הסרטון, הצבא והממשלה

 

תחילה לא הבנתי למה כל כך מתרגשים מהמופע הביביסטי העילג והנלעג שכונה בהגזמה פראית "סרטון ההמרדה", שחשבתי שירגש רק את משפחת נתניהו, שכבר הפיקה כמה "מחאות מילואימניקים" ו"נציגות משפחות חטופים" של שלוש משפחות מתנחלים שתקפו את מטה משפחות החטופים האמיתיים ו"פורום גבורה" של מתנחלים לתמיכה בהמשך המלחמה עד אין קץ וכיו"ב מופעי תמיכה בנתניהו שידו המכוונת של נתניהו ניכרה בהם היטב, אבל כששמעתי על עברו הפלילי החמור של מציג הסרטון, ששמו נחשף ברשת אך עדיין אסור בפרסום, הבנתי שלא התרגזו מספיק, ולא מהסיבות הנכונות. על פי כתבתו של עמרי מניב בערוץ 2, מציג הסרטון הורשע בעבר בפריצות, גניבות ומעשי שוד, ביניהן גם גניבת נשק מדירה שאליה פרץ. עורך דינו טען שמדובר בעבר פלילי ישן על סף מחיקה, שכן העבירות בוצעו לפני שנת 2012, ושהוא שירת שירות ארוך במילואים במהלך המלחמה האחרונה. וזה בדיוק מה שמעורר חלחלה, שאדם בעל עבר פלילי כה חמור, גם אם חזר מאז למוטב, נקרא לשירות מילואים וקיבל לידיו נשק. כמליץ יושר נמצא לו רפי קדושים, אף הוא בעל עבר פלילי, ומקורב לבכירי הליכוד, ביניהם שר המשפטים יריב לוין, שמונה לתפקידו כדי להחריב את מערכת המשפט, ולפיכך אין להתפלא שמקורביו הם עבריינים.

האם אין הליך מסודר של דיווח לצה"ל על עבריינים שהורשעו בעבירות חמורות? מדוע הורחק האיש משירות מילואים רק לאחר פרסום הסרטון? מה לעזאזל קורה בצה"ל, שמאז  הטבח בשמחת-תורה נחשף כצבא בלתי ממושמע השרוי בכאוס גמור ומתקשה לתפקד כנדרש מצבא של מדינה מוקפת אויבים אכזריים. וכמה עוד עבריינים שכאלה משרתים בצה"ל? האם יש קשר בין נוכחות עבריינים בשורות הצבא למקרים הרבים והמחרידים של ירי קטלני של כוחותינו בכוחותינו, שכבר גרם במלחמה הנוכחית למספר הבלתי נתפס ובלתי נסבל של כחמישים לוחמים שנהרגו מירי כוחותינו? כמה מבין הלוחמים במילואים מסוכנים לסביבה ומראש אינם מצייתים לפקודות, כפי שראינו במקרה המזעזע של רצח שלושת החטופים שהצליחו להציל את עצמם מידי החמאס, אך לא מידי מפרי פקודה בצה"ל?

אבל אולי מה שקורה בצבא זה מה שקורה במדינה כולה תחת שלטון נתניהו: אפשר להיות פושע, ואפילו פושע מסוכן, אבל אם אתה ביביסט ומקורב לבכירי הליכוד, אין עליך שום מגבלות. הקירבה לפוליטיקאים הנכונים מטהרת כל שרץ. כדי לקבל נשק מבן-גביר רצוי להיות בריון שמתעלל בערבים ואפילו רוצח. כדי לקבל קידום במשטרה, צריך להכות מפגינים נגד הממשלה ואפילו להשליך עליהם רימון. וכדי להתמנות לשופט, עדיף להיות אדם לא הגון שמשתף פעולה עם מעשים שפלים. שלטון הליכוד בראשות נתניהו הוא שלטון הפושעים. לכל רוצח ערבים יש פמליה של שרים שמגוננת עליו. השיח לקוח ישירות מג'ורג' אורוול: לאפליה קוראים שוויון, לשחיתות קוראים צדק, לפשע קוראים פטריוטיות. אמרתו של סמואל ג'ונסון שמפלטו האחרון של הנבל היא הפטריוטיות, מקבלת המחשה מפחידה. שלטון נתניהו מכיר רק בפשע אחד שהוא בלתי נסלח: התנגדות לשלטון נתניהו ושאיפה להחליפו בשליט הגון ונקי כפיים. וחומרה מיוחדת יש למי ששאיפתו זו היא פרי היותו קורבן המחדל הנורא של שמחת-תורה: למי שאיבד את יקיריו בטבח, או שאלה נחטפו לעזה, אין מצד הביביסטים לא סליחה ולא מחילה.      

הכל אישי

 

לא היתה לי עמדה נחרצת לגבי קיום השיחות בבית הנשיא. לא ידעתי אם הן יועילו או יזיקו או סתם לא ישנו דבר. כשמקיימים שיחות, אפילו עם גורמים בעייתיים כמו הממשלה הנוכחית, לפעמים יוצא מזה משהו טוב למרות הציפיות הנמוכות, אז חשבתי שאולי כן כדאי לקיים שיחות. אבל כששמעתי שקרובים להסכמה על פגיעה במעמד היועצים המשפטיים הייתי די מזועזעת – דוקא על זה להסכים, לפגוע בשומרי הסף החשובים ביותר והמותקפים ביותר, כי הם בקו הראשון של שלטון החוק, עוד לפני השופטים, שאליהם מגיעים רק אלה שיכולים ושמתעקשים. עכשיו אני חושבת – עדיין איננו יודעים בדיוק לאלו הסכמות הגיעו, או רצו להגיע, אבל הדברים שאמר ליברמן, שההסכמה העיקרית תהיה להחזיר את דרעי לממשלה, כלומר לבטל פסק דין של בית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים ששלל את חזרתו לממשלה, קשה לי לעכל את זה. אמנם מדובר לכאורה בעניין אישי של עבריין ספציפי שהוא גם ראש מפלגה שנמצאת בקואליציה, אבל מרגע שמדובר בביטול למעשה של פסק דין של בית המשפט העליון ועוד בהרכב מיוחד של 11 שופטים, המשמעות איננה שולית, כי אם אפשר לבטל פסק דין של בית המשפט לגבי אריה דרעי, ולא בדרך המוסדרת בחוק של חנינה, שבכל מקרה ספק אם דרעי, עבריין סדרתי, היה עומד בקריטריונים של מועמדים לחנינה, מה לגבי עקרון השוויון בפני החוק? ומה לגבי שמירת טוהר המידות של אנשי ציבור ומניעת שחיתות? אבל לפני הכל, כמה עלובה ה"רפורמה המשפטית" הזו, שבסך הכל נועדה למלט שני פוליטיקאים מושחתים, אריה דרעי ובנימין נתניהו, מאימת הדין, תוך ניצול מעמדם הפוליטי ובחירתם השקרית לכנסת, כי הם נבחרו לכנסת בהבטחה לדאוג לעניים ובכלל לאזרחים הפשוטים, להוריד את יוקר המחיה ולהפחית את הטרור והפשע, בזמן שכוונתם האמיתית היתה לחזור לשלטון כדי להשתמש בו לרסק את מערכת המשפט ולמלט את נפשם מאימת הדין. כלומר, לולא השחיתות של נתניהו ודרעי שהובילה אותם להיות נאשמים בפלילים, ובמקרה של דרעי גם להיות מורשע בדין יותר מפעם אחת, כל המהפכה המשפטית לא היתה באה לעולם, וכל ההתקפות המכוערות על השופטים לא נועדו אלא למלט מהדין את הפושעים היותר מיוחסים, אלה שנמצאים בשלטון ומנצלים אותו לא כדי להיטיב עם הציבור אלא כדי לנצל את העוצמה השלטונית לצבירת טובות הנאה אישיות. אמנם אי אפשר להעמיד לדין פוליטיקאים על רמאות וגניבת דעת, אבל מאד מוגזם לראות בבחירה כזו בחירה דמוקרטית. בתי שרון אמרה לי שברור שזו היתה המטרה ומה אני מתפלאת, ובכל זאת ציפיתי שלפחות יעמידו פנים שהרפורמה המשפטית, כפי שמכנים אותה הוגיה, היא יותר מחבל הצלה לדרעי ונתניהו מהאופי העברייני הבלתי נשלט שלהם. אבל היא פשוט לא. היא תחבולה שקופה של פושעים ולא שום דבר יותר מזה. אמרו תמיד על יריב לוין שהוא אידיאולוג ולא נהנתן. אולי באמת בניגוד לנתניהו, אין לו עניין בסיגרים ושמפניות, ואשתו לא מבקשת צמיד תואם לשרשרת, אבל בכתבה גדולה שהילו גלזר הקדיש לו במוסף "הארץ" לפני כמה שבועות היה רק עניין אחד: שנאה חולנית לערבים ורצון אינסופי לפגוע בהם, מאז שהיה תלמיד תיכון ועד היום. שנאה גזענית איננה אידיאולוגיה, היא רק דעה קדומה שממלאת את מוחו של לוין ומניעה אותו באש שנאה בוערת, וככל השונאים הפנאטים, הוא איננו מוכן להביא בחשבון נזקים או מגבלות של פעולותיו, והוא אדם מסוכן. ואלה אכן מרכיביה של ה"רפורמה המשפטית": גזענות חסרת רסן, עבריינות ותחבולות של עבריינים. וזה מה שמטריד אותי לגבי השיחות בבית הנשיא: על מה אפשר להסכים כאן? על לגיטימציה לגזענות? על שחיתות אין קץ? על טובות הנאה  לעבריינים? על פושעים בממשלה? ולמה בכלל השיחות האלה חשאיות? הרי זה עניין ציבורי, ועצם קיום השיחות הוא תוצאה של מחאה ציבורית עזה והן הכי מעניינו של הציבור, אז איך אפשר להסתיר אותן מעין הציבור ולהתייחס אליהן כאל סוד מדינה, כאילו דנו שם במדיניות הגרעין הישראלית ולא בחקיקה בעלת השפעה מכרעת על אופי המשטר. אולי בעצם עדיף שלא להסכים לדבר ושהממשלה הגרועה בתולדות ישראל תעשה כטוב בעיניה ותשבור את הראש בקיר, ואנחנו נמשיך להפגין ולצעוק, עד שתיפול הממשלה במהרה בימינו בקרוב.

מרביצים לנו ובוכים

 

הדבר הכי מדהים בליכוד של נתניהו הוא השילוב של תוקפנות ובכיינות, שיריב לוין הדגים היום בנאומו בצורה מושלמת. כאילו לא ניצחנו בבחירות, הוא ייבב, כי בליכוד בטוחים שמי שמנצח בבחירות זכותו לבטל את המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק ולבסס דיקטטורה ושלטון יחיד, או לסגור את תאגיד השידור הציבורי, או לבטל את זכויות האזרח של האזרחים הערבים, כי הוא לא אוהב אותם ולא רוצה לגור איתם, או למנות רק שופטים גזענים כמוהו, כי הוא רוצה שופטים שירמסו את זכויות האדם של הערבים ולא כאלה שיקיימו אותן. מאבק בדיקטטורה הוא מבחינתו של לוין ביריונות והתנהגות מאפיונרית. לדרוך על דיוקנאות של שופטים ולהסית נגדם באופן שמסכן את חייהם זו לדעתו הדמוקרטיה במיטבה. בדרך כלל אנשים שנבחרו לשלוט, אפילו ארדואן שהוא לא בדיוק דמוקרט, חשוב להם להגיד שהם ידאגו לכל האזרחים, גם אלה שלא הצביעו להם, אבל בליכוד אמסלם הבטיח שכשהם יחזרו לשלטון הם ידרסו את השמאל, ואז הוא יילל שביבי השפיל אותו, כי הוא לא התמנה לשר, ואז הוא כן התמנה וחזר לאיים על השמאל. מיד אחרי שחזרו לשלטון הבטיחו חברי הליכוד ובני בריתם החרדים למרר את חיי יריביהם, ולתדהמתם כי רבה הם עוררו התנגדות עזה ומחאה ענקית.

במשך חודשים רדה שמחה רוטמן בחברי הכנסת מהאופוזיציה שביקשו לדבר בוועדת החוקה שבראשה הוא עומד. הוא קטע את דבריהם והוציא אותם מהדיון. יחס מכוער במיוחד, רווי התקפות ועלבונות, העניק רוטמן לד"ר גיל לימון, נציג היועצת המשפטית בוועדה, ובמקרה זה מדובר בעובד ציבור שעושה את עבודתו – להביא לידיעת הוועדה את המצב החוקי ולמנוע ממנה לחרוג מהחוק. והנה הגיע הקוזק הנגזל רוטמן לנאום באוניברסיטת תל-אביב, ומפגינים, אבוי, הפריעו לו בצעקות, למשל צעקו לו פשיסט, איזו הגזמה. הוא רק הורס את הדמוקרטיה ושלטון החוק, ומשום מה איש לא הגיש לו זר פרחים בתמורה.

גם השר אופיר אקוניס מאד הזדעזע מהמחאה שמפריעה לשרים ולחברי כנסת בבתיהם ולכן מפריעה גם למשפחותיהם. וח"כ דני דנון אפילו הגיש הצעה נגד הפגנות ליד בתים פרטיים של חברי כנסת. מעניין איפה היה דני דנון, למשל, כשרמי בן-יהודה קילל את אשתו של זאב אלקין ואיים עליה. אז איש בליכוד לא חשב שלהפגין ליד בתים פרטיים של חברי כנסת ולהפחיד את ילדיהם זו בעיה.

כאשר מושבעת ממשלה נשבעים כל שר ושרה להיות נאמנים לשלטון החוק, אבל נדמה שבליכוד אין מבינים שזו מחויבות של השרים. בכלל נדמה שבליכוד משוכנעים שהשלטון נבחר כדי להנות מהערצת ההמונים ומהשירות שהם מגישים לגברות ולאדונים מהממשלה. המחשבה שלנבחרי ציבור יש קודם כל מחויבויות ורק אחר כך זכויות זרה להם לחלוטין, והמחויבויות האלה הן בין השאר לשמור על החוק ועל המוסדות הדמוקרטים. עם עלייתם לשלטון הם התנהגו כילדים שנכנסו לחנות צעצועים ומשתוללים בה ללא מעצורים והורסים את כל תכולתה. כעת הם בוכים שנלקחה מהם החירות להרוס, ושמחאה חוקית לחלוטין ואפילו עדינה, מונעת מהם לעשות ככל העולה על רוחם. מהנזקים הנוראים שגרמו למדינת ישראל באופן שבו הבאישו את ריחה ומיתגו אותה כאחת מהדיקטטורות של מזרח אירופה שהאירופים סובלים באיחוד בגלל המלחמה באוקראינה והעימות עם פוטין, מיתוג שדרדר לתהום את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, הם מתעלמים, כאילו אינם אחראים להם כלל. כעת מלא לוין תאוות נקמה וזעם כילד שנלקח ממנו הצעצוע האהוב עליו שניכס לעצמו. אל תצפו ממנו לחשבון נפש על התנהלותו. הוא ניצח בבחירות ולא נתנו לו להרוס הכל עד היסוד. לא יפה. הוא כל כך נהנה להרוס את הדמוקרטיה ועכשיו הוא כל כך מאוכזב..

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמו הנשים מכיכר מאי

 

אתמול כולם דיברו על כך שהיו פחות מפגינים ב"יום השיבוש", שקראו לו גם "יום השיוויון", ונועד למחות נגד השתמטות החרדים משירות בצה"ל וגם נגד בתי הדין הרבניים שמפלים נשים ורודפים להט"בים. גם אני לא השתתפתי ביום הזה, כי לא היה לי כוח. יום לפני כן נאלצתי לבקר אצל כירורג ואורטופד, ואתמול אצל רופא שיניים, והכל היה קצת יותר מדי. את הפגנות מוצאי שבת בבית הנשיא ובכיכר צרפת אני פוקדת באדיקות, והייתי גם בשתי ההפגנות הגדולות ליד הכנסת, שבסופו של דבר התקיימו ליד בית המשפט העליון, כי את הגישה לכנסת חסמו, אבל אז החקיקה דהרה והסכנה לדמוקרטיה נראתה מאד קרובה ומוחשית, ועכשיו אמנם ההרגשה היא שיריב לוין עדיין אורב להזדמנות לחקיקה מחריבת דמוקרטיה ולא מוכן לוותר, אבל לפחות הדהירה המטורפת לחקיקה הנוראה נעצרה, ונראה שהמסר של המחאה, שאזרחי ישראל לא יסכימו לכונן פה דיקטטורה, עבר. אולי האמירות של עיתונאים רבים שהמהפכה המשטרית מתה הן מוקדמות ומוגזמות, והסכנה עוד קיימת, אבל קשה להאמין שהיוהרה והדורסנות של יריב לוין ושמחה רוטמן תחזורנה באותה צורה ובאותו קצב, גם אם בבית הנשיא לא יגיעו לשום הסכמות, וכנראה שלא יגיעו, כי נתניהו מקוה עדיין למנות מקורבים לו לשופטים בבית המשפט העליון, בתקוה שאלה יזכו אותו. נתניהו כבר מינה בעבר את רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה ואת אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, בתקוה שאלשיך יסגור את תיק החקירה נגדו, ושמנדלבליט לא יגיש נגדו כתב אישום, אבל תקוותיו נכזבו. יכול מאד להיות שגם מינוי מקורביו לשופטים בבית המשפט העליון, שבו הוא תולה את יהבו להשגת זיכוי מההאשמות נגדו, ושלמענו הוא הורס את מערכת המשפט ואת המדינה כולה, יכזיב אותו כמו מינוים של אלשיך ומנדלבליט. יש אנשים הגונים בעולם, שעושים את הדבר הנכון גם כשזה קשה להם. מכל מקום נתניהו הוא כיום האיש שמנסה לשכנע את מנהיגי החרדים לדחות את הגשת חוק הגיוס, שהתחייב בהסכמים הקואליציוניים להעביר לפני התקציב, ואם זו כעת עמדתו של נתניהו, נשאלת השאלה למה להפגין בבני ברק? נראה שאין בכלל רוב בליכוד להעברת חוק הגיוס, ושהסיכוי להעביר אותו ולהעניק לחרדים פטור גורף מגיוס, הולך ומתרחק. וחוץ מזה, כפי שהראה סקר בחדשות "כאן", ארבעים אחוז מהנשאלים בכלל לא רוצים שהחרדים יתגייסו, רק שיפסיקו לשבת בישיבות כדי לחמוק מגיוס ושיצאו לעבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם הגדולות מאד שהם מקימים בגיל צעיר. אין בציבור המשרת בצה"ל הסכמה לגבי שירות צבאי של חרדים, ולכן עדיף שהמחאה תתמקד בחוקים שפוגעים בדמוקרטיה ולא בגיוס חרדים שאין עליו הסכמה.

ובכלל אני חושבת שטוב להפגין במוצאי שבתות כשאנשים פנויים להפגין, ולא להתיש את המפגינים בהפגנות מרובות בימי החול, כי צריך לשמור כוחות למקרה שהחקיקה הדורסנית תתחדש, או שהממשלה תנסה לפגוע בציבור בדרכים אחרות, ולא צריך לשבש או לחסום שום דבר, כי זה סתם מעורר עוינות. צריך רק להיות נחושים ולהמשיך בהפגנות של מוצ"ש כי ההתמדה היא החשובה, ולא ההחרפה שאיננה דרושה. הדוגמה שלי תמיד  היתה הנשים מכיכר מאי, אותן מתנגדות למשטר האימים של הקולונלים בארגנטינה, שילדיהן נחטפו ונמסרו לאימוץ לתומכי המשטר. הנשים מכיכר מאי באו שבוע אחר שבוע, ודרשו שהשלטון ישיב את ילדיהן החטופים, או לפחות ימסור עליהם מידע. ההפגנה שלהן היתה עצובה ושקטה, אבל היתה בה  עוצמה גדולה. הצלחתה היתה חלקית, אך היא הפכה לסמל ומופת כלל עולמי של התנגדות לדיקטטורה.

ורציתי לומר עוד משהו על הפגנת הימין שכבר כתבתי עליה, ושהעיתונאים הרגישו חובה לומר שהיא היתה מרשימה, כדי שלא יואשמו בחוסר אובייקטיביות. אבל הפגנה שהממשלה מארגנת ומממנת לטובת עצמה, ושמובאים אליה באוטובוסים בני נוער מההתנחלויות, איננה יכולה להיות מרשימה כמו הפגנות המחאה, שרוב הנוכחים בהן באים כמוני בלי לדעת מי בכלל המארגנים, בתחושה שחובתם למנוע את הרס שלטון החוק ומערכת המשפט, ולא במקרה אנשים כמו יריב לוין מנסים לייחס את המחאה למזימה של ממשלת ארצות-הברית, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שכל כך הרבה ישראלים יצאו לרחובות מתוך תחושת איום וסכנה למדינה שלהם, ואף אחד לא צריך לארגן ולממן אותם כדי שיצאו מהבית ויבואו להפגין מדי שבוע, כמו בשירו של אמיר גלבוע שחזר להתנגן "פתאם קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". ההפגנות הן יצירתיות, מלאות שלטים שנונים שאנשים מציירים וכותבים בעצמם, ומיצג השפחות שמוציא את הימין מכליו הוא רק הדוגמה הבולטת ביותר. בהפגנות האחרונות בירושלים הופיעו חמישה דינזאורים שביקשו להציל את זכויות האדם והדמוקרטיה מהכחדה. הם העלו חיוך על פני כולם. הפגנת הימין לעומת זאת היתה מפגן של הסתה ושנאה. לא כלפי מנהיגי איראן או מנהיגי החמאס, אלא כלפי בכירי השופטים והיועצים המשפטיים, נגד אנשי החוק ונגד שלטון החוק. מיצג הדריכה האיראני על דיוקנאות השופטים היה מביש ולא מרומם נפש כמו הפגנות המחאה. הוא רק ביטא את עליבות היומרה של תומכי הדיקטטורה לייצג את העם, שאת זכויותיו החשובות ביותר, הזכות לסעד משפטי, להגנה ולצדק, הם מבקשים לרמוס. על כך יצאנו לרחובות.     

אז בואו נאמין בעצמנו ובכוחנו ולהתראות מחר.

הפגנת הימין ומסריה

 

הפגנת הימין אתמול ליד בית המשפט העליון הזכירה לי את ההפגנות לפני רצח רבין, הפגנות שכולן הסתה אישית והתרת דם. בהפגנה אתמול, כמו בנאומים קודמים של שרי הליכוד, הותר דמם של נשיאת העליון אסתר חיות, נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. זו לא היתה הפגנה למען רפורמה במערכת המשפט, אלא הפגנה למען ריסוק שלטון החוק ודמוניזציה של בכירי מערכת המשפט המייצגים את שלטון החוק. בתעמולת הליכוד כפיפות לשלטון החוק מוגדרת כשלטון השופטים והיועצים המשפטיים בממשלה, ובית המשפט העליון מסומן כידיד הטרור ומגן המחבלים. יריב לוין הבהיר בנאומו בדיוק איזה בית משפט הוא רוצה – כזה שמאפשר את "נוהל שכן", כי חיי פלשתינים אינם נחשבים, כזה שאוסר על קיום טכס זיכרון משותף ליהודים ופלשתינים, כי עידוד שנאה בין יהודים וערבים היא עקרון היסוד של שלטון הליכוד בראשות נתניהו, כאידיאולוגיה מרכזית וכעקרון פעולה, ושמירת זכויות האדם של ערבים, בין אם אזרחי ישראל ובין אם פלשתינים, היא פגיעה בשלטון "העם", כי העם כולל אך ורק יהודים ואך ורק כאלה שמצביעים למפלגות קואליציית רצח רבין השלטת, שמאז הסיתו מרכיביה נגד ממשלתו של יצחק רבין והתירו את דמו עד שנמצא מי שקלט את המסר ויצא לפעולה, הם עולים כפורחים והופכים את ישראל לרפובליקת בננות לאומנית, גזענית, ומושחתת עד היסוד, ומלבד הסתה נגד השופטים והיועצים המשפטיים, הם מנסים כעת לחזור ולהשתלט על לשכת עורכי הדין ולהמליך עליה בשנית את העבריין אפי נוה, כדי שימשיך לבחור שופטים דרך מיטתו ועסקיו וימשיך את השחתת ודירדור מערכת המשפט שנמשכים כבר שנים תחת שלטון השוחד והשחיתות של נתניהו. הרפורמה שמוביל לוין איננה צעד ראשון להרס המשפט והדמוקרטיה, אלא הצעד הסופי, לאחר שנים שבהן נלחם הליכוד בשלטון נתניהו במערכת המשפט ודיכא ביד רמה את זכויות האדם והאזרח. כמובן שדין מבקשי מקלט אפריקאים על פי לוין הוא כדין ערבים: את אלה ואלה צריך לרמוס כדי לשמור על זכויות "העם". ולוין קורא למירב מיכאלי לחבור אליו, כי הוא רוצה להילחם באנסים, מלה שפירושה בלווינית ערבים ואפריקאים, כי יהודים אינם אנסים, ואם תטען חלילה מישהי שיהודים אנסו אותה, עו"ד טלי גוטליב כבר תראה לשקרנית הזאת מה זה, לקול תרועות צדיקי איה נאפה ובן דמותה הגברי של טלי גוטליב, עו"ד ניר יסלוביץ', שאץ רץ לייעץ לכל ישראלי הנאשם באונס בחו"ל כיצד עליו לערער את אמינות הנאנסת האומללה. זה פרצופה של ישראל בשלטון הליכוד בראשות נתניהו: שחיתות, לאומנות, גזענות, דין שונה ליהודי וללא יהודי, דין שונה לימני ולשמאלני, רוע, שנאה ופשע. אין פלא שתחת ממשלה כזו העלייה בפשיעה החמורה מזנקת, ורצח הוא דבר יום ביומו. ממשלה שהאויב שלה הוא מערכת המשפט והייעוץ המשפטי, איננה יכולה להילחם בפשיעה, אלא רק להגביר אותה עשרת מונים, כפי שאכן קורה בפועל.

מתקפות הליכוד על מערכת המשפט אינן חדשות. ב-15 בדצמבר 2009 דיווח עיתון "הארץ" על התקפה קשה של שר האוצר באותם ימים, יובל שטייניץ, על מערכת המשפט, ובראש וראשונה על בית המשפט העליון, באותם ימים בנשיאותה של דורית בייניש. בהרצאה בכנס טען שטייניץ שבית המשפט העליון וגם ערכאות נמוכות יותר מקבלים החלטות שגורמות למדינה לבזבז עשרות מיליוני שקלים, מאות מיליוני שקלים, ואפילו מיליארדי שקלים, בעוד שבממשלה ובמשרד האוצר בוחנים בשבע עיניים כל הוצאה תקציבית. שטייניץ גם הביא דוגמאות להחלטות שלטענתו הן חסרות אחריות ומופקרות: הדוגמה הראשונה, החלטת בג"ץ לחייב את הממשלה למגן מבני ציבור בדרום, שעלותה 400 מיליון שקלים. הדוגמה השנייה, החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב להכיר בהוצאות עבור מטפלות לצרכי מס, שהיתה אמורה לגרוע מאוצר המדינה מיליארדי שקלים. הדוגמה השלישית: פסילת בג"ץ את התיקון לחוק שאפשר הקמת בית כלא פרטי, שהיה אמור לנצל את האסירים הפליליים כאמצעי לגריפת רווחים, מעבודתם ומעצם החזקתם בכלא, כפי שקורה בארצות הברית.

שטייניץ לא התבייש להציג את שלוש הדוגמאות האלה, שמבהירות היטב מי באמת דואג לאזרחי המדינה, וזו איננה הממשלה, שסירבה למגן מבני ציבור בעוטף עזה והעדיפה להפקיר את תושבי הדרום כדי לחסוך כסף שהוא כספם של אותם האזרחים. כמובן שהכרה בהוצאות על מטפלות היא חיונית לנשים רבות, שללא ניכוי הוצאות המטפלת אין להן טעם לצאת לעבודה. ומיותר לציין כמה מסוכנת הפקרת האסירים לשרירות לבם של בעלי הון שרק אינטרס כלכלי בראש מעייניהם, וזאת כאשר רוב האסירים הפליליים בישראל מגיעים משכבות חלשות, ואחוז גבוה בתוכם הם יוצאי אתיופיה ועדות המזרח בכלל, קבוצה שהליכוד תמיד התיימר, ללא כל כיסוי, לדאוג לה. רק לאחרונה סיפר שופט העליון בדימוס מני מזוז, כיצד כילד שעלה מתוניס וגדל בעיירה נתיבות במשפחה של תשעה ילדים, קיבל מהמדינה בשליטת מפא"י, המושמצת עד אין קץ, חינוך ותמיכה רבים יותר משהממשלה מספקת היום לילדים, כאשר המדינה הרבה יותר עשירה מכפי שהיתה בשנות החמישים והששים. ובחינה בשבע עיניים של הוצאות? לא כאשר מדובר בכיסוי הוצאותיה של משפחת נתניהו, מימון בתיהם, בגדיהם, תסרוקתם, איפורם, ארוחות הפאר שלהם ונסיעותיהם לחו"ל שתועלתן מועטה והנאתן מרובה. רעייתו של שטייניץ, השופטת גילה כנפי, מכהנת כעת בבית המשפט העליון, אבל לאחרונה הוא שוב התגייס לטובת הרפורמה המשפטית, וכמובן לטובת תפקידו החדש כיו"ר רפאל, שאליו מונה בתמיכת יריב לוין. אין ספק שבליכוד יודעים על מה חשוב להוציא כספים ועל מי חבל לבזבז, למשל על תושבי עוטף עזה מוכי הקסאמים.

גם במחנה מתנגדי הרפורמה יש לא מעט צדקנים, שלמשל מיצג השפחות אינו לרוחם, והם שואלים מה הקשר בינו למציאות. קשה לגברים להבין מה הקשר למשל בין נשים עגונות, שבהעדר בעלן אינן יכולות להשתחרר מנישואיהן, לעתים עד יומן האחרון, לבין שפחות, אבל ננסה: אשה נשואה במדינת ישראל, שבה ההלכה לבדה קובעת את מעמדן של נשים נשואות, איננה יכולה להשתחרר מנישואיה, ושום בית דין איננו יכול לשחרר אותה, ללא הסכמת הבעל, גם אם הבעל נעדר עשרות שנים ואין יודע אם הוא בכלל בחיים. בדין הבינלאומי מצב כזה נקרא שעבוד, כלומר האשה היהודיה בישראל, בנישואיה לבעלה, משתעבדת לו עד קץ הימים או עד שיסכים להעניק לה גט. כמובן שעצם המציאות הזו לבדה מעניקה לגברים כוח עצום בהליכי גירושין. הייתי רוצה שכל הלועגים למיצג השפחות יחוו, ולו לדקות ספורות, את אשר חוויתי כאשר בעלי לשעבר, אז עדיין בעלי, הופיע בבית הדין הרבני שלוב זרוע עם המאהבת, לימים אשתו השנייה, לימים גרושתו השנייה, ועורך דינו איים עלי שלא אקבל גט אם לא אענה לדרישותיו הכספיות. באותו רגע הבנתי שגם אם אקבל גט בתנאים סבירים, לעולם לא אנשא שוב, בוודאי לא לגבר יהודי. אינני רוצה להיות שפחתו של איש, ואינני רוצה להיות נתונה לאיומים של בעל נואף שהדין היהודי מעלה לגדולה באשר הוא גבר. לו היה בית המשפט אקטיביסטי באמת, כפי שמאשימים אותו בליכוד, היה פוסל את קביעת המעמד האישי על פי דיני ההלכה, שמתייחסת לנשים כאל בהמות, היה פוסל בתיעוב את חוק הלאום הגזעני שמעגן בחוק העדפה של יהודים ופוגע קשות בזכויות הערבים וכל הלא יהודים בישראל, ואת חוק האזרחות שמונע מזוגות מעורבים של ישראלים ופלשתינים זכויות אדם בסיסיות. אבל בג"ץ תחת שלטון ממשלת השחיתות והגזענות של נתניהו, הוא גוף מפוחד ומוכה, שהגנתו על זכויות האדם בישראל מינימלית, וגם המצב הזה אין די בו למפלגת הליכוד, שרוצה לסרס את בג"ץ לחלוטין ולבטל את שלטון החוק בישראל, כדי שממשלת הפוגרום של קואליציית רצח רבין תעשה ככל העולה על רוחה ללא מעצורים. האם אני מיואשת ממדינת ישראל? ממש לא. אני מאמינה בהתנגדות לממשלת הזדון וההרס של נתניהו ולוין, ואני מאמינה שבסופו של דבר ננצח במאבק על דמותה של ישראל ונסלק את ממשלת הרשע. אני רק מתפללת שהמאבק הזה, וההסתה והתרת הדם מצד הממשלה וראשה, לא יגבו מאיתנו מחיר דמים.

תיקונים נדרשים

 

טוב עשה אבי חימי שהתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, ובכלל, הצעתו של יריב לווין להפסיק את חברותם של נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים איננה החלק הגרוע בהצעתו. עורכי דין פעילים שמופיעים בבית המשפט, אינם צריכים לעסוק במינוי שופטים, ושופטים אינם צריכים להיות תלויים בעורכי דין שמופיעים בפניהם, שהשפעתם על קידום השופטים עלולה לגרום להטיית דין מודעת או לא מודעת. זאת גם בהתעלם מהתנהגותם של אפי נווה ואבי חימי שהכתימו בהתנהגותם את לשכת עורכי הדין, ולכך נוספה התנהגותו הפסולה של עו"ד אייל בסרגליק כלפי משפחתו האומללה של יורי וולקוב. מצד שני בולטים בהיעדרם מוועדת המינויים משפטנים מן האקדמיה, שיכלו להוסיף לוועדה למינוי שופטים גם מומחיות בתחום וגם שיקול דעת שאיננו תלוי עניין. לא יזיק גם שימוע בכנסת למועמדים לשיפוט. ספק אם אשה בלתי ראויה לשיפוט כמו אתי כרייף היתה עוברת שימוע כזה בהצלחה. בסופו של דבר הערובה הטובה ביותר למניעת שחיתות היא חשיפה מירבית לעין הציבורית.

הרבה אמירות אלימות ומיותרות נשמעות במהלך המאבק הקשה שהוטלנו לתוכו, כשמצד הממשלה מובילים אותו אנשים גסי רוח, המתנהלים בתוקפנות ונקמנות, ומעוררים למרבה הצער תגובות בהתאם. האמירה המעצבנת מכולן נאמרת דווקא על ידי המנסים להרגיע ולגשר: "כמובן שדרושים תיקונים במערכת המשפט", כאילו נטילת סמכויות מבתי המשפט ומן היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה היא סוג של תיקון. לא כל מה שמכנים רפורמה או תיקון הוא אכן רפורמה או תיקון.

תיקון שכן מתבקש הוא להסדיר בחקיקה את היחסים בין בתי המשפט לממשלה ולכנסת, מפני שהם אינם מוסדרים דיים, ושורש הרע הוא העדר חוקה בישראל שתגן על זכויות יסוד של האזרחים ותמנע מכל הרשויות לנצל את סמכותן לרעה. גם באנגליה, שממנה שאלה מדינת ישראל את שיטת המשפט שלה, אין חוקה, אבל יש מסורת חזקה כיצד להתנהל שהנבחרים מכבדים. באנגליה ראשי ממשלה וחברי פרלמנט שמפסידים בבחירות או נתפסים בהתנהגות בלתי הולמת מתפטרים. טוני בלייר, ראש ממשלה אהוב, התפטר כשנוכח שהצטרפותו למלחמה בעיראק גרמה לציבור הבריטי להפנות לו עורף. דייויד קמרון, שזכה ברוב מוחלט בבחירות, התפטר אחרי שבמשאל עם נדחתה עמדתו להישאר באירופה, ורוב קטן של הבריטים הכריע במשאל בעד עזיבת האיחוד, צעד שגרם לבריטניה נזק כלכלי רב וכיום מעורר צער וחרטה. ליז טראס התפטרה אחרי חודש וחצי בלבד בראשות ממשלת בריטניה, משום שמדיניותה הכלכלית – שממנה הזהירו אותה רבים – דרדרה את ערך הליש"ט ופגעה אנושות בחסכונות של הציבור, ובוריס ג'ונסון, שגם הוא נבחר ברוב מוחלט, אולץ להתפטר לאחר שנתפס שוב ושוב בהתנהגות בלתי הולמת ובשקרים, במיוחד בהפרת תקנות הקורונה שהוא עצמו הטיל על העם הבריטי. ג'ונסון ניסה בזמנו להשבית את הפרלמנט כדי שלא ידון בברקזיט, אך בית המשפט העליון בבריטניה אילץ אותו להניח לפרלמנט לפעול, שהרי העם הוא הריבון והפרלמנט הוא נציג העם האחראי על הממשלה ולא להיפך. בנוסף לכך בבריטניה, כאשר בית המשפט או בית הלורדים "ממליצים" לבטל חוק לא ראוי או לשנות אותו, הפרלמנט מיד מציית להם, כי הקוד הבריטי הוא ש"המלצה" היא בעצם צו מנומס שיש לכבד. בישראל כידוע שר שהורשע שלוש פעמים בעבירות שפוגעות בציבור – העלמת מס היא גניבת כספו של הציבור, וחמורה במיוחד כשמבצע אותה שר – מסרב לפרוש גם כאשר בית המשפט העליון פוסל את מינויו ומנסה לכפות את המשך כהונתו, בטענה שבוחרי מפלגתו בחרו בו, שמכוח בחירה זו הוא חושב שזכותו לכפות את שררתו על כל הציבור, שמרביתו, לפחות על פי הסקרים, איננו חפץ בו כלל. בבריטניה שום ראש ממשלה שהתובע הכללי היה מורה לו להימנע מעיסוק בבתי המשפט לא היה חולם לומר, כמו נתניהו, שהייעוץ איננו מקובל עליו, ולהפר ברגל גסה הסדר ניגוד עניינים שרק מכוחו הכשיר אותו בג"ץ לכהן כראש ממשלה, למרות שמתנהל נגדו משפט על עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. כמובן בבריטניה די היה בפרסום החשד לעבירות כאלה כדי להביא להתפטרות ראש הממשלה מתפקידו. בבריטניה שום ראש ממשלה או שר לא היה מעלה על דעתו להודיע שמאחר שמפלגתו נבחרה לשלטון הוא מתכוון לסגור את ה-BBC. השידור הציבורי הוא רכוש הציבור, לא רכוש הממשלה, ותהא הממשלה הנבחרת אשר תהא, מחובתה להגן עליו ולטפח אותו, ואין היא רשאית לסגור אותו. לממשלות בריטניה זה ברור כשמש. לממשלת ישראל ממש לא.

גם עילת הסבירות הגיעה משיטת המשפט הבריטית, שיטה שכמו כל ההתנהלות הבריטית מבוססת על התפיסה שיש דברים ראויים ודברים בלתי ראויים. למשל בלתי ראוי, ולכן בלתי סביר, ששר שהורשע שלוש פעמים בעבירות של שחיתות והעלמת מס ימשיך לכהן כשר. לאריה דרעי זה דווקא נראה סביר לגמרי שמי שניצל את כהונתו לצורך פגיעה בציבור למען טובתו הפרטית ימשיך לכהן באותה כהונה. בתרבות הישראלית חוצפה חסרת מעצורים וניצול סמכות לרעה נראים כדבר סביר בתכלית, ולכן צריך חקיקה ברורה מה כן ומה לא, ואי אפשר להשאיר דברים להגיון ולטעם הטוב, כי שניהם מדירים את רגליהם מישראל.

מאחר שהזכרתי את ליז טראס שכיהנה בראשות ממשלת בריטניה חודש וחצי בלבד, מאחר שסירבה להאזין לאזהרות הכלכלנים בדבר הסכנה הנשקפת מתכניתה הכלכלית, והתרסקה יחד עם התכנית, כדאי שגם נתניהו ישים לב לאזהרות הכלכלנים, למרות שבישראל זה סביר לגמרי שראש ממשלה שריסק את הכלכלה ימשיך בתפקידו ויגנה את כל מי שיקרא להתפטרותו כמי שמנסה לבצע הפיכה, שהרי אין אמירה חביבה יותר על ראש הממשלה שעלה לשלטון על גופת יריבו הפוליטי. מ"שלטון מחליפים בקלפי", עניין שנשכח ממנו לגמרי כשהסית נגד רבין.     

אינני טוענת חלילה שנתניהו ודרעי אינם מתבססים על שום עיקרון. הם דווקא מחזיקים בעקרון הייצוג: מי שנבחר לייצג צריך לדעתם להחזיק בתפקידו בכל מחיר, והבחירה לדעתם גוברת על פסיקת בית המשפט העליון שאיננו נבחר ואיננו מייצג. אפשר לקבל אפילו עיקרון מרחיק לכת כזה, אם מיישמים אותו בעקביות, אבל יריב לווין מתכחש לחלוטין לעקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הוא דורש שבוועדה למינוי שופטים יהיה לקואליציה רוב מוחלט, ולאופוזיציה רק נציג אחד. אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרו אחר , והבחירה בנתניהו ודרעי מבטלת אפילו הרשעה או פסילה של בית משפט, אי אפשר לשכוח לגמרי את עקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הרי לאופוזיציה יש 56 מנדטים, ולקואליציה 64. שני המספרים הם כפולות של המספר 8 וקל מאד לחשב את היחס ביניהם שהוא 8:7. כלומר, אם הוועדה למינוי שופטים מונה שמונה נציגים מהקואליציה, היא חייבת למנות גם 7 נציגים מהאופוזיציה, כי אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרון אחר, הוא צריך להיות עקבי. אי אפשר לתקוף את בית המשפט העליון על כך שאין בו די שופטים מזרחיים (שאלת תם – מי אשם בכך אחרי שנים ארוכות של שלטון הליכוד וש"ס?), ובה בעת למנוע מהאופוזיציה ייצוג הולם בוועדה למינוי שופטים. זו צריכה להיות הדרישה הראשונה של המתנגדים לרפורמה: נציגות הולמת לאופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. אי אפשר לבחור עקרונות לפי הנוחיות. יהא העיקרון אשר יהא, הוא צריך להיות כללי ולחול על הכל ועל כולם. וזאת גם מבלי שהתייחסנו לכמעט שבעה מנדטים של אנשי שמאל כמוני שבתוקף אחוז חסימה שרירותי לחלוטין נותרו מחוץ לכנסת. לי אין חברה בשווי שני מיליארד בבורסה ואין לי לאן ללכת. אני נשארת פה ואני אלחם על זכותי לייצוג הולם בכנסת, לכך שקולי יישמע ולכך שהממשלה הנבחרת, עם כל הכבוד לבוחריה, לא תוכל לרמוס אותי ואת חברי בגלל רוב מקרי שהשיגה ולמען אינטרסים פסולים.

 

בית המשפט העליון בעניין דרעי

 

אתמול הקשבתי לרוב הדיון בבית המשפט העליון בעניין דרעי, שהיה מעניין מאד, וגם קראתי בעיתון תחזיות שחורות על שינוי המשטר בישראל וחיסול בית המשפט העליון, וזה לא שאני חושבת שיריב לוין ודרעי ונתניהו לא רוצים להרוס את מערכת המשפט – הם בוודאי רוצים, אבל למרות הבריונות והחוצפה ואינספור התככים שלהם, לא בטוח שיהיה להם כל כך קל לחסל את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט בכלל. העתירות שנדונו בבג"ץ דרעי נגעו לכמה שאלות: האם תיקון חוק היסוד שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר הוא חוקתי, האם סביר למנות את דרעי לשר, האם מותר או צריך להביא בחשבון עבירות קודמות שלו, ומה משמעות הסדר הטיעון בעניין עבירות המס של דרעי, והאם דרעי התחייב כחלק מהסדר הטיעון לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא לחזור לכהן כשר חודשים ספורים לאחר שפרש מהכנסת כחלק מהסדר הטיעון, ובכך מנע דיון והחלטה בשאלה האם היה במעשיו קלון ולכן הוא מנוע מלכהן כשר.  

בעיתונים כתבו הרבה על כך שפסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות יהפכו את פסק הדין בעניין דרעי לאקדמי, וזה ממש לא נכון. פסקת ההתגברות תאפשר לכנסת לחוקק מחדש ברוב של 61 חוק שבית המשפט העליון ביטל. זאת אומרת שאם בית המשפט העליון יבטל את מה שקרוי חוק דרעי, כלומר התיקון שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר, ומגביל את האיסור למאסר בפועל, פסקת ההתגברות תאפשר לחוקק אותו מחדש. אמנם השופט עופר גרוסקופף אמר שהתיקון בעייתי, כי הוא בא בעצם לבטל תוצאה של פסק דין פלילי, והיה גם ויכוח אם התיקון פרסונלי או יכול להיחשב לתיקון כללי שחל על כולם. אבל השאלה הזו שפסקת ההתגברות, אם תיחקק, יכולה להיות רלוונטית לה, כנראה לא תהיה רלוונטית מהסיבה הפשוטה שעלתה מהערה של השופט והמשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, שאמר שיכול להיות שדרעי פסול מסיבות אחרות, ואין שום צורך לבית המשפט העליון להתערב בחוק יסוד, דבר שבית המשפט מעולם לא עשה וכלל איננו מעוניין לעשות.

זאת תהיה כנראה הדרך שבה ילכו השופטים: הם יפסלו את דרעי מסיבות אחרות, ולא יתערבו בתיקון לחוק היסוד. גם לא בטוח שהם יפעלו על פי עילת הסבירות שלוין רוצה לבטל.

עיקר השאלות וההערות של השופטים בדיון נגעו לשני נושאים: האחד הוא האם דרעי התחייב במסגרת עיסקת הטיעון שבית משפט השלום אישר לפרוש לצמיתות או לתקופה ארוכה מאד מהחיים הפוליטיים, ובזכות ההבטחה הזו אושרה לו עסקת הטיעון, כך שעסקת הטיעון אושרה בעצם במרמה על סמך הבטחה שדרעי נסוג מלקיים. פרקליטו של דרעי עו"ד נבות תל-צור טען שהיתה אי הבנה קשה: שדרעי לא התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא רימה את בית המשפט, ולא אושרה לו עסקת הטיעון בשל המרמה הזו, אבל השופטים אמרו שאם השופט הבין שדרעי מתחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים לצמיתות, כנראה שדרעי הטעה אותו, ובכל אופן אם נוכח שהשופט חושב כך בטעות היה עליו להעיר על כך לשופט, שהוא איננו מתכוון לפרוש. לרוע מזלו של דרעי השופט שאישר את עסקת הטיעון בעבירות המס של דרעי גם כתב שדרעי פורש מהחיים הפוליטיים וגם אמר את זה בקול רם והוקלט, ולכן רוב הסיכויים שהרכב השופטים הדן בכשירותו של דרעי לשמש שר יחשוב שדרעי הונה את השופט שדן בעבירות המס שלו והשיג הסדר טיעון במרמה, ובכל מקרה הוא כן התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים וכך עליו לעשות. אם זו תהיה קביעת בית המשפט העליון, שום פסקת התגברות לא תעזור לדרעי, כי פסקת התגברות יכולה לאפשר לחוקק מחדש חוק שבית המשפט ביטל, אבל היא לא יכולה לבטל קביעה שדרעי שיקר לבית המשפט.

העניין השני שהשופטים עמדו עליו הוא שדרעי בהודעת ההתפטרות שלו מהכנסת מנע דיון בשאלת הקלון, ואם הוא רוצה לחזור ולכהן כשר, עליו לפנות על פי הנוהל ליו"ר ועדת הבחירות השופט יצחק עמית שיקבע האם אין בעבירות שבהן הודה במסגרת עסקת הטיעון קלון. דרעי כמובן ניסה להימנע מהפנייה הזו, אבל יש סיכוי גדול שהשופטים יחייבו אותו לפנות לשופט יצחק עמית, ואם השופט עמית יקבע שיש במעשיו של דרעי קלון ואינו יכול לכהן כשר, לא יעזרו לו לא פסקת ההתגברות ולא ביטול עילת הסבירות – ששניהם עדיין לא קרו ולא בטוח שיקרו וגם אם יקרו כנראה לא יעזרו לדרעי או לנתניהו אם יורשע, כי הכנסת לא יכולה לבטל פסק דין פלילי. השופטת דפנה ברק-ארז הגיבה גם לטיעון שדרעי נבחר בקולות רבים, טיעון שעולה גם לגבי נתניהו, ושאלה עד כמה הבחירה יכולה לבטל הליך פלילי, וזה דבר שגם אני חושבת עליו הרבה: איזה מין טיעון זה שרבים בחרו בו? ואם מיליון אנשים יבחרו ביגאל עמיר, אז צריך לשחרר אותו מהכלא ולמנות אותו לשר? אם הבחירה פוטרת מעבירות שחיתות וממון, אולי היא פוטרת גם מאונס ורצח? מה זה בכלל רלוונטי שהרבה אנשים בוחרים מישהו לשלטון, אם הוא פושע? הרי גם יריב לוין לא יעביר חוק שמותר לגנוב או לשקר לבית המשפט. יריב לוין ובנימין נתניהו נוהגים בבריונות, אבל השופטים חכמים מהם, וימצאו את הדרך הנכונה לפסול את דרעי מלכהן כשר, דבר שכל אדם הגון מבין שזו איננה רק שאלה משפטית אלא שאלה מוסרית. במדינה מתוקנת אדם שהורשע בעבירות ממון ושחיתות לא ראוי לכהן כשר או כראש ממשלה, והיה מכובד יותר אילו נאשמים ובוודאי מורשעים היו פורשים מרצונם, כפי שמקובל למשל בבריטניה, ולא נתלים בפלפולים משפטיים של יועציהם ופרקליטיהם, כדי לחמוק ממתן הדין על עבירותיהם ופשעיהם, וליטול לעצמם סמכויות על רשויות המס שאותן הונו ועל רשויות החוק שדנו בעניינם.