בן שני מתעד את הצייר אלי שמיר

 

אלי שמיר גר בכפר יהושע שהוא נולד בו ובכל מקום כותבים שהוא מצייר את נופי העמק, שזה נכון. הוא מצייר ציורים גדולי ממדים של נוף העמק. הוא מותח את הבדים בעצמו, ואז מחלק אותם לריבועים קטנים ומצייר בתוך כל ריבוע קטן את החלק שלו בנוף. זה קצת דומה לעבודה של מודדים או ציירי מפות, וזה כמובן בכלל לא דומה. אלי אומר שהוא רק מטביע כתמים על הבד, רק מצייר במכחול עוד ועוד כתמים, ואז יוצא מכל הכתמים ציור, שנראה כמו הנוף, אבל שום צילום של הנוף האמיתי ואפילו מבט ישיר בנוף איננו דומה לציור של אלי, כי בציור אלי מטביע את נשמתו על הדף ואי אפשר ללכוד את הנשמה של אלי בצילומים. בכל מקום כותבים שאלי שמיר הוא ציור נופים, אבל בעצם הוא מצייר כל הזמן דיוקנאות. זאת אומרת, הוא מצייר נופים אבל הוא מצייר גם דיוקנאות ודיוקנאות בתוך נופים. כשהבמאי בן שני בא אליו הוא צייר אותו. דרך הציור הוא נוגע באנשים, ואז אפשר לראות בציורים גם את הנשמה של האנשים שאלי שמיר מצייר. הכי הרבה הוא מצייר את עצמו, לפעמים הוא מצייר את עצמו מלפנים ואז הדיוקן שלו מתבונן בצופים, ולפעמים הוא מצייר את עצמו מאחור מביט בנוף. הוא אוהב לצייר את האנשים בשדה הפתוח. גם האנשים הם חלק מן הנוף. היו לו שלוש תלמידות ערביות והוא רצה לצייר אותן, והן רצו שהוא יצייר אותן מציירות והוא צייר אותן מציירות בתוך שדה של שיבולים זהובות בשלות. הוא רצה להגיד להן משהו, כי הוא גר בכפר יהושע בעמק יזרעאל. שם הוא נולד ושם הוא חי. הוא לא חי שם כל החיים. היה זמן שהוא חי בירושלים ולימד בבצלאל, והוא חי גם בארצות הברית, אבל בעשר השנים שהבמאי בן שני תיעד אותו הוא חי בעמק יזרעאל, בכפר יהושע שסבא שלו היה ממייסדיו ואבא שלו המשיך לעבוד שם את האדמה וגם הוא היה אמור להיות עובד אדמה והוא נהיה צייר. הוא הרגיש אשם שהוא נהיה צייר ולא עובד אדמה. הוא בן אדם שמרגיש אשמה על הרבה דברים. למשל שפעם היו בעמק יזרעאל הרבה כפרים פלשתיניים, אבל היהודים לקחו מהם את האדמה ועכשיו היהודים מעבדים את האדמה בעמק יזרעאל, שהוא אחד המקומות הפוריים בארץ. אלי שמיר לא אומר את הדברים האלה, שהוא מרגיש אשמה כלפי הפלשתינים שגירשו אותם מהאדמה שלהם. הוא מזמין את התלמידות הערביות שלו מבצלאל ומצייר אותן מציירות בשדה של שיבולים זהובות שקרוב לבית שלו. הוא אומר שהוא מספר את הסיפור הציוני שלו והן מספרות את הסיפור שלהן. אחת מהן שרה בערבית שיר אהבה של גבר לאשה. זה נשמע כמו שיר ישן. אולי התלמידות הערביות האלה הן צאצאיות של אנשים שגרו בעמק ועיבדו בו את האדמה, אבל רוב הסיכויים שהן ממקום אחר. אלי שמיר חוזר ואומר שהן מספרות את הסיפור שלהן, אבל יותר נכון שהוא רוצה לשמוע את הסיפור שלהן, או שהוא רוצה לדעת איך הסיפור שלו משתקף בעיניהן. זה משהו שמטריד אותו איך הערבים רואים את הציונות. לא ברמת הלאום אלא ברמת הפרט. איך צעירה ערבייה רואה את ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, שהוא חלק ממנה, דור שלישי למייסדים, והוא מצייר את הנוף אבל אומר שהוא לא בועל את הנוף, רק מצייר אותו. הוא משתדל להתבונן על הנוף מבחוץ, להישאר במידה מסוימת זר, אבל זה בלתי אפשרי, כי מכיוון שהוא מצייר את הנוף הנשמה שלו צרורה בנוף והנוף צרור בנשמתו.

אלי חולה בפרקינסון. הוא שונא את המחלה הזאת, מנסה להילחם בה, אבל המחלה מתגברת. הוא נאלץ להפסיק ללמד בבצלאל, והוא מורה שאוהב ללמד, הוא מאד קשור לתלמידים שלו כי הוא מסתכל להם לתוך הנשמה כשהם מציירים וכשהוא מצייר אותם, אבל הנסיעות מכפר יהושע לירושלים קשות לו מדי. אבל לצייר הוא ממשיך. אשתו אומרת שאין יום שהוא לא הולך לסטודיו לצייר. בכל יום הוא הולך לסטודיו לצייר, והוא עומד ומצייר כל היום, למרות שהוא חולה, והוא מנסה כל הזמן להתגבר על המחלה, כמה שהוא יכול. המחלה היא כמו מפלצת שנלחמת בו כל הזמן. לפעמים הוא נלחם בה ולפעמים הוא בוכה בגלל המחלה. הוא אומר שהמחלה בכלל לא פגעה בציור שלו והוא ממשיך לצייר.

יש הרבה דברים מיוחדים בציור של אלי שמיר. הוא אף פעם לא צייר לפי אופנות, רק בסגנון האישי שלו בשיטה שלו, והסגנון שלו מאד מיוחד לו, אבל יש עוד דבר בציורים שלו, שהם נמשכים עד האופק. הציור מתחיל קרוב לצופה אבל נמשך עד האופק, וכשמביטים בציור מביטים מאד רחוק, עד קו האופק. אלי שמיר טרוד הרבה בשאלה של גבולות המבט וגבולות הציור, אבל בעצם לציורים שלו אין גבולות כי הם נמשכים עד האופק לתוך האופק, אין להם גבול חוץ מגבול המבט, והצופה יכול לטבוע בהם כמו בים שאין לו סוף.

את הציור של אלי "שיר ערש לעמק" שבו רואים חבורת זמר ונגן אקורדיון יושבים בשדה חרוש תלמים תלמים ראיתי פעם בעבר כשעוד לא ידעתי מיהו. אני לא מצליחה להיזכר איפה ראיתי אותו. חשבתי שיש בציור משהו מאד אירוני, כמעט סוריאליסטי. גם האנשים ששרים בעמק שרים בתוך בניין ולא בשדה חרוש עד האופק. אבל אלי רצה לצייר את האנשים בתוך הנוף שהם קצת הולכים לאיבוד בו, כי השדה גדול והאנשים בחזית התמונה יחסית קטנים. אולי אלי חושב שהאנשים בעמק שרובנו חושבים שהם מאד שורשיים ומושרשים, הם בעצם בכלל לא במקומם. אולי הוא חושב שהצעירות הערביות שלמדו אצלו בבצלאל יותר שייכות לשם ויותר טבעיות שם, למרות שבכלל לא בטוח שהן צעירות כפריות. אולי הן בכלל עירוניות, אבל הסיפור שלהן הוא סיפור ילידי, והסיפור היהודי הוא סיפור של תלישות, גם כשנאחזים בעמק יזרעאל, והשדה הוא שדה חרוש שאולי יניב ואולי לא. כשחורשים שדה חורשים בדמעה ולא יודעים אם ברינה יקצורו, כי אולי השדה מעדיף להניב לבעליו הראשונים. אולי להם השיבולים מאירות פנים ומזהיבות. והדור השלישי שנאחז בעמק ונולד בו, למרות שהעמק הוא נוף מולדתו היחיד, עדיין הוא יכול רק לקוות שהשדה יאמץ אותו לחיקו ויניב לו שיבולים.

 

סרטו של בן שני "שיר ערש לעמק" על הצייר אלי שמיר השתתף בפסטיבל דוקאביב ומשודר בהוט 8.  

ארוחה של פרפרים - על יוסל ברגנר ז"ל

הם היו שלושה חברים: יוסל ברגנר ויוסל בירשטיין ונסים אלוני, ואני אהבתי מאד את שלושתם, אבל רק את יוסל בירשטיין היכרתי אישית, כי הוא גר מאד קרוב אליי וראיתי אותו מטייל בכל יום עם אשתו, ולפעמים גם פגשתי אותו יושב בפתח המחלקה לכתבי יד בספריה הלאומית ומשרת בנועם את הבאים, וכשקראתי את הסיפורים שלו יכולתי לשמוע את קולו מספר. את יוסל ברגנר ראיתי רק בטלויזיה, אבל התמונות שלו ליוו אותי מאז ילדותי – לא האמיתיות, כמובן, רק העתקים, את האמיתיות ראיתי רק בתערוכות, אבל הדמויות שלו תמיד מקיפות אותי עם פני המסכה שלהן, העיניים הגדולות והאף הישר, ועם הפרפרים הגדולים, והעששיות המעופפות והפומפיות הנודדות ויש לי גם קורקינט אחד שהוא ילד או ילדה ומדבר עם פח זבל, או אולי זו תיבת מכתבים, וישנם הציורים ל"משפט" של קפקא שמהם זכורה לי דוקא התרנגולת שאינני יודעת איך היא קשורה לסיפור, אבל היא נקשרה לו בדימיוני. נסים אלוני, שהיה הצעיר מביניהם, מת ראשון, לא ראיתי מחזות שלו על הבמה, רק את סרט הטלויזיה על פי המחזה שלו "הכלה וצייד הפרפרים", עם גילה אלמגור בתור הכלה מי ויוסי בנאי בתור הצייד. ראיתי אותו שוב ושוב, ושוב ושוב הוא הקסים אותי – הוא היה החלום של נסים אלוני על הציורים של יוסל ברגנר, שהדמויות שלו תמיד מציגות תיאטרון: יוסל ברגנר הוא צייר תיאטרלי, וכל מה שהוא מתבונן בו הופך לתיאטרון: הפומפיות והעששיות הן שחקניות ורקדניות, והן אנשים, והן יהודים שיוצאים ממצריים, ותמיד יש בציורים שלו משהו עצוב, עצוב כמו בית שנהרס ותכולתו נזרקה לרחוב, וכל הכלים והרהיטים הזנוחים מציגים תיאטרון רחוב ומבקשים על עצמם רחמים. נפשם של שלושת החברים נקשרה זה בזה, ובכל אחד מהם היה משהו מרעיו: שלושתם היו ציירים ושלושתם היו מספרים ושלושתם היו מחזאים, כי בכל תמונה של יוסל ברגנר יש תיאטרון קטן והאנשים מציגים על רקע של תפאורה שתוחם אותם בתוך עולמם הבדוי, אפילו כשהתפאורה היא טבע פתוח, עדיין היא במת תיאטרון שעל פניה משחקות הדמויות משחק של מסכות ומסתורין, ולכל תמונה יש סיפור, למרות שיוסל ברגנר סיפר בעיקר בעל פה. פעם סיפר על עלייתו לארץ ישראל, כיצד ירד בחיפה מן האניה וראה שם מוכר מדחומים יושב על הארץ עם מרכולתו וצועק יידן קאופן, זולן נישט בדארפן, שזה יהודים תקנו כדי שלא תצטרכו, ממש כמו בעיירה היהודית. יוסל ברגנר חשב שישראל היא רק עיירה יהודית גדולה, והיתה בזה הרבה אמת, כי היהודים שעלו לארץ לא יכלו באמת להשתנות, הם רק בנו עיירה יהודית גדולה, וכדרכם של קבצנים הם בנו אותה ממה שטילטלו איתם בדרכים וממה שמצאו: כלים ישנים, מעוקמים ושבורים, שמה שמונע מהם להתפרק ולקרוס הוא החלום, החלום היה שלד הבית והבית ריחף סביבו, וכשלא היה מה לאכול, אכלו פרפרים. באמת כשיוסל היה ילד הוא אכל הרבה פרפרים. אביו משורר היידיש מלך ראוויטש לא כל כך השתכר כסף, אבל תמיד היו לו פרפרים בראש, הוא נסע לאוסטרליה וחיפש שם מקום להקים מדינה ליהודים, בקימברלי שבאוסטרליה, כי כבר שמו לב שבארץ ישראל גרים ערבים, אבל עוד לא שמו לב שבאוסטרליה גרים אבוריג'ינים. אחר כך יוסל ברגנר בעצמו היגר לאוסטרליה, ובאניה הוא פגש את יוסל בירשטיין ומיד הם נהיו חברים לכל החיים. במלחמת העולם השנייה שניהם התגייסו לצבא הבריטי אבל נשארו באוסטרליה וגרו יחד באוהל, ויוסל ברגנר צייר שם את האבוריג'ינים. ראיתי את הציורים האלה בתערוכה בתל-אביב, נדמה לי שהייתי עדיין נערה, אבל אולי זה היה מאוחר יותר. רק אז הבנתי שהיה ליוסל ברגנר פרק אוסטרלי מאד חשוב בחיים, ושהוא היה מראשוני הציירים הלבנים שתיעדו את האבוריג'ינים, אבל אני חושבת שהוא לא חשב על עצמו כל כך בתור צייר לבן שמצייר ילידים, אלא יותר בתור יהודי שברח מאירופה ורואה אנשים שגם החיים שלהם קשים. זה קצת דומה לאחי שכתב הרבה על הצוענים בשואה, כי הוא אמר לי שזה יותר קל מלכתוב על יהודים, אבל בעצם כשהוא כתב על הרצח של הצוענים הוא חשב על המשפחה שלנו, על אלה מבני המשפחה שלנו שלא הצליחו להימלט, והם היו הרוב. יוסל ברגנר צייר את האבוריג'ינים בחיים הקשים שלהם במדבריות האוסטרלים, וכשהוא רצה לצייר יהודים הוא צייר פומפיות ורהיטים יוצאים ממצריים, והציורים שלו נראו לי עצובים, כי הם הזכירו לי בית שנהרס וכל תכולתו נזרקה לרחוב, והמראות האלה הזכירו לי את השואה שמשפחת ברגנר הצליחה להימלט ממנה אבל היידיש שלהם לא כל כך הצליחה להימלט ממנה כי היא נרצחה עם הדוברים שלה בתאי הגזים ובבורות, ועכשיו בעיקר קוראים את השירים של מלך ראוויטש בתרגום לאנגלית, ומאד קשה למצוא אותם במקור. פעם יוסל בירשטיין סיפר על שיר שהיתה בו רק מלה אחת "ארובות", ואני כבר לא זוכרת אם הוא כתב את השיר או מישהו אחר, והקריא אותו לאנשים באוסטרליה אחרי השואה. נדמה לי שזה היה באוסטרליה, ובשיר היתה רק המלה "ארובות", והוא חזר עליה הרבה פעמים וכל הקהל בכה. משהו מהבכי הזה יש בציורים של יוסל ברגנר, אבל תמיד יש גם קצת צחוק, בעיקר החפצים צוחקים, הפנים של האנשים קפואים כמו מסכות, אבל החפצים יכולים גם לבכות וגם לצחוק וגם לעוף. משורר היידיש מלך ראוויטש, האבא של יוסל ברגנר, אהב את הסיפורים של קפקא ותירגם מהם ליידיש, וגם יוסל ברגנר אהב את קפקא כל חייו ואהב לקרוא בו ולקרוא בו ולצייר ממנו. רוב הציירים שציירו על פי קפקא ציירו ציורים שחורים וקודרים, אבל יוסל ברגנר צייר את קפקא בהמון צבעים, צבעים שקפקא לא הזכיר בסיפוריו אף פעם, כי הסיפורים שלו הם די בשחור-לבן, אבל יוסל ברגנר מצא בהם הרבה צבעים, צבעים חזקים, כחול וירוק ואדום, שהוא ראה בסיפורים של קפקא. יוסל ברגנר היה מסוגל לקרוא את קפקא בצבעים ולשמוע פומפיה בוכה ולראות עששיות עפות ולאכול פרפרים. הוא היה ידיד נפש של יוסל בירשטיין ונסים אלוני ונפשם דבקה זה בזה, אבל שניהם מתו מזמן, ועכשיו גם יוסל ברגנר מת בשיבה טובה, ואני אתלבש יפה ואערוך יפה שולחן עם צלחות וסכינים ומזלגות ואושיב שם את שתי הפומפיות השבורות, וכולנו ביחד נאכל ארוחה של פרפרים.    

מר טרנר של מייק לי

הלכנו לסרט של מייק לי "מר טרנר" על הצייר הבריטי וויליאם טרנר, שהוא אחד הציירים האהובים עלי, והתמונות שלו בגלריה הלאומית בלונדון היו מהמראות היפים שראיתי בחיי. על החיים הפרטיים של טרנר לא ידעתי הרבה – קראתי וגם קצת למדתי עליו פה ושם, בעיקר על האמנות שלו. לא ידעתי איזה מין אדם הוא היה, וזה גם לא היה משהו שהעסיק אותי. הסרט מספר על החיים של טרנר כאדם מבוגר, עד מותו. המוות של טרנר עורר באנשים עניין, כי השמועה אמרה שבטרם מותו אמר: "השמש היא אלהים", וזה התחבר לאנשים גם עם יצירתו, שעוסקת בראש וראשונה באור, וגם עם המחשבה שהיה אדם חילוני ולא האמין באלהים כפי שמבינים אותו הנוצרים או היהודים, ושהיה בו משהו מאד מרדני וגם אקסצנטרי, למרות שבמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה כבר היו באנגליה מספיק אנשים חילוניים בשביל שהחילוניות כשלעצמה לא תיחשב מוזרה. גם בסרט טרנר אומר "השמש היא אלהים" ואז הוא מת. זו סצינת המוות השנייה בסרט, כשטרנר הגוסס זועק "השמש הוא אלהים" ומת. קודמת לה סצינת המוות של אביו האהוב של טרנר שגם הוא נקרא וויליאם טרנר, והוא חי עד למותו יחד עם בנו הצייר, ובסצינת המוות של האב הוא מספר על אמו של וויליאם טרנר שיצאה מדעתה, כנראה בעקבות מות אחותו בגיל חמש, ואושפזה, מה שגרם לילד וויליאם להיטלטל בין בית אביו לבית דודו כיתום. אביו של טרנר היה סַפָּר במקצועו, עניין מאד משמעותי באנגליה, שעד היום המעמדות בה נבדלים זה מזה בתודעתם ובלשונם כאילו היו בני עמים נבדלים, ואולי במקור באמת היו כאלה. כל הסרט מאד מתאמץ להראות לנו עד כמה הצייר טרנר הוא אדם גס ודוחה והמוני בהתנהגותו, וזה הדבר שממש שנאתי בסרט. אכן עובדה היסטורית היא שטרנר היה בנו של ספר, ובנוסף לכך אמו, שבתה הצעירה מתה בהיותה בת חמש שנים בלבד, לקתה בנפשה ואושפזה, וטרנר הילד היטלטל בין בית אביו לבית דודו והפך לאדם דיכאוני למדי, אבל כבר בגיל צעיר מאד הוכר כישרונו, ועוד בהיותו נער התקבל לאקדמיה המלכותית הבריטית והציג בה את ציוריו אינספור פעמים וזכה לפירסום רב, וגם לפטרונים מבני האצולה שבטירותיהם הפך לבן-בית, ולכן המאמץ של מייק לי לתאר את טרנר כאדם גס ודוחה בלי גבול, כאילו היה חסר חינוך לגמרי, נראה לי יותר כמו קריקטורה מאשר כמו משהו אמיתי. הסצינה הדוחה והמבחילה ביותר היא כאשר טרנר נראה מתנפל על סוכנת ביתו ובועל אותה מאחור, שזו לא עובדה היסטורית אלא קלישאה קולנועית של גבר יצרי ובהמי שאף פעם לא הבנתי אותה. אין לה קשר לאופן שבו אנשים מקיימים יחסי מין, גם כאשר אלה יחסים כוחניים ואלימים. בכלל הקלישאות של מין בקולנוע הן עניין מגוחך ודוחה ולא פחות פוריטני בתקופתנו המתירנית כביכול מאשר בימי המלכה ויקטוריה, כי למרות שרואים בסרט סצינות מין שכולן דוחות, האנשים נשארים תמיד לבושים, ושדי הנשים אינם נחלצים בסרט ולו לרגע מן המחוכים הויקטוריאנים הנוראיים, שאינני יודעת אם זה אמור לבטא את הפוריטניות הבריטית במאה התשע-עשרה, או את הפוריטניות של הבמאי, או משהו שלא תהיתי על קנקנו. ברור מהסרט שמייק לי מאד רצה להראות שטרנר היה זר למעמד האצולה שבתוכו הסתובב ולמענו צייר רוב חייו, כי הוא גם מאד מתאמץ להציג את טרנר כסולד מאצולת הממון וכמי שדוחה הצעה כספית מדהימה כדי להוריש את ציוריו לעם הבריטי שיוכל לצפות בהם בחינם, או ליתר דיוק תמורת דמי כניסה סבירים לגלריה הלאומית בלונדון – אנגליה איננה מאמינה בשעשועי חינם להמונים, בין אם מדובר ביהלומי המלכה או בציוריו המופלאים של טרנר. אבל האופן שבו מציג מייק לי את יחסיו של טרנר עם האצולה הבריטית הוא שטחי ופלקטי. כמה מן האצילים האלה טיפחו את טרנר עוד בהיותו נער והפכוהו לבן בית, ושמרו עמו על קשר כל חייו. נכון שטרנר העדיף לבלות זמן רב בעילום שם בבית אהובתו האלמנה תחת זהותו של בעלה המת, והאפשרות ששם חש את עצמו הכי בנוח סבירה בהחלט, אבל אין צורך להגזים כל כך בתיאור התנהגותו של טרנר ולהופכו לקריקטורה של אדם בהמי וגס בלי גבול כדי להופכו לטריבון העם שמעולם לא היה. לא צריך להכיר את חייו של טרנר כדי להבין שבחברה הבריטית, מי שבא מלמטה לעולם לא ירגיש לגמרי בנוח למעלה, די לראות עד כמה בזה האצולה הבריטית למרגרט תאצ'ר בשל היותה בתו של חנווני – ולאו דוקא בשל מדיניותה – למרות שתאצ'ר אימצה לגמרי את גינוני האצולה הבריטית ואת המבטא האוקספורדי, ומן הסתם גם טרנר לא היה מרבה כל כך לבלות במסדרונות האקדמיה המלכותית לאמנות ובסלוני האצולה לולא היה מאמץ לפחות במידה מסוימת את מנהגיה. טרנר גם מעולם לא היה אדם מכוער כפי שהוא מתואר בסרט, גם אם הדיוקנאות העצמיים שלו יפים מכפי שהיה באמת. מייק לי עיצב מחדש את טרנר בדמות איש הפיל או משהו מעין זה, ואולי חש שכך הוא מטהר אותו מחטא החנופה לעשירים שכל האמנים השואפים להתפרנס נאלצים לחטוא בו במידה כזו או אחרת. מאמץ הטיהור הזה מיותר בעיניי, והסצינה שבה דוחה טרנר את ההצעה לקנות את כל יצירתו בהון תועפות, סצינה שחושפת את עולמו של מייק לי יותר מאשר את עולמו של טרנר, די מגוחכת בעיניי. טרנר היה אמן ענק וחדשני מאד, שנטל סיכונים אמנותיים ופרץ דרכים חדשות בציור. מהפכן חברתי הוא לא היה, וגם לא בהמה גסה. מיותר להפוך אותו לזה או לזה.

הדבר היפה בסרט, שהפך אותו למרות כל האמור לעיל ולמרות אורכו, שכלל לא חשתי בו, לסרט מרתק בעיניי, הוא שמייק לי מנסה לשחזר את הנופים שטרנר צייר ולהקים אותם לתחייה, כלומר לשחזר אותם בסרט כפי שהוא משער שטרנר ראה אותם וקיבל מהם השראה. זה החלק שהופך את הסרט ליפה כל כך, מתמונת הפתיחה המופלאה ואילך, גם למראה וגם למחשבה. הניסיון של מייק לי לנסוע בעקבותיו של טרנר ולא רק לצלם את הנופים שבהם אהב לטייל ולצייר, אלא לנסות לשחזר את הרגעים שהציתו בו השראה, הוא מעט מלאכותי כשהוא קורה בדיאלוגים בסרט, אבל מופלא כשהוא זונח את הדיאלוגים ומניח למצלמה לדבר בעד עצמה, וכאן מגיע כמובן אשראי גדול גם לדיק פופ שצילם להפליא את הסרט. הניסיון להתבונן דרך ציוריו של טרנר בנפשו של האמן, ולשחזר את הרגע שבו הוקסם טרנר ממראה קטר הרכבת המעשן, הספינה הטובעת, או ענני הסערה, האופן שבו ארב מייק לי לזריחות ולשקיעות, לגלים ולרוחות, כדי למצוא רגע שבו יכול היה לומר לעצמו, הנה זה מה שראה טרנר וכך נולד בלבו הציור שהותיר לנו והתיר לנו להתבונן בו על העולם ולתוך נפשו, זה מה שעושה את הסרט הזה יפהפה למרות אופיו המתחסד, הפוריטני והרכלני. הרגעים האלה שבהם מנסה מייק לי לא לבוז לטרנר וגם לא להעריץ אותו, אלא להיכנס דרך הציור לנפשו ולעיניו של האמן הענק של ההתבוננות באור ובריאתו מחדש על הבד, אלה הרגעים שמצדיקים את המשפט הנאמר בסרט שהציור הוא שירה אילמת, וכמה השירה הזו מדברת אלינו. לכן אני מאד שמחה למרות הכל שראיתי את הסרט הזה, ואני אפילו חושבת שאם יזדמן לי אצפה בו שוב – הפעם אדע באלו סצינות להפנות את גבי למסך כדי לחסוך מעצמי עוגמת נפש מיותרת, אבל הרגעים האלה של טרנר המתפעם מעשן הקטר או מן הדמדומים, המבט העורג מן הים על מרגייט וממרגייט על הים, שיוצאים מתוך תמונותיו ושבים אליהן, אלה הרגעים שהופכים את הסרט לבעל ערך בעיני, לא כביוגרפיה, שאיננו מצליח להיות, אלא כניסיון, שחבל שאיננו פחות יומרני ומצניע לכת יותר, ללכת בעקבותיו של אמן גדול ולהבין עליו משהו נוסף, להיכנס עוד מעט קט לתוך עולמו.

       

סראפין

עד שראיתי לפני מספר שנים את הסרט המאד יפה "סראפין" בכיכובה של יולנד מורו, שחקנית אהובה עליי במיוחד, לא שמעתי מעולם על הציירת המופלאה סראפין לואי, שחיה בצרפת בין השנים 1942-1864, למרות שתמיד התעניינתי בתולדות אמנות הציור, וגם למדתי עליה לא מעט. בעצם כשאני חושבת על כך אינני מצליחה לחשוב שלמדתי אי-פעם על ציירת. נדמה היה שכל הציירים, לפחות הנחשבים והמפורסמים שביניהם, היו אך ורק גברים, ואפילו כיום, כשאני מכירה מקרוב את עבודתן של כמה וכמה נשים ציירות, נדמה שעולם הציור נשלט עדיין על ידי גברים יותר מאמנויות אחרות, ולכך היתה השפעה לא מבוטלת לא רק על גורלה של סראפין בחייה העצובים, בתקופה הנוראה של שתי מלחמות העולם, שמילאו תפקיד טראגי במיוחד בחייה של סראפין. אבל מה שמטריד אותי הוא התחושה שגם כיום, כאשר הפמיניזם, שאיפשר לנשים ללמוד ולהשכיל ולעסוק במחקר, הביא להפניית זרקור אל הנשים היוצרות שבחייהן נדחקו לפינה, ובלעדיו אי אפשר לתאר את ההתעניינות המחודשת בסראפין בשנים האחרונות, נדמה כי עדיין היחס לסראפין ולאמנותה ספוג כל כולו ביחס הסטריאוטיפי לנשים, עד כדי כך שאישיותה ואמנותה נתפסות באופן מעוות, כאילו תמונתה הוקפאה כפי שנתפסה והוצגה לפני מאה שנה ואיננה ניתנת לשינוי.

כאשר מדברים על אמנותה של סראפין מדברים גם כיום במושגים שבהם הוצגה לעולם לפני מאה שנה כציירת פרימיטיבית, בת כפר תמימה, שמעולם לא ראתה תערוכת ציורים או עיינה בספר אמנות, המציירת ציור "שבא מהלב" מתוך רגש דתי. כך היא מוצגת גם בספרה העכשווי של פרנסואז קְלוֹאַרֶק, פסיכואנליטיקאית וחוקרת אמנות, שהקדישה את הדוקטורט שלה לסראפין ואף השתתפה בכתיבת התסריט לסרט, מתוך עניין מיוחד בקשר בין אמנותה של סראפין לטירוף שאחז בה בערוב ימיה, והוחרף עקב המשבר הכלכלי של שנת 1929, שפגע קשות ביכולתו של מיטיבה ופטרונה וילהלם אוּדֶה לרכוש ולמכור את ציוריה ולממן את מחייתה כפי שעשה במשך תקופה קצרה. הרגש הדתי הוא בוודאי מרכיב מרכזי באישיותה של סראפין, שהיתה אשה דתית מאד, ומגיל שבע-עשרה עד גיל שלושים ושמונה חיה כמשרתת במנזר בעיר קלרמון. עובדה זו התגלתה בשנים האחרונות בידי עמנואל בלאנג'ה במחקרו את ההיסטוריה של קלרמון. אמנם גם קודם חשבו שסראפין חיה במנזר, אולי כנזירה, אבל בעיר סנלי, שאותה אימצה כעירה וכינתה את עצמה "סראפין דה-סנלי" שכך התפרסמה. עשרים שנות חייה של סראפין במנזר בקלרמון אינן מופיעות בסרט, שמתמקד במיפגש היחיד במינו בין סראפין לוילהלם אודה, מי שהפך לפטרונה, כאשר היא חיה כמשרתת בבתיהם של עשירי העיר סנלי שבה קבעה את מושבה לאחר שעזבה את המנזר, ואילו אודה קבע את משכנו בעיר היפה, עד שמלחמת העולם הראשונה אילצה אותו להימלט משם חזרה לגרמניה.

הגילוי המאוחר והמאד תמציתי על עשרים שנות חייה של סראפין במנזר בקלרמון, מעיד בעצם על כך, שעד מפגשה עם וילהלם אודה בשנת 1912, בהיותה כבת ארבעים ושמונה, וחייה לאחר מכן, שאודה עצמו תיעד בספרו, בעצם כמעט דבר איננו ידוע על חייה של סראפין. עשרים שנה חיה סראפין במנזר אחיות החסד של ההשגחה בקלרמון, אמנם הועסקה כמשרתת, אבל השתתפה בחיי המנזר והתרגלה אליהם, כפי שברור ממנהגיה גם לאחר עזיבת המנזר, להתלבש כנזירה, ללכת בכל יום למיסה ולזמר כל העת מזמורים דתיים. מנזר איננו רק מקום תפילה והתבודדות, הוא גם מקום לימוד, ואין סיבה לחשוב שנמנע מסראפין לקרוא וללמוד במשך עשרים שנות שהותה במנזר. להיפך – מן המכתבים הרבים שכתבה, גם אלה שחותם הטירוף בזקנתה טבוע בהם, ברור שמדובר באשה שיודעת להתבטא היטב ומורגלת בכתיבה.

יתרה מכך – סראפין רקחה את צבעיה בעצמה, דבר שמעט מאד ציירים מסוגלים לעשות, ודורש ידע לא מועט בחומרים, שמעיד על לימוד קודם, אם מציירים אחרים ואם מקריאה.

אמנותה של סראפין מיוחדת, אך לא מנותקת מאמנות התקופה. ניכרות בה השפעות אימפרסיוניסטיות, אין ספק שהכירה את ציוריהם של סזאן ומונה, הקומפוזיציות שלה מורכבות מאד ויש להן מבנה גותי, דבר שאודה הוקסם ממנו במיוחד. השפעות גותיות אלה ניתן לייחס גם כן לשהותה במנזר, לארכיטקטורה הגותית ולאמנות הדתית שהקיפה אותה בשנים שבהן התעצב סגנונה. זה איננו "ציור מן הלב" אלא ציור מתוכנן בקפידה, דבר שאיננו סותר את היותו ביטוי רגשי רב-עצמה, ככל יצירה איכותית. תיאור אמנותה של סראפין כפרימיטיבית, תמימה, בורה, רגשית ולא תבונית, שכך תוארה יצירתה הן בחייה וכך תוארה גם בסרט וגם בספרה העכשווי של קלוארק, איננו תיאור אמנותה של סראפין, אלא אוסף דיעות קדומות על נשים בכלל, שמוצמד ללא מחשבה לאמנית באשר היא אשה.

קלוארק חוזרת שוב ושוב לקשר האינטימי בין סראפין לבתולה הקדושה, שלדעתה היוותה עבורה תחליף אם, מאחר שאמה מתה בינקותה והיא גודלה בידי אחותה הבכורה. בהחלט ייתכן שהבתולה הקדושה מילאה עבור סראפין תפקיד ייחודי, אבל הדגש החוזר על אמנות הציור של סראפין כמעין פולחן של הבתולה הקדושה מגמד אף הוא את הממדים היצירתיים והשכלתניים של אמנותה. גם ההתיחסות לטירופה בשנות זקנתה כאל טירוף שקינן בה במשך כל חייה מקוממת. הרי עד גיל ששים ושש חיה סראפין חיים יוצאי דופן אבל בהחלט חיים נורמליים, גם אם עבודת הציור בשעות הלילה, תוך שהיא מזמרת מזמורים דתיים, תייגה אותה כ"מוזרה". למעשה לא היתה שונה מכל אדם אחר שנאלץ לעבוד למחייתו בעבודה שחורה ולעסוק באמנותו בשעות הפנאי. יתרה מכך: עדויות רבות מעידות על כך שבניגוד לניסיון לצייר אותה כאשה מטורפת ושנואה עוד בטרם השתגעה, סראפין היתה דוקא מוערכת ואהובה על רבים בעירה: אנשי סנלי הם אלה ששיכנעו אותה להציג בתערוכה העירונית באוקטובר 1927, שבעקבותיה זכתה סופסוף לפירסום והכרה, שבזכותם גם וילהלם אודה חידש את הקשר עימה והחליט לתמוך בה כדי שתתמסר לאמנותה, וכך זכתה לשנים הספורות של הצלחתה. גם כשכבר היתה מאושפזת, ראש העיר סנלי וגורמים נוספים בעיר ניסו להתערב בבית-החולים לשיפור היחס כלפיה, וביקשו שיתירו לה לצייר בבית החולים כי הציור הוא נחמתה היחידה. על כך ענתה סראפין במכתב שהיא כבר זקנה ושבית-החולים איננו מקום מתאים לציור. האם ענתה כך מרצונה, או הוכרחה לענות כך, כדי להשתיק מחאות על היחס אליה ועל עצם כליאתה? אולי סראפין נכלאה לכל ימי חייה ומיטיבה וילהלם אודה הורחק ממנה ונמנע ממנו לראותה, ואף שיקרו לו שמתה בשנת 1934, בעוד שבפועל חיתה בהיותה כלואה חיי רעב והזנחה עד מותה בחודש דצמבר 1942, משום שהתקשתה לחסום את פיה בזקנתה כפי שהקפידה לנהוג בצעירותה?

האופן המזעזע שבו טופלה בבית החולים בקלרמון בשנות טירופה, ובמיוחד בשנות המלחמה, שכנראה החיש את מותה, הופך את סיפור חייה של סראפין למזעזע במיוחד, אבל הוא איננו צריך להפוך למדד לכל אישיותה ואמנותה. טירוף שמופיע בגיל זיקנה יכול להיות תוצאה של גורמים רבים, ואיננו מעיד בהכרח על אישיות שהטירוף קינן בה מילדותה. גם אין זה קשה ביותר להבין את המשבר שחוותה כשההכרה וההצלחה, יחד עם שיפור מצבה החומרי, שזכתה בהם רק בהגיעה לגיל ששים, הגיעו לקיצם עם המשבר הכלכלי של 1929, משבר שמוטט רבים, גם חזקים בהרבה ממנה. נראה כי קלוארק מחבבת את סיפור ההשתגעות לאורך שנים, והיא אף מספרת סיפור תמוה כאילו התגנבה סראפין לכנסייה בלילה וצבעה את פסל הבתולה בורוד, דבר שאילו היה אמת היה הופך לשערוריה ומסוקר ומצולם בתקשורת, ובוודאי היה זוכה לתיעוד מהימן יותר מזה שמובא כסיפורו של איש כנסייה אלמוני ללא תאריך וללא כל תמיכה. מה גם שהתאמצו למדי להאשים את סראפין בהקמת שערוריות ציבוריות כסיבה לכליאתה – היא הואשמה שקראה לעבר כומר שהוא השטן והאשימה אותו בניסיון לפיתוי נשים. אולי היה זה רק דימיונה הפורה, ואולי היתה זו פשוט האמת לאמיתה.

במיוחד מטריד סיפורה של סראפין על עזיבתה את המנזר, שקלוארק מתייחסת אליו באופן מעט שונה בפרק מוקדם ובפרק מאוחר: כאשר היא מספרת תחילה על עזיבת המנזר של סראפין לאחר עשרים שנות חייה בו, היא מתייחסת לסיפורה המזעזע של סראפין עצמה כמושפע מטירופה אך לא נטול בסיס, ואילו בפרק המאוחר שבו היא מספרת על הזיות הטירוף של סראפין, נדמה שהיא איננה מוצאת כל קשר בינן למציאות חייה בעבר או בהווה.

אבל האם התיאור שלהלן, שלקוח מתוך דבריה של סראפין בהיותה מאושפזת בבית-החולים לחולי נפש, ונרשם על ידי אחד המטפלים בה, כל כך בלתי סביר, גם אם הוא איום ונורא?

"בזמן שהותה במנזר, היא היתה עדה לערכים ולמעשים נפשעים. גם לנו היא אומרת שהקנאה היתה המאפיין השליט של כל האחיות ושלכן, מסיבות מאד קלות ערך, נשפך שם דם. היא ראתה את האחות ולנטין נרצחת בידי האחות אנז'ליק בגלל הקפה. אחות אחרת נכנסה להריון מאב המנזר שנטאר. היא היתה עדה לכל הסצינות האלה, ואין להתפלא על כך, שהיא הובאה לארכיון המשטרה כסוכנת של המשטרה החשאית".

כן, הסוף מטורף לגמרי. אבל האם כל כך בלתי סביר שסראפין היתה עדה במנזר לרצח, או לנזירה שהרתה לאב מנזר או לכומר, וההריון הסתיים ברצח התינוק? האם כל כך בלתי סביר שסראפין היתה עדה במהלך חייה במנזר למעשים נוראים, שאולי היתה להם השפעה מכרעת עליה ועל גורלה? האם כל כך בלתי סביר להניח שכמרים שהגיעו למנזר לערוך את המיסה ניסו להטריד את המשרתת הצעירה? האם העיסוק של סראפין בהריון הבתולה שקלוארק מתארת כאובססיה שלה היה רק ביטוי לטירופה של אשה מאד דתיה, או אולי מדובר בקיבעון טראומטי שמקורו בחוויה שהיתה עדה לה או חוותה בעצמה? האם סראפין נכלאה למשך כל חייה גם משום שבזקנתה התקשתה לסתום את פיה ולשתוק על פשעים שנעשו בחיק הכנסיה? האם פרשת סראפין איננה אלא עוד פרשה מסוג אלה שהתפוצצו בשנים האחרונות ברעש גדול וחשפו גם את הפשעים שנעשו בכנסייה וגם את עוצמת ההשתקה?

בעצם איננו יודעים דבר על סראפין, והבורות היא שלנו באופן שיפוטנו אותה ואת אמנותה.

דבר מכל זה לא הופיע בסרט, אולי מפני שהתסריטאים, וביניהם קלוארק, לא רצו להתייחס למה שתפסו כהזיות טירוף כאל חלק מחייה של סראפין, ואולי מפני שרצו ליצור אגדה, שתמשיך את האגדה שסופרה על סראפין בחייה: כיצד ציירה מן הלב, כמה היתה תמימה ובורה, כמה העריצה את הבתולה והיתה בתולית בעצמה. גם אישפוזה הנורא באולם המוני שבו לא היתה לחולים כל פרטיות, בתנאי הגיינה מחרידים ובתת-תזונה שהידרדרה בשנות המלחמה להרעבה של ממש, תוארה בסרט באופן סטרילי לגמרי, כאילו היתה מאושפזת לבדה בחדר מבהיק בניקיונו וטופלה היטב בהשגחתו של אודה, תיאור שאיננו אלא בדיה.

מנין לנו שלא היתה אמת בסיפוריה של סראפין, גם אם הטירוף צבע אותם בצבע של הזיה? אולי היתה עדה לרצח, אולי הוטרדה בידי כמרים, אולי נאנסה, אולי היתה עדה להריון של נזירה וללידה בלתי רצויה, ואפילו לרצח של תינוק. כיצד אפשר לדעת שסראפין סיפרה דברים כאלה ולהתעלם מכך לחלוטין? הרי גם אם דימיינה את הדברים, הם היו חלק בלתי נפרד מעולמה. היא הלכה כל יום למיסה אבל תיעבה כמרים והאשימה אותם בהיטפלות אליה או לנשים אחרות, בהיותם בני שטן, אפילו באונס נזירות. תמימה סראפין לא היתה, בחיי בדידותה היא למדה לא מעט, ואין להוציא מכלל סבירות שגם פשעים ורוע חוותה.

אולי הסרט האמיתי של חיי סראפין הוא סרט אחר והרבה יותר נורא: אולי היתה קורבן לתוקפנות מינית מצד כומר, ואם לא היתה קורבן בעצמה, אולי באמת היתה עדה לאונס נזירה בידי אב מנזר, ולרצח נזירה בידי נזירה? האם מנזרים הם באמת מקום תמים כל כך, האם אי פעם היו כאלה, באותם ימים שבהם היה זה מנהג להביא למנזר משרתת שנאנסה והרתה לאנס שמעמדו היה גבוה בהרבה משלה? גם אם סראפין לא חוותה חוויה כזו בעצמה, האם צריך להטיל ספק במה שראתה מסביבה? האם היתה סיבה לכך שלמרות אדיקותה הרבה ודבקותה בחיי המנזר לא נתקבלה כנזירה מן המניין? בעצם איננו יודעים על סראפין דבר, לבד מאומנותה, שגם היא פוענחה והתפרשה לא על פי המציאות אלא על פי סיפור אגדה, שאולי הומצא לצורך שיווקי ואולי כדי להדחיק את מה שהעדיפו להדחיק. על כמה מעשי פשע ורוע מחפה האגדה היפה על סראפין התמימה שהחלה פתאם לצייר מלבה עד שלגמרי השתגעה?

כיצד לא בדק איש האם יש בסיס כלשהו לסיפוריה? האם חלף זמן רב מדי, האם זה קשה מדי, או שמא לא רצו לקלקל את האגדה היפה, ולהתבונן באופן פחות סטריאוטיפי על אמנית גדולה שהיא גם אשה, ושכל כך נוח היה לאפיין אותה כפרימיטיבית, פועלת מתוך רגש ואינטואיציה, תמימה ובורה, ומטורפת כל כולה?

נדמה שסראפין עדיין ממתינה לכך שיגלו, אם עוד אפשרי הדבר, לא רק את אומנותה, אלא גם את האמת על גורלה.

Francoise Cloarec, Seraphine, La vie revee de seraphine de Senlis, Libretto, Paris, 2011

Wilhelm Uhde, Cinq maitres primitifs, P. Daudy, Paris 1949

Emmanuel Bellanger, "La biographie de Seraphine Louis remise en cause", Le Bonhomme picard, August 2007.

Emmanuel Bellanger, "L'hopitalpsychiatrique…", Les Cahiers de l'Histoire, 4 et 5, Bulletin de l'association culturelle des Amis du Centre hospitalier interdepartemental de Clermont. 


http://www.nikibar.com/news/seraphine-de-senlis.html