו הפרטיים הוא לא היה תלוש. הוא היה קשור למולדתו וליער השחור.

היידגר: הוא שאב את כוחו מהיותו מושרש באדמת המולדת שממנה צמח.