יוליה שקודובה / שלוש שנים ללא שם

 

במרס 1942, בהיותה בת 27 שנים, נקרעה יוליה פלדי, מורה לשפות בתיכון, מחייה השלווים בעיירה לבוצ'ה בסלובקיה, ונשלחה לאושוויץ. המשלוח כלל אלף נשים צעירות, ומחנה אושוויץ היה עדיין בשלבי הקמה. מיד עם הגעתן הן נדרשו להתפשט מכל בגדיהן, ראשן גולח והן הולבשו במדים רוסיים ישנים וקבקבים. כל אחת סומנה במספר שהוצמד למדים, ומעתה ואילך זוהתה במספר זה. כמה חודשים אחר כך יקעקעו את המספר על זרוען, בנוהל שיהפוך לנוהל קבוע מיד עם הגעת האסירים, אבל תהליך הדה-הומניזציה של היהודים החל כבר מן הטרנספורטים הראשונים, עם הפשטת האסירים מבגדיהם וגילוח ראשם, במאמץ לגזול מהם צלם אנוש, השלב הראשון בדרך להשמדה.  

את זכרונותיה כתבה יוליה בשנות החמישים, אבל עוצמתו של ספרה, שקשה להניחו מהיד, היא ביכולתה לשמר את תחושות התדהמה והאימה שחשו היא וחברותיה בזמן אמיתי, כאשר טיבו של המקום שאליו הגיעו הולך ונחשף לפניהן בהדרגה. הן מגלות ש"היציאה לעבודה" איננה לשם עבודה אלא לשם התעללות: מצעידים אותן בקור, בבוץ, בגשם, בשלג, כדי להעביר לבנים מיד ליד מפה לשם ומשם לפה, מעמידים אותן שעות על רגליהן במסדרים, מכים אותן ללא הרף ובלי שום סיבה, ומרעיבים אותן. הלכלוך שאינן יכולות להסיר מגופן הופך במהרה לעינוי בפני עצמו. עם הזמן מגיעה לאוזניהן השמועה על המתה בגז, שהופכת מוחשית יותר ויותר, כשריח הקרמטוריום עולה באפן.

יוליה יכלה בקלות לסיים את חייה בעבודות הפרך בשדות שמחוץ למחנה, בצעדות הארוכות ברגליים יחפות ופצועות שהביאו לקריסתן ומותן של הנשים, אבל היא היתה בת מזל. בת עירה סידרה לה עבודה משרדית. בתחילה העבודה הזו מטילה עליה אימה: היא מחייבת להימצא כל היום בהשגחה צמודה של אנשי אס-אס, אבל במהרה היא מבינה שהעבודה המשרדית הזו הצילה את חייה.

העובדות במשרדי האס-אס זוכות למקלחת ולמיטה נקייה, מאחר שאנשי האס-אס חוששים שאם תהיינה מלוכלכות כמו האסירות האחרות במחנה, תדבקנה אותן בכינים. הפחד הזה של אנשי האס-אס להידבק בכינים ובמחלות יציל את עובדות המשרדים פעם נוספת, כאשר הן תישלחנה לתופת של בירקנאו, ותגלנה שיש מקום גרוע מאושוויץ. האסירות משכנעות את הממונים עליהן שאם תישארנה בבירקנאו תידבקנה בכינים ובמחלות שיסכנו את אנשי האס-אס, ואלה משתכנעים ומסדרים להן מקומות לינה במטה האס-אס במחנה. הימים הספורים שבילו בבירקנאו מבהירים להן כמה בנות מזל הן, ומצד שני ממלאים אותן ברגשי אשמה כלפי חברות וקרובות שנמצאות בגיהנום של בירקנאו, ורובן אינן שורדות.

יוליה שמועסקת במשרד ברישום האספקה למחסן המרכזי של האס-אס, מתוודעת לנשים המועסקות במחלקה הפוליטית, זו שמתעדת את השמדת היהודים, ומכינה רשימות של אסירים שהושמדו. ההיכרות הזו תציל את חייה של יוליה פעם נוספת. כאשר יחליטו לקצץ בכוח האדם במשרדים ולשלוח אותה וחברות נוספות שוב לבירקנאו למות בטוח, היא מצליחה למצוא עבודה משרדית חדשה במחלקה הפוליטית, וכעת גם היא מכינה רשימות של נרצחים, ושוב במזל היא מתמנה לתעד את הלידות במחנה, תפקיד שמזכה אותה ביחס חביב אפילו מאיש האס-אס הנורא ביותר.

ההישרדות במחנה מצטיירת לא רק כפרי הגורל. הדבר האחרון שאפשר לומר על הנשים הסובבות את יוליה הוא שהן פסיביות. ההיפך הגמור מכך: הן עסוקות כל הזמן במאמץ להציל את עצמן ואת חברותיהן, לנחם אותן ולעודד אותן. לא תמיד זה מצליח. הן מתמודדות כל העת עם מותן הנורא של חברות וקרובות שגורלן לא שפר עליהן, ועם רגש האשמה שהדבר מעורר בהן. בין השורות אנו מבינים שיוליה חולמת כל העת לפגוש את אהובה אחרי המלחמה. אבל היא עתידה לגלות שהוא לא שרד.

מאבק ההישרדות הוא בלתי פוסק, ההשמדה אורבת כל העת. גם התקרבות הרוסים איננה פוטרת מחרדת המוות. מחנה אושוויץ מפונה והנשים נשלחות בצעדת מוות למחנה זכסנהאוזן, ומשם ברכבת למחנה ראוונסבריק. יוליה מותשת ואיננה מאמינה שתשרוד. כמו שורדי שואה רבים, החודשים שלפני השחרור הם הנוראים ביותר עבורה. אבל החברות אינן מניחות לה למות ונושאות אותה עימן למלכוב. גרמניה קורסת ויוליה ניצלת. חוזרת לשאת שם ולהיות שוב אדם.

יוליה פלדי התישבה בברטיסלבה ונישאה ליוליוס שקודה. היא לימדה שפות באוניברסיטה של ברטיסלבה ותרגמה ספרים לסלובקית. ילדים לא נולדו לה. באפריל 1971 שמה קץ לחייה. מה הכריע את יוליה ששרדה זוועות כה רבות? סיוטי הזכרונות, או רגשי האשמה על כך שהיתה אחת מבנות המזל הבודדות ששרדו את התופת?  

פרופ' חנה יבלונקה, שאמה, הרופאה רבת-הפעלים ד"ר ויולה טורק, היתה חברת ילדות של יוליה, יזמה את התרגום וכתבה מבוא לספר. גם מי שהרבה לקרוא על השואה ימצא את עצמו מרותק לסיפורה עתיר התהפוכות של יוליה, לדמויות שמקיפות אותה, החברות רבות התושיה שמצליחות להציל זו את זו, האסיר הפולני שמתידד איתה ומסייע לה ולחברותיה, ואפילו אנשי האס-אס שמתגלים לעתים ברשעותם ורצחנותם המפלצתית, ולעתים דוקא כבני אדם עלובים, עצלים ופחדנים, שמעדיפים לשרת במחנה המוות כדי לפטור את עצמם משירות בחזית. גם בגיהנום שיצרו בני אדם משחקת הקומדיה האנושית.

 

יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, תרגם מסלובקית אברי פישר,

יד ושם, ידיעות אחרונות, 2022

 

84 שנים לליל הבדולח  

 

 

מחנה הריכוז ובית הכנסת בלייטמריץ

 

פעם קראתי כתבת תיירות ב"ניו יורק טיימס" שתיארה טיול בצ'כיה. הכתבת סיפרה על ביקור במחנה הריכוז תרזינשטאדט, ואחר כך על ביקור ב"עיירה היפה ליטומריצה (Litomerice)". הכתבת לא ידעה שממערב לעיירה, לייטמריץ  Leitmeritz בשמה הגרמני, פעל גם כן מחנה ריכוז קטן, חלק מהקומפלקס של מחנה הריכוז פלוסנבירג (Flossenbuerg), שנכלאו בו בעיקר גברים, אך גם כמה מאות נשים, שהועסקו בהקמת בתי חרושת תת-קרקעיים לשירות המאמץ המלחמתי הגרמני ותוגברו גם באסירים מבית הכלא של הגסטאפו בתרזינשטאדט (המכונה "המבצר הקטן"). העבודות נעשו בפיקוח אנשי אס-אס והתנאים הקשים גרמו למוות יומיומי של אסירים. במשך השנים עברו במחנה כשמונה עשר אלף איש שמתוכם מתו אלפים. רק שלושה ק"מ מפרידים בין מחנה תרזינשטאדט לעיירה לייטמריץ.

מתוך עדותו ל"יד ושם" של אסיר המחנה יוסף בוסק:

"מחנה לייטמריץ היה מחנה איום, באמת מחנה איום. זה לא יאומן מה שהיה שם. היינו שם זמן מה ולילה אחד קראו לכל היהודים להתאסף. חשבנו שזה הסוף. העבירו אותנו ברגל, כי זה אולי ששה קילומטר מתרזינשטאדט. בתרזינשטאדט עברנו את הקרנטנה. זאת אומרת שלא עבדנו והרוסים שחררו אותנו.

שאלה: כמה זמן היית בתרזינשטאדט?

תשובה: בתרזינשטאדט הייתי בערך ארבעה שבועות.

שאלה: באיזה מצב היית כששוחררת?

תשובה: הייתי בלייטמריץ ולצריף היו ארבע מדרגות. ברגע שרציתי ללכת לצריף הייתי צריך ללכת על ארבע. זאת אומרת, ללכת הלכתי, אבל לעלות ארבע מדרגות לא יכולתי."

העיירה לייטמריץ היא חלק מחבל הסודטים וסופחה לגרמניה בספטמבר 1938 בעקבות הסכם מינכן. שני שליש מתושביה היו גרמנים ורובם תמכו במפלגתו אוהדת הנאצים של קונרד הונליין שפעלה לסיפוח הסודטים לגרמניה, ובעקבותיו לכיבוש צ'כוסלובקיה כולה, מה שאכן אירע במרץ 1939. צ'כיה הכבושה הפכה ל"פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה".

איזור הכיבוש הצ'כי הוכפף לקומיסר שהוסמך לפרק ארגונים, חברות ואגודות ולמכור את רכושן. אלברט הופמן, שמונה לאחר סיפוח אוסטריה לקומיסר הפירוק

Stillhaltekommissar fuer Organisationen. Vereine und Verbaende

מונה מאוחר יותר למלא את התפקיד גם בחבל הסודטים, ולאחר מכן גם ב"פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה", כלומר בצ'כיה הכבושה כולה. המינוי של אותו אדם למילוי התפקיד גם באוסטריה וגם בסודטים ובצ'כיה נועד לבטא את ההתכחשות הגרמנית לעצמאותן של אוסטריה וצ'כיה, ולהחזירן למעמד של פרובינציות ברייך הגרמני המוכר גם כ"אימפריה הרומית הקדושה" שהיטלר ראה כדגם לשלטונו, בראותו את עצמו כיורש קיסרי האימפריה (רייך Reich בגרמנית פירושו אימפריה).

המסמך שאת תרגומו אביא להלן (תצלומו נמצא בארכיון יד ושם) נכתב כחודשיים לאחר כיבוש צ'כיה ומספר על חיסול בית הכנסת של קהילת לייטמריץ, דבר שמעיד גם על הקשר בין תפקידו של קומיסר הפירוק להשמדת היהודים, שנושלו גם מרכושם האישי וגם מרכושם הקהילתי.

 

הקומיסר לפירוק ארגונים

ממונה הנפה

לייטמריץ, 13 במאי 1939

 

לממונה האיזורי של קומיסריאט הפירוק

ד"ר פרנץ פנדריך

אווסיג

רחוב קרל 1

 

הנדון: בית הכנסת Judentempel בלייטמריץ

 

כפי שביקשת, שוחחתי עם ראש העיר של לייטמריץ בעניין קניית בית הכנסת ויכולתי להתרשם שאין לו כל התנגדות לכך, אם מחיר הקנייה יהיה מתקבל על הדעת.

ראש העיר ייצור קשר בנוגע לכך עם הנאמן ד"ר Roehr ורוצה שאטפל בעניין באופן שוטף.

לאחר שיפוצים מתאימים מתוכננת השכרה של בית הכנסת לשעבר לרווחת העם הנאציונלסוציאליסטי כבית מסחר.

אני מאמין שיכולני להמליץ, שהממונה הראשי יפעל להתערב במשא ומתן על המכירה, ולאפשר מחיר הולם, כדי שעניין זה יוכל להיות מוסדר באופן חלק כפי שחשבתם.

הייל היטלר!

[חתימה לא קריאה]

 

ממונה הנפה הד"ר פנדריך העביר את המסמך ב-15 במאי 1939 לקומיסריאט. הד"ר פנדריך ישב בעיר אווסיג (Aussig), כיום העיר אוסטי נאד לאבם (Usti nad Labem) בצ'כיה. את בית הכנסת באווסיג שרפו הנאצים והפכו לבית חרושת לבשר.

יום השואה תשפ"ב 

 

 

חלום בית הקפה במאוטהאוזן

בגיליון 4 משנת 2017 של הIllustrierte Neue Welt- סיפר גיאורג מרקוס על הידידות שנקשרה במחנה הריכוז מאוטהאוזן בין סימון ויזנטל לבין מהנדס פולני קתולי, אדמונד סטנישבסקי (Staniszewski) שבאוקטובר 1939 נאסר בעירו פוזן ונשלח למחנה על ידי הגסטאפו, לאחר שהשמיע ביקורת על המשטר הנאצי. גם סימון ויזנטל היה מהנדס ואדריכל במקצועו, והוא הגיע למאוטהאוזן בשלהי המלחמה ב-9 בפברואר 1945, לאחר שהיטלטל בין כמה וכמה מחנות עבודה ומחנות ריכוז.

ב-12 בנובמבר 1960 כתב ויזנטל לסטנישבסקי בשפה הפולנית:

"אדז'ו שלי! קבלתי את מכתבך. לא תוכל לתאר כמה שמחתי... לאחר המלחמה עסקתי שנים רבות ברדיפה אחר פושעי מלחמה, ורבים מהם עצרנו... אני יודע שאני חייב לך את חיי, הודות לאצילות נפשך ועזרתך החברית... ללא עזרתך אני בטוח שהייתי מגיע לתאי הגזים. כשקבלתי את מכתבך הראיתי אותו לאשתי ולבתי. זה מכתב מאדם אמיץ לב שאני חייב לו את חיי. בבקשה כתוב לי על עצמך, האם יש לך בנים או בנות ובני כמה הם. אני מבקש ממך שתכתוב לי אם חסר לך משהו. תהא זו שמחה גדולה עבורי אם אוכל לעשות שירות כלשהו למענך. אדי יקר, אני מבקש שנישאר בקשר. אני מברך ומנשק אותך מעומק לבי וגם את אשתך וילדיך. סימון שלך."

אדמונד סטנישבסקי נפטר בשנת 1984 בגיל 75, אך אלמנתו איזבלה חיה בפוזן, וגיאורג מרקוס פגש אותה בשנת 2015, כשהיתה בת 91, והיא סיפרה לו כיצד הציל בעלה את חייו של ויזנטל:

"במאוטהאוזן היה תפקידו של בעלי למסור מדי יום להנהלת המחנה את מספרי האסירים החולים והנפטרים. הוא הציל את ויזנטל על ידי כך שהעניק לו את מספרו של אסיר שנפטר, וכך לא ידעה הנהלת המחנה שויזנטל עדיין בחיים. כיהודי פולני בקושי היה לו סיכוי לשרוד."

ועוד סיפרה האלמנה: "יום אחד שאל ויזנטל את בעלי: מה תרצה לעשות אם נצליח לשרוד את המקום הזה? בעלי ענה: החלום שלי הוא לפתוח בית קפה גדול עם בר חלב ומועדון קלפים. תדאג לי לנייר ועיפרון, אמר לו ויזנטל: אני אצייר לך את התכניות למקום."

סטנישבסקי הצליח לקבל מאסיר שעבד במשרד של הנהלת המחנה נייר ועפרונות, וויזנטל שרטט את בית הקפה. "ויזנטל שמח", סיפרה האלמנה, "באווירת האימים של מאוטהאוזן, להצליח לבצע עבודת מחשבה." בית הקפה הותאם לבניין אמיתי בעל שלוש קומות בפוזן שהיה שייך למשפחתו של סטנישבסקי.

לאחר שחרורו ממאוטהאוזן סיפר סטנישבסקי לרעייתו וילדיו על פגישתו עם ויזנטל והראה להם את השרטוטים, אבל אלמנתו אומרת שלא שש לדבר על חוויותיו במאוטהאוזן, שממנו היו לו זכרונות מחרידים. השרטוטים של בית הקפה שמורים אצל בתו של סטנישבסקי איוונה סבובודה ובעלה גרהרד שחיים בוינה, למעלה משמונים דפים על נייר המחנה הגס. ויזנטל צייר פרטים רבים, ביניהם מראה בית הקפה מבפנים ומבחוץ., שולחנות וכסאות, מדי המלצרים, הטבח ומוכר הסיגריות. ויזנטל צייר אפילו שעון לבית הקפה וכרטיסי הזמנה לפתיחה, ושלט לבית הקפה שסטנישבסקי תכנן להעניק לו את השם "אס" כמו הקלף.

ויזנטל הצליח לצייר את בית הקפה במחנה מכיוון שבימים שלפני השחרור כבר שרר במחנה כאוס והאסירים כבר לא יצאו לעבודת הפרך במחצבה באבנזה (Ebensee) שמרבית האסירים לא שרדו אותה. רק כך אפשר להסביר את העובדה שויזנטל יכול היה לצייר. מלבד התכניות לבית הקפה של חברו צייר ויזנטל ציורים נוספים שתיעדו את האווירה במחנה מאוטהאוזן.

הקפה שתכנן סימון ויזנטל מעולם לא הוקם, כי הקומוניסטים הפקיעו את בית משפחת סטנישבסקי בפוזן. אך השרטוטים נותרו כעדות לידידות שצמחה בין שני אנשים ששרדו יחדיו את הגיהנום של מאוטהאוזן.

לאחר שחרורם בשנת 1945 איבדו השניים קשר. סטנישבסקי שב לפוזן ונשא לאשה את איזבלה שילדה לו בת ושני בנים. ויזנטל עבר עם אשתו צילה ובתו פאולינה ללינץ ואחר כך לוינה. שני החברים מצאו זה את זה מחדש בשנת 1960 ושמרו על קשר עד מותו של סטנישבסקי. בכל פעם שנסע סטנישבסקי לוינה, ביקר את ויזנטל. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, בשנת 1994, הוחזר למשפחת סטנישבסקי הבניין שבו תכנן אדמונד עם חברו ויזנטל להקים את בית הקפה, עשור לאחר מותו של אדמונד. כיום פועל במקום סופרמרקט.

הייתי רוצה לראות פעם את כל הציורים של בית הקפה שתכנן ויזנטל, שמוכר לציבור כצייד הנאצים ולכך הקדיש את חייו, והיה מעורב בהרבה מאבקים ציבוריים, ורק מסיפורו של גיאורג מרקוס למדתי לדעת שהיו לו גם חלומות אחרים, ואולי גם הדימיון עזר לו לשרוד את אימי המקום הארור מאוטהאוזן, שעליו כתב הסופר והמחזאי היווני יקובוס קמבנליס, אף הוא אסיר המחנה, את אחד הספרים היותר מופלאים שנכתבו על השואה, וקרא לו פשוט "מאוטהאוזן". (תורגם לעברית בידי אמיר צוקרמן ויצא בהוצאת כתר).


ערב יום השואה תש"ף

אמיל ומדי

אמיל ומדי

אמיל ומדי הם חמי וחמותי. אמיל נפטר לפני שנים ממחלות קשות, ומדי כבר בת תשעים וארבע. היא מאד מתפלאת שהיא עדיין חיה. במיוחד היא מתפלאת מפני שאחיה ואחותה הצעירים ממנה מתו בשנות החמישים לחייהם או אפילו קודם לכן. "והם סבלו הרבה פחות ממני", אומרת מדי, כי הם עוד היו ילדים ואנשי הג'וינט הוציאו אותם מאוקראינה עוד לפני שהמלחמה נגמרה והרבה לפני שהג'וינט עזר למדי לעזוב את אוקראינה, ליתר דיוק את מוגילב (מוהילוב), שלשם היא הגיעה בצעדת מוות מטרנסניסטריה. בטרנסניסטריה רוב בני משפחתה מתו מטיפוס, שני ההורים שלה וגם דודתה. גם מדי חלתה בטיפוס אבל היא הבריאה והתנדבה לפנות את גוויות המתים מטיפוס, וכך פינתה גם את גופת דודתה. שכחתי לשאול אותה איך קראו לדודתה. הרבה דברים אני שוכחת לשאול ומדי בכלל שונאת ששואלים אותה על השואה. היא מנסה לשכוח, "אם לא מכריחים אותי לזכור" היא אומרת ומתבוננת בי בעוקצנות כי תמיד אני רוצה לדעת מה קרה לאנשים בשואה. יש אנשים שאוהבים לספר ומספרים כל הזמן, אבל מדי מאד לא אוהבת לספר. היא רוצה לדבר על הנינים שלה. כבר יש לה תשעה נינים, והיא רוצה לראות אותם ולהינות מהם. אפשר היה לומר שמדי אוהבת לחשוב על העתיד ולא על העבר, אבל גם זה איננו נכון, כי מדי מאד פוחדת מהעתיד, במיוחד היא מפחדת שייגמר לה הכסף ויזרקו אותה מבית האבות. כמובן שאף אחד לא יזרוק את מדי מבית האבות שבו היא חיה, גם מפני שיש לה עדיין הרבה כסף וגם מפני שיש לה בנים שדואגים לה והם לא יתנו שיזרקו אותה מבית האבות. אבל מדי תמיד מפחדת, גם מזיכרון העבר וגם מהעתיד, גם מהמוות וגם מהחיים. אולי היא פחות מפחדת מהמוות ויותר מפחדת מהחיים. מדי ראתה יותר מדי רוע אנושי ותמיד קשה לה להאמין שיהיה טוב ושיש גם אנשים טובים ושלא צריך כל הזמן לפחד. כשהמלחמה נגמרה מדי קיוותה שהיא לא תראה יותר מלחמות בחיים. אבל אמיל ומדי הגיעו לארץ בדיוק במלחמת השחרור, ומדי שוב ראתה מלחמה והתמוטטה. את כל הכוח שלה למלחמות היא כילתה בשואה ולא היה לה יותר שום כוח למלחמות. אבל אמיל תמיד ידע להוציא את מדי מהדיכאון ולרומם את רוחה. כשאחיה מת פתאם מדום לב בטרם עת מדי ואמיל בדיוק עמדו לנסוע לטיול בארצות-הברית. טיול גדול בכל ארצות-הברית. כשאחיה נפטר מדי בכלל לא רצתה לנסוע, אבל אמיל אמר: נוסעים, ומדי תמיד עשתה מה שאמיל אמר. כמעט תמיד. אני חשבתי איזה חוסר רגישות מצדו, אבל אמיל ידע מה הוא עושה. הוא ידע את נפשה של מדי וידע שאם יבטלו את הטיול ויישארו בארץ היא תשקע בדיכאון. אז הם נסעו והיו בהמון מקומות בארצות הברית מחוף אל חוף, גם בניו-יורק וגם בסן-פרנסיסקו. כל המקומות באמריקה התבלבלו למדי בראש, כי לא כל כך היה לה ראש לטיול הזה, היא נסעה רק מפני שאמיל לקח אותה. אבל כשחזרו היא לא היתה מדוכאת, למרות שהיא איבדה בתוך זמן קצר ובטרם עת גם את אחיה וגם את אחותה. אחרי שההורים של מדי מתו בטרנסניסטריה היא היתה כאם לאחיה ואחותה הצעירים ובעצם היא הצילה את חייהם. במוגילב איכרה אוקראינית אספה את מדי לביתה כמשרתת, והרשתה לה להחביא את אחיה ואחותה במרתף ביתה ולהביא להם אוכל, וככה הם שרדו את המלחמה עד שאנשי הג'וינט לקחו אותם משם ומדי עדיין נשארה. האיכרה רצתה שהיא תישאר לתמיד,אבל כשנגמרה המלחמה מדי עזבה ואנשי הג'וינט לקחו אותה לאוסטריה ומשם לאיטליה. ברכבת היא פגשה את אמיל ומאז הם היו ביחד. אנשי הג'וינט לקחו אותם לרומא ושיכנו אותם במחנה פליטים שהוקם בעיר הסרטים של רומא צ'ינה-צ'יטה, שעד היום מצלמים בה סרטים ובמיוחד פליני אהב לצלם בה וגם לצלם אותה. מדי ואמיל גרו שם שלוש שנים ושם נולד בנם הבכור בני ורק אחרי שלוש שנים כשכבר היתה מדינת ישראל הם הצליחו לעלות לארץ וראו שבארץ יש מלחמה וזה היה יותר מדי בשביל מדי עוד מלחמה, אבל למרות שאחרי השואה לא היה למדי שום כוח למלחמות היא חוותה עוד הרבה מלחמות בישראל, ובני נהיה צנחן ונלחם במלחמות וגם הבן השני שלה נהיה צנחן אבל הוא נפצע לפני שהספיק לשרת הרבה ונהיה נכה, וככה החיים לא חסכו ממדי שום דבר, לא את השואה ולא מלחמות אחרות, למרות שכל מה שמדי רצתה בחיים זה לחיות את חייה בשקט בלי מלחמות. אפילו כשאנשים רבו ביניהם היה לה קשה לשאת את זה, כי כל ריב הזכיר לה מלחמה.

מדי למדה להיות עובדת סוציאלית והיא עבדה שנים רבות כעובדת סוציאלית וטיפלה באנשים. גם אחרי שהיא יצאה לפנסיה היא המשיכה לעבוד כעובדת סוציאלית עד שהיא היתה כבר ממש זקנה ולא נתנו לה להמשיך. מדי תמיד אהבה לעבוד הרבה ולדבר מעט. העבודה תמיד שימחה אותה והדיבורים בכלל לא שימחו אותה כי הם תמיד הזכירו לה דברים שהיא לא רצתה לזכור. עכשיו מדי כבר בת תשעים וארבע. היא חיה כבר שנים בלי אמיל ועוד הרבה יותר שנים בלי האח והאחות שלה. מאז שאמיל מת היא הרבה פחות שמחה כי אמיל תמיד ידע לרומם את רוחה. אמיל אף פעם לא היה בדיכאון למרות שהיו לו חיים קשים וגם הוא עבר את השואה. הוא נולד בבודפשט ובגיל חמש היגר עם הוריו לארגנטינה, אבל חמש שנים אחר כך הם חזרו לאירופה והתיישבו ברומניה, וככה אמיל הגיע למחנה עבודת כפייה עם שומרים רומנים שגנבו את פולי השעועית מהמרק ושמו במקומם אבנים קטנות, ככה שלאסירים נשארו רק מים בלי שעועית. בלילות היו מכים אותם מכות רצח בקרשים, והיה פחד להירדם, אמיל אמר שכל יום שם היה גיהנום, והגרמנים שילמו לו פיצויים של ארבעה מרק גרמני ליום. אחי אמר לי שזה היה הערך שחישב האס-אס ליום עבודה של יהודים, ולפי הערך הזה הגרמנים שילמו ליהודים פיצויים אחרי המלחמה. מדי קיבלה קצת יותר פיצויים למרות שהיא נכשלה בבחינה בגרמנית, כי הגרמנית שהיא למדה מהנאצים בטרנסניסטריה לא היתה גרמנית כל כך טובה.

אמיל היה מאד טוב אלי והרבה פעמים אני חושבת עליו ואני מאד מצטערת שהוא מת. מאז שהוא מת מדי הרבה פעמים בדיכאון, ובכל זאת היא חיה. היא כבר הפסיקה לבשל ולאפות עוגות לנכדים ולנינים והיא כבר לא עושה הרבה דברים, ולפעמים אפילו אין לה חשק שיבקרו אותה, אבל לרוב היא מאד שמחה כשמבקרים אותה. אני רציתי פעם לחפש את המסמכים של אחיה ואחותה בארכיב של הג'וינט, אבל אמרו לי שהעבירו את התיקים לארכיון בגרמניה. אני לא יכולה להבין איך הג'וינט העביר תיקים של ניצולי שואה לגרמניה. מה פתאם? למה? רציתי לעשות מזה עניין אבל גם אני כבר זקנה ואין לי כבר כוח לעשות עניין מדברים שמרגיזים. הרבה דברים שהיו צריכים להיות פשוטים הם מאד מסובכים וקשה לשנות את זה, אבל ככה זה בחיים. 

בתי שרון כתבה לי: לנו סבתא סיפרה שאמא שלה הגיעה לבקר אותה אצל האיכרה האוקראינית אבל בגלל שהלכה כל הדרך ברגל בשלג קיבלה נמק ומזה נפטרה. גם אמרה שלאבא שלה היה אוסף תקליטים של מוסיקה מצרית שהביא איתו משם והיה מאזין לה אבל היא לא אהבה את זה. לא הצלחנו להבין ממנה בדיוק מתי היה במצרים ומדוע.

   

יום השואה הבינלאומי 27 בינואר 2020

  

כינוס הפורום הבינלאומי לשואה

הייתי מאד צינית לגבי כינוס מנהיגי העולם בירושלים לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ ולמען המאבק באנטישמיות, אבל האירוע באמת היה מרשים ומרגש, גם אם היה ברור שהוא נועד בעיקר לרצות את ולדימיר פוטין כדי שיעזור לנתניהו במאמציו למשוך את לב העולים מרוסיה ולנצח בבחירות ובכלל להרשים את אזרחי ישראל, כדי שיעניקו לו מספיק קולות להקים ממשלה ולקבל חסינות מהעמדה לדין. אבל לפעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, והקריאה להילחם באנטישמיות מפי מנהיגי המעצמות היא חשובה מאד, כי אלימות שמקורה בשנאה תמיד צומחת על רקע של אווירה ציבורית ופוליטית שמעודדת אותה או לפחות סלחנית כלפיה, ולכן עמדה נחושה ומוצהרת של מנהיגים נגד שנאה ונגד אנטישמיות היא חשובה ומשמעותית. פוטין מצדו השתדל להיות חביב וידידותי ולא לעומתי מדי, נשיא גרמניה פרנק ולטר שטיינמאייר דיבר בכנות וביושר על התעצמות האלימות האנטישמית בגרמניה, והאירוע כולו כיבד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. לא מובן מדוע סורבה בקשתו של נשיא פולין לנאום באירוע שמתייחס לשחרור מחנה אושוויץ שבנוי על אדמת פולין. ללא ספק שילם נשיא פולין את מחיר ההצהרה המביכה שכפה על נתניהו לפני שנתיים, שיצרה הקבלה מוחלטת בין גורל הפולנים לגורל היהודים בשואה, ודיברה על אנטי-פולניות שמקבילה לאנטישמיות ושגרמה לרצח מיליוני פולנים, תיארה את הפולנים הרבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם כחריגים ואת העם הפולני כולו כמי שפעל בכל כוחו להציל יהודים, דבר שאין לו שחר. הצהרה זו והביקורת החריפה שמתחו עליה בצדק היסטוריונים בכירים הביכה מאד את נתניהו, והוא חשש שנאום של נשיא פולין באירוע יביך אותו בשנית, ואולי יקלקל את הרומן עם פוטין שנתניהו זקוק לו כעת בתקוה להשיב אליו את הקול הרוסי. קולות הפולנים בישראל – בניגוד למתרחש במכורתם הישנה - הולכים כידוע שמאלה, שהרי הם חמוצים ולא מתלהבים מנתניהו, וגם לא מנשיא פולין, שכן בשונה מרוב קהילות היהודים, יהודי פולין אינם חדורים אהבה למולדתם. רובם נמלטו ממנה לישראל שלא על מנת לחזור.

מה שעצוב הוא שההעדפה הישראלית לרוסיה, שלכאורה סיבתה היחידה היא עוצמתה של רוסיה וריבוי האינטרסים הישראלים ביחסי ישראל עם רוסיה, משקפת גם פער בלתי ניתן לגישור ביחסינו עם פולין בנושא השואה. כי פולין שונה מכל קורבנות הנאצים האחרים, שכן היא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים בשואה, ולהציג את הפולנים כמי שחוו בעצמם שואה, ומפיצה באופן רשמי וזדוני מושגים כוזבים כמו "ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו במלחמה", אמירה שלמרבה הצער אפילו מלומדים חוזרים עליה. המספר השקרי הזה נועד אך ורק למטרת ניכוס אסונם של היהודים לפולין על ידי צירוף מספר הקורבנות הפולנים שמוכפל פי שניים ליהודי פולין שנרצחו בשואה. הערכות מהימנות של מספר הקורבנות הפולנים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי, ומספר זה כולל קורבנות הפצצות ולוחמים שנפלו. המספר שלושה מיליון קשור לטענה פולנית שקרית שבאושוויץ נספו שלושה מיליון פולנים, בניגוד לאמת, שבאושוויץ נספו כמיליון וחצי יהודים ומספר הפולנים שנספו במחנה קטן. על סמך טענה שקרית זו היו בעבר ניסיונות בפולין להציב באושוויץ צלבים ולהציגו כמקום שבו עונו פולנים קתולים, שבכך תמך גם הוותיקן שמנסה לטשטש את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם היטלר על פי הקונקורדט שחתם נציג האפיפיור בגרמניה, לימים פיוס השנים-עשר, עם היטלר. להציג את יהודי פולין שאיבדו תחת הכיבוש הנאצי לא רק את אזרחותם אלא את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ונרדפו כחיות כ"אזרחים פולנים", ולמנות אותם יחד עם קורבנות פולנים, אמיתיים או מדומים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את המספר ששה מיליון קורבנות ולטעון שהיא קורבן שואה כמו היהודים ושיש תופעה של אנטי פולניות שמקבילה לאנטישמיות. זהו מעשה שפל שמביא לשיאה את האנטישמיות הקשה בפולין ואיננו מאפשר שום שיתוף פעולה פולני-יהודי בנושא השואה. דוקא רוסיה שאיבדה במלחמה כעשרים מיליון מאזרחיה, וזו הערכת הממעיטים, מכבדת את יחודו של האסון היהודי, ואיננה מנסה לנכס אותו לעצמה.

ולכן גם אם נמנע מנשיא פולין לנאום היום בטקס ביד ושם מסיבות פוליטיות ואינטרסנטיות והדבר צרם לרבים, וגם אם נשיא פולין וגם נשיא אוקראינה התחמקו מן הטקס בירושלים עקב העדפתה הבולטת של ישראל את רוסיה על פניהן, שיקף העדרה של פולין מן הטקס פער בלתי ניתן לגישור בין התפיסה הישראלית את הפולנים כמי שהרבו להסגיר ולרצוח יהודים בשואה לבין תפיסת הפולנים את עצמם כמי שעברו שואה בדיוק כמו היהודים.

ואת הפער הזה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהוא איננו קיים ושאפשר לגשר עליו בדברי חלקות ופלפולים.  

סיפור הצלתו בשואה של בן דוד אמי רישק

ברשימה הקודמת סיפרתי על דפי העד שמילא הדוד רובין, ראובן מרפלד, ב"יד ושם" במאי 1956, חודש לפני שנולדתי, והיום הסכים בנו של הדוד רובין, רישק, בשמו המלא ירחמיאל מרפלד, לספר לי על מה שעברו בשואה. הדוד רובין היה איש שקט מאד, מאופק מאד ואלגנטי, עם קרחת עטורה בשער שיבה. לאשתו של הדוד רובין קראנו דודה פאנצ'ה, כי לכולם במשפחה קראו בשמות חיבה. לאחות הגדולה של סבתא שרה קראנו הדודה שורצ'ה, ולבנה שלום קראנו שוניו, לסבתי שפרה קראו במשפחה שיינצ'ה, שזה יפה, והיא באמת היתה אשה יפה מאד, ועיני התכלת הענקיות שלה האירו את פניה אפילו כשהיתה זקנה מאד. היה לה גם שם גרמני, שרלוטה, שהופיע במסמכים אבל איש לא קרא לה כך. במוצאי שבתות היו כולם מתכנסים במרפסת של הדודה שורצ'ה בדירתה שברחוב מלצ'ט בחיפה, שורצ'ה וסבתי שפרה-שיינצ'ה, והדוד רובין ואשתו פאנצ'ה, והדוד הצעיר אריה-לייפצ'ו ואשתו טוני-טונצ'ה, ויהושע, הבן של הדוד יוסף ואשתו מתילדה שמתו בטרם עת, ולפעמים באו גם רישק ואשתו עדנה שהיתה צברית אבל השתלבה לגמרי במשפחה, ולפעמים באה גם טובה'לה, הבת היחידה של הדוד לייפצ'ו והדודה טונצ'ה שאהבתי במיוחד, כי היא היתה צעירה בהרבה מכל בני הדודים של אמי ויותר קרובה אלינו בגיל, וגם היתה תמיד חייכנית ושמחה. ידעתי שאמי עלתה עם הוריה ואחותה מסטניסלבוב שבגליציה בשנת 1936, וידעתי שהדוד רובין והדודה פאנצ'ה ובנם רישק נשארו בפולין בזמן המלחמה והתחבאו בבונקר, וכשהם יצאו משם רישק לא היה מסוגל ללכת. סבתא שפרה סיפרה לי את זה כמה פעמים ומחתה דמעה. ואמא סיפרה לי גם שלדודה שורצ'ה היו בעל ובן נוסף שמתו במלחמה. אבל רק היום, אחרי שמצאתי השבוע את דפי העד שמילא הדוד רובין ביד ושם בחודש מאי 1956, חודש לפני שנולדתי, ושרישק לא ידע עליהם עד שסיפרתי לו, הסכים רישק לספר לי על קורותיהם בשואה, וזה סיפור מדהים בשבילי, כי מה שידעתי עד כה היה כל כך מעט.  

רישק נולד בשנת 1934 בסטניסלבוב, אבל הוריו התגוררו בעיר מונאסטרז'יסקה. רישק אמר שלפני המלחמה אביו היה אדם אמיד. הוא ניהל בפועל את משרד הנוטריון בעיר. הנוטריון היה אציל פולני שאהב לבלות בציד ולא לעבוד, והשאיר לדוד רובין לנהל את המשרד, שכמו בארצות אחרות באירופה מילא תפקיד דומה למינהל המקרקעין במדינת ישראל ונרשמו בו עסקות מקרקעין ובעלות על מקרקעין, כך שהרבה אזרחים נזקקו לשירותיו ולדוד רובין תמיד היתה הרבה סבלנות לאנשים. רישק הלך לגן עברי, אבל שפת הדיבור שם היתה בעיקר פולנית, ורק כשחגגו את החגים היהודים הם למדו מעט עברית. אחר כך נכנסו הרוסים לגליציה ורישק עבר לגן רוסי, ששם הוא בילה שנה והוא זוכר ששם הם בילו כל היום והשכיבו אותם לישון בצהרים. אמו של רישק, הדודה פאנצ'ה, שקראו לה בעברית ציפורה ובפולנית פאני-פרנצ'סקה, גדלה בכפר אוקראיני קטן בשם שינקוף ליד העיר זלשצ'וצ'יקי, שנמצאת על נהר הדנייסטר בגבול גליציה-בוקובינה, ורב אחד שהיה חוזה עתידות ניבא לדוד רובין שהוא יתחתן עם אשה בשם ציפורה מסביבת זלשצ'וצ'יקי וכך היה. לאבא של פאנצ'ה שנקרא אברהם גולדהירש היתה בשינקוף חוה גדולה עם פרות וסוסים וסבא אברהם נתן לרישק במתנה סוס פוני שהוא נהג לרכב עליו מאז שהיה קטן. פעמיים בשנה, בחורף ובקיץ, נסע רישק הקטן עם אמו פאני לבלות בחוה של סבא אברהם גולדהירש בכפר שינקוף, שתושביו היו אוקראינים. זה היה המקום האהוב עליו. ובחופשת הקיץ 1941, כשרישק היה בן שבע, ובילה בנעימים בכפר שינקוף עם אמו וסבו ושני דודיו, תפסה אותם המלחמה.

רישק לא יודע מדוע ישן באותו לילה אצל המטפלת שלו, שהיתה קודם העוזרת של אמו ואחר כך גם טיפלה בו. אולי העובדה הזאת הצילה את חייו ואולי בני המשפחה ידעו משהו על מה שעומד לקרות ולכן שלחו אותו לישון אצל המטפלת, ואולי קיוו שתשאיר אותו אצלה. רישק איננו יודע. אבל בבוקר כשהוא חזר ברגל לבדו, דרך לא קצרה לדבריו, לבית סבו בחוה, הוא מצא את הדלתות פרוצות, הבית הפוך ואיש לא היה שם. רישק הלך איפוא לאחות סבו. שתי אחיות של סבו התגוררו גם הן בכפר שינקוף, והן לקחו איתו את רישק ויצאו בלילה דרך השדות לעיירה קרלובקה, שלשם הוגלו או ברחו יהודי שינקוף. בדרך פגשו אותם אוקראינים והיכו את שתי הדודות הזקנות, אך לילד רישק הניחו. בכל זאת הם המשיכו בדרכם והגיעו לקרלובקה. אחר כך התברר להם שהתושבים האוקראינים, שעם נסיגת הצבא הרוסי מגליציה קיבלו מעין אוטונומיה בחסות חיל החלוץ ההונגרי, משתף הפעולה עם הנאצים, החליטו להרוג את כל יהודי הכפר, והם כינסו את היהודים במרתף ושחטו אותם בסכינים, וגם את סבו ושני דודיו של רישק הם רצחו. פאנצ'ה הצליחה להימלט, ולחבור לבנה, ורובין שלח להם עגלה ממונאסטרז'יסקה שהביאה אותם חזרה לבית אביו של רובין במונאסטרז'יסקה.

סבו של רישק אברהם משה מרפלד התגורר במונאסטרז'יסקה בבית מרווח עם חצר שגידלו בה ירקות ותירס. הסבתא רחל הלכה לעולמה ואז באה הדודה שורצ'ה רוזנברג להתגורר עם אביה. בעלה של הדודה שורצ'ה נסע לאקוודור והיא נשארה בבית אביה עם שני בניה הבוגרים, שלום-שוניו ואהרן. הדוד לייפצ'ו שעבד בבנק נטה לקומוניזם והסתבך בצרות. הוא עשה מעשים אסורים כדי לסייע לעניים וחשש לעמוד לדין, לכן נמלט לפנמה יחד עם אחיינו שוניו, וכך למזלם נמלטו גם מהמלחמה. בפנמה הם ניהלו חנות. אשתו של לייפצ'ו טוני-טונצ'ה באה גם היא להתגורר בבית חמיה אברהם משה מרפלד. רישק אמר ששם היתה הפעם היחידה שמישהו היכה אותו. זה היה גרמני שהתגורר שם והסתובב עם סוס ועגלה כשהוא מחזיק בשוט ומצליף ביהודים. הוא עמד ליד שער הבית והגרמני קרא לו והצליף בו בשוט פעם אחת ונסע משם. סבא אברהם משה שיפץ את מרתף הבית והפך אותו לבונקר, ושם הם הסתתרו מהנאצים והצליחו לשרוד שתיים או שלוש אקציות. אבל הבן הצעיר של הדודה שורצ'ה אהרון נתפס ונרצח באחת האקציות וגם סבא אברהם משה נרצח על יד החיילים הגרמנים שהיכו אותו למות בקתות הרובים, אבל לרישק סיפרו שהוא מת בבית, ועד שהראיתי לו היום בדף העד שאביו מילא ביד ושם שהסבא אברהם משה נרצח באקציה הוא לא ידע את זה. לא היה לי אומץ לספר לו את הסיפור על המכות בקתות הרובים. שאלתי את רישק אם הוא פחד מהגרמנים והוא אמר שלא רק מהגרמנים, שמהאוקראינים והפולנים הם פחדו אפילו יותר.

בחורף של 1943 גירשו את כל היהודים שעוד נותרו במונאסטרז'יסקה לעיירה בוצ'אץ. הם הלכו ברגל לבוצ'אץ' בשיירה ארוכה ובבוצ'אץ' אמרו להם להיכנס לגור אצל משפחה יהודית אחת, והדוד רובין חלה שם בטיפוס, כי התנאים היו מאד גרועים, אבל הדודה פאנצ'ה טיפלה בו והוא הבריא. רישק זכר שהיא הצליחה להשיג לימון כדי שיהיה לדוד רובין החולה מיץ לימון טרי, ולא היה קל להשיג לימונים בפולין, בוודאי לא בזמן המלחמה. אחר כך  הם עברו לגור עם משפחה יהודית אחרת, וכל הזמן הם פחדו מהנאצים, אבל רישק אמר שלא היה לו משעמם, למרות שהוא היה כלוא בבית והוא היה כל הזמן הילד היחיד, לא היו הרבה ילדים בגילו שנשארו בחיים. אבל הדוד רובין ידע שהסכנה הולכת ומתקרבת אליהם, והוא פנה לפולני פנקביץ' שהיה הפולני היחיד בכפר של אוקראינים בקרבת מונאסטרז'יסקה. הדוד רובין הכיר את פנקביץ' ממשרד הנוטריון שהוא ניהל במונאסטרז'יסקה. פנקביץ' כבר היה איש זקן, והתגורר עם אשתו, בתו וחתנו. הם חצבו חדר בהר המיוער, באבן הגיר,  ודיפנו אותו בקרשים ובנו שם שני דרגשים. בחדר הזה החצוב בהר המיוער התחבאו עשרה אנשים במשך עשרה חודשים: רישק עם הוריו רובין ופאני, והדודה שורצ'ה והדודה טונצ'ה ואיש זקן אחד בשם באוכמן ועוד ארבעה אנשים שרישק איננו זוכר את שמם. הם הלכו לשם בלילה סוער, החתן של פנקביץ' לקח אותם לשם והוא היה מביא להם אוכל ולפעמים עיתונים ומספר להם קצת חדשות על המלחמה, אבל היה מעט מאד אוכל והם היו מאד רעבים. הם יכלו לדבר בלחש והיו צריכים להיות מאד בשקט, כי לפעמים עברו מעליהם אוקראינים והם שמעו אותם ואסור היה שהאוקראינים ידעו שהם שם. בדרך חזרה החתן של פנקביץ' לקח איתו ענפים כבדים מהיער וטישטש את עקבותיו בשלג כדי שהאוקראינים לא ימצאו את העקבות ולא יוכלו למצוא לא את היהודים ולא את מציליהם. עשרה חודשים הם שכבו בבונקר הזה ולא יצאו ממנו אף פעם. רק הדודה פאנצ'ה שכאבה לה מאד הבטן יצאה פעם אחת מחופשת לאוקראינית והלכה לרופא במונאסטרז'יסקה והצליחה לקבל טיפול ולחזור בשלום. בקיר הבונקר קדחו חורים ודרכם הם יכלו לראות את מסילת הרכבת ובהתחלה הרכבות היו נוסעות מגרמניה לרוסיה, אבל אחר כך הם ראו רכבות חוזרות לגרמניה, כשהנאצים נסוגו והצבא הרוסי התקדם לעברם. שלושה ימים לפני שהרוסים הגיעו לאיזור האוקראינים רצחו את פנקביץ' ואת חתנו שהצילו אותם. הבת של פנקביץ' באה לספר להם שהנאצים נסוגו והרוסים הגיעו. ואז הם יצאו. הם לא רצו לראות יותר את מונאסטרז'יסקה, והם הלכו בבוץ הגדול של אביב 1944 עד לעיירה סקאלאט בגבול המזרחי של גליציה לא רחוק מטרנופול, ושם הם נשארו שנה שלמה. כשיצאו מהבונקר רישק היה תשוש מהרעב ולא היה מסוגל ללכת, ואביו סחב אותו על הגב. הדוד רובין מצא עבודה בעיירה סמוכה, והדודה פאנצ'ה היתה נוסעת לטרנופול וקונה שם וודקה, מוהלת אותה במים ומוכרת את הוודקה המהולה לחיילים הרוסים שלא התלוננו, וככה היא הרוויחה כסף למחייתם, כי הדוד רובין קיבל משכורת מאד קטנה. רישק התאושש מהר ופעם ראשונה בחייו נהנה מהחופש. הוא הלך לבית ספר רוסי, שיחק כדורגל עם חברים והיה מבלה את זמנו עם מחלק המים של העיירה שהיו לו סוס ועגלה כדי לחלק את מיכלי המים, ורישק הסתובב איתו וקיבל רשות לקחת את הסוס בעצמו לאגם כדי להשקות אותו במים. זה לא היה כמו הפוני שהיה לו אצל סבא אברהם גולדהירש שהאוקראינים רצחו, אבל בכל זאת זה היה סוס, ורישק מאד אהב סוסים כל חייו, ודאג שגם הבנים שלו ילמדו לרכב על סוסים, למרות שבישראל וגם במקומות אחרים בעולם זה כבר לא מאד שימושי. בחוה של סבא אברהם גולדהירש בכפר שינקוף הוא למד לאהוב חיות, וכל החיים הוא אהב חיות וגם הילדים והנכדים שלו אוהבים סוסים וכלבים, כי יש דברים מהילדות שנשארים כל החיים, ואפילו השואה לא יכולה למחוק.

אחרי המלחמה שורצ'ה וטונצ'ה נסעו לפנמה, שורצ'ה כדי להתאחד עם בנה שוניו וטונצ'ה כדי להתאחד עם בעלה לייפצ'ו, ובתם היחידה טובה'לה נולדה שם בפנמה, ועכשיו אני מבינה למה היא היתה הרבה יותר צעירה מבני הדודים שלה, כי במשך שנים אמה היתה בפולין ואביה בפנמה, והם עלו לארץ רק בסוף שנות החמישים. הערב נזכרתי שטונצ'ה סיפרה לי פעם שהיא ולייפצ'ו גרו בית מול בית והכירו מילדות. וכל זה היה במונאסטרז'יסקה, שהיתה בה קהילה גדולה של יהודים, כמו בכל כך הרבה עיירות בגליציה שאת כולן הנאצים חיסלו.

הדוד רובין, שלא רצה להישאר עוד בברית המועצות, מצא עבודה בהיידנהיים שבגרמניה בארגון אונר"א, שאז ניהלו אותו שלטונות הכיבוש האמריקאים. האמריקאים יישבו אותם בשכונה שגירשו ממנה את הדיירים הנאצים ונתנו את בתיהם ליהודים, ושם מצבם היה טוב, אבל רישק שהצטרף לתנועת בית"ר בעיר וספג שם הרבה ציונות רצה לעלות לארץ ישראל, וגם הדוד רובין שכבר חידש את הקשר עם המשפחה בארץ ישראל רצה לעלות לארץ, ולמרות שהדודה פאנצ'ה רצתה יותר לנסוע לאמריקה ולחיות חיים נוחים יותר אחרי כל מה שהם עברו, בכל זאת הם עלו בשנת 1950 לישראל, ומעולם לא שבו לפולין או לאוקראינה אפילו לבקר, ורישק אפילו לא הסכים שהילדים שלו יסעו לשם. גם סבא מוישה שלי וסבתא שפרה אף פעם לא חזרו לשם אפילו לביקור, וגם אני לא נסעתי לשם, למרות שאמי ואחי ועוד בני משפחה נסעו לפולין אפילו כמה פעמים. מאות שנים המשפחה שלנו חיה בפולין אבל די. כבר אין לנו מה לחפש שם, ולבני המשפחה שלנו שנרצחו אין אפילו קבר שאפשר לעלות עליו, וגליציה עם כל הקהילות היהודיות התוססות ושוקקות החיים שלה כבר איננה קיימת, ומי שרוצה לראות את גליציה היהודית צריך לקרוא את הניצולים ו להקשיב לניצולים, כי גם חייה של יהדות גליציה וגם חורבנה נמצאים בסיפורים שלהם ולא בטיולים.

   

סבא רבא נרצח בעת אקציה

מדי פעם אני חוזרת ומחפשת עדויות ביד ושם על בני משפחתי בגליציה שנרצחו בשואה. עד כה לא ממש הצלחתי. אולי לא חיפשתי נכון. אבל השבוע מצאתי באינטרנט 33 דפי עד שמילא אחי סבתי ראובן מרפלד, הדוד רובין בפינו, בחודש מאי 1956, חודש לפני שנולדתי.

בכל דף עדות נכתב מה הקשר של המעיד לנרצח. לרוב היה כתוב בן דוד/דודה, לא את כל הנספים הצלחתי לחבר לבני המשפחה המוכרים לי. ראיתי מיד שרבים מביניהם היו ילדים. ואז מצאתי את הדף שבו הדוד רובין הגדיר את עצמו: בן, והחסרתי פעימה.

ובכן זהו הדף של אבי סבתי שפרה, סבא רבא שלי, שאפילו את שמו לא ידעתי. לפחות אינני זוכרת ששמעתיו אי פעם. אברהם משה מרפלד קראו לו. שמה הגרמני של משפחת מרפלד Meerfeld, נכתב כך. פירושו בעברית "שדה-ים". המלים האלה מרעידות אותי. שני שמותיו הפרטיים, אברהם ומשה, כשם שני סביי, משה שטרסברג ואברהם מרגלית. האם סבא רבא שלי נקרא על שם שני סביו? אינני יודעת.

גם את שמה של אם סבתי לא ידעתי. סבתא הזכירה אותה לפעמים, לרוב בהקשרים של אוכל. כשהכינה לי, נדמה היה לי תמיד שבמיוחד עבורי הכינה, מלבד אוזני ההמן ממולאות הפרג, ה"הומן-טאשן", את אוזני ההמן המיוחדות שלה, הממולאות ריבת פובידל, ריבה סמיכה של שזיפים שחורים, שלימים אלמד בוינה שאלה עוגיות אוסטריות שנקראות "פובידל קולאטשן" – מאתיים שנה היתה גליציה תחת שלטון אוסטרי, והמאכלים האוסטרים הטיפוסיים התחבבו ונכנסו גם לתפריט של יהודיה – חזרה סבתי ואמרה: "אמא שלי תמיד הכינה אוזני המן עד שבת הגדול, וגם אני". וכך נחרתה אם סבתי שלא ידעתי את שמה בזיכרוני: ספוגה בריחה של ריבת הפובידל הריחנית, ובצק השמרים העוטף אותה ברכות, כמו שסבתא היתה מחבקת אותי בלילות החורף הקרים ומדקלמת לי שיר חיילים אוקראיני – רוב תושבי גליציה היו אוקראינים, ובני משפחתי דיברו את שפתם כנראה טוב יותר משדיברו פולנית. הו מאמע מאמע, החלה סבתא לדקלם, ואני זכרתי רק את השורה האחרונה: בּוּדוּ נֶה פַּנַמֶה. הו אמא, אל תבכי לנו, אנחנו נהיה אדונים, וחשבתי שאולי גם לסבתי דיקלמו את השיר הזה כשהיתה ילדה קטנה, בלילות החורף הקרים פי כמה של אוקראינה. עכשיו מצאתי בדף העד את שמה של אם סבתי, סבתא רבא שלי: רחל לבית גרוס. תמיד אהבתי את השם רחל, וכעת אני יודעת שזה היה שמה. היא היתה בת מזל למות לפני המלחמה. סבא רבא אברהם משה מרפלד לא היה בר מזל. הדוד רובין כתב שהגרמנים הרגו אותו בעת אקציה. עכשיו מתערבל זיכרוני בקטעי הסיפורים ששמעתי: אחי סיפר שסבא רבא שלנו הוכה למוות בקתות הרובים של הגרמנים. הסיפור הזה התבלבל בזיכרוני עם סיפור שסיפרה לי סבתי שפרה יותר מפעם אחת: שהחיילים הנאצים הפשיטו את חזן העיירה בשלג והכריחו אותו לשיר, ואז היכו אותו למוות בקתות הרובים. סבתא שפרה לא סיפרה לי על אבא שלה, אולי לא היתה מסוגלת. בזמנו חשבתי שאולי אחי התבלבל עם סיפור החזן, אבל שני הסיפורים אינם סותרים: גם החזן וגם סבא רבא שלי הוכו כנראה למות בקתות רובי הגרמנים, ואולי כך בחרו הגרמנים לרצוח את הזקנים. לכן כתב הדוד רובין : "נהרג על ידי הגרמנים בעת אקציה", ולא נהרג באקציה, כי באקציה רצחו ביריות רובים, אבל את הזקנים והילדים רצחו במכות, וסבא רבא אברהם משה היה כבר בן שבעים. אינני זוכרת אם ראיתי פעם את תמונתו אצל סבתא. רק עכשיו אני חושבת על כך שמעולם לא נתלו על קירות ביתם של סבא וסבתא צילומים. האם בגלל שסבא האורתודוקסי חשש לעבור על לא תעשה לך פסל וכל תמונה, או אולי חששו שאם אנו הילדים נתבונן בתמונות נשאל שאלות שעליהן הם יתקשו לענות? עכשיו אני מנסה לדמיין את סבא רבא שלי: האם היו לו עיניים כחולות וגדולות כמו לסבתא שפרה, ושיער חום שופע? תמיד גידלה סבתא שיער ארוך מאד, והיתה אוספת וקולעת אותו על ראשה בהמוני מסרקים זעירים וסיכות, אבל בלילות התירה אותו והוא גלש על גבה כמו גלימה. אני רואה לפני עיני זקן עטור שער שיבה וזקן לבן וארוך ועיניו כחולות וצלולות. האם אמצא עוד את תמונתו? את דירותיה של אמי נעלה גיסתי לאחר שהסתירה מאיתנו את דבר מותה וקברה אותה בלעדינו, וכעת מתגוררים שם ילדי אחי ואינם מתירים לנו להיכנס. אלבומי התמונות של הורי אמי היו שמורים שם, אם לא הושלכו עם תמונותיהם האחרונות של בני משפחתנו הנרצחים. בקושי יש לי תמונות אפילו של סבי וסבתי. באותם הימים לא הירבו לצלם, ולרוב הצטלמו אצל צלמים מקצועיים, רק בהזדמנויות מיוחדות. אולי בכל זאת ראיתי פעם תמונה באלבום של אבי סבי, ותמונה אחת זכורה לי במיוחד, תמונת משפחתו של בן דוד אמי מצד סבי שרגא, שברח בגיל תשע מאחת עשרה אקציות והגיע עד ברית המועצות, ובתמונה רואים גם את הוריו ואת אחותו בתיה שנרצחו בשואה. האם היתה באלבומים גם תמונה של סבא רבא אברהם משה לפני שסבי וסבתי עלו לארץ? כבר אינני זוכרת. אולי פעם אזכה עוד לראות.

למרות המקום הצר לכתוב בדפי העד, הבחין הדוד רובין בין מי שנרצחו באקציה, כאשר כינסו את היהודים בצורה מכוונת וירו בהם למוות, למי שנרצח באופן אקראי יותר, ובין מי ששולח להשמדה במחנה הריכוז בלזץ, שבו נרצחו רבים מבני משפחתנו. ניסיתי ליצור עץ משפחתי קטן. בדף העד מצאתי גם את שמות הורי סבא רבא שלי: שמעון ורוניה. והנה עוד בן של שמעון ורוניה, אחי סבא רבא שלי יצחק מרפלד. גם הוא היה סוחר. על סבא רבא שלי כתב הדוד רובין "סוחר ובעל נכסים". מעניין לאלו נכסים התכוון. האם היו לו דירות, או אולי טחנת קמח, או פונדק, כמו לרבים מן היהודים שהיו חוכרים את נכסי האדונים ומפעילים או משכירים אותם, מין אנשי ביניים כאלה, ששנואים על שני הצדדים בקצוות, האדונים והאיכרים. אחי סבא רבא יצחק ואשתו פייגה התגוררו בעיירה בריש Barisz, שבה נולד גם סבא רבא שלי. אבל יצחק נשאר בעיירת הולדתו, ואילו סבא רבא שלי עבר עם משפחתו לעיירה מונסטרז'יסקה Monasterzyska, שבה כנראה נולדה סבתי שפרה ונולדו אחיה. אולי בגלל שלא ידעתי את שם העיירה הנכון התקשיתי למצוא פרטים על משפחתה. חיפשתי את קרובי משפחתי הנספים בסטניסלבוב, שבה חיו סבי משה שטרסברג וסבתי שפרה בטרם עלו לארץ ובה נולדה אמי וחיה עד גיל שמונה, כאשר לפי סיפורה הטילה עליה המורה לדקלם שיר לכבוד שליט פולין המרשל פילסודסקי שבא לבקר בבית הספר, וכשלקחה אותה המורה לביתה כדי לשנן את הדיקלום, שמעה אמי את בעל המורה שואל אותה: לא מצאת מישהו אחר מלבד הז'ידובקה? וכשסיפרה זאת אמי לאביה הוא כעס כל כך ואמר: מספיק, עולים לארץ-ישראל. אולי לבעל האנטישמי של המורה אנו חייבים את הצלתם מציפורני הנאצים. אבל סבתי הגיעה מהעיירה מונסטרז'יסקה, ושם נותרה משפחתה, ושם חי גם הדוד רובין ומשפחתו עד שהוכרחו לעבור לעיירתו של עגנון בוצ'אץ'. בשבוע הבא אפגוש את רישק, בנו של הדוד רובין, והוא, הילד שגדל עד גיל עשר בבונקרים ובמקומות מסתור, ושסבתי סיפרה לי כשיצאו מן הבונקר הוא לא ידע ללכת, עד גיל עשר נאלץ לשכב בבונקר ולא ידע מהו משחק ילדים ומהי שמחת ילדים, ובשנת 1950, כשעלה לארץ בגיל שש עשרה, כך אמר לי רישק, התחילה אצלו הספירה מחדש ואת כל מה שהיה קודם הוא רצה רק למחוק ולשכוח, אבל הסכים לספר את סיפורו בחוג המשפחה לבנים ולנכדים, וכעת ניאות לספר גם לי את סיפורו, שהיכרתי רק בקצרה מדברים שסיפרה לי סבתי בתמציתיות. היא לא אהבה לבכות לידינו ולכן סיפרה רק מעט ממה שידעה. על דודה יצחק מרפלד ומשפחתו לא סיפרה לי. עכשיו אני יודעת מדפי העד של הדוד רובין שמסר ליד ושם חודש לפני שבאתי לעולם שהדוד יצחק נרצח במחנה הריכוז בלזץ בשנת 1943 בהיותו בן ששים, ושאשתו פייגה לבית אשכנזי נרצחה על ידי הגרמנים במונסטרז'יסקה בהיותה בת 58, שבתם הנשואה של יצחק ופייגה, פרידה קירשנר, שחיה עם בעלה בעיירה יזירז'אני Jesierszany נרצחה על ידי הגרמנים בשנת 1943, בהיותה בת 33 שנים. שאחיה משה, יליד 1913, נרצח בידי הגרמנים בשנת 1943 בבוצ'אץ', וששתי הבנות הצעירות בראנה בת השבע-עשרה ורוניה בת החמש-עשרה נרצחו גם הן בבוצ'אץ'. האם היו לאחי סבא רבא שלי יצחק מרפלד ואשתו פייגה עוד ילדים, שאולי מי מהם שרד?  אני מאד מקוה שכן, כי הבדל השנים בין משה לבראנה גדול. אבל עדיין לא העמקתי לחקור. אולי נמצאו ניצולים ואולי עוד מילדיהם נספו ולא מצאתי. אבל כעת אני יודעת שסבא רבא שלי נרצח בידי הגרמנים וגם אחיו יצחק וגיסתו פייגה וארבעת ילדיהם פרידה ומשה ובראנה ורוניה נרצחו בידי הגרמנים. לכולם יש שם ולכולם היו פנים, ואני רוצה לזכור אותם ולדעת, כל מה שאוכל ללמוד ולזכור ולהזכיר. ארורים הגרמנים הרוצחים וארורים מלחכי פנכתם השוכחים והמשכיחים.

יום השואה תשע"ט

עוד מאמרים בנושא השואה תוכלו למצוא תחת התגיות שואה, הכחשת השואה, מלחמת העולם 2, נאצים, אדולף היטלר, דר שטירמר ועוד.

חנה קראל / הוכחות לקיום

את קובץ סיפוריה המתורגמים של חנה קראל "הוכחות לקיום", שהתפרסם בסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד לפני כעשרים שנה, מצאתי בחנות של ספרים משומשים והוא מיד משך את תשומת לבי, כי אהבתי מאד את ספרה "שוב מלך לב אדום" שיצא שנים אחריו, גם כן בהוצאת עם עובד, וגם שמחתי לראות שתירגם את סיפוריה, (מתוך שני קבצי סיפורים שפירסמה בשנות התשעים בפולין) יורם ברונובסקי המנוח, שאני מתגעגעת מאד לכתבות שלו במוסף הספרותי של "הארץ", שמאז לכתו איננו כשהיה. זהו אוסף סיפורים מטלטלים שעוסקים בשואה ובזכרון השואה, ולא פחות מכך הם עוסקים בזהות, זהויות שהשואה ריסקה והעלימה והותירה מהן רק שברי פסיפס שמנסים לחבר, ומכיוון שהוא עוסק בזהות הוא עוסק גם באבהות ובאמהות ובאופן שבו הם מעצבים את זהותו של אדם.

מאז שמצאתי את הספר קראתי בעצם רק אותו. כמה סיפורים קראתי פעמיים, ואת הסיפור הראשון שלוש פעמים. זה סיפור על זוג פולני חשוך ילדים שמחביא בביתם יהודיה צעירה שבעלה נרצח. יום אחד מודיע הבעל לאשתו שהיהודיה בהריון ושלא תעלה בדעתה להלשין עליה. אשתו מעמידה פנים שהיא בהריון ולאחר הלידה מציגה לשכנות את התינוקת כבתה. אחרי המלחמה נעלמת היהודיה. הבעל מחפש אותה, והיא שולחת שליחים לבקש את בתה, אבל הזוג מסרב להיפרד מהילדה ומגדל אותה כבתו. היהודיה משתקעת בגרמניה ושולחת משם מתנות לילדה. בבגרותה מנסה הבת ליצור קשר עם אמה יולדתה, שחליפות מבקשת לראותה ואז דוחה אותה מעל פניה. כשבנה של הבת מבקש לקבל מאמו תשובות על סבתו, היא איננה יודעת להשיב לו, שהרי איננה יודעת בעצמה מי היא ומה משמעות הדבר שהיא בתה של היהודיה, שמתברר שהיא בתה היחידה ולא נולדו לה עוד ילדים, אולי בגלל התנאים שבהם ילדה את בתה יחידתה, שהפכה לבתם של מציליה-שוביה? זו רק מחשבה.

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור של אידה פינק על איכר שמסתיר נערה יהודיה ומנצל אותה, סיפור שגרם לי להבין שלהצלה היו לעתים צדדים אפלים. סיפוריה של חנה קראל מציגים את הצלת היהודים ללא הקיטש וההאדרה העוטפים אותה בתעמולה הפוליטית הרווחת בארצות הכיבוש הנאצי ובפולין של ימינו במיוחד: מצבם הנואש של היהודים הוא הזדמנות מבחינת הפולני המציל – לעתים הזדמנות כספית, לעתים הזדמנות מינית, בסיפור הזה זו הזדמנות להשתמש ביהודיה חסרת האונים כפונדקאית, כפי שמכנים זאת היום, באותה מידה של ניכור, נצלנות והיתממות שמאפיינים את צרכני הפונדקאות וסרסוריה באשר הם. הסיפור מעורר שאלות שתשובות עליהן אין: מאין הגיעה האשה היהודיה אל הבעל, שהביא אותה יום אחד לאשתו ואמר שחייבים לעזור לה. כיצד הכיר את האשה היהודיה? האם ניהל איתה רומן עוד לפני המלחמה? האם אנס אותה? האם אהב אותה? אחרי המלחמה ניסה לחפש אותה, אמר לבתו שאמה חיה בהמבורג ושתבקר אותה. מדוע? הרי הוא ואשתו גידלו את הילדה. מדוע חשוב היה לו שתדע מיהי אמה, שתכיר אותה? האם אהב גם את אשתו העקרה, שחי איתה ועינה אותה? ומדוע לא הלשינה אשתו על האשה שבעלה בגד בה איתה? האם מרוב פחד מבעלה? או אולי גם היא רצתה קודם כל בילדה שגידלה אותה כבתה ועם השנים החלה להאמין שהיא בתה? אולי זו איננה שאלה, אולי ברור הדבר שהבעל ואשתו שניהם חפצו בילדה, הרי כל עוד התנהלה המלחמה היתה היהודיה כלואה בביתם ולא יכלה לקחתה מהם. האם נמלטה אחרי המלחמה מפני הבעל? מפני האשה? מפני שניהם? האם בכלל אהבה את בתה, שאולי נולדה לה מאונס, למרות שהאשה מתייחסת אליה כאל מאהבת של בעלה. האם באמת היתה כזו, או שרק נכנעה לו כדי לשרוד, כפי שהיא טוענת בעצמה? מה מרגישה אשה שבתה היחידה גדלה אצל אם אחרת? מה היא חשה כלפי עצמה ומה היא חשה כלפי הילדה?  

ולעתים, כמו בסיפור "דיוקן עם כדור בלסת", הופך המציל עצמו לרוצחם של היהודים שהחביא, אם מתוך פחד, אם מרשעות או תאוות בצע. סיפורים כאלה סופרו הרבה. ההצלה היא לפעמים כלא, לפעמים מלכודת. צדיקות גמורה היא נדירה. בסיפוריה של חנה קראל אין צדיקים. בסיפור "האורן", מסופר על הצלתה של ילדה שנמצאה בזמן המלחמה לבדה ביער. זהו סיפור שיש לו פנים שונות: אשה מגלה שהיא בת מאומצת, כך מספרות לה אחיותיה, שנמצאה משוטטת ביער. האם היא בתה של יהודיה שיצאה מן היער ונרצחה, או שמוצאה הוא אחר? האם זה סיפור על ניסיון לכונן זהות אבודה על רקע השואה, או בכלל סיפור על ניסיון לסחוט כספים ממשפחות יהודיות בארצות הברית, שמחפשות חיפוש נואש אחר קרובי משפחה שאבדו להם בשואה. האם זה סיפור של נוכלות, או סיפור של חמלה? הסיפור הזה טילטל אותי במיוחד, ולא רק מפני שיש בו תיאור של רצח מזעזע. אולי העובדה שקראתי אותו במשרד הפנים, כשהמתנתי לקבל תעודת פטירה של אמי, גרמה לי לתחושה כל כך מוזרה. מה שאיננו יודעים על הורינו הוא מה שאיננו יודעים על עצמנו, מה שמענה אותנו כל חיינו. ואולי זה דוקא מה שאנו כן יודעים, ובוודאות? מאז מתה אמי אני קמה בכל בוקר בתחושה מוזרה שאיני יכולה לפענח, כאילו לא העדר של אמי אני חווה אלא דוקא חדירה לחיי של דמות זרה ומוזרה שהופיעה פתאם. אני חושבת על מה שמעולם לא ידעתי בוודאות או בכלל, ואולי לעולם לא אדע. לפני מותו ביקש ממני אחי להמשיך לחקור את הפרקים הנסתרים בחיי אבי שהיה קומוניסט מנעוריו, עד מתי? אולי כל עוד היתה בו נשמה? כל עוד היה אחי בהכרה חיפשתי בדבקות אחר מסמכים שיטילו אור על התעלומות בחיי אבי, בעיקר כדי שאחי יזכה להתוודע לפני מותו לעוד פיסה של אמת מזהותנו ומחיינו שהיתה נסתרת מעין, אחרי שאיבד את הכרתו ומת הפסקתי לחפש, כבר לא ידעתי למען מי, למען מה. מי אנחנו בכלל, מי היו הורינו, מה יישאר מאיתנו לילדינו. האם ישאו גם הם את כאב ההורים העובר בירושה? את כאב הילדים הגדלים ללא אהבה? ומי יכול בכלל לסלוח, אם גם הילדים שניטשו בשואה כדי להציל את חייהם, אינם יכולים לסלוח, לא לאם שנרצחה ולא לזו שניצלה. 

יום השואה הבינלאומי 2019

מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן

את מריה שמידט פגשתי בסוף שנות השמונים. נדמה לי שהיא התקשרה וביקשה להיפגש. היא שהתה אז בישראל, כפי שאמרו לי אחרים וגם היא עצמה, לצורך מחקר על הציונות, אבל איתי היא דיברה, למיטב זיכרוני, בעיקר על מרצה שתרגמתי עבורו כתבי יד לטיניים מהמאה השמונה עשרה על יהודי הונגריה, והגשתי נגדו תביעה לבית הדין לתביעות קטנות לאחר שהשתמש בשמי כדי לקבל מילגת מחקר שלא העביר אלי. שבוע לאחר הגשת התביעה נכנס הכסף לחשבוני ומשכתי את התביעה. אני מניחה שהגשת התביעה היתה צעד מאד יוצא דופן מצד עוזרת מחקר באוניברסיטה, ששמעו הגיע עד לבודפשט, אבל בשונה מרוב עמיתי הייתי אם לשתי בנות שגידלתי לבדי והייתי קודם כל אמא, וכפי שאחי המנוח נהג לומר היו לי Nebenfaecher, "תחומי התמחות צדדיים", כלומר ידעתי לקרוא כתבי יד עתיקים בשפות הרלוונטיות ויכולתי לתרגם אותם לעברית, מה שגרם לי להבין במהרה שאולי לא אמצא פרנסה כהיסטוריונית, אבל תמיד אוכל לקושש מעט כסף למחייתנו מעבודות תרגום, ואין לי לפיכך סיבה אמיתית לזחול על גחוני לפני מרצים ופרופסורים שהסתכלו עלי מלמעלה למטה, מה שאינו קשה במיוחד כשמדובר במטר וחצי של אשה. לא הרגשתי נוח בשיחה עם מריה שמידט ולא אהבתי את זה שהיתה מעודכנת מדי בכל מה שנוגע לתולדותי באוניברסיטה העברית. היה משהו מאד תוקפני בידענות ובביטחון העצמי שלה. היא היתה אשה גבוהה ואלגנטית, עם שיער בלונדי-אדמוני ארוך, מאד כריזמטית ורהוטה, מה ששיווה לה תדמית מבוגרת משלושים ומשהו שנותיה באותם ימים. אחר כך דיברתי עליה עם ההיסטוריון רוברט ויסטריך שהלך לעולמו לפני מספר שנים. גם הוא נפגש איתה בארבע עיניים, וגם הוא חש חוסר נוחות שהתקשה להגדיר את סיבתו. אמרתי לו שהיא אשה שיש בה משהו מאד מושך ומשהו מאד דוחה והוא לגמרי הסכים.

עברו שנים עד ששמענו שמריה שמידט התעניינה בציונות בעיקר כדי לקשר בינה לבין הסטאליניזם, ושלא אהבת ישראל הביאה אותה אלינו. במלים אחרות, המחקר ההיסטורי של מריה שמידט שוטט במחוזות המפוקפקים של זיהוי היהודים עם הקומוניזם, זיהוי שמקורו בתעמולה הנאצית שהקפידה לתאר את הקומוניסטים כ"יודובולשביקים". ומכיוון שמריה שמידט איננה אוהבת להשאיר חללים ריקים, היא חקרה גם את היודנראטים והגיעה למסקנה שהיהודים שיתפו פעולה גם עם הנאצים, בהשמדת עצמם. בקיצור, מריה שמידט עסקה בעיקר במחקרים היסטוריים שנועדו לגלגל אשמה כזו או אחרת על היהודים, ולספק כיסוי עובדתי כלשהו לאנטישמיות אחרי השואה, זו שתפקידה העיקרי להתגונן מאשמת רצח היהודים בשואה, אשמה שלהונגרים, בני בריתם של הנאצים, יש בה חלק נכבד, ולכן הצורך מצדם לגלגל את אשמתם על קרבנותיהם היהודים גדול במיוחד, ולכך מקדישה מריה שמידט את חייה: לפטור את ההונגרים מכל אשמה ברצח היהודים, ולהפוך את היוצרות, כך שהיהודים יהפכו מקרבנות לרוצחים, וההונגרים מרוצחים לקרבנות. דיעה זו, שלהונגרים אין כל אחריות לשואת יהודי הונגריה, ורק הנאצים אחראים לכך, הביעה מריה שמידט במפורש בתוקפנות חסרת המעצורים המאפיינת אותה, במאמר שפירסמה בשנת 2014, שם תקפה בבוטות את השמאל והליברלים שלדבריה מתנשאים על העם ההונגרי, ומשלמים מס שפתיים לנושאים החביבים על האימפריות, שכוללות מבחינתה את רוסיה, ארצות-הברית והאיחוד האירופי, והיא מציינת בסוגריים מהם הנושאים האלה: שואה, גזענות, צוענים, נישואי הומוסקסואלים. נושאים שאינם מעניינים את העם ההונגרי השורשי תחת שלטונו הלאומי האותנטי של ויקטור אורבן.

איימי סודארו Amy Sodaro, שפירסמה לאחרונה מחקר משוה של מוזיאונים לתיעוד זוועות, Exhibiting Atrocity, שפרקו השלישי עוסק בפרוייקט חייה של מריה שמידט, "בית הטרור" בבודפשט, מתארת את מריה שמידט כך: "היסטוריונית בהכשרתה, שהיתה אחת היועצים הפוליטיים הקרובים ביותר לויקטור אורבן, ומנהלת המוזיאון מראשיתו." במלים אחרות: קודם כל פוליטיקאית ותועמלנית של מפלגת פידס של אורבן, והיסטוריונית בעיקר עבור הפרוטוקול. רשמית מנהלת מריה שמידט את "הקרן הציבורית לחקר ההיסטוריה והחברה של מרכז ומזרח אירופה" שנתמכת על ידי ממשלתו של אורבן, והקרן רכשה בשנת 2000 את הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60, שבו הוקם "בית הטרור". רעיון הקמת המוזיאון היה של יוז'ף סאג'ר, שהנהיג את מפלגת פידס לפני ויקטור אורבן, וכשאורבן עלה לשלטון בשנת 1998 החלו ההכנות להקמתו, ולמרבה הצער הוא אף נפתח לציבור בשנת 2002, בטרם איבד אורבן את השלטון לטובת הסוציאליסטים – בבחירות הבאות אורבן חזר לשלטון, וכמו ידידו הטוב נתניהו מחזיק בו בעוז ומכרסם בהתמדה בדמוקרטיה ההונגרית הצעירה והשברירית, והמוזיאון הוא מזמן עובדה קיימת וגם מושך קהל רב. כפי שאמרה מריה שמידט לאיימי סודארו, היא יצרה את המוזיאון כך שיפנה קודם כל אל הלב, ורק אחר כך אל השכל, וכך שיעניין גם את בתה שהיתה בת חמש-עשרה כשנפתח, ולא כמו כל המוזיאונים האלה שמכבירים עובדות על השואה ועל הרקע האנטישמי שלה, ועלולים לגרום לאנשים לחשוב כל מיני מחשבות לא רצויות.

הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60 שבו הוקם בית הטרור, הוא בניין שבשנת 1944 השתלטה עליו מפלגת צלב החץ והשתמשה בו כמטה הראשי וכבית הסוהר שלה, ולאחר המלחמה עבר לידי המשטרה החשאית ההונגרית שהשתמשה בו עד 1963. ההיסטוריה של הבניין נתנה איפוא לגיטימציה למטרה הפוליטית של פידס: ליצור חיבור והקבלה בין הנאצים לבין הסובייטים, כאשר מתחת ליצירת המשוואה בין שני המשטרים, מסתתרת מטרה זדונית עוד יותר: על ידי יצירת זהות בין פשעי הנאצים והקומוניסטים ושימוש בזיהוי האנטישמי-נאצי בין קומוניסטים ויהודים, להציג דוקא את ההונגרים, שמבין העמים האירופים היו פעילים במיוחד ברצח יהודים, כקרבנות של שלטון הטרור היודובולשביקי, ומצד שני לטהרם כליל מאשמת רצח היהודים בשואה. מגדלנה מרשובסקי, שחוקרת את התרבות הפוליטית בהונגריה, מתארת במאמריה כיצד הופכת פידס בהנהגת אורבן את היהודים לפושעים על ידי זיהוים עם הקומוניסטים שדיכאו את הונגריה, והצגתם כניגודו של העם ההונגרי הההיסטורי. למשל בסרטון תעמולה של מפלגת פידס במערכת הבחירות שניהל אורבן בשנת 2010, ובה ניצח את הסוציאליסטים ברוב גדול, נשמעה האמירה הבאה:

"המדינה ההונגרית היא בת אלף ומאה שנה. השמאל ההונגרי הוא בן מאה שנה. ב-11 באפריל אנו בוחרים: אישטוון הקדוש או בלה קון. זו השאלה! כוונתי היא: ב-11 באפריל יכבוש אישטוון הקדוש מחדש את המדינה מידי בלה קון ותומכיו."

אישטוון הקדוש שמלך על הונגריה במאה העשירית לספירה נחשב למייסדה של הונגריה ולאבי הנצרות בהונגריה, ומסמל לפיכך הן את הלאומיות ההונגרית ואת הנצרות ההונגרית. בלה קון הוא מנהיג קומוניסטי שאביו היה יהודי מומר בשם כהן ואמו קלוויניסטית, ובשנת 1919 הקים רפובליקה קומוניסטית בהונגריה שהחזיקה מעמד כארבעה חודשים והוכרעה בידי כוחותיו של מיקלוש הורטי, שמאז משל בהונגריה ביד חזקה, ולימים כרת ברית עם היטלר וצירף את הונגריה למדינות הציר. למרות שנולד וגודל כקלוויניסט, שם אביו כהן שהוחלף לקון ואמונתו הקומוניסטית, הפכו את בלה קון לשם גנרי ל"יודובולשביק" האיקוני, ולמרות שמדובר כאן על אישטוון הקדוש הנחשב לאבי האומה ההונגרית, כל הונגרי זוכר היטב שמי שהכריע את בלה קון הוא מיקלוש הורטי בן בריתו של היטלר, שעמו מזדהה אורבן במובלע. בהמשך שלטונו יחליף אורבן את בלה קון כדמות אויב באיל ההון היהודי ג'ורג' שורוש, שממלא אצל אורבן את משבצת היהודי השמאלני המשוקץ ואויב האומה, כפי שמבינים הכל מלבד ידידו הטוב של אורבן בנימין נתניהו, שבדומה לאורבן המסר המרכזי של שלטונו הוא דמוניזציה של השמאל והעלאה על נס של הימין האנטישמי בעולם, כמו גם הכחשת השואה (היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון, פולין פעלה להציל את היהודים וכו').  

נשוב לבית הטרור, שכפי שמתארת איימי סודארו בספרה הוא מיפגן של קיטש, תעמולה וטעם רע, מעין לונה-פארק זוועות. הטעם הרע והתעמולה מתחילים כבר במראה החיצוני שמכער את הבניין ההיסטורי היפה: מגגו נמתחו סוככים שחורים שעליהם המלה "טרור" במהופך, כך שקרני השמש יוצרות, לפחות בחלק מן היום, את המלה "טרור" במרומי קירות הבניין. בנקודת המיפגש של הסוככים בחיבור שני קירות הבניין, מופיעים זה לצד זה צלב החץ והכוכב האדום, כדי שנבין שמדובר בתופעות זהות. עם זאת למפלגת צלב החץ ולשואה מוקדשים רק שני חדרים בבניין שבו למעלה מתריסר חדרים, וגם הם מוקדשים לתצוגה מוזרה: למשל בובות לבושות במדי צלב החץ שמקיפות שולחן – אחד מאנשי המוזיאון אמר לסודארו – ברצינות גמורה – שזו "סעודה אחרונה של שנאה". האסוציאציה הנוצרית לא בדיוק מעבירה מסר של הסתייגות גמורה מאנשי צלב החץ, שמילאו תפקיד מרכזי ברצח יהודי הונגריה. הפריטים משוחזרים ולא מקוריים, דבר שמאפיין את רוב המוצגים במוזיאון, שמבחינה זו הוא אכן יותר מיצג תעמולה ממוזיאון, והתצוגה מלווה במוסיקה ואפקטים רבים שאמורים להמחיש במיוחד לנוער כמה נורא היה הטרור הקומוניסטי. במרתף הבניין מוצגים תאי עינויים, מכשירי עינויים וגרדום, שהשתייכו לכאורה לשלטון הקומוניסטי. גם הם אינם מקוריים ואינם מייצגים שום דבר אמיתי – במציאות מעולם לא היה באנדרשי 60 גרדום. המסר הבולט של בית הטרור: ההונגרים סבלו מהנאצים ואחר כך נורא סבלו מהקומוניסטים. הם בעצמם רק קרבנות חסרי-אונים של שני משטרי טרור.

מריה שמידט סיפרה לאיימי סודארו שהיוזמה להקמת המוזיאון הגיעה לאחר שבית המשפט העליון של הונגריה פסל חוק שהעביר הפרלמנט ההונגרי בראשית שנות התשעים, חוק שאיפשר להעמיד לדין את מי שפשעו מטעם המשטר הקומוניסטי, במיוחד לאחר דיכוי המרד ההונגרי בשנת 1956. בית המשפט העליון פסל את החוק בטענה שאינו חוקתי, ובכך לדברי מריה שמידט לסודארו, העדיף את החוק על פני הצדק. כדי לתקן איפוא את הפגיעה בצדק בכך שנמנעה הפללת הקומוניסטים, נוצר דחף להקמת המוזיאון, שיעשה צדק עם קרבנות הפושעים הקומוניסטים, במקום מערכת החוק. מושג המפתח במוזיאון, ומה שמריה שמידט עצמה הגדירה כמסגרת של המוצג בו, הוא "כיבוש כפול", מושג שנועד למחוק את משמעות הכיבוש הסובייטי של הונגריה בשנת 1945 כשחרור מהכיבוש הנאצי, שבשנת 1944 הפך לכיבוש ישיר ששילח מאות אלפי יהודים מהונגריה למחנות המוות, כך שעבור יהודי הונגריה ששרדו היווה הכיבוש הסובייטי גאולה מגורל המוות שגזר עליהם הכיבוש הנאצי. המסר של מריה שמידט הוא ששני הכיבושים היו זהים באופיים ולשניהם אופי שווה ומשמעות שווה, מה שבמובלע הופך את שואת היהודים תחת המשטר משתף הפעולה של מיקלוש הורטי והמשטר בחסות הנאצים של פרנץ סאלאשי לאירוע שאין בו כל ייחוד, ואיננו אלא תמונת ראי של הדיכוי הסובייטי של הונגריה.

בתגובה לביקורות הקשות על ניסיונו של המשטר להוזיל את זכר השואה, הוכרזה שנת 2014, שנת השבעים להשמדת רוב יהודי הונגריה, כשנת זיכרון לשואה, שבה נערכו אירועי זיכרון והוחל בבניית "בית הגורלות" כמוזיאון לשואה, פרוייקטים שגם עליהם הופקדה מריה שמידט. ובהתאם להקפדה על איזון בין פשעי הנאצים והקומוניסטים, הוקדשה שנת 2016 לציון ששים שנה למרד ההונגרי בקומוניסטים ודיכויו, אירועים שגם עליהם ניצחה מריה שמידט. בבודפשט ישנו מרכז זיכרון לשואה בבית הכנסת המשוקם ברחוב פאווה שנפתח מחדש לאחר שיפוץ בשנת 2004 וממומן על ידי הממשלה. ויקטור אורבן סילק את מנהלו היהודי של המרכז והחליף אותו בהיסטוריונית הרוויזיוניסטית סיטה סבולץ, שיחד עם מריה שמידט אמורה לנהל את בית הגורלות ולעצב את זיכרון השואה בהונגריה ברוחו של ויקטור אורבן. הקהילה היהודית איננה מתלהבת, בלשון המעטה, מהתאום הרוחני של "בית הטרור" שאמור לעצב את זיכרון השואה בהונגריה על פי חזונו של ויקטור אורבן, שמאחר שהקהילה היהודית והנהגתה אינם נושאים חן בעיניו, הוא פיטר גם אותם וקירב במקומם את אנשי חב"ד, שיחד עם חברו הטוב בנימין נתניהו מגלים סלחנות מופלגת כלפי הכחשת השואה או אנטישמיות בכלל. כעת מקוה אורבן שידידו הטוב בנימין נתניהו יכשיר גם את הקמת "בית הגורלות" בהנהלת היסטוריונית הבית מריה שמידט וברוח חזונו הפוליטי, ועל פי ניסיון העבר יש  סיכויים טובים שמשאלתו תתממש.

Amy Sodaro, Exhibiting Atrocity, Memorial Museums and the Politics of Past Violence,

Rutgers University Press. (2018

Magdalena Marsovszky, "Heiliger Turul, steh uns bei!": Ungarns völkische Wende und die Sakralisierung der Nation, Stimmen der Zeit, Juni 2011

תרגום אנגלי למאמרה של מריה שמידט:

Captive of the Past  2014. July 10. 14:02  

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים

בימים האחרונים ניסיתי ללא הצלחה להשיג את הנוסח האנגלי שאמור להיות הנוסח המקורי של ההצהרה שעליה חתמו ראשי הממשלות של פולין וישראל. בידי שני נוסחים עבריים, זה שהפיץ משרד ראש הממשלה, וזה שפורסם בעיתון "הארץ" (ובעיתונים עבריים נוספים) בידי גורמי מימשל פולנים. אין כמעט הבדל בין שני הנוסחים העבריים בתוכן, בעיקר הבדלי סגנון בין מתרגמים, ושניהם הם הכתבה מובהקת של שיח הכחשת השואה הפולני, שמעוות את האמת על השואה בצורה כה קשה, עד שהגורמים הישראלים המעורבים אפילו לא הבינו באיזו חומרה של הכחשת שואה מדובר כאן. כל הביקורות המוצדקות של היסטוריונים על המסמך המביש הזה, אפילו לא התייחסו לעניין החמור ביותר בו, תיאור השואה כ"פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי וכל הפולנים ממוצא יהודי".

על פי המסמך היו איפוא שתי קטגוריות של נרצחים: "העם היהודי" וכן "פולנים ממוצא יהודי". נראה שהחותמים מצד ישראל לא הבינו, בגלל גודל המופרכות, ש"פולנים ממוצא יהודי" הם יהודי פולין, שלמעלה משלושה מיליון מתוכם נרצחו בשואה. כבר כתבתי ברשימתי "השקר היותר גרוע של פולין" על כך שהפולנים מנכסים לעצמם את שואת היהודים וטוענים שנרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מונים את הנרצחים היהודים בשואה שהתגוררו בזמן המלחמה בשטח פולין הכבושה, וכן שלושה מיליון פולנים שנרצחו לטענתם, מספר כפול מההערכות המבוססות וניסיון ליצור שוויון כפול ומכופל בין גורל היהודים לגורל הפולנים: לטעון שמספר הפולנים שנרצחו זהה למספר היהודים שנרצחו, דבר שגם אינו נכון עובדתית וגם יוצר שוויון מדומה בין יהודים שנרצחו במפעל ההשמדה הנאצי לבין פולנים שמיעוטם נרצחו ורובם נהרגו במלחמה מתוך אוכלוסיה גדולה פי עשרה מן האוכלוסיה היהודית בפולין, שנרצחה כמעט כולה. כעת חתום ראש ממשלת ישראל על הצהרה שטוענת שהשואה איננה רק רצח של יהודים בשל יהדותם. השואה על פי המסמך היא גם רצח של פולנים. אמנם פולנים ממוצא יהודי, אבל פולנים. כנראה בגלל התופעה הלא מוכרת להיסטוריונים, אך קורמת במסמך הזה עור וגידים: "אנטיפולוניזם". מפעל ההשמדה הנאצי כולל איפוא רצח של העם היהודי, וגם רצח של פולנים.

אבל הנאצים, שאמנם בזו לעמים הסלאבים, הרוסים, הפולנים והסרבים, וראו בהם גזע נחות, אך לא אויב קיומי כפי שראו ביהודים, לא רצחו את יהודי פולין מפני שהיו פולנים, אלא מפני שהיו יהודים. בני משפחתי שנרצחו בפולין לא היו פולנים משום בחינה: מחוז גליציה שבו נולדו וגדלו וחיו השתייך עד מלחמת העולם הראשונה לממלכת אוסטרו-הונגריה, שקיבלה אותו מאתיים שנה קודם לכן, בעקבות חלוקת פולין בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחזר המחוז לידי פולין, לאחר מלחמת העולם השנייה סופח לברית-המועצות, ולאחר התפרקות ברית-המועצות הועבר לאוקראינה. סטניסלבוב, העיר שבה נולדה אמי, נמצאת כיום באוקראינה ונקראת איוונו-פרנקונסק, אבל בני משפחת אמי ואבי שנרצחו בשואה בגליציה לא היו לא אוסטרים ולא רוסים, לא גרמנים ולא פולנים ואף לא אוקראינים. הם היו יהודים שמחוזות מגוריהם עברו מיד ליד, איש מעולם לא ראה בהם דבר אחר מלבד יהודים, את אזרחותם הפולנית, במידה שהיתה להם כזאת, איבדו עם הכיבוש הנאצי, ורק לאחר הירצחם בשואה הועלו לדרגת פולנים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את מותם ולהציב את עצמה כקורבן הנאצים בדומה ליהודים, וכעת חתם גם ראש ממשלת ישראל על השקר הפולני הזה שאיננו אלא הכחשת השואה.

כל ההצהרה כולה נועדה למטרה זו: לגזור גזירה שוה בין יהודים ופולנים. היהודים סבלו מאנטישמיות? ובכן, גם הפולנים סובלים מ"אנטיפולוניזם". שזו לדברי המכון לזיכרון לאומי בפולין תופעה חדשה יותר מאנטישמיות, אבל לא פחות חשובה. כנראה שאנטיפולוניזם הוא תופעה מאד משמעותית, אם בגללה רצחו הנאצים שלושה מיליון "פולנים ממוצא יהודי".

לצד הכחשת השואה המהותית הזאת, נמצאות בהצהרה כל הטענות הפולניות המתכחשות לאנטישמיות הקשה בפולין, שהקלה על שיתוף פעולה של פולנים עם הנאצים ברמות שונות, עד כדי רצח יהודים בודדים שניסו להימלט מידי הנאצים בידי פולנים, ואף מעשי טבח מאורגנים של קהילות יהודיות בידי קהילות כפריות פולניות. מנגד מוצגים הפולנים בהצהרה כמי שבעיקר פעלו לסייע ליהודים ולהצילם, כשבפועל מצילי היהודים היו מעטים ויחידים במינם, גם בגלל האיום הנאצי הכבד לרצוח את כל בני משפחתם של פולנים שסייעו ליהודים. אינני באה לפולנים בטענה על כך שרק למעטים מהם היה האומץ האדיר שנדרש כדי להציל יהודים, אבל עדיף שלא ינופפו בגבורתם, אם אינם רוצים שיזכירו להם כמה רבים היו הפולנים שהלשינו על יהודים והסגירום לידי הגסטאפו, גם אם לא הרגו אותם בעצמם, שגם זה קרה לא מעט.

רבים מיהודי פולין, כפי שקרה גם בארצות אחרות, התקשו לקבל את מעשי השנאה מצד שכניהם הפולנים שלצדם חיו, ולעתים קרובות היו ביחסים טובים וידידותיים עמהם לפני הכיבוש הנאצי, עוד יותר מכפי שהתקשו לקבל את רצחנות הגרמנים, שהיו זרים להם. לכאב היהודי על בגידת השכנים והידידים הפולנים, אין הפולנים מוכנים להתייחס כלל. את הפולנים המעטים שהצילו יהודים הם הופכים לנכס לאומי כאילו פעלו מטעם האומה הפולנית ולא בזכות עצמם. על הפולנים הרבים שרדפו, גזלו, הלשינו ואפילו רצחו, הם אומרים שאין לכך שום קשר למוצאם.

לפי הפתיח להצהרה הכל נפלא ביחסי ישראל ופולין, ויש זהות גמורה ביחס כלפי השואה, אין שקר גדול מכך. הפולנים תמיד ניסו לנכס לעצמם את הקורבן היהודי. באושוויץ הם ביקשו להקים כנסיה ולהציב צלבים, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי ולא באתר טבח המוני ביהודים. במשך שנים התריעו יהודים בפולין כנגד ההסתה האנטישמית של רדיו מריה. אבל רדיו מריה מקורב מאד למפלגה השלטת כעת בפולין. אין שום דבר משותף במבט ההיסטורי היהודי ובמבט ההיסטורי הפולני, שמלא בתכנים אנטישמיים, לעתים אפילו תכנים נאצים. אני זוכרת בזעזוע מיפגש עם היסטוריונים פולנים באוניברסיטה העברית בשנות התשעים, שבו למדתי מושג חדש "יודאקומונה", המקבילה הפולנית למושג הנאצי "יודובולשביקים". תחת הכותרת הזו מאשימים פולנים, כולל היסטוריונים רשמיים, את היהודים באחריות לדיכוי הקומוניסטי של פולין, ובנוכחות היהודים הם לא העזו לומר זאת במלים מפורשות, אך רמזו לכך, שבעצם היהודים אשמים בעוינות הפולנית כלפיהם ובתוצאותיה הרצחניות, בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הסובייטים. במקרה זה הפולנים אינם מחילים על היהודים את הזהירות שהם דורשים לגבי עצמם, ומאשימים את כל היהודים בשיתוף פעולה של יהודים עם הקומוניסטים. כמובן שזו בעצמה האשמה אנטישמית-נאצית, שמזהה יהודים עם קומוניסטים. השנאה הפולנית ליהודים היא תופעה עתיקה בפולין, ואחראית לה הכנסיה הקתולית הפולנית והמסדר הישועי שפעל בפולין. עלילות דם הן חלק בלתי נפרד מהתרבות הפולנית, וגם הפוגרום בעיירה קיילצה ביולי 1946, שבו נרצחו 42 ניצולי שואה יהודים, התבסס על עלילת דם. גם כיום יש בפולין אנשים שמאמינים כי היהודים רוצחים ילדים ושותים את דמם, וזה מאד קשור למוצאם ולדתם. וכמובן, מאד מקובל בפולין של מפלגת החוק והצדק להאשים את היהודים בקומוניזם, ולהתעלם כליל מהעובדה שהמשטר הקומוניסטי בפולין רדף את היהודים עוד בשנות החמישים, ולאחר מלחמת ששת הימים בעצם גירש אותם מפולין. לאירועים אלה, שצרובים עמוק בלבם של יהודי פולין, אין זכר בהצהרה. רק מודגש בה שהיהודים מסכימים לכל מה שהפולנים טוענים על השואה. הם לא.

הזיכרון המשמעותי ביותר של אמי מפולין הוא שלקראת ביקורו של ראש ממשלת פולין באותם ימים, הגנרל פילסודסקי, בבית ספרם, בחרה בה המורה לדקלם שיר לכבודו, והזמינה אותה לביתה לערוך חזרות על הדקלום. בעלה של המורה שאל אותה אם לא מצאה מישהו אחר מלבד הז'ידובקה לדקלם לכבוד ראש הממשלה. אמי לדבריה סיפרה זאת לסבי והוא כעס מאד ואמר מספיק, עכשיו עולים לארץ ישראל. למרבה המזל הם עלו לארץ בשנת 1936. מאז שעלו סבי וסבתי לארץ, מעולם לא יצאו עוד ממנה. את פולין מעולם לא שבו לראות, ואני, שהייתי קשורה אליהם במיוחד, מעולם לא רציתי לנסוע לפולין, גם כאשר בני משפחתי האחרים נסעו לשם. איני חשה שום שותפות וחברות עם הפולנים, רק כעס וצער. איני מוצאת ביחסם אלינו שום כבוד ושום רגישות. רגישות יש להם רק לעצמם. כאשר מישהו אומר "מחנות ריכוז פולניים", למשל נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הפולנים משתוללים מזעם, אבל אובמה, וגם אחרים האומרים זאת, מתכוונים אך ורק לכך שמחנות הריכוז הגדולים כמו אושוויץ, טרבלינקה, מאידנק, וגם חלמנו ובלז'ץ, המחנה שבו נרצחו בני משפחתי, הוקמו בשטחה של פולין. אנחנו יודעים שאת המחנות הקימו והפעילו הנאצים, ושאת בני משפחתי רצחו הנאצים. את משפחת אחי סבתי רובין מרפלד, שהיה עורך דין פלילי, את אשתו פאני ובנו הרך רישק,  הציל פושע פולני שרובין ייצג. הוא סיכן את חייו כדי להציל משפחה יהודית, אולי דוקא מפני שהיה פושע. במשפחתי סיפרו שאחרי המלחמה רצחו אותו האוקראינים מפני שהציל יהודים. אני מספרת כל מה ששמעתי כלשונו. פעם חשבתי שיכולה להיות קרבת נפש בין קורבנות הנאצים היהודים והפולנים, אבל היום אני מבינה שזה איננו אפשרי. לא רק בגלל שהיו פולנים רבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם, אלא מפני שהתרבות הפולנית היא תרבות אנטישמית מאד, והיא איננה מאפשרת שום דיאלוג אמיתי, ומפני שהפולנים רוצים לנכס לעצמם את גורל היהודים בשואה, ולשם כך הם משתמשים גם באנטישמיות וגם בסתם שקרים. ההצהרה הזאת שחתומים עליה ראשי ממשלות פולין וישראל היא אחת מהשקרים האלה. הפולנים מנפנפים בה כמו פושע שקיבל זיכוי. אולי הם, שאינם יודעים דמוקרטיה מהי, חושבים שאם יבהירו לתושבי ישראל על איזה מסמך מביש חתם ראש ממשלתם, יעברו כל תושבי ישראל לדום וידקלמו את ההצהרה המבישה והשקרית הזו כאילו היתה תורה מסיני. אבל להצהרה הזו אין יותר ערך מהצהרה אווילית אחרת של מכחיש השואה בנימין נתניהו, שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון. האמת, אמרה לי תמיד לוחמת הגיטאות המנוחה ברוניה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, והיא תחזור ותתנוסס מעל ההטעיות והשקרים.